סרטן מוח

מיכל\נטע שלום רב, סיפורי קצת ארוך ומורכב ,לכן אשתדל לקצר ולחסוך בפרטים מעבר למה שבאמת נחוץ ולהתמקד במה שהכי רלוונטי. לפני כחודשיים נמצא אצלי גידול ממאיר במוח מדרגה 3.אני בת 23,הגידול נמצא באופן מפתיע ולא צפוי בתקופה שאמורה להיחשב כתקופת "השיא" בחיי. לצערי הרב נאלצתי לעזוב את הלימודים לתקופה מסויימת לפחות עד שאני אחלים ונראה שכל מערך החיים שלי קיבל תפנית אחרת,חדשה, זרה ולא מוכרת. אני בן אדם מאוד מאוד אופטימי ואני יודעת שיש בכוחי את כל הכוח הדרוש בכדי להילחם במחלה הארורה הזו.כעת אני עוברת טיפולים כימותרפיים ועברתי גם טיפולי הקרנות.למרות כל גילוי וממצא אודות המחלה שהתבשר לי מידי הרופאים,אני כולי מכוונת למטרה אחת-להחלמה.אני יודעת שיש בכוחי את כל הכוח הדרוש כדי להילחם בה ואני מלאת אימבציה ורצון להילחם בה! אני משתדלת להיות אובייקטיבית ולקבל את המציאות כפי שהיא ולא להתנגד לה,לזרום עם המחלה וללכת עמה ולא להתכחש לה או להילחץ ממנה. בהתחלה שגילו לי את הסרטן לא הייתי חרדה בכלל כי האמנתי בכל ליבי שזו תקופה קצרה שתעבור ותחלוף ושעם סיום תקופה זו אוכל להתחיל לנהל אורח חיים שגרתי ובריא כמו שתכננתי לעצמי. אולם לאחרונה התברר לי כי אני די "התחתנתי" עם הסרטן ושיש לי את סוג הגידולים שיש לו נטייה לחזור שוב,ושהסיכויים שהוא יחזור שוב הם די גדולים. לפני כחודש התברר שאכן הגידול חזר שנית ונאלצתי לעבור עוד טיפול הקרנתי מיוחד על מנת לטפל בו.עכשיו אני מצוייה במעין תחושה של בלבול עמוק שנובע מחוסר וודאות לגבי ההמשך.אני לא יודעת איך אני אמורה לתכנן תוכניות עתידיות לגבי המשך חיי אם אין לי שום שגרה ויציבות וכל פעם צצה הפתעה אחרת בעניין מצבי הרפואי? נראה שלאחרונה חוסר הוודאות מתחילה להציף אותי ולהלחיץ אותי במקצת ואולי אף קצת גורמת לי לחרדה. יש לי בן זוג מקסים שמלווה אותי לאורך כל התהליך בצורה מדהימה שקשה להסבירה במילים,אבל גם לגבי הזוגיות שלנו יש לנו תוכניות שכל הזמן נאלצות להידחות בשל מצבי הרפואי,וגם בתחום הזה יש הרבה אי וודאות גדולה כיוון שאנחנו לא יודעים מה יהיה איתי בהמשך! אני מאוד מאוד רוצה לחזור ללימודים באיזשהו שלב להתמסד ולהביא ילדים לעולם,אבל התחושה שמקוננת כרגע היא של הרבה אי ביטחון לגבי מצבי הרפואי העתידי.אני לא יכולה לדעת באיזה שלב הגידול יחזור וייתקע אותי בפעמים הבאות.המצב קצת מלחיץ ומעורר דאגה,אף על פי שלמרות התחושות האלו אני יודעת בוודאות שהכל יהיה בסדר ושזה רק עניין של זמן-תקופה קשה שאני אעבור ואנצח בה בסופו של דבר.שאלתי היא איך שומרים על האופטימיות ועל החשיבה החיובית מבלי לתת לחרדה ולדאגה להשתלט ולחדור גם לרבדים האחרים שמעבר למצב הרופאי (כלומר השלכה על מצב הרוח וכו')? איך עליי להתחיל להתנהל לגבי תכנון וארגון חיי העתידיים תוך כדי הסתגלות והתמודדות עם המחלה? אני מסרבת לשקוע בתסכול,בחרדה ובדאגות מיותרות,הייתי מעדיפה למנף את האנרגיות שלי למקומות יותר בריאים לכיוון של החלמה.השאלה היא איך עליי להתייחס לדברים בצורה בריאה ונורמאלית ולנסות לשלוט בלחץ שנובע מאי הוודאות לגבי המשך הדרך? *אני מקווה שזה המקום להעלות את הדברים הללו ושלא הגזמתי בנפח ההודעה תודה רבה, בברכה, ר.

נטע שלום רב, ראשית רציתי להודות לך על התייחסותך על ההודעה.זה מעודד לדעת שיש מקום שבו ניתן לשתף ולהתייעץ בנוגע למצבך ושיש מי שמבין לליבך. את קרובי משפחתי אני משתדלת שלא לשתף בתחושות אלו על מנת לא להדאיג או להלחיץ אותם,גם ככה כל המצב די זעזע אותם ועדיין מלחיץ אותם מאוד. ברוב הזמן יש לי מצב רוח טוב ואני משתדלת לא לחשוב ולהתעסק בזה כל כך,אבל לאחרונה כשהייתה הישנות של הגידול תוך זמן מאוד קצר אחרי הניתוח ועוד אחרי שעברתי טיפולים מאוד אינטנסיביים וקשים, תחושת הביטחון שלי התערערה מעט והרבה אי וודאות וחשש עלו בי פתאום. התחושה הייתה שגם הרופאים די מופתעים מהמצב דבר שלא הגביר בי כל כך את תחושת הביטחון. אולי זה נשמע מגוחך אבל חלק גדול ממני בטוח שלבסוף הכל יהיה בסדר ושאני אצליח לצאת מזה,אבל עדיין לצד החשיבה החיובית והאופטימיות מלווות אותי לפעמים תחושות קשות של ספק, ובעיקר אי וודאות לגבי המשך הדרך. אני רוצה להתחיל לתכנן את חיי ואת עתידי (יש לי הרבה תוכניות) ואני כל הזמן חוששת שאני אתקע באיזשהו שלב כי הגידול עלול לחזור ואני אאלץ לחזור לטיפולים.אני יודעת שאני צריכה להתרגל לרעיון ש"התחתנתי" עם המחלה,אבל אני רוצה בכל זאת להמשיך להתפתח ולצמוח ולבנות לעצמי איזושהי שגרת חיים מבלי לחשוש כל הזמן שזו תקופה שעלולה להסתיים או לההירס לי שוב בגלל שהגידול חזר... האם לדעתך ניתן להתגבר על תחושת האי-וודאות ולהמשיך לבנות שגרת חיים יחד עם המחלה בתחושה שאתה שולט בה ולא היא זו ששולטת בך? יש בי את כל האימביציה השאיפה והרצון להגיע למצב שלמרות שאני מרגישה שהמחלה היא ברקע, אני עדיין היא זו ששולטת בה ומנהלת אותה ולא היא אותי... לדעתך החשיבה הזו ריאלית? ניתן להגיע למצב כזה? שוב המון תודה על התמיכה והעזרה, ר.