בת שלוש עושה פיפי בכוונה במכנסים

לום, עברנו לאנגליה לפני שלושה שבועות. חודשיים לפני המעבר בעלי טס ולכאן וסידר את הכל. אני הייתי עם הילדים בבית ועברנו תקופה לא פשוטה. גם כשהגענו לכאן המשיך להיות לא פשוט כי התברר שאין מסגרות כמו שיש בישראל לילדים. אנחנו מכניסים את הילדה החל ממחר לגן שלוש שעות , שלושה ימים בשבוע. הילדה שלי, ילדה נבונה, טובה וממושמעת בדכ, בת שנתיים ואחד עשר חודשים. ביומיים האחרונים החלה לפספס פיפי. בהתחלה זה היה בטעות כשנרדמה איתי בלילה במיטה (היא לא גמולה בלילה), אחר כך, ביום המחרת, היא הייתה צריכה פיפי, עלתה לשירותים ולפני שהתיישבה על האסלה עשתה על הרצפה. גם בצהרים (ישנה בלי חיתול) שוב פספסה (צלי במיטה). היום בבוקר , היינו במתנס, היא הייתה צריכה לשירותים, הלכנו מהר ובעודי שמה נייר על האסלה היא עשתה פיפי (הספקתי להרים אותה מהר). כשהגענו הביתה היא אכלה, ראתה טלוויזיה וישבה על ידי ואכלה בייגלה בזמן ששוחחתי בסקייפ עם חברה והיא אומרת לי :"אימא, עוד פעם בורח". ותוך כדי היא עשתה פיפי. שאלתי אותה אם זה היה בכוונה והיא אמרה כן. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשים לה חיתול ואנהג בה כתינוקת היא אמרה שכן. עלינו למעלה, שמתי לה חיתול ופיג'מה ואמרתי לה שאני מאוד מאוכזבת וכועסת שהיא עושה בדווקא. יש לציין שבפעמים הקודמות אמרתי לה שלא נורא, וזה קורה, וזה קורה לכולם. עברה בראשי המחשבה שאולי היא לא שולטת בזה ואולי יש לה דלקת בדרכי השתן אבל לא כואב לה כשהיא עושה פיפי וזה לא תמיד ככה. מה עושים? איך להגיב? איך לעצור את זה? יש לציין בנוסף שהיא מחקה את אחיה התינוק. היא מקבלת המון תשומת לב ואהבה ממני. אני לא מבינה מה קורה. אני יודעת שעברנו מדינה ולא קל לה , אני יודעת שקשה לה להיות איתי בבית ושאני כועסת וצועקת עליה הרבה ואני משתדלת לעצור את זה אבל גם היום, כשהיה לנו יום טוב, היא עדיין עושה בכוונה. הצילו

שלום רום, גם הילדה שלך, כמוך, צועקת הצילו - והיא עושה זאת כדרכם של ילדים בני שנתיים-שלוש. למרות מה שהיא אומרת, היא *בוודאי* לא עושה פיפי בכוונה, ובטח לא כמזימת זדון נגדך. היא מאותתת על מצוקה, וזועקת אלייך כאומרת "אמא, תראי אותי! קשה לי! אני מבוהלת מכל השינויים הגדולים האלה שעברנו בבת אחת! אני צריכה אותך! ואני רוצה לחזור להיות תינוקת קטנה ששומרים עליה ומטפלים בה בחום, אהבה ומסירות!" אין לי ספק שאת אוהבת את בתך ומעניקה לה תשומת לב, אך בימים של תמורות כה משמעותיות בחיי המשפחה, הצרכים של הילדים מתגברים, ותובעים את שלהם. כאשר את מגלה קוצר רוח, ומפגינה (דווקא עכשיו) כעס ואכזבה כלפיה, המצוקה שלה רק מתגברת. אני מציעה לקבל בהבנה וסלחנות את הפספוסים שלה, ולהמתין כרגע עם הכניסה לגן. בעיני זה תזמון בעייתי. תני לה (ולעצמכם) עוד זמן הסתגלות, לטמפרטורות, לשפה החדשה, לבית החדש, ורק אח"כ אפשר יהיה לדרוש מילדה כה קטנה להתמודד גם עם הכניסה למסגרת חדשה. עוד קצת סבלנות וחמלה... ליאת