היא ממש לא מוכנה למות, לא מוכנה לוותר...

אמא שלי חולה כבר כמעט שנתיים במלנומה גרורתית. כל הטיפול התנהל בצורה גרועה, ממש מרגע האיבחון ועד לרגע זה- יש תחושה עזה של טעויות בשיקול לכל אורך הדרך, של כל הגורמים הנוגעים בדבר, וגם שלנו. בימים אלו המצב שלה הולך ומתדרדר, ממש משבוע לשבוע ומיום ליום. מכיוון שהיא לא תרצה לנסות טיפול אגרסיבי בכימו (וגם הרופאה שלה לא ממליצה, כנראה בשל מצבה הגופני הירוד יחסית) אין טיפול באמת, מלבד תרופות ההרגעה שהיא נוטלת במינונים שהולכים ועולים מדי שבוע (למורת רוחה הגלויה, שעד עתה היא התייחסה לתרופות לשיכוך כאבים כ"רעל", ונמנעה רוב חייה מלקיחת אפילו אקמול). אבל היא נאחזת בחיים ובאמונה (היא חרדית) שנס יגיע והיא תבריא ותקום שוב על רגליה, ותחזור לתפקוד, ולא מפסיקה לומר שיש לה בטחון שזה יקרה, ויש לה אמונה שהיא ממש בקרוב תקום על רגליה... כמובן שמהמקום הזה כל שאנחנו יכולים לעשות הוא לחזק את ידיה באמונה, לחפש כל הזמן סימנים על העור ובתוך הגוף לשיפור מצבה, ולנסות בעצמנו להאמין בכל הכח... מהמקום שהיא בוחרת להיות בו אי אפשר לדבר איתה על מוות כאופציה, דברים שבתחילת הדרך עוד היה אפשר לומר תחת אלפי סייגים (כמו "אם חס וחלילה, במצב הכי גרוע...") היום אסור לומר, "צריך" להאמין באמונה עיוורת לגמרי, ולתת לה להמשיך לצעוד במשעול שבו היא בוחרת ללכת... אני תוהה כמה עוד נוכל להחזיק מעמד בשבילה באמונה הזו, כשמהצב שלה ממשיך להתדרדר (ואלו היו שנתיים קשות, מתחילתן, מאז הניתוח שבו הוצאו בלוטות הלימפה מהרגל שלה, ובתגובה היא התבצקה, ועד היום בעצם, היא לא יצאה מהבית כמעט, וכמעט לא קמה ממקום מושבה...), ויש צורך במחשבה על "היום שאחרי" ולו כדי לאפשר עוד מרווח נשימה ועשיה... אולי היא גם כועסת עלינו, ששיקול דעתינו בניסיונותינו להקל עליה גם לא היה מהטובים, אבל היא לא מאפשרת לעצמה לבטא את הכעס הזה, ובמקום זה ימים שלמים היא רק "מתנהלת"... אני חוששת שיגיע יום והיא תלך בלי לומר לנו דבר, בהשאירה אותנו חבולים ועצובים ואבודים מול חוסר האונים שבתחושת האשמה... האם יש דרך שאפשר לשדל אדם במצב הזה לנסות לשוחח איתנו על ציפיותיו ואכזבותיו? לסלוח לנו ולקבל את קוצר ידינו?

