אני בסוף סדר העדיפויות שלו

שלום, יש לי חבר כבר כמעט 5 שנים, אנחנו לא גרים ביחד אך מתכננים לעבור לדירה משותת בקרוב. כמובן שאחרי כל כך הרבה זמן של זוגיות אנחנו חושבים על חתונה ומשפחה- אבל אני מאוד מודאגת לגבי העניין הזה. מצד אחד אני מאוד אוהבת אותו ונהנת (רוב הזמן) בחברתו. אבל מצד שני אני מרגישה המון פעמים דחוייה, שאני צריכה "לרדוף אחריו" ושאני די בסוף סדר העדיפויות שלו. כנראה שאני גרמתי למצב הזה כי לא שמתי לו גבולות- נתתי לו הרגשה שהקשר הזה חשוב לי ואני מוכנה להמשיך אותו בכל מחיר. תמיד אני זו שמתקשרת אליו ויוזמת שנצא או שניפגש (אני גם לרוב באה אליו.. הוא לא כל כך רוצה לבוא אלי). אם אני לא מתקשרת הוא מסוגל לא להתקשר אלי ימים שלמים (או אפילו לשלוח הודעה מה שלומי), ואם אני שואלת אותו למה הוא לא התקשר (ימים שלמים!)- הוא נותן תשובה לקונית כמו "למדתי" או "עבדתי". בנוסף הוא שם גם את חברים שלו לפני- לדוגמא קבענו לצאת ביום מסויים והוא קבע אם חברים שלו ביום למחרת, הוא בדיוק למד למבחן ורצה לנצל את אחד הערבים ללימודים- אז כמובן שהוא ביטל את היציאה איתי ואפילו לא חשב להזמין אותי ליציאה עם החברים- וכששאלתי אם אני יכולה לבוא הוא אמר שזה "לא מתאים". ואם אני מנסה להגיד משהו, או להתווכח על זה הוא יוצא בטענה ש"אני רוצה שהוא יבחר ביני לבין חברים שלו והוא לא מוכן לעשות את הבחירה הזאת", או ש"אני רוצה שהוא לא ילמד" או כל מיני הצהרות דרמתיות (ומטופשות לדעתי) אחרות. הוא גם המון פעמים כועס עלי כשאני מתקשרת אליו (שזה קורה לא לעתים קרובות כל כך- אני מנסה לא להתקשר יותר מפעם ביום) שאני מפריעה לו בעבודה או בלימודים. והוא תמיד חוזר על זה ש"הלימודים\עבודה\חדר כושר ועוד יותר חשובים מזה שניפגש או בעצם ממני, ודורש ש"אני לא אתערב לו בלוז" וש"זה לא ענייני". באופן כללי עם חברים שלו הוא מאוד חביב, זורם ונחמד ואיתי הוא יכול להיות מאוד לא נעים- לצעוק עלי, להעליב אותי להגיד לי דברים כמו: ששאני עושה סרטים, שאני דיכאונית ובעייתית וכו- מה שכמובן לא נכון...). אני מבינה ומקבלת את זה שהזמן הפרטי של כל אחד חשוב- גם לי יש תחביבים, חברות עבודה ולימודים. אבל יש הרגשה שהוא פשוט לא מעוניין להיות בקרבתי, לפחות לא כמו שהוא מעוניין להיות עם חברים שלו. מאוד כואב לי שהוא עושה בחירות כאלו- אני בתקופת התואר הראשון שלי (סיימתי לפני כשנה) תמיד העדפתי אותו על פני הלימודים. ברור שהבחירות שלו בנוגע לקשר ואלי שונות לגמרי. אני לא מצפה ממנו שילמד פחות או משהו כזה בגללי- אבל לפחות שיקדיש לי חלק מהזמן הפנוי המועט שיש לו בתקופות לחוצות- כרגע רוב הזמן הזה מוקדש לחברים שלו או לתחביבים שלו בלבד. אני מאופיי מאוד מנסה להתאים את עצמי אליו ומשתפת פעולה עם הדרישות שלו גם אם הן מאוד לא נוחות לי (למשל להיפגש בשעות מאוד מאוחרות- אחרי שהוא סיים עם לימודיו וחבריו). אני לא רוצה שכל חיי יראו כך והמצב הזה גורם לי להרגיש רע מאוד. האם יש אפשרות לתקן את הקשר שהתקלקל? חשוב לי לציין שבהתחלה זה ממש לא היה ככה- הוא היה עדין ומתחשב. איכשהו בדרך משהו יתקלקל... ועוד דבר זה שכרגע הוא חושב שהכל מצוין- שאני סתם ממציאה בעיות ובאה בדרישות לא לגיטימיות.

רותם היקרה, אני מבינה שקיים פער מהותי בתפישת איכות היחסים בינך ובין בן זוגך. בראייתו הכל בסדר וזורם ובראייתך היחס שאת מקבלת אינו תקין, מצומצם, גובל בהעלבות, ואי קבלת האופן בו את רואה את הדברים. נדמה כי מבחינה פסיכולוגית כל אחד חי במערכת יחסים אחרת. נדמה לי שזהו פער גדול מדי - מספיק שצד אחד מאוד לא מרוצה, ובמקרה הזה זו את, על מנת לא להמשיך להתגלגל באופן הנוכחי. גם אם את "ממציאה דברים", או אם את "דכאונית" או בעייתית בכל דרך שהיא, יש לשים גבול של מידתיות או פרופורציה מה סביר לבקש ולצפות לו במערכת יחסים סבירה וטובה, ומה שייך לראיה ייחודית שלך הנובעת מעולמך הפנימי, ושאולי אותה מן הראוי לשפר. כך או כך על מנת שתהיה הרמוניה והתאמה על שני בני הזוג להתאים את עצמם לתחושות ולרגשות של בן הזוג האחר, במידה המירבית האפשרית להם. נדמה לי שלא כך המצב ביניכם ולפיכך הייתי ממליצה לפני שאתם עוברים למגורים משותפים אולי כדאי לפנות לטיפול זוגי כדי להעריך את התרומה ההדדית של כל אחד מכם ואת השיבוש ההדדי במערכת היחסים. כל טוב ובהצלחה, אילנה