פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום הגרוש שלי קנה היום לבתי בת ה 6 וחצי פלאפון רוצה לדבר אתה מדי פעם שאלתי אותו מה הבעיה שתתקשר עלי ואתן לך אותה אומר לא רוצה להפריע לך מה דעתך על כך?

שלום דפנה, אני יכולה להבין את רצונו של האב בקשר בלתי אמצעי עם בתו, ומבחינה זו - אין רע בהחלטתו לרכוש עבורה טלפון נייד. עם זאת, מטעמים חינוכיים ובריאותיים, מוטב להגביל את השימוש בטלפונים סלולריים אצל ילדים קטנים, ולכן תוכלו לבסס מדיניות שתהיה מקובלת על שניכם, כזו שתאפשר זמינות גבוהה יחסית של הילדה מצד אחד, ושמירה על בריאותה מצד שני. למשל, אפשר להחליט שהטלפון אינו נלקח לבי"הס, ואינו נישא על גופה, אלא נשאר בבית, דולק וטעון, ומשמש אותה לשיחות עם אבא בזמן שהיא בבית. זו, כמובן רק דוגמא, ואפשר לחשוב על כל סידור אחר שיהיה מקובל על שניכם. בברכה ליאת

בני הוא בן 6.5 עבר מבחן וקסלר -wppsן.סיבה לאיבחון-שיעמום בכיתה א'. הילד יודע לקרוא מגיל 4.5 ללא ניקוד(אפילו כתב רגיל).בעקבות תלונות הילד על שיעמום והפרעות בכיתה נשלח למבחן הנ"ל. הפסיכולוגית החינוכית המליצה על הקפצה לכיתה ב'. ברצוני לקבל הסבר על הציונים: אינטלגניה מילולות -138 אינטלגנציה ביצועית 110 אינטלגנציה כללית 125 האם הציון הקובע למחוננות הוא האינטלגנציה הכללית? האם מחונן? הפסיכולוגית הסבירה שהוא מחונן בקטע המילולי... אודה על תגובתך...

שלום דינה, במצב הרצוי, את ההסבר שאת מבקשת ממני אמורה לתת הפסיכולוגית המאבחנת. אומר באופן כללי, שמבחן ווכסלר נועד לבחון את האינטליגנציה, והוא מספק לנו ציון המכונה גם "מנת משכל". מאחר שאינטליגנציה היא מהות חמקמקה, אנו מודדים מבחר כשרים ומיומנויות, הקשורים (כך אנו מניחים) לתפקוד האינטלקטואלי. בגדול, מדובר במיומנויות מילוליות, במיומנויות ביצועיות, וביכולת לשמר קשב וריכוז. במבחן הווכסלר 11 תתי-מבחנים, חלקם מילוליים (כמו מבחן אוצר מילים, ידע כללי, חשבון, הבנה, וכד') וחלקם ביצועיים (הרכבת עצמים, קידוד, סידוק קוביות עפ"י דגם, וכד'). כל חטיבה כזו מקבלת ציון בנפרד, כאשר "מנת המשכל" הכללית מורכבת משקלול של השניים. הציונים של בנך בתחום המילולי גבוהים, ונמצאים מעל לנורמה, בעוד הביצועיים נמצאים בטווח הגבוה של הנורמה. הגדרת רף המחוננות אינה שרירותית, אם כי נהוג לראותה כמנת משכל כללית של 130-135. ההתעסקות במספרים ובמנות משכל היא בדר"כ מיותרת, ולא בהכרח משקפת את מצבו האמיתי של הילד. כדי לקבל החלטות יש צורך להכיר את נקודות התורפה והחוזק של הילד, את יכולתו לעמוד באתגרים, את מצבו הרגשי, החברתי והאקדמי, ולהביא בחשבון את ההשלכות של כל החלטה לטווח הקצר והארוך. בברכה ליאת

ליאת שלום, בתי בת 4 ושלושה חודשים, נקלטה לגן עיריה (טרום חובה ) מגן פרטי שבו היא לא מכירה אף אחד מהילדים. יש לציין כי נקלטה חברתית יפה, כבר מתקשרים להזמין אותה לשחק איתם בבית וכו'. כרקע, מדובר בילדה חכמה מאוד, בוגרת, טובת לב, במקום חדש היא יוצרת קשר ראשוני בהדרגה, בהמשך היא נפתחת ומשתלבת בצורה טובה (בהתחלה מעט ביישנית). הסיבה שאני פונה לעזרתך היא שהיא החלה לעשות את צרכיה בתחתונים (קקי ופיפי) במהלך היום בגן ובצהרון. בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע. ניסיתי לדבר איתה ולברר מולה מה הסיבה לכך, אך היא לא כל כך שיתפה פעולה. לאחרונה החלה לומר שהיא מתביישת שיפתחו לה את הדלת ושהיא לא יודעת לנגב, למרות שבבית עושה זאת באופן עצמאי. אני לא יודעת מה לעשות כדי שהתופעה הזו תעלם אני חוששת שזה יפגע לה בבטחון ובדימוי העצמי...אודה לך לקבלת הדרכה בנושא ודרכי התמודדות מולה.

שלום רותי, בן הזוג שלי (כמו רוב הגברים) נוטה לחשוב ולהאמין שבעיה טכנית לעולם ניתנת לפיתרון. באופן נדיר ואחרי מחשבה, אני נוטה להסכים איתו, גם אם לא תמיד אשמח להודות בזה מולו :-))) למרבה השמחה, מה שגורם לבתך לפספס כרגע את הפיפי והקקי, זה עניינים טכניים שניתנים לפיתרון, ולא בעיה רגשית חמקמקה. לכן, אני מציעה לגייס עמדה פרקטית, ולחשוב על פיתרונות פרקטיים - למשל דרך להבטיח לה פרטיות (אולי בעזרת אחת העובדות בגן, או חברה שתשמור על הדלת מבחוץ). אפשר לחזור ולתרגל איתה בבית את פעולת הניגוב, ואולי גם לצייד אותה בנייר טואלט פרטי מהבית. אפשר לבקש מאחת העובדות בגן שתלווה אותה לשירותים כאשר ילדי הגן ברובם נמצאים בחצר. אפשר לנסות לכוון את הקקי לשעות הבוקר המוקדמות, כדי שתעשה אותו עוד בבית. אפשר לנסות לשאול את הילדה עצמה מה יעזור לה להצליח לעשות קקי בגן, ולהישאר פתוחים להצעות ורעיונות משלה. אני רוצה להאמין שככל שתרגיש שם "בבית", כך יתמעטו הפספוסים, שבוודאי קשורים גם למשבר ההסתגלות. סבלנות... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, כתבתי לך בתחילת השנה על בעיית הפספוס של בתי ואכן צדקת...עם מעט סבלנות התופעה אכן נעלמה... לאחרונה התופעה חזרה על עצמה ומצאתי את עצמי נקראת לגןפעמיים בשבוע זה ע"י הגננת, בגלל שברח לבתי קקי בתחתונים. לציין כי היא לא דיווחה על כך לגננת, אלא רק לאחר שנדף ממנה ריח, גילו זאת. היום פנתה אלי הגננת ואמרה שהיא לא ממש מבינה בנושא, אבל בריחת קקי בהחלט מצביעה על בעיה רגשית והיא צריכה לדווח על כך. בנוסף היא כעסה על הילדה שהסתירה ממנה את בריחת הקקי גם לאחר שנשאלה ישירות...אני ובעלי שוחחנו עם הילדה ברוגע ובשלווה ולדבריה היא מתביישת ללכת לשירותים כשאין אף חברה שתשמור לה על הדלת כדי שאף אחד לא יכנס...זאת תשובתה. קשה לי להבין מאיפה זה נובע, היא ילדה אהובה מאוד, גאוות המשפחה, נבונה, יש לה הרבה חברות ונראה שך הכל טוב לה בגן. אשמח לקבל ממך עיצה או הדרכה בנושא כי זה חשוב לנו מאוד!!! תודה רבה, רותי

ביתי החלה השנה לימודיה בכיתה ז. בחופש האחרון היא נתפסה מס' פעמים באינטרנט מצ'וטטת עם גבר בתכנים בלתי ראויים. הסברתי לה מס' פעמים על הסכנות שבעיניין, והיא הבטיחה לא לעשות זאת שוב. אך לצערי נתפסה שוב כשלא הייתי בבית, וכשהגעתי נתפסה. מאז החופש אסרתי עליה לשחק במחשב בכלל. מה לעשות עם ילדה שלא מכבדת הסכמים אישיים, כרגע היא בעונש, אני שוקלת להמשיך בו לזמן מה.

