החלל הזה גדול מידי

לאבא שלי התגלה סרטן ממאיר לפני כחודשיים, אני אימי ואחיי לא הספקנו לעקל ונאמר לנו שיש לו בכמה מקומות בגוף המצב התדרדר מהר עד שאמרו שצריך הוספיס, ושלא ניתן לטפל...גסיסה מהירה וכואבת החלטנו על הוספיס בית, אותו עשינו בבית של אחותי הקטנה(27 עם 2 ילדים קטנים)אבא התדרדר מיום ליום ומשעה לשעה ביום רביעי ה18/7 הוא ביקש לחזור הביתה העברנו אותו חזרה הביתה אני שמרתי עליו יחד עם בת דודתי, כל הלילה הוא סבל ולפנות בוקר העברנו אותו לבית חולים ושם בשעה 12:04 הוא נפטר!!!!!!! איך ממשיכים מפה? מי יכול לעזור ?אני מרגישה שאפשר להשתגע, אחותי הקטנה יוצאת מדעתה

כואבת יקרה, נדהמתי לקרוא את מה שכתבת, לרגע נדמה היה שכתבת גם בשמי. בחודשיים האחרונים, בהם אבי נאחז בחוזקה בחיים, לאחר מאבק אמיץ של שנה וחצי בסרטן ריאות ששלח גרורות למח, טיפלנו בו, במיטתו בביתם. אמא שלי, אחותי, שנה רביעית רפואה, ואני, עם שתי ילדות קטנות בבית, עזבנו הכל, והקדשנו את זממנו באהבה גדולה לאבא, שכל חייו לימד אותנו את קדושת החיים, העביר לנו את האמונה בטוב, באופטימיות אין סופית. ראינו אותו הולך ודועך במהירות בלתי נקלטת. נפרדנו בעל כורחינו, בחוסר אמונה שזה מה שקורה, ובידיעה שהולך מאיתנו אדם שבכל מצב בחר בחיים. ב02:15 לפנות בוקר ה18 ביולי, ליבו נדם. אני לא יודעת להסביר את מה שעובר עלי מאז, מעין סחרור של הישרדות, כאילו נאחזת בכח בכל מה שהוא לימד אותי- לחייך, לאהוב ולקבל באהבה. אני מרשה לעצמי רגעים של משבר וכאב אבל לא ליפול. לילדות סיפרנו אחרי הלוויה. הגדולה בת ה8, בכתה בכי קורע לב כשסיפרנו לה, כשנרגעה, היא לא רצתה לשמוע עוד כלום, רק להיות עם האנשים שבאו לנחם. לא הסכימה לכתוב, לא לקרוא דברים שכתבו עליו, לא לצייר ואפילו לא לכתוב ביומן הקטן שקניתי לה בשמו עוד כששכב בבית. הקטנה בת הכמעט חמש, לא מפסיקה לשאול שאלות, ומעלה השערות חכמות לגבי מקום הימצאו עכשיו. לא עובר יום מבלי שנדבר עליו איתן, והגדולה כבר מתחילה לשתף פעולה, בייחוד עם השערותיה של הקטנה. אימי לעומת זאת שבר כלי. אינה אוכלת, רק בקושי יוצאת מהמיטה. מעלה מחשבות שווא על אחראיותה על מותו, מרגישה שגם חייה תמו, אומרת שלא תשלח ידה בנפשה, אך גם לא תוסיף עוד לחיות. אני כל כך מבינה את מצוקתה, ומצוקתכן היא מצוקתי. זהו מקום קשה מאוד להיות בו. אני רוצה לחשוב שלשמוע עוד אנשים במצבינו, מוציא מעט מתחושת הבדידות הקיומית שסוגרת עלינו כמו קירות בטון כבדים. אתכם באבלכם ובאבלינו.