פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הי ליאת, אני מתרגשת לכתוב לך שוב... בעבר כתבתי לך הרבה לגבי קשיי עם בתי בת ה 5 כיום, לאחר לידת אחותה.. וכיום, לאחר המון מודעות ושיחות עם חברות, ייעוץ קצר, ותיאום עם בן זוגי, אני חשה עם הרבה יותר חוסן, יכולת ובעיקר הבנה לגבי איפה לא להכנס למאבק כוחות, איפה אפשר לתת עוד קצת "חבל" עבורה, ועם המון אהבה וחיזוקים. כעת, אותה "תינוקת" שבעבר התסיסה את אחותה,מעצם הולדתה... אני קצת מתקשה איתה לאחרונה. היא בת שנתיים ומגיל צעיר מאוד היא נרדמה במיטתה ללא כל קושי. לפני כחודש הייו כל המשפחה בטיול לחו"ל ושם שכרנו דירה. באחד הלילות התעוררה בצרחות, כאשר היא מדמה את השמיכה המקופלת שלצידה, ל"חתול", תוך שהיא בוכה מאוד ומצביעה על ה"חתול". הרגענו אותה, ישנתי אפילו לידה ומאז בכל ערב הייתי יושבת לידה עד שהחלה להרגע ולהכנס להרדמות. כששבנו ארצה, ובעצם מאז, יש קושי לשים אותה במיטה ולצאת. יש רוטינה של סיפור, שיר שאני שרה לידה ואחר כך יוצאת ומתחילות צרחות ובכי "שב לידי".. ( אני "נקרעת" כשאני שומעת את זה)? למעשה, רק לפני כשבוע וחצי התחלתי לנקוט בשיטה של לצאת לכמה דקות, ואם בוכה, לשוב להיות מעט, לצאת וכו', כי הבנו שצריך לתת לה מסר שהכל בסדר.. ואכן היתה הטבה כמה לילות. בלילות האחרונים היא יורדת מהמיטה ובוכה, אני מחזירה אותה שקט, נותנת מוצץ ואומרת לילה טוב ,נשארת דקה משהו כזה ויוצאת, וחוזר חילה, אם עוד לא נרדמה.. מאוד קשה לי עם זה. אינני רוצה להיות איתה עד שתרדם, כי חשוב לי שתשוב לישון בכוחות עצמה. מצד שני, אני יודעת שכנראה זה קשור למה שקרה אז, ואולי לא, אולי קשור לגיל שמתחילים לפחד בו. איך מאזנים בין השניים? תודה רבה על התייחוסתך ושנה טובה.

שלום גלית, שמחתי לקרוא שאת מרגישה מחוזקת ובטוחה יותר. יופי. בעניין בתך הקטנה, התיאור שלך נשמע מוכר מאד. עדיין זכורים לי לילות שלמים בהם גירשתי 'נחשים' מהמיטה ומהשטיח בסלון, או 'אפרוחים' שטיילו על הארונות. ילדים בני שנתיים-שלוש יכולים להעסיק אותנו לא מעט עם פחדים מסוג זה, המעידים בדר"כ על התפתחות קוגניטיבית נורמלית, ולא על פתולוגיה כלשהי. הדרך לאזן בין הצורך להכיל ולגונן לבין הצורך לפתח עמידות וחוסן אצל הילדים אכן נחוץ, ורוב ההורים מצליחים איכשהו ללהטט ולמצוא את שביל הביניים. לתפיסתי, בתקופה בה הפחדים בשיאם, והקושי להבחין בין דמיון ומציאות עדיין בעינו, אפשר לשבת לצד המיטה של הילד ולסייע לו בנוכחותנו נוסכת הביטחון. חשוב להישאר שקטים ורגועים, ולהמעיט ככל האפשר בדיבור או מגע (אחרי החיבוק ונשיקת ה'לילה טוב', כמובן). טקס השינה הקבוע מסייע לילדים להבין מה נדרש מהם, עוזר להם להירגע ולהיכנס לדמדומי השינה, ואז - כל שנותר לנו זה להישאר שקטים בחדר (אפשר לקפל כביסה או לקרוא עיתון עם אור קטן), ולשדר בלא מילים את המסר לפיו "אני כאן, שומרת עלייך, אבל המשימה כרגע היא להירדם ולישון". הפחדים הללו, מציקים ומעצבנים ככל שיהיו, חולפים מעצמם ברוב המקרים, ואנו נזכרים בהם אחרי שנים אפילו עם צביטה קלה של געגוע נוסטלגי... שנה טובה! ליאת

שלום ,ילדה שלי בת 8.5 יש לה תופעה חדשה שכל הזמן מעבירה את היד שלה על הגבות ובמהירות ,זות התנהגות לא יפה ואני מפחדת שהיא תתרגל , הערתי לה הרבה וזה לא עוזר יש לה אח בן שנה וחצי שהגיע אחרי 7 שנים לא יודעת איך לעזור לה . תודה מראש

שלום רב, מציעה לא להגיב ולא להעיר, ולתת לזה לחלוף לבד. ככל שאת מתעסקת בזה את מגבירה את הסיכוי לכך שההתנהגות תתמיד. אם את מזהה גורמי לחץ בחייה כרגע, פעלי להפחתתם (בהנחה שהתנועה הזו משקפת סוג של 'טקס' מפחית חרדה). בברכת שנה טובה ליאת

שלום רב אני מחפש מטפל ריגשי לילד בן 4.5 באיזור השפלה ( גדרה , רחובות וכד' ) . אשמח לתגובה

שלום חזי, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכל לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכה ליאת

ליאת שלום, ביתי בת 5 ו-10 חודשים עלתה לכיתה א' אנחנו כבר כמעט חודש בכיתה א' והילדה מסרבת להתנתק מאיתנו בבוקר היא עושה סצנות של בכי בכול בוקר כמה שאני מנסה לדבר איתה בבית היא מבטיחה שהכול יהיה בסדר ושמגיעים בבוקר למחרת הסיפור חוזר על עצמו חשוב לי לציין כי הדבר היחידי שגורם לה לשחרר את היד זה רק שהמורה שלה מגיעה לכיתה וגם זה בקושי לאחר שאנחנו הולכים הכול בסדר ומתנהל כרגיל זה קרה לה גם לאחר שבוע שהכנסתי אותה לצהרון והיא סרבה שיקחו אותה לשם וסירבה בתוקף עד שהוזעקתי לקחת אותה. באופן כללי קשה לה להתנתק מאיתנו אני לא יודעת איך להתמודד עם זה יחד עם זאת שהשבוע הראשון היה בסדר ונראה מבטיח והכול השתנה פתאום. כול בוקר באותו התהליך אני מתחילה את הבוקר בעצבים ובכי כשאני עוזבת אותה וזה גורם לי להמשך היום לא טוב תעזרי לי בבקשה

שלום חני, מבלי להיכנס כרגע אל הסיבות לקושי של בתך להיפרד (יש ילדים המתקשים במעברים כמעט בכל המסגרות, וגם הם מתרגלים בסוף...), נדמה לי שאפשר לנסח איזה כלל יסודי אחד שהוכיח את עצמו - כאשר לילד שלנו קשה מאד, הוא צריך אותנו רגועים סמכותיים ושקטים, ולא נחלשים בוכים או מתעצבנים יחד איתו. לכן, יהיו הסיבות אשר יהיו, בזמן הפרידה בבוקר עדי מאמצים להישאר רגועה, תוך שאת מזכירה לעצמך שאינך משאירה אותה במדבר שממה, אלא בכיתה א', בבי"ס טוב, בידיה של מורה אחראית ומנוסה. אפשר (וגם חשוב) להישאר אמפתיים לקושי, ועם זאת לשדר עם או בלי מילים שאת סומכת עליה, סומכת על ביה"ס, וסומכת על על עצמך. נסי לא להיגרר לסצינות דרמטיות, ולהישאר שקטה ועניינית גם מול בכי מר. לאחר הפרידה, הזכירי לעצמך שוב שהיא בידיים טובות, ונסי להתפנות למשימות היום שלך. במפגש המחודש שלכן בצהריים או אחה"צ, שבחי אותה על המאמץ וההתגברות, גם אם היה בכי בבוקר. הביעי הערכה לזה שהיא "משתדלת", וביטחון ביכולתה להתאקלם בסופו של דבר ולתפקד כתלמידה נהדרת. והנה, רק החלה השנה, וכבר סידרו לנו חופש. נסו ליהנות ולנוח בחופש כדי לצבור כוחות לנסיגה הקלה שבוודאי תורגש אחרי החגים. שנה טובה ובהצלחה ליאת

הי ליאת אני אתחיל בזה שאגיד תודה על המענה. אני האדם הכי סגור בעולם בערך. אני בת 24. אני שמרתי הכל לעצמי מגיל קטן. אני משתפת רק כמה חברות קרובות וגם זה בצורה מאוד מוגבלת. אני כבר לא יכולה יותר עם הבדידות הזאת. בא לי מישהו לדבר איתו. שיקשיב לי באמת. רק יקשיב זה הכול. אני בטיפול , אבל קשה לי מאוד מאוד להיפתח למטפלת שלי...לפעמים אפילו אני חושבת שהרגשות שלי בורחים ממני.. החברות שלי עוזרות לי מאוד, אבל אני צריכה דמות מבוגרת לתמיכה, נשמע הגיוני? עםההורים שלי אני סגורה מאוד ואין מצב בחיים שאני אפתח אליהם... אני גם לא רוצה... אוף אני לא יודעת מה לעשות כבר... כל שבוע ההתחלה של הטיפול היא כאילו זה הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות... כבר חצי שנה בטיפול... ליאת אני לא יכולה יותר להתמודד לבד... אבל לא מסוגלת להוציא שום מילת רגש מהפה שלי... לדוגמא אם המטפלת תשאל אותי אם אני עצובה אני לעולם לא יגיד כן.... כיאז אני כאילו בנאדם שמרגיש וזה פשוט מגעיל אותי... ייאושששששש

שלום לירז, למרות התחושות הקשות שאת מתארת, נדמה לי שמוקדם מדי להתייאש. יש אנשים שקרבה ואינטימיות מאד מאד מאיימות עליהם, דווקא בשל ההזדקקות הגדולה והכמיהה לקשר. גם טיפול הוא קשר, ואני מעודדת אותך להתעקש עליו, וללמוד לאפשר לעצמך לוותר לאט לאט על חלק מהזהירות והריחוק. זה לא קל, אני יודעת, אבל נדמה לי ששווה לקחת את הסיכון. שולחת לך נגיעה רכה ליאת

ליאת פשוט ריגשת אותי.. את מדהימה. הלב שלי מוסר לך תודה

אחותי הקטנה (והיחידה), היא בת 18 וחצי. ולדעתי יש איזשהי בעיה שצריך לטפל בה... יש לה הרבה יזיזים. היא הרבה נפגשת עם גברים בשביל לעשות סקס, וגם הרבה אנשים באים אליה אחרי ששמעו עליה מחברים שלהם. בד"כ זה אנשים מהשכבה\בית ספר\עיר, היא מדברת איתם קודם כל בפייסבוק\סמסים ואז נפגשת איתם. העניין הנוסף הוא שהיא לא מחפשת חבר, כי לטענתה שורה תחתונה- מערכת יחסים זה סקס- זה העיקר, ואם יהיה לה חבר אז היא תהיה מחוייבת לו ולא תוכל לשכב עם אחרים. לכן נוצרת מערכת יחסים שכזו... מעבר לכך, היא אינה מאמינה בעצמה שהיא חכמה, למרות שזה מעציב אותה כי היא רוצה להיות. (והיא חכמה תאמיני לי... ), כל הדמוי העצמי שלה מעורער... היא חושבת שהיא לא חכמה בכלל, היא מאמינה שבנים רוצים אותה בשביל סקס (הביצה והתרנגולת...) ובנוסף גם מאוד חשוב לה מה חושבים עליה. בבית היא מקבלת הרבה חיזוקים ואין שום דבר שכביכול יגרום לה כל כך לא להאמין בעצמה עד כדי לתת את הגוף שלה לאנשים שאינה מכירה. היא הייתה אצל פסיכולוגית, אבל בשלב מסויים היא ביקשה לא ללכת אליה. כבר שנה שהיא מדברת איתי על העניין הזה (כמובן בקטע טוב...), ואמא שלי עד לפני כמה ימים לא ידעה על זה כלום. לפני כמה ימים החלטתי לספר לה. מתוך מחשבה שזה לא ייגמר לבד, ושהיא צריכה עזרה. כי נראה לי שזה לא תקין להיות עם כל כך הרבה גברים רק בשביל סקס, ועוד כי זה הדבר היחיד שהיא עוד איכשהו מאמינה בו, בגוף שלה. אמא שלי חשבה לדבר איתה, אבל השאלה היא איך לגרום לאחותי לשתף, מבלי לפגוע בה... היא חשבה אולי לומר לה שהיא שמעה מאמא של אחד הילדים בעיר (או בשכבה), שהיא נפגשת עם כל מיני בנים ורצות שמועות וזה... האם זה נכון? מה כדאי לעשות במקרה כזה?? קשה לה להפתח אם היא מרגישה שמטיפים לה, כועסים עליה. ואמא שלי כמובן לא תכעס, אלא רק רוצה להסביר את ההשלכות של זה.... ולהבין איפה זה נופל, עניין הדמוי העצמי. כי היא ילדה שקיבלה חיזוקים.... :) אין כל כך אפשרות לפסיכולוג, כי היא נמצאת כרגע בשנת שירות. תודה גל

שלום גל, אני בספק אם מה שיעזור לאחותך זו עוד שיחת תוכחה ש"תסביר לה את ההשלכות" של מעשיה. אין לי ספק שהיא מכירה את הטיעונים הללו היטב, ולא חשוב אם הם מגיעים ממך או מאמך. סקס בלתי מובחן יכול להעניק (לטווח הקצר) מידה של נחמה, בהיותו מעניק אשלייה של קרבה ואינטימיות. לפעמים יש לו תפקיד בשימור תחושת הערך העצמי, בעיקר אצל בנות שמרגישות נחותות או בלתי מוצלחות, ואז - המראה המצודד הופך למקור העיקרי ממנו אפשר "לשאוב" תחושת גאווה, סיפוק וערך. לעיתים, יחסי-מין מרובי פרטנרים אינם אלא דרך עקיפה לפגיעה עצמית, שכמו כל פגיעה עצמית ממלאת תפקיד בוויסות רגשות לטווח הקצר (ומסבכת אותנו מאד לטווח הארוך). בקיצור - אף אחת מהאפשרויות הללו אינה משמחת, והפיתרון, כפי שאני רואה אותו, כרוך בטיפול פסיכולוגי ארוך, ולא בשיחת נזיפה גם אם כוונתה טהורה. גם בשנת שירות אפשר לקבל עזרה מקצועית, ואני ממליצה לך לכוון את המאמצים שלך בכיוון זה. בהצלחה ליאת

היי, אני אמא לשני ילדים מקסימים בת ובן שההפרש בינהם הוא 1.4. הם ילדים ממושמעים ובאמת ילדי מתנה. אך כשלפעמים מתנהגים בצורה לא הגיונית ואני צועקת עליהם הם נורא נבהלים...אתמול צרחתי על הבת שלי כי אני רוצה שתתנהג בצורה מסיימת והיה לה משחק ביד מרוב שהיא נבהלה המשחק נפל לה מהיד. אני לא מרבה לצעוק בכלל..אך בתקופת ההריון יוצא לי צרחות.אני מפחדת מזה מאוד שהם נבהלים ככה.אבל מצד שני רק בצעקות הם מבינים.מה לעשות???.

