הסביבה שואלת ומתעניינת

אנחנו זוג צעיר, כמעט שנתיים מנסים... מחר מתחילה לקחת זריקות להזרעה ראשונה. הדבר שמציק לי יותר מכל בינתיים זה הסביבה, כלומר ההורים, אחותי הגדולה (שבהריון), הקולגה לעבודה ששיתפתי אותה... שואלים אותי בזהירות "נו.. התחלת כבר את הטיפולים?" ואני עונה "לא.. יש עוד זמן". ובשיחות עם ההורים, לא מדברים על זה ישירות (כי כך ביקשתי), אבל שומעים מהשתיקות את הניסיונות לשאול "התחלתם כבר???", "אתם צריכים עזרה?"... ורק מהשתיקות האלו אני מתאפקת לא להתפרק. כי המתח הזה מעיק. זה קשה. זה מעיק. השאלות האלו, שמגיעות עם נימה רחמנית (גם כאלו שמנסים לשאול כאילו בלי רחמים, נטו טכני...). זה מעצבן. עזבו אותי. אני לא רוצה לדווח על שום תהליך, שלא תצפו ממני לדוח המשך, די, זה החלק הכי קשה בשבילי בינתיים. חאלס. פשוט חאלס. לא רוצה להגיד להורים שלי שמחר אני מתחילה עם ההורמונים, כדי שלא ישאלו אותי "איך אני? אנחנו דואגים לך... רוצים לעזור... אנחנו ההורים שלך..." די. די ! כל מה שאני צריכה זה שקט אמיתי. בלי שאלות. בלי שתיקות שמסתירות שאלות. בלי ניחושים. בלי ניסיונות לשאול בעדינות, ברגישות. פשוט עזבו. תנו לנו את השקט. אולי לבעלי זה פחות קשה להתמודד עם זה, אני פשוט חושבת שזה בגלל שהוא לא מבין איך זה הולך להיות. כל המועקה הזו עוד לפני טיפולים יותר כבדים שזוגות אחרים עוברים. אם למישהו יש רעיון, איך אפשר לגרום לסביבה להבין שזה מעיק. שזה מעצבן. שהדבר האחרון שאני צריכה זה רחמים ותחושה שאני מסכנה. די. פשוט צאו לי מהרחם כמו שאמרו כמה... אין לי למי לפרוק את זה. פשוט אין.