שלום רב, המחשב והאינטרנט, לצד מעלותיהם הרבות, נושאים עמם גם פוטנציאל מזיק ומסוכן, ממש כמו מגהץ, כיריים, בריכת שחייה ואופניים. כדי שנוכל ליהנות מיתרונותיהם ולהישמר מפגיעתם, נדרשת מיומנות. את המיומנויות אנו רוכשים בהדרגה, הן מתוך התנסויות והן בעזרתם ובהכוונתם של המנוסים מאיתנו. אני מסכימה איתך, וחושבת כמוך ככל הנוגע לצורך להגן על הילדים מפני פגיעה אפשרית ברשת, אבל לא בטוחה אשר לדרך. נדמה לי שמשחקי "חתול ועכבר", עם מושגים של "תופס" ו"נתפס" עלולים להפוך למאבק כוח וכבוד שבו כולנו מפסידים. כאשר את שוללת ממנה את המחשב לגמרי, את הופכת את בתך לכעוסה, מרירה ועויינת, מאחר שאינך מקפידה על מידתיות: העונש כבד מדי בהשוואה ל'עבירה'. במצב עניינים כזה, אנו עלולים להשיג תוצאות פרדוכסליות, העומדות בניגוד מוחלט לכוונותינו, ולגרום לכך שבהיעדר השגחה יגבר הדחף לעשות את מה שאסור. אולי טוב יותר היה להעביר את המחשב לשטח 'ציבורי' יותר בבית, ולהגביל את השימוש בו לשעות בהן את או בעלך בבית, כדי שתהיה מידה של פיקוח. תוכלו לנמק זאת עם רציונל חינוכי, וגם לשמור עליה מפגיעה, מבלי לפגוע בה ולעורר אצלה תחושות של עויינות ואי-צדק. מה את אומרת? ליאת

אני מחנכת בכיתה יד במסגרת חיל האוויר. בשיעור חופשי שהיה לאחרונה נכנסו בני הכיתה לסיפרייה. פרצה תיגרה בין תלמיד בן 19 ותלמידת כיתתו בת 18. מברור של העיניינים: התלמידה נהגה להקניט את התלמיד ולהרגיזו, והתלמיד שידוע כתלמיד שקט ורגוע מאז כיתה ז' נהג להתעלם מהערותיה הפוגעות והמעליבות. אלא שבאותו יום לא שלט בעצמו ו"פוצץ" לתלמידה את הפנים. התלמידה הובהלה לבית החולים מיידית. הפוגע לא חדל לבכות וחש רגשי אשמה רבים. והתלמידה מדברת על העדר תחושת ביטחון ושייכות ומוגנות בבית הספר. הפוגע הושעה מלימודים עד למועד חזרת התלמידה לבית הספר. עוד דיברה התלמידה על פגיעה נפשית קשה יותר מפגיעה פיזית. ברור לי שישנם מס' מעגלי פגיעות ויש לתת את הדעת לכולם: לפוגע , לנפגעת , להורים של הנפגעת שחשים שיש אי צדק בעניין העונש הקל של הפוגע: השעייה, והתלמידים שלא גילו אחריות חברתית כלפי חברתם. לא ברור לי כיצד עליי לתמוך בכולם וכיצד היועצת יכולה לסייע לי. אנא עזרי לי.

שלום רב, לא מקנאה בך. סיפור לא פשוט בכלל. למזלך, את פטורה מתפקיד השופט, ואינך זו שצריכה לקבל החלטות קשות, לשמוע עדויות ולהכריע הכרעות. כמו שאת מציינת נכון, יש כאן מספר מעגלי פגיעה, שברגע נמהר אחד השיקו באותו אירוע אומלל. התפקיד שלך הוא באמת לתמוך ולהכיל את כולם, וזו משימה נכבדת. מאחר שאינך נדרשת כאן לדין צדק, ומאחר שאין כאן רק אשם אחד ורק קורבן אחד, את חופשייה (באמת!) לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה, כלומר - כשאת מול הנערה, להיות 100 אחוז איתה, וכשאת מול הנער - להיות 100 אחוז איתו. כך גם מול ההורים. כולם יכולים לקבל ממך את התחושה שהן צודקים, שקשה להם, ושהם זכאים לאהדה, לעזרה, לתשומת לב. בעיני, רצוי להישמר שלא להיגרר לעמדה שיפוטית, גם ובעיקר מול ההורים, ולדבוק בעמדה המצרה על כל גילוי של אלימות, באשר הוא. בברכה ליאת

בביקור שערכתי בבית התלמידה הפוגעת נשמעו דברי ביקורת קשים על התנהלות בית הספר ובראשם המנהלת באופן ההתייחסות החל מהעדר הליווי לבית החולים מטעם בית הספר את הנפגעת ועד לגילויי אמפטיה כלפי הפוגע ומצוקתו הקשה. עוד הצרו על כך ההורים על כי ביתם פגועה יותר נפשית מאשר פיזית. היא זקוקה יותר מכל לתמיכת המורים. משפט שהשמעתי באוזנם צרם להם מאוד והם כעסו מאוד היה: לטנגו צריך שניים....בעצם במשפט זה הסיקו ההורים כי גם לביתם יש חלק בעיניין שהביא את תרומתו ולו הקטנה ביותר. הבעתי אפס סובלנות כלפי אלימות בנוסף לכול . ההורים מבקשים שיתקיימו שיעורי חינוך בעיניין. אך הם ציינו באוזניי כי התלמידים בכיתה כן לקחו אחריות קבוצתית ומייד הושיטו עזרה לנפגעת במיידית. בנוסף רציתי לציין כי התלמידים מאוד כועסים על הפוגע ואים רוצים את קירבתו בכלל-מה לעשות בעייין? יצויין בזאת כי ההורים מאוד כועסים משום שלדעתם בית הספר מגלה הבנה ואמפטיה לפוגע ופחות לנפגעת, משום שמדובר בפוגע בעל קיים משפחתיים משמעותיים ובעל מורכבות גדולה בבית. הוא הדמות המרכזית בבית שכן הוא מטפל בסבתו ואחותו הקטנה. אימו מחוץ לעיר. ניראה לי שההורים עסוקים יותר בהרשעה של התלמיד ופחות בהחלמה של יתם . כיצד עליי לסייע להם להתמקד במה שיותר חשוב---ביתם ולא הפוגע. ניראה כי הם יהיו שלמים יותר אם הפוגע יורשע. עוד הם מציינים כי הפוגע מסוכן לסביבתו כי ייתכן שייפרוק את מצוקתו על קורבן אחר, אם יהיה משהו אחר שיציק לו ויפר את שלוותו. למרות שאני יודעת שהפוגע איננו בעל מאפייני אלימות, ולא יכול לפגוע בזבוב. משפט זה הרתיח אותם כי לדבריהם אם פגע כבר במשהו זה יכול לקרות שוב...אנא סייעי לי איך להתנהל מול ההורים של הנפגעת? מול הפוגע? מול התלמידים? מול צוות המורים? אילו טיפים והכוונות?תודה מראש..