שלום רב, לא ציינת בני כמה ילדייך, אבל איכשהו זה לא מאד משנה, במיוחד לאור העובדה שמדובר ב"ילדי מתנה ממושמעים" כמו שאת קוראת להם. אני מאמינה שהורה צורח הוא הורה מתוסכל וחסר אונים, שלא מצליח להשיג שיתוף פעולה בדרכים חיוביות. חינוך בדרך של הפחדה יכול להוביל למידה של צייתנות, אך זו נעשית בדר"כ רק בנוכחותה של דמות הסמכות, וכרוכה בפחד, עויינות ועצבנות. חינוך טוב, משיג מהילדים שיתוף פעולה והתנהגות פרו-חברתית מתוך עמדה של התחשבות, כבוד הדדי והתאמת הציפיות ליכולתם של הילדים בכל גיל. אם הילדים שלך "מבינים רק בצעקות" (מוזר בשביל ילדים ממושמעים כמו שלך), משהו בדרך התפקשש, וכדאי לתקן אותו. אני ממליצה לך לקרוא קצת בפורום שלנו או בכתבות אחרות באינטרנט, על הצבת גבולות נאותה. ככלל, כאשר את רוצה שילדייך יתנהגו באופן מסויים או יעשו משהו שאת מבקשת (אני מקווה שזה משהו המותאם ליכולתם) רצוי להשתדל לדבר מה שפחות - מעבר לבקשה עצמה - ואז לפעול ולדאוג שזה יקרה, ולעשות זאת בשקט, אך בנחישות. כאשר את אומרת ומבקשת שוב ושוב, ולא דואגת שבקשתך תתמלא, את צוברת כעס, ואז מתפוצצת בצווחות. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחולל שינוי חשוב בהתנהלות שלכם, ולהחזיר את האווירה הטובה הביתה. בהצלחה ליאת

לפני כמה ימים בן שלי, ילד בן 5 וחצי התחיל למצמץ עם עיניים. המצב הנפשי שלו מצויין, הוא אוהב את הגן שלו את הגננות, יש לו המון חברים וגם בחוג הוא נהנה. אז אני לא יודעת על מה להצביע שיכל לגרום לו למצב חרדה אודומה. רופא עיניים בדק ואמר שהתופעה יכולה להיות אלרגית ונתן טיפול אנטי אלרגי. הוא ציין שאם המצמוצים לא עוברים במהלך חודש יש לפנות לנוירולוג. מה לעשות?

שלום אולגה, מצמוצי עיניים יכולים להיות, כמו שאמר לך הרופא, ממקור פיזיולוגי-גופני או כתוצאה של מתח נפשי. אם אינך מזהה גורמי לחץ בחייו כרגע, הסבירות של ההסבר הפיזיולוגי גבוהה יותר. גם אם מדובר בתגובה למצב סטרס (לפעמים תחילת השנה מעוררת סוג של לחץ), ברוב המקרים התופעה נסוגה או נעלמת כליל כשרמות המצוקה יורדות. בשלב זה, עקבי אחרי המלצותיו של הרופא ופעלי בהתאם להן. בריאות ושנה טובה ליאת

היי, ביתי בת 6 התחילה כיתה א' השנה, מתחילת השנה היא נירדמת בכול אפשרות, גם בשיעור, היא יכולה לישון שעתיים צהריים ללכת לישון ב- 20:00 ולהירדם בשיעור. עשינו לה בדיקות דם, כלליות, ברזל סוכר בלוטות התריס, הכל בסדר, קצת חוסר ברזל אבל הרופא טוען שזה לא מה שמשפיע. אני רוצה לצין שאבי נפטר לפני 7 חודשים, בפתאומיות מסרטן ועברנו תקופה מאוד קשה.הילדה מאוד עצבנית,בוכה על כול דבר, ובאופן כללי היא מופנמת.מה אפשר לעשות, האים צריך לבצע עוד בדיקות? אשמח לתגובתכם... תודה מירי

שלום מירי, אשר להמשך הברור הרפואי, אנא התייעצי עם רופא הילדים שלכם ופעלי בעצתו. ברמה הפסיכולוגית, יכולים להיות הסברים להירדמויות שלה, בהם גם דיכאון, חרדה (הגוזלת המון כוחות), הפרעת שינה ועוד. לאחר שתשללו את הכיוונים הגופניים-פיזיולוגיים, אפשר יהיה לחשוב על הכיוונים הרגשיים ולטפל בהם. ברצוני לציין שילדי כיתה א', במיוחד בחודש הראשון ללימודים, עלולים להיות מותשים מאד, ולו בשל הצורך לשרוד פיזית ונפשית את המסגרת החדשה על תביעותיה המגוונות. במקרה שלכם, נוספים על כך גם גורמי דחק אחרים, שבוודאי תורמים אף הם לתמונה הכללית. נסו להתאזר בעוד סבלנות, ולתת לה זמן. אם תרגישו שאחרי החגים היא אינה מצליחה להתארגן ולחזור לעצמה, אפשר יהיה לשקול התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכת שנה טובה ובריאה ליאת

שלום ליאת, ענית לי לפני מספר ימים בנוגע לבני בן הארבע המבקש ללבוש שמלות ומתחפש לרקדנית, וצרפת לי מספר קישורים לדיונים בנושא. משלושת הדיונים הראשןנים הבנתי את המסר - זה לא בהכרך מעיד על העתיד ובעיקר אמרת שוב ושוב-אין מה לעשות, חשוב לתמוך ולחזק. מצד שני, בתשובה הרביעית כבר אמרת משהו אחר-שמשיכה מינית לא ניתן לשנות אבל שעל בלבול מגדרי כן ניתן וכדאי לנסות להשפיע, ופה כבר התבלבלתי. לא בדיוק הבנתי למה ענית באופן שונה לאמא הרביעית (אולי כי בנה רק בן ארבע? או בגלל סוג המקרה?) ולענייננו - מה בעצם את ממליצה לי לעשות היום? האם לאפשר באוןפו חופשי מה שהוא רוצה ולקוות שזה יעבור או לנסות להגביל? אני כמובן מנתבת אותו לפעילויות תואמות מין, אבל הילד לא אוהב מכוניות וכלי עבודה (סתם לדוגמא...), ואני כמובן לא אלחץ עליו לחק עם מה שלא מתחשק לו. באיזה גיל זה כבר מתחיל להיות משהו שנראה יותר "רציני" וקבוע? מתי זה מפסיק להיות בגדר דבר טבעי שיחלוף? ושוב-איך את ממליצה לנו להגיב לעניין? אגב, מדובר בילד שממש לא עסוק בלהתאים את עצמו למוסכמות חברתיות. לא יודעת אם זה קשור אבל הוא ממש לא ילד שעושה "מה שכולם עושים" כדי להרגיש שיך, אלא דווקא נהנה מלהתריס (ולהכעיס) לעיתים, אם כי ממש לא נראה לי שהעניין הזה נובע מרצון להרגיז, אלא באמת ממשיכה אמיתית לאלמנטים נשיים ועדינים. תוך כדי שאני כותבת את חושבת על עוד משהו-מדובר בילד עם בעיית ויסות חושי, שנוטה לאימפולסיביות ולאגרסיביות. אולי זו דרך לא מודעת לנסות להיות עדין, כקונטרה לאגרסיביות שיוצאת ממנו ללא שליטה בסיטואציות חיים אחרות? מתנצלת על אורך היריעה. תודה מראש על תשובתך.

היי שוב, תפקידי המין הם עניין נרכש, הן בדרך של צ?פ?יי?ה וחיקוי, והן בדרך של תכתיבים חברתיים, משפחתיים, תרבותיים. כהורים, אנו ממלאים תפקיד מכריע בהבניית זהותו של הילד שלנו, הן בדרכים ישירות והן בדרך של מסרים עקיפים. החופש שאתם נותנים לילד שלכם, לבחור את המשחקים שלו הוא מבורך, ועם זאת, אני מקווה שתמנעו ממנו להגיע לגן בחצאית וורודה. אני חושבת שמדובר בגבולות שמכתיב לנו השכל הישר (מתי להתערב ומתי לא), ונוטה לסמוך על האינטואיציות ההוריות הבריאות. בעניין העתיד - קשה לנבא האם ומתי זה יחלוף. לפעמים ילדים מזהים סוג של מורת רוח או ביקורת מצד הסביבה, ולומדים לאפק התנהגויות שונות מגדר, ולפעמים התנהגויות אלה מתמידות עד לבגרות. כאמור, הן לא מנבאות בהכרח נטייה מינית עתידית. התיאוריה הנוגעת לנטיות אגרסיביות המבקשות עידון בדרך של התנהגות 'נשית' - מעניינת, אך איני בטוחה אשר למידת התקפות שלה (אולי יש כאן רעיון למחקר...). אני מציעה לטפל בבעיות הוויסות, ואם צריך - גם בבעיית התוקפנות, ללא קשר להתנהגויות הנשיות שלו בהקשרים האחרים. ליאת

שלום ליאת (הילדה בת 8וחצי הילדה שלי איטית בארגון בשיעורי הבית בליבוש באוכל כמעט בכל דבר .והדבר הזה חדש היא הייתה לא הכי זריזה אבל עכשיו היא איטית למשל שיעורי בית שהיא יכולה ויודעת לפתור ב 10 דקות היא יושבת שעה .וזה מעייף כי היא לא מספיקה לשחק גם .אני רוצה עזרה או כיוון למי לפנות תודה (יש לי תינוק בן שנה וחצי )תןדה

שלום נרדין, אני מבינה שבחוויה שלך, בתך לא עומדת בקצב לו את מצפה, וכדי לדעת אם מדובר בבעיה ממשית או בהתרשמות בלבד, נדרש אבחון. קשיי ארגון, איטיות וסרבול יכולים להיות קשורים ללקות ממקור אורגני (כמו הפרעת קשב וריכוז, בעיה באינטגרציה החושית, ועוד). יתכן שמדובר בבעיה רגשית, וצורך חזק להשאיר אותך מעורבת ועסוקה בה בכל מחיר. אני מציעה לנסות להגיע לאבחון פסיכודיאגנוסטי ודידקטי, ולעזור לה בהתאם לממצאים. עד אז, אני ממליצה לעזור לה ולקצר עבורה את משך הישיבה על השיעורים בכל מחיר. טווח קשב של ילדים קצר בהרבה מזה של המבוגרים, וחשוב לזכור זאת. גם אצל מבוגרים יש 'נפילת קשב' כל 20 דקות בקירוב, ואצל ילדים זה קורה הרבה קודם. לכן, אחרי עשר דקות של ישיבה מאומצת על שיעורי הבית רצוי לאפשר לה לקום (גם אם לא סיימה את השיעורים), לראות טלוויזיה, לשחק במחשב או סתם לנוח, ולחזור לשיעורים לעוד עשר דקות כשתוכל לשוב ולהתרכז. ישיבה ממושכת מדי יוצרת בדר"כ תחושות קשות של אנטי, מכבידה על משאבי הקשב, ומשניאה את כל מה שקשור ללמידה בכלל ולשיעורי הבית בפרט. אני שבה וממליצה לך להגיע לאבחון טוב, שיוכל למפות את תחומי הקושי והחוזק. בהצלחה ליאת

ובהמשך גם ביקשת איבחון דידקטי, אני חשבתי על איבחון קשב וריכוז ע"י נויירולוג, ומהו המקום של אבחון פסיכודידקטי? בל נשכח שמדובר בילדה עם יכולות קוגניטיביות טובות,,,

שלום ליאת, בני השני נולד עם מיקרוטיה באוזן ימין. רציתי לדעת השלכות של המצב על השמיעה באוזן ואם יש השפעה על האוזן השניה הבריאה? כרגע אנחנו מאוד דואגים לחלק של השמיעה והדיבור שלא יפגעו. התינוק בן 3 שבועות. קיבלנו הסבר מלא לגבי טיפול פלסטי שניתן לעשות בהמשך אך כרגע הנושא הזה פחות מטריד אותנו. תודה

שלום מרי, את כל השאלות בנושא תפקודי האוזן והשמיעה - עליכם להפנות לרופא הילדים או רופא אף אוזן גרון. אני יודעת שקראת את תשובתי לקרן, ומקווה שמהבחינה הפסיכולוגית את כבר מוכנה מעט יותר. מציעה לך ללמוד לאט לאט, לקרוא ולהרחיב את הידע שלך בנושא, ולגלות שמידע מונע פחד. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת, שאלתי אותך אתמול שאלה וקיבלתי תשובה נהדרת. אז קודם כל תודה, ושנית- שאלה חדשה... : הבת הבכורה שלנו בכיתה ב'. היא מאוד חכמה (ואני אובייקטיבי...). היא נוטה להגיד לעיתים לאמא שלה שהיא אוהבת אותי יותר. לא נראה לי שהיא אומרת את זה על מנת להניע את אמא שלה לאיזו פעולה, או כנקמה על משהו, אלא שהיא באמת חושבת ככה. בכל מקרה, אמא שלה מאוד נפגעת מזה. היא משקיעה המון בילדים ונמצאת איתם שעות רבות ביום (עובדת משרה חלקית). לעומתי, שאני רואה את הילדים אולי שעה ביום בממוצע וגם זה בשלב המקלחות וכדומה... האמא טוענת שגם אם הילדה לא תגיד שהיא פחות אוהבת אותה, או יותר אוהבת אותי - זו עדיין התחושה של הילדה גם בלי להגיד. זה כבר כמה שנים ככה. מה הדרך הנכונה להתמודד עם זה?

