בן זוג

שלום רב אילנה, אני והחבר שלי נמאים בזוגיות כבר 3 שנים. טוב לנו ביחד,יש משיכה מינית גבוהה ויש לנו הרבה במשותף. הבעיה היא שאולי צריך לכתוב הבעיה היא שאני מרגישה חצויה כי ההורים שלי לא ממש אוהבים אותו בעיקר אבא שלי. זה מאוד מאכזב אותי כי אני באמת מרגישה שמצאתי את האחד בשבילי וזה מאוד הדדי בשביל שנינו. קדה לי שבמרכז הקשר עומדים ההורים שלי ולא שנינו, לא נעים לי להיפגש איתו הרבה כי אני מרגישה לא בנוח כאילו אני צריכה לעשות דברים אחרים בגלל אבא שלי. לעיתים כשאנחנו מקיימים יחסים דמותו של אבי עולה (כן, בעברי הייתי תלותית בכבר ותמיד הייתי קשורה אליו). מעין תסביך אדיפוס לא פתור. מה לעדות? ללכת עם הלב עד הסוף או להתחשב בהם ? יש לציין שהוא החבר הרציני הראשון והם כנראה חוששים שאני מחמיצה את חיי במרום לבלות עם הרבה בנים אבל זה מתאים לי וטוב לי עם זה.תודה מראש

פונה יקרה, חבל שלא ציינת את גילך ואת העדה אליה שייכת משפחתך ומאלו דעות והשקפות משפחתיות את מגיעה. כל אלה היו מאירים ביתר בהירות את הסיטואציה. לא ברור לי מדוע הדעה במשפחתך היא שעל בחורה להתנסות במספר קשרים אם היא מצאה לשמחתה כבר בקשר הראשון את האדם המתאים לה. מאחר ולדברייך הדבר מחייב סוג של ניתוק פסיכולוגי מהשפעתו של אביך עלייך, מה גם שפניו "רודפות" אותך גם בזמן ההתעלסות אני חושבת שיטיב איתך לפנות לטיפול פסיכולוגי שישים כל דבר במגירה הנכונה ויעזור לך לגבש אישיות נשית עצמאית ובוטחת בדרך בה היא הולכת. כל טוב ובהצלחה, אילנה