עצוב לי

שלום, אימא שלי נפטרה לפני שנתיים מסרטן בהיותה בת 55 (כשהייתי בת 23) ומאז אני מרגישה שאין טעם לחיים. אני מנסה למלא את חיי בהמון פעילויות ותחביבים, עובדת המון שעות, אמורה להתחיל להתנדב בקרוב.. אבל לא מצליחה למלא את החלל העצום הזה. כשאימי הייתה חולה אני טיפלתי בה וכנערה ראיתי את הדברים הכי קשים שראיתי בחיי- את אימא שלי נחנקת לי מול העיניים, נופלת, החלפתי לה חיתול,טיפלתי לה בפצעי הלחץ, האכלתי וקילחתי אותה... בקיצור-סעדתי אותה. מודה שעשיתי את זה אבל התמונות לא מרפות ממני והשאירו לי צלקות . אני כל כך מתגעגעת אליה ורוצה לחבק אותה ,לא מסוגלת לשרוד עוד רגע בלעדיה ולא מבינה איך אוכל לשרוד את כל חיי בלי אימא. אני איכשהו מצליחה למשוך עוד יום ועוד חודש ועוד שנה אבל יש תקופות שאני מרגישה שעוד רגע אני מתמוטטת. אני פשוט רוצה את אימא. בכל פעם שתקופה קשה ממש מגיעה , אני מחליטה להתקעקע (בשנה האחרונה התקעקעתי פעמיים ועכשיו אני רוצה להתקעקע בפעם השלישית) עכשיו אני רוצה לחרוט על עצמי את המילה: אימא, אני מנסה להימנע ולשכנע את עצמי לא להתקעקע, וחשבתי להתחדש בצמיד של אימא במקום, כלומר- אני מבינה שהרצון הזה נובע מכאב עמוק וקעקועים זה לא הפתרון.. אני כל כך מקווה שלא אאכזב את עצמי ולא אתקעקע שוב. בשנים האחרונות נוספה חרדה בכל הקשור לבריאות, שיניתי את התזונה שלי מאד אבל בצורה יחסית מתונה אבל בזמן האחרון המצב החמיר- משתמשת רק במזון ובמוצרים אורגניים (שעולים הון) כי מפחדת לחלות. בנוסף- דואגת מאד לאבא שלי , הוא לא עובד וכל היום בבית ואני מרגישה רגשות אשם גדולים על כך שאני לא תומכת בו, לא מנהלת את ענייני הבית ומשאירה אותו בבית עצוב ובודד. אני מרגישה שאבא זקוק לעזרה ועם זאת גם אני.. מותשת!! חשוב לציין שבינתיים החלטתי לוותר על טיפול פסיכולוגי, הייתי תקופה ארוכה אצל שתי פסיכולוגיות שונות ובסופו של דבר התאכזבתי מהטיפול אז החלטתי שעם הכסף הזה אני אמצא תרפיה לעצמי בדרך אחרת.

אמנם גיל ההתבגרות שלי עבר לפני מספר שנים, אבל בכ"ז מצאתי לנכון לכתוב את הודעתי כאן כי אהבתי את רוח הפורום ואת התגובות. מקווה שזה בסדר..