שלום חגי, הסיפור שלך העלה אצלי אסוציאציה מעניינת - אתה יודע, כאשר אנחנו נמצאים בחדר עם טמפרטורה נעימה, תאורה נוחה, עם רמות חמצן אופטימליות, אף אחד מאיתנו לא יגיד ככה סתם "אוי, אני מת על החמצן הזה!". אם, לעומת זאת, ייקחו מאיתנו משהו מכל זה, ופתאום לא יהיה מספיק חמצן/אור/חום, נרגיש אבודים ומבוהלים. אימהות טובות הן כמו חמצן. הן כה מובנות מאליהן, גורמות לילד להרגיש טוב מבלי להבין אפילו למה, וכל זמן שהכל בסדר (ממש כמו במקרה של האוויר שאנחנו נושמים) לא ממש שמים לב אליהן. מבלי לגלוש להעלבות, אבות המגיעים בסוף היום לשעת הכייף לפני השינה, נחווים כמצרך נדיר ויקר, והוא הופך יקר עוד יותר בגלל שהוא אף פעם לא שואל אם היו שיעורים או אם החדר מסודר. אני מציעה לא להתרגש יותר מדי ממה שנראה כמו אפלייה או העדפה של אחד ההורים, ולא לנסות להתחנף או לשחד את הילדים בתגובה. ילדים צריכים את שני ההורים, גם את זה שמקפיד לחנכם ולדרוש מהם ביומיום, והם אוהבים אותם בדר"כ באותה מידה, גם אם באופן שונה. מבחינתי, הדרך הטובה להתמודד עם זה היא פשוט להפוך את הנושא ל'נון-אישיו'. בשמחות ליאת

היי ליאת, פעמים רבות אני קוראת בפורום ולומדת מעצותייך והנה עכשיו מצאתי עצמי מתלבטת בקשר לבני והחלטתי להתייעץ עימך. בני בן ה-7 ילד טוב, עצמאי, דעתן ויחד עם זאת מאוד רגיש ורגשן. לאחרונה, (בחצי השנה האחרונה לסירוגין) יש לו ימים בהם הוא מרגיש מועקה (בתרגום שלי) הוא אומר בעיקר בלילה לפני שהוא נכנס לישון שקשה לו לנשום, שהוא רוצה לבכות אבל לא יוצא לו והוא לו יודע למה , הוא ילד מאוד סגור ודיסקרטי (מאז שלמד לדבר) וקשה לו להבין ולספר למה זה קורה הוא אומר שהוא לא יודע ממה . לאחרונה נוספו גם סיוטים בלילה (בשישי האחרון התעורר בחמש וחצי בבוקר מבוהל ולא חזר לישון) מדבר על כך שפוחד שיקרה משהו לאחד מאיתנו ההורים . מה לעשות? מה לחשוב? הוא מדאיג אותי אבל יחד עם זאת אני יודעת שיש לו נטייה לדרמטיזציה בעיקר בתחום סיבולת הכאב הפיזי לפחות - כל שריטה פצע קטן הוא מגיב קשה (ולכן ילד מאוד בטיחותי וזהיר נדיר שהוא נפצע הואלא בן טיפוסי אם יש כזה דבר...)ולכן אולי גם בתחום הנפש יכול להיות שמעצים משהו שהוא פעוט.... את בטח מצליחה להבין שאני מבולבלת. תודה על ההקשבה צביה

שלום צביה, פחדים בילדות הם תופעה נפוצה ונורמלית, ויעידו על כך עשרות ומאות הפניות אל הפורומים השונים בנושא זה. הפחדים המופיעים בשלב זה או אחר כמעט אצל כל ילד וכמעט בכל בית, מבשרים בדר"כ התפתחות קוגניטיבית (שכלית, הכרתית) יותר מאשר פתולוגיה נפשית. כך, למשל, עם המודעות הגדלה והולכת לנושאים של בריאות, חולי ומוות, מתפתחות החרדות סביב שלמות הגוף. עם המודעות לסכנות כמו תאונות דרכים, התקפות טרור, וכד', מתפתחות דאגות וחרדות סביב אובדן אפשרי של הדמויות החשובות בחיי הילד. רוב הפחדים הללו חולפים מעצמם, ותפקידם של ההורים מסתכם בתמיכה, הרגעה ונחמה בשעות המשבר. חשוב לזכור שהילדים אינם מציגים או מגזימים: אין להם עדיין את הידע, הפרספקטיבה ומנגנוני ההגנה הבשלים שעומדים לרשות המבוגרים. עבור ילד קטן, גם שריטה קטנה יכולה להיתפס כמסוכנת, מאחר שהוא תופס את הגוף כמיכל גדול שיכול "להתפנצ'ר" אנושות. זאת הסיבה שילדים נרגעים מאד מפלסטר או תחבושת. הפחד שלהם אמיתי, וחשוב להתייחס אליו באמפתיה וכבוד. למרות כל האמור כאן, חשוב לעשות הכל כדי לא לתגמל את הפחד באמצעות פינוק ופיצוי (כמו הזמנה למיטת ההורים, למשל). המענה צריך להיות, לתפיסתי, קשוב ומכיל, ועם זאת ענייני ותחום בגבולות ברורים. אם את מרגישה שהפחדים מפריעים באופן בוטה להתנהלות שלכם ואינם חולפים תוך זמן סביר, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

היי אני זקוקה להמלצה על פסיכולוג ילדים באזור הרצליה/רמת השרון עבור ילד בן 5 במצוקה בדחיפות! תודה מראש

שלום רב, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכה ליאת

ערב טוב, ביתי בת ה- 18 זעקה לעזרה, היא מרגישה תשושה נפשית בוכה בלי סיבה ועצובה היא לא מנותקת חברתית - נהפוך הוא, מצב כלכלי טוב - קיבלה רשיון נהיגה + אוטו , מקובלת ופופולארית מאד טוענת כי יש לה סיוט שחוזר על עצמו , מוצאת עצמה בוכה ללא סיבה אני זקוקה להמלצה דחופה ביותר באזור שוהם - כבר היום מחר בבקשה עיזרי לי שמצבה לא יחמיר אני אובדת עצות תודה

שלום דלי, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וחצי הוא בן בכור. לפני 8 חודשים נולד לו בן דוד, שבאפן מסוים תפס את מקומו כתינוק של המשפחה.למרות שאנחנו גרים יחסית רחוק מאחותי ומתראים בממוצע של כפעם בשלושה שבועות הוא ממש מביע קינאה כשאני או סבא וסבתא (אבל בעיקר אני)מנסים לשחק עם התינוק או להחזיק אותו. השיא היה כאשר אתמול הוא אמר לי פתאום שאני לא אוהבת אותו וכאשר שאלתי "את מי אני אוהבת אם לא אותך" הוא ענה את איתי (התינוק), למרות שלא התראינו איתם יחסית הרבה זמן כך שלא היה שום תרחיש טרי...

ופרץ ממש בבכי, התנהגות שלא ממש אופיינית לו.כל מה שניסיתי להגיד לא עזר, הוא פשוט המשיך לחזור על זה. איך עלי לנהוג? איך אוכל להחזיר לו את האמונה שאני כן אוהבת אותו? האם לא להתעסק עם התינוק כאשר הוא נוכח?

שלום הילה, קנאה היא חלק מרפרטואר הרגשות שלנו, ולא תמיד ניתן למנוע אותה כליל. ביטויים ספונטניים של קנאה אינם מדאיגים כשלעצמם. מה שעלול ליצור נזק, זה דווקא הניסיונות שלנו להשתיק בכל מחיר את הקנאה, בדרך של פיצוי-יתר (פינוק), תשומת לב מיותרת, או רחמים. הבן שלך גילה שביטויי הקנאה שלו, הבכי והתלונות על חוסר האהבה מצידך, מעוררים אצלך תגובות יוצאות דופן, כשאת יוצאת מגדרך (אשמה! אשמה!) לשכנעו אחרת. אני מציעה להניח לזה, ובכל פעם שהוא בוכה ואומר שאינך אוהבת אותו, לומר משהו כמו "אני אוהבת אותך ומצטערת שככה אתה מרגיש. כשתרגע, אשמח לשחק איתך". אני מציעה לא לוותר על המשחק עם איתי, אך לעשות זאת תוך התחשבות. כך את מלמדת אותו שתשומת לבך יכולה להתחלק, באופן ש"זה נהנה וזה לא חסר". זה מסר חשוב, שיכין אותו לקראת אפשרות של אחים נוספים במשפחה. בשמחות ליאת

שלום וברכה, הבן שלי, לעיתים קרובות נהיה עצבני ומתחיל להתפרע ולצרוח וכלום לא עוזר. גם אם מנסים לעשות מה שהוא רוצה אז הוא ממשיך להתעצבן לכיוונים אחרים. הוא ממש מתעקש. למשל: אם עברתי את הכביש במקום מסויים שלא מצא חן בעיניו - הוא ימשיך ויצרח וילחץ שנחזור בחזרה לנקודה בה חצינו ונמשיך בנתיב שהוא רצה. אפילו אם אנחנו כבר ממש רחוקים משם. וכן על זו הדרך. אשמח לכיוונים בריאים להתמודדות עם ההתנהגות הזו, כיצד מכילים אותה וכיצד פותרים אותה ומקדמים את הילד. אציין כי הוא הילד השני במשפחה ויש גם אחות תינוקת בת כחודש. אך ההתנהגות הזו היתה גם לפני הלידה, אם כי ייתכן והחריפה לאחרונה. מאוד אודה לתשובתך.

שלום חגי, מה שאתה מתאר נשמע כמו בעייה של פינוק וחוסר גבולות - הילד שלכם למד שבאמצעות מופע הצווחות העצבני הוא גורם לכם להיכנע לרצונותיו, עד כדי אבסורד. באופן מוזר, הורים נכנעים לגחמות מסוג זה, רק כדי להפסיק את הצרחות, ובכך הם נפסדים פעמיים: הם נכנעים לרצונו של הילד בטווח הקצר, ומנציחים את הבעיה לטווח הארוך. הילד שלכם עדיין קטן, ויכולתו לשאת תסכולים עדיין אינה טובה. מבחינה זו, הבכי והעצבנות במצבי קונפליקט אינם יוצאי דופן. מה שמומלץ לעשות במצבים כאלו, זה להישאר רגועים (זה קשה, אני יודעת), לדבר בסמכותיות שקטה, לנסות להרגיע את הילד במידת האפשר (כולל בהסחת דעת), אך מבלי להיכנע לרצונותיו וממבלי להציע לו תחליפים מפצים או 'פרסים' שאינם מגיעים לו. "אנחנו מבינים שרצית לחצות את הכביש שם ולא כאן, אבל אנחנו - ההורים - מחליטים היכן חוצים, ועכשיו כדאי שתנסה להירגע. יש משהו שיעזור לך?" אפשר להניח שיש מידה של השפעה ללידת התינוקת (מזל טוב!!!), גם אם היה פינוק גם קודם. לעיתים, כשנולד תינוק, יש באמת פחות זמן ויכולת להיענות לגחמות של פינוק, ואז קיימת מוכנות ומוטיבציה גבוהה יותר אצל ההורים ליצור שינוי. נדמה לי שהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני יכולה לקצר לכם את הדרך בצורה משמעותית, ואני ממליצה לכם מאד לפנות ולהיעזר. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני מקווה מאד שאני פונה למקום הנכון, מפני שאני לא כל כך בטוחה לאן אני צריכה ליפנות. בני בן 12 ביקש מימני לקחת אותו לבדיקת עיניים מפני שהוא לא רואה את הלוח, גם מהמורה הוא ביקש לעבור לשורה ראשונה מפני שהוא לא רואה טוב. לקחתי אותו לבדיקת עיניים אתמול, הרופא אמר לנו (רק לבעלי ולי לאחר שהילד יצא מהחדר)שהילד רואה טוב מאד והוא לא מוצא שום בעיה בעיניים, (הילד כנראה משחק ומתעקש שצריך משקפיים). היום כשהאו חזר מבי הספר הוא בכה בטלפון שהוא לא רואה טוב קשה לו בכיתה ואני לא מבינה אותו. (יש לציין שהוא ילד מצטיין בלימודים). אודה לך מאד על תשובה מהירה.

שלום אתי, מציעה להגיע להתייעצות נוספת, בשיתוף רופא הילדים שלכם, נוסף על רופא העיניים. לא הייתי מעבירה את מרכז הכובד לזירה הנפשית לפני שמוצו כל הבדיקות הגופניות. ללא קשר, אפשר לדאוג לכך שהמורה תעביר אותו לקרבת הלוח, אם שם נוח לו יותר. בריאות ליאת

שלום, בתי בת שנה ילדה חברותית, התחילה השבוע ללכת למשפחתון קטן. אני צריכה לעשות נסיעה לאר"הב, וחשבתי להשאיר אותה לראשונה, עם אבא וסיוע נוסף של בייביסיטרים. אבא מעורב בטיפול השותף, אבל פחות מאמא... הילדה ינקה, אבל לאחרונה יונקת רק מעט לפני השינה ובקימה, ולוקחת בקבוק בשמחה. האפשרות האחרת היא לקחת אותה איתי - אבל מדובר על טיסות של 22 שעות, הפרש זמנים של 10 שעות, ולהיות עם בייביסיטרים זרות בחו"ל. אם אסע בלעדיה - אסע ל 11 יום. אם אסע איתה אשתדל להאריך כדי שתתאושש מהפרשי הזמנים. הבעיה שנסיעות אלה פוגעות בשגרה שאנחנו מבססים פה, אופן הרדמות וכדומה. אשמח לשמוע דעתכם.