שלום, יש לי ילד בן 7 וחצי ילדה בת 4 וילד בן שנה ו-4 חודשים. הבעיה שלי היא עם הגדול. עד גיל 5-6 הוא היה הילד המושלם, לא היה לנו איתו שום מאבק ושום בעיה. מאז יש לנו איתו מאבקים יומיומיים ואני לא יודעת כבר מה לעשות. הוא חושב שמגיע לו הכל ועכשיו ומהר ושהוא הכי חשוב מבין הילדים שלנו והכי מתסכל זה שהוא מקבל הכי תשומת לב והוא טוען שהוא הכי מקופח. סדר היום שלי עם הילדים נקבע לפי מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה ללכת לחבר אז לוקחים אותו או אם הוא מזמין חבר מביאים לו חבר, אם הוא רוצה לרדת לגינה יורדים לגינה למרות שהבת שלי לא רוצה לרדת. חברים באים אליו הרבה ואוכלים אצלנו ארוחת ערב, אין סרט קולנוע שלא ראה, אין מקום שלא היה בו, יש לו הכל.וכנראה בגלל זה הוא לא מעריך כלום. אם הוא מבקש להזמין חבר ובאותו יום אני אומר לא הוא יגיד: אף פעם אתם לא מרשים לי חברים וזה שקר גמור. או מזמן לא אכלתי אצל חבר ..והוא אכל לפני יומיים. או שאתמול הוא אמר לי בערב אנחנו לא עשינו כלום היום כל הזמן היינו בבית. והוא היה בסרט בבוקר אחר כך אצל חבר אחר כך שעה בבית ואז ירדנו לגינה עם אופניים. האם הוא מאמין בשקרים שלו? הרי הוא יודע שזה לא נכון והוא מאמין בזה? הוא כל הזמן מקטר מתלונן מתעצבן על כל דבר קטן - איך אפשר לחיות ככה זה משגע אותי. אם אומרים לו לא על משהו הוא יקטר על זה יומיים ויתלונן עד שבא לי כבר להקיא מזה אני לא יכולה לסבול את זה. הוא יכול להגיד לי אמא אני רוצה מים ואני לא אשמע ואז הוא יגיד ביקשתי מים את חירשת? ואז אני עונה שלא שמעתי ושעוד מעט למשל כשאני עושה בדיוק משהו והוא עונה טוב לא צריך אני אשאר צמא. ואז אני אומרת לו או שתיקח לבד או שתמתין דקה ואז כשאני מביאה לו הוא אומר לא צריך אמרת שאת לא יכולה להביא לי אז לא צריך. זה מוציא אותי מדעתי. אם אני לרגע אתייחס לבת שלי הוא יקנא למרות שהיא המקופחת מבין השלושה. הוא יכול להיות מוזמן לסרט למשל עם חבר ויקנא בזמן שהבת שלי איתנו לבד בבית. עוד דוגמה: כשאנחנו בחברת חברים הוא הכי שובב ומגעיל. הוא משוויץ ומתלהב ברמה שפוגעת בי. למשל אם הוא ירצה להראות לי משהו הוא מסוגל לקרוא לי לבוא ואם אני עסוקה ולא עוזבת מייד הכל הוא יבוא אלי ויגיד לי יא זקנה למה את לא שומעת שאני קורא לך ואני עונה לו: ככה אתה מדבר אלי? אז אני לא באה הכלל. ואז הוא יתעצבן ויבעט ויקטר ויתלונן. אין לי מושג מה יש לילד שלי מה קרה לילד המדהים שהיה לי? דרך אגב הוא מצטיין בלימודים ובחוגים כך שבזה אין בעיה. בקיצור מה אני יכולה לעשות?

שלום גליה, המצב שאת מתארת אכן נשמע בלתי נסבל, ומחייב שינוי גישה מיידי. הבן שלך למד להפעיל אותך באמצעות תלונות על קיפוח, ואת - מתוך תחושות רחמים או אשמה - פועלת בדיוק בהתאם לציפייה שלו, ומנציחה את המצב בתגובותייך. הייתי יכולה לכתוב כאן מגילה שלמה, על דרכים יעילות להפעיל סמכות הורית, על גבולות, ועל חיזוקים וסנציות. אבל איכשהו, אני משוכנעת שאת מכירה את התיאוריות, הספרים והמאמרים, ומסיבה כלשהי את מתקשה ליישם את המלצותיהם. אני חושבת שהדרך המומלצת במקרה שלך, היא להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולהיעזר באופן אישי בהמלצותיו. המצב אינו כה מייאש, כפי שאת מכנה אותו, אך הוא בהחלט מצדיק התערבות והכוונה של איש מקצוע. מעודדת אותך ליזום תחילתו של תהליך, ומשוכנעת שבמידה רבה תוכלי גם ליהנות ממנו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הנני אם חד הורית לבן 6. חברו של בני סיפר לו שסבתו נפטרה. כאשר בני שאל אותי "אימא גם אני אמות, גם את תמותי"? הסברתי לו שאנשים מאוד זקנים מתים בשיבה טובה (כמובן דילגתי על הקטע שאנשים צעירים עלולים למות טרם זמנם). חשבתי שהתשובה שלי הניחה את דעתו. מאז, הוא נכנס ללחץ ופורץ בבכי היסטרי ואומר לי "אימא אני לא רוצה למות זקן ואני לא רוצה שאת, סבתא או סבא ימותו". כל ניסיונותי לנסות להסביר לו שזה תהליך טבעי אצל אנשים זקנים - עולים בתוהו. כל פעם שהוא שואל אותי, אני נאלצת לשקר לו ולהגיד לו שהוא לא ימות. אני יודעת שזה לא נכון לשקר לו, אבל אין לי את הכלים לנסות ולהסביר לו מבלי שהוא יכנס ללחץ ויפרוץ בבכי. שאלה 2: בשני הלילות האחרונים בני פוחד ללכת לישון מחשש שהוא יחלום חלום רע. הוא עוצם עיניים והוא אומר לי שהוא חלם חלום רע. יש לו פחדים ואז הוא משייך את זה לחלום רע. הוא מבקש שאני אשב לידו עד שהוא ירדם. כיצד עלי לנהוג בשני המקרים שציינתי. עלי לציין שבני לא נחשף חויה טראמותית מפחידה, אני מאוד מקפידה על התכנים שהוא צופה בטלויזיה. לסיכום, לא קרה שום דבר שיכול להסביר מדוע פתאום יש לו כאלה פחדים. אודה לך על תשובתך דניאלה

שלום דניאלה, אקדים ואתייחס דווקא למשפט האחרון שלך ("לא קרה שום דבר שיכול להסביר מדוע פתאום יש לו כאלה פחדים"). רוב פחדי הילדות אינם מוסברים ע"י אירועים טראומטיים, אלא דווקא כתוצאה של התפתחות קוגניטיבית תקינה. המודעות לאיומים השונים, מתפתחת עם הגיל, ובהתאם מופיעים גם הפחדים והחששות. בנך הגיע לשלב ההתפתחותי בו קיימת רגישות גבוהה לשלמות הגוף, ועיסוק רב במחלות, פציעה ומוות. הרעיון של התכלות הגוף והקיום מאיים על כולנו, ובגיל בו מנגנוני ההכחשה וההדחקה עדיין לא חזקים מספיק - החרדה מציפה מאד. המודעות לקיומו המוחלט של המוות כבר די מלאה בגיל 6, ולכן, להערכתי ההבטחה ש"אתה לא תמות אף פעם" מרגיעה (אם בכלל) רק לזמן קצר, בעיני עדיף להימנע מאמירות שקריות, ובמקומן - להתמקד בניסיונות להגביר אצלו תחושה של שליטה על בריאותו ועל גופו. במקביל, אפשר להזמין אותו לפעילויות סובלימטיביות של יצירה ומשחק, שעיקר כוחן בהיותן מסיחות מצד אחד, ומעבדות וממתנות את החרדה מצד שני. אשר לשני הלילות האחרונים, אפשר - לדעתי - לשבת לצידו עד שיירדם (לא לקחת למיטתך!), ובנוכחותך הרגועה והבוטחת לסייע לו לשרוד את ההצפה ולהתגבר עליה במהירות. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני עדין ורגיש. הוא בן תשע.צורת עמידתו והליכתו לפעמים הם עדינות ונראה לי כי זה מתאים יותר לבנות. אני מציינת שזה לפעמים. אני לפעמים מוצאת עצמי משווה את הליכתו או עמידתו להליכת או עמידת ילדים אחרים בני גילו ואני מוצאת הבדלים. יתכן וכך הולכים או עומדים ילדים רכים בני גילו ואני סתם מגזימה אבל זה מפריע לי . יחד עם זאת, התנהגותו, משחקיו בגדיו וכד' הם רק של בנים , הוא משחק עם בנים בני גילו, אוהב ספורט, משחקי מלחמה במחשב, ועוד'. לא נתקלתי בו מבצע דבר שהוא הפוך למגדר שלו. האם לדעתך יש בהתנהגותו ועמידתו העדינה דבר בכדי לנבא את העדפתו המינית בעתיד? תודה רבה!

