הילד שבר את לבי אחרי כשלון בכדורגל

בני בן שמונה וחצי. ילד חכם ומצד אחד מלא שמחת חיים ומשתולל כל הזמן (במובן החיובי של משתולל), מצד שני גם עתיר חרדות ומחשבות. קטן מאד מאד פיזית (הרבה מתחת לכל העקומות). מצד אחד נראה מלא בטחון כמו נפוליון קטן (אוהב לתאר את הצלחותיו ולהפגין את יכולותיו) מצד שני לעתים, כמו שתראו בסיפור הזה, נראה לי מאד חסר בטחון. מאד אהוד חברתית. הדבר הכי חשוב לו בחיים זה כדורגל. הוא בחוג במועצה האזורית שאנו חיים בה, ומעבר לכך משחק שעות בבית ובבית ספר. כל עתידו עד להצלחה בברצלונה ברור לו. לי ברור שהוא משחק יפה (הרבה יותר טוב מאבא שלו) אבל לא בדרכו להיות ליאו מסי. מזמן מתעקש שהוא רוצה להתקבל לקבוצה שמשחקת בליגת ילדים ולא סתם חוג. דחיתי ודחיתי, אבל חברים שלו הגיעו לקבוצה והוא התעקש והתעקש, ובסוף לקחתי אותו לאימון מבחן ביישוב קרוב שם חבר שלו משחק. למחרת התקשר המאמן ואמר שהוא חושב שהוא לא מתאים, בינתיים לפחות. סיפרתי לו בבית. ראו על פניו שהוא מאוכזב. לא אמר הרבה. שאלתי אם הוא מבואס וענה שקצת. המשיך להתעסק בעניינים אחרים. בהמשך אפילו אמר שזה טוב שיישאר עם החברים שלו במושב. בערב אשתי שיבחה את הבת שלנו על כמה שהיא מציירת יפה (והיא אכן), ואז הבן הגיב "אני היחיד במשפחה שאין לו שום כשרון". וזה מה ששבר לי את הלב. במיידי ענינו שנינו את כל מה שצפוי, שמה פתאום, ומנינו את כשרונותיו כמה שהוא חכם ומצחיק ויודע לשמח, ומעולה בחשבון ושהוא גם עדיין מצוין בכדורגל גם אם זה לא היה מספיק לקבוצה. התשובה שלו הייתה "אולי, אבל אין לי שום כשרון שרואים, כמו שרוני מציירת יפה, ו(שם של בן-דוד שלו) מצוין בכדורסל" ועוד כמה דוגמאות. מאד ביאס אותי. איך מעודדים? ומה זה אומר על הבטחון העצמי שלו? ממש לא מגיע לו להרגיש ככה.