נימוסי שולחן במשפחה

שלום אתי, כשהתחלתי לעסוק בתחום הסבתאות, חשבתי על הורשת יחסי האחאים מדור ההורים - ילדיהם של סבא-סבתא - אל דור הנכדים. במאמרי התייחסתי גם ל"קנאת אחים" שהיא טבעית ואין בלעדיה, הממשיכה בשושלת המשפחתית עם הפיכת אותם אחים להורים. רגישותם ליחס של סבא-סבתא אל ילדיהם בהשוואה ליחסם לנכדים הנוספים שנולדו לאחיהם, נצבעת ברגישותם ליחס הוריהם כלפיהם בהשוואה לזה שאל אחיהם. כך היה מבראשית - ר' קין והבל - ומה שהיה הוא שיהיה, נאמר בקהלת. אין מקום סמלי יותר מאשר שולחן האוכל המזין - מי חוטף יותר ולמי נשאר מה וכמה - במקרים רבים אף יותר ניתן לפגוש זאת ביחס לכסף. לגבי ביקורת - ביקורת היא דבר שבלתי ניתן לשאתו, ואיני מכירה באמת אנשים המוכנים לקבל ביקורת. זו אמנות בפני עצמה להעביר מסר שיתקבל בברכה מבלי שייהדף. את ודאי מבינה שלהורייך זהו מצב בלתי אפשרי להגביל את אחותך ומשפחתה במזון המוגש, ונראה שאת ומשפחתך מעודנים יותר ורגישים לסביבתכם, כך שתתקשו להעיר. מתיאורך ניתן להבין שאחותך ובני-משפחתה מצאו דרך להשיג את צרכיהם אצל הוריכן, בין אם באופן מנומס או שלא. חבל שאת וילדייך נותרים עם טעם מר של התעצבנות. עצה לא נתתי כאן, אבל אולי הרחבתי במעט את יריעת ההבנה... ? אשמח לדעתך. נוחי