שלום רב, קשה לי לענות על שאלתך, כי איני יודעת מה פירוש הדבר "עמידה והליכה עדינה", במיוחד בגיל תשע. גינונים שוני מגדר יכולים לעיתים לבשר על נטייה מינית עתידית ולעיתים בכלל לא. מציעה לך לעשות הכל כדי לקבל ולאהוב את בנך כמו שהוא, ולא להטריד את עצמך בסוגיות שממילא אין לך כל שליטה עליהן. שבוע טוב ליאת

שלום ליאת ושאר באי הפורום, לאחרונה יצא לי להיזכר באופן אקטיבי בתקופה בילדות שלי ותחילת גיל ההתבגרות שבהן נהגתי לגנוב מחנויות. זה התחיל בגיל שמונה, כשילדה חדשה שהכרתי לימדה אותי את זה, ובסביבות גיל 13 שיחררתי את עצמי לבד מההרגל הזה. כבר בסביבות גיל תשע הבנתי שהילדה ההיא היתה השפעה רעה עלי. באותה תקופה גרתי עם האמא המאנית דיפרסיבית שלי וטיפלתי בי ובאחותי הקטנה. דאגתי שנאכל, שנתקלח, שנלך לבית הספר, שנהיה בטוחות. הגניבות התחילו כי ראיתי דברים שרציתי ולא היה לי כסף לקנות, ואותה "חברה" אמרה לי "מה הבעיה? פשוט תקחי", ואכן, ראיתי שהיא עושה, ראיתי כמה זה קל, ולקחתי גם. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בסדר, שהתירוצים הרובין הודיים שהחברה מספקת "לחנות יש מספיק כסף" למיניהם לא באמת מחזיקים מים, וכצעד ראשון - התרחקתי ממנה. אבל האקט של גניבה של דברים שרציתי ולא יכולתי לקנות, בשילוב עם האדרנלין של לעשות ולא להיתפס, היו חזקים. זהאפילו קצת חילחל לבית ספר - הייתי מוצאת דרכים יצירתיות להעתיק במבחנים - זאת למרות שידעתי את החומר! - ואחרי שהצלחתי להעתיק בהצלחה, במקום למסור את המבחן למורה הייתי קמה וזורקת אותו לפח ויוצאת מהכיתה. רק לדעת שאני יכולה. בגיל 13 אחרי כמה שנים של מאבקים פנימיים, הצלחתי להיפטר מההרגל הרע הזה לחלוטין, ולעולם לא חזרתי לגנוב. או לסחוב. או לקחת בלי רשות. העניין הוא שאף אחד *אף פעם* לא תפס אותי. אף אחד לא אסר עלי להסתובב עם החברה ההיא או אמר שהיא השפעה רעה. אף אחד לא אמר לי לא לגנוב. אף אחד לא ממש היה שם בכלל. ובכל זאת לבדי הבנתי את זה, ולבדתי הפסקתי. השאלה שלי היא - האם זה משהו נפוץ? זה עלה בשיחה עם אחותי ששנים טוענת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי, וכשאמרתי לה "תראי, אפילו בעניין הזה טיפלתי בעצמי, ובכזה גיל צעיר" היא אמרה שזה הדבר הכי נפוץ בעולם, שהמון מתבגרים מפסיקים לבד לגנוב בלי שאף אחד אף פעם מתערב להם בחיים. בחיפושי אחרי חומר בנושא, נתקלתי בפורום הזה ותהיתי אם למישהו כאן תהיה תשובה קצת יותר מושכלת. תודה מראש, מיקה

שלום מיקה, תפיסת המוסר של ילדים מתפתחת בהדרגה, ויש מי שטרח לחקור זאת, ולהגדיר שלבים מובחנים בתהליך (קוהלברג). ככלל, היכולת להתגבר על דחפים הולכת ומשתכללת עם הגיל, ועם התפתחותו של הסופר-אגו, שהוא (עפ"י אחד המודלים המרכזיים בפסיכולוגיה) החלק באישיות המייצג את איסורי ההורים/החברה/התרבות.הסופר אגו "מחזיק" את הכללים, את האיסורים, את האיפוק. וכך, תינוקות ופעוטות מו?נ?עים בדר"כ ע"י הדחפים, ובהדרגה, עם הגיל, לומדים לרסן אותם, תחילה רק תחת השגחתו של המבוגר, ובהמשך (לאחר שהכללים הופנמו), גם בלעדיו. הגיוני להניח שמה שקרה לך, עוקב די במדויק אחרי המודל הזה. בברכה ליאת

התגרשתי לפני חצי שנה יש לי ילדה בת שנתיים האבא לא מוכן לוותר עלי בטענה שהוא אוהב אותי ומעוניין להיות איתנו פעם פעמיים בשבוע בתוך הבית ניסינו את זה בעבר וכרגיל זה נגמר בצעקות והוא עזב. מצד שני חשוב לי שלילדה יהיה קשר יותר קרוב עם האב כי יוצא לו לראות אותה פעם בשבוע בערך האם לתת לזה הזדמנות נוספת או שזה סתם יבלבל את הילדה עוד יותר?

שלום רב, ההחלטה האם להמשיך ולקיים זוגיות עם הגרוש שלך, או לנתק את הקשר הזוגי ביניכם - היא החלטה שלך בלבד, ועלייך לקבל אותה תוך שיקול דעת ואחריות, ותוך הקשבה ללבך. את הקשר החם והסדיר בין ילדתך לאביה ניתן לשמר ולטפח, גם מתוך גירושים מוחלטים, ואין צורך שתחיי ללא אהבה ומתוך אילוץ רק בגלל הילדה שלך. אני שומעת בדברייך היסוס ואמביוולנטיות ביחס לזוגיות שלכם, ונדמה לי שמן הראוי לבחון את הקשר ביניכם בעזרת איש מקצוע - יועץ זוגי, מגשר, עו"ס או פסיכולוג. החזירי לעצמך את השליטה על חייך, ובכך תעזרי מאד גם לבתך, ותחסכי משתיכן בלבול, כאב מיותר ועוגמות נפש בהווה ובעתיד. בהצלחה ליאת

ליאת שלום ושוב תודה! בתי אכן מצאה לה דמות להקשר אליה אך היא צמודה אליה באופן כזה שכנראה מפריע למהלך התקין של היום ("מנטרלת" אותה). ביקשתי מהגננת הראשית סבלנות אך למחרת קראו לי מהגן כעבור שעתיים כי לא מצליחים להרגיע אותה ולא ניתן לאפשר למטפלת הזו להיות רק איתה, אז הגננת אמרה לה שתניח אותה ושתבכה 3-4 דקות כי גם ילדים אחרים צריכים מענה. אני מבינה שיש פה כבר עניין מורכב שאולי את בשלב של לומר לי שצריך הדרכה או משהו... אני גם מרגישה כך - 2 שאלות - איך ניתן לקבוע איתך פגישה? ובנתיים - האם יש איזה מאמר שמדבר על התקשרות ,חרדת נטישה והסתגלות למעון שאוכל לתת אותו לגננת? גם הטיעונים שלה הגיוניים אבל ממש לא נראה לי שיניחו את הבת שלי בוכה...שוב המון המון תודה מראש!

שלום תמר, במצב הרצוי, מוטב שהסמכות המקצועית תהיה הגננת עצמה, ולא שהמידע המקצועי יזרום מההורה את הגננת. אם את מתקשה לסמוך עליה ועל שיקול דעתה - את בבעיה. לעיתים קיימת איזו נטייה "להחליק" ולהיות וותרנים ככל הנוגע להכשרתן המקצועית של מטפלות לגיל הרך. נוח לנו להאמין שתינוקות זקוקים בעיקר לחום ואהבה, ופחות לדמות חינוכית מקצועית ומורשית. אני נוטה לחשוב אחרת, ומאמינה שחום ואהבה נותנים ההורים, בעוד צוות הגן/המעון/התינוקיה חייב להיות מקצועי ומיומן, המכיר את צרכיו הייחודיים של קהל היעד שלהם. תינוקת בת שמונה וחצי חודשים אמורה לקבל טיפול אישי וצמוד, בעיקר בימים של הסתגלות למסגרת. כאשר את בוחרת להשאירה בגן עם ילדים רבים נוספים, עלייך להביא בחשבון את מגבלותיה של הבחירה הזו, ולהבין שהיא כרוכה בסוג של משבר. כדי להקל עליה, את יכולה להמשיך להשאירה למשכים קצרים (אפשר להיעזר בסבתות שיבואו ויוציאו מהגן מוקדם, אם את עובדת), או לחשוב על סידור אחר (מטפלת, למשל, או משפחתון קטן יותר), בו תינתן לבתך מלוא תשומת הלב לה היא זקוקה. בהצלחה ליאת

