איך להתמודד עם שלבי התדרדרות

שלום דניאל האמירות שלך חזקות ומשקפות כל כך מה אתם עוברים. הניסיון והידע הרב שקיים בתחום נותן התווית דרך כיצד להתנהג במקרים כמו שאתה מתאר. אני חושבת שהדברים שאכתוב אולי מרתיעים מעט בתחילה, אך אם יש אומץ להתנהג על פיהם, כל אחד על פי סגנונו ואמונתו ,יכול להועיל.כאשר ישנה התדרדרות במצב וההבנה גם של החולה וגם של המשפחה שהכיוון הוא אחד יש נטייה להסתגר ולא לדבר וזאת מכמה טעמים. החולה לא רוצה להקשות על בני המשפחה ולספר להם מה הוא עובר, או שזה הדפוס הרגיל שלו/ה לא לדבר וזה מתעצם במצבי דחק, או שהוא מחכה שהמשפחה תדבר וגם אין כל כך כוח פיזי להקשיב, זה יכול להיות מכמה סיבות ביחד או סיבה אחת אך לדעתי ההבנה שזה קורה היא חשובה. באמת מאוד קשה לאדם שיודע שימיו ספורים. אחד הדברים החשובים הוא להתחיל בפרידה מהאדם ולסגור ענינים בלתי פתורים, קל יותר למות כאשר על הלב לא מעיקים דברים ששנים לא דוברו. במצים כאלו גם החולה וגם המשפחה מאוד כועסים אך גם לחולה וגם למשפחה נראה שלא נאה לדבר על דברים קשים/בלתי פתורים. אם המשפחה רוצה לא להרגיש רגשי אשם לאחר הפטירה חשוב מאוד לדבר, כמו גם להגיד דברים טובים אם יש מה להגיד, ולדעתי יש תמיד גם טוב וגם קשה. גם חולה שנוטה למות ימות יותר בשלווה אם הוא יפרוק מטענו. מכל מקום אם החולה לא רוצה לדבר, בני המשפחה יכולים לדבר , לא לחכות למענה אלא להגיד מה הם רוצים להגיד וכמובן להתחשב בכוח הפיזי והנפשי של החולה להקשיב. לא להעמיס בבת אחת יותר מדי, אלא לעשות זאת בהדרגה, וזאת הסיבה שחשוב להתחיל את התהליך מוקדם ולא ברגע האחרון לפני שהחולה מת. נראה לי שלפעם הזאת כתבתי אולי הרבה מדי. במידה ותרצה להמשיך להתכתב איתי, אני כאן באתר מידי יום ואתייחס ברצון לדבריך. בברכה נטע מוזר