מותר לי להידחף? (זהירות - ארוך!)

שלום רב, אני עוד לא סבתא, אני אמא לילד בן שנה + 9 חודשים. אנחנו גרים במרחק הליכה מהורי, לא כל-כך מתוך בחירה אלא יותר מאילוצים ושיקולים כאלה ואחרים. אני מגדלת את בני לבד, אבי חולה ומרותק לביתו והקירבה הגיאוגרפית עוזרת לשני הצדדים. כל יום אחרי הצהריים אנחנו באים להוריי למשך כשעתיים. כמובן שאמי שמחה מאוד לשחק עם הקטנצ'יק, אבל הדבר גם גורם ללא מעט עימותים וחיכוכים בינינו. לדוגמא, אני לא מרשה לו דברים מסוימים והיא כן, יום אחד היא אפילו השאירה אותו לבד במחסן והוא "טעם" אבקת כביסה ומזל שלא קרה כלום, אבל לי היא לא מפסיקה להטיף ולחלק הוראות: צריך לעשות ככה, אל תעשי ככה, זה לא בסדר, זה כן בסדר. יש בינינו גם חילוקי דעות באשר לחינוך הילד. אני רוצה לציין שאחת הסיבות שבחרתי לגדל את בני לבד היא בדיוק מהשיקולים האלה, שלא יהיה מי שיתערב לי בחינוך ובהחלטות לגבי הילד וקורה פעמים רבות שהיא מתנצחת אתי בנוכחות הילד ונותנת לי הרגשה שאני "חרא של אמא". קשה לה גם עם זה שאני אם חד-הורית. לדעתי היא עדיין לא השלימה עם זה וכל הזמן חוזרת על המנטרה ש"הוא צריך גבר", "החלום שלי זה שיהיה לו אבא" ואני בכלל לא מעוניינת בשלב זה בזוגיות, וגם אם יהיה לי בן-זוג הוא לא יהיה האבא שלו ואף הסברתי לה את זה פעמים רבות. זה הקטע שהכי מפריע לי, מכיוון שאני רוצה לשדר לבני שזה בסדר, שלא ירגיש חריג, שיש כל מיני סוגי משפחות וזה שאין אבא לא צריך להפריע לו לחיות חיים שלמים ומאושרים ואז באה אמי ומשדרת לו, אולי לא בכוונה רעה, אולי לא במודע, מסר הפוך לגמרי. הילד הוא ילד מאוד נבון ופיקח וכבר מפנים מסרים. הנושא של "אמא-אבא" מאוד-מאוד מעסיק אותו ואנחנו מנהלים הרבה "שיחות" בנושא, אמנם בשפה עילגת וג'יבריש של תינוקות, אבל אין ספק שהוא מבין הרבה יותר ממה שנראה לנו. כל השיחות שאני מנסה לקיים בנושא לא עוזרות. אני לפעמים שומעת ומתעלמת וכל פעם שאני כן מגיבה, היא אומרת לי ששוב אני רוצה לריב על כל דבר ושאי-אפשר לדבר אתי. אשמח לעצתך. תודה ויום טוב!

גם אני סבתא ולכן אספר לך מנסיוני. תמיד תזכרי אבל תמיד תמיד שאמא שלך אוהבת אותך ורוצה בטובתך גם אם היא נודניקית איומה. בגלל שאת באה לבקר לעיתים תכופות מידי היא מרגישה שמותר לה.... צמצמי את הביקור לפעם פעמיים בשבוע ותראי שהיא תתנהג אחרת.