ילדת סנדוויץ

שלום , אני זוכרת טוב מאוד את היום בו אמא אמרה לנו שהיא בהריון. זה היה שהייתי בת 10 ובאותה תקופה גרנו בחול (אני, אבי ,אמי ואחי הגדול שגדול ממני ב3 שנים) אמא אמרה שאנחנו הולכים לחזור לגור בארץ בלי אבא וצריכים למצוא דירה. לא להתבלבל ההורים נשואים, 10 שנים הייתי הידלה הכי קטנה קיבלתי הכל אבל הכל כל מה שרצתי נתנו לי וזה לא עזר שגדלתי עם "משרתת" מגיל 5-10 לא התאמצתי אף פעם הכל הביאו לי על כפית של זהב. השקעתי כמה שיכולתי בלימודים אך תמיד הייתה לי התנגות בעייתית. כאשר החזירו את אחותי מהבית חולים בכיתי אבי לא התייחס אליי כאילו שכח שאני הנסיכה שלו וכל התשומת לב אלייה גם עכשיו כצעט 5 שנים אחרי זה אותה ההרגשה, אמא מגדלת אותנו לבד וכאילו שכחה שיש לה עוד ילדים שאבא בא לביקור רק לה הוא מביא מתנה. ההתנהגות שלי השתנתה קיצוני ב5 שנים האחרונות אני יותר עצמאית אבל בלימוגים הדרדרתי בשונה מאח שלי המושלם. מרגישה כאילו אני מאכזבת אותם כל פעם מחדש , בכל פעם שאני מבקשת משהו מאמא והיא לא עושה אותה אני מתחילה להעליב אותה אבת רק כדי שלא תראה שאני נפגעת, איך אני שורדדת את היום אני פשוט אומרת לעצמי עוד 4 שנים ואני עפה מפה רק עוד 4 שנים