פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום! בתי בת 7 בכיתה א. מזה כמה שנים היא נוהגת "ללחוץ" כהגדרתה כאשר היא שוכבת על הבטן. היא יודעת שכאשר היא רוצה "לעשות לעצמה נעים" כהגדרתה היא הולכת לחדר אבל לא תמיד זה קורה ואני לא רוצה לכעוס עליה בהקשר לזה. הבעיה המרכזית היא שהיא ישנה בחדר עם אח שלה בן 3.5 והוא שומע ורואה אותה במצב הזה. גם אנחנו כשנכנסים לחדר כדי ללטף אותו ויושבים שם זמן מה חשופים לקולות ולפעולת האוננות שלה. זה לא נראה לנו הגיוני. מצד שני, האם להגיד לה ללכת לחדר אחר? איך למנוע ממנו ומאיתנו להיות חשוםפים אליה בפרטיותה???

שלום ירדן, כאשר אנחנו מנחים את הילד לאונן רק בחדרו, אנו מכוונים פחות למיקום הפיזי, ויותר לרעיון של הפרטיות, דהיינו, מחוץ לטווח ראייתו של אדם אחר. לכן, הזכירו לה שהיא יכולה "לעשות לעצמה נעים" רק כאשר היא נמצאת לבדה לגמרי, או כאשר אחיה ישן כבר. אין צורך לכעוס, אלא רק לבקש בשקט ולדאוג שהאוננות תיפסק כשאתם בחדרה. בשמחות ליאת

הילדה טוענת שזה עוזר לה להרדם. "הידיים שלי פשוט נגררות לשם" היא הסבירה לי כל כך יפה ובכנות של ילדה בת 7. כששעת השינה שלה מגיעה, היא נשכבת במיטה וגם אח שלה באותה השעה בערך. יש לי אפשרות להכניס אותו כמה דקות מאוחר יותר כאשר היא מסיימת. נראה לך תקין? יש בעיה אם לשלוח אותה לחדש שלנו ההורים אפילו כדי לספק את הצורך הזה שלה ואז שתחזור למיטה שלה? אני לא רוצה שזה יראה כמו עונש כמובן. תודה לך.

הי ליאת הילדה שלי בת 5 בגן חובה לא רוצה ללכת לגן בטענה שהיא מרגישה לבד ובודדה יש לה המון חברים משנה שעברה שעלו איתה לגן חובה אבל האווירה בגן שכל הזמן מקנאים בנ ומעליבים אותה ("הציור שלך מכוער "השיער שלך מכוער "...) חברה טובה שלה מצאה חברה אחרת והילדה שלי מרגישה בודדה כמובן שאמרתי לה שהיא יכולה להכיר חברות אחרות היא לא רוצה להזמין אף חברה (מצב שלא היה קיים קודם) דיברתי עם הגננת היר אומרת שיש אווירה לא נעימה והצוות קיים שיחה ובזה נגמר הנושא מה אני אמורה לעשות??????????

שלום רב, לא ציינת האם ה"אווירה הלא טובה" עליה דיברה הגננת מאפיינת את הגן באופן כללי, או רק את האינטראקציות עם בתך. אם מדובר באווירה כללית בגן, יש להניח שזה יעבור בהמשך, אך אם את סבורה שיש משהו לא נעים שיוצא רק או בעיקר מול בתך, חשוב לנסות ולהבין מה קורה, והאם משהו בהתנהגותה מקשה על הילדים להתקרב וליהנות בחברתה. תוכלי לנסות ליזום מפגשים אחה"צ בעזרת אימהות אחרות, שבוודאי ישמחו לעזור אם הדברים יוצגו להן כמו שצריך. אומר בזהירות, שאם - כפי שציינת - את מאמינה שמקנאים בה, עולה מהדברים 'ניחוח' של קרבנו?ת והאשמה של אחרים ופחות לקיחת אחריות. ממליצה לך לבחון את הדברים בזהירות, ולחשוב על מה הקנאה, והאם יש בהתנהגותה משהו שיכול לעודד סוג תגובה כזה. אם את מזהה משהו כזה, רצוי לפעול לשינוי. בהצלחה ליאת

שבאופן שיטתקשיטתי מקנאה בה אתמול היא אמרה לבת שהיא מכוערת ושוב שהשיער מכוער(יש לה שיער חלק ושל הילדה שהעליבה מתולתל הילדה שלי היא ילדה יפה) הגננת אומרת תמיד שהדברים נאמרים מתוך קנאה הבעיה שאתמול למשל הילדה שמעליבה גררה אחריה עוד ילדה והתחילו בהעלבות כלפי הילדה שלי האמת שהילדה שלי לא רוצה ללכת בגן ואני מחזקת אותה כל הזמן הדבר נמשך מתחילת השנה הגננת דיברה פעם את על הנושא ואמרה שלא מוכנה לדבר יותר כדי לא לעורר יותר מדי את הדברים איך אני אמורה לחזק את הילדה שלי????????????

אני בת 16 ולוקחת גלולות שקבלתי מרופא הבעיה היא שאני לא מצליחה הכי לזכור לקחת ואני לא רוצה להכנס להריון בינתיים אני וחבר שלי מקיימים יחסי מין עם קונדום אבל זה לא מה שרציתי הרופא הציע לי להרשם לתזכורת של הגלולות שלי פמינט ולקבל סמס קבוע בחינם, לא ניסיתי שיטות אחרות אבל האם זה יכול לעזור לזכור?

שלום רוני, ראשית, אני מזכירה לך שגלולה מונעת "רק" הריון, ואינה מגינה עלייך מפני זיהומים ומחלות, ולכן חשוב להמשיך להשתמש בקונדום לפחות כל עוד מדובר במערכת יחסים 'צעירה' יחסית. כמובן שכדי שהגלולה תגן עלייך מפני הריון עלייך לקחתה מדי יום, מבלי לשכוח. תוכלי לשכור שירותי תזכורת, אך גם לעשות לעצמך תזכורת בטלפון הנייד שלך, שבוודאי צמוד אלייך כל הזמן (בהנחה שאת נערה מתבגרת טיפוסית). בטח שזה יכול לעזור! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בחודשים האחרונים החלה להתפתח אצלי הפרעת אכילה....נראה לי שאנורקסיה...לא עברתי אבחון (זה בתהליכים), אבל לפי קריאה באינטרנט והתגובות של שאר העולם אני מבינה שמשהו לא טוב קורה. בחודשים האחרונים, אני קוראת המון על הפרעות אכילה, אנורקסיה וגולשת בפורומים השונים להפרעות אכילה...קראתי המון הודעות שכתבו בנות שסובלות מההפרעה ואני חושבת שבאיזשהו מקום אני רציתי שזה יהיה לי וחלק בי באמת התחיל לעשות את הדברים כמו שהן עושות (לעשות ספורט, להוריד בקלוריות בצורה קיצונית, לשקול אוכל ועוד)... השאלה שלי היא, אם אני בחרתי להיסחף ולהידרדר לתוך זה בעצמי ולא פתאום מצאתי את עצמי ביום בהיר אחד עושה את כל הדברים האלו בלי לדעת בכלל שככה אנורקסיות מתנהגות, מה זה בעצם אומר? כן חשוב לי להגיד שההתחלה של כל ההפרעה התחילה לא באופן מודע, בלי ששמתי לב בכלל שזו בעיה, אבל באמת ככל שקראתי על הפרעות אכילה פשוט התחלתי ליישם את מה שמאפיין את האנורקסים... מה זה אומר עלי? שאני רציתי להיות? אז אם אני רציתי להיות, זה אומר שאני יכולה פשוט להפסיק את זה ובעצם אין לי הפרעת אכילה? זה ממש לא לתשומת לב..באמת שלא...להפך..התנתקתי מהעולם לגמרי בחודשיים האחרונים והרחקתי ממני כמעט את כל מי שקרוב אלי. ליאת, כל כך כיף לחיות בבועה הזאת, בלבד הזה שנוצר...להיות בלתי נראית מיום ליום...ככה יותר קל...

שלום ליטל, המניעים העמוקים ומקורותיה של כל הפרעה נפשית לא תמיד נגישים לנו במבט ראשון, וזו גם הסיבה שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך ממושך, לעיתים ספירלי, בו נעים המטופל והמטפל לעבר מודעות גדולה יותר, לקראת הבנה ותובנה, כשהמטרה הסופית היא הבראה וצמיחה. בהפרעות האכילה יש בהחלט אלמנטים של חיקוי ולמידה, אך אין זה מוציא מכלל חשבון אפשרויות של מורכבות אישיותית, רקע התפתחותי ומשפחתי בעייתי, ודפוסים בינאישיים נוקשים. אנורקסיה היא מחלה קשה וקטלנית, ולא הרפתקה מעניינת (כמו שעלול להשתמע מדברייך). היא משקפת בעיה רגשית אקוטית, וחשוב לטפל בה בזמן. אני מפצירה בך להגיע ללא דיחוי למרכז לטיפול בהפרעות אכילה, המעניק מענה רחב (פסיכולוגי פסיכיאטרי, תזונתי ורפואי) לחולות. בהצלחה ליאת

התייעצות: אני אמא לשלושה ילדים - בני הבכור בן 6 וחצי ובכיתה א', בתי האמצעית בת 3 וחצי ובני הקטן בן 8 חודשים. לכל אחד מילדי הגדולים יותר יש חדר משלו והתינוק ישן איתנו, ההורים, בחדר. כרגע אין לי חדר נוסף (יהיה אחרי שיפוץ וזה לא מתוכנן לשנתיים-שלוש הקרובות) ואני מתלבטת לאן להעביר את התינוק. אני נוטה יותר להכניס אותו לחדר של בני הבכור מהסיבות הבאות: 1. שניהם בנים. 2. לבני הגדול יש שינה חזקה ואינו מתעורר מכל רחש.זאת לעומת 2 הקטנים שלשניהם שינה קלה מאוד 3. החדר שלו מסודר יותר ויהיה נוח יותר לקטן להשתלב בו.כמו כן לא ידרש ממני לשנות את עיצוב החדר.החדר של בתי הוא עם הרבה ורוד (לא תכננתי אבל יצא כך) והיא מאוד ברדקיסטית עם כל הבובות, אביזרי הבובות וכו'. מצד שני, בתי היא ילדת סנדויץ ולמרות שהיא מאוד חכמה ועצמאית בהרבה תחומים ומגיל מוקדם, היא מאוד תלותית מבחינה רגשית.אני חוששת שתיווצר ברית בין הבנים ושהיא תמצא את עצמה בחוץ. או שתרגיש מקופחת כי היא נשארת לבד בחדר שלה. עצתך?

שלום שרה, ההחלטה מי יישן עם מי אינה החלטה פסיכולוגית אלא פרקטית, המותאמת לצרכים המשתנים של כל הנוגעים בדבר. השיקולים שלך כרגע נשמעים הגיוניים, ואני מניחה שלכל סידור אחר יהיו יתרונות וחסרונות משל עצמו. בפועל, חדרי הילדים הם החדרים הכי דינמיים בבית, והם משתנים מאד לאורך השנים בהתאם לשלבי ההתפתחות של דייריהם. נסי לבנות את החדרים כך שאפשר יהיה תמיד לשנות, להזיז ולנדוד מחדר לחדר, ולא להתייחס להחלטה הנוכחית כאל סידור נצחי. נדמה לי שמוקדם מאד ומיותר לדאוג להשלכות הרגשיות על הילדה (שאולי יהיו ואולי לא), ולהאמין שכאשר המציאות מוצגת לילדים כעובדה פשוטה, הם לומדים לקבלה כך, כפשוטה. בהצלחה ליאת

שלום רב! ביתי בת 5.8 ילדה אהובה ואוהבת, חברותית ממושמעת למדי, אינטלגנטית ומבינה. מפגינה התנהגות חסרת שליטה של ממש לפני השינה לעיתים די קרובות. בשלב שבו היא צריכה לצחצח שינויים אחרי האוכל ולהכנס למיטה היא מתחילה להשתולל בכל הבית ולאבד לחלוטין שליטה. להתחבא מאחורי הספות, לירוק עלינו, לקלל. היא לא מקשיבה לדבר שאנו אומרים לה ונכנסת ל"עמוק" מוטרף. לא מצליחה להרגע בשום צורה שהיא!!! ניסינו הכל!! 1. להתעלם- לא לתת תשומת לב שלילית ובכלל, לא עזר פירקה את הבית לחלוטין ושברה דברים, ירקה ופזרה את הפח. 2. לצפר בבוקר במשהו קטן אם היא נכנסת יפה - עזר וחזר על עצמו. כשהיא משתוללת אי אפשר לדבר איתה אפילו. 3.לתת עונש אין טלויזיה בבוקר - שמה פס ולא אכפת לה גם בבוקר. מכיוון שאני מודעת לעובדה שקשה לילדים להפרד בלילה מהוריהם אני מנסה הכל אני לא רוצה ויכולה נפשית להשתמש בכוח כי לדעתי אין זה חינוך יעיל לא בטווח הקרוב ובטח לא ברחוק, לרוב אני מצליחה להשאר מאוד רגועה אפילו לא מרימה את הקול אלא אומרת בביטחון שהגיע הזמן לצחצח שיניים ולהכנס למיטה, מה עוד אפשר לנסות?.הילדה מאוד עייפה היא נרדמת אחרי 5 דקות במיטה בדרך כלל...(הולכת לישון בשעה סבירה לגילה). אשמח אם תשפכי קצת אור על הנושא. תודה

שלום שולמית, לעיתים קרובות הורים מבלבלים בין תקיפות לתוקפנות, ונדמה לי שראוי לחדד את ההבדלים. אתם נרתעים (בצדק) מלטפל בילדה שלכם "בכוח", אך אינכם מביאים בחשבון את האפשרות הפשוטה שאותה עדיין לא ניסיתם, והיא פשוט לעצור אותה בתקיפות (שימי לב שלא כתבתי בתוקפנות או בכוח), אם צריך גם לקחת אותה על הידיים, לעצור את ההשתוללות, היריקות וההתנהגות האלימה באמצעות ריסון פיזי שבהחלט יכול להיחוות כחיבוק חזק, תוך שאתם אומרים בשקט (!!!) "הגיע הזמן לצחצח שיניים ולישון, ואת הולכת עכשיו. אני לא מרשה לך להשתולל, להכות או לירוק. את יכולה לבחור ללכת יפה, כמו גדולה, או שנצטרך לקחת אותך למיטה על הידיים. בכל מקרה, את הולכת לישון עכשיו, ואני לא מתכוונת לוותר". כאשר הדברים נאמרים בשקט, אך בטון סמכותי ונחרץ, וכאשר ננקטים במקביל פעולות ומעשים, הילדה מבינה שיש לה הורים נוכחים, אוהבים וכאלה שאפשר לסמוך עליהם. גם אם יהיו ערב אחד או שניים יותר קשים (לחנך זה לא קל, וזה דורש כוחות ועקביות רבה), אני מאמינה שבהמשך ייגמרו הסצינות חסרות השליטה. מציעה לך, כמו לרבים מקודמייך, להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל כלים באופן המותאם למשפחה שלכם ולסגנון ההורות שלכם. בהצלחה ליאת

אני מחנכת לתלמידה בכיתה ט. בשיחת טלפון שקיימתי עם התלמידה (אנחנו גרים בדרום) עולים חרדות של התלמידה . היא איננה מפסיקה לחשוב על הטילים, לא רגועה כלל. נשארת לבד בבית עם אחיה בכיתה י. מה לעשות?

