גליובלסטומה ותסמינים פסיכיאטרים
דיון מתוך פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם
הבת שלי, אישה כבת 30 חלתה בגידול מוח ממאיר ביותר כבר תקופה של מספר חודשים שאנחנו מתמודדים יחד, עם הרבה פחד, כאב, קושי אבל גם אהבה וחיבוק משותף. בשבועות האחרונים היא מסתגרת בעצמה, לא מדברת עם בני משפחה קרובים, נראה שיש לה מחשבות רדיפה (מסוג של עשיתם לי דווקא...), מסרבת לקחת תרופות. אנחנו משוכנעים שהיא סובלת מדיכאון, חרדה, לא ברור אם כתוצאה מהטיפול, מהמחלה, מהתרופות. היא מסרבת לטיפול תרופתי תומך, מסרבת לדבר איתנו פוגעת בנו (צועקת, מתעלמת, מכאיבה במילים) אנחנו ממש אבודים! דואגים בטרוף! מנסים לא להפגע באופן אישי אך כמובן שיש גם רגעים של כעס ופגיעות ובעיקר בעיקר חסרי אונים מול הרצון לעזור לה וסרובה לקבל עזרה נשמח לעזרה...
שלום לך. קראתי את שכתבת וחשבתי כמה כנות וכמה עוצמה יש בך/בכם וביכולת לראות את הדברים כל כך בבהירות ואמיתיות . מה שאתם חווים הוא כל כך קשה ומכאיב ואני אעשה את כל שביכולתי כדי להיות בשבילכם. אכן גידול במוח יכול לשנות לחלוטין את ההתנהגות וזה כנראה מה שבתכם חווה, וגם את הכעס הנורא שמציף אותה על זה שחלתה. בני משפחה שחלו וכועסים מאוד מחפשים קורבן להשליך עליו את כל כעסם ומי שהכי קרוב מושלך עליו הכעס והתסכול והכאב הנורא, החלק הרגשי והחלק הפתולוגי (המחלה) מתערבבים וקשה תמיד לדעת מי הוא הגורם העיקרי להתנהגות בעיקר כשזה קשור במוח. מה שחושב שתדעו שזה לא נגדכם, זה בפרוש משהו שלה שהיא משליכה עליכם. חשוב לזכרו שאדם חולה שכועס וכואב יכול לעשות גם חשבונות כלומר מה שאנחנו קוראים בשפה המקצועית "ענינים בלתי סגורים" . בדרך כלל יש כל מיני דברים לא פתורים בין ילדים להורים ולהפך שכולנו דוחקים לאיזו פינה ולא נוגעים בתחושות וברגשות שמתלווים, אך במצבי דחק ברוב המקרים התחושות הללו פשוט זולגות החוצה, כי אין יכול להכיל אותם יותר, אין אנרגיה מספיקה לדחוק אותם. אינני מכירה את מערכת היחסים שלכם, אך אם היא הייתה פתוחה תמיד והדברים נאמרו אז ניתן לשער שההתנהגות הזו כלפיכם כרגע היא בגלל המצוקה הנוראית שהיא נמצאת בה. צריך גם לקחת בחשבון שלאדם חולה יש מעט אנרגיה והמעט הזה מכוון בעיקר אליו ולא לסובבים אותו ככל שיהו לו יקרים. אני שומעת הרבה מהורים ומבני זוג את המשפט, "איך היא /הוא עושה לי את זה," החולה לא עושה לאחרים בכוונה אלא בגלל קושי להכיל הכל בתוכו. יש גם הרבה כעס על אלו שבריאים ודווקא אני חליתי, אז אי אפשר להגיד הלוואי שאתם הייתם חולים במקומי, אבל אפשר לכעוס, לא לדבר אתכם, לפגוע לצעוק ולהכאיב במילים כי זה "הנשק" היחידי שנשאר לה. אחת התופעות הקשות שקורות להורים ו/או לבי זוג שמטפלים בחולה בן/ת משפחתם קורה לכם, קושי כאב, תשישות, תסכול וכו'. אני אכתוב משהו שאולי ישמע לכם אגואיסטי מדי עבורכם אך חשוב להרהר בזה. חובה לזכור שגם אתם קיימים, לאפשר לעצמכם להתאוורר קצת כדי לאגור כוחות, אולי למצוא קבוצת תמיכה לבני משפחה שמטפלים ביקירם, לקחת עזרה אם אפשרי, בקצרה לשמור גם עליכם, כי אם אתם תפלו לא יהיה מי שימשיך לטפל. אני מרגישה שאולי העמסתי הרבה מדי לפעם הראשונה בקשר שלנו, אני אמצא כאן בשבילכם , מידי יום בסופו של היום או בבוקרו אפתח את האינטרנט ואראה אם אתם רוצים להמשיך לשאול. מאחלת לכם כל טוב בברכה נטע מוזר