לא לוותר או להמשיך להתאכזב
דיון מתוך פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום, יש לי ילד בן 9 שאוהב כדורגל וצרפנו אותו לחוג כדורגל בעקבות בקשתו זו שנה שנייה ברציפות. הבעייה היא שלא הולך לו טוב, ישנם ילדים שמשחקים יותר טוב ומעדיפים לא למסור לו, ולכן כל הזמן הוא מאוכזב. שנה שעברה הוא נטש באמצע אבל השנה עודדנו אותו להמשיך. באימון האחרון הוא קבל פנדל בעקבות שהכשילו אותו ברחבה, אני עמדתע מהצד והתפללתי שכן יפקיע הפעם אך לצערי הכדור פגש את המשקוף ולא את הרשת. בסוף האימון הוא התחיל לבכות תוך כדי שהוא אומר במירור שאפילו ממצב כזה הוא לא יכול להפקיע! אני מתלבט האם להמשיך לעודד אותו שלא יוותר, אבל מצד שני אני רואה שכל פעם הוא מאוכזב מחדש ולא רוצה שזה ישאיר לו צלקות (בנפש). אולי שווה לנסות דברים אחרים, אולי שם הוא יהיה יותר טוב!
שלום מודי, כהורה אל הורה, אני מבינה את התפילות שיבקיע גולים...באותו הרגע שבנך סוף סוף מגיע אל הכדור.. הדבר הזה מרגיש כמו שווה אלף תפילות. אבל כאשת מקצוע עלי להצביע על כך שכגודל הציפייה של -ההורה, כך גודל מפח הנפש של הילד. חשוב שאנחנו ההורים נוכל קודם כל -אנחנו- לקחת את הדברים בפרופורציה כדי להעביר אל ילדינו את הפרופורציה האמיתית של כל סיטואציה. זה בסה"כ חוג, בס"הכ ספורט. מתאמנים, באים במגע עם ילדים, מתפתחים, משחקים, מצליחים ומפסידים. אם באמת אבל באמת תצליח בעצמך לקחת את הדברים באופן הזה, תוכל להעביר את זה גם לילדך, ומפחי הנפש לא יהיו כ"כ דרמטיים. אם תצליח לעשות את השינוי בתפיסתך, אבל באמת באופן עמוק ומהותי, אז בהחלט יוכל בנך להמשיך בחוג, בשקט ובלי לחצים מיותרים. להמשיך לשחק להתאמן ולהתקדם מהמקום בו הוא נמצא - וזה מה שחשוב באמת. ו/או להחליט עבור עצמו אם די לו. וגם אם די לו, זה לא סוף העולם... כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים מתבגרים ומבוגרים 0523873044
תודה על תגובתך. רק תני לי להבהיר שאני לא נותן לחוג הזה שום חשיבות, להפך אני לא אוהד כדורגל בכלל... זה בא מהכיון של הילד, הוא אוהב ואולי בגלל זה גודל האכזבה שלו. לא איכפת לי אם יפקיע או לא, גם לא הייתי רוצה שהוא יהיה שחקן כדורגל בעתיד. אני עומד מהצד ומנסה לעזור לו אך לא יודע איך. לגבי המשפט "אם די לו אז זה לא סוף העולם", זאת הגישה שלי גם. אבל את לא חושבת שבעתיד יהיה לו יותר קל לוותר גם כשייתקל בסוגיות יות רמורכבות? זאת ההתלבטות שלי ועם זה קשה לי להחליט, האם לדבר איתו כל הזמן ולעודד אותו להמשיך (ואני לוקח לתשומת לבי את ההערה שלך שכן צריך להעביר לו את הפרופורציות האמיתיות, אבל אני יודע שמקרים כאלה עוד יחזרו) או פשוט לפרוש.
הי מודי, דווקא הבנתי שכדורגל אינה משאת נפשך, אבל מתוך תיאורך את הדברים זה נשמע שמתחיל להיות לך קשה להמשיך לתמוך בו. אם אתה חושש שאכזבות מחוג כדורגל ישאירו "צלקות בנפשו" ואתה כבר מוצא עצמך "מתפלל" שיבקיע גול, אז למרות מה שאתה אומר, ייתכן שאיפשהו אתה נסחפת ביחד איתו והכל הופך כעת לדרמה אחת גדולה שלא לצורך. אני מציעה לך להמשיך לעודד אותו לךהתנסות, לתמוך בו, בלי בהכרח לנקוט בעמדה ברורה - תמשיך או תעזוב. ההחלטה אינה שלך. כרגע בנך בחוג, וכל עוד הוא שם, תתמוך בו ככל יכולתך. תן לו להתאכזב, תן לו להתאמן, תן לו לעשות הכל, ושים לב שאתה לא יוצא מפרופורציות -בהרגשה שלך - קודם כל. אם יאמר שהוא רוצה לעזוב למשל אתה יכול לומר משהו כמו "אני מבין שזה מרגיש כ"כ קשה שבא לוותר כבר..." , תן לו חיבוק חם -וזהו. לא חייבים לקפוץ ולממש את זה. אם וכאשר באמת ירצה לעזוב, זה יהיה רצון מתמשך לאורך זמן ואז תוכל להחליט את באמת לסיים את החוג כרצונו. כפי שכתבתי עוד קודם, חשוב להבין שתמיכה מתוך מקום חרד (אם לא ימשיך אולי לא יצליח להתמודד בעתיד עם קשיים, אולי האכזבות יותירו צלקות בנפשו) לעומת מתוך מקום נינוח ורגוע - היא תמיכה אחרת לגמרי ובעצם בלי להיות נינוח ורגוע, אי אפשר באמת לתמוך.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף פסיכולוגיה קלינית וייעוץ ילדים מתבגרים ומבוגרים 0523873044
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