שלום רב, למיטב ידיעתי, בימים אלה יש בבתי הספר ובגנים גורמים מקצועיים המספקים הכוונה והדרכה לצוות החינוכי סביב דרכים אפשריות לעיבוד וטיפול בחוויה הקשה של איום הטילים. באופן כללי מאד, חשוב לעודד ביטוי חופשי ופתוח של הרגשות המתעוררים אצל הילדים, ולאפשר להם עיבוד יצירתי דרך כתיבה, אמנות, דרמה או פעילות גופנית נמרצת. במקביל, חשוב להגביר אצל הילדים תחושה של ביטחון ושליטה. ביטחון במערכי המיגון ובצה"ל ששומר, ותחושה של שליטה במצב ויכולת התמודדות בזמן אמת. מסתבר שתרגול "יבש" ו"רטוב" מתוך ידיעה ברורה של מה נכון ולא נכון לעשות במצב חירום, מסייע מאד לתחושת ביטחון, ומפחית חוויה של אי וודאות וחוסר שליטה. מחזקת אתכם בכל לבי, ומתפללת איתכם לשקט ושלווה ליאת

מה לעזאזל נפתרים מהתופעה הזו?????????? יש לי ילדה בת 7 -כיתה ב'שעוד מקטונות היא היתה מספחת לעצמה כל מינ דברים ש"חשקה נפשה"בם כגון מטבעות מפוזרות בבית ,ליספטיקים שלי עטים וכו' לאחרונה אני רואה אצלה כל מיני חפצים (מחקים,עפרונות ,מרקרים )אשר היא מביאה מביה"ס -לטענתה "החברות שלה נתנו לה" היום בבוקר קרה דבר : בארנק שלי היו 1800 ש"ח אשר הייתי צריכה לשלם עימם שכר לימוד ,הסעתי אותם לביה"ס וירדתי למזכירות לשלם ,אני פותחת את הארנק ומשתנקת -הכסף איננו מיד חשדתי שגנבו לי את הכסף בזמן שלקחתי את בני למעון קודם לכן והשארתי את האוטו פתוח בטענה"זה לקוח לי בדיוק דקה" יותר מאוחר אני מקבלת טלפון ממנהלת ביה"ס שמספרת לי כי ראתה את ביתי עם חבילה של כסף בשטרות וקישרה בין"הגנבה "מהבוקר לכסף הנמצא אצל הילדה מה אומר ומה אספר -כולי אכזבה וחסרת אונים!!!!!!!! אבקש את עצתכם המקצועית בהקדם

שלום ליאת, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההתנהגות של בתך, נחוץ רקע מפורט בהרבה. אסתכן ואומר שלא מדובר בנטייה אישיותית להתנהגות פלילית, אלא בהתנהגות שמשקפת בעיה רגשית (שליטה דלה בדחפים, צורך בתשומת לב, ואפילו ניסיון לקחת בכוח את מה שבחוויה שלה חסר לה). הגם שאני מבינה את התדהמה והאכזבה שלך, נדמה לי שהאתגר האמיתי כרגע, הוא לנסות ולגייס כלפי ילדתך את מירב האהדה והאמפתיה, ולטפל בבעיה שלה ממקום חומל. זה לא פשוט, כי מצד אחד עליה להבין שאין בכם סובלנות כלל כלפי מעשים של גניבה, ואינכם יכולים להרשות זאת בשום אופן, ומצד שני, עליה להרגיש שאתם אוהבים אותה הכי בעולם, נדיבים כלפיה, מתפעלים ממנה, ומוכנים לתת לה את השפע והטו?ב שבכם מבלי שתצטרך לנכס אותו לעצמה "על אפכם ועל חמתכם". בעיני, יש טעם לקבל עזרה והכוונה מפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל ללמוד עוד על הרקע המשפחתי וההתפתחותי, ולדייק יותר ממני בהבנה ובטיפול בנושא. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדת סנדוויץ בת שלוש וחצי = בין אחות קטנה( שה וחצי ) ואח גדול ( חמש וחצי ) שרבה איתי על בגדים ללא הרף. אם זה מה ללבוש בבוקר , עם מה ללכת לישון ף רוצה להחליף בגדים סתם כך כשהיא מגיעה מהגן , ואפילו כשהיא לפעמים מרטיבה בלילה היא לא מסכימה תמיד להחליף לבגד שאני נותנת לה. כל מריבה כזאת יכולה להרקיע לצרחות מצידה אם אני לא אכנע לדרישותיה. גם באמצע הלילה ולהעיר את כל האחים שלה. אני מנסה למצוא את עמק השווה , לתת לש שתי אופציות לבחור , לא להתווכח איתה יותר מידי בבקרים ולהחליט על הכל ערב קודם אבל לפעמים זה בילתי נסבל . אני מרגישה שאני הולכת על ביצים לידה. אני מחזיקה את עצמי כל יום מחדש כדי לא להתפוצץ עליה ולפעמים אני גם צועקת ומענישה עד שהיא נכנעת. אינני יודעת מה הדרך הנכונה להתנהג איתה. האם לוותר ולזרום איתה ולתת לה יד חופשית ואז יהיה לי שקט ( אבל כשניסיתי את זה היינו יכולים לשבת יום שלם ליד הארון עד שהיא הוציאה את כולו והחליטה ולפעמים גם אז זה לא הצליח כי היא רצתה בגד מלוכלך למשל ) או לקבוע עובדות ולתת לה לצרוח ( וזה ילכול להגיע לצרחות של חצי שעה רצוף ואז אני מרגישה שהיא מסכימה אבל היא גם מובסת ואז כאילו פיספסתי משהו בחינוך... אנא יעצי לי כי אני מפחדת שאני יכולה לגרום לה נזק בחינוך לטווח הרחוק או נזק בקשר שלה איתי .

שלום יפעת, הצורך בשמירה על גבולות וסמכות הורית מדובר כאן הרבה, בפורום שלנו, ולפעמים אני מרגישה שלא מספיק עושים מקום לנושא היחסים עם הילדים, והאופן שבו מגיעים להתנהלות הרמונית גם בתוך המערכת המשפחתית ההיררכית. נדמה לי שמילת המפתח היא "כבוד". כבוד הוא ההיפך ממאבק כוח. בעמדה מכבדת אין מנצחים ומפסידים. בעמדה מכבדת יש "חיה ותן לחיות". בעמדה מכבדת מקשיבים לאחר, מתחשבים בדעתו ככל האפשר, ומאפשרים לו מרחב מחיה סביר. לכן, את הגבולות חשוב להציב, ובתוכם, לאפשר מרחב מכבד שיאפשר למערכת היחסים להתנהל בהרמוניה. כל הנאום הארוך הזה בא להציע (אולי, אם אפשר) להניח מראש למאבק, ולאפשר לבתך לבחור את בגדיה כרצונה, גם אם התאמת הצבעים קטסטרופלית, גם אם הם לא נקיים, וגם אם אינם מתאימים לעונה. כשנסוגים ממאבק, ההתנגדות פוחתת, וממילא תיתכן הידברות מכבדת. למרות הנאמר כאן, אם יש דברים שהם בנפשך, התעקשי עליהם, אך וותרי בדברים אחרים. זכרי שלמאבק דרושים שניים. כדמות סמכות את קובעת את הכללים, ועליהם אין דיון. עם זאת, חשבי על מה *לא* שווה להילחם, ושם שחררי. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 3 כבר תקופה היא מפחדת להכנס לאולמות של מופעים ( הצגות ) אפילו ארוע של חתונה היא מפחדת להכנס, היא רועדת מפחד ובוכה בהיסטריה. האם הנ"ל יעבור עם הזמן ואין מה להלחץ?

שלום טל, יש ילדים רגישים יותר, המגיבים בפחד לגרייה אודיטורית בעוצמה גבוהה. הם עלולים להילחץ גם מרעש שואב האבק, מקדחה, מיקסר, מטוס, בלון מתפוצץ, ומוזיקה רועשת. ברוב הגדול של המקרים זה חולף מאליו ואכן אין מה להילחץ. בעיני, לא מוכרחים להתעקש, ואפשר לתת לה פטור מהצגות ומופעי בידור צעקניים. ממילא היא לא תהנה מהם. יהיו לה עוד המון הזדמנויות בעתיד, ולא מוכרחים לחוות הכל בגיל שלוש. סבלנות ... ליאת

שלום ליאת, אני לומדת בכיתה י''ב ובכיתה י' היועצת בביה''ס המליצה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי מכל מיני סיבות ,אני הלכתי אליה לשיחות קבועות אבל היא אמרה שלמרות השיחות האלה כדאי לי ללכת גם לטיפול מקצועי והאמת שאני בעצמי מרגישה שאני צריכה את זה מאוד. הבעיה היא שאני יודעת שאני אקשר לפסיכולוגית, ואחר כך בסוף הטיפול הפרידה ממנה תהיה לי מאוד קשה ולכן שלוש שנים אני דוחה את זה. בעבר כבר הייתה לי פרידה קשה מדמות מטפלת לא פסיכולוגית אלא יועצת ביה''ס קודמת שהייתה לי והיתי בדיכאון מזה כמעט שנה ואני מרגישה שאין לי את הכוחות להתמודד עם עוד פרידה קשה כזאת למרות שטיפול אני בוודאות צריכה. היועצת הנוכחית אמרה שאם אני אלך לטיפול אז שאני אגיד לפסיכולות שאני פוחדת להיקשר אליה אבל גם אם אני אגיד לה את זה זה לא ישנה את העובדה שאם אני אוהב אותה אז מן הסתם אני גם אקשר אליה. בתחילת כיתה י' כשהתחלתי ללכת לשיחות קבועות אצל היועצת שלי אמרתי לה שאני פוחדת להיקשר אליה ולמרות שאמרתי לה את זה בכל זאת נקשרתי אליה . בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא אמרה לי ששוב היא חושבת שכדאי לי ללכת לטיפול פסיכולוגי ואני מצידי תמיד מוכנה ללכת לטיפול אבל הפחד מהפרידה הקשה עוצר אותי.

אז השאלה שלי היא האם כן כדאי לי בכל זאת ללכת לטיפול?

שלום נועה, התשובה שלי היא:כן. כדאי ללכת לטיפול. פסיכולוגים מודעים לנטייתם של אנשים מסויימים לפתח תלות במטפל, וזה כשלעצמו יעד טיפולי. למעשה, כל אדם שהופך יקר ומשמעותי עבורנו מעורר בנו את הפחד מאובדן, והפסיכולוגית אינה שונה מכל אדם אחר. לצורך העניין, מרגע שתצליחי להיות בטיפול ולקחת את הסיכון של פרידה, תצליחי להיות גם בקשרים משמעותיים אחרים באופן דומה. החיים ללא סיכון של אובדן ופרידה יכולים להיות משעממים למדי, ולגזור עלייך מערכות יחסים שטחיות בלבד. לא חבל? בהצלחה ליאת

בתי בת 13, חסרת בטחון עצמי ורגישה מאוד קשה לה להתחבר ואני מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג בראשון לציון.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת אני אמא לשתי בנות בת 5 ובת 2וחצי. רציתי להתייעץ איתך בקשר לבתי בת החמש היא ילדה מקסימה וחכמה מאוד אבל יש לה קושי חברתי מסוים מצד אחד היא מחפשת ילדים ורוצה כל הזמו שנזמין חברים או נלך לחברים אך בו זמנית לא אוהבת כשיש הרבה ילדים היא מעדיפה לשחק עם שניים שלושה לא יותר אני חושבת מחוסר ביטחון וסף תסכול נמוך. והקושי שהיא מסרבת להיפרד ממני למשל בימי הולדת בהפעלות ובחוגים . בשנה זו החלטתי להתעקש ולשלב אותה בחוג על אף שנכשלתי שנה שעברה היא מעוניינת בחוג ינהנית בתנאי שאני נשארת קרובה אליה בזמן שהמורה מבקשת מכל האמהות לצאת ורק אני נשארת. אני לא יודעת מה נכון לעשות. ואיך אני אוכל להעניק לה את ההרגשה שהיא יכולה לבד כמו שאר הבנות כי אני יודעת שהיא רוצה להתגבר על הפחד הזה. אני גם מבלה איתה זמן איכות ומשחק באופן כללי כלומר אני לא חסרה לה. תודה מראש

שלום מריאן, בגיל חמש (ובעצם כמעט בכל גיל) קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לקיים אינטראקציה עם יותר משנים-שלושה אנשים ברגע נתון. ממה שאת מתארת כאן לא עולה שום דבר מדאיג במיוחד. לטעמי, יש לאפשר לה לשחק עם החברות במינון המתאים לה, ולהמתין גם עם החוגים לגיל שבו תהיה בשלות לכך. אני מציעה להודיע לה שאינך מתכוונת לשנות את הכללים בחוג, שלכן לא תוכלי להשאר איתה בפנים. כאשר החוג שלה חשוב לך יותר מאשר לה, את נתונה לסחיטה רגשית. ילדים לא מחמיצים הזדמנות כזאת, ולכן אני מציעה לא להיכנס לזה מראש. עוד יהיה מספיק זמן לחוגים... בברכה ליאת

ליאת שלום , בני כבן 8 כמעט , תלמיד כיתה ב'. לאחרונה הוא שיתף אותי שבביה"ס הוא מאוד דואג לנו ההורים ולאחיו הקטן . הוא מפחד שיקרה לנו משהו . הוא אף פירט לי ושיתף כי הוא מפחד שאביו יפול בעבודה , אחיו הקטן יפול בגן ואני אקבל מכה בעבודה . הוא מתקשר אליי בהפסקות מהפלאפון שלו ואז נרגע , אך הוא מציין שבמהלך השיעור הוא לא יכול להתקשר ולכן הוא מודאג מאוד . מה עושים? האם זה מדאיג? לאפשר לו להתקשר אליי בהפסקות? ממה זה נובע ?

שלום נורית, לא ציינת כמה זמן נמשך המצב הזה, ועד כמה זה פוגע בתפקודו. כולנו דואגים לאנשים היקרים לנו, ומקווים שהם בריאים ושלמים גם כשהם מחוץ לטווח ראייתנו. כאשר החרדה משתלטת, ומתאפיינת בחשיבה קטסטרופלית שאינה נותנת מנוחה, זה חורג מגבולות הנורמה ומפריע לאיכות החיים הן של הילד והן של בני המשפחה, שצריכים להישאר זמינים כל הזמן. באופן מוזר, בחרדות מסוג זה יש גם סוג של תגמול עבור הילד, שמצליח בעזרתן לשעבד את בני הבית ולשלוט באורח חייהם ובתנועותיהם בבית ומחוצה לו. לכן, על מנת להשיב לעצמכם איכות חיים, אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לנהוג, ועד כמה לשתף פעולה עם החרדה שלו. ברוב המקרים ההתערבות הטיפולית מכוונת לאיזון בין הצורך להרגיע את החרדה מצד אחד, לבין הצורך לשמור על דרגות חופש של בני הבית מצד שני. הילד חייב ללמוד בהדרגה למצוא את הפונקציה המרגיעה בתוך עצמו, ולהיות מסוגל לשאת רמות מתונות של עמימות וחוסר שליטה. פנו לקבל עזרה בהצלחה ליאת

נכדתי בת שנתיים ושלושה חודשים. ילדה פיקחית. אחותה בת הארבעה חודשים עומדת לעבור ניתוח ניאורוכירורגי, זה כולל כמובן אישפוז וטיפולים. מה מספרים לילדה בת שנתיים, שבנוסף לאווירת המתח והדאגה, אותם היא מרגישה היטב, מחכה לה גם תקופה בה אמא ואחותה "יעלמו".... מה מספרים, איך מספרים? האם נכון להביא אותה לביקורים בבית החולים, למרות המראות שהיא עומדת לראות? תודה מראש.

שלום מרים, אתם ניצבים לפני אתגר לא פשוט, ואני רוצה - לפני הכל - לחזק אתכם ולאחל החלמה מהירה לקטנטונת. נסו לשאוב כוח מהידיעה שלקטנים יש יכולת התגברות מופלאה, והם נוטים להחלים ולהתאושש גם מפרוצדורות קשות במהירות מפתיעה. את צודקת: התקופה שמצפה לכם תורגש ותגבה מחיר זמני מכל בני המשפחה. לכן, הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות כרגע, זה לגייס את כל המשאבים המשפחתיים הזמינים, ולחלק את הנטל בין כל מי שמוכן ויכול לעזור. ילדה בת שנתיים כבר יכולה להבין שישנם מצבי מחלה הדורשים התערבות רפואית, וכשהדברים מוצגים כפשוטם, כך הם גם מתקבלים. אין טעם להכביר במילים גבוהות והסברים מפורטים, אלא רק לומר שהקטנה צריכה לעבור ניתוח בבית חולים. אפשר לתת הסבר טכני קצר "היא תיסע עם אמא לבית חולים, ואת תישארי עם סבא וסבתא. אמא ואבא יהיו קצת יותר עסוקים, אבל תמיד מישהו מהם יישן איתך בבית. תוכלי לבוא לבקר בבית החולים, אולי נקנה לך שם משהו בחנות הצעצועים הנחמדה שבקומה התחתונה. לתינוקת תהיה אולי גם תחבושת על הראש, אבל לא יכאב לה כלום כי יעזרו לה להיות בריאה מהר". נסו לגייס את האדם הכי פחות לחוץ, והכי פנוי רגשית, לשהות עם הילדה הגדולה, וזכרו שהימים הקשים באמת הם אלה שלפני הניתוח. אח"כ רמות המתח יורדות בהרבה, והכוחות מופנים לטיפול ולשיקום, שכאמור מאד מאד מהיר בגיל הזה. מאחלת לכם שיעבור מהר ובקלות, ושהרפואה תהיה שלמה! ליאת

אני מאד מודה לך על תשובתך, אני אעשה בדיוק כמו שכתבת לי. אני מודה לך על איחולייך ועל האמפטיה. תודה.

שלום, בני הבכור יהיה בן חמש בעוד חודש. הוא ילד חכם עם כמה יכולות מפותחות ביותר לגילו,מתמטית, יכולת טכנית, מרחבית וגם מילולית הרבה יותר מהרגיל. ביחד עם כל אלה סף התסכול שלו, להבנתי, נמוך. הוא כאילו מצפה מעצמו ליותר מדי. אנו מתחילים לצייר ואם לא מדייק בצבע או במראה של הדינוזאור שאותו מנסה לצייר - פותח בצרחות ומכוצ'ץ נייר. לפעמים אפילו משליך דברים בומקרים קיצוניים של תסכול עשוי להעיף עלי את הנייר או איזה טוש. זה יכול לקרות בלגו (הוא עושה לבד לגו לגילאים יותר בוגרים). הבעיה היא שאני לא מכוונת אותו לעיסוקים שלא מתאימים לו, הוא לבד נמשך לדברים שמתסכלים אותו ולא עומד בתסכול. עוד בעיה שנראית לי קשורה ואני לא בטוחה בדיוק איך: הוא מאוד שתלטן. הוא כל הזמן מנסה לנהל את הסביבה. באים אליו חברים הוא ממש אומר להם מה לעשות בכל דקה, ופועל בדרך יחסית נעימה של שכנוע מילולי והסברים למה צריך לעשות דווקא מה שהוא אומר. עם קבוצות גדולות של ילדים גם גדולים ממנו הוא מנסה לכוון, אך אם רואה שלא מצליח פשוט ישחק לבד. הוא לא יתאים את עצמו למשחק של אחרים בדרך כלל. בגן מרוצים ממנו מאוד, אומרים שסקרן וחכם ושמתנהג יפה. אך זהו גן חדש, בשנה שעברה כעבור כמה חודשים בגן היו עליו תלונות של אלימות, בעיקר כלפי חברה הכי טובה שלו (כרגע היא כבר לא בגן שלו) שהיה מושך לה בשיער אם לא עשתה מה שביקש או תיסכלה אותו יותר מדי. אולי זו טעות שלנו שאיפשהו עודדנו אותו אינטלקטואלית כי הוא מוכשר ולא שמנו לב לעניין של התסכול והחברתיות, אך אני תוהה מה ביומיום שלנו אפשר לעשות כדי לשפר את ההתנהלות של בבית שלנו, איתנו ועם חברים. אגב, גם עם שמרטפיות הוא שתלטן ויש לנו אחת קבועה שממש לא מחבבת אותו. היא לא אמרה לי, אבל אני רואה שלא נעים לה להיות איתו, פעם אמרה לו לא לדבר אליה כמו למשרתת. הוא מסוגל להגיד לה "תביאי מייד", ככה הוא גם עשוי לדבר אליו או לחברים. הוא בטח לומד מאיתנו דיבור שתלטני כזה ומחקה את זה אך איך להסביר לו שמה שאנו יכולים לומר לו כמו "בוא מייד לצחצח שיניים" הוא לא יכול לומר לאחרים? ואיך לשנות את סף התסכול שלו? ומה עם השתלטנות? אני רואה אותו עם חברים וזה ממש מבאס אותי ההתנהגות הרודנית הזו.

שלום לילך, את צודקת - להתנהגות שתלטנית וסף תסכול נמוך עלולות להיות השלכות שליליות הן על מצבו הרגשי של הילד והן על הסטטוס החברתי שלו. כדי להגמיש את יכולתו לשאת תסכול ואכזבה, חשוב לאמן את הילד ולהפגישו עם מצבים בהם רצונו והעדפותיו אינם מעל לכל, ובוודאי שאינם מכתיבים את ההתנהלות בבית. במילים פשוטות קוראים לזה 'גבולות'. הגבולות מאלצים את הילד לאפק את רצונותיו, ללמוד להתחשב בזולתו, לכבד בני אדם אחרים, לציית לסמכות (כן, גם של הנערה השמרטפית), ולקבל - גם אם בצער - את הידיעה שלא הוא מנהל את העולם. יש כיום מידע פרקטי רב, בספרי הדרכה ובמאמרים באינטרנט, אך מניסיוני, במשפחות בהם קיים קושי בהצבת גבולות נאותה, הדרכת הורים קצרה מפסיכולוג ילדים קליני, מביאה לתוצאות מצויינות בזמן קצר מאד. ממליצה לכם בחום. בברכה ליאת

לחברי הפורום שלום רב ! ברצוני להפנות לכם שאלה בקשר לביתי. ביתי בת 10 היא סובלת מזה למעלה מחצי שנה מחרדות, לא מוכנה להתקלח עם דלת סגורה מפחדת לישון בלי אור,בוכה על כל דבר כמו כן הדיוי העצמי שלה נמוך, טוענת שהילדים בבית הספר טוענים שהיא מוזרה. מפחדת לענות לטלפון של הבית. בשיחות שקיימנו בבית חזקנו אותם ועודדנו אותם כל הזמן אך ללא תוצאה. למוטהב לציין שהילדה תלמידה טובה מאוד בבית הספר.שוחחתי על כך עם רופא המשפחה והוא טוען שיש לקחת אותה לשיחה עם פסיכולוג הוא נתן לי שם של מרכז בריאות הנפש בית בריצ'ר בנתניה, מבקשת חוות דעת נוספת ומה עלי לעשות ולהן לפנות. כמו כן רציתי לדעת מבחינת הבדיקה האם היא כרוכה בתשלום. תודה מוסי

בשרותי בריאות הנפש אפשר לקבל טיפול והדרכת הורים ללא תשלום. כל שינוי פתאומי בהתנהגות הילד מצריך בירור ומעקב ולפעמים טיפול- שיכול מאוד לסייע ולשפר את המצב.

שלום מוסי, מרפאת בית בריצ'ר בנתניה היא למעשה מרפאה ציבורית מטעם משרד הבריאות, והשירותים שהיא נותנת הם ללא תשלום. זוהי מרפאה מצויינת המוכרת לי היטב, והחיסרון היחיד הוא משך ההמתנה לטיפול. למיטב זיכרוני, הפגישה האבחונית הראשונה מתבצעת יחסית מהר, ולאחריה תיתכן המתנה ממושכת לטיפול עצמו. טיפול פסיכולוגי טוב אפשר לקבל גם דרך קופ"ח, במחיר מוזל, או אצל פסיכולוג פרטי בעלות מלאה. אני מסכימה מאד עם הרופא שלכם, וסבורה שנכון לפנות להתייעצות והכוונה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-3 אמור לעבור ניתוח פשוט ביום ראשון הקרוב, בהרדמה מלאה. מטרת הניתוח היא לסגור תעלה בין הבטן התחתונה לאשכים. שאלתי היא מה אומרים לילד לפני הניתוח? כיצד לומר לו שיתעורר מהניתוח עם תפר קטן ואולי כואב. החשש שלי הוא שאם לא נספר לו שיקום עם תפר הוא יפחד שבכל פעם שילך לישון מישהו "יחתוך" אותו. תודה.

שלום, אני כמובן לא מתיימרת לענות תשובה מקצועית במקום מנהלת הפורום... רק רציתי לשתף ולתרום מנסיוני כאמא. במרץ האחרון בתי נעמה (שהיתה אז בת שלוש וחצי) עברה ניתוח להוצאת שקדים. כחלק מההכנה נעזרתי בספר "עברתי ניתוח" מאת נילי זליקובסקי (הוצאת פי וי די). הספר כתוב לילדים קצת יותר גדולים, אבל נעזרתי בתמונות ותיווכתי. אנחנו הכנו את נעמה היטב לניתוח לא בגלל החשש שאותו את מעלה, התפרים, כי הניתוח שהיא עברה נטול תפרים. ההכנה התמקדה בעיקר במה עומד לקרות ביום הניתוח (החלוקים והכובעים שילבשו הרופאים, המסכה שכששמים אותה הולכים לישון וכשמתעוררים אמא ואבא יהיו ליד המיטה, זה שקצת יכאב אחכ אבל יעבור ואמא תחבק... אצלנו גם יכולנו לספר שהיא תקבל הרבה גלידות....). לא הכנתי אותה המון זמן מראש, אלא מספר ימים. לקחתי מחברה מסכה ממכשיר אינהלציה (זה דומה למסכת ההרדמה) והרדמנו את הבובות... לקחתי מהמפעל שלנו בקיבוץ חלוק לבן וכובע שנראה כמו כובע של חדרי ניתוח... ההכנה עזרה מאד מאד. נעמה ממש ידעה מה יקרה בכל שלב ושלב וצלחנו היטב את האירוע. בהצלחה ושיעבור בקלות!

אני כותבת לך שוב והפעם בעיניין אחר. תלמידה אחרת שלי נמצאת בחרדה איומה. בן הזוג של האם השתחרר מן הכלא והתלמידה חרדה מפניו מאוד. בעבר היה מכה את האם ואותה, וכעת לאחר שהשתחרר היא בחרדות שמא הדבר יחזור שוב. היא חוששת לצאת מן הבית, חוששת לחזור לבית הספר ולהגיע אליו. כשהיא בבית הספר היא מוטרדת מאוד שבן הזוג יתנפל על אימה. בשלב זה האם וביתה הגישו תלונה במשטרה והבן זוג נמצא בצו הרחקה, אולם התלמידה עודנה חוששת. מה לעשות? אני מציינת כי היועצת יצאה לחופשת לידה ואין גורם מקצועי שייסייע. אנא הנחי אותי בשיחה מול התלמידה או האם.

שלום לך, לחרדות של הילדה יש בסיס מציאותי, ולכן, כדי להרגיע את הפחד יש להרחיק את הסכנה פיזית מהאם ובתה. אני מניחה שלא את היא זו שצריכה לספק את הפיתרונות. העזרה שאת יכולה להגיש לילדה ואמה מסתכמת במתן תמיכה, סיוע ביצירת קשר עם גורמי חוק ורווחה, והקלות אקדמיות לילדה, שבוודאי מוסחת מאד בימים אלה. בשיחה עם הילדה, תוכלי לנסות לחזק אצלה תחושה של יוזמה ושליטה, ולנסות לבנות יחד איתה תסריט של פגיעה אפשרית ודרכי פעולה יעילות להתמודדות עמה. לעיתים קרובות, מחמת הפחד, אנו יוצרים במחשבתנו תסריטים קטסטרופליים המחזקים את הפחד. הרבה פעמים התסריטים הדמיוניים הללו עולים על מה שאנו פוגשים במציאות, ולכן חשוב לברר אותם ולהחזיר להם את ממדיהם הריאליים. זה לבדו עשוי להפחית משמעותית את רמות החרדה, נדמה לי שבהיעדרה של יועצת ביה"ס, נכון לפנות להכוונתה של פסיכולוגית ביה"ס, שתוכל לכוון גם אותך וגם את האם כיצד לסייע לילדה. בברכה ליאת

שלום ליאת, בחרתי לכתוב אלייך כיוון שאני עומדת כעת במצב בו אני אובדת עיצות. ישנם שני מקרים מאוד משמעותיים בהם אני ניצבת לאין פיתרון. לצערי יועצת השכבה יצאה לחופשת לידה ואין לי מענה מיועצות אחרות שמטפלות רק במקרה חרום. על המקרה הראשון אספר פה ועל המקרה השני אספר בהודעה אחרת בנפרד. בשיחה שעלתה עם תלמידתי עולות תחושות קשות מאוד לגבי הביטחון העצמי שלי. כיתה ט נמצאת בשלב של התהוות על פי מיפוי התלמידים למסלולי לימוד בסוף כיתה ח. בכיתה שלי מסלול הלימוד הוא מסלול מדעי טכנולוגי וישנם תלמידים רבים שהגיעו מבתי ספר שונים ותלמידים שלמדו בבית הספר בשנה שעברה מכיתות שונות. כולם חברו יחד לכיתה אחת. בשיחה עם התלמידה נאמר כי היא חשה ביקורת קשה מצד תלמידי כיתתה. הם נוהגים לבקר אותה לעיתים תכופות ברוב שעות היום והיא מגיעה למצב שהיא חוששת לדבר בכיתה. הדברים מבתמנים בכיוון של חרם כיתתי שאינני יודעת כיצד לעצור אותו. מה לעשות?

