לא מבינה את עצמי ( לבד או בזוגיות? ילדים או לא)

היי, אני בת 40 רווקה מעולם לא הייתי בזוגיות ולא תרתי אחרי זה. גם לא שכבתי. לא היה לי רצון לחקור את המיניות ולהתפטר מהבתוליות כשהייתי צעירה לא אוננתי וכו'... החיים עברו להם ככה ומהר... אני מאוד עסוקה בלימודים עבודה.. הייתי מאוד ביישנית ומופנמת וגם מאוד מחוזרת. בצבא אמרו לי הבחורים שם, הייתי בבסיס של גברים שאני אתחתן מהר.. זה חרוט בי כי ידעתי שלא! אני מנסה להבין את עצמי מדוע אני לא חשה בדידות? ושלא תביני לא נכון אני מאוד תקשורתית וחברותית ולא נראית חנונה. לאחרונה כן אני מרגישה בודדה וגם הזהירו אותי מזה כשהייתי בת 20! אני גם לא כמהה לילד ואני מסתדרת מצויין עם ילדים ואני גם בניגוד לאחרים יודעת איזו מן אמא אהיה. וכאן אני רוצה לעצור ולשתף אותך ואף לשאול אותך עם זה הגורם שהביא למצבי. ראשית אתחיל מזה שיש לי אחות עם צרכים מיוחדים וכל חיי אני מזדהה עימה ועם כל מה שעברה ועוברת במוסדות! אני זו שיודעת מה זה לקבל ילד ובכלל כל אדם ללא תנאי או יותר נכון יודעת לכבד! ילדים מאוד מתחברים אליי וכשהייתי צעירה או ילדה, חשבתי על הקמת בית הרי זה משהו שיש לכולנו בראש אבל עם השנים זה הפך לא קוסם למשל נושא של נישואין, שאותו אולי תוכלי להבין... אז ככה גם לאט לאט נושאים כמו זוגיות ירדו מהפרק בשל דברים שעברתי. כך למשל, כל חיי נאלצתי לוותר למען אחותי ולא היינו משפחה שמחה. אבי היה מנוכר לי ומתעלל בי נפשית. אני יודעת מה זה טיפולים וסיעוד ואולי דברים כאלו הויגו לי את שמחת החיים? מפחיד אותי שיוולד לי ילד עם בעיות למשל. אני יודעת שילד זה לא בחירה ולא תמיד מה שמדמיינים זה מה שיקרה כנ"ל בבזוגיות. מי אמר שלא אתגרש?- וזה הפחד שלי לטעות הורי לא חיים טוב והם בהליגי גירושין שנים עם מריבות על ממון ועושק כלכלי מצד אבי. סוג של אישה מוכה אמא שלי. למדתי שהורים יכולים לוותר על ילדיהם. מבחינת זוגיות, שצעירים אז כן רוצים מישהו שילך ללמוד שיהיה מעניין איתו שיהיה איש משפחה נתינה שיילך בדר הישר ושמחפש קשר רציני. אבל דווקא בגילאים צעירים של גילאי 20 הבחורים יותר בקטע של לצאת איתך בגלל איך שאת נראית , שום דבר לא רציני הם לא מוצים את עצמם בכלל לא יצא לי להכיר מישהו משכמו ומעלה שלומד באוניברסיטה וכו'.. וכן אנחנו בוחרים במי להתאהב כל עוד זה מישהו שככה ניגש ולי, אישית קשה להיקשר ולהיפרד אז תמיד הייתי מסננת על סמך הדברים הללו כולל בגיל וכו'.. אני כפי שכתבתי לא מעוניינת לעבור מספר מערכות יחסים כי קשה לי בייחוד עם לשכב עם כמה.. ויש בי משהו שלא מאמין שיאהבו אותי לנצח ולא יעזבו אותי. ויש בי משהו שמאמין שנישואין זה אנשים שחיים בבית אחד משק כלכלי ותו לא. כי אני רואהאת זה מנהדודות שלי שמדברות ככה שאהבה זה רק לילדים מצד שני יש להם זוגיות טובה.. גם אמא שלי אומרת שאהבה נגמרת וואני? אני מתקשה להתאהב. הבחורים שאני יוצאת איתם לא נותנים לי צאנס ישר מתקרבים רוצים לגעת לנשק ואנחנו רק בדייט ראשון! מה אני כלכך חמודה וכו'? וכן זה לא מעניין מה הם רוצים אלא מה אני ואני לא מרגישה צורך גם לא נמשכת. מצד שני, דווקא בחורים מספסל הלימודים נראו לי איכותיים אבל אנחנו רק ידידים ויש להם חברה! ולא אני לא רוצה את מה שאין לי פסיכולוגית אלא אני מייחלת לאיכותי שכזה. יש בי גם משהו מופנם מתביישת במי שאני מאיפה שבאתי. מי רצה לבוא לאכול ארוחת ערב בבית ללא אחים? או רק עם אמא. כל חיי הייתי עצובה ומודאגת על אימי צורך לגונן עליה מפני אבי ולעזור לה עם אחותי. מרגישה שהייתי זקנה מאחרות וכאילו היום אני מותשת אין לי כח להקים בית משל עצמי.. משהו כזה מצד שני אני שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה?? מרגישה כבדה חנונה והרי אני?- תמיד אנשים חושבים שאני נחמדה.. הגיל נותן את אותותיו מבחינת זה שאני נרגישה שהחיים דוחקים אותי לסביבה מבודדת, כולן נשואות עם ילדים אין לי חברות פערים שנוצרו שוב, בילדות כי הייתי שונה מרגישה שלא מבינים אותי ואת הבעיות שהיו לי בבית. לא מצליחה גם למצוא מישהו שיהיה לי נעים איתו.. לא מבלה, ולאט לאט הכל סוגר על עצמו. מן לופ שכזה. כשצעירים אז מרגישים שיש עוד זמן לא הבחור הזה אז הבא שמתחיל אבל זהו זה נגמר כל שניתן זה לחפש איזה גרוש מאתר הכרויות. אני לאי ודעת אם אהיה מוכנה לגרוש עם ילד אימי התחתנה עם אחד כזה . את חושבת שהרקע שלי הוא שנתן לי להיות כבדה שלא יודעת אם היא רוצה זוגיות או לא? שמצד אחד מאמינה שאפשר לסמוך רק על עצמי ומצד שני רוצה חברה אמתית. שלא מאמינה שמיהו לאיעיזוב אותה או שתבחר בזוגיות טובה. ושאין לי כח לילדים כי אין לי כח לטפל? אני יודעת שקרובי משפחה פעם רמזו לי שאי חושבת שמה שראיתי בבית ככה זה.. אני יודעת שלא אבל מפחדת לטעות כי לא היה לי משהו חיובי או חוויה מתקנת. יש זכות בחירה אבל אני תמיד באותו מעגל של אנשים בחורים ובחורות שלא יוביל לחברות אמתית לעניין לכיף.