בני בן ה17.ו11 חודש מקועקע בשני קעקועים אחד ביד ואחד בכתף .היום שהגעתי הביתה השאלה הראשונה הייתה אמא את אוהבת אותי? עניתי כן מה קרה? הוא עשה שוב קעקוע לאורך הבטן עם שמו באנגלית הזדעזעתי שאלתי מה גרם לך לעשות זאת והוא ענה אני נמוך ואף בחורה לא רוצה אותי וזה מפצה אותי . אני לא יודעת איך להתנהג אני בהלם לא יודעת מה לעשות הוא ראה שאני ובעלי בהלם . מה עליי לעשות במקרה כזה

שלום שרון, את מציינת שאת ובעלך "בהלם", אך מבלי להסביר מה בדיוק גרם לכם להלם - הקעקוע? מה שהוא אמר על עצמו? אולי שני הדברים גם יחד? אני מניחה שאחרי ש'עברתם' כבר שני קעקועים, השלישי קצת פחות מבהיל (אלא אם אתם מבועתים מהגודל והמיקום) בעיני, ההסבר שלו, המרמז על תפיסה עצמית שלילית, הוא המדאיג יותר, מה גם שהוא מביא אותו להתנהגויות מרחיקות לכת. מבחינות רבות, הוא לא שונה מבני נוער אחרים, שמוכנים לעשות לפעמים דברים מטורפים, רק כדי לזכות בהערכה ואישור מחבריהם. אבל משהו באופן נוגע ללב שבו נאמרו הדברים, באופן בו הוא מניח לפניכם איזו אמת עצובה, סובייקטיבית ומדומיינת ככל שתהיה, מעורר דאגה ומחייב התייחסות. אני לא מכירה את בנך, ולא את רמת התפקוד שלו, בבית, בביה"ס, ובין חבריו. אם את חושבת שהדימוי העצמי הנמוך והשלילי שלו יוצר הפרעה בתפקוד ובמצב הרוח הכללי, שווה לשקול אפשרות של טיפול פסיכולוגי, שיסייע בשיקום הדימוי העצמי שלו, ובביסוס זהות בוגרת ומגובשת, שאינה נשענת על אופנות בנות חלוף. בהצלחה ליאת

ערב טוב בתי בת ה 6 וחצי החלה את הלימודים בכיתה א כשהיא חוזרת מבית הספר אני נותת לה בערך חצי שעה ואז אומרת לה בואי נשב עם השעורים אומרת אחר כך בואי להתקלח אחר כך לאכול אחר כך ככה כל הערב יש להם בבית הספר חצר לכיתות א ו ב וחצר לגדולים היא אמורה להיות בחצר של הכיתה שלה היא הולכת לחצר של הגדולים משחקת עם בנות ואף עם בנים גדולים ממנה מספרת שהם משחקים תופסת והיא רצה על הילדים או משחקת אתם גומי והיא זו שמחזיקה את הגומי ולא נותנים לה גם לנתר אני אומרת לה אבל המורה לא מרשה גם אמא לא ללכת לחצא של הגדולים היא אומרת אבל הרבה ילדים מכיתה א עושים את זה מה אני אשאר לבד בקטנים החברים שלי שאתם אני משחקת מכיתה א הולכים לגדולים אני פוחדת בגדולים כי יש שם ממש המון ילדים רצים ומשתוללים דוגמה יהיה צלצול לכנס לכיתה ואז כלם רצים אם יפילו או ירמסו אותה או בחצר ירוצו ויתקלו בה או חלילה יעלצו אותה לעשות דברים שלא יהיו נעימים לה מה עלי לעשות להתערב לערב את המורה או להניח לה בתודה דפנה

שלום דפנה, בתך זה עתה התחילה כיתה א', ועלייך לדעת שעבורה, לשרוד את ארבע או חמש השעות בביה"ס - זו משימה נכבדת, הגוזלת משאבים נפשיים רבים. כאשר את דורשת ממנה להתיישב על שיעורי הבית לאחר חצי שעה בלבד, את יוצרת התנגדות ורתיעה, כי היא עדיין עייפה פיזית ונפשית. אני מציעה לך להניח לה עד לשעות אחה"צ, כאשר תהיה שוב רעננה ומרוכזת, ותוכל להקדיש את משאבי הקשב שלה למשימות הבית. לגבי מקלחות וארוחות, נסי לבקש פעם אחת, ואז - לפעול: קחי אותה (ברגישות ונחישות) והובילי אותה למקלחת. כאשר את אומרת שוב ושוב, ומאפשרת לה להתעלם מבקשותייך, את מחלישה את כוחן של המילים שלך, ומלמדת אותה שאפשר 'לצפצף' על מה שאת אומרת. פעלי יותר ודברי פחות. בעניין מה שקורה בהפסקות בביה"ס, בעיני, חשוב ליידע את המורה ואת הנהלת ביה"ס, ולחשוב על ההשלכות האפשריות של הערבוב בין הקטנים לגדולים. אם יש היגיון כלשהו בהפרדה, עליהם לדאוג שהיא תישמר. אם בעיניהם הדבר אינו קריטי או בלתי בטיחותי, חשוב שתהיה השגחה נאותה של מורים גם בהפסקות, כמתבקש. בברכה ליאת

המון תודה אני אלך באמת מחר למורה ואשוחח אתה על הנושא

שלום רב בתי בת השנה ותשעה חודשים החלה ללכת למעון החודש - זוהי מסגרת חדשה לה מאחר ושהתה בשלושת החודשים האחרונים עימי בבית (עקב חופשת לידה) לפני כן ההיתה לה מטפלת עם עוד 2 ילדים בלבד. הילדה מסרבת בתוקף ללכת למעון כמו כן אינה ישנה בלילות האחרונים אלא עם כן אני נוכחת ואפילו מחזיקה לה את היד כמובן שלפני כן היתה נרדמת לגמריי לבד וישנה עד כ11 שעות רצוף - אני מודעת לעובדה שהיא סובלת מחרדת נטישה אך אני אובדת עצות לגביי איך אני אמורה להתנהג איתה כעת - לישון איתה בלילה???? להחזיק לה את היד??? כמה שליבי יוצא אליה ורוצה לעזור לה אני גם חוששת שתפתח נוהל שינה חדש - בבקשה מה עלי לעשות תודה מראש

שלום יעל, בעיני, יש להתייחס לתקופת הקליטה בגן כאל משבר זמני וחולף, המצריך התגייסות והתייחסות מיוחדת, תוך הגמשה של הגבולות ונכונות להתמסר מעט יותר מהרגיל, גם ע"ח הפנאי שלנו. יתכן שבימים אלה, הקושי להיפרד ממך גם ביום וגם בלילה, גורם לבתך להיות יותר תובענית ונזקקת. אני מציעה לא לישון איתה בלילה, כדי לא לפתח באמת נוהלי שינה 'מקולקלים', אך במקום זאת, להקדיש את זמן ההשכבה ל'יחד' אינטימי וסבלני, לזמן של קרבה, מגע, נעימות והשקעה מלאה בה, מבלי למהר ולהתפנות לענייני הערב האחרים. אני רוצה להאמין שהכוונה וההשתדלות מצידך יוכיחו את עצמן, ויעזרו לשתיכן לצלוח את המשברון ההתפתחותי הזה בשלום. בהצלחה ליאת

הי ליאת, הבן שלי בוגר, חכם ומבין עניין, משתף פעולה עם הטקסים היומיומיים (אכילה, לבוש וכו') פרט ל"התקפות" שאני מייחסת לתופעת גיל שנתיים המפורסמת. לאחרונה יש לו פחדים לא מעטים, מקולות מסויימים או איורים מסויימים במשחק המחשב (המיועד לילדים), שמטרידים אותו גם חודשים אחרי שנראו/נשמעו ולאחרונה נוסף לו פחד שלא היה לו - להיות לבד. אם הוא לבד בחדר, משחק, הוא מיד מגיע לחדר בו אחד מאתנו נמצא. הבעיה העיקרית היא סביב השינה. מאז ומתמיד הקפדנו שילך לישון במיטתו (הוא בחדר עם אחותו בת השנה), ורק כשקדח מחום ורצינו להיות עם היד על הדופק, הרשינו לו לישון איתנו. מאז הוא יודע שרק אם לא מרגישים טוב ישנים במיטה של אמא ואבא, והוא מקבל את זה. לאחרונה הוא מבקש שוב ושוב להרדם במיטתנו ומייד כשמשכים, לפעמים גם באמצע הלילה, מגיע למיטתנו ונרדם לידנו. ניסיתי כמה פעמים לשכנע אותו, והוא בחכמתו אמר לי "אבל אני לא מרגיש טוב", כשהרגיש מצוין, כמובן. דובבתי אותו והבנתי שהוא פשוט פוחד. אני מתלבטת אם לחכות שתעבור התקופה או לעמוד על שלי על אף שאני יודעת שזה לא פינוק. אני מוכנה לשלם את מחיר הסצנה והבכי במשך כמה לילות, אבל אני לא מוכנה לא להכיל את הפחדים שלו ולא לתמוך בו אם הוא צריך אותי. מה דעתך?

