ייעוץ כיצד לנהוג

שלום דלית המצוקות שלך כולן לגיטימיות ויש הצדקה לכל מה שאת מרגישה. אתייחס לבעלך ואחר כך אליך ולילדים. הכעס והרוגז שבעלך מפגין אינם שלך וגם לא כלפיך אלא שלו בלבד., יש המון כעס על היותי חולה ואל מי אפנה את זה אם לא לאדם הקרוב לי ביותר. בעבודה אי אפשר לכעוס, כי זה ימאס מהר מאוד לקולגות שלו, אז איפה יוצא הכעס, על האשה שזו את. בעצם מה שלא תעשי לא ישנה את הכעס והעצב שיש לו על זה שהוא חולה. זה באמת כל כך מכעיס, אך להפנות את הכעס לאלוהים או לרופאים זה כאילו לא הגיוני ואז בני המשפחה הקרובים חוטפים את הכל. אני מניחה שהוא יודע את מצבו ולדעת שלא נשארו לי שנות חיים והסובבים אותי ימשיכו לחיות, זה אחד הדברים שמוציאים זעם אדיר מהחולים למרות שהם לא אומרים זאת במפורש. בכלל הדבר היותר נכון במצבים כאלו להתחיל לדבר בצורה ישירה. ידוע שגם החולה לא מעוניין במודע לצער את הקרובים לו, וגם הקרובים/המשפחה רוצה כמה שפחות לצער את החולה ואז מה שקורה שאף אחד מהצדדים לא מדבר על הדברים הכואבים, הקשים המפחידים והפער והריחוק בין בני הזוג וגם לילדים הולך ומעמיק. והתוצאה היא שכל אחד נשאר מאוד לבד. אחת הדרכים הקשות אך המתאימות, להתחיל לדבר על מה אני בש ממנו שיגיד לך מה הוא מרגיש, ולא להסתפק במילה זיפת או קללה מכל סוג שהיא, אלא לדבר, על החשש להשאר בלעדיך, על הפחד ממה יהיה על הרצון לא לאבד אותך, על כעסים שישנם ולא מדוברים, אולי אף פעם לא דוברו רק בצורה לא מילולית. יש מקום אם יש אפשרות כספית ללכת לטיפןל נפשי, אפשר זוגי, אפשר פרטני,אך חשוב לזכור שהנפש מרגישה , גועשת, תובעת המון אנרגיה וכל כך בודדה. לגבי הגוף החלש שכתבת, הטיפולים הללו זוללים כל טיפת אנרגיה וכמעט לא נשארת אנרגיה לדברים אחרים. לגבי הילדים, אני מאמינה שבכל גיל חשוב לספר לילדים,כמובן ברמת ההבנה שלהם. ילדיך גדולים וחשוב לשאול אותם מה הם רוצים לדעת, מה הם מרגישים, כמה הם רוצים להיות מעורבים וכו'. אנחנו יודעים מהרבה מחקרים בתחום שהורים מנסים לגונן על הילדים ולא לשתף ולספר, ואם השדרים הם כאלו, הילדים "משחקים" את משחק שהכתיבו הם, נים אצלם המון רגשות מכעס, שנאה, אהבה, ועד התרחקות ואח"כ הדברים מתפרצים לפעמים כמו הר געש. לפי מה שאת כותבת הם יודעים שהכדורים עוצרים את התפשטות המחלה והפנטזיה שלהם אולי שהם גם ימגרו אותה, וכאשר המציאות מכה, ילדים יכולים להגיד למה לא סיפרתם לי ועוד כל מיני הטחת האשמות. מה שנראה לי הכי חשוב זה לדבר קודם עם בעלך ויחד שניכם להחליט איך מספרים ומתי . חשוב שתהיו תמימי דעים ותעשו זאת יחד, זה מאוד בסדר לבכות ביחד, לכאוב ביחד ולהבין שאתם כמשפחה תתמודדו עם כל מה שיקרה - ביחד. דלית אני כאן באתר בשבילך. אם את מרגישה שהתייחסתי אל שאלותייך וגם קיבלת מהן משהו אנא אל תהססי ותמשיכי להתכתב איתי וכל שאלה לגיטימית. בברכה נטע מוזר