שלום נעמה, בתך נמצאת בגיל הכי פחות מוצלח לפרידה מסוג זו שאת מתארת, כי היא נמצאת בשלב ההתפתחותי (הנורמלי) בו חרדת הנטישה בשיאה. אם אין לך ברירה, עם או בלי קשר לסידור שתבחרי, נסי ליצור מצב בו השהות שלה ללא דמות מוכרת תהיה לזמן מינימלי ככל האפשר. בברכה ליאת

שלום בני בן ה- 15 נוטל פרואק עקב דיכאון דיסטימי ודיבורים על אובדנות.במקביל החל להפגש פעמים בשבוע עם פסיכולוג קליני. כעת, כשלושה חודשים מתחילת הטיפול מצבו הרבה יותר טוב, הוא שמח, לומד, נפגש עם חברים, ומדריך בתנועת נוער. התלבטות היא לגבי הטיפול הפסיכולוגי, הנער מדווח שחלק ניכר מהפגישה עובר בשתיקות ארוכות שמעיקות עליו, או במשחקים שונים, והוא מרגיש שהוא מבזבז את הזמן. בני הוא טיפוס סגור ושקט, ואני לא מאשימה את הפסיכולוג אם הוא לא מצליח לחדור אליו, אלא מתלבטת לגבי אחת האופציות הבאות: 1. להחליף אותו, למישהו שאולי תהיה לו יותר כימיה איתו 2. להחליף את שיטת הטיפול למשהו כמו ריפוי בעיסוק אוריפוי באמנות 3. ללכת לכוון של טיפול התנהגותי קוגניטיבי. מה דעתך?

שלום עינת, (הערה תחילה - ריפוי בעיסוק הוא תחום ידע שאינו קשור לפסיכולוגיה במובן אליו את מתכוונת, והוא אינו מיועד לטיפול בקשיים רגשיים/נפשיים). אני שמחה לקרוא שחל אצל בנך שיפור משמעותי מאז החל את הטיפול, ומניחה שההטבה קשורה לשילוב של השיחות והטיפול התרופתי. שלושה חודשים הם זמן קצר מדי מכדי לבחון את יעילותו של טיפול פסיכולוגי, אך אם בנך מרגיש שהמפגשים מעיקים עליו, חשוב ליידע את המטפל ולחשוב יחד איתו על פיתרונות אפשריים אחרים. כל אחת מהאפשרויות שציינת (למעט, כאמור, ריפוי בעיסוק) באה בחשבון, ולכל אחת מהן עשויה להיות השפעה מיטיבה. עם זאת, קשר טיפולי שכבר נוצר, לא כדאי למהר ולבטל, גם אם זה נראה לפעמים 'מגמגם'. אל תחששי מלהעלות את הדברים בפני המטפל שלכם, שכן עליו לדעת ולהתייחס לתחושותיו של הלקוח שלו, כחלק מהעבודה הטיפולית. בהצלחה ליאת

בני בן ה 9 בקירוב, מגיב ביתר התלהבות לדברים כמו: בצעקת שימחה, בקולות התלהבות, וכשהוא כועס או בוכה הוא מגיב בעוצמות גבוהות מאוד: בוכה בצעקה, כועס בקול רם. זה קורה בבית ומחוצה לו. נתתי לו לגיטימציה לרגשות שלו אך גם הסברתי שאלו תגובות מוגזמות מידיי. הרבה פעמים קרה שנבהלתי מהתגובות, והערתי לו על העוצמות. וגם התרגזתי מכך שפתאום כל העיניים מופנות אליי כשזה קורה בחוץ. מה לעשות?

שלום אמא של רז, מסתבר שאנחנו שונים זה מזה, לא רק בטביעות האצבעות שלנו ובצבע העיניים, אלא גם בווליום הרגשי שלנו. אם, כמו שאת מציינת, הוא היה כך מאז ומעולם, אפשר להתייחס לכך כאל תכונה יציבה, ולסייע לו לווסת את עצמו בדרך של מודעות. נסי לוותר על הכעס, וללמוד לקבל אותו כפי שהוא. בברכה ליאת

אני האחות השלישית במשפחה, ויש לי שתי אחיות גדולות ממני. לצערי יחסיי עם האחות שלפניי לא טובים כלל. בכל הזדמנות היא מנסה להרגיז אותי ולהוכיח כמה אני לא טובה ויש בי הרבה פגמים. אני בת 18 והאחות שלפניי בת 21. גם במפגשים עם חברים היא חוברת לאנשים ומנסה להתסיס אותם נגדי. בילדותינו אחותי לא למדה וייתכן שהיא מגלה קינאה בי משום שאני למדתי. בנוסף כאשר היא באה אליי לשוחח איתי ומבקשת עיצה או המלצה היא הופכת את דבריי ומשנה אותם וכל מי שמעורב בעיניין שומע דברים שלא אמרתי כלל. היא פוגעת בי ומעליבה אותי בצעקותיה עליי. חברות שלה באות אליי ושואלות אותי למה אני לא מדברת איתה והישבתי משום שהיא פוגעת בי. יצויין כי חברותיה מאוד חוששות מפניה משום שגם עליהם היא צועקת אך בכל זאת מעדיפות להיות איתה ולרצות אותה. מה לעשות איתה? באופן כללי היא טיפוס מאוד עצבני וחסר מנוחה.

שלום פלונית, כאחים ילדים, הגדלים באותה משפחה, אין לנו ברירה אלא ללמוד לחיות יחד תחת קורת גג אחת, ולשאת זה את זה על חולשותינו ובעיותינו. כמבוגרים, המשימה של חיים בכפיפה אחת הופכת קשה יותר, לעיתים אף בלתי נסבלת. מסיבה זו, אנשים צעירים עוזבים את בית ההורים, ומוצאים לעצמם סביבה חברתית המתאימה לאורחות חייהם, להעדפותיהם ולעיסוקם. כרגע, אתן עדיין חיות יחד, אך עד מהרה כל אחת מכן תפנה לדרכה, ותבנה לעצמה חיים בנפרד, ללא הצורך להתנגש ולריב. נסי לצמצם את המגע ביניכן למינימום, ולמקד את תשומת הלב שלך בחברותייך. כאשר היא מארחת חברות - התרחקי, ואל תגיבי לפרובוקציות. גם אם זה לא תמיד יהיה קל, נסי להתנחם בכך שאתן נמצאות על סיפם של חיים עצמאיים ובוגרים, לגמרי בנפרד. בהצלחה ליאת

היי, אשמח לקבל מייל המלצה על פסיכולוג ילדים גילאי 5 מרמת השרון תודה מראש benita333@yahoo

שלום מ', מקווה שיישלחו לך המלצות למייל. אני עצמי לא מכירה מטפלים ברמת השרון. שולחת לך למייל שם של מטפלת טובה בהרצליה. בברכה ליאת

או קי, המייל שנתת, גם כשהוספתי לו את ה- .com. המתבקש, חוזר כטעות. אם את רוצה המלצות - אנא כתבי כתובת מעודכנת.

תודה על התשובה המהירה לא קיבלתי למייל את ההמלצה שלך ה מייל שלי [email protected] שוב תודה

הי ליאת סיפרתי לך לא מזמן על כך שהייתי פוגעת בעצמי, הפגיעה העצמית הפסיקה לגמרי, אפילו אני לא חושבת על זה יותר, רק רואה את מה שעשיתי על הידיים. בחודש הרחרון התחילה לי הפרעת אכילה שמתבטאת בדיאטה די קשה וירידה ניכרת במשקל. רציתי לדעת האם את חושבת שיש קשר בין הדברים. וגם לדעת האם אלו דברים שמצריכים פסיכיאטר? או שטיפול פסיכולוגי מספיק, תודה....

שלום מימי, למרבה הצער, יש דרכים שונות ומשונות לפגיעה עצמית, בהן גם הרעבה עצמית. אני חושבת שבהחלט יכול להיות קשר בין הדברים, וממליצה מאד על פנייה לטיפול שיכלול גם ייעוץ ומעקב פסיכיאטרי. הטיפול המועדף בעיני, במקרים של פגיעה עצמית, הוא טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT), כפי שכבר הזכרתי בתכתובות הקודמות בינינו. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בני בן הארבע אוהב מאוד ללבוש שמלות ומבקש פעמים רבות להתחפש לבת, ללבוש את הבגדים שלי ובכלל, מתעניין מאוד בכל מה שקשור ל"קישוטים" נשיים. הוא שואל אם תמיד יהיה בן וכבר יצא שאמר לי שהוא רוצה להיות בת. העניין נמשך כבר מפורים שעבר (חצי שנה?). בהתחלה זרמנו ואפשרנו כמה שרצה, לאט לאט התחלנו להרגיש אי נוחות והתחלנו להגביל ולהעביר לו מסר ששמלה זה לבנות ולא לבנים. את הלק שהוא למרוח או האיפור שהוא רוצה אי אומרת לו שארשה רק בפורים (בתקווה שעד אז זה יעבור...). אביו מאוד נוכח בחייו, יש להם קשר מצויין והם עושים יחד את כל הדברים ה"גבריים" (משתוללים, יקונים בבית וכו'). מעבר לזה, הוא מאוד אוהב להופיע ולרקוד אך בהתאם, מתחפש לרקדנית. מצד שני, הוא מתנהג תנהגויות מאוד טיפוסיות למינו - מטפס, משתולל, וחבריו כולם בנים. בגן הוא משחק עם הבנים, לא עם הבנות. אנחנו נורא מתלבטים, מחד, רוצים לאפשר ולתת לו חופש להיות י שהוא ומה שהוא מרגיש, ומצד שני, לא מרגישים נח עם הבחירה המעניינת. מה דעתך? האם התנהגות כזו הנמשכת פרק זמן כזה בגיל האמור מצביעה על בלבול מגדרי? מה הסיכוי שזה יעבור מעצמו ולא יותיר זכר? ואיך לדעתך עלינו להתנהג? חשוב לי שירגיש בנח ושלא יחוש צורך להסתיר מאתנו דברים רק כי הוא מרגיש שאנחנו לא אוהבים אותם, ומצד שני, לא מתחשק לי לעודד התנהגות שאני לא אוהבת. אז איך הולכים בין הטיפות? תודה מראש.

שלום רב, שולחת לך לינקים לדיונים קודמים באותו עניין ממש. אנא קראי אותם, ואם תרגישי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת לחזור ולחדד. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-50016#message-50016 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-48033#message-48033 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-45732#message-45732 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-36334#message-36334 בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 4 היתה ילדה עם ביטחון עצמי שאוהבת להשתתף בחוגים בגן, בפעילות אחרי צהרים וכדומה. בתקופה האחרונה משהו השתנה. היא נדבקת אלי בצורה קיצונית, בוכה בגן למרות שזה אותו גן כבר 3 שנים, לקחתי אותה לחוג היא נדבקה לי לרגל ולא השתתפה, ששואלים אותה לשמה היא לא עונה, ברגע שמישהו זר מתקרב היא קופאת במקום, כאשר אני מסתובבת איתה ברחוב ומתרחקת ממנה בחצי מטר היא נכנסת להיסטריה.היינו בבריכה המציל שרק אז היא לא רוצה ללכת לבריכה יותר. לא קרה שום דבר בגן או משהו טראומתי (התעללות או משהו כזה) כי היא איתי כל הזמן וחוץ מבגן היא לא נשארה עם אף אחד. אני ממש מתוסכלת מזה. היא הפכה לילדה חרדתית\ ביישנית שדבוקה לי לרגל. היא כל כך רצתה מסיבת יום הולדת בגן עם מפעילה ועכשיו היא לא רוצה היא רוצה בבית. הדבר היחד שהשתנה הוא שנולדה לי תינוקת לפני 5 חודשים, אך השינוי לא חל מיד. מה לעשות? למי לפנות? בהתחלה הייתי מאוד אמפתית להתנהגות הזו, אך עכשיו זה כבר עובר כל גבול ואני התחלתי להגיד לה שהיא מאכזבת אותיוההתנהגות הזו כבר לא מקובלת עלי. איזה גישה נכונה ? לתשובתך אודה נעמי

שלום נעמי, התגובות ללידת אח, בניגוד לציפייה הרווחת, עלולות להגיע דווקא מספר חודשים לאחר הלידה, כאשר התינוק החדש הופך יותר ויותר 'אטרקטיבי', ומעסיק את ההורים ע"ח הזמן שהוקדש קודם לכן לאחיו הבכור. את עצמך טוענת ששום דבר אחר, מלבד הלידה, לא יכול להסביר את השינוי בהתנהגותה, ומנגד, את מתקשה לגלות סובלנות והבנה לנסיגה שלה, וכועסת עליה בשל כך. אני יודעת עד כמה התנהגות כזו יכולה לעצבן ולהעיק, ובכל זאת, ככל שתדחי אותה ותכעסי, כך היא תרגיש יותר נטושה ונזקקת, ותידבק אלייך יותר. אני מציעה לגלות יותר הבנה וסלחנות כלפי ההיצמדות שלה, ובמידת הצורך להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתחזק אותך. בברכה ליאת

אנו הורים ל 2 ילדים בני 7 ו 11 עם בעיית ADHD מאובחנת, כל הניסיונות שלנו לבקש סיוע מבית הספר משך כל השנים האלה לא כל כך הועילו, להיפך בית הספר עשה הכל שנעביר את הילדים למסגרות נפרדות כדי שלא יפריעו לכיתה ללמוד. למזלנו, המליצו לנו על מכון איבחון נהדר שעזר לנו מאד, תמכו בנו, והחשוב מכל הילדים שלנו מרוכזים בגלל התרופות ומתפקדים כמו כל ילד נורמלי. חבל רק שלקח לנו כל כך הרבה זמן צעד שמצאנו את הכתובת הנכונה שהכניסה שינוי כזה חיובי לחיי המשפחה שלנו. אני כותבת על הניסיון שלנו בחיים כדי שהורים לילדים עם בעיות שונות ילכו עם הילדים לאבחנה כמה שיותר מוקדם. גם המורה הכי טובה איננה תחליף לפסיכולוג מקצועי!

