חסימות מעי דק חוזרות

שלום, אשמח לדעה כירורגית עקרונית לגבי ניהול של SBO חוזר. מדובר באישה בת 66, לאחר כריתת רחם בפתיחת בטן בעבר. לאורך השנים היא סובלת מאירועים חוזרים של חסימת מעי דק, עם אשפוזים חוזרים, שבכולם טופלה עד כה בגישה שמרנית (צום, זונדה ונוזלים) והשתחררה לאחר שיפור קליני. במהלך האשפוז האחרון (12/2025) בוצע CT בטן ואגן עם חומר ניגוד, שבו הודגמו לולאות מעי דק מורחבות עד כ־4.5 ס״מ, אזור מעבר ברור בבטן שמאלית תחתונה ו־fecalization sign. ההתרשמות הייתה של SBO מכני, ככל הנראה על רקע הידבקויות (לא נשלל בקע פנימי), ללא עדות לאיסכמיה או פרפורציה. בהקשר זה אשמח לשמוע מהי הגישה המקובלת כיום. האם במטופלת עם SBO חוזר ו־CT המדגים נקודת מעבר ברורה, המשך טיפול שמרני בלבד עדיין נחשב גישה סבירה. באיזה שלב, לפי הפרקטיקה המקובלת והספרות, נכון לשקול ניתוח אלקטיבי לשחרור הידבקויות ולא להמתין לאירוע חירום. האם במצב כזה קיימת העדפה לגישה לפרוסקופית ממוקדת, בהיעדר עדות להידבקויות מפושטות. ועד כמה סימן השאלה לגבי “הידבקויות” בדוח הרדיולוגי משפיע בפועל על קבלת ההחלטות. המטרה היא להבין מה נחשב כיום ניהול נכון ומקובל במקרים מסוג זה. תודה