גיל שנתיים האיום?

שלום! בתי בת 2.5 שנים. היא בת בכורה (ויחידה, כרגע...). התפתחותה הפיזית והקוגנטיבית תקינה לחלוטין. ילדה חכמה, מדברת,גמולה,בטוחה בעצמה. אנו, ההורים, בזוגיות יציבה וטובה.שאלה: כשלושה שבועות כבר שאנחנו שומעים ממנה "לא" על כל דבר, המון בכי - והדבר הכי משמעותי: התקפי בכי בלתי פוסקים (זעם של ממש) שנשמכים דקות ארוכות, לרוב ללא סיבה גלוייה. קראתי ואני יודעת על הצורך שלה לגלות עצמאות וניפרדות תוך תיסכול שהיא לא יכולה לממש לגמרי את עצמאותה ועדיין זקוקה לי. אני גם יודעת שהיא מרשה לעצמה לעשות כך כי היא בוטחת בי ויודעת שאהיה שם תמיד עבורה. השאלה שלי היא לגבי התגובה שליואיך עליי להגיב נוכח התקפי הבכי המתישים (אותה ואותי..)??

שלום רב, את צודקת. גיל שנתיים - שנתיים וחצי, אכן יכול להיות מתיש מאד, גם כשמדובר בהורה המודע והסבלני ביותר. ובכל זאת, כמו שציינת נכון, היא זקוקה לך כדמות סמכותית ובוטחת, ולכן, בראש וראשונה כדאי לעשות מאמץ לא להצטרף ל"רכבת הרים" הדוהרת ביחד איתה, אלא להישאר קצת מחוץ ל'טנטרום'. ממש כמו במקרה של רעידות אדמה, מי שמסוגל לחזות את הקטסטרופה מבעוד מועד ולהיערך לה, סובל מפחות נזקים. לכן, שווה ללמוד קצת את הדפוס, לנסות ליצפות מראש מה עלול להביא את התקף הזעם הבא, ולהחליט על מה שווה להתעקש ועל מה לא. אם ההתקף כבר החל, נסי להישאר רגועה ככל האפשר, להבין שהדרמה היא *שלה* ו*אצלה*, ולא שלך, ולהציע הסחה, הרגעה, ונוכחות שקטה (ללא תוכחות או דיבור-יתר). לפעמים חיבוק חזק ומרגיע יכול לקצר את ההתפרצות, ולמעשה כל דבר שישדר מסר ברור האומר "אני כאן איתך, זמינה להרגיע ולהושיט עזרה, אך אני לא מתכוונת להשתגע יחד איתך". הבשורה הטובה היא שזה עובר... שולחת לך כוח ואורך רוח לשרוד את הימים עד אז. ליאת