שלום נעמה, לא נותר לי אלא להסכים עם דברייך, ולעודד את ההורים להתעקש על אבחון ועל טיפול נכון ומקצועי, בידיים אמונות. בברכה ליאת

כללי: חרדה חברתי והשלכותיה אין לנו רכב. תודה

שלום אלי, תוכלו לנסות במרפאה של המרכז לבריאות הנפש בגהה. דווקא במרפאת המבוגרים קיימת יחידה לטיפול בהפרעות חרדה בכלל וחרדה חברתית בפרט, הידועה באיכותה. נסו לברר אם הם מקבלים גם מתבגרים. אם לא, פנו למרפאת הילדים והנוער שם, בהצלחה ליאת

ליאת שלום. אני אם חד הורית (האב אינו חלק מחיי הילד) .בני בגן חובה. בחודשים האחרונים, גיליתי כי בני נוטה להשתמש ב"דיבור אלים"- בוקסים ואגרופים עם ילדים בעיקר בקרב ילדי הגן. כ"כ, יש לו לעיתים התפרצויות זעם. אני מנהלת איתו המון שיחות על אלימות ותוצאותיה. בשיחותינו הוא מפגין הבנה רבה ואף מתנצל ובוכה כשאנו דנים במקרה ספציפי. אך בפועל, בשעת כעס, בעיקר בגן (כשאני לא נוכחת כמובן)- הוא מכה את הילד. לפני מס' ימים היה מקרה נקודתי עם ילד שמקנא בו וכל הזמן מעליל על בני סיפורים, ואתמול הסיפור הסתיים ב"מתן אגרוף" של בני לאותו הילד. איך להגיב כלפי בני? איך להגיב כלפי הורי הילד המכה? אודה לתשובתך.

שלום נתי, מול התנהגות אלימה יש לנקוט פעולות, ולא שיחות והסברים. לתחושתי, בנך מכיר את ההסברים שלך בע"פ, והעובדה שהוא ממשיך להכות מעידה כי הם אינם יעילים עוד. התפרצויות זעם והתנהגות אלימה ופוגענית אינן משקפות לרוב רוע לב או זדון, אלא קושי בוויסות רגשי. ההתפרצויות האלימות מגיעות בדר"כ במצבי תסכול, קונפליקט ואכזבה, בהיעדר דרכים אחרות, יעילות ובוגרות יותר להכיל רגשות קשים אלה. כדי לאמן את בנך במיומנויות חשובות אלה, עלייך להשתדל ליצור בבית סביבה חינוכית מאוזנת, שתזמן לו גם מצבים של תסכול מתון. במילים אחרות, לחנכו לוויתורים, להתאפקות, לדחיית סיפוק ולעמידה מול אתגרים כמו עלבון, כישלון או הפסד. אווירה משפחתית וותרנית מדי, מפנקת מדי או חסרת גבולות, עלולה להחריף את המצב, ולהוביל למצב בו הילד יחווה עימותים חוזרים ודחייה חברתית. בהתייחס לאירוע עם הילד בגן, אני מציעה להימנע מניסיונות להצדיק את האלימות של בנך, גם אם נדמה לך שהייתה פרובוקציה מ?קדימה. על בנך לדעת שאת מאד לא אוהבת שהוא מתנהג בדרך אלימה, ושהתנהגותו מצערת אותך ומביישת אותך. לדעתי, אין טעם להענישו בבית, מאחר שיש להניח שננקטו נגדו סנקציות בגן (ואנחנו לא מענישים ילד פעמיים על אותה 'עבירה'). מול הורי הילד המוכה תוכלי להגיב בצער, ולהבטיח שתעשי הכל בבית כדי שמעשים כאלה לא יישנו. כאמור, יש מה לעשות בבית - הידוק הגבולות, הקפדה על התחשבות הדדית, דחיית סיפוקים, ומניעת פינוק מיותר. אם את חוששת שלא תוכלי לעשות זאת לבד, או שאת מתקשה בכך מהיותך אם חד הורית - פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. זה מתבקש במצב עניינים זה. בהצלחה ליאת

תלמידי כיתה י החלו את שנתם הלימודית לאחר שהתמיינו על פי מסלולי לימוד שונים. הרבה הורים פונים אליי בבקשות ובטיפים כיצד להתמודד עם גיל בעייתי כזה שכן הם לא בתחילת התבגרותם ולא בסוף. מהו המסר העיקרי שעליי להטיף למורים באסיפת ההורים הראשונה?

שלום רב, אני מציעה להסב את תשומת לבה של הנהלת ביה"ס לכך שיש הרבה הורים נבוכים, ולהציע הרצאה מן החוץ (או שלך) בפני ההורים, שתפרט את מאפייני הגיל, את הקשיים הנפוצים, ואת הדרכים היעילות לתקשר עם בני נוער בגיל זה. רצוי שבהרצאה כזו ייוחד זמן גם לשאלות ואולי להצגת מקרה אחד (בתיאום מראש עם זוג הורים מתנדב אחד), ממנו יוכלו ללמוד הורים נוספים. הרצאה כזו יכולה לעלות לביה"ס כסף, אך יש בה תרומה משמעותית ופוטנציאל גם עבור המערכת, שנאלצת להתמודד לעיתים קרובות עם תוצאותיה של הורות הססנית וחסרת גבולות. את שאלתך השניה לא הבנתי, וגם לא את הצורך להטיף למורים. כתבי מה בדיוק את מבקשת להעביר למורים. בברכה ליאת

ליאת שלום הגרוש שלי קנה היום לבתי בת ה 6 וחצי פלאפון רוצה לדבר אתה מדי פעם שאלתי אותו מה הבעיה שתתקשר עלי ואתן לך אותה אומר לא רוצה להפריע לך מה דעתך על כך?

שלום דפנה, אני יכולה להבין את רצונו של האב בקשר בלתי אמצעי עם בתו, ומבחינה זו - אין רע בהחלטתו לרכוש עבורה טלפון נייד. עם זאת, מטעמים חינוכיים ובריאותיים, מוטב להגביל את השימוש בטלפונים סלולריים אצל ילדים קטנים, ולכן תוכלו לבסס מדיניות שתהיה מקובלת על שניכם, כזו שתאפשר זמינות גבוהה יחסית של הילדה מצד אחד, ושמירה על בריאותה מצד שני. למשל, אפשר להחליט שהטלפון אינו נלקח לבי"הס, ואינו נישא על גופה, אלא נשאר בבית, דולק וטעון, ומשמש אותה לשיחות עם אבא בזמן שהיא בבית. זו, כמובן רק דוגמא, ואפשר לחשוב על כל סידור אחר שיהיה מקובל על שניכם. בברכה ליאת

בני הוא בן 6.5 עבר מבחן וקסלר -wppsן.סיבה לאיבחון-שיעמום בכיתה א'. הילד יודע לקרוא מגיל 4.5 ללא ניקוד(אפילו כתב רגיל).בעקבות תלונות הילד על שיעמום והפרעות בכיתה נשלח למבחן הנ"ל. הפסיכולוגית החינוכית המליצה על הקפצה לכיתה ב'. ברצוני לקבל הסבר על הציונים: אינטלגניה מילולות -138 אינטלגנציה ביצועית 110 אינטלגנציה כללית 125 האם הציון הקובע למחוננות הוא האינטלגנציה הכללית? האם מחונן? הפסיכולוגית הסבירה שהוא מחונן בקטע המילולי... אודה על תגובתך...

שלום דינה, במצב הרצוי, את ההסבר שאת מבקשת ממני אמורה לתת הפסיכולוגית המאבחנת. אומר באופן כללי, שמבחן ווכסלר נועד לבחון את האינטליגנציה, והוא מספק לנו ציון המכונה גם "מנת משכל". מאחר שאינטליגנציה היא מהות חמקמקה, אנו מודדים מבחר כשרים ומיומנויות, הקשורים (כך אנו מניחים) לתפקוד האינטלקטואלי. בגדול, מדובר במיומנויות מילוליות, במיומנויות ביצועיות, וביכולת לשמר קשב וריכוז. במבחן הווכסלר 11 תתי-מבחנים, חלקם מילוליים (כמו מבחן אוצר מילים, ידע כללי, חשבון, הבנה, וכד') וחלקם ביצועיים (הרכבת עצמים, קידוד, סידוק קוביות עפ"י דגם, וכד'). כל חטיבה כזו מקבלת ציון בנפרד, כאשר "מנת המשכל" הכללית מורכבת משקלול של השניים. הציונים של בנך בתחום המילולי גבוהים, ונמצאים מעל לנורמה, בעוד הביצועיים נמצאים בטווח הגבוה של הנורמה. הגדרת רף המחוננות אינה שרירותית, אם כי נהוג לראותה כמנת משכל כללית של 130-135. ההתעסקות במספרים ובמנות משכל היא בדר"כ מיותרת, ולא בהכרח משקפת את מצבו האמיתי של הילד. כדי לקבל החלטות יש צורך להכיר את נקודות התורפה והחוזק של הילד, את יכולתו לעמוד באתגרים, את מצבו הרגשי, החברתי והאקדמי, ולהביא בחשבון את ההשלכות של כל החלטה לטווח הקצר והארוך. בברכה ליאת

ליאת שלום, בתי בת 4 ושלושה חודשים, נקלטה לגן עיריה (טרום חובה ) מגן פרטי שבו היא לא מכירה אף אחד מהילדים. יש לציין כי נקלטה חברתית יפה, כבר מתקשרים להזמין אותה לשחק איתם בבית וכו'. כרקע, מדובר בילדה חכמה מאוד, בוגרת, טובת לב, במקום חדש היא יוצרת קשר ראשוני בהדרגה, בהמשך היא נפתחת ומשתלבת בצורה טובה (בהתחלה מעט ביישנית). הסיבה שאני פונה לעזרתך היא שהיא החלה לעשות את צרכיה בתחתונים (קקי ופיפי) במהלך היום בגן ובצהרון. בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע. ניסיתי לדבר איתה ולברר מולה מה הסיבה לכך, אך היא לא כל כך שיתפה פעולה. לאחרונה החלה לומר שהיא מתביישת שיפתחו לה את הדלת ושהיא לא יודעת לנגב, למרות שבבית עושה זאת באופן עצמאי. אני לא יודעת מה לעשות כדי שהתופעה הזו תעלם אני חוששת שזה יפגע לה בבטחון ובדימוי העצמי...אודה לך לקבלת הדרכה בנושא ודרכי התמודדות מולה.

שלום רותי, בן הזוג שלי (כמו רוב הגברים) נוטה לחשוב ולהאמין שבעיה טכנית לעולם ניתנת לפיתרון. באופן נדיר ואחרי מחשבה, אני נוטה להסכים איתו, גם אם לא תמיד אשמח להודות בזה מולו :-))) למרבה השמחה, מה שגורם לבתך לפספס כרגע את הפיפי והקקי, זה עניינים טכניים שניתנים לפיתרון, ולא בעיה רגשית חמקמקה. לכן, אני מציעה לגייס עמדה פרקטית, ולחשוב על פיתרונות פרקטיים - למשל דרך להבטיח לה פרטיות (אולי בעזרת אחת העובדות בגן, או חברה שתשמור על הדלת מבחוץ). אפשר לחזור ולתרגל איתה בבית את פעולת הניגוב, ואולי גם לצייד אותה בנייר טואלט פרטי מהבית. אפשר לבקש מאחת העובדות בגן שתלווה אותה לשירותים כאשר ילדי הגן ברובם נמצאים בחצר. אפשר לנסות לכוון את הקקי לשעות הבוקר המוקדמות, כדי שתעשה אותו עוד בבית. אפשר לנסות לשאול את הילדה עצמה מה יעזור לה להצליח לעשות קקי בגן, ולהישאר פתוחים להצעות ורעיונות משלה. אני רוצה להאמין שככל שתרגיש שם "בבית", כך יתמעטו הפספוסים, שבוודאי קשורים גם למשבר ההסתגלות. סבלנות... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי לך בתחילת השנה על בעיית הפספוס של בתי ואכן צדקת...עם מעט סבלנות התופעה אכן נעלמה... לאחרונה התופעה חזרה על עצמה ומצאתי את עצמי נקראת לגןפעמיים בשבוע זה ע"י הגננת, בגלל שברח לבתי קקי בתחתונים. לציין כי היא לא דיווחה על כך לגננת, אלא רק לאחר שנדף ממנה ריח, גילו זאת. היום פנתה אלי הגננת ואמרה שהיא לא ממש מבינה בנושא, אבל בריחת קקי בהחלט מצביעה על בעיה רגשית והיא צריכה לדווח על כך. בנוסף היא כעסה על הילדה שהסתירה ממנה את בריחת הקקי גם לאחר שנשאלה ישירות...אני ובעלי שוחחנו עם הילדה ברוגע ובשלווה ולדבריה היא מתביישת ללכת לשירותים כשאין אף חברה שתשמור לה על הדלת כדי שאף אחד לא יכנס...זאת תשובתה. קשה לי להבין מאיפה זה נובע, היא ילדה אהובה מאוד, גאוות המשפחה, נבונה, יש לה הרבה חברות ונראה שך הכל טוב לה בגן. אשמח לקבל ממך עיצה או הדרכה בנושא כי זה חשוב לנו מאוד!!! תודה רבה, רותי

ביתי החלה השנה לימודיה בכיתה ז. בחופש האחרון היא נתפסה מס' פעמים באינטרנט מצ'וטטת עם גבר בתכנים בלתי ראויים. הסברתי לה מס' פעמים על הסכנות שבעיניין, והיא הבטיחה לא לעשות זאת שוב. אך לצערי נתפסה שוב כשלא הייתי בבית, וכשהגעתי נתפסה. מאז החופש אסרתי עליה לשחק במחשב בכלל. מה לעשות עם ילדה שלא מכבדת הסכמים אישיים, כרגע היא בעונש, אני שוקלת להמשיך בו לזמן מה.

