מתעניינת במצבה של אימי

שלום דנית מצטערת על העיכוב בתשובה, נולדה לי נכדה ולא הייתי פנויה כלל, אך הנה אני ממש איתך. המצב של אמא שלך כפי שאת מתארת אותו הוא נורמאלי לגמרי וחשוב לתת מקום לתחושות שלה. אמא שלך בתהליך אובדן, מעבר לתחושות הקשות שכל הטיפולים עושים יש הרבה אובדן וזה עושה מצב רוח קשה עם כל הסימנים שתארת. זה אובדן של בריאות, כאשר לזה מתלווה, איום על החיים וזו אחת התחושות הקשות ביותר וטוב שאמא שלך מרשה לעצמה להרגיש כך ולא מנסה להתנהג כאילו הכל בסדר. לגבי התחושות שלך גם הן נורמאליות למצב, החשש שתאבדי את אמא שלך הוא קשה ואני לא מדברת רק על מוות, אלא לאבד את האמא הבריאה שהייתה לך, לקבל אמא חולה, לראות אותה ב"מערומיה" זה לא פשוט. ללא קשר בת כמה, את ילדים תמיד חושבים שההורים שלהם יהיו לנצח בשבילם ומסתבר שהעובדות שונות ואז זה קשה ביותר. את שואלת איך את יכולה לשמח אותה? אי אפשר לשמח אדם כואב וגם לא צריך. מה שנכון הוא להיות עם האדם שכואב איתו ובשבילו בכאב ובקושי שלו. לנסות לשמח אותה זה כאילו להגיד, תשמחי, תתלעמי מהכאב. אי אפשר וגם לא צריך להתעלם מהכאב ומפחד המוות, כן צריך לטפל בזה וכיצד. קודם כל לתת לה תחושה שגם את כואבת את הכאב הזה, שגם לך קשה לראות אותה במצב הזה, שגם את מפחדת. שהיא תרגיש שאת מרגישה ומבינה אותה ולתת מילים בניכן לכל התחושות והרגשות. אי אפשר לצפות מאדם סובל שיחייך. אפשר כן לקוות שהבדיקות יראו שינוי לטובה.. לדאבוני חשוב לדעת שסרטן זו מחלה כרונית ויכולה לחזור (זה אחד מהמאפיינים של מחלה כרונית). שווה ללכת לטיפול נפשי כדי לעבד את המצוקות , אפשר כל אחת בנפרד אפשר גם ביחד, זה נקרא טיפול דיאדי, (של שניים) כמובן שצריך לזה משאבים כספיים, אבל אפשר גם לפנות לקופה שאתן/או אמא מבוטחת ולראות מה הם יכולים לתת. אני כאן באתר כמעט מידי יום ואתייחס ברצון למה שתכתבי, אם תרצי להמשיך להתכתב בברכה נטע מוזר