הפחד משתלט עלי היום

שלום, לא כתבתי כאן מעולם, אך לאחר חיפושים של שעות געתי לכאן ואני מקווה שהגעתי למקום הנכון. האיש שלי חולה סרטן ראש ונמצא כרגע בטיפולי כימותרפיה הנחשבים קלים, אך מצבו לא קל כלל. ביום יום אני מוצאת עצמי אופטימית, רבה עם כל מי שמעז לאמר לי שהתקווה שלי היא אשליה, מעודדת אותו ומחייכת ועכשיו פתאום אני מרגישה ריקה. מרגישה שכל כוחותיי אזלו וכל מה שבא לי זה לצרוח לשמיים. אנו סה"כ בני 30 וקצת, עוד לא הבאנו ילדים לעולם וכל החיים לפנינו. אז למה איום המוות מופיע פתאום??ולמנה כל כך קשה לי פתאום להאמין לעצמי שהכל יהיה בסדר ושהוא יחלים? אני מצטערת כל כך שאני כך מתפרצת לפורום ללא כל הודעה מוקדמת או הצצה מה בכלל קורה כאן. משוועת לעזרה אני

עונה לך גם מכאן: הפורום הזה הוא כאן ובשבילך במיוחד.כל מי שפוגש מחלה מאיימת חיים,לעצמו או למי מיקיריו,חווה כעס וחוסר אונים,ולא יודע איפה נמצאים הכלים והיכולות לעשות דרך כזאת. תמיד לצידו של איום אנחנו נצמדים חזק לתקווה כדי שנוכל למצות כל שביב של תקווה,ולתרום את כל מה שכן בידינו כדי להטות את הכף. יש הבדל גדול בין לדעת שהאיום הוא גדול,לבין לבחור בייאוש. יש דרכים להתמודד עם הפחד. יש דרכים לנהל את הרגש המתעתע והמתחלף בין חרדה ופחד לתקווה ושמירה על שגרת חיים ככל שאפשר מלאה. אני מזמינה אותך להמשיך לכתוב לי לכאן,או להתקשר לשיחה אישית יותר. מיכל 0528072221

לפני כ-6 שנים חלה בעלי בסרטן בבלוטות הלימפה והרופא המטפל יעץ לו לעשות סידורים מהירים לפני לכתו מן העולם- יש לך חודש לחיות לכל היותר- נאמר לו. בעלי היקר אדם מאוד חזק ונחן בחשיבה לא שיגרתית .הפך בסיפרי רפואה,ספרות מקצועית .עישבי מרפא והרמב"ם. והגיע לתבלין הכורכום. (אכקה מחנות לתבלינים) יום יום לקח כף כורכום (ערבב זאת עם יוגורט או גבינה לבנה או חומוס. מה שאוהבים) ותוך שבועיים כל הוורידים בגוף הפכו צבעם מכחול לצהוב .לאחר חודש עשה בדיקות דם והאחיות נבהלו. לא ראו כזה צבע דם. בהדרגה מצבו השתפר ואחרי חודשיים הלך שוב להבדק אצל אותו רופא שכשראה אותו כמעט שהוא מת. לא האמין למראה עיניו.מאז חלפו 6 שנים של בריאות וללא זכר למחלה.

אני מבינה לליבך, יש לי גוש שעומד להתפרץ בכל רגע, כל פעולה אחרת שאני עושה נראית לי מיותרת, ובא לי לעזוב אותה ללכת לים ולזעוק זעקה גדולה, עדיין לא סיפרנו לילדות מחכים ליום ראשון לעוד תוצאות.אולי מחכים לתוצאה שתגיד : הכל טעות.איך מספרים, למי מספרים, למי לא. לאיזה בית-חולים הולכים? מי רופא טוב?מה יהיה, ואיך יהיה.

לפני כ-8 שנים התגלתה מלנומה אצל בעלי. היו לנו אז שני ילדים בגילאי 9, 12. אספנו אותם אל השלחן, ופשוט סיפרנו להם שאבא שלהם חולה בסרטן. השתדלנו לטעת בהם תקוה שהוא יתמודד עם המחלה על הצד הטוב ביותר. הבן הצעיר הרבה לשאול שאלות, התעניין, רצה לדעת ולהיות בעניינים. הבת, הסתגרה ולא רצתה לדעת דבר, רק לחזור לחדרה. לאחר כשנה חלה החמרה במצבו של בעלי. הבן, ששאל ושאל, קיבל תשובות ואילו הבת - הסתגרה, ולא רציתי להעמיס עליה מידע שאינה מעוניינת בו. הבן המודאג, הפציר בי לעדכן אותה ואמר: ספרי לה בפשטות את המצב, כפי שסיפרת לנו כשאבא חלה. לעתים איננו יודעים אם אנחנו נוהגים נכון כהורים. הילדים ידאגו לתת לנו את המשוב בעניין זה.