שלום לך, דעתי כדעתך, וגם בעיני חשוב מאד להכיל את הפחדים ולתמוך בילד הקטן שלנו, בתקופות של פחדי היום או הלילה. למרבה הצער, המעבר למיטת ההורים מתחיל פעמים רבות ביוזמת ההורים עצמם, שמטעמי עצלות או חרדה, בוחרים בפיתרון הזה, שקשה כ"כ להיפטר ממנו. אני חושבת שבתקופה של התגברות הפחדים (אגב, מדובר בפחדים נורמטיביים בדר"כ, הקשורים לקושי של ילדים קטנים להבחין בין דמיון למציאות), ההכלה והתמיכה צריכות להיעשות לצד מיטתו של הילד ובחדרו, ואם צריך, אפשר אפילו לישון לצידו על מזרן לזמן מה, עד שתחזור אליו תחושת הביטחון. במקרה זה, המסר הוא - "אנחנו כאן לצדך, שומרים עליך באהבה וסבלנות, אך זה יהיה במיטתך שלך. מיטת ההורים היא שלנו, ואם צריך נבוא אליך לחדר שלך, כדי שתוכל לחזור ולישון כמו ילד גדול". בהצלחה ליאת

שלושה שבועות מתחילת המעון לאחר שנה איתי בבית, השארתי את התינוקת אצל מחליפה למטפלת. היה רושם שהיא לא כ"כ בשליטה אבל בכל זאב הכרחתי את עצמי להשאיר את הילדה ולצאת כדי שהפרידה לא תהיה קשה. התקשרתי למעון לאחר חמש דק' ואמרו לי שהיא יושבת על אחת המטפלות ולא בוכה. כעבור חמש דקות נוספות התקשרו להגיד שהיא הקיאה. חזרתי במהירות ומרגע זה הילדה שינתה התנהגות. נרדמה למשך ארבע שעות, גם לאחר שהערתי אותה היתה מנומנת, לא מתקשרת, לא אוכלת ובקושי שותה. מה לעשות?

שלום מורן, פני לרופא הילדים שלך. מצבים של הקאה, אפתיה וחוסר אכילה אצל תינוקות מחייבים, לפני הכל, ברור רפואי. בריאות ליאת

בני בכיתה א' , תלמיד בסה"כ חכם, עושה את העבודות בכיתה ומכין שיעורי בית, אך לצערי, לעיתים מפריע למהלך השיעור. היום קבל פתק מהמורה שהוא פיטפט ולא הפסיק, למרות שהיא ביקשה ממנו להפסיק - איזה עונש כדאי לתת לו? איך הכי טוב כדאי להגיב, על מנת שיבין לא לעשות זאת. (אגב - עשיתי איתו המון שיחות על חשיבות הלימודים לעתיד שלו). תודה

שלום שרה, כרגע, אני מציעה להימנע מענישה, ולהשאיר את הסנקציות למורה. בעיני, חייבים להישאר מידתיים, ולהתאים את תגובתנו לאירוע. אם בנך פטפט בשיעור, אני מניחה שהמורה העירה לו או כעסה עליו, או נקטה בכל סנקציה אחרת המותאמת לסיטואציה. בנוסף, היא יידעה אותך (גם זה, מן הסתם, לא נעים לו). לדעתי, כרגע אין לעשות דבר מלבד לשדר לו שאירועים כאלה מעציבים ומאכזבים אותך. במקביל, חשוב לעבוד בבית על גבולות, על היכולת לכבד סמכות, לאפק דחפים ולשאת תסכולים. זו הדרך החנוכית והנאותה להתמודד לעומק עם בעיות משמעת. בברכה ליאת

תודה על תשובתך המהירה . לקחתי את הצעתך, אך אזהרתי אותו שבפעם הבאה, אם תהיה כזו ואני מקוו שלא - הוא ייענש - בדמי כיס או בכל דרך שאראה לנכון

שלום, בתי בת 10.5 חודשים. עד תחילת החודש הייתה איתי בבית (לא עבדתי). ב-1.9 הכנסנו אותה לפעוטון (7 ילדים ו-2 מטפלות). במשך 3 ימים הייתי איתה שם 8:00-10:00. הכל נראה היה בסדר, היא שיחקה ואכלה (אף שמעט יחסית). אח"כ השארתי אותה לבד (אחרי שהנחתי אותה על המזרונים לשחק בצעצועים) והלכתי, ובאתי לאסוף אותה בשעה 12:00 - כך במשך כשבוע. היומיים האחרונים אני משאירה אותה בגן עד 15:00. בשבוע האחרון נשארתי מחוץ לגן הדלת כ-3 פעמים ושמעתי שבתי בוכה נורא ולא מפסיקה. היום נשארתי שם למעלה מ-30 דקות והיא לא הפסיקה לבכות. לא ראיתי מה קורה בגן. כשיצאתי היא הייתה על הידיים של הגננת (אני קוראת לה גננת אבל אין לה תואר בחינוך/הוראה) אבל אח"כ שמעתי שהיא והמטפלת חוזרות לעסוק בענייניהן (חיתולים אוכל וכו') ולא מתייחסות כלל לבכי של בתי (לא דיברו איתה, לא ניסו להרגיע). אתמול אחרה"צ נדבקה אליי ולא הסכימה לשחרר; לא הסכימה לעבור לידיים של סבתא שלה; לא אכלה כמעט בגן; היא משלשלת בבקרים; עושה פרצוף עצוב וחושש איך שנכנסים לאוטו; הלכה לישון מוקדם... כאילו היא בדיכאון. אני מאוד מאוד חוששת שהבכי הזה בבוקר בתוספת היעדר ההתייחסות של המטפלות לבכי שלה והעובדה שהיא רואה שהיא בוכה ללא יחס ומבלי שאני חוזרת לנחמה תיצור אצלה איזושהי טראומה שתפגע בחוזקה הנפשי והריגשי. אציין שמדובר בילדה עצמאית, חייכנית, טובה (שאינה נוהגת לבכות אף פעם), אוהבת ילדים. עכשיו נראה שכלום לא מעניין אותה, כך על פניו. האם יש בסיס לחששות שלי לגבי טראומה. האם יש דרך להקל על ההסתגלות? משהו שאני יכולה לעשות? לשבת איתה בגן כמה ימים? כל דבר. תודה

שלום רב, אם יש לך זמן לעמוד זמן רב מחוץ לגן, אני מניחה שאינך עובדת עדיין, ולכן ממליצה לך להשאיר אותה לבד בגן למשכי זמן קצרים בהרבה. יום כ"כ ארוך (עד 15:00) כמוהו כנצח עבור תינוקת כה קטנה. חייבים לזכור שתינוקות חסרים עדיין תחושת זמן, ועדיין לא רכשו הבנה של קביעות אובייקט. פירוש הדבר הוא שמה שלא נמצא לנגד עיניהם פשוט מפסיק להתקיים. כאשר את עוזבת תינוקת כה קטנה בגן, בשלב בו חרדת הזרים וחרדת הפרידה בשיאם, מבחינתה את נעלמת לבלי שוב. זאת חוויה קשה מאד, ועדיף לקצר אותה ככל האפשר עד שתרגיש אמון וביטחון מול צוות הגן. בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך המהירה. אני מתחילה לעבוד בעוד כ-4 ימים. האם יש דרך להקל עליה בכל זאת? כל דרך? האם יעזור שבימים ה'-א' אוציא אותה ב-13:00? 12:00? אח"כ הכל יתחיל שוב... אודה לתשובה מהירה תודה!

