אחיין בן שנה ושמונה

יש לי אחיין קטן בן שנה ושמונה חודשים. ההורים השאירו אותו עם סבא וסבתא והנחו אותם שהוא צריך לאכול להחליף חיתול ולישון בצהריים... הילד אכל. כשניסו להחליף לו חיתול הוא יבב ולא ממש שיתף פעולה. המבוגרים מסביב נהיו קצת חסרי סבלנות גם אבל המשיכו עד שסיימו להחליף. אחכ הגיע הזמן ללכת לישון והתינוק בכה ולא רצה. וסבא הרים אותן על הידיים ונענע. התינוק בכה וצווח. נתנו לו מוצץ והמשיך לנענע עד שכעבור כמה דקות הוא נרגע ונרדם ואז שמו אותו במיטה... אני בת 35 כבר ועדיין לא הבאתי ילדים. שאני רואה מהצד את כל זה מרגיש לי כמו תמונה שבה כופים ומכתיבים לילד מתי אוכלים. מתי עושים מה. מתי ישנים. המבוגרים כאילו יודעים יותר טוב בשבילן מה צריך ומה נכון. אפילו אם הילד בוכה ומוחה ולא רוצה הם עושים את המוטל עליהם... ולי זה קשה להזדהות עם ההורים. אני מזדהה עם הילד שחווה ככ הרבה הכתבות חיצוניות ....למשל למה לא לתת לו לשחק כל היום ולהרדם בטבעיות מתי שיהיה עייף? איך רוכשים את המסוגלות ההורית הזאת לתסכל את הילד אפילו נוכח בכי ויללות ולהתעקש על סדר יום כפי שההורים קובעים לנכון? אני מפחדת להביא ילדים ולהתעמת עם הנושאים האלה .