תשובה חזרה
דיון מתוך פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם
תודה שחזרת אליי אני אישה והכי חשוב את צודקת אני כבר בוכה ובוכה הרבה לרוב בנהיגה בבית ,אני לא משלימה עם האובדן אבל אני מבינה מאוד את הסבל האי השקט שלו והרצון שלו ללכת מדיי פעם אני חזקה ומחזקת אחרים אבל בחדר חדרים אני מרוסקת במיוחד שלא הספקתי להגשים את חלומו בחיים ,התסכול הזה גומר עליי ,נשאר לי רק שנה לסיים את. מבחנים הוא הקדים אותי ,תודה על התמיכה רק בשמחות ,,,
שלום ברטה עכשיו אני מבינה שאת אותה אישה שחשבתי לגבר בגלל שהיה כתוב בר. אני רוצה להתייחס למילה שלך את מרוסקת. נכון שזה לא בשליטה, אך אם תחשבי על כך תוכלי אולי אחרת. להתרסק זה אומר לא לתפקד. ואחרי שאבא של ילך לעולמו תיצטערי צער רב על שבזמן הנותר שלו בחיים היית מרוסקת ולא תיפקדת. אני בטוחה שאבא שלך יהיה שמח איתך על מה שהשגת עד היום ולא יתעכב על המבחנים שלא סיימת. אני מאמינה שאם את תרגישי שעד היום השגת הישג נפלא ואת ממש בגמר, תשדרי זאת החוצה וגם הוא יהיה גאה בך. אם תהיי גאה בעצמך גם אחרים יוכלו להיות גאים בך. איך שאנחנו מעמידים את עצמנו כך אחרים תופסים אותנו. כמה שזה כואב, אפשר לנסות להסתכל גם על מה היו הרווחים משך השנים, מה היה טוב, מה נשאר כמורשת. נמצא שככל שאנשים מוכנים לקבל את המוות של יקיריהם ולא מאפשרים לעצמם להתרסק, כך הם יכולים להמשיך אחר כך לנהל חיים מאוזנים. וזה לא אומר שלא כואב ולא צריך להתאבל, להיפך להתאבל גם עכשיו וגם אחרי מות אדם יקר זה תהליך חשוב ומחזק. בעיקר לא להתעלם כאילו שזה לא יקרה ולרצות לדחוק את הקץ. אם אבא שלך רוצה למות, תשחחרי אותו, תרשי לו למות, תגידי לו כמה דברים ממנו ישארו אצלך. אם תרצי להמשיך להתכתב איתי אני כאן בשבילך. את לא צריכה כל פעם לכתוב חדש (מופיע בריבוע אדום) אלא להמשיך את ההתכתבות בשרשור שלך ושלי בברכה נטע מוזר