התקפןת זעם ועצבנות

שלום רב בתי בת השנתיים וחצי מאז לידתה מאוד עצבנית בשנה הראשונה היא הייתה צורחת שעות ולקח המון זמן להרדימה ולהרגיעה אי אפשר היה לנסוע איתה במכונית ואפילו לא לצאת לטיול בעגלה היא תמיד הייתה צורחת עד לאיבוד נשימה. כיום זה רק מחמיר היא לא מוותרת יכולה לצרוח בנסיעה באוטו עד כדי הפסקת נשימה, לוקח המון זמן להושיבה באוטו או להכניסה הביתה כי היא רוצה תמיד לעשות דברים ולהיות חופשיה וכל מי שיוצא מהבית היא רצה אחריו ואם לא נותנים לה לצאת היא נכנסת למתקפת זעם נשכבת על הרצפה ולא נותנת לאף אחד לגשת ולהרגיעה. לאחרונה החלו גם התעוררויות בלילה עם צרחות היסטריות של למעלה משעה והיא לא נותנת לנו להתקרב אליה ולהרגיעה אך אם אנחנו הולכים היא עוד יותר צורחת. בנוסף היא מתעוררת בלילה ועוברת לשכב על הרצפות בבית ולא מאפשרת לנו להחזירה למיטה למרות ששמנו לה בחדר מזרונים ופופים היא קמה מהמיטה ונשכבת על רצפות ברחבי הבית. אנחנו אובדי עצות היא ילדה שלישית וכבר חווינו דברים עם הגדולים אבל לא ברמות כאלה. ההתעוררויות בלילה מפריעות לאחים שלה ונוצר בלאגן רציני בבית. אודה לך על תשובתך

שלום ליהי, התנהגותו של ילד בשלבי ההתפתחות השונים הנה תוצר של מפגש בין הטמפרמנט המולד ובין הסביבה שלו, משמע ההורים האחים וכו' (ישנם גורמים נוספים כמו בעיות פיזיות, תחושתיות, מוטוריות והתפתחותיות אך בזה לא אגע כרגע). ייתכן מאוד שבתך נולדה עם מזג סוער אך זהו רק חלק מהסיפור. בתיאור שלך אני שומע את התסכול ואת תחושת חוסר האונים נוכח התפרצויות הזעם של בתך, תחושות שמאוד מובנות לי נוכח הקושי שלכם. במיוחד בתקופה זו שיש הנוטים לכנות אותה "גיל שנתיים הנורא", גיל שמתאפיין בתדירות ועוצמה רבה יותר של תסכולים והתקפי זעם. אני יכול לומר שהיכולת לשאת בתסכול גדלה בהדרגה, כך שביטויי הזעם והתסכול יהיו מאורגנים ומעודנים יותר. אני יוצא מנקודת הנחה שההתנהגויות של בתך הן הדרך שלה לבטא את המצוקה שלה, הדרך שלה להתמודד עם המצוקה והתסכול, הדרך לגייס את הסביבה. התפקיד של ההורים בתהליך הזה הוא משמעותי מאוד. ההורה הוא בעצם הדמות המתווכת בין המציאות הפנימית לחיצונית של הילד, כך שכשבתך חשה במצוקה פנימית, התגובה הרגשית וההתנהגותית שלכם משפיעה על האופן בו היא מפרשת את תחושותיה ועל הכלים אותם היא תרכוש כדי להתמודד איתן. כך לדוגמה, במקרה בו אתם מכניסים אותה לרכב, היא חווה את זה כחוויה לא נעימה / מפחידה ומגיבה בבכי. אם אתם נכנעים לבכי אתם בעצם מעבירים לה שני מסרים: שעל ידי בכי היא תשיג את מטרותיה, שהחוויה הייתה באמת בלתי נסבלת ולכן לא התעקשתם. בנוסף, אם אתם תגיבו ממקום כועס היא תחוש בזה שאתם לא יכולים להכיל את רגשותיה ולהרגיע אותה. לכן, אני מציע שכשהיא נסערת ומגיבה בזעם או בהשתטחות על הרצפה, נסי לדבר איתה בקול רגוע, אל תנסי לכפות עליה מגע או מילים מנחמות. נסי כל מיני תגובות ותבחני את הצלחתן. במרבית המקרים מוטב לקחת כמה רגעים עם עצמך ולחשוב לפני מתן התגובה, לקחת אוויר ולפני התגובה להרגיע את עצמך. זכרי שאם את מגיבה מתוך מצוקה בתך תחוש בזה כפי שאם את תגיבי בקור רוח ורוגע, ממקום מכיל ומציב גבולות הסיכוי להצלחה יהיה טוב יותר. בגיל כ"כ צעיר, ניתן לעזור לה להירגע בדרך של הסחת דעת או פעילות נעימה כלשהי, מבלי לוותר על הגבולות ועל העקרונות החינוכיים שלכם, ומבלי להיכנע לדרישות לא הגיוניות, גם אם הן שהציתו את התקרית. הסברים חינוכיים מילוליים לרוב אינם יעילים בזמן הסערה, לעתים הם אף גורמים להחרפת המצב. הכלה אמפתית ועמדה רגועה ושקטה יכולים להועיל הרבה יותר. נקודה נוספת, חשובה לא פחות היא לנסות ליצור עבורה סביבה יציבה, עקבית, רוטינית ורגועה ככל האפשר. ככל שהסביבה תהיה צפויה מראש ושגרתית, הקשר בין התנהגות ותגובה יהיה ברור לבתך יותר וכך היא תוכל להתארגן בצורה טובה יותר. איני מתכוון שזה יעלים את החיכוכים, אך כך תוכלו לצמצם את תדירות הקונפליקטים למינימום. בנוסף, אני חושב שכדאי לכם לשקול הדרכת הורים קצרה שתסייע לכם בבחינת הדברים. בהצלחה, קובי.