גמילה ממוצץ והתקפי זעם קשים

שלום רב, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים חלתה במחלת הרפס ( דומה לפה והטלפיים ) מבחינה של האפטות בכל חלל הפה ובגרון אבל מחלה קשה ביותר , רק לאחר 10 ימים החלימה . במהלך כל אותם ימים לא לקחה מוצץ כלל ( שבאופן כללי מאוד קשורה אליו). ללא כל קשר אני אמורה ללדת בימים הקרובים, אביה של הילדה הוא רופא ילדים והוא לא נמצא יותר מידי בבית עקב התורנויות. הדבר הכי בעייתי בכל הסיפור שסבא של ילדתי עומד למות כתוצאה ממחלת הסרטן ( היא מאוד מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו) והיא מרגישה לדעתי את הסערה סביב המחלה שלו- חשוב לציין שהיא ילדה מאוד נבונה. היא גמולה מחיתולים מגיל שנתיים בלי פיספוס אחד. כתוצאה מהמחלה אנשים אמרו לי לזרוק לה את המוצץ כיוון שכבר לא לקחה אותו כמעט 10 ימים, חשוב להגיד שהמוצץ גרם לה לדיבור לא ברור בכלל ( אנחנו מבינים הכל כעת שהיא בלי מוצץ). הקשבתי בעצתם וכרגע היא כבר שבועיים אחרי המחלה וללא מוצץ. הבעיה היא כזו, רומי הייתה ילדה הכי נוחה, קלילה , בקושי בוכה , ילדה מדהימה , אין מקום שלא הייתי הולכת איתה ולא היו משבחים אותה. מסוגלת לשבת במסעדה שעתיים שלוש בכיסא תינוק ולדבר ולאכול , בקיצור הילדה האידיאלית . ביום סיום המחלה שהיא חיפשה את המוצץ הסברתי לה שהמוצץ עשה לה פצעים בפה ואבא זרק אותו והיה נראה כאלו היא מקבלת אך מיד לאחר מכן היא החלה לפתח שינוי דרסטי בהתנהגות שמלווה בהתקפות זעם קיצוניות שיכולות להתפרס כל פני כל היום , מכל דבר קטן כמו הצלחת הלא נכונה ועד דברים יותר משמעותיים , כל היום רוטנת , אפילו מרביצה לנו הוריה ולאנשים אחרים , התקפי זעם קשים ביותר...אפילו הסבא והסבתא שלה כל היום מעירים לי, הגננות , כולם. הקשבתי בעצת הגננת שלה שהיא עם תואר שני בחינוך מיוחד וייעצה לי בגלל שרומי ילדה מאוד נוחה וחכמה אבל גם עקשנית לעיתים לא להחזיר את המוצץ כיוון שהיא מקבלת כאן מסר מאוד שגוי , ושהתקפות הזעם הללו היו קורות בגלל המון דברים כמו הלידה וכו' , האם עשיתי טעות שלא החזרתי לה את המוצץ ??? אני רוצה את בתי המדהימה והנוחה שהייתה עד לפני כחודש, לא יכול להיות שהיא הפכה להיות ילדה כזו קשה עקב זה . והאם זה אכן תהיה טעות להחזיר לה את המוצץ אחרי הגמילה הזו...עוד תופעה שהיא עושה פיפי במיטה מאותו הרגע בכוונה , היא יודעת שהיא עושה וגם בגן על הפוף או על הספה...עושה זאת על מנת לגרור תגובה ואינני יודעת האם להגיב בחריפות או לא . אנשים כל יום מבקרים אותו על זה שאני לא מחזירה לה את המוצץ , ושזה היה מוקדם ( למרות שלא יכולתי לדעת זאת ) מה עלי לעשות אני אובדת עצות !!!!תודה רבה רבה סיון

