איך מתמודדים?

שלום רותם. תודה על דבריך, אני מאמינה שיש לי זכות להיות עם אנשים במקום כל כך אינטימי וכל כך משמעותי ועוד לקבל את הערכתם , כל אלו מאפשרים לי להמשיך ולעשות זאת עם הרבה אהבה. אכן מצב מורכב. אתייחס לכל אחת מהנחותיך שכולן נכונות לדעתי. ככל שמצבו של חולה הולך ורע כך הוא כועס יותר ומפנה את הכעס כלפי האנשים הכי קרובים. מתגלה גם קנאה בזה שאני הולך למות והאחרים נשארים וזה גם כן מעורר את התוקפנות החבויה שמצויה בכולנו, כאשר יש לנו כוחות קל יותר לשלוט בתוקפנות ולהיפך. יש עוד היבט שמתחזק מאוד, "אני טיפלתי בכם כל חיי עכשיו אתם מחויבים לי", בדרך כלל זה לא מודע אך אי שם עמוק עמוק אנשים רוצים "החזר" על מה שנתנו ויש גם ההתנהגות של בני אדם שמלווה אותם משך חייהם ובמצבי זקנה/חולי התנהגויות אלו מקצינות. אין זה משנה מה המקור להתנהגות אך כמו שאת כותבת, התנהגות כזו מרחיקה ועשויה להביא לידי ממש שנאה וקושי לסבול את החולה. זו תופעה מוכרת וחשוב לעשות את הכל כדי להמנע וכיצד? יש היום המון מחקר על מטפלים ראשונים/לא פורמאלים (בני משפחה) ואחד הדברים החשובים - לשמור על בני המשפחה שלא יתמוטטו ולא יתרחקו מהחולה ועלכן כדי שאתם תוכלו לעמוד במשא הכבד הזה חשוב להכניס הביתה מטפלת ולא רק בגלל אביך אלא גם בגלל מצבו, אבל בעיקר , כמו שכתבת שלא תפתחו רגש קשה כלפיה. סרטן שווה מוות, זו המחשבה הראשונה שעולה אצל אנשים שאובחנו, משך הזמן עם הטיפולים והגעה לאיזו יציבות ושגרה המחשבה על מוות מתרחקת מעט אך לעולם אינה עוזבת, וכאשר המחלה שוב פעילה (לכל סרטן מתיחסים היום כמחלה כרונית ויש בו תקופות פעילות ולא פעילות, וכאשר רופאים משתמשים במילה הבראה לגבי חולים עם סרטן זה בגלל כמה וכמה סיבות. הסטטיסטיקה מלמדת תמונה אחרת מהבראה) מכל מקום אני מאמינה שאימך חושבת על מוות, והיא רק מחכה שמישהו יהיה לו אומץ ויפתח את הנושא. פרידה נכונה היא ערובה לחיים הרבה יותר שלמים ומספקים של המשפחה לאחר המוות של יקירם וגם מוות הרבה יותר שלו של החולה עצמו. רותם אני מתרשמת שיש לך יכולת להתחיל עם הנושא, גם אם זה יפחיד בהתחלה, וזה בהחלט יכול להפחיד להוציא את המילה מהפה, אחרי שזה קורה פעם אחת כבר יותר קל. העיקרון שחוב שינחה אותך הוא: לא להבהל, גם כאשר אמא אומרת אני לא רוצה שתכנס הביתה מישהי זרה. זה באמת נורא קשה לחשוב על כך, אבל חשוב לעשות זאת. לא להבהל אם עולה נושא המוות. לא להבהל אם תוך כדי בוכים ולא יודעים איך להמשיך ומה להגיד. דבר נוסף ככל שטקסי הפרידה לא באים ברגע האחרון הם מוצלחים יותר ואפשר להספיק לסיים ענינים לא פתורים ולהתיר הרבה "פלונטרים שנארגו משך החיים". רותם, אני מוכנה להמשיך ללוות אותך אם תבחרי להמשיך להתכתב איתי ואפשר ללכת צעד אחר צעד. עוד עצה קטנה שהיא הכי גדולה בעיני. כל מה שאת רוצה להגיד לאמא/לאבא או לאחרים תהפכי לשאלה. למשל במקום להגיד אמא אני רוצה לדבר איתך על המצב שלך, תשאלי, אמא מתי מתאים לך לדבר איתי על מה שקורה לך ולנו. או אמא האם יש דברים שאת רוצה להגיד לי ואת לא אומרת בגלל שאת לא רוצה ל..... כל שאלה שעולה לך, גם אם לא נראית לך הגיונית, היא חשובה ואת יכולה לשאול אותי. כן יש עוד דבר שאני רואה שלא התייחסתי אליו. המחשבה שלה שאתם רוצים להעביר אותה מהבית. לשאול אותה בצורה ברורה (אך זה לאחר שקיבלתם החלטה ביחד שהיא תשאר בבית, ובכלל חשוב שהחלטות יהו מוסכמות על כל בני המשפחה שמטפלים באמא, זה עושה את המצב הרבה יותר קל) אם היא רוצה להשאר בבית ואם כן אז חשוב להביא מטפלת. אחד הדברים המאוד חשובים הוא לא להסתיר, גם כך יש כל הזמן הרגשה שמדברים ומתכננים מאחורי גבי כי אני חולה ולא יכול לקבל החלטות אני כאן בשבילך בברכה נטע מוזר