התמודדות בתוך המשפחה

שלום ניצה את מתארת סיטואציה קשה, כואבת ואני חושבת מה עובר עליך בנוסף לסרטן שאיתו את מתמודדת. את כותבת שהיחסים קודם היו טובים מאוד וזה בסיס מצוין לבנות עליו מערכת קשרים שאופייה יכול להיות טוב אבל אחר ממה שהיה קודם. אני רוצה לתת קצת הסבר לתופעה שקורית אצל חלק מהמשפחות ואחר כך להציע כמה דרכים. אנחנו יודעים שכל אחד מתייחס לארוע טראומתי במשפחה קצת אחרת. סרטן היא מחלה סטיגמתית, ואפילו אם זה לא נשמע הגיוני, יש אנשים מסוימים שפוחדים להדבק, נשים בהריון מאוד מודאגות שמא ידבקו ויעוללו משהו לוולד שלהן. סיבה נוספת שאנשים כל כך מאוימים שאינם יודעים מה להגיד, פוחדים לבכות על יד החולה כדי לא לצער אותו, יש איזו מחשבה לא רציונלית שאם אני אבכה לידו הצער שלו יגבר, או שאולי הוא "שכח" ואז יזכר ועוד כל מיני מחשבות לא רציונליות שאנשים פשוט לא שולטים בהם. יתכן שבתך רוצה ליצור אתך קשר אך בעלה לא מאפשר לה, הדינמיקות במשפחה מקבלות ביטוי הכי חזק וחיצוני במצבי משבר, ולהיות חולה במחלת הסרטן זה ממש משבר. אני חושבת שהכי חשוב במצבך לא להוסיף כאב וצער על מה שיש לך כבר ואני הייתי חושבת שאולי את תיזמי את הקשר עם בתך. היא אולי נורא מפחדת להפגש איתך, בתורה שלנו כתוב, " את פתח לו". אני מאמינה שכמו שהיה לך כוח לכתוב באתר ולספר את הסיפור שלך בצורה כל כך גלויה וישירה, יש לך גם כוח לפתוח את זה עם בתך ואולי בשלב הבא עם חתנך ואולי עם שניהם ביחד. את מכירה אותם טוב כדי לדעת איך לעשות זאת. ככל שהנתק גדול יותר כך קשה אחר כך לפרום אותו ולכן כמה שפחות דחיה , זה יעיל יותר. ויש עוד משהו , בוודאי יש לך חברות שנותנות עצות ורוצות את טובתך, אני מזמינה אותך להקשיב ללבך, לאינטואיציות שלך כי הן הכי נכונות בשבילך. ניצה אני נמצאת כאן בשבילך, אני נכנסת לאתר מידי יום, אם תרצי להמשיך להתכתב איתי אני זמינה עבורך. לכל שאלה ובקשה אני אתייחס בברכה נטע מוזר