שלום,ליאת

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

13/05/2014 | 02:34 | מאת: חני

הי,ליאת התגעגעתי אליך מאוד נכנסתי לכאן,ראיתי את הירוק שלך והוא חימם לי את הלב. יש לי שיר בשבילך... עד שניה אחרונה אשב לצידך נשימות אחרונות אספור תלית לבנה מונחת לידך... אצלנו הסוף צחור. בכאב תהומי אקשיב ללבך לצעדיו כושלים... עוד כמה דקות תפגשי עם עצמך בעולם שכולו חיים. חיבוק אחרון על גבול הוויה רגעים נמסות של חום שלום יקרה,שלום ציפייה.... מרגישה שנפ המרום... אבקש מרופאים לעזוב את חדרך כדי לבכות את נפשי לבד אלוקים בעצמו נלחם בשבילך... ה' אלוקים אחד! אשב בפינה על הכיסא הנמוך ואתבל חירשי. אצעק לדיין ששוב הוא ברוך אתחנן אליו על נפשי. קרועה חולצתי,זולגות הדמעות בוכה ילדתי בפנים: מפחד עלי מי ישמור בלילות?.. אענה לה בחום:”אני..." "כאשר אתפרק עייפה מלכאוב מחכה לשעת מותי את מי אחפש יחפה ברחוב?” אשיב לה בחום:”אותי..." "כשגופי הקטן יישרף מבושה למי אגלה את כולי? כאשר אצטער שנבראתי אישה?” אשיב לה בחום:”לי..." "כשאלך לאיבוד בין שבילי המבוך ודמעות יכסו פנאי על מי בעולם אצליח לסמוך?” אשיב לה בחום:”עלי...” "אם כאב מערפל ינתק מחושים ו אפחד מכוחות שלי... איפה אמצא מקלט לנפשי?” אשיב לה בחום "אצלי... בואי,מתוקה,אני חזקה, יש לי כוח לשמור עליך כנסי לביתי,אני מחכה לחיוך מאושר על פניך...” 9.05.2014 מה את אומרת?... יש לך משהו חם?

לקריאה נוספת והעמקה
14/05/2014 | 22:25 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום חני, שיר מרגש מאד ומעורר מחשבה. האם את עצמך כתבת אותו? האם תוכלי לכתוב מעט יותר על הנסיבות בו נכתב? שמחה לראותך כאן, ליאת

15/05/2014 | 00:09 | מאת: ים

כן,זה שיר שלי.חזרתי מהפגישה והיה לי עצוב. כאילו מישהו נפתר,מישהו שנעלם פעם ותמיד הייתה לי תקווה שהוא יחזור.מישהו שאהבתי כול כך,ציפיתי כל כך.מין חלום שעטף אותי בחום.הרגשתי שהגיע זמן להגיד "שלום" לחלום שהמרום נפאר לקבל אותו.ואז כתבתי את השיר.כשהתחלתי עוד לא ידעתי לאן זה מוביל.הרגשתי שכואב לי,כואב מאוד ועצוב.כשסיימתי נדהמתי והוקל לי.ככה בערך זה היה.

15/05/2014 | 00:32 | מאת: ים

סליחה אם מעמיסה עליך.רוצה לשתף ...................... ממקום למקום התהלכתי. בבתים שונים התארחתי. את בגדיי בדמעות כיבסתי. ובדרכים את עצמי חיפשתי. במראה השבורה התבוננתי. לאלוקים שלי התחננתי. שישמור על תקווה דועכת ויתן לי כוחות ללכת. ליד הרבה מדורות התחממתי. גם שלי יום אחד הקמתי. מאושרת אותה חיבקתי ועל כול להבה נאבקתי. את מרה השחורה כבשתי כשפצעים בחמלה חבשתי, רסיסים כואבים אספתי ובחום דמעתי עטפתי. כשילדיי בשמיכות כיסיתי ומכאב תהומי בכיתי "אמה,שאלתי,למה? לא חיבקת אותי בפיד'אמה? מדוע במקום "ביחד" זוכרת אני רק פחד? מדוע בעת חולשה את מכרת אותי לבושה? מדוע היה לך נוח שנמחקת אני בכוח? כמו חרק מעצבן נמחצת חנוקה בידי מפלצת? כמו רכוש מיותר שותקת להרגיש בכול זות שייכת... את צודקת שבאמת אין וויכוח עם מי שמת... כבר שנים אני לא מתווכחת תבורכי בבריאות ונחת. כבודך ככבודי מרגישה כמו בשר מבשרי בתחושה... דורותיך בעולם הקמתי כשבאש דמעותיי התחממתי... מכבדת אותך בשרשרת- מתנה מבתך הבוגרת גם התאמתי אליה צמיד- את מוזמנת אלינו תמיד. תפילותיך התקבלו בשמיים: יש לי כוח ואור בעיניים. יש המון אהבה בלב חוץ משכול תהומי וכאב. אם מתאים לך-אני מוצלחת! תבורכי בבריאות ונחת! כואב לי לראות בתמונות שערות שלך,לבנות... את חוליה שלי בשרשרת בחלקך על חלקי שומרת. אולי פעם יהיה לי כוח באמת עד הסוף לסלוח ולבדוק אם שרד הגשר שעליו התנתק הקשר... בינתיים קבלי שרשרת- מתנה מבתך הבוגרת. אם תרצי לענוד גם צמיד- את מוזמנת אלינו תמיד... 5/05/2014

15/05/2014 | 00:34 | מאת: ים

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים