מיואשת

שלום לילך, כשהתפרצויות כאלו מופיעות רק בבית ולא בגן או במקום אחר, אני מסיקה כי בתך מסוגלת לווסת את הדחפים שלה ולשלוט בכעסים, וזה כשלעצמו דבר חיובי. השאלה היא מה קורה בבית שלא קורה במקומות אחרים. לרוב, התשובה טמונה ביכולת הצבת הגבולות, ברווחים המשניים של ההתפרצויות ובדינמיקה הביתית. ילדים לומדים די מהר מה מפעיל את הוריהם. הם לומדים, דרך ההתנסויות שלהם בפועל, לאיזו התנהגות יהיו תוצאות רצויות וחיוביות מבחינתם, ולאילו התנהגויות יהיו תוצאות שליליות. כאשר התקף זעם או אלימות מסתיים ברווח כלשהו עבורה הסיכוי שההתנהגות הזו תיפסק קטן למדי. כדי שהתנהגות בעייתית תיכחד, עלינו לעשות שני דברים: האחד, לפעול לסילוק כל הרווחים שמקבלת הילדה בעקבות התנהגותה השלילית. כך לדוגמה, אם בעקבות השלכת דבר מה את מנסה לנחם אותה או להציע לה משהו אחר במקום, אז היא זוכה לתשומת לב וליחס הפוטר אותה מהתמודדות עם התסכול הרגעי. לחלופין, את יכולה לבוא אליה לומר לה שאת מבינה שהיא כועסת אך ההתנהגות הזו אינה מקובלת עליך. הדבר השני הוא לפעול לחיזוק ותגמול כל התנהגות מתחשבת, בוגרת וחיובית. כלומר, לחזק ולשבח אותה כשהיא משחקת יפה, מצליחה לבטא את עצמה, מצליחה להתאפק וכו'. אפשר לשקול להגיע לפסיכולוג/ית ילדים להדרכת הורים קצרה, ללמוד טכניקות להצבת גבולות יעילה. בברכה ירדן פרידון ברשף