טוב, עכשיו הדברים כבר השתנו מאד... נראה לי שאולי היא קלטה באיזשהי רמה שהיא ניצבת בפני דברים שאינם נמנעים ממש, והיא נסגרה לגמרי. היא לא מוכנה לאכול, וצריך להכריח אותה לעשות זאת, היא לא מדברת איתנו יותר, ורק שוכבת\יושבת במיטה בעינים עצומות. הכאב נשלט, כך נראה לי, כי כשהוא לא היה נשלט היא היתה במודעות רבה לכך, היא ככה כבר מתחילת השבוע, ואנחנו לא יודעים איך לחלץ אותה מזה. כשאנשים באים לבקר- היא נחמדה לכמה רגעים ואז רומזת להם ללכת, וחוזרת לאתה תנוחה. איתנו, בני המשפחה הקרובים- היא מרשה לעצמה להתעלם מאיתנו פשוט, ואני מצד אחד ממש מתוסכלת- כי אני יודעת שיכולת השרידות שלה, אפילו במובן של ימים וחודשים ספורים- תלויה ברצון שלה לחיות, ועושה רושם שהיא איבדה אותו, מצד שני- לא ניתן לדבר איתה, כי היא לא ממש משתפת מה היא חושבת- ואנחנו לא רוצים לומר לה דברים שהיא לא מוכנה לשמוע- אפילו, למשל, להזכיר לה שמעבר למוות מחכה לה גן עדן שבו היא מאמינה, וריבונו של עולם מחכה לעטוף אותה באהבה... האם יש טעם לומר לה משהו, או לקבל את זכותה להיסגר כך, כפי שהיא רוצה? מה עושים? אנחנו די אובדי עצות...

אמא שלך נאחזת בחיים מכל מיני סיבות. קשה מאוד למות. פחד. חרטה. כאב וצער. למות זה תהליך ואפילו אנשים שחשים השלמה לגבי המוות שלהם מתעקשים להישאר בגוף בימים האחרונים. לכן לאמך יש סיבות מצויינות להתכחש למצב. ימים לפני מותו חש אדם שהוא מתקרב לבורא. אפשר לומר שהוא בין שני העולמות והוא חווה תובנות על חייו ועל הסובבים אותו ורואה דברים באופן שלא ראה בימי חייו. יתכן שאמך תפתח כשתתקרב לשם. הכי חשוב בימים כאלה זה לבלות עם האדם שאוהבים ולהרעיף עליו אהבה והבנה גם בימים הקשים האלה כשכל הרגשות מציפים. גם אם היא לא אומרת לך מילות פרידה את מוזמנת לומר לה את כל אשר על לבך וכפי שנטע הציעה לבקש את סליחתה ולברר דברים שאינם פתורים ביניכם. זה התהליך שאת יכולה לעשות עבור עצמך בלי לכפות עליה את התהליך. יומיים לפני שאבי נפטר פניתי אליו בנוכחות אחי ואחותי ואמרתי: אבא, אני יודעת שאתה עומד להיפרד מאיתנו. אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך ושאני מבינה. זה פתח את כולנו לשיחה. אבי שוחח אישית עם כל אחד ואמר לנו מה הוא מבקש ומה הוא מרגיש. הוא נתן אפילו הוראות מוגדרות להלוויה. הדברים שאמר לנו נגעו עמוק בכל אחד מאיתנו ואנחנו ננצור אותם בליבנו. כמה שעות לאחר מכן החלו דלוזיות והמצב לא אפשר שיחה. דברים כאלה, שיחות כאלו, צריך לפתוח מאוד בעדינות ועם הרבה אהבה ורוך. זה יכול להתבטא בדיבור, בטון, במילים שבוחרים. את מכירה את אמך ואת תמצאי את המילים המתאימות. חשוב תמיד לומר: "אני מרגישה", "אני חושבת", "לדעתי". כך הצד השני אינו מרגיש שכופים עליו דעה, הוא מבין שזו תחושה/דעה שלך. הרבה אור ואהבה ובריאות לכולכם.

והיא בת 61 בלבד. תודה לכל מי שניסה לעזור, ועוד מנסה. היא אושפזה קרוב מאד להודעתי האחרונה- בגלל אותה שקיעה שאני לא ידעתי לאבחן, וחשבתי שהיא רגשית בלבד. לצערי, הימים האחרונים שלה לא היו בהירים, ואנחנו הסתפקנו בלהיפרד מגופה הנם תנומת סמים. סיבלה היה גדול, ולכן יש גם המון הקלה במצב החדש, במיוחד בהתחשב באמונתו בהשארות הנשמה. כמובן שהצער גדול ורב. מחכה