על תסכול ושאיפה לשלמות

שלום מיטל, כדאי לנסות להקדיש מחשבה לחלק מהתפיסות וההנחות העומדות בבסיס ההתנהגות של ביתכם, ולפעול ישירות אל מול אלה. בד"כ כאשר מדובר בנטיות פרפקציוניסטיות בקרב ילדים, ניתן להבחין כי ילדים אלה רואים את המעט שעשו לא טוב ולא את הרוב שעשו בו טוב. הם אינם מתייחסים למה שנדרש בשביל לעבור את המשימה אלא למה שנדרש כדי לעשות אותה באופן מושלם. הם חושבים שהם בתחרות עם אחרים, אך למעשה הם בתחרות רק עם עצמם, דבר שמוביל למלחמת התשה עצמית.הם לא מבינים את עקרון היחסיות שלפיו תמיד יהיו טובים מילדים מסוימים ופחות טובים מאחרים. הם לא מתייחסים למרכיב הדינמי של תרגול ופיתוח מיומנות ועוד..לחנך ל"אנטי פרפקציוניזם" משמע לערער על ההנחות המוטעות של הילד, ובמיוחד כל אימתי שנתקלים בהתנהגות שבבסיסה שאיפה לשלמות (למשל להזכיר ולומר שציור זה בשביל הכיף, שלשחק עם חברים משמע לפעמים להפסיד ולפעמים לנצח, להזכיר שהיא טובה יותר מחברתה בשירה אבל חברתה טובה ממנה בציור ושאיזה כיף שכל אחד טוב במשהו אחר וכיוב'). במקביל כדאי לקיים עימה פעילויות מהנות הנעדרות מרכיב לחץ כלשהו וכך להעביר את המסר שלא תמיד צריך "להצליח" במשהו כדי להרגיש נעים וטוב (לצפות בסרטונים מהנים, ללכת לג'ימבורי, לטייל בטבע). קחו בחשבון שתהליך השינוי לוקח זמן רב, עם זאת, בגיל צעיר זה אפשרי הרבה יותר, היות והרגלים פרפקציוניסטיים טרם השתרשו. דבר נוסף שברצוני להציע. נסו לשים לב האם בבית מתקיימת תחרות סמויה כלשהי על תשומת לב הורית, האם ישנו אח או אחות מוצלחים באופן מיוחד הגורפים את כל תשומת הלב, או האם מועברים מסרים, ישירים או עקיפים, על החשיבות של הישגיות ושאיפה לשלמות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף