פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

איך אפשר לקרב ילדה בת 7 לאביה שהתגרש מאימה לפניי למעלה משש שנים (הוריה התגרשו כשהיא הייתה בת כמה חודשים), הילדה נולדה לתוך הגירושים ולכן לא חוותה את המריבות הצעקות וכל תהליך הגירושיןץ אוסיף ואציין כי אין לילדה אחים נוספים. האב לוקח אותה אליו פעם בשבוע או פעם בשבועיים אך היא מאוד מרוחקת ממנו. הוא מרבה לקחת אותה לאתרים,פארקים, קונה לה משחקים, בגדים ומשתדל להשקיע בה לא מעט. הילדה אינה מעריכה כלום ותמיד נמצאת עם פנים נפולות ואינה מודה לו על השקעתו היא לרוב מרוחקת ורק אם ילד אחר מתקרב אליו כמו למשל האחיינים במשפחתנו היא מתחילה לקנא ולא זזה ממנו. אני יודעת כי האב מתייאש מהרצון ונפגע מילדתו לא מעט. אני יודעת כי האם אינה בעלת יכולת כולת כלכלית ולכן לא מרבה לבלות עם ביתה במקומות שדורשים תשלום כגון בית קולנוע, פארקים בתשלום למניהם. את רוב ההשקעה הזו עושה האב. אוסיף ואומר לפניי שאסיים שגם כאשר הוא מחזיר את ביתו לאימו הילדה אינה אומרת תודה או שלום ופשוט הולכת. מה עושים במקרה כזה? יך אפשר לגרום לילדה להבין כי השקעת האב אינה מובנת מאלייה וכן לגרום לה לחבק אותו ולהתקרב אליו ולא לסנן ולהתרחק משום שזה קורה גם כשהוא מטלפן אלייה, היא עונה לו בצורה מזלזלת ושואלת מה הוא רוצה ואם יש לו משהו לומר לה. אודה לך אם תוכלי לסייע לי ולו במידה הקטנה.

שלום עדי, ראשית, אקדים ואומר שילדים צעירים אינם יצורים מנומסים בדר"כ, ואינם מודים להוריהם על הטיפול וההשקעה בהם - לפחות לא כל עוד הם ילדים. ילדים נקשרים קשר עמוק ומשמעותי אל מי שמטפל בהם, מגדל אותם ונוכח בחייהם בצורה עקבית. לעיתים, אבות גרושים מבססים סוג של קשר מרפרף עם ילדיהם, המתאפיין בגיחות קצרות לחיי הילד, בהן מבלים מחוץ לבית, אוכלים במסעדות, רואים סרטים והצגות, נהנים מפעילויות כייף, קונים מתנות, וכו'. הגם שפעילויות אלה גורמות לילד הנאה קצרת טווח וסיפוק חומרי, אין בהן כדי לבסס מערכת יחסים משמעותית ומגדלת, והן משאירות לאב תפקיד צר מדי וחלקי. כדי שילדים יחושו התקשרות עמוקה, על האב לגלות מעורבות גבוהה יותר בנעשה בחיי הילד, לקחת חלק בחינוכו, להגיע לימי הורים, להכין איתו שיעורים, לקחת אותו לרופא, להסיע לחוגים, לרחוץ, להאכיל, להשכיב, לנחם בשעת משבר, וכד'. אבות רבים כבר למדו להתעקש על הזכות הגדולה לאבהות משמעותית גם לאחר הגירושין. בעיני שווה להילחם על כך תמיד, ובכך להרוויח לא רק את אהבתו של הילד, אלא בעיקר את ההנאה והסיפוק שבהורות. בהצלחה ליאת

היי יש לי 2 בעיות שבעיניי רציניות ואין לי מושג אין לעזור לילד. מדובר בילד ב6כור בן 6 שמתחתיו יש עוד 2 אחים האחד בן 5 והקטן בן חצי שנה. הראשונה: הילד חי בעולם דמיוני יותר מידיי, הוא 6גיבורי העל ודמויות טלווזיוניות ויצורים דימיוניים הם אמיתיים לגמריי ואינו מוכן לקבל שהן חלק ממדיה אלא יצורים שחיים איתנו, הוא מרבה לטעון כי הוא שומע אותם,הם קוראים לו וכן מנהל איתם דו שיח. הבעייה השנייה היא שמדובר בילד רגיש מידיי והמצב החברתי שלו בבית ספר לא כל כך חברתי, זאת אומרת שיש לו רק חבר אחד והוא אינו מפתח קשרי חברות עם ילדים אחרים. אני מודעת לזה שהוא ביישן כשהוא פוגש אנשים חדשים אך בשלב מסויים הוא משתחרר וכן מנהל אינטרקציה אך בבית הספר זה לא קורה הוא פשוט נתפס בילד אחד ולא מרפה. בבקשה מיצאו לי פתרונות שאוכל לסייע לילד להתנתק מעולם הדמיון ולפתח קשרים עם ילדים אחרים. תודה רבה

שלום לירון, קשה לייצר פיתרונות דרך עצות אינטרנטיות. כאשר מדובר בבעיה ממשית, כמו למשל בדידות חברתית או בריחה לעולם של פנטזיה על חשבון תפקוד תקין בעולם המציאות, רצוי להיעזר באנשי מקצוע פנים אל פנים. תוכלי לנסות להתחיל אצל יועצת ביה"ס, לבקש את התרשמותה ואת חוות דעתה של המורה, ולפעול בהתאם להמלצותיהן. לצוות ביה"ס יש יכולת לסייע בזמן אמת, במסגרת ביה"ס, לילדים מבודדים, ולעודד אותם לאינטראקציות עם ילדים אחרים דרך משימות משותפות, תפקידים, ויוזמות אחרות. מעודדת אותך לפעול בהקדם ולחלץ את בנך מבדידותו. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת היקרה ביתי בת שנתיים וחודשים ואינה מוכנה להיכנס למקלחת.כאשר אני מכניסה אותה היא צורחת בקולי קולות ניסיתי בכל דרך של כיף לעשות את זה אבל ללא הצלחה אשמח לקבל עזרה בתודה דנה

שלום דנה, בתך הגיעה לגיל שנתיים המפורסם, המתאפיין במאבקי-כוח ומלחמות עצמאות מתישות. מוזר ככל שזה יישמע, התנהגויות ה'דווקא' משקפות התפתחות תקינה ולא בהכרח בעיה פסיכולוגית. לא ציינת מדוע בתך צורחת - האם זה מפחד כלשהו? האם היא חוותה בעבר משהו בלתי נעים באמבטיה? שמפו בעיניים? מים חמים/קרים מדי? האם היא "רוצה לבד"? אם את מודעת למקור ההתנגדות אפשר להיות מדוייקים יותר. אך אם את מתרשמת שמדובר בסוג של "מאבק לשם מאבק" או בכי שנראה ללא סיבה מיוחדת, אני מציעה להישאר שקטה מאד מולה,ולאפשר לה לבחור להתרחץ "בנעימים או במהירות", ולכבד את הבחירה שלה, גם אם היא לא נאמרה מפורשות. כאשר את מנסה בכל מחיר לרצותה, לפתותה או לפצותה על ה"עוול" הכרוך ברחצה, את עלולה לתגמל בבלי דעת את הדרמה הזו. התנהגות שקטה ועניינית, מבלי להתייחס יותר מדי לצווחות, תגרום לה (אולי) לשקול אם המאמץ שווה... זה יעבור. ליאת

בוקר טוב. כבר כמה חודשים בכל פעם שהבן שלי רואה תוכנית טלויזיה הוא מחליט להתחפש לדמות הוא כ"כ פרופקציוניסט בנושא כך שזה פוגע בכל תהליך היום התקין תחילה הוא התחפש לפאוור רגרס והיה מוכן ללבוש רק אדום ולהפוך את הבגדים ניסתי לא להתווכח איתו ונתתי לו ללבוש את מה שהוא מבקש עד שהבגדים האדומים ניגמרו לי או שאלו בגדים לבית בלבד. בהמשך קנינו לו את התחפושת גלימה מסכה כך שהוא הסכים להתלבש רגיל חגיגי ועל זה את התחפשות. היה הולך עם זה לגן עד שהגננת אמרה לו להכניס את זה לתיק אח"כ הוא התחפש לדמות אחרת וכל תחפושת לתקופה ארוכה והוא לא מוכן להחליף בגדים גם שיוצאים לבילוי בשונה מהפואר ראנגס. עכשיו הוא החליט שהוא דרדס ולובש כל דבר שהוא כחול יש לנו ארוע והוא מהבוקר אמר שהוא לא מחליף בגדים הוא מוכן גם להענש ולא להחיף בגדים כ"כ עקשן מה שמתיש מאוד. מה הסיבה שהוא נוהג כך ואיך אפשר להתמודד? התייעצתי בעבר בנושא התנהגות של ילד בן 4. תודה

שלום אור, תחפושות, תכשיטים ואיפור שימשו את בני האדם משחר ימיה של האנושות, בכל התרבויות, ומכאן אנו למדים שיש להם תפקיד חשוב בחייו של האדם. אנשים החפשו והתאפרו לפני קרב, לפני צייד, לפני אירועים משפחתיים משמחים או עצובים, בטקסי חניכה ובטקסים רוחניים ודתיים למיניהם. במידה רבה, גם אישה היוצאת אל הרחוב כשהיא לבושה במותגים,מאופרת בקפידה ומאובזרת בתכשיטים, עושה זאת כדי להרגיש מעו?דדת, מחוזקת ו'שווה'. הילדים שלנו אינם שונים מאיתנו, והם יודעים להעריך את כוחה של התחפושת, המסיכה או התלבושת הנכונה, כמרוממת מצב רוח, כוחות, ואפילו מעמד חברתי. בעיני, ארגז התחפושות צריך להיות חלק מחדר הילדים לא רק "משנכנס אדר", ולשרת את הילד במשחקיו הדרמטיים והדמיוניים. עם זאת, יש כללי התנהגות המכתיבים את ההתנהלות שלנו בחברה, ולא נהוג להסתובב ברחובות ובאירועים עם 'דרדסים' וגיבורי-על כל השנה. לכן, אני מציעה במקרה שלכם לאפשר משחק חופשי עם התחפושת בבית או בגן, אך לא לאפשר זאת כאשר יוצאים מהבית. לא ציינת בן כמה הילד, אך אני מניחה שאפשר להציג לו את הדברים עם מידה של היגיון, ולהימנע מדיון/מו"מ או מאבק סביב זה. הודיעי לו שלא יוכל לצאת מהבית 'מחופש' בשום מקרה, וסגרי את הדיון. אפשר לנסות להרשות לו 'חפץ מעבר' קטן, שיוכל לסמל עבורו את התחפושת כולה, למשל מחזיק מפתחות קטן בצורת דרדס, אותו יוכל לשאת עמו לכל מקום, ולשאוב ממנו את הרוח... בהצלחה ליאת

שלום, אני רוצה לעשות הזמנה לפני הלידה - של עגלה בצבע אדום גם מבפנים וגם מבחוץ. אני פוחדת שאולי לצבע אדום השפעה שלילית על המוח של התינוק/על הפסיכולוגיה שלו? כגון עצבנות או חוסר נינוחות. האם ידוע על השפעה שלילית כלשהי? האם צבע אדום אכן נועז ומפריע? אודה למענה...

שלום ויקה, השאלה שלך אינה בתחום הבנתי המקצועית. ידוע לי שמחקרים אכן מצאו קשר בין צבע למצב רוח, אך איני מכירה את הממצאים כדי להשיב לך. אני מניחה שהעובדה שעגלות אדומות נמכרות הרבה מאד יכולה להרגיע קצת, לא? :-) ליאת (שלא מתפקדת אם אין בסביבה אדום וכתום)

אני אם חד הורית אמא לתינוק בן שנתיים השנה הוא נכנס לגן ומשתלב יפה אבל יש לי בעייה בבית בפתאומיות הוא כל הזמן נושך אותי וזורק חפצים על הריצפה בחזקה וזורק גם על הראש שלי דברים משחקים כל מה שיש בקירבתו הוא לא עושה זאת כשהוא עצבני בנוסף לא כל הזמן הוא נוהג כך כל פעם שבא לו אני אומרת לו בתקיפות שאסור ומסוכן וזה לא נעים לי שנושכים אותי אבל הוא ממשיך הוא מפונק מאד כי גם הורי מפנקים אותו מה לעשות איך לנהוג יש לו אבא שרואה אותו פעמיים בשבוע .ומעורב לוקח אותו גם מהגן והכל בסדר .ומה עושים עם הנשיכות בגן פעם הוא נושך וגם נשכו אותו בלי סיבההוא נוהג לחבק ילידים בחזקה אז הם נושכים אותו גם לפני שהוא היה בגן הוא נשך אותי או את סבתא שלו סתם בלי שום סיבה אשמח לפיתרון ממך תודה

שלום חניתה, אין להרשות לילד להכות את הוריו או לזרוק עליהם חפצים, ומי שאחראי על הכחדתה של ההתנהגות הזו - זה ההורה עצמו. חינוך הוא משימה מתמשכת, עקבית ונחושה, הנעשית בלוויית הסברים, אך בעיקר באמצעות פעולה אקטיבית. את יכולה לומר לילד שלך עד מחר ש"אסור, מסוכן ולא נעים לך" כשהוא אלים, אך כל עוד תרשי לו להמשיך ולפגוע בך, ל"אסור" שלך אין כל משמעות. בנך עדיין מאד קטן, ולכן את עדיין בשליטה רבה יחסית על מעשיו והתנהגותו. כאשר הוא זורק חפצים, קומי מיד, הרחיקי את כל המשחקים והחפצים למקום גבוה הרחק מהישג ידו, מבלי לדבר כלל! באופן דומה, כאשר הוא מכה אותך או נושך, עצרי אותו מהר ככל האפשר (אפילו לפני שהוא מנחית את המכה), ועשי אחת מהפעולות הבאות- * רסני אותו חזק בזרועותייך כך שלו יוכל לפגוע בך, ואמרי בשקט "אני לא מרשה להרביץ". אל תחייכי כשאת אומרת זאת. הישארי תקיפה, ואל תשחררי את האחיזה שלך עד שתהיי בטוחה שהוא נרגע. * הרחיקי אותו מעלייך. אמרי בקצרה "לא נעים איתך, תתרחק". שמרי על ארשת רצינית, ותני לו להרגיש למשך מספר דקות ש"את לא חברה שלו". * אם הוא פגע בך, זרק עליך משהו, נשך או הרביץ, קומי וסגרי את עצמך בחדר אחר למשך מספר דקות. תוכלי לומר משהו כמו "לא מעוניינת לשבת על ידך כשאתה מרביץ". לתחושתי, תוכלי להפיק תועלת רבה מהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לך להבין את הרציונל והפרקטיקה של הצבת גבולות נאותה. בהצלחה ליאת

שלום לחברה שלי יש בת בת 6.היא טוענת שילדה דורשת תשומת לב ללא גבול, כל הזמן דורשת חיזוקים. כמו כן היא טוענת שהיא לא מבינה הומור בכלל (הילדה הקטנה שלהם בד"כ צוחקת באותה הסיטואציה). על מה זה יכול להצביע והאם כדאי לפנות לטיפול? תודה

שלום שרה, התיאור שלך, מטבע הדברים, חלקי מאד וכללי מדי, מכדי שאפשר יהיה לנסח השערות או אבחנות. אני מציעה לפנות להתייעצות כל אימת שההורים מגלים דאגה או חשד למשהו חריג.זה תמיד עדיף על חוסר וודאות וספקולציות. בברכה ליאת

שלום יש ליילד בן שלוש וחצי.לפעמים הוא רואה אות י בחזיה ותחתונים כאשר אני מתלבשת. האם להימנע ממצב זה? ומה לגבי מקלחת משותפת לו לאביו? תודה

שלום נטלי, הורים (ואפילו פסיכולוגים) לא תמיד מתייחסים לנושא העירום בבית באופן אחיד וגורף. כנראה שאין כאן "נכון" ו"לא נכון", ולכל משפחה מתאים משהו אחר. בעיני, המצב שאת מתארת כרגע אינו מזיק כלל, אם הוא נעשה בטבעיות וללא מבוכה מבחינתכם. ככל שהילד גדל, יש לתת את הדעת על הנושא, ובהדרגה להגביל את החשיפה לעירום. לעיתים קרובות, הילדים עצמם מאותתים על הזמן ה"נכון", ונמנעים מהמפגש עם העירום של ההורה. בעיני, עדיף להישאר קשובים, ולהקדים מעט את השלב הזה. כלומר - להפסיק להתפשט על ידו עוד *לפני* שזה יביך אותו. גם כאן, כמו בהרבה סוגיות אחרות, יש להשתמש בתבונה באינטואיציות ההוריות ובשכל הישר. בשמחות ליאת

שלום בני בן 3.5 שנים.לפני כחציי שנה התחלנו את תהליך הגמילה. לקח לו מספר חודשים להיגמל מהפיפי במהלך היום.הגמילה הזו היתה קשה.על גמילה מקקי לא היה בכלל על מה לדבר. לפני כחודש נגמל מחיתול בשינת צהריים. לפני כחודשיים התחלנו עם הגמילה מקקי.קשה לו מאוד.בשורה התחתונה הוא מעדיף לעשות את הקקי בתחתונים.לפעמים בחיתול.לפני כמה שבועות הצליח לעשות קקי בשירותים מספר פעמים.אמר שזה בכלל לא מפחיד.אך מאז לא עשה יותר בשירותים - הוא בעיקר מתאפק, או שמחכה לעשות בבוקר כשהוא עדיין עם חיתול.כששואלים אותו למה הוא לא רוצה לעשות בשיותים הוא אומר שזה מפחיד אותו. בין לבין ניסינו לגמול אותו מהחיתול בלילה אך זה לא הצליח וגם מצב ההתאפקות לקקי החמיר אז החזרנו את החיתול לילה. לפני שבוע התחיל להרטיב בצהריים בשינה אפילו שעושה פיפי לפני שהולך לישון (אולי מהתרגשות מהנסיעה לחו"ל). לסיכום,הגמילה שלו נמשכת כבר חצי שנה.אנחנו מאבדים את הסבלנות. איך ממשיכים מכאן? +

האם הקושי שלו בגמילה מצביע על אופי מסוים?למשל שקשה לו להתמודד עם מצבים מורכבים? או שהוא לא רוצה להפוך לעצמאי? תודה

שלום שרה, יש ילדים שיותר קשה להם עם מעברים, והם עלולים להתקשות יותר מחבריהם בצליחת המשברים ההתפתחותיים. עם זאת, לאור מה שאת מספרת, נדמה לי שהקשיים שלכם נובעים מתהליך גמילה לא מוצלח מלכתחילה, ולאו דווקא מבעיית אופי. הגמילה מחיתולים נעשית עפ"י רוב ביוזמת המבוגרים, כאשר הם מתרשמים שאצל הילד קיימת בשלות מוטורית, רגשית וקוגניטיבית לתהליך. כאשר הילד אמור *להבין* מה נדרש ממנו, להיות *מסוגל* לשבת על סיר או אסלה ו*לשלוט* בשרירי הסוגרים, וכאשר הוא *בשל* לעצמאות ולקיחת מידה של אחריות על עשיית הצרכים שלו. בדרך כלל, הגמילה מקקי אמורה להיות פשוטה יותר, לפחות ככל הנוגע לשליטה. את הפיפי צריך לעצור (זה קשה!) ואת הקקי לשחרר רצונית מפי הטבעת. כאשר מופיעים קשיים סביב הקקי, זה נובע בדר"כ מפחד כלשהו (פחד מגובה האסלה, מרעש המים בשירותים, פחד מ'נשירת' הקקי הנחווית שאובדן חלק מהגוף, פחד מכאב במקרים של עצירות) או מתחושת גועל ודחייה המועברת מן ההורים לילד, ישירות או בעקיפין. תגובות של רתיעה וגועל מצד ההורה ("הקקי מסריח או מלוכלך") מעוררות בילד תחושות אשמה ובושה, ומסבכות את המצב. חייבים לזכור שמבחינת הילד, לא תמיד קיימת מוטיבציה פנימית לתהליך. עקרונית, התהליך 'נכפה' על הילד כחלק מהמאמץ להפכו לבן-תרבות, העושה את צרכיו רק במקום המיועד לכך. כאשר אנחנו מחליטים להתחיל את המהלך הזה, אנו מורידים את החיתול, ומבשרים לילד "עכשיו אתה גדול, אין יותר חיתולים. מעתה, את הפיפי והקקי יש לעשות רק בסיר או באסלה". כאשר אנחנו מציעים לו חיתול רק לצורך עשיית קקי, אנחנו משדרים מסר כפול ומבלבל, ומניחים את היסודות לבעיה מתמשכת. בשלב הראשוני, אפשר להחזיר את החיתול רק ללילה, כדי לא להרטיב את המיטה, ולהסירו מייד בבוקר, כדי לעודד את הילד לעשות את צרכיו "כמו גדול". כמו שאת בוודאי יודעת, אפשר לעודד את הילד באמצעות פרסים קטנים, סיפורים וקלטות העוסקים בנושא, ואפילו ישיבה על ידו כשהוא יושב על הסיר או האסלה. שבחים והתפעלות מכל הישג - גם הם עוזרים. כרגע, מה שאני מציעה לך, זה למצוא מאמר טוב באינטרנט על תהליך הגמילה הנכון, המנחה את ההורה "צעד צעד", ומזהיר מפני הטעויות הנפוצות. יש לא מעט מאמרים כאלה. נסי להתחיל מהתחלה, תוך הימנעות מהטעויות שכבר הזכרתי. השתדלי לגייס מחדש סבלנות ונדיבות כלפי בנך, שבוודאות ישתלט בסופו של דבר על המשימה. בהצלחה ליאת

בתי בת 17 נוהגת 'לקחת' דברים בגדים וכסף מהבית ללא רשות היא הצעירה מ-4-בנותי כשפונים אליה היא מכחישה למרות שיודעים בוודאות שהיא עשתה זאת. התנהגות זו גורמת למתחים רבים בבית אינני יודעת כאם כיצד לינהוג עזרתך בבקשה

שלום רב, אינני מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת לוקחת בגדים מהבית. לאן? מה היא עושה בהם? בכל מקרה, אני מציעה לשוחח איתה ולהדגיש שהכסף שלך והבגדים הם רכושך הפרטי, ושאינך מרשה לך להוציאם ללא רשות. לעיתים, בעיקר באווירה שפעם מרשה ופעם לא מרשה, נוצר בלבול סביב מה ששייך לי ומה אינו שייך לי. חשוב להבהיר את הדברים באופן חד משמעי, כדי שגם היא תבין את משמעות מעשיה. הסבירי שלא תוכלי לגלות סובלנות לגניבת כסף, ולכן יהיה עליה להחזיר כל כסף או רכוש שייעלם מהבית, או דרך דמי הכיס שלה, או דרך שכר עבודתה כשמרטפית.אם אינה עובדת, תוכל להחזיר את ה'חוב' דרך עזרה בבית ששווה כסף (רחיצת המכונית, למשל) אם את חושדת שמדובר בהתנהגות עם 'ארומה' פלילית, פני להתייעצות עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה 6 מרביץ הרבה לאחיו התאום (הרבה פעמים משום שאחיו מציק לו). אנו שולחים אותו לחדרו ולפעמים (מעטים) גם מענישים את האח התאום . היום שוב שלחתי אותו לחדר אחרי שצעק עליי מאוד- אמרתי לו שלא מקובל עליי שיצעק עליי. לאחר מספר דקות נכנסתי לחדרו כדי לומר לו שמותר לו לצאת. ואז התפתחה בינינו שיחה והוא אמר לי "את רואה שהעונשים לא עוזרים לי , את צריכה למצוא משהו אחר כדי שאני אפסיק להרביץ" . והאמת שהוא צודק, אני יודעת שהוא משתדל מאוד לא להרביץ ולא לצעוק ,מאוד מפריע לו שהוא לא מצליח לשלוט בזה. אילו דרכים נוספות ניתן לנסות כדי ללמדו לשלוט בכעסים ו/או לפרוק בדרך אחרת.

שלום לך, האמת, האמירה של הילד שלך מרגשת אותי, בהיותה מדוייקת כל כך, מזמינה כל כך, חכמה כל כך! נדמה לי שברמה הפרקטית והמיידית הייתי שואלת אותו "מה, לדעתך, היה עוזר לך להפסיק להרביץ?". ילדים נבונים יכולים להניח לפנינו את הפיתרון, אם רק נסכים להקשיב להם. נדמה לי שבתור התחלה, הייתי נסוגה מעמדת השופטת בין שני האחים, כך שרמת התסכול שלו תרד. כאשר את מתערבת (יותר) לטובת אח אחד, את דוחקת כל אחד מהם ל'נישה' או ל'תפקיד' של הילד הטוב או הילד הרע. זהו מצב בלתי רצוי, כי הוא משרת את שניהם. הילד ה'טוב' נשאר קורבן וזוכה להגנה מצידך, והילד ה'רע' מקבל אישוש לתחושות הקיפוח שלו, ולמחשבה שאין לו כבר מה להפסיד. החלטה גורפת לא להתערב במריבות האחים, ואפילו הסתלקות שלך לחדר אחר בכל פעם שמתחילה האלימות, תלמד את שניהם שהמריבה אינה משתלמת ("אין הצגה אם אין קהל"), ושיהיה עליהם לפתור את הבעיות ביניהם בדרך לא אלימה. בכל הקשר אחר, אני מציעה לייצר מצב בו התנהגות אלימה תגרור הפסד ממשי (הרחקה היא לא תמיד סנקציה מרשימה) ובלתי רצוי עבור הילד המכה, הקשור בדרך הגיונית כלשהי להתנהגות האלימה. למשל - "כשאתה מכה, לא נעים לנו. זה מקלקל את מצב הרוח שלנו. עכשיו, כשאני עצבנית ומותשת, לא אוכל לספר סיפור לפני השינה, ולכן תלכו לישון מוקדם יותר ובלעדי". כדאי לזכור שסנקציה יעילה לא חייבת להיות עונש חמור וקשה מדי. מספיק שתהיה תוצאה הגיונית בלתי נעימה - אך עקבית - כדי לפעול! בהצלחה ליאת

קודם כל תודה, זה עזר לי להבין מספר דברים. יכול להיות שהאח "הטוב" ממשיך להציק כי הוא יודע שאחיו ירביץ לו וההורים יכעסו על אחיו ויגנו עליו, אני מניחה שלכן הוא ממשיך להציק. אך יש לי שאלה נוספת, כשאני לא לידם עדיין האח ה"מוכה" בא אליי ואומר לי "הוא הרביץ לי " אז מה עליי לעשות במקרה הזה מבלי להיות שופטת? האם "להעניש" את הילד המכה (ושוב הוא בצד של הילד "הרע")? לא להתייחס (הילד "המוכה" לא קיבל תמיכה מהוריו) ? לחקור למה הגיעו למצב הזה ולנסות איתם לראות איך ימשיכו הלאה מבלי בעצם לשים דגש על אחד הצדדים? הצעות נוספות יתקבלו בברכה, אינני רוצה שמישהו מהם ירגיש מקופח. תודה.

שלום! יש לי ידידה עם בעיית התנהגות ואני רוצה לעזור לה. ברור לי שאת העזרה הכי מקצועית אפשר לקבל מפסיכולוג, אבל אני לא חושב שהיא תרצה עזרה כזאת לפני שאני אשכנע אותה שזה נחוץ. חוץ מזה מעניין אותי מה עושים עם אנשים כאלה, שבתור חבר אני אדע איך לעזור. הבעיה של הידידה הזאת היא שבכל פעם שקורה משהו בלתי צפוי, שינוי תוכניות שלא טוב לה וכדומה, היא ממש נהיית קודרת. פרצוף תשעה באב, לא רוצה לדבר עם אף אחד. אם מישהו מנסה לעזור או לנחם אותה, היא חוזרת על המשפט "זה לא עוזר לי" ופשוט לא נותנת לאף אחד לשפר את ההרגשה שלה. כאילו היא מענישה את הסביבה שלה על כך שקרה משהו שלא מוצא חן בעיניה. יש לה גם יחסים בעייתיים עם ההורים, הרבה ויכוחים וכו', אולי חינוך לא טוב גרם לבעיה הזאת להתפתח. עובר זמן והיא נרגעת והכל שוב בסדר, אבל בזמן אותם התקפי דיכאון היא רק כועסת. לפעמים זה מגיע למצב שהיא בוכה, אפילו שבסך הכל מדובר באיזה שינוי קטן בלוח הזמנים. בלי לחשוב יותר מדי על פתרון, בלי לחשוב חיובי, בלי לבדוק אם יש פתרון, היא פשוט נכנסת מיד למצב הזה של כעס. הייתי רוצה לדעת מה גורם להתנהגות כזאת, ומה עושים כדי לתקן בעיה כזאת. נניח שאני בתור חבר טוב רוצה לעזור לה - מה אני עושה? איך מלמדים בנאדם כזה לתת לאנשים לנחם אותו, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להתמודד עם בעיות באופן רציונלי יותר במקום למהר לכעוס ולהתרגש ולהחליט שזה סוף העולם? הייתי גם רוצה לדעת איך חינוך לא נכון של הורים גורם לבעיה כזאת, שאני אדע לא לעשות טעות כזאת כשיגיע הזמן שלי להיות הורה... תודה מראש :)

שלום עמי, לא בטוחה שהשאלה שלך מאד 'מתאימה' לפורום שלנו, ובכל זאת אנסה להשיב בקצרה. לחינוך של ההורים יש לעולם השפעה על נפשו של הילד, על אישיותו, על דפוס היחסים שלו עם העולם החברתי, על תפיסת העצמי ותפיסת הזולת, ועוד. מה שמסדיר את אופי התגובות שלנו למצבים השונים בחיינו הוא, בראש וראשונה, המזג המולד שלנו. מסתבר שאפשר להבחין כבר בחדר התינוקות במחלקת היולדות בין תינוקות רגועים ונינוחים, לתינוקות חסרי מנוחה, עצבניים וצווחניים. על הטמפרמנט המולד נוספות השפעות סביבתיות, כמו למשל החינוך בבית, אירועים וחוויות חיים, תנאי המחייה שלנו, וכד'. יש תיאוריות הגורסות שתגובתיות קיצונית כמו זו שאתה מתאר קשורה להפרעה במערכת הוויסות הרגשי, המחמירה בתנאים סביבתיים מסוימים, למשל כאשר לא מסייעים לילד לזהות ולקרוא בשם לרגשות חזקים. כך, למשל, כאשר הילד מרגיש שהוא סובל, כאוב, עצבני או כועס, וההורים לא נותנים לכך מקום, ואולי אף מבקרים את הילד ("מה אתה מתלונן? מה חסר לך? אין לך סיבה להרגיש ככה"). במצב כזה, הילד מתקשה לסמוך על רגשותיו כעל מקור מידע, הוא מבולבל, ולעיתים מקצין את תגובותיו כדי לשכנע את האחרים ולתקשר את מצוקתו. אם משהו מהתיאוריה הזו (התיאוריה הביו-סוציאלית שעליה מתבססת התיאוריה הדיאלקטית להתפתחותה של הפרעת אישיות) מתקבל על דעתך, ודאי תבין שמה שהחברה שלך צריכה, זה דווקא מבט מבין ומתקף, שרואה ומכיל אותה, מסכים להיות איתה עם חצי הכוס הריקה, מכיר בקושי ובכאב דווקא כאשר כל האחרים לא. נשמע מאד פשוט, לכאורה, אך קשה מאד לאורך זמן, דווקא בגלל החזות המאד מתפקדת. במילים פשוטות - הנכונות לראות ולקבל אותה מתוך עמדה לא שיפוטית, להסכים להכיר בסבל ובמצוקה שלה (זה לא קל להתפוצץ רגשית כל כך הרבה פעמים) ולהקשיב ל"סוף העולם" שלה ללא ביקורת. זאת יכולה להיות התחלה לא רעה, ואם לא יהיה שיפור, אפשר לעודד אותה לפנות לטיפול. מקווה שקצת הרחבתי את ההתבוננות שלך על חברתך. בברכה ליאת

דבר ראשון, תודה רבה :) בדקתי איזה פורומים יש באתר ושאלתי כאן כי חשבתי שפה זה התחום הכי קרוב לשאלה שלי. אני רוצה להמשיך לדון בזה, לאור ההצעה שהעלית. אני מקשיב בשמחה כשהיא רוצה לדבר, אפילו גורם לה לדבר כשהיא שומרת את הכעס בפנים. הבעיה היא שהיא לא רוצה להוציא שום דבר על אף אחד. היא עושה את זה רק אם מישהו מדבר איתה. ברגע שהיא עצבנית היא פשוט מרחיקה את כולם. זה מאוד מזכיר לי את המצב הבא: דמייני ילד קטן שרגיל לקבל מההורים שלו כמעט כל מה שהוא רוצה. ברגע שהם לא נותנים, הוא מעניש אותם. הוא צועק קצת, מציק, בוכה. מה שילדים קטנים עושים. אבל אם זה לא עוזר יש לו תכנית פעולה נוספת: להתעלם מההורים. הוא פשוט יושב בצד בחיבוק ידיים. אם ההורים אומרים לו משהו הוא מתעלם. הוא מונע מהם תשומת לב. הוא מעניש אותם כי הוא לא קיבל את מה שהוא רצה. אני מרגיש שהידידה שלי עושה דבר מאוד דומה. אמנם באופן לא מודע, אבל היא סוג של ענישה את העולם על זה שהיא לא קיבלה את מה שהיא ציפתה לקבל. היא מגיבה בקרירות, וככל שאנשים יותר מתעקשים להבין מה קרה לה, היא מתעצבנת עליהם יותר. היא פשוט לא רוצה אף אחד בסביבה. מה עדיף לעשות עם המצבים האלה? להתרחק ממנה עד שהיא נרגעת, או לגרום לה לספר לי על מה מדובר (הרבה פעמים היא מתחילה להתרגש תוך כדי הסיפור, ואם אין לי שום פתרון להציע לה, אין לי מה לעשות חוץ מלעזוב אותה לנפשה)? מאז שהכרנו אני מנסה לראות דרך התקפי הכעס שלה והיחס הקר והתקיף שלה, לא למהר לשפוט אותה אלא להקשיב לה ולהבין מאיפה זה בא ומה אפשר לעשות עם זה. אבל זה לא עוזר. לא משנה כמה היא נחמדה וכמה כיף לנו לדבר כשהיא רגועה - ברגע שמשהו מכניס אותה ל"מצב עצבים" היא פשוט בנאדם שונה לגמרי ומתייחסת לכולם באותו קור, לא משנה אם הם זרים או החברים הכי טובים שלה. אני אישית עמדתי בזה הרבה יותר זמן ממה שמגיע לה, רוב האנשים בטח מתרחקים מהר מאוד כשהם רואים איך היא מתנהגת. אבל גם לי מתחיל להימאס ואני לא רוצה שהיא תתעשת רק כשיהיה ממש מאוחר...

שלום, אני לא יודעת אם שאלתי מופנת במקום הנכון.. יש לי בן בן חודשיים, בחודש הראשון היה לו גזים והיה בוכה הרבה, כל הזמן היה על הידים שלי, עכשיב אין לו, כאילו הוא התרגל לזה, רוצה להשאר כל הזמן כך, אפילו כשהוא רוצה לישון, הוא יושן רק איתי וגם רק על הידיים עם הנעה וסיבובים.. זה מעייף ומתסכל, לפעמים אחרי שהוא נרדם בכמה דקות, שמה אותו במיטתו הוא גם קם ובוכה ולא שותק אלא אם הרמתי אותו.. אשמח לתשובה ותודה מראש

שלום רב, ככל בני משפחת היונקים, גם "גורי אדם" זקוקים לקרבתה המזינה והמנחמת של אמם, והם חשים רגועים ובטוחים כשהם בזרועותיה. התינוק שלך זקוק לקרבתך, וברוב המקרים הוא יירגע בזרועותייך גם ללא ריקודים וסיבובים. נסי לא ליצור במו ידייך הרגלים משונים של הרדמה והרגעה, מלבד נוכחותך הקרובה והשקטה. אני מציעה לך לא להתמיד במנהגים והרגלים שגורמים לך תסכול והתשה. זכרי שמותר לתת לתינוק לבכות מס' רגעים, ולאפשר לו להירגע בכוחות עצמו, במיוחד כאשר הוא עייף מאד. אל תרגילי אותו לישון במיטתך או להירדם על הידיים. עדיף להישאר לצד מיטתו, ללטף מעט או לשיר לו בשקט כדי שיחוש את נוכחותך אך לא ישעבד אותך. בהצלחה ליאת

לפני כשנה וחודשיים הופיע לראשונה גמגום אצל בני, אז הוא היה בן 2 ו-9 חודשים, זה קרה במהלך ביקור של קרובי משפחה עם ילדים מחו"ל בבית שלנו במשך מספר שבועות ( הם גם דיברו בשפה זרה שאיננו מכיר ). זה היה בחודש אוגוסט ואז בספטמבר הילד הלך לגן עם גננת וילדים חדשים. הילד המשיך לגמגם וכעבור מספר חודשים פנינו לקלינאית תקשורת לטיפול בבעיה.לאחר שלושה מפגשים הילד חלה ונעדר מהגן לתקופה של כשבוע וחצי והגמגום עבר בעצמו. שוחחתי עם קלינאית התקשורת והוחלט שאין צורך יותר בטיפול....אגב, מה שהומלץ לנו בזמנו זה להפחית כמה שיותר בגירויים חדשים, לדבר איתו לאט ולשמור על רוגע בסביבתו. לפני כשלושה חודשים ילדתי בת, ובספטמבר הילד חזר לגן, הפעם עם אותה הגננת האהובה. לפני מספר שבועות הגמגום חזר, ונראה שבעוצמה יותר חזקה. שוחחתי עם הגננת וגם שאלתי גם את הילד לגבי המתרחש בגן, ולפי דבריהם לא היו אירועים חריגים בגן..מה עלינו לעשות הפעם ? האם יש צורך שוב לחכות מספר חודשים ולעקוב או שמומלץ לפנות מידי לטיפול ? כיום הילד כמעט בן 4. סליחה על האורך ותודה מראש על מענה. חג שמח! נטלי.

שלום נטלי, גמגום יכול בהחלט להופיע במצבי משבר או מצוקה, ולהיעלם כאשר רמות הלחץ פוחתות. אם הקלינאית אבחנה את הגמגום הראשון כנובע מסטרס, יש סבירות גבוהה שכך הדבר גם הפעם, והגיוני להניח שהוא יחלוף מעצמו כשיירגע הלחץ. אני ממליצה ליצור קשר עם הקלינאית שמכירה אתכם, ולהתייעץ איתה ליתר ביטחון. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא ל-2 בנות בגילאים 3 ו-5 ועשרה חודשים (נמצאת עדיין בגן חובה). אני מתייחסת לבנות באופן חופשי בכל מה שקשור לאיברים אנטימיים ז"א שהן רואות אותי ערומה לפני שאני מתלבשת או שנכנסות אליי למקלחת..הקטנה בת ה-3 לעיתים מתקלחת איתי. הן יודעות שאלו איברים אינטימיים ושאסור לאף אחד לראות אותן ערומות מלבד אמא ואבא. אתמול בעלי נסער מאוד ששמע כי הבנות ראו את אמא שלי (סבתא שלהן ערומה) ושנגעו לה באיברים (חיצונית כמובן) הוא בא אליי בטענות קשות ושזה אסור ושהן יהפכו להיות סוטות. אימי נמצאת איתן כל יום 3 שעות אחרי הגן עד שאני חוזרת מהעבודה. שאלתי היא מה באמת הגבולות בעניין הזה מבחינת פתיחות מינית כלפיי הבנות? והאם באמת אסור להן לראות אותה ערומה או להתקלח איתן או לגעת בה חיצונית ? אשמח לתגובה מעמיקה בנושא בברכת חג שמח ותודה מקרב לב :)

שלום מיטל, נדמה לי שהכלל (שיפה לשעה זו) של "עירום - רק עם אבא ואמא" בהחלט במקומו, כאשר סבא וסבתא לא ב'דיל'. הבהלה של בעלך שמא יהיו 'סוטות' נראית מעט מרחיקת לכת, אך התנגדותו למקלחות משותפות עם סבתא נראית בעיני במקומה. לא מדובר בכללים כתובים או בגבולות המעוגנים בחוק, ובמידה רבה בכל משפחה ייתכנו ניואנסים. אחרי הכל, יש משפחות בהן העירום אסור בבית, גם בתוך המשפחה הגרעינית, ויש משפחות משוחררות הרואות בגוף העירום משהו טבעי שניתן לחשוף ללא בושה בסביבה ידידותית. כיום, בשל הרגישות הרבה סביב הטרדות מיניות (לצערנו, לפעמים גם בתוך המשפחה), אנחנו מעדיפים כללים ברורים, לפיהם איברי הגוף המוצנעים אינם נחלת הכלל. כאשר אנחנו מתחילים לחשוב למי מותר ולמי לא, הילדים יכולים להתבלבל. אם לסבתא מותר, אז מותר אולי גם לסבתא השניה, ואולי גם לסבא... בקיצור - עדיף שלא. בשמחות ליאת

שלום רב. יש לי תינוק בן חודש ושבוע ואינני מניקה אלא מאכילה מבקבוק כל 4 -3.5 שעות בהתאם להנחיות . אך כעבור 4 שעות בין ארוחה לארוחה תינוק בדרך כלל יושן . וכאשר הוא מתעורר ככל הנראה מרעב ועד שהוא מקבל אוכל הוא צורך במשך 10 -15 דקות משום שהכנת הבקבוק לוקחת זמן . השאלה שלי האם סיטואציה כזו היענות לא מיידית לצרכים יכולה לפגוע בקשר או ליצור בעיות תקשורת אחרות . ולכן כדי להתחיל לאכיל אותו לפני הזמן כלומר לפני שזה מגיע לבכי עז? תודה

שלום איילה, גם לו היינו רוצים מאד, קשה להעלות על הדעת מצב בו התינוק שלנו מקבל כל מה שהוא רוצה ברגע שהוא רוצה! זה באמת בלתי אפשרי, ומידה של תסכול היא בלתי נמנעת. עם זאת, תינוק כ"כ קטן ורך (מזל טוב!) דומה לפקעת קטנה של דחפים וצרכים, והוא עדיין לא יודע ולא יכול לשלוט בהם ולהתאפק. ככלל, ככל שהתינוק שלנו מסופק ומטופל, כך הוא יהיה יותר רגוע ונינוח. רמות גבוהות מדי של תסכול עלולות לגרור עצבנות, אי שקט ובכי, כמו גם קושי לבטוח בעולם שסביבו. קורה לפעמים שהרעב של התינוק 'תופס' אותנו לא מוכנים. זה קורה. אך רצוי שברוב המקרים, הארוחות שלו יהיו מוכנות בזמן. אני בטוחה שככל שתכירו טוב יותר אחד את השני (את והתינוק שלך), הוא יהיה יותר צפוי, ותצליחו לבסס שגרת האכלות נינוחה יותר. יש לא מעט פיתרונות טכניים לבעיה שאת מתארת. למשל מחמם בקבוקים, לתוכו אפשר להכניס את הבקבוק עם המים גם שעה לפני האוכל, ואז - כשהוא מתעורר - מה שנשאר לך זה רק להוסיף את אבקת הפורמולה ולערבב. זה לוקח רגעים וחוסך הרבה בכי ועצבנות. מה את אומרת? (רעיונות נוספים מאימהות מנוסות יתקבלו בברכה) בהצלחה ליאת

היי... אני מחפשת פסיכולוגית שגרה באזור המרכז ועובדת עם כללית מושלם. יש לי רשימה אך אני מחפשת המלצות... אני מחפשת לטיפול פרטני. אשמח לכל עזרה!

שלום אדי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ילדי בן ה-5 שינה לאחרונה התנהגותו כלפי חבריו והוא מוותר להם מיד כאשר מבקשים ממנו לעשות או להביא משהו, במיוחד הוא מוותר לאחד מחבריו שאותו הוא מעריץ מאוד ומכנה אותו "מלך". שמתי לב כי לאחרונה גם מתחילים חבריו לכנות אותו בכינויי גנאי כמו "... המעצבן" ועוד. כמובן שהדברים הללו מאוד מציקים לי ואינני יודעת כיצד לשנות את המצב. שוחחתי עימו מספר פעמים בנושא והסברתי שאין שום סיבה לכניעה והויתורים שלו ואף כעסתי עליו והודעתי שאינני מוכנה יותר לקבל את המצב הזה. אני יודעת שזו לא הדרך ואני מבקשת עצה בדחיפות על מנת שלא יתקבע המצב הזה בעתיד. אני מבקשת לציין כי אין בעיות משפחתיות והוא מקבל המון אהבה ותמיכה גם מסביו וסבתותיו. אנו גרים בישוב קטן ואני חוששת מהעתיד. אנא עזרתך בנושא.

שלום נורית, נדמה לי שבנך סובל מספיק, ואין טעם להוסיף על כך גם את הכעס שלך. חייבים לזכור שילדים צעירים חסרים עדיין את התחכום והניסיון של המבוגרים, ולכן הם יכולים לנקוט דפוס של וויתור או כניעה (הנתפס בעיני המבוגרים כהתרפסות) בפני ילדים אחרים הנתפסים כחזקים ובעלי השפעה. מנקודת המבט הפרקטית, יש בכך מידה של היגיון, וגם אנחנו - הגדולים - לא נקיים מהנטייה הזו. לפעמים, בעיקר כאשר אנחנו חלשים וחסרי ביטחון, אנו נוטים להתקרב למי שחזק, מתוך תקווה שמשהו מזוהרו וחוזקו של האחר יקרין גם עלינו. זה מאד אנושי, ולא מוכרחים לכעוס על כך. ובכל זאת, קשה מאד לראות את הילד שלנו דחוי או מוזנח מהבחינה החברתית, ואם הילדים קוראים לו "מעצבן", חשוב לנסות ולהבין האם משהו בהתנהגותו עלול לתרום לכך. האם הוא מבין את הכללים החברתיים? האם ניסיונותיו להתקרב נחווים כ'נדנוד'? האם מה שנראה כוויתור וכניעה מאפשר לו להיות דרשני ותובעני בנסיבות אחרות? ומה קורה בבית? האם גם מולכם הוא "מעצבן"? האם הוא יודע לחכות בתור? להתאפק? להתחלק? השאלות הללו חשובות לצורך הבנת הדינמיקה הבינאישית והחברתית בינו לבין הזולת, ולצורך מחשבה על כיוון ההתערבות המסייעת. כרגע, הייתי מנסה לגייס את הגננת לעזרה, לתיווך והכוונה בשעות הגן, וכן לעידוד ויוזמה של קשרים חברתיים עם ילדים שיותר דומים לו ומתאימים לו (גם אם אינם בצמרת המדרג החברתי בגן). נסו לעודד מפגשים חברתיים גם בשעות אחה"צ, רצוי כאלה של "אחד על אחד", כדי לבסס מערכות יחסים משמעותיות לאורך זמן. אפשר להיעזר לצורך כך באימהות של ילדי הגן, שבוודאי ישמחו להתגייס. אם אתם, וכמובן גם צוות הגן, סבורים שלבנך חסרות מיומנויות חברתיות בסיסיות, אני ממליצה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי ולשקול התערבות טיפולית. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים+4 חדשים. יש לו אח קטן בן 10 חודשים שישן איתו בחדר במיטת תינוק. הגדול עבר למיטה רגילה מעט לפני שנולד הקטן (שישן ב3 החודשים הראשונים בחדרנו). הקושי שלנו הוא עיניין הרדמת הגדול בערב. יש עליות וירידות.. יש טקס קבוע בבית לפני שינה לשניהם ביחד: אמבטיה, פיג'מות (כאשר יש אור קטן בחדר)ובקבוק לפני שינה. סיפור, מעט מוסיקה שקטה.. הבעיה היא כאשר הגדול מחליט שהוא לא רוצה לישון. ההתמודדות איתו היא בעייתית כיוון שאחיו הקטן נמצא באותו החדר ולרוב נרדם לפניו..ואז הוא מעיר אותו-מה שלא תורם כלל להמשך ההתמודדות..אינני רוצה להפריד בינהם מבחינת חדר משותף. מה היית מציעה לי?

שלום אורית, דילמה כ"כ מוכרת! מרגע שמגיע הביתה ילדנו השני, נכנסת יחד איתו מערכת שלמה של אילוצים ופשרות. במידה רבה, קל לנו מאד להתכוונן לצרכיו של הילד הבכור שלנו, כל עוד הוא גדל לבדו. מרגע שמגיעים ילדים נוספים, הילד הבכור נדרש לוויתורים ולשינויים בשגרת חייו, כך שיתאימו לנסיבות החדשות. הבעיה גדולה יותר כאשר הילד ה"גדול" שלנו עדיין קטן מאד בעצמו, וקשה לדרוש ממנו התחשבות ואיפוק. לכן, אפשר לנסות להגיע למצב בו לילד הגדול יהיה כדאי להישאר שקט ולא להעיר את הקטן. למשל - נגרום לו להבין שאם הוא יעיר את אחיו, התינוק יוחזר לחדר ההורים "ולא תוכלו יותר לישון יחד בכייף". כמובן שייתכנו גם פיתרונות 'טכניים' יותר, כמו השכבה של הגדול קודם, ורק אז את אחיו התינוק, או הרדמת התינוק בחדר אחר, והעברתו מאוחר יותר למיטתו. איכשהו, בעיני המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר, גם אם יש לזה מחיר זמני של התעוררויות חוזרות. ברוב המקרים, ילדים ותינוקות מתרגלים לישון גם בנוכחותם של רעשי רקע מוכרים. נסו להחזיק מעמד ולקוות לטוב, במיוחד לאור העובדה שזה לא קורה כל ערב. המצב האופטימלי הוא ששניהם ייכנסו למיטות באותו זמן, וייעזרו זה בזה לצורך הירגעות וכניסה נעימה לשינה. אם תהיו מספיק סבלניים - זה יגיע. בהצלחה ליאת

שלום , בני בן ה 9 החל לאחרונה ללכת בבית ותוך כדי הליכה הוא מרוכז בעצמו ונראה שחושב על כל מיני דברים . כשנשאל על מה הוא חושב אמר שהוא מדמיין את הדמויות והאירועים שהוא קורא. האם זה תקין, איך ניתן להפסיק זאת או מה החלופה. תודה

שלום רב, התיאור שלך הזכיר לי ילד אהוב שהיה בעבר בטיפולי, ילד מבריק ומחונן, שיכול היה להעביר מפגשים שלמים תוך שהוא מתהלך בחדר, בדר"כ מקיף את הספה במעגלים אינסופיים, חושב ומדבר. הקשר בין פעילות גופנית לבין תפקודי המוח השונים הודגם לא מעט במחקרים, שמצאו קשר בין הליכה (המזרימה יותר חמצן למוח) לבין תפקודי זיכרון, בהירות מחשבה, ארגון וביצוע משימות קוגניטיביות, ריכוז וחשיבה מופשטת. גדולי ההוגים (לפחות כפי שהוצגו לנו בספרות ובסרטים) נראו מהלכים תוך כדי הרהור ומחשבה. נדמה לי שזה עונה על השאלה "האם זה תקין?" אז למה בעצם את מבקשת להפסיק זאת? למי זה מפריע? ליאת

שלום רב, אני זקוקה להמלצה על פסיכולוג התנהגותי לילדה בת 8 וחצי עם חרדות שהתגברו לאחרונה. אם זה יהיה מאזור אשדוד - רחובות - אשקלון - יהיה מצוין! בתודה מראש, מיק

שלום מיק, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת מועדים לשמחה ליאת

שלום רב, בני בן הארבע וחצי אובחן כסובל מהפרעה בויסות חושי, היה בטיפול של מרפא בעיסוק מספר חודשים, חל שיפור והוחלט להפסיק את הטיפול, כמו כן הילד לא נהנה כ"כ מהמפגש. הרגישות החושית באה לידי ביטוי כיום בכמה אופנים: רגישות לרעש והמולה ריחות/טעמים-אוכל אוכל לבן ללא רוטב, מראה רגישות לריחות בסביבה... חברתית- לילד יש קשיים להשתלב, לא קיצוניים אלא יותר קושי להתשלב בהתחלה ואז יש הרבה פעמים הרגשה ש"נמאס לו מהר מדי" מהילדים, שהוא משועמם...אי אפשר לומר שהוא לא אהוב או דחוי אך אפשר לומר שהוא מרגיש כך לעיתים בעיקר כשלא "יוזמים" איתו מגע והוא בעצמו מתקשה לעשות זאת ונשאר עם תחושת תסכול. העלתי כאן כמה נושאים על מנת לשאול את השאלות הבאות: 1.איזה טיפול רגשי מומלץ במקרים אלו? (הוא היה באבחון אצל פסיכולוגית קלינית שאמרה שהכל בסדר עם הילד (אכן אין לו בעיה התפתחות ) ושלחה אותנו אחרי עצה ללכת בקצב שלו לביתנו. שמעתי על טיפול CBT -האם מומלץ בגיל הזה? קבל והמלצה ממרפא בעיסוק. 2.רשמנו את הילד לחוג כדורגל במטרה לעודד פעילות גופנית ו"לנתק אותו מהטלויזיה- הפעילות המועדפת עליו! )... הוא הלך כמה פעמים ונהנה מאוד, אח"כ התחיל להיות מעט קשה והוא סרב ללכת (רשמנו אותו לקבוצה של מעט גדולים יותר כי המאמן התרשם שהוא בהחלט מתאים, החוג התקיים פעמיים בשבוע ) בדיעבד ברור לנו שעשינו טעות והעמסנו עליו יותר מיד, כרגע הוא לא מעוניין ללכת בכלל לחוג- כיצד מומלץ לפעול ?

שלום רב, כדי לחשוב על אופי ההתערבות המקצועית המתאימה, יש צורך בהבנה מעמיקה של הקשיים, הרקע ההתפתחותי, הסביבה המשפחתית והאקלים החברתי בו גדל הילד. העובדה שהפסיכולוגית שללה בעיה התפתחותית אינה מוציאה מכלל חשבון טיפול רגשי, הנעשה בגיל הזה דרך משחק או יצירה (אצל פסיכולוג ילדים קליני או מטפלת באמנות, למשל). טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מומלץ כאשר מגדירים מטרות ויעדים התנהגותיים ספציפיים. מרבית המטפלים יודעים לשלב עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים בעבודתם, גם בטיפול שמלכתחילה לא הוגדר ככזה. לשאלתך השנייה, אענה ממקום אישי, כשאני מודעת לכך שיש אנשי מקצוע שיאמרו אחרת. אישית, אני מאמינה שבגיל ארבע-חמש ילדים (בעיקר אלה הנמצאים במסגרת של יום ארוך, עד אחר הצהריים) נשכרים הרבה יותר מבילוי משפחתי נינוח, גם אם מדובר בצפייה בטלוויזיה, על פני התרוצצות בחוגים שונים, לטעמי, כל חוגי ההעשרה למיניהם יכולים לחכות לגיל מאוחר יותר, לזמן שהילד יוכל לבחור לעצמו את הפעילויות בהתאם לנטיות לבו ולתחומי העניין האמיתיים שלו. בעיני, אם ממשיכים קשיי הוויסות התחושתי, מוטב להתעקש על הריפוי בעיסוק, כדי להניח את היסודות לפעילויות עשירות ומגוונות בעתיד. בברכה ליאת

שלום, נעזרתי מאוד בתשובות לאחרים, והפעם שואלת משהו משל עצמי. יש לי בן 4 ועשרה חודשים, הבכור שלי. אנו מאוד קרובים, יש לנו הרבה זמן ביחד, אני עובדת במשרה חלקית. יש יחסים מאוד חמים וקרובים במשפחה, גם עם אביו. הוא ילד חכם אך יש לו מתחים שבאים לידי ביטוי כל פעם אחרת. למשל: טיקים חוזרים ומשתנים, באים והולכים. הטיקים לא מפריעים לו, ולא נורא חמורים, אנו לא מתייחסים אליהם. יש לו גם בעיה של התאפקות עם פיפי שעות ארוכות, הוא מתבייש ויש לו חרדה סביב הנושא הזה (שיראו, שיצחקו, הוא נועל דלתות, ובעיקר הוא מתאפק הרבה). כעת יש לו גם פחד מכלבים אחרי שאיזה כלב לפני חודשיים קצת התנפל עליו בזמן טיול (לא נשך, קפץ עליו בשמחה, אך זה היה כלב גדול ובני די קטן בגובה ובמשקל). כעת הוא ממש נבהל ונצמד כשכלבים רק עוברים לידו ואפילו מרחוק. לפני כמה זמן כעסתי עליו והוא אמר לי שהיה רוצה שאני אמות ותהיה לו אמא אחרת. אני מאוד נעלבתי ואחר כך התרחקתי והוא ביקש הרבה סליחה, בערב לפני השינה התחבקנו ו'השלמנו'. אני קצת מוטרדת מאיזה הצטברות של מתחים ותופעות של פחד וגם האמירה התוקפנית הזו ביחד עם הכל. אני אומר מצד שני, שהוא ילד שמח וסקרן וחברותי, הולך לגן בשמחה והגננת אומרת שעושה חיל מכל הבחינות, הוא חכם מאוד עם הרבה סבלנות למשימות אפילו כאלה שגדולות עליו מבחינת גיל ויכולת (פאזלים עם מאה חלקים ויותר, הרכבות מסובכות של מסוקים, ועוד). הוא מילולי וחכם עם המון ידע וסקרנות. התפקוד שלו בבית ובגן מצוין, ונראה שהפחדים והחרדות השונות, כולל הטיקים, לא מפריעים לו לתפקד טוב וליצור קשרים נעימים בסה"כ עם גננים, משפחה, חברים. ובכל זאת אני מודאגת מההצטברות של הכל ביחד. מה דעתך? יש מקום לדאגה? בעלי מאוד מתנגד לטיפול או הדרכת הורים (היה לו ניסיון לא מוצלח בעבר והוא לא מאמין בזה), ואני תוהה אם "להילחם" על זה או לא.

שלום ענת, האמירה של בנך, כשלעצמה, אינה מבהילה אותי, שכן היא אינה משקפת משאלה אמיתית למותך, אלא כעס רגעי עלייך שמקבל ביטוי בפנטזיה המפורסמת של "אמא אחרת". מה שמדאיג מעט יותר הם החרדות והלחצים שאינם מקבלים ביטוי ישיר, ואשר מתגנבים החוצה, דרך החרדות והטיקים. אני מקווה שאינכם מעירים לו על הטיקים הללו, ומציעה לשקול התערבות טיפולית שתכוון לחרדה סביב הפיפי וההתאפקות. קיימת אפשרות שהפחד מעשיית הפחדים קשור איכשהו להצטיינות הגדולה שלו בכל התחומים, כפי שהזכרת, כאילו שאינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כשהוא 'מלוכלך', 'מגעיל' או 'מסריח'. בעיני זה דווקא *כן* שווה שיחה עם איש מקצוע, ולו כדי לנסות ולהבין מה מפעיל את החרדה וכיצד אפשר להרגיע אותה (רמז: נורא מעיק להיות תמיד ילד מבריק!). אם בעלך ימשיך להחזיק בהתנגדותו, תוכלי להגיע לבדך. מדינה חופשית... בהצלחה ליאת

אני מודה לך על שמיקדת את הבעיה עבורי. אוסיף, שבעיית ההתאפקות עם פיפי היתה לו מאז שנגמל מחיתולים, ולדעתי קשורה איכשהו לשילוב בין זיהוי לא מדויק של הצורך (אולי הוא זקוק לגירוי יותר רציני של השלפוחית כדי לדעת שהוא צריך פיפי), ביחד עם נושא של שליטה שמאוד מאפיין אותו במישורים אחרים. הוא ילד חכם ומוכשר, ויש לו נטייה לרצות שליטה רבה מאוד בעולם. אני חושבת שבגלל שזה נמשך כבר שנתיים ויותר (מאז הגמילה) הוא אימן את גופו להתאפקות ממושכת. נכון להיום נוספו לרצון בשליטה עוד רבדים כי הוא מדבר על שקט ופרטיות סביב הפיפי ולכן לא רוצה ללכת לשירותים בגן. אנו מנסים לפתור בעיה זו בשיתוף הגננת הנהדרת שלו, וביחד עם הפסיכולוגית שעובדת עם הגן. אני מקוה שזה ייפתר בקרוב. הגננת מתעקשת שגם אם מתאפק בגן אין לזה שום השפעה על תפקודו הטוב בגן, שהוא נינוח ומשתתף וסקרן וחברותי. היא חושבת שזה עניין של מאבק כוח מולי, וסוג של הפגנת שליטה בגוף, ושככל שנדון בזה פחות איתו - כך ייטב. היא בעד התעלמות מוחלטת. מהטיקים אנו כמובן מתעלמים לגמרי, אף שהוא מודע להם. אני יודעת שהוא מודע להם, כי שמעתי ילדה שואלת אותו והוא עונה לה שזה פשוט פרצוף שהוא עושה. לא נראה שמפריע לו. כאמור, הם לא חמורים מאוד, הטיקים, ושכיחותם נמוכה יחסית, בשילוב עם הגיל שלו - לא נראה שזה מפריע לו מבחינה חברתית וממילא אין לנו מה לעשות. לגבי טיפול, היינו לפני כשנה בהדרכת הורים קצרה. היא עזרה לנו במידה מסוימת, אך לא נראה שפתרה את הבעיות העיקריות ולא נראה שזה היה במסגרת היכולות. הטיקים נשארו, כמו גם ענייני השליטה עם הפיפי. בעלי לא היה מרוצה מהחוויה כולה ומבחינתי זה עזר אולי לחדד דברים, אך לא היה יעיל מאוד. אולי עדיף היה ללכת על טיפול ממש, אולם נאמר לנו אז שבננו (אז כמעט בן 4) צעיר מדי לטיפול. בכל מקרה אני מודה לך על שהרגעת אותי ביחס לאמירה שהטרידה אותי על השאיפה שאמות ושתהיה אמא אחרת. חשבתי שהיא מאד קיצונית, ואני מבינה ממך שלא. לגבי כל היתר, שתי התופעות נמשכות למעלה משנתיים בהפוגות, ולא נראה שייפתרו כל כך בקלות. אני מקוה שהתמיכה בגן ביחד עם סבלנות ואהבה יעזרו. בסך הכל הוא ילד נהדר, אולי רגיש יותר מאחרים, בכך חולשתו אך גם כוחו ברגישות הזו. תודה על העזרה וחג שמח.

שלום ליאת, אני אמא לילד שיהיה בן שנתיים בחודש הבא. כבר יותר משבוע שהמילה "לא רוצה" הפכה למילה החוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים במשך היום בהקשר להכל! קודם כל "לא רוצה" ואחר כך אולי כן מסכים. אני קראתי הרבה ספרות בנושא, שצריכים להיות עקביים עם התשובות וההתנהגות שלנו (ההורים) ולהציב גבולות. אנחנו באמת מאד משתדלים, אולי אפילו יותר מדי כי היו כמה מקרים שזה יצא מכלל שליטה וצעקנו עליו קצת על מנת להרגיעו. הבעיה שלי היא איפה הגבול ומה לעשות כאשר הוא לא רוצה להחליף טיטול, או אם כבר הורדנו טיטול אז הוא לא מסכים שנחתל אותו מחדש, לא רוצה להתלבש בבוקר, לשים חולצה חמה כשקר בחוץ. הרי אי אפשר כל הזמן להפעיל כוח אחרי כמה ניסיונות לעשות את זה בנחת. הבקרים הפכו להיות קרירים ואני לא רוצה שישאר יותר מדי זמן ערום עד שיסכים להתלבש, חוץ מזה שביום רגיל כאשר אנחנו ממהרים לגן ועבודה אין זמן למשחקים האלה. אודה לעצה איך לעשות את הבוקר נעים (כי מצב רוח רע בעקבות המלחמות הורס את כל היום, לפכות עבורנו ההורים). תודה רבה מראש וחג שמח, לנה

שלום לנה, הילד שלך הגיע לשלב ההתפתחותי המפורסם, המתאפיין במרד ראשון, במלחמה על זהות ועצמאות. הסיפור על "דובי לא-לא" מכוון בדיוק לתופעה הזו ולגיל הזה, להראותך שאינכם לבד, ושמדובר במשהו מאד אוניברסאלי. אבל צרת רבים היא רק(!) חצי נחמה, ומדובר באמת בתקופה מאתגרת. כדי לשרוד אותה בשלום, אני מציעה לנסות ולחשוב על מה שווה לצאת למלחמה ועל מה לא. מאבקי כוח, לבד מהיותם מתישים מאד, כמעט תמיד מסתיימים בתחושת מ?פ??ל?ה וחמיצות שלנו, המבוגרים, ומקלקלים את היחסים עם הילד. לכן, המטרה היא לא לנצח את הילד, אלא לסגת מראש ממאבק, ולפעול בצורה אסרטיבית, סמכותית ומכבדת, ככל האפשר מבלי לצעוק או להפעיל אלימות. כאשר הילד אומר את ה"לא רוצה" המפורסם, נסי לחשוב האם מוכרחים להתעקש איתו. אם החלטת שכן, עשי זאת בצורה נינוחה ככל האפשר: "אני מבינה שאתה לא רוצה להתלבש, אבל אין ברירה כרגע. אתה יכול לבחור אם לעשות זאת בנעימים או בכוח. אני כאן לעזור לך". גם כאשר הוא בוכה ומתנגד, הזכירי לעצמך להישאר רגועה, לא לצעוק, ועם זאת לפעול בנחישות ובמסכותיות. גם במצב כזה, אפשר לעזור לו לרדת מהעץ, ולהותיר לו מוצא של כבוד "אתה יכול לבחור את החולצה האדומה או הירוקה, ולהתלבש לבד. אם תצליח להתלבש בזמן, אולי נספיק לשתות את השוקו ביחד במטבח". אני יודעת שקל מאד לדבר וקשה לבצע, אבל זו בהחלט משימה אפשרית. אולי אם תזכירי לעצמך שלא מדובר בילד מרושע או מתעל, אלא בילד שמתנהג "לפי הספר", יהיה לך קל יותר לא להיגרר לאיבוד שליטה עצבני. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

המון תודה על החיזוק ליאת, אנחנו בהחלט עובדים על עצמנו ומשתדלים לשמור על אסרטיביות. היום בבוקר בעלי הצליח לעשות את התהליך ללא כל בעיה. כרגע אני מרגישה שאני כנראה הצלחתי להראות לילד שאני די חלשה לידו כי אני לא אוהבת להכנס למריבות ומוותרת יותר מדי לפעמים. אבל אני גם עובדת על עצמי להיות יותר חזקה ואסרטיבית לידו. חג שמח ושוב פעם תודה. לנה

בתי בת שלוש וחצי , נכנסה בספטמבר לגן מועצה במושב , כמו כן יש לה אח בן 9 חודשים שהחל להתבגר ולהיות נוכח יותר בחייה , מאז הכניסה לגן שהיתה מאד קשה ומפתיעה לאור זאת שעד כה הילדה היתה מאד עצמאית ואף פעם לא הראתה קושי בפרידה או במהלך היום עכשיו המצב מעט טוב יותר בבוקר אך באופן כללי היא ממש לא אותה ילדה שהיתה לנו עד לפני חודשיים , הכול נעשה בבכי , בכעס, חזרה להרטיב במכנסיים למרותש נגמלה כבר לפני שנה וחצי , מבקשת לבוא למיטתנו בלילות בבכי תמרורים וצרחות למרות שאף פעם לא ישנה אצלנו . אני לא כך יודעת כיצד לנהוג , עד כמה לכעוס ועד כמה לקבל את זה שהיא עוברת תקופה לא פשוטה , מה המסר שהכי חשוב להעביר לה והאם אנחנו צריכים להתייעץ עם בעל מקצוע על מנת לעזור לה לעבור את התקופה הזו בצורה הקלה ביותר כי אני חוששת שהיא ממש מאבדת את מי שהיתה בתוך הסיטואציה הזו , אשמח לתשובתך

שלום טל, פחדים, נסיגות ותקופות משבר הם חלק מחייו של כל ילד, ולא תמיד הם משקפים פתולוגיה או בעיה פסיכולוגית עמוקה. לעיתים, אירועי חיים נורמטיביים, כמו לידת אח, מעבר דירה, מעבר גן, וכד' יכולים לעמוד בבסיס הקושי. התייעצות עם גורם מקצועי לא יכולה להזיק, במיוחד כאשר הנסיגה התפקודית נחווית כרחבה ואקוטית. פסיכולוג ילדים טוב יוכל להעריך ביחד איתכם את חומרת המצב, ובמידת הצורך להנחות אתכם כיצד להתנהג מולה בבית. עד אז, אני מציעה להימנע מלכעוס עליה, ולנקוט גישה סבלנית ומכילה. במילה 'הכלה' אני מתכוונת, בין השאר, ליכולת שלכם לקבל במידה של שלווה ביטויים של כעס, עצב או חרדה מבלי להיבהל או להיטלטל יחד איתה. כאשר הילד חווה את ההורה כדמות סמכותית, רגועה ומנחמת, יש סיכוי טוב שהמשבר יחלוף גם ללא עזרה מבחוץ. אם את מרגישה שאת נלחצת ממה שקורה לה, מתקשה להיענות בצורה מיטבית להתקפי הבכי והצווחות שלה ולא מצליחה לשמור על גבולות נאותים ביום ובלילה, פני להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן שנה וערה חודשים נכנס לראושנה בספטמבר לגן, היומיים שלושה הראשונים היו קשים הוא בכה בעת פרידה לאחר מכן כ15 דקות בגן וברגע שהינו לוקחים אותו. כמובן לגן הוא הלך רק שבוע עד שהוא חטף את המחלה הראושנה עם חום ונשאר בבית כ5 ימים, ארך כך שוב שבוע בגן ושוב שבוע בבית וככה לסרוגין. אני מבינה שהוא עדיין לא הספיק להתאקלם בגן כי הוא לסרוגין בגן ובבית. אבל איך אני יכולה לדעת שטוב לו שם? בבוקר בעלי לוקח אותו לגן הוא מתחיל לבכות עוד בבית כי יודע שלוקחים אותו לגן כשהוא נפרד מבעלי בוכה אבל הגננת לוקחת אותו אחרי שבעלי נפרד ממנו ונשאר מאחורי הדלת לראות כמה זמן הוא בוכה זה לא לוקח יותר משתים שלוש דקות ואז הוא הולך לשחק, לדברי הגגנת אוכל טוב ישן משחק עם ילדים, ואז כשמגיע השלב לקחת אותו הביתה זה שוב אותו הדבר הוא רואה אותנו ופורץ בבכי לא יורד מהידיים במשך כשעה ואף יותר כשמגיעים הביתה. אני באמת רוצה לדעת אם זה דבר נורמאלי? או שזה גורם לילד להיות מתוסכל? עד שנכנס לגן הוא היה איתי בבית.מה גם הוא עדיין לא מדבר יש רק אוצר מילים של 20 מילים בערך אולי זה גם מקשה עליו שאין לו תקשורת וקשה לו מה היית ממליצה לי לעשות? עוד דבר אם אנחנו מדברים בבית על הגן ושואלים אותו אם ילך מחר הוא מיד עושה עם הראש לא! אשמח לתשובה תודה.

שלום אריאלה, תהליך ההתאקלמות בגן לוקח זמן, במיוחד כשמדובר בגן הראשון, במיוחד כשמדובר בפעוט, כמעט תינוק, שטרם מלאו לו שנתיים. גם הילדים המפותחים והבטוחים ביותר עשויים להגיב בבכי ובהתנגדות ראשונית לפרידה היומיומית מההורה. יש להתייחס לכך כאל חלק טבעי ומובן בתהליך ההסתגלות לגן. אני מציעה להמתין עד לאחר החגים, ולאפשר לו שבועיים שלושה של רציפות בגן (אפשר לעזור לו, שוב, עם כמה ימים מקוצרים). כשהילד מתאקלם וטוב לו, נראה בדר"כ סוג של נינוחות. תיאבון תקין, מצב רוח טוב בדר"כ, שינה טובה ללא יקיצות רבות, ויכולת להיפרד מההורים (ולפגוש אותם שוב בסוף היום) ללא תגובות רגשיות סוערות. כרגע, נדמה לי שעוד מוקדם לקבוע האם "טוב לו שם", פשוט כי הוא עדיין בעיצומם של מאמצי ההתאקלמות. עוד קצת סבלנות ליאת

אצל בני בן השנתיים וחמישה חודשים הופיע מזה מס. ימים לפתע פחד גדול מאוד שאיננו יודעים מה מקורו,איננו יודעים ממההוא מפחד. אך שמנו לב שהוא מפחד מזרים, היום פחד לעלות על מגלשות בהם אנו מבקרים מידי יום, הוא אומר לי "אני מפחד? בלי להגיד ממה ספציפי. אומר הרבה במשך היום על הרבה דברים "אני מפחד?. בלילה בוכה ולא מוכן להשאר לבד בחדר ומבקש שנשאר איתו עד שיירדם.עד כה ישן במיטתו לבד ללא פחד. אנו מחבקים ואומרים לו שאנו שומרים עליו ולא הולכים לשום מקום אך ללא הצלחה. הוא בוכה ומשתנק מרוב בכי, יורד ממיטתו ונעמד בפרוזדור בו הוא יכול לצפות בנו לסלון.שוב אנו מחזירים אותו למיטתו וכך במשך זמן רב עד שנרדם מרוב עייפות. מה עושים???? אנו חייבים עזרה!!! תודה אפרת

שלום אפרת, עולמם של בני השנתיים-שלוש יכול להיות מאיים למדי, בעיקר בשל הקושי שלהם להבחין בצורה טובה בין מציאות לדמיון. יצורים אמיתיים מתמזגים עם יצורים פרי הדמיון, והופכים לדרקונים, מפלצות, נמרים ושאר יצורי פרא - שאינם מצייתים לחוקי ההיגיון. הם יכולים לגור מתחת למיטה, לארוב להם בגינת המשחקים, ואפילו בתוככי אסלת השירותים. יש אין-סוף ספרי ילדים, חלקם מקסימים במיוחד, העוסקים בפחדים אלה, ומסייעים לילד ולהוריו לעבד את החוויה בדרך יצירתית ולהתיידד עם הפחד. ברוב הגדול של המקרים, הפחדים הללו (שמעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה) חולפים מאליהם, הודות לנוכחות המרגיעה של ההורים, המשדרים ביטחון וזמינות. היענות מיטיבה, לעניות דעתי, היא כזו המכבדת את הילד ואת פחדיו, מכירה בהם ולא לועגת או מבטלת אותם. לצד זה, רצוי להימנע מרחמים או מניסיונות לפצות את הילד או להפליג בוויתורים (כמו למשל לאפשר לו לישון במיטת ההורים). הוויתור על הגבולות עלול להפוך, בבלי דעת, את הפחד לאמצעי להשגת פינוק יתר ושירותים מיותרים, ועלול לגרום להתמדה ואף להחמרה בפחדים. אני מציעה להמשיך בגישה המרגיעה שלכם. לאחר טקס השינה הקבוע הנהוג אצלכם (כמו למשל סיפור, שיר-ערש, חיבוק ונשיקת לילה טוב) תוכלו לשבת לצד מיטתו עוד זמן מה, עד שיירגע, אך להימנע משיחות מיותרות, מגע, אכילה ושתייה, וכל פעילות 'מתגמלת' אחרת. בהצלחה ליאת

בני בן 23-חדרו מבולגן מאד. מעולם לא החזיר דבר למקום. מיטתו מלאה בגדים שמסיר,מכווצים,לא תלויים. שולחנו -ערמות פריטים שסיים להשתמש בהם לפני כמה חודשים. מה עושים?

שלום אלי, תשובה מס' 1 (מליאת האמא):אם תמצאו פיתרון תשתפו גם אותי, כי יש לי אחד כזה בבית. תשובה מס' 2 (מליאת הפסיכולוגית): אם זה נורא נורא מפריע לך, אפשר פשוט לסדר במקומו מדי פעם, כדי לחסוך מריבות ועוגמת נפש. אם המטרה היא לחנך להרגלים נכונים (קצת באיחור, חייבים להודות), אפשר לנקוט בגישת התוצאה הטבעית - למשל, בגדים שלא יגיעו אל סל הכביסה לא יכובסו. או, חדר שמפוזרים בו בגדים וחפצים לא ינוקה (גם לא ע"י העוזרת). או, הכביסה הנקייה מקופלת בסלון ומי שאחראי להכניס אותה לארון זה הוא, ורק הוא. בדר"כ, שביתת הורים מהסוג הזה עושה את שלה, כי היא חוסכת מריבות, ומלמדת את הילד (טוב, בחור צעיר) שלבלגן שלו יש מחיר בלתי רצוי. גם אם בהתחלה הוא אפילו לא ירגיש בשביתה שלך, כשייגמרו לו הבגדים בארון וכשהחדר יסריח מלכלוך ובלגן, סביר להניח שהמוטיבציה שלו לשינוי תגדל. הבשורה הטובה היא שבסוף הם יוצאים מהבית... בברכת יישר-כוח ליאת

שלום, בשנים האחרונות היחסים ביני לבין אימי קשים מאד, חלק מהזמן עד כדי נתק. היא לא מכירה את ילדיי, ואמרה בפירוש שאינה מעוניינת לפגוש אותם במצב הנוכחי. הם, מצידם, בכלל לא יודעים שהיא קיימת. בתי הגדולה בת ה-4 התחילה להתעניין, ואף שאלה אותי מי זו אמא שלי. לא ידעתי מה לענות, והתחמקתי. מה כדאי להגיד לה ? האפשרות הקלה - שאמא שלי גרה רחוק ולכן אי אפשר לראות אותה. אבל אני מעדיפה לא להתחיל עם שקרים. לגבי האפשרות להגיד את האמת - אני לא רוצה שהיא תדע בכלל שיש אפשרות כזאת שאמא ובת לא ידברו :-( ואני בטח לא רוצה שהיא תדאג שמא יום אחד זה יהיה המצב בינינו. אפשרות אחרת - "היא מין אמא כזאת שמסוגלת לריב עם הילדים שלה, אבל אני לעולם לא אעשה את זה. (וגם לא האמהות של החברות שלך...)". לגבי האפשרות להתפייס עם אמא שלי - המצב מאד מאד מסובך, וזה לא עומד על הפרק כרגע. תודה, דפנה.

שלום דפנה, צר לי לשמוע על הנתק בינך לבין אמך, שבוודאי אינו קל לאף אחת מכן. אין לי ספק שנתק בין ילדים להוריהם לעולם ניתן לאיחוי, גם אם נדרשים לצורך כך משאבים רגשיים, סבלנות ואולי גם תיווך. בכל מקרה, מפאת גילה הצעיר של בתך, אפשר להרוויח עוד זמן, ולספק מענה מניח את הדעת גם מבלי לפרוש את כל פרטי הפרטים. אפשר להשיב ולומר ש"אמא שלי היא סבתא..., המתגוררת ב...., ובטח יום אחד את תכירי אותה". נסי להקשיב למה שהיא שואלת, ולהשיב באופן מאד קונקרטי וענייני. "יש סבתות שבאות לבקר ויש כאלה שלא" או "כרגע זה לא מתאים. כשיתאים לנו נזמין אותה" או "סבתא היא אמא שלי, וכשהייתי ילדה גרתי בבית שלה כמו שאת גרה איתנו. אבל כשגדלים, גרים עם המשפחה החדשה. גם לך פעם תהיה משפחה משלך, בעל וילדים...". החששות שלך מובנים לי, וגם אני בדעה שרצוי להימנע משקרים. אם תבחרי להמשיך את הנתק, תצטרכי להביא בחשבון את כל ההשלכות האפשריות שהזכרת, ולהתמודד איתן כמו עם כל אילוצי המציאות האחרים בחיינו.מסתבר שילדים מסוגלים ויודעים לקבל את המציאות, כאשר זו מוצגת להם באופן הנכון. כל דבר בזמנו. מאחלת לך שהעניינים ביניכן ייפתרו במהרה. חג שמח ליאת

שלום, יש לי שני בנים - 5 ו-2.5. הם לא משחקים אחד עם השני ולא מדברים אחד עם השני ולא עושים כלום ביחד. זה בולט ואנשים מעירים לי על זה. אני מתכוונת לזה שממש אין ביניהם התייחסות או מגע. לכל היותר הקטן קצת 'מציק' לגדול, זורק עליו איזו כרית, או מפריע לו לבנות לגו. הגדול מתעלם ומגיב לאחיו רק כשהוא ממש מציק לו. חשוב לומר שכל אחד מהם חברותי עם ילדים אחרים בני גילו, וגם סביב הגיל, גדולים יותר, קטנים יותר. רק אחד עם השני אין יחסים. זה סביר שיש שני אחים ואין ביניהם שום יחסים? הם אפילו, ככה נראה לי, מנסים להתנהל במרחבים נפרדים בבית, אפילו שהחדר שלהם אותו חדר. אחד למשל ישחק בחדר שלהם, אז השני ישחק בסלון. הם ינסו כל אחד לשמור על מרחב משלו. אני לא יודעת, אנשים קרובים אפילו מעירים לנו ואומרים שזה לא טבעי. האם לנסות לקרב בניהם במשחק משותף? כרגע אנו די זורמים את זה ואולי אפילו מעודדים את זה, במובן זה שנוטים לתת לכל אחד פעילויות ומשחקים שמתאימים לו: כמובן שהקטן לא יכול לעשות הרכבת לגו מסובכת כמו אחיו, ואת הגדול לא מעניין פאזל של 9 חלקים. וככה יוצא שמציעים להם פעילויות שמפרידות אותם. אני חושבת אולי כדאי לעשות יותר משחקים משותפים אבל יש ביניהם הבדל בגיל וגם באופי (הגדול רציני ולוגי והעולם מתנהל בראשו, הקטן שובב ופיסי, ומתעניין בעולם שבחוץ). מעבר לכך, יש קנאה ביניהם, למשל: הגדול מאוד שומר שהקטן לא יקבל משהו יותר ממנו (בדיוק שתי ופלים לכל אחד וכיוצ"ב), והקטן לפעמים מקנא ומתחיל לצעוק 'גם אני רוצה חיבוק' כשאני מחבקת את אחיו. אשמח לשמוע האם את חושבת שזה מצד בעייתי, ואם כן - איך ניתן לטפל בו. חשוב לומר שאנו לא גרים בארץ, ולא יכולים במקום שבו נמצאים לפנות לטיפול, וגם יש לזה עוד משמעות כי אנו יחסים מבודדים ממילא, הייתי שמחה אם היו בני מוצאים אחד בשני מקור לחום ולקרבה דווקא כי אנו כה רחוקים ממשפחה ומחברים.

שלום הדס, כמו שאת מציינת נכון, שני הילדים שלך נמצאים בשלבים התפתחותיים שונים, ולכן הצרכים שלהם שונים ואופי הפעילויות שלהם שונה. אני לא יודעת מיהם כל האנשים שמעירים לכם, ולמה את מאפשרת לזה לערער את הביטחון שלך. אחרי הכל, למה לתקן משהו שעובד טוב? אם שני ילדים שומרים על המרחב שלהם, מבלי לפגוע זה בזה, עסוקים במשחקיהם ובפעילויותיהם ומצליחים גם ליהנות מכך מבלי להיכנס לעימותים, קונפליקטים או תחרות - מה רע? חום וקרבה בין אחים לא תמיד מקבלים ביטוי גלוי, ולפעמים העדות להם מופיעה בהקשרים לא צפויים. את יכולה לנסות לעודד גם פעילויות משותפות, כמו אמבטיה משותפת, בריכת מים בחצר, עבודות יצירה יחד (למשל עבודה בפלסטלינה או צבעי אצבעות), או בילוי משותף בפארק המשחקים. תוכלי לנסות לתת לילד הגדול תפקידים הקשורים באחיו הקטן (לעזור להאכיל אותו, או לשמור עליו בחדר כאשר את נחה מנוחת צהריים). סוג כזה של 'משימות' יכול לקרב ביניהם וליצור חוויה משותפת שיש בה הנאה ועניין. איכשהו, אני לא מצליחה להרגיש דאגה ממה שאת מתארת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 11.5 , בכיתה ו', לא מעונין ביצירת קשרים חברתיים. בגיל יותר צעיר (5,6) עוד היה הולך לחברים, אך כעת הוא ממש לא רוצה לצאת מהבית, מעדיף לשחק במחשב, לראות טלויזיה, ולקרוא ספרים. במפגשים שיש עם הכיתה, אנחנו רואים שהוא פופולארי, ילדים ממש רוצים בחברתו (הוא ילד שנון, חכם, חוש הומור - ילד מדהים!!), ילדים גם לפעמים מתקשרים אליו כדי להפגש, והוא לא מעונין. ניסינו להציע לו להצטרף לצופים, או לחוג ספורט קבוצתי - הוא לא מעונין. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודה הוא "חייב לקחת את עצמו בידיים" בנושא החברתי. ביום כיפור למשל כל הבנים מהכיתה נפגשו יחד, רק הוא ישב בבית. הוא אומר שזה לא מפריע לו, אבל אנחנו מרגישים שכן, ובכל מקרה בגילו זה נראה לנו משהו קריטי..(שיהיה לו לפחות קשר משמעותי אחד עם בן גילו) אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות.. האם יש מקום לדאגה? האם יש פתרון?

שלום רב, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, ילדים (ומבוגרים) נבדלים זה מזה ב'תיאבון' החברתי שלהם, ומה שמתאים לאחד אינו בהכרח מתאים לחברו. אתם צודקים בכך שקשרים חברתיים נחוצים לצורך התפתחות בריאה, אך מן התיאור שלכם לא עולה תמונה של בדידות חברתית, אומללות או מצוקה, אלא סוג של מינון-עצמי ובחירה. אני מסייגת את דברי ומציעה לבדוק אפשרות של חרדה חברתית (או אחרת), שעלולה להוביל לסוג של הימנעות והסתגרות. אם ההימנעות ייחודית בעיקר למצבים של יציאה מהבית, ואם מופיעות תגובות לחץ במצבים חברתיים - שווה להתייעץ עם איש מקצוע. אני רוצה להזכיר שכיום חלק גדול מהחיים החברתיים מתרחש דרך ובאמצעות הרשתות החברתיות ותכנות המסרים המיידיים (פייסבוק, מסנג'ר, איסיקיו, וכד'), וגם דרך משחקי רשת אינטראקטיביים. יתכן שמה שנראה לכם כמו הסתגרות עם המחשב, אינו אלא העדפה של מדיה חברתית אחת על פני אחרת. המשיכו לעודד אותו למפגשים חברתיים, אך ללא לחץ, מתוך עמדה מכבדת. אם אתם חושדים בקיומם של חרדה, מצוקה או דיכאון, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

גרושה שנתיים ויש לי בן זוג חצי שנה. לאחרונה הפגשתי אותו עם ביתי בעיקר בארוחות ערב שבת אצל הוריי. שאלה אותי שבוע שעבר מי זה שפתאום רואה כל הזמן שם. אמרתי שזה חבר. אשמח לדעת כיצד לתקשר אותו מולה. היום לא רצתה בערב ללכת לארוחה אצל הוריי ובתחושת הבטן מרגיש לי כאילו זה קשור לזה שידעה שהוא יהיה שם. נאבקתי מולה זמן רב וקשה כדי לגרום לה להצטרף להוריי. איך מתמודדים? תודה רבה

שלום שיר, אני מפנה אותך לכתבה נרחבת בנושא, שהתפרסמה במעריב, שלקחתי בה חלק. נדמה לי שעיקר הדברים קיבלו כיסוי שם. אנא, קראי את הדברים, ואם יישארו שאלות, את מוזמנת לכתוב עוד. הנה הלינק - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html?hp=55&cat=313 בהצלחה ליאת

שלום רב! בת 42 נשואה + 2 ילדים נשואה כ- 9 שנים. מתחילת נישואינו היו ביני לבין בעלי חילוקי דעות קשות.כגון חינוך הילדים.דאגה רבה מצדי לעניין האוכל של ילדינו ובעלי היה אומר שילדים יבקשו בסוף אוכל לאכול וכו . כשאני מעירה לבעלי על דברים מסויימים היה נוהג מיד לכעוס ולפעמים אף היה עוזב לבית אמו למס' ימים. בעלי נחשב כגאון(ללא אינטליגנציה רגשית כמעט) לדעתי. בני הבכור בן8.5 נחשב לילד מחונן. בעלי מכריח אותו ללמוד נושאים מסויימים אותם הוא יושב ומלמד אותו מדי יום לפחות שעה או שעתיים. אם אני מתערבת ואומרת לבעליל כי הילד עייף הוא אינו מוכן לקבל זאת כעובדה כועס מתרגז וכו. לדאבוני מלבד זה שבעלי מכריח את בני ללימודים אלו הוא לומד ממנו את ההתנהגות שלו. כגון בריחה מהבית, לענות בחוצפה ובזלזול וכו. אינני יודעת למי עליי לפנות. ברור לי שאיני יכולה לשנות את בעלי אך מה לגבי בני. אני לא מעוניינת שילמד ויחקה התנהגות גרועה שכזאת. אנא עזרתך. בברכה, שרית

שלום שרית, מעניין לראות, איך את ובעלך חושבים דומה (אולי יותר מכפי שנדמה לכם), ופועלים בדרך דומה: כל אחד מכם בטוח שההזנה שלו חיונית מאד להתפתחותו של הילד (את עסוקה באוכל, והוא בתוכן הלימודי), וכל אחד מכם מבטל את ה'מזון' שנותן האחר. הוא חושב שהילדים יכולים להסתדר גם בלי ש'תדחפי' להם אוכל בכוח, ואת משוכנעת שהילדים יסתדרו נהדר מבלי שאבא 'ידחוף' להם חומר לימוד בכוח. בפועל, כל אחד מכם משקיע השקעה מרובה בתחומו, וכועס על האחר. אני מציעה לך להניח לקשר של הילד עם אביו, ולהתמקד באופי היחסים בין הילד לבינך. אני מתכוונת לכך שתטפלי בדיבור המחוצף שלו כלפייך ובבריחות שלו מהבית כאילו "אין אבא", וכאילו שאת הדמות המחנכת היחידה. נסי לא להטיל את האחריות לדברים ה'רעים' על בעלך, ולפעול להכחדתם ממש כאילו היית חד-הורית. מול גילויי חוצפה וחוסר כבוד הגיבי מיידית, ודאגי לכך שבנך ייצא נפסד מהם. לתחושתי, הבעיות המשמעותיות עם האב הן שלך (כלומר, של שניכם), ולדעתי עליכם לטפל - לפני הכל - בקשר הזוגי שלכם, ובכינון יחס של כבוד הדדי, ועמדות הוריות קרובות שישקפו את אהבתכם ודאגתכם המשותפת לילדים. כל עוד אתם מנהלים מאבקי כבוד ומאבקי כוח המושלכים על הילדים, אתם פוגעים באיכות ההזנה שהם מקבלים מכם. אני ממליצה מאד על פניה לייעוץ אצל גורם מקצועי, ועד אז, נסי להימנע משיפוטיות וביקורת כלפיו, ולפרגן על השעות המשותפות לו ולילד, גם אם הוא נראה לך מעט עייף. מה את אומרת? ליאת

שלום, ראיתי שגם נתת עצות בבעיה שלי. יש לי ילד בכור בן 4 וילדה בת שנה. בני מאוד בוגר וחכם ולכל דבר יש לו תשובה בוגרת. הקושי שלי זה בעקשנות שלו. הוא מאוד עוזר מבין ונבון. הוא מתעקש כל היום לראות טלויזיה ואם אנחנו מעבירים לתוכניות של כ=גדולים הוא מתעצבן ולא יפסיק לילל ולבכות עד שנעביר לתוכנית שלו, בד"כ אנחנו לא נשברים. הוא מהחופש הגדול התתחיל להוציא מילים לא יפות דפוקה תסתמי וכדומה ואפילו מילים יותר מזעזעות. ניסיתי להתעלם אבל ז הגיע למצב שהוא פוגע באחרים או אטמר לסבא סבתא וקשה לי להתעלם ושאני כועסת עליו הוא צוחק וזה מרגיז יותר. אני לא יודעת באיזה דרך ללכת , גם אם אני מענישה לא לראות טלויזיה הוא אומר שהוא בכלל לא רוצה וכנ"ל ללכת לגן שעשועים. כל דבר חיובי שלו אני מאוד מחזקת. זה מאוד מתיש. הוא גם כל פעם מחליט שהוא מתחפש למשהו אחר לובש את הבגדים הפוך ובצבעים ספציפים, פה קצת שיחררתי אמרתי זה לא דבר עקרוני לדוגמא כמו מקלחת אבל שבחג הוא מתעקש על זה זה מאוד מציק לי. אודה על העזרה... גם בגן לפעמים הוא אומר לגננת שהיא לא מחליטה והוא עושה מה שהוא רוצה ואז יש שלב שהוא מתרצה כאשר הוא הופך להיות העוזר ואז הוא נירגע. ניסתי את שיטת הטבלה, את שיטת הפתעה כל יום.. זה לא ניגמר.. סליחה על הפניה הארוכה.. תודה

שלום אור, האם יש לו אבא או קשר עם גבר מבוגר אחר מלבד הסב? עדי

לא הבנתי את התגובה... ברור שיש אבא

שלום אור, ההתנהגות שתיארת אינה בשום פנים התנהגות "בוגרת", אלא תוצאה של פינוק-יתר והיעדר סמכות הורית או גבולות. הילד הקטן שלך מקבל זכויות והטבות של מבוגר, ובמקרים רבים מכתיב את ההתנהלות בבית, כולל מי יראה טלוויזיה ומתי. הוא משיג את מבוקשו באמצעות יללות או התנהגות תוקפנית, ובשני המקרים אתם מתקשים לעמוד מול דרישותיו. אין פלא שאת מותשת. כדי לעזור לבנך (ולעצמך), וכדי להחזיר את איכות החיים בבית כך שיהיה נעים לכולם, עליכם להבין - לפני הכל - שהמצב הנוכחי הוא מצב מזיק ומסוכן, שעלול לעלות לילד שלכם במחירים רגשיים וחברתיים. ילדים גדלים ומתפתחים בצורה מיטבית בסביבה המגינה עליהם, מציבה להם סייגים וכללים ברורים, סביבה המתנהלת ע"י ההורים והמבוגרים במשפחה, והמבטיחה יחס מכבדכלפי כל בני המשפחה, גדולים וקטנים. כאשר את מאפשרת לבן שלך, בן ה-4, להגיד לך "דפוקה תסתמי", הרי זה כאילו הסכמת למצב אבסורדי שבו אין לילד שלך אמא (או אבא, או סבא, או סבתא) שתשמור עליו, שתחנך אותו, שתעצור אותו כשהוא חוצה גבול, שתנחה אותו ותלמד אותו מה מותר ומה אסור בעולמנו. ילד שאומר לאמא שלו "דפוקה תסתמי" הוא ילד שמאמין שהוא החזק בבית, וההורים חלשים, מה שמשאיר אותו בודד מאד ומפוחד מאד. מסתבר שגם להעניש (או לנקוט בסנקציות יעילות) יש לדעת, וכשעושים זאת לא נכון אנחנו מסתכנים בהחמרה של המצב. כמו שאת מבינה בעצמך, העונשים שאת בוחרת אינם יעילים, והם לא מצליחים להביא לשינוי אמיתי. אני מפצירה בך מאד לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שוכל להנחות אותך ולעזור לך לגייס את העמדה הנכונה מול בנך. הדרכת הורים, בניגוד לטיפול פסיכולוגי, מביאה בדר"כ לתוצאות מרשימות גם לאחר מפגש יחיד או מפגשים ספורים. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. כאשר קראתי את תגובתך בעצם את הפירוש שלך לדברים ממש הזדעזעתי. הי לנו משבר כזה גם לפני כמה חודשים ואמרתי שאני פונה ליעוץ וממש היתי בקופת חולים ולקחתי טפסים והכול אבל אז פתאום חלף ושב שוב החודש. בעלי לא כ"כ מסכים איתי והוא אומר שילד לא רובוט וזאת התנהגות של ילד. אני יודעת שהבעיה היא גבולות אני רק יחדד ויומר שאם החלטנו שהעונש שלא יראה טלויזיה אנחנו עומדים מאוחרי זה גם אם הוא בוכה שעות כמו אתמול כיוון שלא דבר יפה אז אני מנסה לקחת אותו לפעילות אחרת- זה בסדר? גם כשהוא מבקש ממני משהו אני מסתכלת על צורת הבקשה ואם הבקשה היא כהוראה או דרישה אני מציינת בפניו שלא אענה לבקשתו עד שלא יבקש יפה ואז הו אמתקן את דרכו. הוא מתנצל הרבה ומבטיח ואף פעם לא מצליח לקיים ושוב מתנצל- האם עדיין ללכת לטיפול? אתמול גם בכה שעות כיוון שדרש ללבוש בגדים מלוכלכים ואני לא וויתרתי ואמרתי שלא נצא מהבית בסוף הוא התלבש איך שרציתי ולקח את הבגדים המלוכלכים בשקית.. יש לך דרך איך להתמודד עם הוא מקלל? להתעלם או להגיב? יש האומרים להתעלם. תושה שוב

שלום, יש לנו בן 9.ילד חברתי ולא מושפע מאחרים.לאחרונה יש לו חברים חדשים בגילו. גילינו שיש לו הרבה מילים סלנג גסות . לפני כמה ימים הוא סיפר לי ,שהחברים נוהגים להראות אחד לשני את הפין .ניסו גם להסתכל על פינו .הוא סירב. היום נודע מהוריו של חברו אחר, שהבן שלנו והראה לו את איבר מינו. דיברנו עם הבן , הוא אמר שזו היתה בדיחה בלי כוונה רעה. אבל אנחנו (אני ובעלי) ו מזועזעים מזה אני לא יודעת מה לעשות במקרה הזה . אשמח לקבל כל המלצה איך לפתור את הבעיה? לא כל כל רוצה שבני יהיה סוטה. לא כל כך רוצה שעניין יגרום לו לאבד חברים,להרגיש לא בנוח וכו'. תודה

שלום קירה, ההתנהגות המתוארת אכן בלתי ראויה, אך נדמה לי שלא מוכרחים להזדעזע. אפשר להסתפק בהסברים וחידוד הכללים: איברי המין (שלך ושל חבריך) נשארים מחוץ לתחום ראייתם ונגיעתם של אחרים, גם אם מדובר בבדיחה. הסבירו לילד שלכם שמה שמתחיל כבדיחה עלול לסבך אותו בצרות גדולות, ושבגלל הרגישות הרבה הקיימת כיום בציבור (בצדק!) מעשים של חשיפת איברי המין עלולים להתפרש גם כסוג של הטרדה או תקיפה. רצוי לזכור שמדובר בכל זאת בילדים, ואני רוצה להאמין שמדובר במעשה קונדס, כמו שהילד ציין. לכן, נסו לשמור על ענייניות, ולדבר איתו בלי לגלוש לדרמות מיותרות. חשוב שהמסר יובן, ועם זאת שבנכם לא ירגיש שביצע פשע נורא. חג שמח ליאת

שלום רב ליאת, בני בן 4.5 נכנס השנה לגן עירייה לאחר שהיה בגן פרטי וברצוני להתייעץ עימך לגבי הביטחון העצמי שלו שבסה"כ יש לו למרות עצם היותו ביישן. טון הדיבור שלו בדר"כ מאוד חלש וקשה לשמוע אותו,הוא מאופק, חושש מלדבר ונראה כי לא מביע לגמרי את רגשותיו/ דעותיו. בגן הוא משחק בעיקר עם חברו מהגן הקודם.כאשר ילדים מהגן פונים אליו הוא אינו עונה להם. הדבר מוכר לי גם במפגשים עם קרובי משפחה ,שכנים ,ילדים שאינו מכיר וכו'(נצמד אליי). במסיבת הסיום בשנה קודמת בגן השתתף בפעילות אך במצבים בהם כל הילדים שרו עם תנועות הידיים הוא נמנע מלשיר אלא רק שיתף פעולה בתנועות הידיים. פעם בשבוע הולך לחוג ספורט משתתף בפעילות אך אינו מפתח שיחה ואינו עונה לאף ילד אם פונה אליו. לדברי הגננת החל להשתלב ולהתקרב מעט לילדים נוספים,לא נראה כי שקט במיוחד היות ופעמיים לפחות ניסה להצחיק ולהשתטות במהלך הריכוז. היה מקרה ששיחק בגן לבדו ובנה מגדל, ילד פנה אליו העליב אותו כאשר אמר שהמגדל מגעיל, בני אינו ענה לו נשאר חנוק מדמעות עד אשר שאלו אותו מה קרה ופרץ בבכי. בהתקלות עם ילדים שהיו חבריו מהגן הקודם בגינה אף על פי שהיו חבריו הוא נמנע מלדבר עימם או לשחק איתם כאילו לא מכיר אותם.. ילד פיקח, חכם עם תפיסה מהירה. בבית לא תמיד ממושמע, די מפונק (לעזור לו להתלבש, לסדר את החדר וכו') ולעיתים לא מדבר יפה להוריו אנו מנסים לחזק את הגבולות. יש לו 2-3 חברים טובים אשר מגיעים אלינו או שהוא מוזמן אליהם ואיתם הוא משחק מאוד יפה והתנהגותו רגילה לחלוטין. אשמח על חוות דעתך בנוגע לדוגמאות שציינתי מעלה. כיצד נוכל לחזק את הביטחון העצמי שלו ואת הכישורים החברתיים? אני מבינה שיש ילדים ביישנים וזה בסדר גמור אך נראה כי בעתיד יתקשה להשתלב ולעמוד על שלו עם ילדים. בתודה רבה מראש

שלום רב, כמו שציינת נכון, יש ילדים ביישנים וסגורים יותר, המצליחים לתפקד היטב בסביבה מוכרת ובחברת אנשים קרובים. באירועים רבי-משתתפים או מסיבות, הם עשויים להישאר מעט בצד, וליהנות גם מהשתפות חלקית. מאחר שביישנות היא תכונת אישיות, אין הרבה מה לעשות איתה. בחוסר ביטחון, לעומת זאת, קל יותר לטפל, ואפשר לנסות גם ללא טיפול. ביטחון עצמי הוא היכולת לומר לעצמנו, בין השאר, דברים כמו "אני חזק, אני כשיר, אני מסוגל, אני יכול, אני מצליח, אני אהוב, אני מוצלח". כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו במונחים כאלה (או קרובים לאלה), עליו להתנסות ולפעול, ולהשיג מידה של שליטה ויכולת בסביבתו. באווירה של פינוק-יתר, למשל, הילד פחות מתמודד, פחות עושה דברים בעצמו, ולפיכך יש לו פחות הזדמנויות לקשר בין כישוריו לבין תוצאות התנהגותו. בסביבה חסרת גבולות הילד מחמיץ את ההזדמנות להתמודד עם תסכולים, אכזבות, הפסדים וכישלונות, ואז - כאשר זה קורה מחוץ לבית - הוא מגיב בהפתעה, בעלבון ובבכי. לכן, הדרך הטובה לגדל ילד בטוח בעצמו, משלבת - לדעתי - בין הרבה תשומת לב, השקעה, אהבה והתפעלות, לבין הצבת אתגרים, דרישות וציפיות מהילד בתיאום עם יכולותיו, והצבת גבולות נאותה. נסו לשים לב לגילויים של אסרטיביות, החלטיות וביטחון מצידו, ועודדו אותם כל עוד אינם מתנגשים עם כללי ההתנהגות בבית. הזמינו את הילד להתנהג כבוגר, וכבדו את דעתו. זכרו שכאשר אתם מבטלים אותו או מתייחסים אליו כאל תינוק, אתם מחלישים אותו ולא מעודדים שינוי. אם לאורך זמן תרגישו שהבדידות החברתית שלו מחריפה ושקשה לו לשאת מצבים חברתיים או לפרש אותם נכון, אפשר יהיה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. אחרי הכל, *זה* אף פעם לא מזיק. חג שמח ליאת

שלום, בן דודה שלי בן 4..כבר כמה פעמים קרה שהוא מזכיר את המוות..בעיקר את מותו..אומר "עוד מעט אני אמות".."אם אני אמות כבר לא יהיה "אני" יותר"..עליי לציין שהוא מדבר אל עצמו לפעמים..עומד על הכיסא במרפסת ואומר דברים כאלה..או בגינה..תוך כדי משחק..זה לא שמישהו מדבר איתו או פותח איתו את הנושא..לכן אמא שלו מודאגת... האם זה טבעי? האם עליה לגשת לייעוץ? תודה מראש.

שלום שרי, ילדים מודעים לקיומו של המוות מוקדם מאד, כבר בגיל הגן, ומבחינה זו אין משהו 'בלתי רגיל' או מפתיע בסיפור שלך. יתכן שהוא מגיב למשהו שראה או שמע, ואפשר לנסות לשאול אותו על כך ("אני רואה שאתה מדבר על המוות שלך. מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?"). אפשר להשתמש בהזדמנות הזו כדי לתת הסבר ענייני ומניח את הדעת על המוות ("רק אנשים זקנים מאד מתים, ואתה עוד ילד קטן. יש לך המון המון שנים לחיות, והמון דברים ללמוד ולעשות. מי שמת לא מרגיש כלום, ואתה יכול להרגיש, לצחוק, לשמוח, וליהנות מכל מיני דברים"). כדאי לזכור שאם אנחנו, המבוגרים, מוכנים ויכולים לדבר על המוות בשלווה ורוגע, משהו מזה עובר גם לילדים, ורמות החרדה פוחתות משמעותית. בשמחות ליאת

בהמשך לבעיה ששיתפתי אותך בה בתאריך 11/9 בקשר לילד שלי שמעביר את האצבעות שלו על השפתיים ובתשובה שלך ביקשת שאני אתעלם אז אני במשך שבועיים רצופים התעלמתי וזה עוד לא עבר לו זה עוד החמיר מתי שאני אוספת אותו הגן אני נכנסת לכיתה הוא עם התנועה הזו, באמצע משחק הוא נעצר והוא עושה את זה , אם הוא עושה את התנועה הזו אז הוא לא בענענים בכלל אני חייבת לקרוא לו כמה פעמים עד שהוא ישים לב ויענה לי , בשבוע האחרון מתי שאני רוה אותו בתנועה הזו אני מנסה להסיח את דעתו מתחילה לדבר איתו לשאול אותו על הגן מבקשת ממנו להביא משהוא מנסה לדרבן אותו לעשות משהוא שהוא אהב השאלה שלי האם להסיח את דעתו זה עוזר וכמה זמן צריך להתעלם עד שאני אתחיל לראות תוצאות והאם יש מקום לפגישה טיפולית עם מומחה במצב הזה את שאלת תגובה שלך איך זה התחיל אני ילדתי לפני שלושה חודשים וגם הוא נפל וקיבל קה על השפה שלו השפה בלטה כלפי חוץ ואז הוא התיל למשש את הבליטה ואז התנועה השתדרגה עד המצב שהוא לא מפסיק רוב שעות היום אני מיואשת לעזרה ותקווה נא עזרת בתודהרבה רבה

שוב שלום, הנגיעה בשפתיים מספקת ככל הנראה סוג של הרגעה, ובמקומך הייתי ממשיכה להתעלם, ובוודאי לא מתייאשת. את יכולה להמשיך לנסות להסיח את דעתו כאשר הוא נוגע בשפה, אך יתכן שסוג כזה של תגובה מצידך (תודי שזו אינה התעלמות...) יגרום לו דווקא להמשיך. אחרי הכל, זה כמעט כמו המנורה של אלאדין: בכל פעם שהוא משפשף את שפתיו, אמא מופיעה ומתחילה להציע פעילויות מעניינות... התעלמות זו התעלמות, ואני מציעה להניח לזה גם אם זה ייקח מס' שבועות. את, כמובן, יכולה להגיע להתייעצות אצל איש מקצוע. זה אף פעם לא מזיק. בברכה ליאת

האם הדבר על מעיד על נטיותיו המיניות ??

שלום רב, התשובה לשאלתך היא: לא. חג שמח ליאת

אני אמא קצת מודאגת לילד מתבגר (12), ילד שדיי קשה להגיע אליו מבחינה רגשית. יש לילד לקויות למידה והפרעת קשב, אך הקושי הוא בעיקר רגשי כרגע. הייתי רוצה שיתחיל טיפול פסיכולוגי + הדרכה לנו ההורים ורצוי באזור חולון או בסביבה. חשוב לי שהילד יתחבר למטפל, ונראה לי מתחושה אישית שמטפל דווקא ולא מטפלת (אולי אני טועה). אשמח אם מישהו שיש לו נסיון טוב עם מטפל יוכל להמליץ.

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת מועדים לשמחה ליאת

שלום רב, אני אם ל-3 ילדים: בת 6, בן 3 ובן שנה. אני נתקלת בסיטאוציות בהן בני מכה את בתי כאשר מעוניין בדבר מה, כאשר נאמר לו דבר שאינו מוצא חן בעיניו, ללא כל גילוי אלימות מצידה. אני מרגישה שהתופעה תופסת תאוצה ומעוניינת להפסיקה באופן מיידי. מה דעתך? ממה הדבר נובע?

שלום אפרת, גילויי אלימות אצל פעוטות משקפים בדר"כ שליטה מוגבלת בדחפים וקושי (נורמטיבי) בוויסות רגשות. ובמילים פשוטות: בגיל שלוש ילדים אינם יודעים להתמודד בהצלחה עם תסכולים ואכזבות, ולכן במצבי קונפליקט הם מגיבים בצורה דחפית ואימפולסיבית. כהורים, יש לנו תפקיד מכריע באימון הילד לשליטה והתאפקות. תחילה נעשה זאת בדרך של הסחת דעת, ובהמשך, נצפה ממנו להיות מסוגל להתמודד עם מנות קטנות של תסכול, ההולכות וגדלות בהדרגה, תוך שאנו מעודדים אותו לדרכי התמודדות לא הרסניות ולא אלימות. למשל "אנחנו רואים שאתה כועס על אחותך עכשיו, ומבינים גם מדוע. זה באמת לא נעים כשאומרים לך לא. אבל בבית שלנו לא מרביצים, ולכן אתה יכול לבכות או להתעצבן בחדר שלך, או שאולי נעשה עכשיו משהו אחר שיעזור לך להירגע". אפשר להציע פעילויות חלופיות שיסייעו בפריקת האנרגיה, כמו שק איגרוף, פעילות גופנית (ריצה, קפיצה), עבודת יצירה (ציור, פיסול בפלסטלינה), או פעילויות שיסייעו בהסחת הדעת ושיפור מצב הרוח (משחק כייפי איתכם, אכילת גלידה, צפייה משותפת בקלטת, וכד'). עשו הכל כדי למנוע ממנו להכות, אך אם הוא מצליח לפגוע בה (או בכם), הרחיקו אותו מכם, תוך שאתם מביעים הסתייגות ברורה מהמעשה, או הרחיקו את עצמכם ממנו להמשך הערב, כדי שיבין שהתנהגות אלימה גורמת לו 'להפסיד אתכם' למספר שעות. בהצלחה ליאת

שלום! בני בן שנה. נחשב לתינוק מאוד רגוע.. מאז שנולד- אינו מרבה לבכות ומרבה לחייך פשוט ילד טוב! לאחרונה התחילה אצלו תופעה של עצבנות, הוא בוכה בכעס, זורק דברים ונשכב על הרצפה. לציין שזה לא מתרחש כתגובה לזה שמונעים ממנו דברים אסורים או נוגעים לו בצעצועים אלה סתם כך באמצע היום, בעיקר בשעות הצהריים כשחוזר מהמטפלת. חשבתי אולי לא טוב לו אצלה אך זאת לא ההתרשמות שלי- הוא אוכל וישן היטב וכשבאים לקחת אותו הוא שמח וגם היא מדווחת שהוא בסדר גמור. אך כאשר אנחנו מגיעים הביתה הוא מתחיל לבכות וכל הנסיונות להרגיע אותו לא מצליחים. זה נמשך בסביבות חצי שעה- שעה ואז הוא נרגע אך גם במשך היום הוא נוטה לבכות יותר ואינו רגוע. האם זו התנהגות נורמלית? אים אני אמורה להגיב? כרגע אני פשוט מנסה להרגיעו- מחבקת אותו, מנסה להציע לו משחקים וכו עד שנרגע...

שלום שיר, לא ציינת כמה זמן הוא נמצא אצל המטפלת, והמידע הזה חשוב, כי לעיתים קרובות תגובות הנסיגה משקפות את משבר הפרידה מאמא, ולאו דווקא את איכות הטיפול שהוא מקבל בחוץ. אם השינוי בהתנהגותו חד ופתאומי, ואין גורם ברור אחר לו ניתן לייחס אותו, שווה לבדוק לעומק מה קורה אצל המטפלת. ככלל, תינוק שצרכיו מסופקים ונענים באופן מיטבי, אמור להיות רגוע ושבע רצון בדר"כ. לאור העובדה שעד היום היה חייכן ונינוח, הדבר מחייב התייחסות. בברכה ליאת

שלום רב, אנחנו מאיזור הקריות ומחפשים פסיכולוג ילדים לאבחון ילד עם צרכים מיוחדים. אשמח להמלצות:[email protected]

שלום מיכל, מקווה שיהיו לקוראי הפורום המלצות בשבילכם. תוכלו לבדוק גם עם רופא הילדים שלכם, שיוכל להפנותכם למכון להתפתחות הילד או למרכז אחר המתמחה בסוג הלקות הרלוונטי. "ילדים עם צרכים מיוחדים" הם קבוצה רחבה מאד, וכיום קיימות התמחויות ספציפיות כמעט לכל סוג של בעיה. השתדלו לצמצם את מרחב החיפוש שלכם, ולהתמקד באנשי המקצוע ה'נכונים'. בהצלחה ו...חג סוכות שמח ליאת

אנו מתכננים יום הולדת לביתנו בת ה 3 בפארק,ורוצים להזמין 35 בני משפחה (מבוגרים וילדים). האם גיל 3 מתאים לאירוע כזה? האם פעוטה בת 3 יכולה להכיל 35 איש שבאים לברך אותה? הייתי רוצה להבין האם אירוע כזה אכן עושה טוב עם הילדה, האם היא זקוקה לו, האם היא תחווה את זה ככיף. מבחינת החוויה של ההורים זה בסדר, אבל הייתי רוצה להתמקד בחוויה של הילדה. האם זה לא גדול עליה? אולי היום הולדת בגן מספיק ועדיף לחכות לשנה הבאה או אפילו לגיל 5? תודה מראש

שלום אריאל, לא בטוח שאני הכתובת להשיב על שאלתך, פשוט בגלל שאיני מכירה את בתכם, את "כתב היד" הרגשי שלה, ואת כישוריה החברתיים. עקרונית, אירוע כזה יכול להיות אסון, ויכול להיות חווייה נפלאה לכולכם. אם המוזמנים הם בני משפחה מוכרים ואהובים על בתכם, ואם היא (ואתם) מורגלים באירועים משפחתיים רבי משתתפים, איני רואה מניעה מחגיגה כזאת. אם, לעומת זאת, בתכם מסוגרת וביישנית, מפגינה קושי בסיטואציות בהן היא נמצאת במוקד תשומת הלב, ועלולה להגיב בזעף, כעס או בהלה - אפשר לוותר. אחד הגורמים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על התנהגותם של ילדים קטנים, הוא התנהגותם של ההורים עצמם. אם אתם סבורים שאירוע כזה ישמח אתכם, יגרום לכם נחת והנאה (ולא לחץ היסטרי) אפשר להניח בזהירות שבתכם תגיב בדומה לכם. מאחלת לכם יומולדת שמח, בכל דרך בה תבחרו לחגוג. וגם חג שמח... ליאת

שלום רב, יש לי שני בנים בן 4.5 ותינוק בן 1.7 . הבן הגדול לאחרונה בוכה המון ,רוב שעות אחהצ בהם מבלים יחדיו הקטן חוטף לגדול כל דבר שהבן הגדול משחק איתו ואז הגדול מתחיל לבכות ברמות שלא הכרתי בעבר....על כל דבר הכי קטן במקום להתמודד מתחיל לבכות , חשוב לציין שגם הפרידה בבוקר בגן לא קלה וכרוכה בקושי מצידו , הקנאה בין הילדים מאוד גדולה ומורגשת .כל ניסיון שישחקו יחדיו נגמר במלחמה ,אודה לעצות כיצד להתמודד ***כמו כן מחפשת המלצה לפסיכולגית ילדים מומלצת שעובדת עם מכבי [email protected]

שלום רב, ראשית, מקווה בשבילך שתקבלי המלצות למייל הפרטי (רצוי שתוסיפי אזור מגורים) על מטפל/ת בילדים. עד שתגיעו לפסיכולוג, ברצוני להזכירך ששני הילדים שלך נמצאים בשלבים התפתחותיים שונים מאד, ולפיכך הכישורים שלהם והצרכים שלהם (חברתיים, רגשיים, מוטוריים וקוגניטיביים) שונים בתכלית. הציפייה שלך שישחקו יחד, יבלו יחד ויהנו בכל מחיר מפעילות משותפת - מעט לא ריאלית. הילד הבכור שלך אמנם 'גדול' ו'בוגר' בהשוואה לאחיו הפעוט, אך הוא עדיין ילד קטן הקנאי לרכושו ולצרכיו, וכהורים עליכם להשתדל לשמור עליו ועל מרחב המחייה שלו, גם מפני ההצקות של אחיו הקטן. העצה הכי טובה עליה אני יכולה לחשוב כרגע, זה להשתדל להזכיר לעצמך שבנך הגדול עדיין ילד קטן בעצמו, שזקוק לך, לחמימות וההגנה שלך, ושעלייך להתאים את הציפיות שלך ממנו לגילו וליכולותיו הרגשיות. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום רב!בני בן שנה וחצי (אוטוטו)ילד מקסים,חייכן ,תקשורתי,נבון,פעלתן ואנרגתי מאוד.הבעיה המדאיגה אותנו מתחילה ברגע שהוא לא מקבל מה שרוצה באותו רגע או שלוקחים ממנו משהו שאסור/מסוכן.זה התחיל בסביבות גיל שנה פלוס. אז הוא היה זורק איזה צעצוע בכעס על הרצפה או מעיף דברים.בחודש האחרון הילד דופק את הראש (עם המצח) ברצפה,בקיר,בנו...הוא עושה זאת חזק,עד כאב ובכי.ניסינו בהתחלה להתעלם,ניסינו להגיד שאסור,להסביר לו שזה כואב ולא עושים ככה עם הראש,לקחת לידיים ולחבק חזק ולהרגיע..לצערי שום שיטה לא עובדת.הילד שלי פשוט פוצע את עצמו עד סימנים כחולים ושריטות עם דם.אנו מפחדים כבר מהתגובה שלו והלב פשוט נקרע מלראות אותו מגיב ככה.אודה לך מאוד אם תכווני אותי איך להתנהג נכון איתו(גם בזמן שהוא מתחיל עם הדפיקות).האם זה משהו שיעבור עם הגיל.?תודה מראש.

שלום אלה, הטחת הראש ברצפה, בקיר או בדפנות המיטה, היא תופעה נפוצה בקרב תינוקות ופעוטות, והיא באה בתגובה לתסכול וזעם או כדרך להירגע (עד כמה שזה נשמע מוזר). הילדים הללו, רובם ככולם, נשארים בריאים ושלמים למרות הסימנים הכחולים והפציעות השטחיות, ובכל זאת, כדאי לנסות לעצור את החבטות, או לדאוג להעביר את התינוק למקום בטוח ומרופד יותר. אחד הדברים שעלולים להחריף את המצב או לגרום לו להימשך, זה אופי התגובה שלכם. כאשר אתם נבהלים נורא מהתקפי הזעם שלו ומנסים להפסיקם בכל מחיר, התינוק לומד שמדובר בכלי רב עוצמה שחבל לוותר עליו. לכן, אני ממליצה לעשות הכל כדי לשמור על הילד מפגיעה עצמית, אך לא להיכנע לדרישותיו, ולא לוותר על מה שהדליק את המהומה מלכתחילה. לא קל, אני יודעת. אך זהו כנראה חינוך. שולחת לכם כוח ונחישות. וכן. זה יעבור בסוף. בוודאות. מועדים לשמחה ליאת

שלום. בני בן ה- 9 וחצי(הבכור) מלא פחדים. הדבר מתבטא בכך שהוא אינו הולך מהסלון לאמבטיה ללא הדלקת אורות במסדרון, כאשר הוא רואה משטרה למטה הוא מפחד, וכו. הדבר החמור ביותר הוא עם אשתי. מהרגע ששמע בשנה שעברה על ילד מכיתתו שאימו עזבה את הבית, אין הוא נותן מנוחה לאשתי. בכל ערב, הוא מחכה במרפסת לראות מתי אשתי מגיעה מהעבודה, מתקשר אליה כל הזמן, דואג מתי היא תבוא הביתה. כאשר היא יוצאת עם בתי, הוא שואל האם היא תחזור הביתה. כאשר אני הולך איתו לחוג, הוא דורש שאני לא אזוז, על מנת שיוכל לראות אותי כל הזמן, בבית הוא לא מוכן להישאר לבד ועוד ועוד. דיברנו איתו בכדי להבין ממה זה נובע וניסינו להרגיע אותו שלא נעזוב אותו אף פעם אבל זה לא עוזר. הוא כל הזמן מפחד. אף פעם הוא לא הלך לאיבוד! מיותר לציין שאשתי לא יכולה לעשות כלום ואפילו לצאת מהבית לבד היא לא יכולה(הוא לא מוכן להישאר איתי בבית ורוצה כל הזמן להיות צמוד אליה). אנו שוקלים לפנות לייעוץ פסיכולוגי. מה עושים?

שלום טל, הסיפור שלך מדגים איך לפעמים החרדה מתפתחת ומתרחבת עד שהיא הופכת באופן לא מודע לאמצעי שליטה של הילד על סביבתו. כרגע, הילד שלכם מנהל את הבית ולא מאפשר לאמו ולך חופש תנועה נורמלי. הוא, כמובן, לא עושה זאת בזדון, והחוויה שלו היא חוויה אמיתית של פחד ומצוקה. אך יש תמורה לאגרה... הפנייה לייעוץ בהחלט במקומה כאן, ואני מציעה לשקול (יחד עם המטפל) אפשרות של הדרכת הורים תחילה, ורק אם לא יהיה שיפור משמעותי, לשקול התערבות טיפולית עם הילד. בעיני, עדיף למצות תחילה תהליך של שינוי בגישת ההורים, ורק אם לא יעזור - טיפול לילד. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן הארבע התחיל לא מזמן גן חדש דו גילאי, במסגרת המאבק על מקומו מול הבוגרים הגננת אומרת שהוא מתפרע ומשתולל, וקרה שבעט או דחף ילד בכוח תוך כדי משחק, או בכוונה. איך נכון להגיב כאשר הוא מתפרע או מגזים בהשתוללות? הגננת בגן כעסה עליו מאוד לאחר שבעט בילד אחר, למרות שכלל לא היה ברור אם נעשה בכוונה או תוך כדי משחק משותף של שניהם. גם בבית הוא לעיתים אגרסיבי עם אחותו הקטנה או איתנו, ולמרות נסיונותינו לטפל בזה לא נראה שהוא מקשיב או לומד. גם כאשר אנחנו לוקחים ממנו דברים שהוא אוהב (זמן מחשב למשל) או כאשר הוא נאלץ לחזור הביתה מבילוי בגלל התנהגותו. מה עושים? תודה

שלום ליליאן, להשתוללות אלימה אין הצדקה בכל מקרה, גם כאשר היא נעשית מתוך משחק. כחלר מסביבה בטוחה שאנחנו מנסים ליצור עבור ילדינו, עלינו להבטיח מינימום איומים וסכנות בבית ובגן. לכן, הגננת צודקת כשהיא מטפלת ללא פשרות בהתנהגות אלימה, ואני מציעה לך לגבות אותה ולחזק אותה במאמץ לרסן את בנך ואת יתר הילדים המשתוללים בפראות. גם בבית, רצוי להביא לכך שבנך יבין שהתנהגות אלימה וחסרת גבולות אינה אפשרית. הסברים מילוליים אינם מספיקים, ואם את מציינת שבנך "אינו מקשיב", סימן שהוא למד שאפשר להתעלם מכם ומהמילים שלכם. גם סנקציות ועונשים חייבים להיות מידתיים, מיידיים, וקשורים ככל האפשר לאופי המעשה. כאשר את שוללת מבנך שעות מחשב, זה יכול להיות מכאיב עבורו, אך לא בהכרח יעיל כמעצב התנהגות. אני ממליצה לך להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני (ברוב המקרים ניתן להסתפק בפגישה אחת או שתיים) כדי ללמוד אסטרטגיות יעילות לטיפול במצבי קונפליקט, וכדי לבסס מחדש את מעמדך כהורה סמכותי. כל עוד הילד שלך מפעיל אלימות כלפייך, את נתפסת בעיניו כחלשה, חסרת סמכות, ומספקת שירותים. זו עמדה בעייתית שעלולה להוליד קשיים חברתיים ובעיות חרדה. פני להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת שנה ועשרה חודשים, לאחרונה עברנו בית ובעקבות המעבר העברנו את הפעוטה לגן חדש. הילדה נמצאת בגן החדש רק שבוע, אך מסרבת לאכול בכל הארוחות, מאכלים כי ידוע לנו שהיא אוהבת. היא גם גמולה מטיטולים ומסרבת לעשות פיפי בגן. כשאני איתה בגן היא אוכלת ועושה פיפי בלי בעיות. בנוסף היא מתעוררת בלילות מספר פעמים. אחרי שכבר למעלה משנה ישנה לילה רצוף. אני יודעת שהכל ביטוי למצב של חרדה שהיא חשה עקב טלטלות רבות בעולמה הקט. אבל מה לעשות ? כשהיא בבית אחר הצהרים היא מתנהגת כרגיל, אינה עצובה, עושה פיפי וקקי בלי בעיה, משחקת ושמחה. האם פשוט לחבק, לאהוב, לתמוך ולחכות שישוב לה הבטחון? או להיות איתה כמה ימים נוספים בגן?... אני צריכה עצה מקצועית. תודה.

שלום שני, גם להערכתי מדובר בתגובה למעבר, ואני מאמינה שהתיאבון יחזור כשהיא תרגיש 'בבית' בגן החדש ובבית החדש. אחרי סוכות, אני מציעה להישאר גמישים ומתחשבים, ולאפשר לה שבוע נוסף של הדרגתיות בשעות הגן. השתדלי לקחת אותה מוקדם יותר, כדי לקצר לה את זמן ההתמודדות. את יודעת, יש מי שמאמינים בשיטת ה'זבנג וגמרנו', לפיה רצוי "לזרוק את הילד למים" ולתת לו להתרגל בזמן קצר יחסית למצב החדש, ויש מי שמאמינים בגישת ה'צעד צעד', לפיה מוטב להשאיר את הסיטואציה נעימה ומזמינה ככל האפשר, ולהימנע מטראומות מיותרות. אני נוטה להאמין שאם יש ברירה, עדיף לנקוט בגישה הדרגתית, ולהתחשב בקצב ההתמודדות של הילד. כנראה שבכי וקושי הם בלתי נמנעים בכל מקרה, אך למרבה השמחה הם חולפים מהר, והילדים מסתגלים ולומדים בסופו של התהליך לאהוב וליהנות מהגן. מועדים לשמחה ליאת

בני בן ה-13, הוא בן הזקונים שלנו (אחיות בנות 27 ו-24).הוא ילד שקשה לו להעסיק את עצמו, הכל סובב אצלו סביב האוכל, אין לו גבולות הוא רוצה הכל עכשיו ומיידי. מדבר לא יפה. הוא תלמיד מצטיין אבל הוא ילד מאוד לחוץ, הוא פרפקציוניסט.הוא מקבל בלאק-אאוט לפני מבחן אבל מצליח בלימודיו. בסה"כ ילד מקסים, רגיש חברותי ואהוב. האם צריך לקחת אותו לטיפול? ואם כן,לאיזוה סוג? תודה.

שלום ענת, מי שאחראי על הגבולות בבית הם ההורים ולא הילדים, ולפיכך התלונה על ילד "שאין לו גבולות" אינה תקפה בעיני. ילדים מפתחים גבולות פנימיים לאור הגבולות החיצוניים שהוצבו להם מאז היו פעוטות. ילד שמתחצף, שמתקשה להעסיק את עצמו ולווסת את עצמו "חשוד" כילד מפונק מדי, שלמד להאמין שהעולם מתנהל עפ"י צרכיו ורצונותיו, ושהוריו הם מספקי שירותים המוותרים על צרכיהם ורצונותיהם לטובת אלה שלו. העובדה שהוא כ"כ מקסים מחזקת את כיוון המחשבה הזה, ויכולה לרמוז על כך שלא מדובר ב'פתולוגיה' חמורה (ככל שאפשר לקבוע ממרחק), אלא בפינוק ובעיית גבולות. אני מציעה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולהתייעץ איתו האם יש הצדקה גם לטיפול פרטני. בהצלחה ליאת