שלום רב, המחשב והאינטרנט, לצד מעלותיהם הרבות, נושאים עמם גם פוטנציאל מזיק ומסוכן, ממש כמו מגהץ, כיריים, בריכת שחייה ואופניים. כדי שנוכל ליהנות מיתרונותיהם ולהישמר מפגיעתם, נדרשת מיומנות. את המיומנויות אנו רוכשים בהדרגה, הן מתוך התנסויות והן בעזרתם ובהכוונתם של המנוסים מאיתנו. אני מסכימה איתך, וחושבת כמוך ככל הנוגע לצורך להגן על הילדים מפני פגיעה אפשרית ברשת, אבל לא בטוחה אשר לדרך. נדמה לי שמשחקי "חתול ועכבר", עם מושגים של "תופס" ו"נתפס" עלולים להפוך למאבק כוח וכבוד שבו כולנו מפסידים. כאשר את שוללת ממנה את המחשב לגמרי, את הופכת את בתך לכעוסה, מרירה ועויינת, מאחר שאינך מקפידה על מידתיות: העונש כבד מדי בהשוואה ל'עבירה'. במצב עניינים כזה, אנו עלולים להשיג תוצאות פרדוכסליות, העומדות בניגוד מוחלט לכוונותינו, ולגרום לכך שבהיעדר השגחה יגבר הדחף לעשות את מה שאסור. אולי טוב יותר היה להעביר את המחשב לשטח 'ציבורי' יותר בבית, ולהגביל את השימוש בו לשעות בהן את או בעלך בבית, כדי שתהיה מידה של פיקוח. תוכלו לנמק זאת עם רציונל חינוכי, וגם לשמור עליה מפגיעה, מבלי לפגוע בה ולעורר אצלה תחושות של עויינות ואי-צדק. מה את אומרת? ליאת

אני מחנכת בכיתה יד במסגרת חיל האוויר. בשיעור חופשי שהיה לאחרונה נכנסו בני הכיתה לסיפרייה. פרצה תיגרה בין תלמיד בן 19 ותלמידת כיתתו בת 18. מברור של העיניינים: התלמידה נהגה להקניט את התלמיד ולהרגיזו, והתלמיד שידוע כתלמיד שקט ורגוע מאז כיתה ז' נהג להתעלם מהערותיה הפוגעות והמעליבות. אלא שבאותו יום לא שלט בעצמו ו"פוצץ" לתלמידה את הפנים. התלמידה הובהלה לבית החולים מיידית. הפוגע לא חדל לבכות וחש רגשי אשמה רבים. והתלמידה מדברת על העדר תחושת ביטחון ושייכות ומוגנות בבית הספר. הפוגע הושעה מלימודים עד למועד חזרת התלמידה לבית הספר. עוד דיברה התלמידה על פגיעה נפשית קשה יותר מפגיעה פיזית. ברור לי שישנם מס' מעגלי פגיעות ויש לתת את הדעת לכולם: לפוגע , לנפגעת , להורים של הנפגעת שחשים שיש אי צדק בעניין העונש הקל של הפוגע: השעייה, והתלמידים שלא גילו אחריות חברתית כלפי חברתם. לא ברור לי כיצד עליי לתמוך בכולם וכיצד היועצת יכולה לסייע לי. אנא עזרי לי.

שלום רב, לא מקנאה בך. סיפור לא פשוט בכלל. למזלך, את פטורה מתפקיד השופט, ואינך זו שצריכה לקבל החלטות קשות, לשמוע עדויות ולהכריע הכרעות. כמו שאת מציינת נכון, יש כאן מספר מעגלי פגיעה, שברגע נמהר אחד השיקו באותו אירוע אומלל. התפקיד שלך הוא באמת לתמוך ולהכיל את כולם, וזו משימה נכבדת. מאחר שאינך נדרשת כאן לדין צדק, ומאחר שאין כאן רק אשם אחד ורק קורבן אחד, את חופשייה (באמת!) לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה, כלומר - כשאת מול הנערה, להיות 100 אחוז איתה, וכשאת מול הנער - להיות 100 אחוז איתו. כך גם מול ההורים. כולם יכולים לקבל ממך את התחושה שהן צודקים, שקשה להם, ושהם זכאים לאהדה, לעזרה, לתשומת לב. בעיני, רצוי להישמר שלא להיגרר לעמדה שיפוטית, גם ובעיקר מול ההורים, ולדבוק בעמדה המצרה על כל גילוי של אלימות, באשר הוא. בברכה ליאת

בביקור שערכתי בבית התלמידה הפוגעת נשמעו דברי ביקורת קשים על התנהלות בית הספר ובראשם המנהלת באופן ההתייחסות החל מהעדר הליווי לבית החולים מטעם בית הספר את הנפגעת ועד לגילויי אמפטיה כלפי הפוגע ומצוקתו הקשה. עוד הצרו על כך ההורים על כי ביתם פגועה יותר נפשית מאשר פיזית. היא זקוקה יותר מכל לתמיכת המורים. משפט שהשמעתי באוזנם צרם להם מאוד והם כעסו מאוד היה: לטנגו צריך שניים....בעצם במשפט זה הסיקו ההורים כי גם לביתם יש חלק בעיניין שהביא את תרומתו ולו הקטנה ביותר. הבעתי אפס סובלנות כלפי אלימות בנוסף לכול . ההורים מבקשים שיתקיימו שיעורי חינוך בעיניין. אך הם ציינו באוזניי כי התלמידים בכיתה כן לקחו אחריות קבוצתית ומייד הושיטו עזרה לנפגעת במיידית. בנוסף רציתי לציין כי התלמידים מאוד כועסים על הפוגע ואים רוצים את קירבתו בכלל-מה לעשות בעייין? יצויין בזאת כי ההורים מאוד כועסים משום שלדעתם בית הספר מגלה הבנה ואמפטיה לפוגע ופחות לנפגעת, משום שמדובר בפוגע בעל קיים משפחתיים משמעותיים ובעל מורכבות גדולה בבית. הוא הדמות המרכזית בבית שכן הוא מטפל בסבתו ואחותו הקטנה. אימו מחוץ לעיר. ניראה לי שההורים עסוקים יותר בהרשעה של התלמיד ופחות בהחלמה של יתם . כיצד עליי לסייע להם להתמקד במה שיותר חשוב---ביתם ולא הפוגע. ניראה כי הם יהיו שלמים יותר אם הפוגע יורשע. עוד הם מציינים כי הפוגע מסוכן לסביבתו כי ייתכן שייפרוק את מצוקתו על קורבן אחר, אם יהיה משהו אחר שיציק לו ויפר את שלוותו. למרות שאני יודעת שהפוגע איננו בעל מאפייני אלימות, ולא יכול לפגוע בזבוב. משפט זה הרתיח אותם כי לדבריהם אם פגע כבר במשהו זה יכול לקרות שוב...אנא סייעי לי איך להתנהל מול ההורים של הנפגעת? מול הפוגע? מול התלמידים? מול צוות המורים? אילו טיפים והכוונות?תודה מראש..

שלום, יש לי ילד בן 7 וחצי ילדה בת 4 וילד בן שנה ו-4 חודשים. הבעיה שלי היא עם הגדול. עד גיל 5-6 הוא היה הילד המושלם, לא היה לנו איתו שום מאבק ושום בעיה. מאז יש לנו איתו מאבקים יומיומיים ואני לא יודעת כבר מה לעשות. הוא חושב שמגיע לו הכל ועכשיו ומהר ושהוא הכי חשוב מבין הילדים שלנו והכי מתסכל זה שהוא מקבל הכי תשומת לב והוא טוען שהוא הכי מקופח. סדר היום שלי עם הילדים נקבע לפי מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה ללכת לחבר אז לוקחים אותו או אם הוא מזמין חבר מביאים לו חבר, אם הוא רוצה לרדת לגינה יורדים לגינה למרות שהבת שלי לא רוצה לרדת. חברים באים אליו הרבה ואוכלים אצלנו ארוחת ערב, אין סרט קולנוע שלא ראה, אין מקום שלא היה בו, יש לו הכל.וכנראה בגלל זה הוא לא מעריך כלום. אם הוא מבקש להזמין חבר ובאותו יום אני אומר לא הוא יגיד: אף פעם אתם לא מרשים לי חברים וזה שקר גמור. או מזמן לא אכלתי אצל חבר ..והוא אכל לפני יומיים. או שאתמול הוא אמר לי בערב אנחנו לא עשינו כלום היום כל הזמן היינו בבית. והוא היה בסרט בבוקר אחר כך אצל חבר אחר כך שעה בבית ואז ירדנו לגינה עם אופניים. האם הוא מאמין בשקרים שלו? הרי הוא יודע שזה לא נכון והוא מאמין בזה? הוא כל הזמן מקטר מתלונן מתעצבן על כל דבר קטן - איך אפשר לחיות ככה זה משגע אותי. אם אומרים לו לא על משהו הוא יקטר על זה יומיים ויתלונן עד שבא לי כבר להקיא מזה אני לא יכולה לסבול את זה. הוא יכול להגיד לי אמא אני רוצה מים ואני לא אשמע ואז הוא יגיד ביקשתי מים את חירשת? ואז אני עונה שלא שמעתי ושעוד מעט למשל כשאני עושה בדיוק משהו והוא עונה טוב לא צריך אני אשאר צמא. ואז אני אומרת לו או שתיקח לבד או שתמתין דקה ואז כשאני מביאה לו הוא אומר לא צריך אמרת שאת לא יכולה להביא לי אז לא צריך. זה מוציא אותי מדעתי. אם אני לרגע אתייחס לבת שלי הוא יקנא למרות שהיא המקופחת מבין השלושה. הוא יכול להיות מוזמן לסרט למשל עם חבר ויקנא בזמן שהבת שלי איתנו לבד בבית. עוד דוגמה: כשאנחנו בחברת חברים הוא הכי שובב ומגעיל. הוא משוויץ ומתלהב ברמה שפוגעת בי. למשל אם הוא ירצה להראות לי משהו הוא מסוגל לקרוא לי לבוא ואם אני עסוקה ולא עוזבת מייד הכל הוא יבוא אלי ויגיד לי יא זקנה למה את לא שומעת שאני קורא לך ואני עונה לו: ככה אתה מדבר אלי? אז אני לא באה הכלל. ואז הוא יתעצבן ויבעט ויקטר ויתלונן. אין לי מושג מה יש לילד שלי מה קרה לילד המדהים שהיה לי? דרך אגב הוא מצטיין בלימודים ובחוגים כך שבזה אין בעיה. בקיצור מה אני יכולה לעשות?

שלום גליה, המצב שאת מתארת אכן נשמע בלתי נסבל, ומחייב שינוי גישה מיידי. הבן שלך למד להפעיל אותך באמצעות תלונות על קיפוח, ואת - מתוך תחושות רחמים או אשמה - פועלת בדיוק בהתאם לציפייה שלו, ומנציחה את המצב בתגובותייך. הייתי יכולה לכתוב כאן מגילה שלמה, על דרכים יעילות להפעיל סמכות הורית, על גבולות, ועל חיזוקים וסנציות. אבל איכשהו, אני משוכנעת שאת מכירה את התיאוריות, הספרים והמאמרים, ומסיבה כלשהי את מתקשה ליישם את המלצותיהם. אני חושבת שהדרך המומלצת במקרה שלך, היא להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולהיעזר באופן אישי בהמלצותיו. המצב אינו כה מייאש, כפי שאת מכנה אותו, אך הוא בהחלט מצדיק התערבות והכוונה של איש מקצוע. מעודדת אותך ליזום תחילתו של תהליך, ומשוכנעת שבמידה רבה תוכלי גם ליהנות ממנו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הנני אם חד הורית לבן 6. חברו של בני סיפר לו שסבתו נפטרה. כאשר בני שאל אותי "אימא גם אני אמות, גם את תמותי"? הסברתי לו שאנשים מאוד זקנים מתים בשיבה טובה (כמובן דילגתי על הקטע שאנשים צעירים עלולים למות טרם זמנם). חשבתי שהתשובה שלי הניחה את דעתו. מאז, הוא נכנס ללחץ ופורץ בבכי היסטרי ואומר לי "אימא אני לא רוצה למות זקן ואני לא רוצה שאת, סבתא או סבא ימותו". כל ניסיונותי לנסות להסביר לו שזה תהליך טבעי אצל אנשים זקנים - עולים בתוהו. כל פעם שהוא שואל אותי, אני נאלצת לשקר לו ולהגיד לו שהוא לא ימות. אני יודעת שזה לא נכון לשקר לו, אבל אין לי את הכלים לנסות ולהסביר לו מבלי שהוא יכנס ללחץ ויפרוץ בבכי. שאלה 2: בשני הלילות האחרונים בני פוחד ללכת לישון מחשש שהוא יחלום חלום רע. הוא עוצם עיניים והוא אומר לי שהוא חלם חלום רע. יש לו פחדים ואז הוא משייך את זה לחלום רע. הוא מבקש שאני אשב לידו עד שהוא ירדם. כיצד עלי לנהוג בשני המקרים שציינתי. עלי לציין שבני לא נחשף חויה טראמותית מפחידה, אני מאוד מקפידה על התכנים שהוא צופה בטלויזיה. לסיכום, לא קרה שום דבר שיכול להסביר מדוע פתאום יש לו כאלה פחדים. אודה לך על תשובתך דניאלה

שלום דניאלה, אקדים ואתייחס דווקא למשפט האחרון שלך ("לא קרה שום דבר שיכול להסביר מדוע פתאום יש לו כאלה פחדים"). רוב פחדי הילדות אינם מוסברים ע"י אירועים טראומטיים, אלא דווקא כתוצאה של התפתחות קוגניטיבית תקינה. המודעות לאיומים השונים, מתפתחת עם הגיל, ובהתאם מופיעים גם הפחדים והחששות. בנך הגיע לשלב ההתפתחותי בו קיימת רגישות גבוהה לשלמות הגוף, ועיסוק רב במחלות, פציעה ומוות. הרעיון של התכלות הגוף והקיום מאיים על כולנו, ובגיל בו מנגנוני ההכחשה וההדחקה עדיין לא חזקים מספיק - החרדה מציפה מאד. המודעות לקיומו המוחלט של המוות כבר די מלאה בגיל 6, ולכן, להערכתי ההבטחה ש"אתה לא תמות אף פעם" מרגיעה (אם בכלל) רק לזמן קצר, בעיני עדיף להימנע מאמירות שקריות, ובמקומן - להתמקד בניסיונות להגביר אצלו תחושה של שליטה על בריאותו ועל גופו. במקביל, אפשר להזמין אותו לפעילויות סובלימטיביות של יצירה ומשחק, שעיקר כוחן בהיותן מסיחות מצד אחד, ומעבדות וממתנות את החרדה מצד שני. אשר לשני הלילות האחרונים, אפשר - לדעתי - לשבת לצידו עד שיירדם (לא לקחת למיטתך!), ובנוכחותך הרגועה והבוטחת לסייע לו לשרוד את ההצפה ולהתגבר עליה במהירות. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני עדין ורגיש. הוא בן תשע.צורת עמידתו והליכתו לפעמים הם עדינות ונראה לי כי זה מתאים יותר לבנות. אני מציינת שזה לפעמים. אני לפעמים מוצאת עצמי משווה את הליכתו או עמידתו להליכת או עמידת ילדים אחרים בני גילו ואני מוצאת הבדלים. יתכן וכך הולכים או עומדים ילדים רכים בני גילו ואני סתם מגזימה אבל זה מפריע לי . יחד עם זאת, התנהגותו, משחקיו בגדיו וכד' הם רק של בנים , הוא משחק עם בנים בני גילו, אוהב ספורט, משחקי מלחמה במחשב, ועוד'. לא נתקלתי בו מבצע דבר שהוא הפוך למגדר שלו. האם לדעתך יש בהתנהגותו ועמידתו העדינה דבר בכדי לנבא את העדפתו המינית בעתיד? תודה רבה!

שלום רב, קשה לי לענות על שאלתך, כי איני יודעת מה פירוש הדבר "עמידה והליכה עדינה", במיוחד בגיל תשע. גינונים שוני מגדר יכולים לעיתים לבשר על נטייה מינית עתידית ולעיתים בכלל לא. מציעה לך לעשות הכל כדי לקבל ולאהוב את בנך כמו שהוא, ולא להטריד את עצמך בסוגיות שממילא אין לך כל שליטה עליהן. שבוע טוב ליאת

שלום ליאת ושאר באי הפורום, לאחרונה יצא לי להיזכר באופן אקטיבי בתקופה בילדות שלי ותחילת גיל ההתבגרות שבהן נהגתי לגנוב מחנויות. זה התחיל בגיל שמונה, כשילדה חדשה שהכרתי לימדה אותי את זה, ובסביבות גיל 13 שיחררתי את עצמי לבד מההרגל הזה. כבר בסביבות גיל תשע הבנתי שהילדה ההיא היתה השפעה רעה עלי. באותה תקופה גרתי עם האמא המאנית דיפרסיבית שלי וטיפלתי בי ובאחותי הקטנה. דאגתי שנאכל, שנתקלח, שנלך לבית הספר, שנהיה בטוחות. הגניבות התחילו כי ראיתי דברים שרציתי ולא היה לי כסף לקנות, ואותה "חברה" אמרה לי "מה הבעיה? פשוט תקחי", ואכן, ראיתי שהיא עושה, ראיתי כמה זה קל, ולקחתי גם. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בסדר, שהתירוצים הרובין הודיים שהחברה מספקת "לחנות יש מספיק כסף" למיניהם לא באמת מחזיקים מים, וכצעד ראשון - התרחקתי ממנה. אבל האקט של גניבה של דברים שרציתי ולא יכולתי לקנות, בשילוב עם האדרנלין של לעשות ולא להיתפס, היו חזקים. זהאפילו קצת חילחל לבית ספר - הייתי מוצאת דרכים יצירתיות להעתיק במבחנים - זאת למרות שידעתי את החומר! - ואחרי שהצלחתי להעתיק בהצלחה, במקום למסור את המבחן למורה הייתי קמה וזורקת אותו לפח ויוצאת מהכיתה. רק לדעת שאני יכולה. בגיל 13 אחרי כמה שנים של מאבקים פנימיים, הצלחתי להיפטר מההרגל הרע הזה לחלוטין, ולעולם לא חזרתי לגנוב. או לסחוב. או לקחת בלי רשות. העניין הוא שאף אחד *אף פעם* לא תפס אותי. אף אחד לא אסר עלי להסתובב עם החברה ההיא או אמר שהיא השפעה רעה. אף אחד לא אמר לי לא לגנוב. אף אחד לא ממש היה שם בכלל. ובכל זאת לבדי הבנתי את זה, ולבדתי הפסקתי. השאלה שלי היא - האם זה משהו נפוץ? זה עלה בשיחה עם אחותי ששנים טוענת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי, וכשאמרתי לה "תראי, אפילו בעניין הזה טיפלתי בעצמי, ובכזה גיל צעיר" היא אמרה שזה הדבר הכי נפוץ בעולם, שהמון מתבגרים מפסיקים לבד לגנוב בלי שאף אחד אף פעם מתערב להם בחיים. בחיפושי אחרי חומר בנושא, נתקלתי בפורום הזה ותהיתי אם למישהו כאן תהיה תשובה קצת יותר מושכלת. תודה מראש, מיקה

שלום מיקה, תפיסת המוסר של ילדים מתפתחת בהדרגה, ויש מי שטרח לחקור זאת, ולהגדיר שלבים מובחנים בתהליך (קוהלברג). ככלל, היכולת להתגבר על דחפים הולכת ומשתכללת עם הגיל, ועם התפתחותו של הסופר-אגו, שהוא (עפ"י אחד המודלים המרכזיים בפסיכולוגיה) החלק באישיות המייצג את איסורי ההורים/החברה/התרבות.הסופר אגו "מחזיק" את הכללים, את האיסורים, את האיפוק. וכך, תינוקות ופעוטות מו?נ?עים בדר"כ ע"י הדחפים, ובהדרגה, עם הגיל, לומדים לרסן אותם, תחילה רק תחת השגחתו של המבוגר, ובהמשך (לאחר שהכללים הופנמו), גם בלעדיו. הגיוני להניח שמה שקרה לך, עוקב די במדויק אחרי המודל הזה. בברכה ליאת

התגרשתי לפני חצי שנה יש לי ילדה בת שנתיים האבא לא מוכן לוותר עלי בטענה שהוא אוהב אותי ומעוניין להיות איתנו פעם פעמיים בשבוע בתוך הבית ניסינו את זה בעבר וכרגיל זה נגמר בצעקות והוא עזב. מצד שני חשוב לי שלילדה יהיה קשר יותר קרוב עם האב כי יוצא לו לראות אותה פעם בשבוע בערך האם לתת לזה הזדמנות נוספת או שזה סתם יבלבל את הילדה עוד יותר?

שלום רב, ההחלטה האם להמשיך ולקיים זוגיות עם הגרוש שלך, או לנתק את הקשר הזוגי ביניכם - היא החלטה שלך בלבד, ועלייך לקבל אותה תוך שיקול דעת ואחריות, ותוך הקשבה ללבך. את הקשר החם והסדיר בין ילדתך לאביה ניתן לשמר ולטפח, גם מתוך גירושים מוחלטים, ואין צורך שתחיי ללא אהבה ומתוך אילוץ רק בגלל הילדה שלך. אני שומעת בדברייך היסוס ואמביוולנטיות ביחס לזוגיות שלכם, ונדמה לי שמן הראוי לבחון את הקשר ביניכם בעזרת איש מקצוע - יועץ זוגי, מגשר, עו"ס או פסיכולוג. החזירי לעצמך את השליטה על חייך, ובכך תעזרי מאד גם לבתך, ותחסכי משתיכן בלבול, כאב מיותר ועוגמות נפש בהווה ובעתיד. בהצלחה ליאת

ליאת שלום ושוב תודה! בתי אכן מצאה לה דמות להקשר אליה אך היא צמודה אליה באופן כזה שכנראה מפריע למהלך התקין של היום ("מנטרלת" אותה). ביקשתי מהגננת הראשית סבלנות אך למחרת קראו לי מהגן כעבור שעתיים כי לא מצליחים להרגיע אותה ולא ניתן לאפשר למטפלת הזו להיות רק איתה, אז הגננת אמרה לה שתניח אותה ושתבכה 3-4 דקות כי גם ילדים אחרים צריכים מענה. אני מבינה שיש פה כבר עניין מורכב שאולי את בשלב של לומר לי שצריך הדרכה או משהו... אני גם מרגישה כך - 2 שאלות - איך ניתן לקבוע איתך פגישה? ובנתיים - האם יש איזה מאמר שמדבר על התקשרות ,חרדת נטישה והסתגלות למעון שאוכל לתת אותו לגננת? גם הטיעונים שלה הגיוניים אבל ממש לא נראה לי שיניחו את הבת שלי בוכה...שוב המון המון תודה מראש!

שלום תמר, במצב הרצוי, מוטב שהסמכות המקצועית תהיה הגננת עצמה, ולא שהמידע המקצועי יזרום מההורה את הגננת. אם את מתקשה לסמוך עליה ועל שיקול דעתה - את בבעיה. לעיתים קיימת איזו נטייה "להחליק" ולהיות וותרנים ככל הנוגע להכשרתן המקצועית של מטפלות לגיל הרך. נוח לנו להאמין שתינוקות זקוקים בעיקר לחום ואהבה, ופחות לדמות חינוכית מקצועית ומורשית. אני נוטה לחשוב אחרת, ומאמינה שחום ואהבה נותנים ההורים, בעוד צוות הגן/המעון/התינוקיה חייב להיות מקצועי ומיומן, המכיר את צרכיו הייחודיים של קהל היעד שלהם. תינוקת בת שמונה וחצי חודשים אמורה לקבל טיפול אישי וצמוד, בעיקר בימים של הסתגלות למסגרת. כאשר את בוחרת להשאירה בגן עם ילדים רבים נוספים, עלייך להביא בחשבון את מגבלותיה של הבחירה הזו, ולהבין שהיא כרוכה בסוג של משבר. כדי להקל עליה, את יכולה להמשיך להשאירה למשכים קצרים (אפשר להיעזר בסבתות שיבואו ויוציאו מהגן מוקדם, אם את עובדת), או לחשוב על סידור אחר (מטפלת, למשל, או משפחתון קטן יותר), בו תינתן לבתך מלוא תשומת הלב לה היא זקוקה. בהצלחה ליאת

בני בן ה17.ו11 חודש מקועקע בשני קעקועים אחד ביד ואחד בכתף .היום שהגעתי הביתה השאלה הראשונה הייתה אמא את אוהבת אותי? עניתי כן מה קרה? הוא עשה שוב קעקוע לאורך הבטן עם שמו באנגלית הזדעזעתי שאלתי מה גרם לך לעשות זאת והוא ענה אני נמוך ואף בחורה לא רוצה אותי וזה מפצה אותי . אני לא יודעת איך להתנהג אני בהלם לא יודעת מה לעשות הוא ראה שאני ובעלי בהלם . מה עליי לעשות במקרה כזה

שלום שרון, את מציינת שאת ובעלך "בהלם", אך מבלי להסביר מה בדיוק גרם לכם להלם - הקעקוע? מה שהוא אמר על עצמו? אולי שני הדברים גם יחד? אני מניחה שאחרי ש'עברתם' כבר שני קעקועים, השלישי קצת פחות מבהיל (אלא אם אתם מבועתים מהגודל והמיקום) בעיני, ההסבר שלו, המרמז על תפיסה עצמית שלילית, הוא המדאיג יותר, מה גם שהוא מביא אותו להתנהגויות מרחיקות לכת. מבחינות רבות, הוא לא שונה מבני נוער אחרים, שמוכנים לעשות לפעמים דברים מטורפים, רק כדי לזכות בהערכה ואישור מחבריהם. אבל משהו באופן נוגע ללב שבו נאמרו הדברים, באופן בו הוא מניח לפניכם איזו אמת עצובה, סובייקטיבית ומדומיינת ככל שתהיה, מעורר דאגה ומחייב התייחסות. אני לא מכירה את בנך, ולא את רמת התפקוד שלו, בבית, בביה"ס, ובין חבריו. אם את חושבת שהדימוי העצמי הנמוך והשלילי שלו יוצר הפרעה בתפקוד ובמצב הרוח הכללי, שווה לשקול אפשרות של טיפול פסיכולוגי, שיסייע בשיקום הדימוי העצמי שלו, ובביסוס זהות בוגרת ומגובשת, שאינה נשענת על אופנות בנות חלוף. בהצלחה ליאת

ערב טוב בתי בת ה 6 וחצי החלה את הלימודים בכיתה א כשהיא חוזרת מבית הספר אני נותת לה בערך חצי שעה ואז אומרת לה בואי נשב עם השעורים אומרת אחר כך בואי להתקלח אחר כך לאכול אחר כך ככה כל הערב יש להם בבית הספר חצר לכיתות א ו ב וחצר לגדולים היא אמורה להיות בחצר של הכיתה שלה היא הולכת לחצר של הגדולים משחקת עם בנות ואף עם בנים גדולים ממנה מספרת שהם משחקים תופסת והיא רצה על הילדים או משחקת אתם גומי והיא זו שמחזיקה את הגומי ולא נותנים לה גם לנתר אני אומרת לה אבל המורה לא מרשה גם אמא לא ללכת לחצא של הגדולים היא אומרת אבל הרבה ילדים מכיתה א עושים את זה מה אני אשאר לבד בקטנים החברים שלי שאתם אני משחקת מכיתה א הולכים לגדולים אני פוחדת בגדולים כי יש שם ממש המון ילדים רצים ומשתוללים דוגמה יהיה צלצול לכנס לכיתה ואז כלם רצים אם יפילו או ירמסו אותה או בחצר ירוצו ויתקלו בה או חלילה יעלצו אותה לעשות דברים שלא יהיו נעימים לה מה עלי לעשות להתערב לערב את המורה או להניח לה בתודה דפנה

שלום דפנה, בתך זה עתה התחילה כיתה א', ועלייך לדעת שעבורה, לשרוד את ארבע או חמש השעות בביה"ס - זו משימה נכבדת, הגוזלת משאבים נפשיים רבים. כאשר את דורשת ממנה להתיישב על שיעורי הבית לאחר חצי שעה בלבד, את יוצרת התנגדות ורתיעה, כי היא עדיין עייפה פיזית ונפשית. אני מציעה לך להניח לה עד לשעות אחה"צ, כאשר תהיה שוב רעננה ומרוכזת, ותוכל להקדיש את משאבי הקשב שלה למשימות הבית. לגבי מקלחות וארוחות, נסי לבקש פעם אחת, ואז - לפעול: קחי אותה (ברגישות ונחישות) והובילי אותה למקלחת. כאשר את אומרת שוב ושוב, ומאפשרת לה להתעלם מבקשותייך, את מחלישה את כוחן של המילים שלך, ומלמדת אותה שאפשר 'לצפצף' על מה שאת אומרת. פעלי יותר ודברי פחות. בעניין מה שקורה בהפסקות בביה"ס, בעיני, חשוב ליידע את המורה ואת הנהלת ביה"ס, ולחשוב על ההשלכות האפשריות של הערבוב בין הקטנים לגדולים. אם יש היגיון כלשהו בהפרדה, עליהם לדאוג שהיא תישמר. אם בעיניהם הדבר אינו קריטי או בלתי בטיחותי, חשוב שתהיה השגחה נאותה של מורים גם בהפסקות, כמתבקש. בברכה ליאת

המון תודה אני אלך באמת מחר למורה ואשוחח אתה על הנושא

שלום רב בתי בת השנה ותשעה חודשים החלה ללכת למעון החודש - זוהי מסגרת חדשה לה מאחר ושהתה בשלושת החודשים האחרונים עימי בבית (עקב חופשת לידה) לפני כן ההיתה לה מטפלת עם עוד 2 ילדים בלבד. הילדה מסרבת בתוקף ללכת למעון כמו כן אינה ישנה בלילות האחרונים אלא עם כן אני נוכחת ואפילו מחזיקה לה את היד כמובן שלפני כן היתה נרדמת לגמריי לבד וישנה עד כ11 שעות רצוף - אני מודעת לעובדה שהיא סובלת מחרדת נטישה אך אני אובדת עצות לגביי איך אני אמורה להתנהג איתה כעת - לישון איתה בלילה???? להחזיק לה את היד??? כמה שליבי יוצא אליה ורוצה לעזור לה אני גם חוששת שתפתח נוהל שינה חדש - בבקשה מה עלי לעשות תודה מראש

שלום יעל, בעיני, יש להתייחס לתקופת הקליטה בגן כאל משבר זמני וחולף, המצריך התגייסות והתייחסות מיוחדת, תוך הגמשה של הגבולות ונכונות להתמסר מעט יותר מהרגיל, גם ע"ח הפנאי שלנו. יתכן שבימים אלה, הקושי להיפרד ממך גם ביום וגם בלילה, גורם לבתך להיות יותר תובענית ונזקקת. אני מציעה לא לישון איתה בלילה, כדי לא לפתח באמת נוהלי שינה 'מקולקלים', אך במקום זאת, להקדיש את זמן ההשכבה ל'יחד' אינטימי וסבלני, לזמן של קרבה, מגע, נעימות והשקעה מלאה בה, מבלי למהר ולהתפנות לענייני הערב האחרים. אני רוצה להאמין שהכוונה וההשתדלות מצידך יוכיחו את עצמן, ויעזרו לשתיכן לצלוח את המשברון ההתפתחותי הזה בשלום. בהצלחה ליאת

הי ליאת, הבן שלי בוגר, חכם ומבין עניין, משתף פעולה עם הטקסים היומיומיים (אכילה, לבוש וכו') פרט ל"התקפות" שאני מייחסת לתופעת גיל שנתיים המפורסמת. לאחרונה יש לו פחדים לא מעטים, מקולות מסויימים או איורים מסויימים במשחק המחשב (המיועד לילדים), שמטרידים אותו גם חודשים אחרי שנראו/נשמעו ולאחרונה נוסף לו פחד שלא היה לו - להיות לבד. אם הוא לבד בחדר, משחק, הוא מיד מגיע לחדר בו אחד מאתנו נמצא. הבעיה העיקרית היא סביב השינה. מאז ומתמיד הקפדנו שילך לישון במיטתו (הוא בחדר עם אחותו בת השנה), ורק כשקדח מחום ורצינו להיות עם היד על הדופק, הרשינו לו לישון איתנו. מאז הוא יודע שרק אם לא מרגישים טוב ישנים במיטה של אמא ואבא, והוא מקבל את זה. לאחרונה הוא מבקש שוב ושוב להרדם במיטתנו ומייד כשמשכים, לפעמים גם באמצע הלילה, מגיע למיטתנו ונרדם לידנו. ניסיתי כמה פעמים לשכנע אותו, והוא בחכמתו אמר לי "אבל אני לא מרגיש טוב", כשהרגיש מצוין, כמובן. דובבתי אותו והבנתי שהוא פשוט פוחד. אני מתלבטת אם לחכות שתעבור התקופה או לעמוד על שלי על אף שאני יודעת שזה לא פינוק. אני מוכנה לשלם את מחיר הסצנה והבכי במשך כמה לילות, אבל אני לא מוכנה לא להכיל את הפחדים שלו ולא לתמוך בו אם הוא צריך אותי. מה דעתך?

שלום לך, דעתי כדעתך, וגם בעיני חשוב מאד להכיל את הפחדים ולתמוך בילד הקטן שלנו, בתקופות של פחדי היום או הלילה. למרבה הצער, המעבר למיטת ההורים מתחיל פעמים רבות ביוזמת ההורים עצמם, שמטעמי עצלות או חרדה, בוחרים בפיתרון הזה, שקשה כ"כ להיפטר ממנו. אני חושבת שבתקופה של התגברות הפחדים (אגב, מדובר בפחדים נורמטיביים בדר"כ, הקשורים לקושי של ילדים קטנים להבחין בין דמיון למציאות), ההכלה והתמיכה צריכות להיעשות לצד מיטתו של הילד ובחדרו, ואם צריך, אפשר אפילו לישון לצידו על מזרן לזמן מה, עד שתחזור אליו תחושת הביטחון. במקרה זה, המסר הוא - "אנחנו כאן לצדך, שומרים עליך באהבה וסבלנות, אך זה יהיה במיטתך שלך. מיטת ההורים היא שלנו, ואם צריך נבוא אליך לחדר שלך, כדי שתוכל לחזור ולישון כמו ילד גדול". בהצלחה ליאת

שלושה שבועות מתחילת המעון לאחר שנה איתי בבית, השארתי את התינוקת אצל מחליפה למטפלת. היה רושם שהיא לא כ"כ בשליטה אבל בכל זאב הכרחתי את עצמי להשאיר את הילדה ולצאת כדי שהפרידה לא תהיה קשה. התקשרתי למעון לאחר חמש דק' ואמרו לי שהיא יושבת על אחת המטפלות ולא בוכה. כעבור חמש דקות נוספות התקשרו להגיד שהיא הקיאה. חזרתי במהירות ומרגע זה הילדה שינתה התנהגות. נרדמה למשך ארבע שעות, גם לאחר שהערתי אותה היתה מנומנת, לא מתקשרת, לא אוכלת ובקושי שותה. מה לעשות?

שלום מורן, פני לרופא הילדים שלך. מצבים של הקאה, אפתיה וחוסר אכילה אצל תינוקות מחייבים, לפני הכל, ברור רפואי. בריאות ליאת

בני בכיתה א' , תלמיד בסה"כ חכם, עושה את העבודות בכיתה ומכין שיעורי בית, אך לצערי, לעיתים מפריע למהלך השיעור. היום קבל פתק מהמורה שהוא פיטפט ולא הפסיק, למרות שהיא ביקשה ממנו להפסיק - איזה עונש כדאי לתת לו? איך הכי טוב כדאי להגיב, על מנת שיבין לא לעשות זאת. (אגב - עשיתי איתו המון שיחות על חשיבות הלימודים לעתיד שלו). תודה

שלום שרה, כרגע, אני מציעה להימנע מענישה, ולהשאיר את הסנקציות למורה. בעיני, חייבים להישאר מידתיים, ולהתאים את תגובתנו לאירוע. אם בנך פטפט בשיעור, אני מניחה שהמורה העירה לו או כעסה עליו, או נקטה בכל סנקציה אחרת המותאמת לסיטואציה. בנוסף, היא יידעה אותך (גם זה, מן הסתם, לא נעים לו). לדעתי, כרגע אין לעשות דבר מלבד לשדר לו שאירועים כאלה מעציבים ומאכזבים אותך. במקביל, חשוב לעבוד בבית על גבולות, על היכולת לכבד סמכות, לאפק דחפים ולשאת תסכולים. זו הדרך החנוכית והנאותה להתמודד לעומק עם בעיות משמעת. בברכה ליאת

תודה על תשובתך המהירה . לקחתי את הצעתך, אך אזהרתי אותו שבפעם הבאה, אם תהיה כזו ואני מקוו שלא - הוא ייענש - בדמי כיס או בכל דרך שאראה לנכון

שלום, בתי בת 10.5 חודשים. עד תחילת החודש הייתה איתי בבית (לא עבדתי). ב-1.9 הכנסנו אותה לפעוטון (7 ילדים ו-2 מטפלות). במשך 3 ימים הייתי איתה שם 8:00-10:00. הכל נראה היה בסדר, היא שיחקה ואכלה (אף שמעט יחסית). אח"כ השארתי אותה לבד (אחרי שהנחתי אותה על המזרונים לשחק בצעצועים) והלכתי, ובאתי לאסוף אותה בשעה 12:00 - כך במשך כשבוע. היומיים האחרונים אני משאירה אותה בגן עד 15:00. בשבוע האחרון נשארתי מחוץ לגן הדלת כ-3 פעמים ושמעתי שבתי בוכה נורא ולא מפסיקה. היום נשארתי שם למעלה מ-30 דקות והיא לא הפסיקה לבכות. לא ראיתי מה קורה בגן. כשיצאתי היא הייתה על הידיים של הגננת (אני קוראת לה גננת אבל אין לה תואר בחינוך/הוראה) אבל אח"כ שמעתי שהיא והמטפלת חוזרות לעסוק בענייניהן (חיתולים אוכל וכו') ולא מתייחסות כלל לבכי של בתי (לא דיברו איתה, לא ניסו להרגיע). אתמול אחרה"צ נדבקה אליי ולא הסכימה לשחרר; לא הסכימה לעבור לידיים של סבתא שלה; לא אכלה כמעט בגן; היא משלשלת בבקרים; עושה פרצוף עצוב וחושש איך שנכנסים לאוטו; הלכה לישון מוקדם... כאילו היא בדיכאון. אני מאוד מאוד חוששת שהבכי הזה בבוקר בתוספת היעדר ההתייחסות של המטפלות לבכי שלה והעובדה שהיא רואה שהיא בוכה ללא יחס ומבלי שאני חוזרת לנחמה תיצור אצלה איזושהי טראומה שתפגע בחוזקה הנפשי והריגשי. אציין שמדובר בילדה עצמאית, חייכנית, טובה (שאינה נוהגת לבכות אף פעם), אוהבת ילדים. עכשיו נראה שכלום לא מעניין אותה, כך על פניו. האם יש בסיס לחששות שלי לגבי טראומה. האם יש דרך להקל על ההסתגלות? משהו שאני יכולה לעשות? לשבת איתה בגן כמה ימים? כל דבר. תודה

שלום רב, אם יש לך זמן לעמוד זמן רב מחוץ לגן, אני מניחה שאינך עובדת עדיין, ולכן ממליצה לך להשאיר אותה לבד בגן למשכי זמן קצרים בהרבה. יום כ"כ ארוך (עד 15:00) כמוהו כנצח עבור תינוקת כה קטנה. חייבים לזכור שתינוקות חסרים עדיין תחושת זמן, ועדיין לא רכשו הבנה של קביעות אובייקט. פירוש הדבר הוא שמה שלא נמצא לנגד עיניהם פשוט מפסיק להתקיים. כאשר את עוזבת תינוקת כה קטנה בגן, בשלב בו חרדת הזרים וחרדת הפרידה בשיאם, מבחינתה את נעלמת לבלי שוב. זאת חוויה קשה מאד, ועדיף לקצר אותה ככל האפשר עד שתרגיש אמון וביטחון מול צוות הגן. בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך המהירה. אני מתחילה לעבוד בעוד כ-4 ימים. האם יש דרך להקל עליה בכל זאת? כל דרך? האם יעזור שבימים ה'-א' אוציא אותה ב-13:00? 12:00? אח"כ הכל יתחיל שוב... אודה לתשובה מהירה תודה!

ליאת את נהדרת, תודה רבה! אמרתי את כל מה שייעצת והייתה שיחה טובה ונעימה שאני מרגישה שעזרה מאד. עדיין - התינוקת בגן במשך 4 שעות כל יום כרגע ומשבוע הבא אאלץ להשאיר אותה 7 שעות. היא עוד לא לגמרי "מאוקלמת" ויש הרבה קטעים של בכי. זו ילדה לא בכיינית כלל, ובבית אפשר לעבור יום שלם בלי בכי! (בבית בהחלט נענים צרכיה מיידית). השאלה היא אם זה כבר שלב של בכי "נורמלי" "הגיוני" של תהליך הסתגלות ושל התרגלות לכך שיש עוד ילדים וצרכיה לא נענים מיידית, ואז אני יכולה "להרפות" ולהמתין שהזמן יעשה את שלו (כפי שהגננת מייעצת) או שהיא עדיין במצוקה אמיתית כפי שהיה בימים הראשונים? כאשר אנחנו נכנסות לגן בבוקר וכאשר אני לוקחת אותה מהגן וכל אחהצ היא שמחה ומאושרת. המון המון תודה!

שוב שלום תמר, אני שמחה לקרוא שבתך מפגינה שמחה בבואה ובצאתה מן הגן. זה בהחלט סימן טוב. אם את מרגישה שקיימת בגן לפחות דמות אחת אליה בתך הצליחה להיקשר, ואשר מצליחה להרגיע ולנחם אותה בהצלחה בהיעדרך, אפשר להתחיל להאריך את הימים. כמובן שלא אוכל לדעת מכאן האם ועד כמה יש בבכי של התינוקת 'סבל ממשי' או 'נורמטיבי' - זהו מידע שאימהות רגישות אמורות להרגיש דרך הבטן. תסמכי על האינטואיציות שלך. הן בדר"כ אמינות יותר מכל פסיכולוג. בהצלחה :-)) ליאת