בילבול בעודף המידע והתהליכים. כיצד לבחור בתבונה?

בוקר אור, חייבת לשתף בתחושה מציפה של בילבול בכול הנוגע לרפואה המערבית.מתנצלת מראש לגבי אריכות הדברים אך מרגישה שחייבת רגע לעצור ולחשוב. התחושה שלי כי מתוך האימה הגדולה של מחלת הסרטן אנו ממהרים לבדיקות פולשניות , "כי עדיף לראות ששגינו מאשר צדקנו" ואני שואלת היכן הקול שלי, בתחושות בהחלטות ובשיקול הדעת? לפני כשנה , הגעתי לגיל 40 פניתי לבדיקת שד. בשל מבנה שד גבשושי הופנתי לממוגרפיה ואולטראסאונד. לא נמצאו גושים, הרבה הסתיידויות,הרבה ציסטות ומבנה סמיך וצפוף. הוחלט על מעקב. חלפה שנה וחזרתי לבדיקת מעקב - אולטראסאונד , והנה הופנתי לביצוע ביופסיה " כי אין משהו מוגדר , אבל בכול זאת , אולי, נבדוק , מאיפה תלקח הביופסיה - לא ידוע? ננסה מכאן ולא משם, נראה." בשל תחושת חוסר הודאות מצד המטפל גם מבחינת הידיעה מהיכןלבצע הביופסיה, ניגשתי לחוות דעת נוספת ושם בהחלט נאמר: לעצור לרגע ,לבצע ממוגרפיה נוספת ולהשוות. והנה אני שוב אחרי ממוגרפיה נוספת. ושוב - אין שינוי מהותי לעומת שנה קודמת , למעט מקום קטן שפשוט לא הצליחו לצלם , לא נראה בברור ולכן הומלץ אולטראסאונד וכמובן ביופסיה. ואני שואלת על מה ולמה? משתדלת להשאר בעיינים מפוקחות לגבי התהליכים והתחושות, ולשאול ולהתענין, אך הדילמה שוב שם: אם לא שינוי מהותי מדוע לא המשך מעקב, מדוע אותה פעילות פולשנית לגוף, איך קורה שבשל הפחד המאיים והמשתק אנו מבצעים בדיקות " למען הסר ספק " כשאפילו גם לגבי הספק יש ספק. בצער רב, בעודי ממתינה בתור אני רואה את השיטה: ממוגרפיה , אולטראסאונד,ביופסיה והלאה. הכול רק כדי להיות שקטים.מצד שני בל נשכח זו מערכת משומנת היטב שגם מצילה חיים. אני מאמינה כי לכולנו יש פגמים בגופינו חלקם חלילה מסכני חיים וחלקם ימשיכו איתנו עד סוף חיינו. עומדת תוהה עד היכן נשאבים אחרי המערכת ומצד שני איך לא מאבדים את הרגע שלפעמים אחריו הדרך כבר יותר מורכבת. האם גם אתם נתקלתם בתחושות אלו? האם יש דרך אחרת לשמור על עירנות אך עדיין לא להישאב לנהלי המערכת? היכן הקול שלי בקבלת ההחלטות? מתנצלת על האריכות , אשמח לשיתוף שלכם.שיהיה יום מקסים לכולם.