מות אימי

שלום לך שלי, האבדן שלך הוא נורא לך. כאב על מותה של נפש קרובה לנו הוא בלתי נסבל, בייחוד אם המוות התרחש לאחרונה והאבל עדיין חי ורוטט. רגשותייך אמיתיים וטבעיים, גם אם את מרגישה 'לא בסדר', כי אין רגשות 'רעים'. מצבים רגשיים דומים אפשר לפגוש כאשר נפטר 'דוקא' ילד בריא ואהוב 'במקומו' של ילד פגוע, או כאשר ילדים עוברים לארץ אחרת, ובארץ עם ההורים נשאר 'דוקא' הבן הפחות מועדף. הדוגמאות הן רבות ומגוונות לאין ספור. את מספרת שאינך משתפת את בעלך, אולי מתוך בושה בשל רגשותייך שאינם מקובלים, לכאורה, או מתוך חשש שמא ייפגע. הצעתי לך כן לשתף אותו: קודם כל ברגשותייך באשר לאובדנה של אמך, למשמעות חסרונה בחייך לאור המקום הטוב שמילאה בחייך. בכך תפתחי ערוץ הידברות ביניכם, ואף לבעלך יתאפשר לשתף ברגשותיו - על סבלה של אמו, על דאגתו אליה ואולי גם על מה שלא נעים לדבר בו: על העומס והקושי. משם תוכלי להוביל את שניכם לדיבור גם על רגשות אמיתיים המתלווים לטיפול באמהותיכם: בחוסר המקום בתוכך פנימה לחמותך בעת הזו, עקב האבל הממלא אותך על אובדן אמך, או אז ייתכן שבעלך 'יעיז' לגלות, אפילו עם עצמו, שאינו פנוי לצערו על אבדנה של אמך בשל הטיפול המעסיק אותו באמו... אם תהיו מסוגלים לפתח שיח בו יבטא כל אחד מכם את רגשותיו "הנבדלים" - את לאמך והוא לאמו - בכנות, תוכלו לחוש הקלה עקב השיתוף, כמובן בתשומת-לב רגישה ובעדינות. לכל זאת אין קשר להזדקקותה של חמותך בטיפול בה, ואני מניחה שעצם הידיעה שבנה-בעלך מטפל בה, מאפשרת לך לקחת לך פסק-זמן ולהתאבל על אמך. מאחלת לכם שנת בריאות, נוחי