האם הפורום תקין כבר 8 ימים אין תגובות?

אכן אני מתכוונת אליי, לאחר שענית לי כתבתי תגובה שאליה לא קיבלתי מענה, בכל אופן למקרה והיתה תקלה העתקתי את תגובתי לכאן: ראשית אני מודה על תגובתך המהירה. רציתי להדגיש כי את ההחלטה על לא לספר לה התקבלה על ידי הרופאים היות ולא ניתן לעשות למענה דבר והחשש הוא מכיוון שהיא אדם שנלחץ מאד מהר ומצב ליבה איננו טוב כלל (מסתם ימיני כמעט ולא עובד כלל) החשש הנו שהיא תלחץ/תכנס למצב של חרדה והיא תקבל התקף לב (לפני כחודש וחצי היה לה לחץ דם כ"כ גבוה ובשל כך שליבה לא מתפקד היטב היא החלה ליצבור נוזלים מרובים בריאותיה שסיכנו אותה) וכפי שהרופא אמר "כשיהיו החמרות במצבה או שהיא תחוש לא טוב תביאי אותה למיון ונטפל בבעייה הקונקרטית אין טעם לתת לה לבלות את שארית הזמן הקצר שנשאר לה בפחד". כך שלא ניתנו לנו אופציות כלל וכלל ויותר מכך אפילו טיפול תומך (כמו מעקב על מצבה, בדיקת דרגת כאב וכדו'...) לא הועלה כאשר שאלתי על כך קיבלתי את אותה התשובה הלקונית שרשמתי כבר. חשוב גם לשים את כל הקלפים סבתי איננה אזרחית המדינה ובתהליכי עלייה אך מצד שני ציינו שאם יש משהו להקל עלייה או כל דבר אין כאן בעיה לדאוג לכך מצידנו. מעבר לכך התגלה אצלה גם COPD חריף אפילו טיפול לזה כגון אינהלציות הנהוגות במחלה זו ולהקל על נשימתה מומחה הריאות לא הציע כפי שציינתי התחושה הקשה מאד היא מההתייחסות שבשל גילה לא מגיע לה החסד הניתן לאנשים הצעירים ממנה. את הטיפול עבור ה COPD הישגתי מרופא המשפחה שלה לבסוף. לכן הכעס והקושי ההחלטה לא לספר נראית הגיונית במצבה לעומת מצבו של אבי בו כל ההחלטות התקבלו במשותף והוא היה שותף להם עד לרגע שהיה במצב בו לא יכל לתת את דעתו. מעבר לכך אני יודעת גם שאם היא היתה מודעת למצבה היא היתה בוחרת לא לעבור טיפולים היות שמאז שהיא הגיעה ארצה היא תמיד אומרת חייתי את חיי במיטבם אני שמחה שאלהים נתן לי לראות את נכדי וניני (שאת ניניה לא ראתה כלל ואותי היא ראתה לאחרונה לפני 22 שנה) ולהיות איתם רק שאם אלהים רוצה לקחת אותי שיקח אותי מבלי שאסבול. כך שהיא דיי סיכמה את רצונותיה במשפט זה. אני חושבת שהקושי שלי הוא במספר מישורים: 1. העובדה שהמערכת הרפואית עד כה איכזבה אותי בגילוי סימפטיה/ איכפתיות למצבה בשל גילה ולא הציעה את כל שיש לה להציע על מנת להקל עליה בדברי היומיום אפילו. 2. העובדה שאין כאן ליווי כלל של שום מערכת ונוצר הסיטואציה שאני ואימי עם תחושה של פצצת זמן, שכל רגע משהו יכול לקרות מבלי לדעת מה עלול לקרות. עם אבי הכל היה שונה כ"כ כך שהלא ידוע היה מאד מינימאלי. אצלה אני פחות או יותר מנחשת מהידע שלי שאו שהיא תחטוף התקף לב כי ליבה לא יוכל לסחוב את מחסר החמצן והמאמץ, אם הגידול יגיע למוח תהליך קטן וסימפטי של שבץ מוחי עקב לחץ גבוה במחיצות המוח או לחלופין הליך מייגע שמשבוע לשבוע תיהיה התדרדרות תפקודית ומוחית קלה עד אשר גופה לא יסחוב. ואלו ספקולציות לא קלות שמאד קשה לישון עם המחשבה שאתה לא יודע למה מחר בבוקר אתה מתעורר. 3. העובדה שאחרי 6 שנים לחיות את זה שוב ופתאום כל הדימויים שנקברו כ"כ עמוק כולל תמונות בו אבי נפטר בידי, קבלת ההחלטה לאשפזו ביומו האחרון באוספיס, ההחלטה לא להנשימו וכן הלאה קמים כ"כ לחיים שהמחשבה לחיות את זה שוב קשה. 4. אומנם מחשבה אגואיסטית - אבל עד שקיבלתי סבתא (כל משפחתי המורחבת בארהב כך שזו הפעם הראשונה שאני יודעת מה זה סבתא לדבר איתה, להתפנק עליה וכו'... ואז לקחת אותה ועוד בצורה כ"כ אכזרית. נו נראה לי שכבר את מגילת רות כתבתי כאן אז אסכם לבינתיים בכך שלפחות אני משתדלת לפנק אותה בכל המאכלים ששנים לא זכתה להם כמו מרק העוף של אמה שלה, ושטרודלים ומה לא הכל שתיהיה שמחה אפילו הקדמנו לה את יום ההולדת כי דודה שלי באה לבקר אותה ועשינו לה מסיבת יום הולדת שהיא אף פעם לא זכתה לה (בארהב כולם גרים במדינות אחרות ורחוקות) כך שהיא היתה מאושרת עד מאד. לבינתיים שיהיה שבוע טובותודה על האוזן הקשבת