אחרי שכבר הכל נגמר, רק רוצה להוריד קצת מהלב

שלום, בששת החודשים האחרונים ליוויתי את אמי וטיפלתי בה יום יום בבית עד שהלכה לעולמה. אמי הייתה חולה סרטן שד, שלאמונתה (וגם אמונתי) התפתח בעקבות הליך כירורגי שגוי שבוצע בה, שהיה מאוד טראומתי עבורה (למרות שהיה תקין לבסוף), ולאחריו איבדה כל אמון ברופאים וגם כשמצבה הדרדר סירבה לפנות אליהם, עד שנפטרה בבית. עד למחלה אמי הייתה אדם מאוד חזק נפשית וגופנית. הייתה ספורטאית, אוכלת מאוד בריא, לא מעשנת ולא לקחה שום כדור, כי לא האמינה ברפואה קונבנציונאלית אלא רק אם אין ברירה. ואז גם כשהסרטן הגיע, סירבה לקבל טיפול, אפילו לא נגד כאבים עד ליום האחרון! כך שהמסע עד הסוף היה מאוד מאוד קשה ומייסר גם נפשית וגם גופנית עבורה. ולמרות הכל, אמי נשארה חזקה וגיבורה כל הזמן. שמרה על חשיבה חיובית, למרות הסבל העצום שחוותה. והיא נשארה צלולה וניהלה את הבית "מהכורסא" טוב יותר מאיתנו, הבריאים. אמי הייתה אדם מאמין שלאורך כל התקופה דבקה באמונה שהיא תצליח לצאת מזה. ואנחנו לעולם לא איבדנו תקווה ועודדנו אותה, ולא סתם. אלא באמונה שלמה, שתמיד יכול לקרות נס מלמעלה. ובגלל זה לא ויתרנו עד הרגע האחרון למרות שלפעמים המחשבנות גם שלנו וגם שלה נעו בין ייאוש לתקווה. אני עזבתי זמנית את עבודתי כדי להיות איתה , ממש עד שנשמה את נשימותיה האחרונות. אמנם בחלק גדול של החיים לא כ"כ הסתדרנו ואפילו לא דיברנו, אך תמיד היא הייתה חלק מהותי בחיים שלי.. מצד אחד זו "זכות" עבורי שהתחברנו בתקופה האחרונה ושיכולתי להיות איתה ולהיות לה למשענת בתקופה הקשה בחייה. ומצד שני, יש תחושת החמצה גדולה על כל הזמן שהתבזבז בחיים כאשר הייתה בריאה, ולא היינו בקשר. היום, שלושה שבועות אחרי שנפטרה אני מוצאת את עצמי עם המון רגשות תהיות ורגשות אשם... אחת העיקריות בהן היא מדוע התעקשתי להזיז אותה ולתת לה לשתות ולאכול בימיה האחרונים, כאשר הייתה מאוד רדומה, למרות שהיה ברור שהיא לא מעוניינת? הכל נעשה מתוך אהבה ענקית אלייה. אבל בדיעבד אני מרגישה מאוד רע עם זה כי היא מאוד כעסה עליי שהזזתי אותה, למרות שהייתה בהכרה ירודה. וזו בעצם התקשורת האחרונה שהייתה לי איתה. זהו, היו לי עוד מיליון דברים להגיד, אבל זהו לבינתיים. רק רציתי להוריד קצת מהלב... דידי, בת 27.

אני מבקש לשאול אותך מהניסיון הקשה שעברת אם הכימותרפיה עזרה. אני שואל כי אני בדילמה אם לקבל טיפול כימותרפי. אני מאובחן בדרגה 4 של סרטן מעי הגס. ומתלבט אם להמשיך לחיות, בינתיים, מרגיש טוב ולא רוצה להיכנס לטיפולים קשים ומייסרים. מה דעתך? בבקשה אני יודע שאת לא רופא, אבל ניסיון שלך יכול להאיר את הבחירה שלי. תודה לך אם תעני לי.

ראשית, אספר לך שבמקרה של אמי, בגלל שאיבדה אמון במערכת הרפואית, בחרה שלא לקבל טיפול, לא בכימו ולא בהקרנות. היתרונות בכך היו שלא סבלה מכל התופעות הקשות הקשורות לכימו. לפחות בהתחלה...אחכ הגיעו תופעות גרועות אחרות שקשורות להתפשטות המחלה בגוף. החסרונות כמובן, היא שאולי היה קיים סיכוי ולו קלוש שזה היה מציל אותה. עם זאת, לפי מה שקראתי באינטרנט ברוב המקרים כימו זה סוג של רעל שמוזרם לדם שבחלק מהמקרים הורג את האדם בעצמו ולא הסרטן. אני כמובן לא רופאה. וברור שלא אוכל להמליץ לך לכאן או לכאן. אבל אשר, הדבר הכי חשוב שאני יכולה לומר לך ולייעץ לך, הוא שתלך עם הלב שלך. תעשה רק מה שאתה מאמין בו! רק בחירה שתגיע מתוך הלב שלך ותהיה נאמן לה, תהייה הטובה ביותר בשבילה. אל תוותר על האמונה לא משנה מה קורה או מה כואב. כל עוד אתה חי ונושם, הכל יכול להשתנות והקערה יכולה להתהפך על פיה. אני מאמינה בזה בכל לבי. לא משנה מה תחליט לבחור בסוף, הכי חשוב זה שתמשיך להאמין שדברים יכולים להשתנות. גוף ונפש מחוברים בלי יכולת להפרידם. תשתדל להיות שמח, ולחשוב חיובי על העתיד. רפואה שלמה!

הי אשר אבא שלי גם לולה במעי הגס שלב 4 אין לי מושג אם הטיפולים עזרו או שהחמירו תנסה מה שאתה יכול בשביל להמשיך לחיות והכי חשוב תקשיב לגוף שלך הוא מכיר אותך הכי טוב רפואה שלמה