ליאת את נהדרת, תודה רבה! אמרתי את כל מה שייעצת והייתה שיחה טובה ונעימה שאני מרגישה שעזרה מאד. עדיין - התינוקת בגן במשך 4 שעות כל יום כרגע ומשבוע הבא אאלץ להשאיר אותה 7 שעות. היא עוד לא לגמרי "מאוקלמת" ויש הרבה קטעים של בכי. זו ילדה לא בכיינית כלל, ובבית אפשר לעבור יום שלם בלי בכי! (בבית בהחלט נענים צרכיה מיידית). השאלה היא אם זה כבר שלב של בכי "נורמלי" "הגיוני" של תהליך הסתגלות ושל התרגלות לכך שיש עוד ילדים וצרכיה לא נענים מיידית, ואז אני יכולה "להרפות" ולהמתין שהזמן יעשה את שלו (כפי שהגננת מייעצת) או שהיא עדיין במצוקה אמיתית כפי שהיה בימים הראשונים? כאשר אנחנו נכנסות לגן בבוקר וכאשר אני לוקחת אותה מהגן וכל אחהצ היא שמחה ומאושרת. המון המון תודה!

שוב שלום תמר, אני שמחה לקרוא שבתך מפגינה שמחה בבואה ובצאתה מן הגן. זה בהחלט סימן טוב. אם את מרגישה שקיימת בגן לפחות דמות אחת אליה בתך הצליחה להיקשר, ואשר מצליחה להרגיע ולנחם אותה בהצלחה בהיעדרך, אפשר להתחיל להאריך את הימים. כמובן שלא אוכל לדעת מכאן האם ועד כמה יש בבכי של התינוקת 'סבל ממשי' או 'נורמטיבי' - זהו מידע שאימהות רגישות אמורות להרגיש דרך הבטן. תסמכי על האינטואיציות שלך. הן בדר"כ אמינות יותר מכל פסיכולוג. בהצלחה :-)) ליאת

ליאת, שלום. רציתי לשאול האם בעיות רגשיות של ילד בן 4.5 מעקבות טיפול השפה איתו? האם פסיכולוג יכול לעשות איבחון- בדיקה מהו מקור הקושי הריגשי או שמדובר מלכתחילה על טיפול פסיכולוגי לא מוגבל בזמן- עש שהבעיה תפתר?

שלום שושי, בעיות רגשיות אכן יכולות לעכב את ההתקדמות בטיפול שפתי, מאחר שהן מטילות מעמסה שאינה מאפשרת פניות מלאה למשימות שעל הפרק. כדי לעמוד על מקורותיהן וטבען של הבעיות הנפשיות, עומדים לרשות הפסיכולוג מגוון כלים, והוא בוחר להשתמש בהם בהתאם לצורך ובהתאם לשיקולי עלות-תועלת. בין הכלים הללו אפשר למנות את הראיון עם ההורים, בו נלקחת אנמנזה מפורטת (רקע התפתחותי, משפחתי, רפואי, וכיוב'), תצפית (על הילד עצמו ועל האינטראקציות שלו עם הוריו, עם ילדים אחרים, עם אדם זר, וכד'), שאלונים מובנים או לא מובנים עם גננות/מורים/מטפלות, כלים אבחוניים השלכתיים (ציורים, סיפורים שנלקחים מן הילד ומנותחים ע"י הפסיכולוג) וכלים דיאגנוסטיים נוספים ייעודיים יותר. בדר"כ, פסיכולוג מקצועי ומיומן יכול להעריך טוב למדי את מוקדי הקושי בזמן סביר (מס' מפגשים), ולהציע התערבות טיפולית בהתאם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בני בן 7.5, (מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז ונוטל ריטלין). השבוע ישב עם דודתו בשולחן שממולו אקוריום עם דג זהב) שמעתי אותו מספר לדודתו: כל ערב אני מתעורר 5 שעות בלילה ומנסה לדקור את הדג ולהרוג אותו אבל אני לא מצליח.(טון הדיבור שלו היה תוקפני). הילד מספר סיפורים רבים אך עד עתה לא שמעתי סגנון כזה.. האם זה אמור להדליק נורה אדומה? ממה זה יכול לנבוע? האם ממצוקה כלשהי? תודה דפנה

שלום דפנה, הסיפורים הדמיוניים של הילדים יכולים לשפוך אור על עולמם הפנימי, אך ממש כמו במקרה של חלום, קשה להבינם ללא הקונטקסט הרחב יותר, ומבלי להכיר את עולם הדימויים של הילד. הדברים יכולים להתפרש אחרת אם מדובר בילד סוער ותוקפני, ואחרת - אם מדובר בילד חלש, בודד או מסוגר. בכל מקרה, מדובר בתוכן קשה. לאור החריגות שאת מזהה כאן, אני מניחה שלא מדובר בילד עם נטיות אלימות, ולכן אפשר לנסות ולשער השערות - אולי מדובר בתוקפנות המופנית כלפי החלקים ההיפר אקטיביים בתוכו, המסבכים אותו בצרות, ואשר מקבלים ייצוג כלשהו אצל הדג שנע ללא הרף באקווריום? אולי התוקפנות מופנית דווקא אל החלקים הפסיביים, חסרי האונים, שאינם מקדמים אותו אל עבר מטרותיו? יש אין ספור אפשרויות נוספות, כמובן. נדמה לי שמשהו בסיפור אכן מרמז על תפיסות עצמיות שליליות, על כעס ותסכול, ואולי גם על תוקפנות עצורה. זה לא קל להיות ילד עם ADHD, ויכול להיות ש(גם) זו דרך להתמודד. בברכה ליאת

בתי בת 8 וחצי והתחילה לאונן כאשר היא יושבת על הספה, ולא משנה מי יושב מסביבה.כמובן שהיא עושה זאת עם בגדים ותוך כדי ישיבה.איך אני אמורה לנהוג? אציין גם כשאני פתאום מסתכלת עליה היא מבינה שהיא עושה משהו "אסור"...

שלום ענת, כדי שבתך לא תצטרך לנחש אם מה שהיא עושה הוא כשר או אסור, אולי טוב יותר לדבר ברורות, ולבקש ממנה לעשות את מה שהיא עושה רק כאשר היא לבד בחדרה, ולא לעיניהם של אנשים ("אפילו אם הם מהמשפחה שלנו, ואפילו אם זה מאד נעים לה"). כמה פשוט, הא? ליאת

איך מתמודדים עם ילד שעושה דברים ללא רשותי, ומרבה לשקר גם כאשר מוכיחים אותו על מעשיו. הילד נבון מאוד אך ברמת ההתנהלות היומיומית צריך לעקוב אחרי מעשיו ודבריו כי הוא פעמים רבות נוהג לסלף את האמת לנוחיותו (כגון להאשים אחרים במעשים שהוא עשה או לחילופין לטעון שהוא לא עשה כאשר ברור שכן)וכל זאת ללא היסוס. לדוגמא היינו ליד חנות מסוימת ואמרתי לו שיכנס לבדוק אם הם מוכרים מוצר מסוים שרציתי לרכוש, הוא יצא מהחנות ואמר שלא, אחרי זמן מועט שכבר נסענו מהאיזור שאלתי אותו שוב כי תשובתו היתה לי לא הגיונית, אז הוא אמר ששיקר כי לא רצה שאתעכב בחנות. ולצערי יש לי עוד המון דוגמאות, אציין כי אני משוחחת איתו המון בנושא אך ללא הועיל, אשמח לעצה טובה בנושא

