הכל קורה כל כל מהר ולא מצליחים לקבל החלטות

אימי אושפזה באופן פתאומי עקב צהבת. נפגעו לה דרכי המרה וכן נתגלה גידול. בתחילה אמרו שינתחו ובנוסף סדרו נקז לשיפור הצהבת. הגדול היה בר ניתוח. בתוך שבוע הכל השתנה. מצבה לכאורה השתפר. אבל הוחלט לעשות כימותרפיה קודם. ואז בתוך מספר ימים היא קיבלה מיימת בבטן מצבה התדרדר לשבר כלי קשיי נשימה והקאות נוזליות. היא במודעות גבוהה למצבה. הרופאים אומרים שמה שחשבו היה לא מדויק ובעצם כל הבדיקות הטעו אותם. וכעת אין מה לעשות אלא להמתין למוות. הקצב שזה קרה והמעבר ממצב אבחנתי עם תוכנית טיפול להמתנה פסיבית למוות. קרו בכמה ימים. כאשר כל התהליך הינו כמה שבועות. בהם אנו בהלם מוחלט. ויש לנו קושי בלקבל החלטות. חוסר הידע אליו מתלווה קצב האירועים וכן חוסר האונים. במצב כרגע אין לנו בעצם אלא לקבל את המוות ולהמתין בפסיביות. הגענו לאפיסת כוחות נפשית. ויש לנו בלבול בין רגשות וקבלת המצב לבין רצון לנסות למצוא כל דרך במהירות אולי כן יש דרך לטפל בה. הקצב לא איפשר לנו סכלל להבין את המעברים הגדולים ולהפעיל שיקול דעת. אמא רוצה לא לסבול. ...אפילו מבקשת זאת מתקשים להכיל את חוסר האונים שלה. נעים בין ק בלת דבר הרופאים לבין הדחף הטבעי לנסות להתיעץ וכו. ..כדי שנדע שעשנו הכל. התחושה איומה. כלומר לא משנה מה נעשה קצב האירועים.מהיר מאתנו בהבנה. ולא ניתן בכלל לשקול משהו. אנחנו ברכבת לכוון אחד. עצה? הערה של בעלי ניסיון?תודה