שלום סיוון, (בחיוך): אני תוהה מיהם האנשים האלה, שאומרים לך מתי לקחת ומתי להחזיר את המוצץ, ולמה בעצם את מתחשבת בהם כל כך? וברצינות - כהורים, אנו מצויידים באינסטינקטים לא רעים בכלל, וכדאי לעשות מאמצים ולהקשיב להם, כי ברוב המקרים הם מנחים אותנו נכון. (ועוד חיוך): הילדים המדהימים והנוחים שהיו לנו פעם, הופכים לאורך השנים לסרבנים קטנים, לוחמים ונאבקים, עקשניים ומוציאים מן הדעת, שלא לומר "מפלצות" חסרות מנוח, והמשאלה שהם יחזרו להיות מתוקים ושקטים כמו פעם נוגעת ללב בתמימותה, אך לא מאד ריאלית... וברצינות - בתך נמצאת כרגע בשלב התפתחותי המתאפיין במאבקי עצמאות ומלחמה על זהות ונפרדות. כאשר - מעבר למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות הללו - 'נוחתים' אתגרים נוספים כמו מחלת ההרפס, לידה מתקרבת, ולהבדיל, מחלה קשה של סבא (ההופכת את המשפחה כולה למתוחה ודאוגה יותר), הגיוני להניח שנראה שינויים במצב רוחה ונסיגה התנהגותית. מוצץ הוא חפץ מעבר חשוב עבור ילדים קטנים, בהיותו מייצג את נוכחותה המזינה והמנחמת של האם. יש לו תפקיד חשוב בשגרה של הילדים, ותפקיד חשוב הרבה יותר בעיתות משבר. העובדה שלא מצצה את המוצץ בזמן המחלה לא משקפת, כמובן, ירידה בהזדקקות לו, אלא הימנעות שמקורה באי הנוחות והכאב שהסב לה המוצץ כשהיו הפצעים בפה. כשעברו הפצעים, שב והתעורר הצורך במציצה, ואז (לאור המלצתם של האנשים) המוצץ נעלם לה, ואיתו גם הרגיעה והנחמה שסיפק. אין לי כוונה להצטרף ל'אנשים' שאומרים לך מה לעשות, ולמרות שגם לי יש תואר שני (:-)) אני בוחרת להזמין אותך להקשיב לתחושות הבטן שלך ולפעול לאורן. גם אם תחליטי להמשיך למנוע מבתך את המוצץ, וגם אם תבחרי להחזירו, נדמה לי שהאתגרים עדיין נשארים בעינם, וחשוב להיענות למצוקה העכשווית של בתך, להקשיב לה, ולהקדיש תשומת לב זהירה ורגישה למה שהיא מאותתת לכם. אני לא חושבת שהיא עושה פיפי בכוונה, ומאמינה שהגישה כלפיה צריכה להיות מאד סבלנית בימים אלה. הרבה חומר למחשבה... מאחלת לכולכם הרבה בריאות, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

הי קראתי את דברייך בנוגע למוצץ והתחברתי לכך שאת שמה דגש על האינסטינקטים שלנו כהורים. הבת שלי בת שלוש ושמונה חודשים התחילה לקחת מוצץ לפני שנה באופן מפתיע. לאחר שנה מורכבת שכללה תקופות שזרמתי איתה ותקופות שניסיתי לשדל אותה לזרוק את המוצץ. לפני מספר ימים היא אכן זרקה את המוצצים לפח. כמובן שיש רגעים קשים ואני מכילה ומבינה שקשה לה. הבעיה היותר קשה שבשתי לילות האחרונים היא הכניסה אגדל לפה והתחילה למצוץ. הסברתי לה שזה הורס את השיניים וכו וכו... אבל בכל זאת מאוד קשה לה והיא מוצצת. בלילות אלו החזרתי לה את המוצץ רק לזמן ההרדמה ולקחתי לה. בנוסף היא לעיתים לוקחת את המוצץ של הקטנה שלנו בת החודשיים. כיצד את מציעה לי לנהוג עם מציצת האצבע. אני ממש לא רוצה שתפתח הרגל כזה. תודה מראש הדסה