שלום רב, חרם הוא תופעה מסוכנת ביותר, וכיום אנחנו מודעים לנזקים העצומים שהוא מחולל לאורך זמן בנפשו של הקורבן. מורים ומחנכים נקראים שוב ושוב להתעניין בנעשה בתוך קבוצת הילדים, כדי לזהות ולהתריע בזמן על כל מקרה של חרם על תלמיד. מקרי ההתאבדות שאירעו לא מזמן בקרב בני נוער שסבלו מהצקות ב'פייסבוק' למשל, מחדדים את הצורך למנוע בכל מחיר את החוויה הקשה הזו מילדי ביה"ס. אני מציעה לגייס את יועצת ביה"ס, שאמונה על תכניות ההעשרה בנושא "כישורי חיים". כמורה, את יכולה ליזום פרוייקטים משותפים לה ולחבריה או חברותיה, מה שייאלץ אותם לתקשר ולהסתמך זה על זה. אפשר לגייס גם אימהות אחרות, לאחר הסבר קצר על חשיבות הנושא. אם את חושבת שקיימת בעיה ברמת התפקוד החברתי שלה, שוחחי עם הוריה והמליצי על טיפול פסיכולוגי. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים, עדיין עם חיתול, סובל כבר תקופה ארוכה מעצירויות. הוא מסוגל להתאפק ימים ארוכים ומלאי סבל, עד שהוא מתרצה ומסכים לעשות קקי (לפעמים זה נמשך ארבעה, חמישה, שישה ימים, ואז זה כבר מאוד קשה וכואב, ויוצא רק בעזרת נר גליצרין). ברוב המצבים, כשהקקי כבר יוצא, לא נראה שהפעולה עצמה כרוכה בקושי, סבל או כאב,כך שאני לא מאמינה שיש בעיה רפואית, מה גם שבין העצירויות יש גם ימים שהוא פחות מתנגד ומתאפק והכל עובד בסדר. אנו משתדלים להקפיד על שתייה מרובה, סיבים, פירות, ירקות, שזיפים וכיו"ב אך הוא מאוד סלקטיבי במה שהוא מוכן לאכול כך שזה די מתיש ועד כה לא נחל הצלחה מרובה. אנחנו משתדלים להימנע מלהפוך את הקקי לעניין, ובסה"כ לא מתייחסים לדרמות ולטקסים שנוצרים סביב זה, לאחר שהבננו שכל שיחה או נסיונות שכנוע ופיתוי מיותרים ורק מסבכים, ושתשומת לב היא לא הדבר שהוא צריך במצבים האלה. מה עוד ניתן לעשות? אנו חסרי אונים.

שלום רב, אפשר לנסות להיעזר בתרופה לריכוך הצואה הניתנת במרשם רופא (במשפחה נחמדת אחת שהיכרתי קראו לזה "מיץ קקי"). מעבר לזה, כמו במקרים של כל מעגל טבעי מחזורי אחר (שינה, אכילה) גם את נושא היציאות הטבע נוטה להסדיר טוב מכולנו. נסו להניח לזה לחלוטין, ולא לעשות דבר מלבד התעניינות קצרה והבעת ביטחון ש"בסוף זה ייצא, ואתה תהיה בסדר גמור" בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה מוצצת אצבע וזה כבר נהיה לא לעניין. היא מוצצת לקראת שינה ובשינה וברגעי "פרווה" (לעיתים מול הטלוויזיה, בנסיעות ארוכות ברכב וכד'). איך נפתרים מהאצבע??? יש לציין שהיא מצצה אצבע עד גיל 7 חודשים, אז קיבלה את המוצץ בהבנה, נפרדה מהמוצץ ביוזמתינו - ההורים- בסביבות גיל 4 ואז האצבע חזרה במלא הדרה..אוטוטו כיתה א, היא ילדה בוגרת ביתר המובנים.. מה עושים?

שלום לך, מציצה היא פעילות מרגיעה עבור תינוקות ופעוטות, במיוחד ברגעי מנוחה או משבר במהלך היום. באופן אישי (אם נתעלם לרגע מהמלצות רופאי השיניים) איני רואה במציצת אצבע אסון גדול, בטח כשמדובר בילדים קטנים. אפשר לנסות ולהגביל את המציצה לזמנים שלפני השינה או כשהיא לבד מול הטלוויזיה, ולנסות למנוע את המציצה מחוץ לבית או כאשר היא בשעות פעילות. אם את מתעקשת על גמילה, תוכלי לנסות להציע תחליפים שישמשו הרגעה ונחמה במקום האצבע (חיבוק בובת פרווה, "כדור עצבים" למעיכה, או פעילויות נעימות שונות כמו לעיסת מסטיק ללא סוכר, התכרבלות עם אמא מול הטלוויזיה, ליטוף הכלב, ועוד). אם את מעדיפה להיכנס ב'כאסאח', אפשר להשתמש בטכניקות הישנות (והאכזריות קצת, יש לומר) כמו מריחת האגודל בחומר מר, לבישת כפפות, וכיוב'. אישית, אני הייתי מציעה להניח לה להיגמל בזמנה. ןעד אז, לא לעשות דבר, לא להעיר ולא לבקר. אחרי הכל, רוב הילדים נגמלים מהמציצה (אצבע או מוצץ) גם ללא עזרתנו, כאשר נגמר תפקידה. מה בוער? ליאת

יש לי בן בן 16 ומזה כשבוע הילד נמצא בחרדות מפני ממות וכל מחשבותיו מתרכזות במה יהיה בעולם הבא. הילד בוכה ברוב שעות היום ולא מרוכז במעשיו מסרב לישון בשעות הלילה מפחד שימות. אבקש דחוף ביותר חוות דעת מיקצועית. בתודה מראש סמדר

שלום סמדר, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לאורטל בת ה-18 שסיפרה על פחדי המוות שהיא חווה - איש מאיתנו אינו אוהב את רעיון המוות. המחשבה על כך שנצטרך להיפרד יום אחד ממי וממה שאנחנו אוהבים היא מחשבה בלתי נעימה. למרות זאת, כולנו יודעים שזו המציאות, ואולי זה גם מה שהופך את החיים ליקרים כל כך. אני מאמינה שחכמתו של הטבע מאפשרת לנו, בסופו של דבר, לקבל בהשלמה את הבלתי נמנע, וליצור לעצמנו חיים שיש בהם עניין ומשמעות, יצירה והגשמה. מחקרים מצאו שאנשים באחרית ימיהם, שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי הזקנה והמוות. מסתבר שאנשים המביטים לאחור בסיפוק ומרגישים שמימשו את עצמם, אינם פוחדים מהמוות, ומצליחים למצוא הנאה גם בזקנתם. כבחורה צעירה, את עדיין יכולה לחלום כל חלום ולנסות להגשימו, לברוא לעצמך קיום מלא משמעות, עשייה ויצירה. גם אהבה לא תזיק. לכן, בכל פעם שמבצבץ הפחד, תוכלי לגייס כנגדו תכניות ליום המחר (מה ללבוש? איך לצבוע את החדר? מה לקנות לחברה טובה ליום ההולדת? איך ייראו הילדים שלי? ואיזה דבר טוב אני יכולה לעשות למען מישהו חלש או נזקק). לי זה עוזר... :-) והנה מה שכתבתי לרון בן ה-15 : אתה יודע, המוות העסיק את בני האדם מאז ומעולם, ובמידה רבה הוא נותר חידה עבור כולנו. גם אבותינו הקדמונים התעסקו בו, וניסו להבינו, כנראה בהצלחה חלקית. פילוסופים בני זמננו, מתמודדים גם הם עם שאלת המוות, וחלקם לפחות מתייחסים לאימת המוות ככוח מניע ומעניק משמעות. אם תחשוב על כך עוד, ודאי תתעצב מול הרעיון לפיו אין אנו יודעים מראש מתי וממה נמות. אין לנו על כך שום שליטה כמעט. הבשורה הטובה היא שיש לנו דווקא הרבה מאד שליטה על איך נחיה! זאת בשורה טובה, כי מסתבר שאנשים מבוגרים, המביטים לאחור על חייהם, מרגישים סיפוק ומשמעות, גאווה על הישגיהם ושמחה עם יקיריהם - הם גם מי שמקבלים בשלווה את העובדה שלא יחיו לנצח, ופחות פוחדים מהזקנה והמוות. אהבה, אינטימיות, משחק, יצירה ועבודה הם המענה מול חרדת ההתכלות. ולכן, גם אם הפחד המציף משתק את כולנו מדי פעם, הרי שכוחות החיו?ת הנמצאים בכולנו, מעודדים אותנו להמשיך ללמוד למבחן בלשון, להתאהב, להתגייס למען זולתנו, לקנות לעצמנו דברים יפים, להתענג על שוקולד וגלידה, ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת ילדים, להמציא המצאות, ולהפוך את העולם שלנו למקום שראוי לחיות בו. ועוד תשובות שנתתי בעבר בפורום אחר באותו עניין - פחד המוות וההתכלות הוא עתיק כימיה של האנושות. מאז ומעולם אנשים עסקו בשאלת הבריאה, הקיום האנושי, הכוחות העליונים, וכמובן בשאלת המוות. לא מעט פילוסופים נתנו דעתם על שאלות של גוף ונפש, על שאלות של 'עולם הבא', 'שכר ועונש', המסדירות למעשה את הגרעין של כל הדתות בעולם. יש אנשים שרעיונות אלה מעסיקים את מחשבותיהם, יש מי שמשועשעים מהם, ויש מי שהדבר מהלך עליהם אימים. את נשמעת בחורה רגישה ונבונה, אבל מאד מאד מבוהלת. כדי להשתחרר מן השאלה איך ומתי תפרדי מן העולם, הייתי מציעה לך להתמקד בשאלה כיצד ניתן לחיות בו באופן מלא ומספק, תוך מימוש יכולותייך וכישורייך הייחודיים. אני ממליצה לך לפנות לגורם טיפולי (פסיכולוגי) שיוכל לסייע לך להשתחרר מהחרדות, ולהתפנות למשימות חייך השוטפות. אני מאחלת לך ולכולנו חיים ארוכים, טובים, שקטים ומלאי סיפוק *** אתה לא לבד ידידי ! השאיפה לחיי נצח מלווה את הקיום האנושי מראשית ימיו. מרבית בני האדם (לפחות בתרבויות המערב) עושים לא מעט, כדי להימנע מהמפגש הישיר עם גבולות הקיום שלנו, עם ההזדקנות והמוות. היידגר, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מן המאה שעברה, דיבר על חוויית האימה, המתעוררת בעוצמה רבה מול המודעות המלאה למוות ולאפשרות שנפסיק להתקיים. הבשורה הטובה, עפ"י היידגר, היא שדווקא אימת המוות מנערת את האדם מאדישותו, ומתוך הייאוש וחוסר האונים, הוא נאלץ למצוא משמעות ותכלית בחייו. -- סוף ציטוט -- אני מציעה שתנסי לבחור את ההסבר אליו תוכלי להתחבר, ולהעבירו לבנך בשיחה שתנהלי אותו. את יכולה גם לתת לו לקרוא, אך בעיני מוטב לשוחח עם הבן, להרגיעו, ולאפשר לו ביטוי רגשי חופשי ואותנטי. אני רוצה להאמין שעוצמת החרדה תרד ככל שנושא המוות יוכל להיות נדון בפתיחות. עד 120 ליאת

היי ליאת, ראשית שאפו על הפורום, את מעניינת מאוד. יש לי ילד מקסים בכיתה ב' שהוא תאום לאחיו שאינו לומד יחד איתו באותה כיתה. הילד מצטיין בלימודיו ואין לו בעיות חברתיות. כמו כן יש לט חוש הומור מפותח מאוד. אתמול התקשרו אלי מבית הספר לדווח לי שהוא במזכירות כיוון שהפריע בשיעור דרמה. לא הבנתי בשביל מה נועדה השיחה הזו ויותר מכך לא הצלחתי להבין את מטרת שיטת החינוך הזו.. יש לך רעיונות? אגב הוא מספר לי הכל בפתיחות ואמר שהיה לו משעמם אז הוא הציק \ המורה כעסה ושלחה אותו למזכירות...

שלום לך, ילדים מצטיינים, שנונים ומצחיקים הם נקודות החן וכתמי האור בכל קבוצה אליה הם מגיעים, והלוואי שהיו לנו עוד כאלה. ובכל זאת, הומור מפסיק להיות חינני כאשר הוא פוגע באחרים, בא על חשבונם, או מפריע לסדר הציבורי... בית ספר הוא מסגרת היררכית, המתנהלת עם כללים ברורים, ודורשת מהתלמידים ציות וכבוד לסמכות. כאשר ילדים מפרים את הכללים, המערכת קוראת אותם לסדר, ומצפה מההורים לחזק את המסר גם בבית. נדמה לי שזו הייתה מטרת השיחה. לכן, גם אם נדמה לך שהבן שלך הגיב לשיעור משעמם במיוחד, רצוי לחזק אצלו את ההבנה שלהתנהגות בלתי מכבדת יהיו תוצאות בלתי רצויות מבחינתו. הניסיון מראה שכאשר הורים ומורים פועלים ומחנכים בשיתוף פעולה, ולא חותרים זה תחת מרותו של זה, יש פחות בעיות התנהגות. בשמחות ליאת

שלום, אני בת 17 ואני מפונקת . האם ניתן לשפר את המצב ? אני יודעת מכתבות רבות שקראתי שהחסרונות עולים על היתרונות .

שלום ליהיא, הפנייה שלך העלתה בי חיוך, וגרמה לי לחבב אותך כמעט מיד. איני יודעת למה את קוראת 'מפונקת', וכיצד היית רוצה לשפר את המצב. לאיזה שינוי את מצפה? בעיני, פינוק הוא שימוש בשירותים ומשאבים המגיעים מאנשים אחרים כאשר אין לכך הצדקה אמיתית, והימנעות ממאמץ, השקעה ועשייה שתועלתם אינה מיידית. אני מסכימה שפינוק הוא תכונה שעלולה לסבך אותנו בצרות, במיוחד אם 'נוחתות' עלינו נסיבות ספציפיות ולא מוכרות, שתופסות אותנו לא מוכנים. אם את רוצה להתחיל שינוי, שהוא יחסית קטן אך תועלתו עצומה, חפשי מקום בו תוכלי להתנדב ולעשות למען חלשים, נזקקים או בע"ח בצרה. עשייה כזו, הנעשית למען הזולת, מעלה אותך כמעט מייד לשלב גבוה בהרבה מזה ש(אולי) ציפית לו כשכתבת את שאלתך. בקיצור, התשובה היא: בטח שאפשר לשפר את המצב! להתחיל לעבוד :-) ליאת

תודה .

רציתי לדעת איפה יש מרפאות של ניופסיכולוגיה של מכבי תודה

שלום קרן, איני יודעת לענות על שאלתך. נסי לחפש באתר של מכבי שירותי בריאות. בהצלחה ליאת

היחידות הנוירופסיכולוגיות עלולות ליצור תנאים מגבילים עבור מטופלים שלהן , להתרכז במשהו ולפספס דברים חשובים אחרים ולא לתת לפוטנציאל להתפתח. מי שרוצה להגיב מוזמן.

בני בן 5.6, מתלבטים אם לבצע מבחן אינטלגנטציה, ילד רגיש וסקרן, אינו מתעייף מבקלות מבחינה פיזית, מסרב ומתקשה לישון, כל תחום או חוג שמכניסים אותו הו תמיד מבריק (מוסיקה, אנגלית, שחיה), מגיל 4 יש לו יכולת לחשב (פלוס ומינוס) ברמה גבוהה, עשרות מאות ואלפים במהירות, (יודע איזה מספר בא אחרי מליון מאה תשעעים ותשע, לדוגמא)..בעיקר יכולת בחשבון, כותב וקורא ברמה טובה. נשמח לקבל עצתך.

שלום רים, יש טעם באבחון ובירור רמת האינטליגנציה כאשר יש שאלות לגבי תפקודו של הילד או כאשר עולות שאלות הנוגעות להשמה במסגרת מיוחדת. אם מטרת האבחון היא הכנסתו למסגרת מיוחדת למחוננים, יהיה עליכם להתעניין בהנהלת המוסד המיועד ולשאול בעצתם. משרד החינוך מספק מענה למחוננים החל מכיתה ג' או ד', ולכן הסריקה והאיתור מתחילים בדר"כ בכיתה ב'. אני סבורה שאפשר לחכות עד אז, ובינתיים להשקיע בהעשרה מגוונת ככל האפשר (חוגי יצירה, אמנות, תנועה), וחשיפה לתחומי עניין מגוונים ולא שגרתיים. אבחון הוא תהליך יקר, הדורש משאבים של כסף, זמן ומאמץ רב, ואין טעם לעשותו אלא אם יש לכך סיבה אמיתית. בברכה ליאת

שלום , בני בן 4 התחיל לבקר השנה בגן עירייה טרום טרום חובה .שנה שעברה שהה בני במעון.איני מרוצה מהגננת והתפקוד של בני בגן - נאמר לי שרוב היום יושב בספסל ולא מצטרף לפעילויות, למרות זאת טוען בני שאוהב את הגן הנוכחי . יש ביכולתי להחזיר את בני לגן הקודם ששם בערך אותה שכבת גילאים כמו היום וגננת שאני מעריכה מאוד.בתחילת השנה בעקבות רצון של בני לחזור לגן הקודם אמרתי לו שזהו גן של "קטנים"ועכשיו הוא בוגר והולך לגן חדש. שאלתי : האם אגרום נזק לבני בכך שאני יעביר אותו גן עכשיו ? איזה מסר יתקבל אצלו בעקבות החזרה לגן "הישן"?

שלום יעל, ברגעי משבר אנשים נוטים להתרפק בגעגועים למה שהיה בעבר, ולהאמין שהחזרת הגלגל לאחור תפתור את הבעיות ותשיב את השקט על כנו. הילדים שלנו גדלים ומתפתחים, וחווים לאורך השנים משברי הסתגלות מסוגים שונים. בכל שלב התפתחותי מתווספות משימות חדשות עמן מצופה הילד להתמודד, והחזרתו לשלב הקודם היא האפשרות האחרונה. (אם פעם היו 'משאירים כיתה' במקרה של קשיים לימודיים, כיום אנחנו כבר יודעים שזו הבחירה האחרונה, בהיותה פוגעת אנושות - ולשנים רבות - בדימוי העצמי של הילד). אני מציעה לך לעשות הכל כדי לסייע לילד שלך להסתגל למסגרת החדשה, גם אם זה ייקח קצת זמן, ולשדר לו כל הזמן מסרים מעודדים, וביטחון ביכולתו להצליח גם בגן החדש. בהצלחה ליאת

יש לי בשכבה י זוג חברים כבר שנתיים. בתלמידה גדולה מן התלמיד בשנה אלא שהיא הושארה שנה נוספת בכיתה י משום שלא הגיעה לרמת הלימודים הנדרשת בשל העדרויותיצויין כי שניהם עולים חדשים מברית המועצות שנתיים בארץ. בשנה שעברה חתכה התלמדה את אמת ידה בעקבות פרידה מן החבר. במיון הפסיכיאטרי נאמר כי יש לה קשיים רגשיים והיא זקוקה לשיחות עם פסיכולוג ומעקב אחר מצבה הרגשי ייתכן ותצטרך טיפול תרופתי. החבר גם הוא חתך מעט את אמת ידו ולדבריו זה משום שהא סובל מאוד ורע לו בבית. הוא מתגורר מאז עלייתו ארצה עם אמו ובן זוגה לאחר שברוסיה סבתו גידלה אותו. הוא איננו לומד כראוי, טרוד מאוד, נוכחותו דלה בשיעורים, וכאשר הופנה לגורם מקצועי לקבל שיחות לא שיתף פעולה. כנ"ל החברה איננה מעוניינת בשיחות עם גורם מקצועי, מסרבת לדבר, מופנמת מאוד , שפת גופה מראה הסתגרות ועיניה מדברות. יצויין כי שני ההורים חסרי אונים, לא מצליחים להתמודד עם ילדיהם. האמא של התלמידה הגיעה לשיחות עם פסיכולוג ילדים להדרכה הורית ויחסיה עם ביתה השתפרו מעט מאוד. אך עדיין היא חשה שאיננה מצליחה להגיע לביתה. אימו של החבר טרודה בעבודתה, אין לה זמן ורצון להגיע לשיחות וניראה כי היא רואה בבנה מטרד. היה בכוונתה לשלוח אותו לחו"ל חזרה לסבתו אך האב מסרב לחתום על הדרכון. ניראה כי שני הילדים קרועים בין שני עולמות שונים, לא הצליחו להסתדר ולהתאקלם בארץ גם מבחינה חברתית וגם מבחינת קליטת השפה. החבר עובד כבר שנה וחצי אחר הצהריים. יש מקרים שאיננו מגיע בבוקר לבית הספר והולך לעבוד. מה לעשות? זקוקה לעזרתך ....

שלום לך, את שואלת "מה לעשות", ואני מוצאת את עצמי תוהה מהו סוג העזרה שאת מבקשת מכאן. אין ספק שמדובר בשני ילדים שמתמודדים עם מציאות קשה, ובהיעדר מעגלי תמיכה מבית, חשוב לגייס עבורם עזרה מבחוץ. אם את סבורה שמדובר בילדים בסיכון, אפשר להכניס לתמונה גורמי רווחה, אך כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, בעיקר במתבגרים, חייבת להיות מוכנות (גם בחצי פה) והסכמה לטיפול. לעיתים, עם כל הצער שבדבר, עלינו לקבל את העובדה שנצליח לעזור רק באופן חלקי, ולך - כיועצת בי"ס - יש את היכולת להגיש את מעט העזרה שאפשר כרגע, בהקשבה, התחשבות, תיקוף וגיוס עזרה קונקרטית עפ"י הצורך בסיועם של גורמי רווחה. אני אוהבת לחשוב על המצבים הללו במונחים של קקטוס הגדל במדבר שממה, שגם כמה טיפות של מים יכולות להעניק לו קיום ולהותירו בחיים. אנשים טובים הנקרים בדרכו של אדם יכולים להעניק את טיפות החסד המחייות הללו, ולפעמים זה המכסימום שאפשר. שבת שלום ליאת

לליאת מנדלבאום שלום רב אני אמא לילד בן 7 אשר מתנהג בכיתתו בצורה חמורה כפי שהמורה טוענת וכפי שאני רואה בבית כאשר בני כועס על משהו הוא בועט בחפצים או מרביץ לאחותו אוהב להציק לילדים ללא סיבה מכיתה מסתובב ולא מסוגל לשבת המורה טוענת שהטוית של החולצה מציקה לו והוא לא מסוגל אני תולשתלו את הטוית אך מציק לו שוב משהו והוא זז כול הזמן המורה כבר משתגעת ובנוסף כאשר המורה נותנת לו משימה דפי קריאה הוא נלחץ ומתחיל לקשקש ולהרוס את הדף אני שבורה לרסיסים אנא עיזרי לי למי לפנות מה לעשות חייבת לעזור לו ולי אודה לך למאוד אים תעני לי בהקדם האפשרי

שלום רונית, במצב כזה, הדבר הנכון לעשות זה לנסות ולהתחקות אחר המקור לקושי. מההתנהגות של הילד עולה 'ניחוח' של פעילות-יתר (מה שמכונה היפראקטיביות) ואולי גם הפרעת קשב. בנוסף, יתכן שקיימת בעיה בוויסות התחושתי, שהופכת גם את מגעה של תווית הבגד בגוף לחוויה מעצבנת. את הנושא התחושתי מבררים אצל מרפאה בעיסוק, ואת נושא הקשב מאבחן פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. נסי לא להתעכב מדי, ועזרי לבנך בהקדם. ההתערבות המוקדמת חשובה, כדי לא ליצור אצל הילד פגיעה עמוקה יותר בדימוי העצמי ובפגיעה במעמדו החברתי. בהצלחה ליאת

אנו חושבים למסור את כלבנו שלא הסתגל לחיים בדירה, עושה את צרכיו בבית ועל המיטות, שום שיטת חנוך לא הועילה (חי איתנו כשנה וחצי). מבקשים עצה כיצד להכין את הילדים בני 8 ו- 5 לפרידה. בעוד כחודשיים אני אמורה ללדת וחשבתי אולי נוכל לרתום זאת לעיניין. תודה חני

שלום חני, מסתבר שגם בחינוך גורים יש צורך בהפגנה ברורה מאד של סמכות ועקביות. קשה מאד למסור כלב (זה, כמובן, הכי קשה לכלב), ואני מאד מקווה שתמצאו לו בית חם ולא תעבירו אותו למכלאה. בעיני, כמו בכל סיטואציה משפחתית קשה אחרת, יש לומר לילדים את האמת הפשוטה, באופן שמותאם ליכולת ההבנה שלהם. "למרות שאנחנו מאד אוהבים את הכלב שלנו, קשה לי מאד להמשיך ולטפל בו, כמו שאתם בטח רואים. הוא מייצר עבודה רבה, ואין לנו את היכולת לדאוג לכך שיהיה לנו כייף ביחד. אני מתכוונת לחפש לו בית חדש, עם אנשים שיוכלו להקדיש לו יותר זמן וללמד אותו להתנהג כמו כלב ולעשות פיפי בחוץ. בהתחלה יהיה לנו עצוב, ואולי גם נתגעגע אליו, אבל אחר כך יהיה לכולנו קל יותר. עוד מעט יגיע אלינו התינוק החדש, ואני בטוחה שזה ישמח אתכם ויעזור לכם להתגבר". משהו כזה. זה לא הולך להיות קל... בהצלחה ליאת

שלום! בננו בן 4 נרדם כאשר יושבים לידו לאחר סיפורים. בלילה הוא מתעורר ומתחיל לעשות איתנו משא ומתן על כל מני דברים: רוצה את אמא כשאבא בא (אמא לא באה) רוצה שוקו בבקבוק (אף פעם לא מקבל) רוצה מוצץ (בכלל לא לוקח מוצץ). אם לא - מתחילות צעקות ויש לו אחות תינוקת שמתעוררת מזה. השאלה: איזו גישה תעזור על מנת למנוע את התופעה? אני חוששת שהוא לא בשל להרדם ללא נוכחותנו בחדר בגלל פחדים. האם כדאי פשוט לשתוק? הוא יצעק יום יומיים ואז זה יפסיק? תודה מראש!

שלום לילי, התשובה היא:כן. כאשר קמים בלילה לילד שמתעורר, רצוי למעט ככל האפשר באינטראקציות. המסר (מדובר או לא) הוא ש"חוזרים לישון!", וכל פעילות אחרת מיותרת, שלא לומר מזיקה ("מוציאה מהשינה"). כדי לפתח את יכולתו להירגע ולהירדם בכוחות עצמו, תוכלו לסגת בהדרגה (גם בערב, אחרי הסיפור ולאחר כמה דקות) ולצאת מהחדר גם אם אינו ישן. אם הדבר בלתי אפשרי כרגע, הישארו בחדר בשקט מוחלט, והשתדלו לעשות משהו אחר (קיפול כביסה, קריאה באור קטן, וכד'). אם אתם מגיעים בלילה, הרגיעו אותו במשפט קצר, ואז שבו (אם אפשר שכבו, על השטיח או על מזרן לצידו - אך לא במיטתו!) מבלי ליצור אינטראקציה נוספת. כן, גם אם יהיו לילה אחד או שניים של בכי, העקביות שלכם תלמד אותו שאין טעם במשא ומתן עם מישהו שאינו מגיב. בהצלחה ולילות מנוחה... ליאת

הי, אני אמא לילדה בת שלוש+9 וילד בן שנה+7. יש לנו הזדמנות לטוס לסקי והאמת שנורא בא לנו. העניין הוא שאני מפחדת לעשות נזק בלתי הפיך לבני בן השנה+7 (ביחס לביתי בת שלוש+9 אני רגועה כי היא מבינה ואפשר להסביר לה). האם הנזק הוא בלתי הפיך? האם הוא יחווה את זה כנטישה? את מתכוונת לשוחח עם הילדים דרך האינטרנט. ואני מסוגלת להתמודד עם כעס עם חזרתי כל עוד לא גרמתי לנזק שאי אפשר לתקן. אציין כי הילד בבוקר הולך לגן ובערב יהיה עם סבתא והמטפלת שלו ביחד

שלום אתי, חרדת הזרים במופעה הסוער מתחילה בסוף השנה הראשונה לחיים, ונמשכת עד גיל שנה וחצי לערך. הילד שלך נמצא בשלהי התקופה הרגישה, ולכן עקרונית אפשר להשאירו בבית ולנסוע. קחי בחשבון שהוא עדיין זקוק לנוכחותם המנחמת של אנשים קרובים אחרים, שימלאו את מקומך. נסיעה טובה ובטוחה ליאת

שלום. אני מעוניינת בפסיכולוגית ילדים לילדה בת 6 הגדלה לאם נכה בשל תאונה. ללא אב. הילדה אינטלגנטית ומפותחת, אך בשל הרקע בו היא גדלה מחפשת עבורה תמיכה לחיזוק. חשוב שהפסיכולוגית תהיה באזור חולון. איך מאתרים משהי מתאימה? תודה.

שלום אלונה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

אני מלמדת ספרות בכיתה ז. באחד המבחנים שערכתי ביקשתי מהתלמידים לכתוב מכתב עם מסר לקרוב משפחה. מבחנה של אחת התלמידות צד את עיני, היא כותבת מכתב מרגש מאוד לאביה שלא פגשה מאז גיל שנה. היא מצטערת על כך שאחיה נכנס לכלא באותה תקופה ומאז לא נודע לה מאומה עליו.היא מגוללת במכתבה עד כמה היא מתגעגעת אליו הגם שאינה מכירה אותו ומבקשת ממנו סליחה אם פגעה בו. סיפרתי זאת למחנכת שלה שלא ידעה על כך מאומה. מלבד שמדובר במשפחה חד הורית.היועצת אף לא ידעה על כך. המלצתה של היועצת הייתה לזמן את התלמידה לשיחה אישית מקבלת ומכילה ולבדוק איתה האם היא מעוניינת לשתף גם את המחנכת שלה. מה דעתך? האם נכון לנהוג אחרת?

רציתי להוסיף כי בני רטה אותי שהתרגשתי מאוד מן המכתב שכתבה התלמידה ומייד כתב גם הוא מכתב לאביו (אני אלמנה) שהוא מתגעגע אליו ושהיה רוצה לראותו. בני כיום בן 27. לא היו לנו הרבה שיחות על אביו אך באותו מקרה חשתי פתיחות של בני כלפיי לספר לי את אשר על ליבו. כיצד עליי להמשיך מפה?

שלום לך, שמחתי לשמוע שתלמידתך הצליחה להשתמש בערוץ היצירתי שהגשת לה, גם אם לא ידעת שזה מה שאת עושה... אין ספק שהילדה תוכל להפיק רבות מעיבוד הפרידה מאביה ומביטוי חופשי של געגועיה אליו. עם זאת, קיימת כאן מורכבות, וחשוב לשמור על הפרטיות של המשפחה ועל חסיון המידע, ולא לאפשר לצוות ביה"ס גישה למידע אישי ללא אישורה של האם. אני מציעה להעביר את המידע ליועצת ביה"ס, ולבחון יחד איתה את הכללים הנוגעים לאופי ההתערבות והטיפול. יפה לראות את נקודת ההשקה בין המקצועי לאישי, ולשמוע על הפתיחות שנוצרה אצלכם במשפחה בעקבות מכתבה של הילדה. בנך, שכבר אינו ילד כלל, בחר לכתוב גם הוא את געגועיו לאבא, ולשתף אותך בכך. לאור התרגשותך, אני מניחה שעד היום רגשותיו וגעגועיו היו פחות מדוברים ביניכם, והעובדה שמשהו נפתח שם משמחת. אני מציעה לא 'להתנפל' על המידע הזה, כדי לא לסגור אותו שוב. נסי להישאר זמינה ומזמינה לשיח נוסף על אביו, מבלי ללחוץ או להאיץ בו. תני לו ליזום את העיתוי והקצב, והיעני לנושא רק כאשר הוא מעלה אותו או מבקש את ההקשבה וההתייחסות שלך. אני מניחה שמיותר לציין שתוכן הדברים הכתובים והנאמרים בנושא חייב להישאר ביניכם בלבד. בברכה ליאת

שלום ליאת אני מאוד אוהבת את הפורום ונעזרת בו הרבה .תודה . בן שלי בן 5 ילד מאוד מקסים באמת ילד טוב.הוא נימצא במסגרת של גן חובה שנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א .הוא ילד ביישן מאוד קשור אלי ולסבתא שמטפלת בו אחרי הגן אד שאנו חוזרים מי עבודה .הוא הולך לחוג הוא דורש ובוכה שאני יהיה איתו כאשר ילדים אחרים לא בבוקר בגן הוא ניפרד מימני בבכינות שסבתא תבוא לקחת אותו מהר (ובגן גננת אומרת שהכול בסדר אחרי דקה והוא משחק משתתף ועושה מה שצריך)הוא ילד יחיד ואוהב מאוד בית חברים יש לו בפרק אחרי צהרים אבל מקשרים חדשים הוא חושש אני רציתי לשאול אותך עם כדי לעשות איבחון כול שהוא כדי לעזור לו להיות יותר בוגר ואצמאי לקראת ב''ס.איך אני יכולה לעזור

שלום טלי, הילד שלך נמצא שעות רבות מן היום בלעדייך, ונראה לי שהבכי בבוקר ולפני החוג משקף את הצורך הטבעי שלו בקרבתך. זכרי שגננת וסבתא אינם תחליף לאמא, גם אם שתיהן נהדרות ונפלאות. בנך מחכה יום שלם לפגוש אותך שוב , ומעדיף לבלות איתך על פני הבילוי בחוג. בעיני, הפעילות המשותפת איתך חשובה הרבה יותר מכל מה שיעניקו לו חוגי אחה"צ. לטעמי (ככל שאפשר לומר על סמך המידע המועט שמסרת) אין צורך באבחון, אלא בהשקעת זמן איכות שלך עצמך בילד ובצרכיו. ילד שמרגיש בטוח, אהוב ומסופק יכול להתפנות ללמידה ומשחק. בברכה ליאת

אני גרושה נכה יש לי 2 ילדים בת 6 וחצי ובן 5 ו3 חודשים לאחרונה אני חשה בדידות קשה אני לא מצליחה למצוא לי זוגיות אין לי הרבה חברות נפש או אחיות כל אלו מצאו את הדרכים להתרחק ממני אני לא חושבת שאני טיפוס ש פוגע באנשים אך משום מה הם מצאו שטויות כדי להאשים אותי ולהתרחק ממני אני לבד רק עם ילדי הגרוש שלי לא בתמונה לוקח אותם אחת לשבוע שעה אני עומדת בפני נתוח קשה וארוך וחוששת לעתידי ולעתיד ילדי בלי למות

שלום שני, לפעמים, כשהכל "סוגר" עלינו, כשמשא החיים הופך כבד מדי, אי אפשר להישאר לבד במערכה, וצריך לגייס עזרה. אם את מרגישה שכל מעגלי התמיכה שלך אינם זמינים לך בימים אלה (אל תטריחי את עצמך כרגע בניסיונות להבין למה), זה הזמן לגייס באופן אקטיבי עזרה מבחוץ, מאנשי מקצוע - פסיכולוג, עובד סוציאלי או פסיכיאטר - המיומנים במתן תמיכה וליווי לאנשים במצוקה. העובדה שאת ניצבת בפני אתגר בריאותי לא קל, נוסף על משימות ההורות השוטפות, רק מחזקת את הצורך בהתגייסות כזו למען עצמך ולמען ילדייך. מעודדת אותך לפנות לעזרה, ולהילחם על בריאותך ועל עתידך. שלך ליאת

אני מחפשת פסיכולוג עדיף פסיכולוגית עבור ביתי ב ה14 (מחוננת-יש לזה אספקט נוסף) אם נסיון בנושא הפרעות אכילה ... אשמח לעזרה והכוונה בדחיפות - בתודה מראש

שלום סנדרה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הבת שלי בכיתה א מהשנה וכבר יש לי כמה וכמה תלונות על המורה שלה דוגמה הנעלי ספורט לחצו על הילדה היא אמרה למורה המורה אומרת לה מה אני יעשה יכלה להתקשר עלי לומר לי שהספורט רק בסוף היום שאביא לה סנדלים אומרת שלא עשתה כן כי חששה אולי אין לי נעליים נוספות בבית הילדה שככה את בקבוק השתייה באולם ספורט אמרה לה מה אני יעשה והילדה הזו צריכה לשתות המון בהוראת רופא אתמול חלקו בפעם הראשונה חמגשיות הבת שלי לא קבלה וטענה כי המורה אמרה לה יש לך אוכל מהבית אז בסדר אבל כל הילדים הביאו אוכל מהבית כי לא ידעו שיהיו חמגשיות נגשתי לשם הבוקר והמורה טוענת שהילדה משקרת שהיא אמרה לה למה חבל רוצה חמגשית והיא לא רצתה נגשתי למנהלת בקשתי להעביר אותה ל א השנייה והיא אמרה ששני הכתות מלאות מדי בכתה של בתי 32 ילד ובכתה השנייה 34 ילד ושזו בעייה ושנעשה שיחה עם המורה מה עלי לעשות האים לכעוס על הילדה כי שיקרה העים לעמוד על כך להעבירה כיתה?

שלום דפנה, המעבר מהגן לביה"ס הוא מעבר חד ולא קל, בין השאר בגלל היחס החדש בין מספר הילדים למספר המבוגרים. מורה בכיתה א' צריכה לתת מענה להרבה מאד ילדים, ומטבע הדברים היכולת שלה להכיל את ה-כ-ל מוגבלת. מילדי ביה"ס (כן, גם ילדי כיתה א') אנו מצפים ליכולת בסיסית של טיפול עצמי, אחריות על חפצים אישיים, דחיית סיפוקים ועמידה בתסכולים. גם המורה הטובה והמסורה ביותר, לא יכולה לתת מענה מושלם בכל רגע נתון, וכדאי לזכור זאת לפני ששוטחים את התלונות או חושבים על העברה לכיתה אחרת. מקווה שתוכלו ליישב את הדברים מתוך עמדה מכבדת, ומבלי להכביד על בתך במשבר הסתגלות מיותר נוסף. בברכה ליאת

בננו בן 4.5, ילד מאד נבון, מודע לכל הקורה מסביבו, מאד סקרן ובעל יכולת ביטוי רגשי מאד מאד גבוהה. מאז ומעולם אנחנו מדברים איתו על הכל ומשתפים אותו בהכל. ילד מלא מלא שמחת חיים, הומור וצחוק. מזה כמה שבועות הוא עסוק המון המון במוות. אני יודע שזה נורמלי לגיל לשאול על כך, וקראתי התיחסויות שלך כאן לנושא מהעבר ונדמה לי שאנחנו מגיבים די באופן שאת הצעת. השאלה שלי היא מתי תדירות העיסוק בנושא מתחילה להיות מופרזת באופן שצריך להדאיג, ובכל מקרה האם ניתן לגרום לו לעסוק בזה פחות, רק כדי שיעביר פחות זמן בטרדות ודאגות. הוא מדבר על זה מספר פעמים ביום מזה כמה שבועות. אומר לנו שכשנמות הוא יהיה עצוב מאד. שחבל שאחותו תמות. המון משחקים שאנחנו משחקים והשתוללויות בבית, הוא "מביים" אותן שיעסקו במוות (בהשתוללויות ובמלחמות הרגילות הוא מוסיף שעכשיו הוא מת, אני מת וכו', לפעמים אלה מיתות "סופיות" ולפעמים הוא מסביר שזה מת שאחרי זה קם). זה יכול לבוא משום מקום וללכת לשום מקום, כלומר באמצע צפיה בסרט בטלוויזיה יגש אלי פעם וילחש לי באוזם "כשתהיה מת יהיה לי מאד לא כיף" ואז לחזור ולצפות בסרט. אשמח לאיזהשהו מדד לגבי התייחסות לתדירות העיסוק. תודה.

שלום רועי, לא חושבת שאוכל לספק מדד כלשהו, שיקבע מהי תדירות נורמלית ומהי חריגה. על פניו, מה שאתה מתאר משקף, לדעתי, התמודדות בריאה ומסתגלת עם חרדת המוות (שכרגע מציפה אותו מאד בהתאם לגיל). המשחק הדרמטי המכונה גם משחק "בכאילו" מספק הזדמנות מצויינת לעבד רעיונות מפחידים בדרך הטבעית והזמינה ביותר עבור הילד. לעיתים קרובות, מתוך רצון להגן על הילד מעיסוק ברעיונות מפחידים כ"כ, אנחנו מנסים טכניקות שונות של הסחה, ויש בכך כדי להחריף את הפחדים ("אם אמא ואבא מחליפים נושא בכל פעם שאני שואל אותם על המוות ומתחילים לגמגם, כנראה שיש כאן משהו מדאיג ומפחיד במיוחד"). כיום אנחנו כבר יודעים שדיבור ועיסוק חופשי בגורם הפחד מביא דווקא למידה של הקלה, לשיכוך רמות החרדה, ולשיפור התקשורת בבית. ילדים חשים מתי אנחנו משקרים להם, מייפים עבורם את המציאות, או נמנעים מחומרים 'נפיצים'. לכן, אני מציעה לנקות את השיח שלכם מן הדרמטיות בכל פעם שהנושא עולה. אפשר ורצוי לדון בסוגיית המוות, ולרכך את המילים באמצעות הומור, למשל. ("כשאני אהיה מת גם לי בכלל לא יהיה כייף, ולכן אני לא מתכונן למות עוד הרבה הרבה שנים"). מאחלת לכולנו חיים בריאים וארוכים בשמחות ליאת

ליאת שלום רב, שמי הגר, ויש לי שתי בנות: נעמה בת ארבע וחודשיים, ומעיין בת כמעט שלוש. אנחנו גרים בקיבוץ, הבנות הולכות לגן בקיבוץ (נעמה נכנסה למסגרת בגיל שנתיים ועד אז היתה איתי בבית, ומעין נכנסה למסגרת בגיל שנה). שנינו מורים ונמצאים בכל שעות אחה"צ עם הבנות. סדר היום שלנו קבוע יחסית, אך יש גם גמישות ושינויים. הבנות ישנות יחד בחדר, יש להן קשר קרוב ונורמלי (משחק משותף רב, אהבה עמוקה וריבים). אני רוצה להתייעץ לגבי נעמה. נעמונת ילדה שהולכת לגן בשמחה, נפרדת יפה, חברותית, מסתגלת לשינויים (עם הכנה מתאימה ותיווך)ורגישה מאד. בגיל שנתיים וחצי, למשל, היתה מסיבת פורים בחדר האוכל והיה שם ליצן (קולני מדי, צבעוני מדי, אגרסיבי מדי- גם לטעמי) ואחכ במשך יותר משנה בכל פעם לפני שהיינו הולכים לאירוע בחדר האוכל היא היתה שואלת מספר פעמים "נכון שלא יהיה שם ליצן?" ואנו אמרנו שלא והרגענו. בסביבות גיל שלוש התחילו הפחדים ממפלצות וזאבים, בעיקר לפני השינה. אנחנו מעבירם לנעמה את המסר שאנחנו תמיד שומרים ומגינים עליה, ובמקביל אנחנו מחפשים איתה דרכים ל"סילוק מפלצות" (חשוב לנו לתת לה תחושת מסוגלות בעניין, כלומר לאפשר לה לקבל בטחון מאיתנו אבל לדעת שגם היא צד פעיל). לפני הכחודש נעמה ביקשה לנסוע עם בעלי לבית אבות שבו הוא עובד אחת לשבוע בשעות אחהצ (נותן לקשישים ללטף חיות). היא ביקשה לנסוע ולעזור לו, והסכמנו. ממש לא צפינו את ההשלכות של העניין.... היא חזרה משם לא טוב. המפגש היה לה קשה, כנראה שחלק מהקשישים קצת צעקו, נראו לא טוב, הריח שם עשה לה רע- חוויה חושית קשה.... מאז היא מפחדת מ"אנשים שקשה להם ללכת". אם הולכים למקום מסויים הא מוודאת קודם ש"אין שם אנשים כאלה". ממש כמו שהיה בעבר עם הליצן. ככל שחלף הזמן התדירות של השאלות ירדה ונראה שהחרדה מתחילה להתפוגג. אתמול חיכינו בתור בקופ"ח ולפתע הגיעו שני קשישים, נראים אחרי אירוע מוחי, וכל החרדה צפה ועלתה במלוא העוצמה. היא ממש רעדה ויצאנו איתה החוצה. ניסיתי לפנות לראציונל, להסביר שהם לא עושים כלום, והיא הסכימה איתי אבל רגשית היתה בלחץ. לפני השינה שאלה עשרות פעמים כמעין מנטרה: "אמא ואבא, נכון אתם שומרים עלי?". אבל ישנה מצויין בלילה. בבוקר הלכה לגן, נפרדה טוב כרגיל, ובתשע וחצי התקשרה אחת המטפלות, סיפרה שהיא חיוורת ואומרת לה שכואבת הבטן ושילשלה פעם אחת. בעלי לקח אותה הביתה וסיפר לי שכל הדרך היא שאלה "אבא, נכון שכשאהיה בבית ספר לא יהיו שם אנשים שקשה להם ללכת? וגם בצבא?". כלומר, היתה בחרדה... הגעתי הביתה מוקדם, ואחרי שחיבקתי, הסחתי אותה מהעניין, טיילנו, הכל היה בסדר. ואז כששאלה שוב, העברתי אליה את הכדור ואמרתי לה "עכשיו את עונה לעצמך" אז היא אמרה בטון החלטי: "אני לא אלך שוב למקום עם האנשים האלה". וכך בכל פעם ששאלה, העברתי אליה את היכולת להרגיע את עצמה. זה עבד לא רע, אחהצ בילינו בחוץ בכיף, עם מעיין ועם עוד חברים. כשהתחיל להחשיך החל שוב מבול שאלות אבל שוב ענתה לעצמה ונרגעה ועברה לענייניה. אמרתי לה שמחר היא הולכת לגן, היא שאלה "ואם תכאב לי הבטן" אז אמרתי לה "אז תעשי קקי, ותנוחי ותחזרי לשחק, והגננות יחבקו אותך". נרדמה בסדר גמור הערב. מקביל, התקשרתי לגננת, סיפרתי הכל (בדעבד כנראה הייתי צריכה לספר קודם, אבל בגלל שעד עכשיו לא היה לזה ביטוי שהפריע מעבר ללפני השינה קצת שאלות, לא עשיתי זאת. אז שיתפתי את הגננת, היא אמרה שתשים לב ותכיל ותחבק, ושיש ילדים שהם יותר רגישים ושללא ספק עברה עליה חוויה לא טובה שם, אבל חשוב לא להתרגש מזה, לשדר לה שאנחנו מכילים אבל לא נבהלים, וזה יפוג מעצמו. ואני שואלת בכל זאת, מעבר לדרך שבה אנחנו מתנהלים, שכנראה באמת מסייעת להעצמה והפחתת החרדה במידת מה, האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי למנוע הישנות של העוצמות האלה בפעם הבאה שתראה קשיש בכסא גלגלים? אני יודעת שפחדים בגיל הזה הם דבר טבעי, התפתחותי, והאובייקטים שמהם הם מפחדים מייצגים פחדים פנימיים. אבל כאן באמת אני חושבת שזו תגובה לחוויה אמיתית שהיתה לה מאד מאד קשה.... אשמח מאד לעצה, סליחה על האורך, תודה מראש, הגר

הלילה עבר בשקט, ישנה רגועה.... בבוקר קמה במצב רוח טוב, אבל כמה דקות לפני ההליכה לגן החלה שוב להראות סימני מצוקה ושוב שאלה מספר פעמים, ענתה לעצמה בהכוונתי, קיבלה חיבוקים, ובעלי לקח אותה לגן. בגן היא ביקשה כמה פעמים עוד חיבוק, שאלה עוד פעם את השאלה לגבי האנשים שקשה להם ללכת, ענתה לעצמה, קיבלה פידבק חיובי על כך שידעה להרגיע את עצמה, ונפרדה בסדר.... אני מודאגת.... עשינו נזק בלתי הפיך בביקור ההוא בבית האבות? האם תגובותינו מותאמות? איך לעזור לה?

שלום הגר, ילדים רגישים ונבונים עשויים להגיב לא פעם בחרדה מאירועים, אנשים ומצבים לא צפויים. סיטואציות המתאפיינות בעמימות, בכפל-משמעות, ובשבירה של סכימות מוכרות (למשל אדם נכה ש'שובר' את הסכימה המוכרת של הגוף השלם), מעוררות חרדה גבוהה, בעיקר אצל ילדים בגילה של נעמה, החווים את העולם כמערכת של כללים ברורים וקונקרטיים מאד. כל חריגה מהתבנית המוכרת מבהילה, מאיימת ומערערת על הסדר הטוב. אני לא חושבת שעשיתם נזק בלתי הפיך. אדרבא, ילדים הגדלים בסביבה סטרילית, בה הכל מושלם, נקי ונעים לעין, מחמיצים את ההזדמנות החשובה להתוודע גם אל השונה, החריג, הלו?ק?ה והחלש, המהווים חלק מהמארג האנושי הטבעי. המפגש עם הסבים הזקנים, החלשים, ואולי גם הנכים, מעמת את הילד עם רעיונות מאיימים של פגיעה גופנית, דעיכה ומוות. ברוב המקרים, ילדים הגדלים בסביבתם של סבים זקנים וחולים, של אנשים נכים או מוגבלים, לומדים לקבל את נוכחותם ללא שאלות, ומתייחסים בטבעיות גם למוגבלויות. מבחינה זו, אני מצדדת דווקא בחשיפה מסוג זה. עם זאת, כשמדובר בילדים הידועים כבר כרגישים מאד, כחרדתיים וכבעלי צורך גדול בשליטה, אפשר לחסוך את המפגשים המציפים, ולהסתפק ב'מנות מדודות' של הפתעה. כאשר אתם כבר נתקלים באנשים חריגים, לדעתי מוטב לנקוט גישה עניינית, להסביר שמדובר בבני אדם כמונו, שנפגעו מחמת גילם, מחלתם או כל דבר אחר. בעיני, עדיף להימנע מאמירות כמו "הם לא עושים כלום", המיוחסות בדר"כ לבע"ח או לאובייקטים מאיימים אחרים. עדיף לבחור מילים ידידותיות יותר, כמו "זה סבא טוב, יש לו בוודאי נכדים ונכדות בבית, שאוהבים אותו כמו שאנחנו אוהבים את סבא שלנו". הבשורה הטובה היא שגם הפחדים הללו עוברים מתישהו, עם הגיל, והרגישות הגדולה מפנה מקום לחמלה ואהבת אדם (במיוחד אם ההורים הם אנשים תורמים ותומכים בעצמם). בברכה ליאת

שלום ליאת, ברצוני להתייעץ איתך לגבי התנהגות בני. שבוע הבא הוא חוגג 4 שנים, בערך כשבועיים לפני חג הסוכות הוא התחיל להתנהג מוזר, הפסיק לאכול בגן (זהו גן טרום חובה וזוהשנה השניה שלו בגן כשכל החברים הטובים שלו נשארו איתו ביחד), בבוקר לא רוצה להפרד מאיתנו בוכה צורח ומרביץ, הוא הולך לגן עם קובע ולא מוריד אותו, היום הגננת סיפרה לי שבאמצע הריכוז הוא כווץ אגרופים והתחיל להרביץ לעצמו ברגליים. הדיבור שלו לא ברור לגמרי ואנחנו מתחילים טיפול אצל קלינאית תקשורת, פרט לכך הוא משחק עם החברים שלו בגןומתנהל איתם יפה מאוד. דבר נוסף הוא לא מוכן לעשות יצירות בגן הוא רק משחק. הוא אוהב לבנות קוביות ולגו והרכיב פאזלים. אנחנו דואגים מאוד והגננת מתוסכלת מכך שחלה ממש נסיגה בהתנהגות שלו לעומת שנה שעברה. מבקשת את דעתך ועצתך מה לעשות

שלום דידי, שינוי פתאומי בהתנהגותו ותפקודו של הילד אכן צריך להדליק נורה אדומה, במיוחד עם נלווים לכך שינויים קיצוניים בתיאבון ובהתנהגויות השגרה. ככל שהנסיגה חדה ופתאומית יותר, כך יש להתייחס אליה ברצינות רבה יותר. כאשר את מגיעה לאבחון אצל קלינאית התקשורת, בהנחה שמדובר במרכז להתפתחות הילד, תוכלי לבקש פגישה גם עם פסיכולוגית התפתחותית, ולהתייעץ איתה. אם בזמן האחרון לא היה שום אירוע משמעותי שיכול להסביר את הנסיגה, יתכן שמדובר בקשיים 'ישנים' שהוא חווה (למשל קשיי תקשורת), אשר באים לכלל ביטוי רק עכשיו, על רקע דרישות ההולכות וגדלות עם הגיל. המכון להתפתחות הילד הוא כתובת טובה לבירור השאלות הללו ולטיפול בהן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ילדי בן ה3 חוטף קריזות מכל דבר שני, זה בלתי צפוי זה יכול להיות מכל "שטות" אם בטעות לחצתי על כפתור המעלית ולא הוא... אם הכרית לא בדיוק בזווית שהוא רוצה...כשאני קוראת לו ספר אם אני הופכת את הדף הוא מתעצבן ויכול בעקבות זה לזרוק את הספר ולהפוך כל דבר הנקרה בדרכו ובפעם אחרת נניח באותה סיטואציה זה יכול לעבור בלי כל בעיה יש אפשרות שאני מציעה לו להפוך את הדף והוא מתעצבן ואומר אני אגיד לא את.. או כל אופציה אחרת יכולה להוות עילה לקריזה... מה שאני מנסה להבהיר זה שאנחנו לא מצליחים ל"שים את האצבע" ולנסות לראות קו מקשר בין הדברים זה לאו דווקא דברים שקשורים לעצמאות (כך סברנו בהתחלה...) זה פשוט על כל דבר שני וכל פעם זה מתבטא בהפיכת דברים שיש לידו באותו רגע: כוס מים, כביסה מקופלת,קופסאות צעצועים וכד... וכמובן לכל החגיגה הוא מצרף גם מכות לי, לבעלי לאחיו וגם במעון יש דיווח שהוא מרביץ לילדים וגם לגננות... מה עושים כדי למנוע ת'קריזות? איך מגיבים על הפיכת הבית לשדה קרב? ובכלל כל תגובה ו/או עצה תתקבל בברכה. אביב

שלום אביב, נדמה לי שבהחלט אפשר "לשים את האצבע", ולומר שקיימת אצלכם בעייה של פינוק-יתר, ואווירה של 'טרור' (את קראת לזה שדה קרב) מצד ילד קטן שמשווע לכך שמישהו כבר יעצור אותו ויגיד לו "די!". כמו שאת מציינת נכון, הילד שלך הפך גחמני ותוקפני, במידה מסויימת כמו ילדים רבים בגילו, אך איש אינו שם לו גבול או עוצר אותו. אדרבא, כולם נזהרים לא להכעיס אותו, נמנעים מעימות, ומוותרים על הדברים הקטנים והגדולים כדי שלא תהיה מהומה. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להגיע להדרכת הורים קצרה, בה תוכלו להבין את העקרונות המנחים וליישמם ביעילות מול ילדכם הקטן. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי 2 בנים בני 13 ו 17 שמתנהגים בצורה מאוד ילדותית לטעמי ולדעת אנשים קרובים אחרים.הם מעדיפים להיות בבית מול טלויזיה ומחשב לבד וללא חברים מעדיפים ורוצים שאעזר ואתמוך בהם בכל דבר אינם מגלים כמעט תופעות שנפוצות בגיל ההתבגרות כמו רצון לעצמאות והתנגדויות אינם יוזמים כמעט דבר ומרוכזים מאוד בעצמם וצרכיהם .הגדול בן ה 17 כבר קיבל צו גיוס ולא מתעניין במה שצפוי לא ולא מבלה עם בני גילו כמעט מלבד לעיתים משחקי ספורט ומחשב כמובן שאין מה לדבר על יציאה למועדונים ,סרטים וכו...מה ניתן לעשות במצב זה?

שלום רב, אם ההתנהגות התלותית והפסיבית מאפיינת את שני ילדייך גם יחד, שווה להשקיע מחשבה בסגנון ההורות שלכם ובדפוסי התקשורת בבית. עצמאות ואקטיביות נבנות בהדרגה לאורך ההתפתחות, בתהליך הדדי של הילד וההורה. כדי שילדים יהיו פעילים ויוזמים חשוב לעודד אותם לכך מגיל צעיר, ולהעביר אליהם בהדרגה עוד ועוד אחריות ואתגר. את עדיין יכולה, כאשר הם מבקשים להישען עלייך, לעודד אותם לחשוב, לפעול ולפתור בעיות בכוחות עצמם, ולאפשר להם להתנסות בהתנהלות עצמאית יותר ויותר. בנושא החברתי של בנך הבכור, אני בספק אם ניתן לחולל שינוי דרמטי בשלב זה. השיקולים הנוגעים להתערבות מקצועית כן או לא, חייבים להביא בחשבון את רמת המצוקה הנחווית על ידו. כלומר, אם טוב לו כמו שהוא, ואינו חש בודד, דחוי או מוזנח, אין סיבה לפנות לעזרה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהבדידות וההימנעות שלו קשורות לחרדה, לחוסר במיומנויות חברתיות, או לדחייה חברתית מצד בני גילו - שווה לפנות לקבלת עזרה. בברכה ליאת

שלום לך , הבן שלי הקטן בן שנתיים וחודשיים וסובל מאד כשהוא צריך לעשות קקי. בהתחלה לקחנו לרופא משפחה והוא ראה שיש לו פצע אז הוא נתן לנו משחה וחומר לרכך את הקיבה. הפצע עבר והקיבה רכה אך הילד סובל וכשאני אומר סובל אני מתכוון שכל היום הוא אומר יש לי קקי יש לי קקי. וכשמגיע הרגע הוא מתחיל להזיע הוא סוגר את הטוסיק הוא צורח ודופק על הקיר או שהוא מכווץ את עצמו. היינו אצל רופא 4 פעמים כבר אנחנו לא יודעים מה לעשות הילד סובל ואישתי חושבת שזה פסיכולוגי למרות גילו הצעיר. לי לא נראה. האם צריך ללכת לרופא גאסטרו??? אנא עזרי לנו. תודה מאור.

שלום מאור, כרגע, מקור הסבל של בנך הוא לא הקקי המכאיב, אלא הפחד שנוצר אצלו כתוצאה מאירועי עצירות שהכאיבו בעבר. למעשה, עד שלא ייתן קקי ויווכח שכבר לא כואב, תגובות הלחץ עלולות להימשך. לכן, כרגע כדאי לעשות כל שביכולתכם כדי ליצור סיטואציה נעימה ורגועה ככל האפשר סביב הישיבה בשירותים, כדי ליצור חווייה מתקנת והתניית-נגד למה שחוויתם בעבר. המשיכו לתת תזונה עתירת סיבים או את התרופה המרככת, ולנסות להרגיע, עד שהחרדה תתמתן. כל האמור כאן אינו תחליף, כמובן, לביקור אצל הרופא, שיוכל לשלול בעיות ממקור פיזיולוגי. לעולם אין להכריז על בעיה בריאותית כעל בעיה "פסיכולוגית" כל עוד לא נשללו כל האפשרויות הבריאותיות האחרות. בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן שלוש וחצי ונמצא בגן עירייה. בשל חשש שנבע מהרגשה פנימית צפיתי בילד בעודו משחק בחצר הגן. מצפייה של מספר פעמים נוכחתי לגלות שהילד משחק לבד ברוב הזמן ולעיתים משתרך אחרי מספר ילדים. מעולם לא ראיתי אותו משחק יחד עם אחת מקבוצות הילדים בגן. דבר נוסף שראיתי (ולא היה חדש לי) הוא שלעיתים מציקים לילד (מכות קטנות, דחיפות) והוא לא מגיב במכה חזרה או מספר לגננת או אפילו מתרחק, הוא פשוט בוכה ונשאר במקום, דבר שגורם לילדים להציק לו אף יותר. מעבר לכך, מדובר בילד מאוד שמח, חייכני ושובב שמשחק עם הילדים של החברים שלנו ועם בני המשפחה ללא בעיות מיוחדות. השאלה שלי היא: האם ניתן לקבוע בוודאות שאין צורך בהתערבות מצידינו (פגישה עם גורם מקצועי/שיחה עם הגננת/ללמד את הילד להגן על עצמו) או שבמקרים כאלו עדיף שתהיה קביעה מקצועית אישית על סמך אישיות הילד? תודה.

שלום לך, אני מודה שלא הבנתי לגמרי את שאלתך שם, בסוך דברייך, אך אנסה בכל זאת. אם את סבורה שילדך אינו יודגע להגן על עצמו, בוודאי שעלייך לטרוח וללמדו מה עליו לעשות במקרה שהוא נפגע. הסבירי לו שאין להכות בשום מקרה, ושעליו לפנות לעזרת מבוגר, או להדוף את המכה מעליו בחוזקה ולומר בתקיפות "אל תיגע בי". לא ציינת כמה זמן נמשכו התצפיות שלך, והאם יש לראות בהן מדגם המייצג נאמנה את המציאות, אך אם את מתרשמת שמדובר בילד מבודד או קורבן להצקות, עלייך לפנות לגננת ולבקש את השגחתה, תשומת לבה וחוות דעתה על מצבו בגן. אם בנך מצליח לקיים קשרי חברות עם ילדי המשפחה והחברים שמחוץ לגן, אין סיבה שזה לא יקרה גם בגן. יתכן שעכשיו - לאחר תקופת החגים - תהיה לו הזדמנות לבסס גם בגן תחושת "בית", מה שישפר את יכולתו להתנהג בצורה יותר משוחררת ואסרטיבית. בהצלחה ליאת

ב"ה שלום רב, בננו בן השנתיים ילד מאוד בוגר לגילו מתקשר בצורה נפלאה ומה שנקרא מבין עניין. לפני כ 3 חודשים התחלנו עמו תהליך גמילה מחיתולים. התהליך החל בהצלחה רבה וממש תוך כמה ימים כבר ידע להודיע שיש לו פיפי ולקחנו אותו לסיר לעשות. אולם בעניין הקקי (מחילה מכבודך) אין שום התקדמות. לאורך כל הדרך הוא מביע התנגדות נחרצת להתיישב על סיר אסלה או ישבנון ואם מנסים לשכנעו התגובה המיידית היא בכי ואפילו קצת פניקה מהרעיון. כמובן שאיננו רוצים להעמיס עליו או ללחוץ אותו דיברנו עמו סיפרנו סיפורים ואפילו הצענו פרס (מה שאיננו נוהגים לעשות) אך ללא הואיל. את היציאה שלו הוא עושה בזמן שלפני או אחרי שינה כאשר הוא עדיין עם טיטול. האם זה מצב רגיל לאחר זמן כה רב? כיום הוא הולך לבדו לסיר לעשות פיפי ללא שום בעיה אך בעניין היציאה אין כל שינוי. מה עלינו לעשות? אודה מאוד לעצתך. תודה רבה. בברכה טל

שלום טל, תהליך הגמילה מחיתולים עולה יפה כאשר קיימת בשלות מלאה לכך. אם אתם מתרשמים שקיימת בשלות כזו, והילד מסוגל לכך, יש לסלק את הטיטולים כאופציה (לפחות בשעות היום. היכולת לקום יבש בלילה מתעכבת מעט בהשוואה לשעות היום). כאשר את מאפשרת עשיית קקי בטיטול, את משדרת מסר כפול ומבלבל. כאשר לא יהיה שם חיתול, הוא יידע שאין ברירה, ויעדיף (גם אם לא מיד) לעשות את הקקי בסיר או בשירותים על פני העשייה בתחתונים. אני מציעה לך לקרוא תשובות לשאלות דומות כאן, בפורום, וטוב מכך - לקרוא מאמרי הדרכה מפורטים בנושא, הקיימים ברשת למכביר. בהצלחה ליאת

האם לנקוט בגישה זו למרות שהוא צורח אם מנסים להושיבו על האסלה או הסיר? ומה לעשות אם הרבה פעמים הוא עושה קקי בטיטול מיד אחרי ההתעוררות משנת הלילה?

שלום אני מחפשת פסיכולוגית ילדים מומלצת באזור ראש העין לילד בן 7.5 . תודה אמא

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, ראשית אני רוצה לומר לך שמאוד התרשמתי מתשובתיך בפורום. אני אמנם פעם ראשונה כאן, אך התפלאתי לראות עד כמה את משקיעה בכותבים אליך מכל הבחינות. זאת ועוד, אהבתי גם את עצותיך שנראו קולעות מאוד ומעשיות ביותר! יש לי הרבה שאלות ותהיות, אבל אתחיל ממשהו... אני גרושה ואם חד הורית לילדה פיקחית מאוד בת שלוש ושמונה חודשים ולילדון בן שנתיים וארבעה חודשים. אבא של הילדים "הועף" מהבית לפני כשנה, דהיינו שהילדה שלי הייתה בערך בת שנתיים ושבעה חודשים, והבן בן שנה ושלושה חודשים. לא אלאה אותך בפרטים, אבל האב היה טיפוס שתלטן וילדותי, שהיה עושה לי טרור בבית (בועט בצעצועים ליד הילדים, מקלל אותי לידם, יכול היה לא לדבר איתי חודש ברציפות, היה תמיד עצבני וקודר וכו'...). ניסיתי בכל כוחי לשמור איתו על שלום בית, אבל אחרי שראיתי שאין עם מי לדבר ושאני מתחילה גם לאבד את האמהות שלי (נכנסתי כבר לדכאון מכל המצב...) החלטתי לשים לזה סוף ופתחתי תיק שבסופו הוביל כמובן לגירושין. אני שלמה לחלוטין עם החלטתי, למרות שכואב לי מאוד על הילדים. ברור לי לחלוטין, שאם היינו נשארים לגור יחד, הילדים שלי היו אומללים, והעדפתי לחתוך על מנת לתת להם סיכוי כלשהו לצאת נורמליים (עד כמה שילדים להורים גרושים יוצאים נורמלים - כך לפי השמועות...). הילדים ישנים איתי (כך ביקשתי ממנו, לפחות עד שהבן שלי יהיה בן שלוש). בשל גילם הצעיר לא ראיתי לנכון שיהיה זה נכון לטלטל אותם מבית לבית, מה גם שהוא חזר לחיות עם אמו, מעשנת כבדה בבית קודר ועצוב (היא חולה). בסה"כ הכללי ומדיווחים שוטפים שאני מקבלת מהגננות של שני הקטנים שלי (כן, כן, אני כל הזמן עם היד על הדופק איתם...), הילדים בסדר. הם פעילים, שמחים לבוא לגן, יוצרים חברויות רבות ויש להם מצב רוח מצוין. עם זאת, כל הזמן מקנן בי החשש שבטח מתישהו הטראומה הזו "תצא"/"תתעורר", אולי איזה עצב תהומי מקנן בתוכם והם לא יודעים כיצד לפרשו? לא פעם אני שומעת את הבת שלי מדברת בטלפון ב"כאילו" ושואלת את "אבא" "מתי אתה בא?" "למה אתה הולך?" ועוד משפטים שקורעים את ליבי... הוא אמנם מגיע שלוש פעמים בשבוע לראות אותם (ביקשתי ממנו שלא יעלה אלי הביתה, ואני מורידה אליו את הילדים, כך שהוא כל פעם לוקח אותם או לג'ימבורי, לפעילות כיפית, או לאמו). כמובן שכשהוא חוזר איתם והם נפרדים ממנו הם בוכים וצועקים: "אבא שלי..." וכד'... נפשית אני מאוד תשושה מכל הסיטואציות האלו, ואני מנסה בכל כוחי לתת להם כל מה שאני יכולה. ברור לי שחסר לי כאן ידע מקצועי ואנסה לרכוש כמה שיותר ממנו. אני לא יודעת למה לצפות, אני לא יודעת כמה הפגיעה בהם הייתה קשה, אני לא יודעת איך בעתיד ייראו כל ההשלכות של כל המהלך הזה, למרות ששוב - ברור לי שחיים עם אדם שכזה היו מובילים אותי ואת הילדים לאבדון.... כמה שתוכלי לומר לי או לספר לי על סיטואציות שכאלו יעזור לי מאוד. אגב, היום הבת שלי ציירה דמות ושתי דמויות קטנות מתחתיה, ובדף נפרד דמות בודדה. כששאלתי אותה מה היא ציירה, היא ענתה (בדף עם שלושת הדמויות): זאת את אמא, אני ואריאל (האח). כששאלתי אותה מה לגבי הציור השני, היא אמרה שזה אבא. שאלתי אותה אם היא רוצה להוסיף עוד משהו לציור של אבא והיא אמרה שלא. מאוד כאב לי ולא ידעתי בדיוק איך "לאכול" את זה, למרות שזו המציאות שלה...

הי ענבר הודעתך נגעה אצלי בנימים קטנים... אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאחווה את דעתי . ראשית, כל הכבוד לך על האומץ לעזוב את בן הזוג לטובת גידול ילדים בבית "בריא".כל הכבוד על הרצון ללמוד ולבדוק איפה את טועה ומה את יכולה לשפר! אני חושבת שזה מעביר מסר מצויין לילדים - לא להישאר במקום שלא טוב!למרות הקשיים להתמודד ולשאוף לשינוי! לצערי, אני לא מכירה הרבה הורים/אמהות כאלה. אני חושבת שהורים גרושים הם לא הסיבה לילדים "לא נורמלים" כפי שהגדרת. אני מאמינה שמה שחשוב זה מערכת היחסים שהם רואים בין ההורים,ובין ההורים לבין הילדים,ואם זו מערכת יחסים סבירה,של כבוד הדדי,תקשורת נאותה, יש סיכוי טוב שיעברו לילדים מסרים חיוביים שיובילו לזוגיות טובה והצלחה בכלל. לא הבנתי מדוע לא אפשרת שהאב יעלה הביתה ויקח הילדים מביתם. אני אישית, לא הייתי מוותרת על זה. אני חושבת שעד כמה שניתן התקשורת בינכם מאוד חשובה לילדים וצריך לקיים אותה.לי זה נשמע שאתם בינכם כועסים ולא מתקשרים. מה רע שהאב יעלה ,יגיד לך שלום,ומה נשמע,תחליפו מספר משפטים ליד הילדים,יחזור וימסור את הילדים ויספר אם אכלו וכו' בלי לוותר על העקרונות שחשובים לך. לדעתי אם התקשורת הזו לא קיימת זה יוצר מן מתח אצל הילדים.אני חושבת שזה (ואולי לא רק) מה שיוצר מציאות של אמא ואח ואבא בנפרד. (מה שציירה הילדה). נראה לי (וליאת תתקן אותי..) שלילדים לפעמים יש נטיה לפרש מצבים בצורה שונה (ולא רק לילדים..) בהתאם לגילם ויכולתם הקוגנטיבית. ואני חושבת שכאמא,חשוב מאוד לבדוק מה דעתם של הילדים, להסביר עד כמה שניתן לילדים סטואציות, לפי גילם. להדגיש דברים, להעביר מסרים דרך סיפורים,וכו'. כמה נקודות למחשבה ? שיהיה לך בהצלחה! דפנה

תודה על המילים החמות ועל התמיכה. מודה שלא קל לי, אבל בתוכי אני יודעת שזה עדיף. הסיבה שלא רציתי שהוא יעלה אלי, כיוון שהוא "נתקע" כאן (ניסיתי זאת בעבר). בזמנו, שהסכמתי שיעלה, אז הילדים כמובן רצו שימשיך וישאר, ולא רציתי להצטייר כ"מפלצת" שמאיצה באבא ללכת (גם אם מדובר ברמזים עדינים), ואז הוא היה נשכב כאן על הספות בסלון, מצטרף לארוחת ערב (לעיתים אפילו ביוזמתו) ואף משכיב אותם לישון ושוכב איתם יחד במיטה עד שהם נרדמים. כמישהי שמקווה מתישהו להתחיל חיים חדשים (למרות שאני לא הכי אופטימית בעניין, מה לעשות, אין בחוץ גן של שושנים), ההימצאות שלו כאן מפריעה לי, וגם העובדה שאני מאוד פגועה ממנו לא תורמת לי כשהוא נמצא כאן (אנרגטית...). אני מנסה כרגע לנתב את עצמי לקבל כמה שיותר כלים לעזור לעצמי ולילדים שלי וכל כלי שכזה יתקבל בברכה. סקרנות: למה ההודעה שלי נגעה לך בנימים הקטנים?

שלום ענבר, שלום דפנה, הדברים שלך, ענבר, נגעו ללבי, וגם אני - כמו דפנה - מתפעלת מיכולתך לקום ולהתנער ממציאות מאמללת לטובת חיים בריאים יותר. זה לא מובן מאליו, וכרוך בהתגברות על חרדות, ספקות עצמיים ועמימות ביחס לעתיד. כל הכבוד. עבור ילדים קטנים, פירוק התא המשפחתי נחווה - לפחות בשלב הראשוני - כמשבר גדול. המקום המוכר והבטוח נסדק, ונפגעת תחושת הרציפות בחייהם. אי אפשר להתעלם מהעובדה המצערת, שילדי גירושין נמצאים בקבוצת סיכון לפתח הפרעות רגשיות שונות וקשיים בתפקוד לאורך השנים. עם זאת, כיום אנחנו כבר יודעים שגם ממשברים קשים אפשר לצמוח, ושיכולתה של הנפש להשתקם, להתאושש ולהבריא מרשימה ביותר. אחד הדברים המנבאים התמודדות והסתגלות טובה של הילדים לאחר הגירושין, זו מערכת יחסים ידידותית ומכבדת בין ההורים הגרושים, הידברות על בסיס קבוע ושיתוף פעולה מלא ככל הנוגע לילדים ולטיפול השוטף בהם. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לעדי ("התנהגות של ילדה בת 7 להורים גרושים"), ולהרחיב את ההתבוננות שלך על תפקידו של הגרוש שלך בחיי הנפש של ילדייך. אין פירוש הדבר שעלייך להכניס בכל מחיר את בעלך לשעבר אל תוך חייך ודירתך, אך כן רצוי ליצור מצב בו הוא שותף אקטיבי לגידולם של הילדים, מתוך מעורבות אמיתית, ולא כאורח. שימי לב לכך שהגדרת את עצמך כחד-הורית, ובכך (אולי) את מדירה את בעלך לשעבר ממקומו הטבעי כהורה. כדי לנסות לבסס עמדה הורית סמכותית ולא מתנצלת, אני ממליצה לך מאד לקרוא את הפרקים הרלוונטיים בספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", וללמוד עוד על הדרכים היעילות להתמודדות עם משבר הגירושין. ולסיום: כשאי לזכור שרחמים זה רגש מחליש, שעלול לעורר אשמה וניסיונות פיצוי מצד ההורה. נסי להימנע מרחמים, ולגדל את ילדייך בנסיבות הלו באופן מיטבי. את שואלת כיצד ישפיעו האירועים הללו על חיי הנפש של הילדים ועל עתידם, וקשה לדעת. אני שומעת עד כמה את פוחדת מהתעוררות או התפרצות של אותו "עצב תהומי", ונדמה לי שאם את עצמך אינך נופלת לתהומות של ייאוש ותחושת אובדן, כך גם הוא, ילמד להתמודד עם נסיבות חייכם, ולהתגבר עליהו בכל שלב בו יימצא. את, כמובן, מוזמנת להמשיך להגיע לכאן, לכתוב ולשתף איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום רב, שמי שרון אני אמא לילדה בת 9.5 בריאה שבשלושה ימים אחרונים נראית עצובה בוכה בקלילות מככל דבר היא אומרת אני עצובה ולא יודעת למה .,אני חייבת לתיין שהמצב לא כך כל היום אלא רק בשעות מסוימות ממנו מה עושים אני פוחדת שהדבר יתדרדר

שלום שרון, עצב הוא חלק מקשת הרגשות הלגיטימיים בחוויה האנושית. למעשה, אין סיבה להאמין שהילדים שלנו ידלגו על רגשות כמו עצב, כעס, קנאה או צער, גם אם הידיעה הזו מעציבה אותנו. לכן, כאשר בתך מכונסת בעצמה או עצובה, אין צורך להיבהל או לדאוג, אלא רק להישאר קשובה וזמינה, ולהציע תמיכה ועידוד. העובדה שיש במשך היום או השבוע שלה גם רגעים אחרים מעודדת, ואפשר להזכיר לה את זה מדי פעם, כדי שתוכל להישען על כך ברגעי המשבר. בשמחות ליאת