פונה יקרה, אין ספק שהרקע המאוד קשה מבחינה משפחתית הותיר בך צלקות עמוקות. ככל הנראה לא איפשרת לעצמך מעולם להיות בתפקיד הילדה המקבלת הגנה, אהבה והכלה שכן הייתה מישהי נזקקת יותר שהעניינים סבבו סביבה מהיותה בעלת צרכים מיוחדים. את הגנת על אימך ובכך חל היפוך תפקידים מהמצב התקני הרגיל. היחסים המשפחתיים והזוגיים בבית היו רעועים מאוד ורווי אלימות כך שאין ספק שהתפתח בך חוסר אמון בזולת , חוסר אמון באהבה וחוסר אמון ביחסים זוגיים. השאלה היא האם 40 שנות מצוקה רגשית ,וכיום גם בידוד חברתי ההולך וגובר ,מיועדות להימשך עד סוף חייך, תוך כאב ומרירות ההולכים ומצטברים עם השנים או שאת רוצה עדיין לחולל פריצה לעבר החיים שפירושה לתת אמון בזולת, אמון באהבה ואמון בתכונות הטובות שבך, שהן רגישות ,איכפתיות ,תבונה ,חברתיות ומראה נאה? אני חושבת שיש לך כיום משאבים העשויים בהחלט לשים אותך על הפלטפורמה של "האנשים החיים את חייהם במלואם" אלא שפחדייך וההיסטוריה האישית שלך מונעים ממך זאת. עשי טובה לעצמך ופני לטיפול פסיכולוגי , בו אני מקווה , תצליחי לפחד פחות, להגביר את יכולתך לאמון ולהעיז להתנסות ליצור זוגיות עם או בלי ילדים. כל טוב ובהצלחה אילנה

תודה על המענה זה מלבלב לשמוע שאת כותבת לי בצורה אופטימית כשאני מגיל 30ואילך חושבת מי ירצה אותי?? זה קשור לחברה שלנו שמסתכלת על האישה כלא שימושית אחרי גיל מסויים ולא יפה או מושכת ושגבר ירצה צעירה. בטח בגיל 40 מי ירצה אחת ללא ניסיון זוגי ומיני? מי ירצה להתחתן איתי הרי יש גם פחד עם כל הנושא הזה של ילדים?? וגם לי יש חשש שאולי בכלל לא אמצא כי תמיד אומרים שנשארים כל הדפוקים והדפוקות גם אני בניהם לכאורה. קצת עצוב לי שלא האמתי בעצמי שחשבתי שוותרו עליי והיום אני יותר מאמינה בזה. קשה לי להאמין שתהיה לי זוגיות טובה.