שלום ל, למרות חשיבותה הבלתי מוטלת בספק של אמירת האמת, ולמרות המשאלה שלנו לגדל אנשים ישרי דרך ומוסריים, הניסיון מלמד ששקרים דווקא מתגברים באווירה של חשדנות וחוסר אמון. כולנו מכירים את התופעה של "מבחני כבוד" - בחינות הנעשות ללא כל השגחה, מתוך הכרה בכך שאמון ללא סייג מעודד את האנשים להצדיק אותו. באווירה של מעקבים ("חתול ועכבר") הילד שלך יעשה כל מה שהוא יכול כדי לא להסתבך בצרות, כולל שקרים. כאשר את ממקמת את עצמך כמי שאסור לעשות דברים ללא רשותה, עלולה להתפתח אווירה של הסתרה ומחתרת. אני מציעה לך לנסות להרפות מעט, ולאפשר לבנך חוויה חדשה של מי שאפשר לסמוך עליו ועל שיקול דעתו (במגבלות המתבקשות בגילו). הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים תוכל לסייע לך בזיהוי ושינוי דפוסי התקשורת המשפחתיים הבעייתיים. אני מזמינה אותך להקליד שדה החיפוש בפורום זה את המילה 'שקרים', ולקרוא עוד פניות ותשובות בנושא זה. יש לא מעט... בהצלחה ליאת

נתקלתי מספר פעמים בזמן אמת , בנכדי משקר .עלי לציין שההורים גרושים והנכד שלי הוא תאום. יש לו אחות תאומה. האמא מגדלת את התאומים והם רואים את האבא אחת לשבועיים בסוף שבוע. בתי די מיואשת מההתמודדות עם שקריו של הבן .מקווה שזה יבוא בסוף לראיה שהשקר לא יביא אותו למקומות טובים.

שלום רב, אני אמא לילדה בת שנה ותשע שעדיין ישנה במיטת תינוק. יש לה אח בן חצי שנה ואני רוצה להעביר אותה למיטת מעבר בכדי שהוא ישן במיטת התינוק. קנינו לה מיטת מעבר אך היא כל הזמן יורדת ממנה, בתחילה התנגדה לגמרי, כעת היא פשוט יורדת ממנה כל הזמן ובאה לסלון. מאחר והיא נכנסה לגן חדש החלטנו לדחות את העניין ולהחזירה למיטת התינוק. השאלות שלי , האם יש גיל מומלץ להעביר למיטת מעבר? כיצד להתמודד עם זה שהיא יורדת מהמיטה למרות שהיא עייפה מאוד? נוצר פשוט מצב שכל תהליך ההשכבה הופך ארוך ומייגע. אשמח לכלים להתמודדות. תודה רבה.

שלום שי, ראשית, יופי שלא דחקתם אותה ממיטתה מיד לאחר הלידה. זה שיקול נכון בעיני. המעבר למיטת נוער (מה זה מיטת מעבר?) צריך להיעשות כאשר יש יסוד להניח שהילד גדול דיו מכדי ליפול ממנה. בדר"כ המעבר קורה סביב בואו של התינוק החדש, בהלימה עם יכולתו של הגדול. אין להתייחס אל מיטת התינוק כאל כלוב, ואת בעיות ההשכבה רצוי לפתור בדרכים אחרות - להקפיד על שעת שינה קבועה המותאמת לרמות העייפות שלה (אולי רצוי להקדים דווקא, כדי לא לעבור את הזמן הקריטי), על טקס שינה קבוע שמכניס לאווירה הנכונה, ועל נוכחות מרגיעה וסבלנית שלכם לצידה, ככל שיידרש, גם אם לוקח קצת זמן - במיוחד בתופה משברית של קליטה בגן חדש. בהצלחה ליאת

המסר הובן, תודה על תשובתך ועזרתך

אני מחנכת בכיתה ז לקויי למידה. בכיתתי יש הרבה תלמידים מאובחני קשב וריכוז. באחד השיעורים הגעתי למצב שבו תלמיד התלהם מאוד ובלהט התנהגותו, התפרע והשתולל בכיתה. החלטתי כי בזמן אמת אני מתקשרת לאמו כדי להרתיע אותו שיחדול ממעשיו. במקרה אחד זה הרגיע אותו ובמקרה שני זה הכעיס אותו מאוד. האם נכון לדעתך לעדכן את ההורים און לין?

שלום רב, באופן אישי, איני מחבבת את הסידורים של העת האחרונה, ה"מלשנים" הממוחשבים למיניהם, המאפשרים להורים להתעדכן מדי יום במעללי הילד שלהם בביה"ס. נדמה לי שדריסת הרגל ההולכת ומתרחבת של ההורים במערכת החינוך מחלישה את מעמדם וסמכותם של המורים וחבל. נדמה לי שהתקשרות להורים של ילד באמצע השיעור, גם אם פותרת זמנית את המשבר, עלולה לחבל בתפיסת התלמידים (והוריהם) את כשירותך וסמכותך. לדעתי, מוטב להימנע מזה. שולחת לך כוח לשרוד את השנה המאתגרת שלפנייך. איתך ליאת

שלום רב בתי בת שלוש וחצי ועדיין לא גמולה בלילה. לפני חודש היא ביקשה להוריד את הטיטול בלילה. למרות שהיא אף פעם לא קמה עם טיטול יבש, החלטנו לשתף איתה פעולה. אך כבר חודש שהיא עושה פיפי במיטה כל לילה. לא היתה פעם אחת אפילו שלא פספסה. היא גם לא קמה לאחר שהיא מרטיבה, אנו מגלים זאת רק בבוקר כאשר אנו רואים כתם של שתן שהתייבש על הסדין. איננו יודעים מה לעשות. האם להחזיר את הטיטול ולנסות שוב בעוד כמה חודשים? הבעיה גם שהיא לא מסכימה לשים את הטיטול בחזרה. אציין גם שלפני תשעה חודשים נולדה לה בת שנייה אך לא נראה לנו שזו הבעיה.

שלום אביב, אם אין כל מגמה, והילדה מרטיבה כל לילה ללא יוצא מן הכלל, סביר שאינה בשלה עדיין לתהליך. אני מציעה להחזיר לזמן מה את תחתוני הטיטול, כדי שתרגיש בלי ותהיה עם. מקווה שבסיבוב הבא יהיה מוצלח יותר. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על התשובה האם זה נכון שלהעיר ילד מהשינה להתפנות יכול לפגוע במערכת העצבים ולא מומלץ?

שלום, בתי בת 6 והתחילה כיתה א'. כבר מהתחלה היא מפריעה בשיעורים ונראה שמנותקת מהכיתה. אתמול היא סיפרה לנו שכל הדברים שהיא עושה זה בגלל ילדה אחרת בת 3 שנמצאת בתוכה כבר כמה שנים ואומרת לה מה לעשות. אחרי תיחקור ממתי זה התחיל, התברר שזה התחיל פעם אחת שהיא הלכה לאיבוד לפני כ 3 שנים בפארק (כרבע שעה), אז היחדה הזאת יצאה ואמרה לה לא לפחד ולאן ללכת. ןמאז היא מופיעה אצלה מידי פעם. עשיתי לה טקס השמדת הילגה הדמיונית על ידי מלח בכמה מקומות (לצורך גרימת אפקט פאסבלו), יום אחד זה עבד והיא אמרה שהילדה נעלמה, אפילו קיבלה איזסה פרס מהמורה שלא הפריעה. 1. ממה דבר כזה יכול לנבוע. 2. האם יש צורך לטפל בזה יותר עמוק? בברכה, יוסף

שלום יוסף, חברים דמיוניים הם תופעה מוכרת וחביבה בילדות, הממלאה תפקיד בחיים הנפשיים של הילדים. לעיתים, החבר הדמיוני נתפס כ"אחראי" להתנהגויות התוקפניות שהילד מעדיף לייחס ל'לא-אני' כלשהו, ולעיתים הוא נתפס כמקור כוח (כחלק ממשאלה מאגית לישועה מבחוץ). רוב החברים הדמיוניים נעלמים בשלב כלשהו, כשמתבססת הבחנה טובה בין מציאות לדמיון. כאשר היא מתמידה גם בגיל בו מצופה מילד להבחין בין אמת לבדייה - יש מקום לבירור מעמיק יותר. בברכה ליאת

שלום, הכנסתי את בני בן השנה וחודש לגן לאחר שהיה איתי בבית כל תקופת ינקותו. חשוב לציין כי הוא ילד נוח מאוד שובב אך חביב ומאוד אוהב חברה גם של מבוגרים וגם של ילדים. בימים הראשונים היה כמה שעות בהדרגתיות והיה נראה בהלם אך מסתדר. לאחר היום הרביעי בגן חלה בשפעת ושוב היה עימי בבית וגם כמובן שבת. ביום ראשון הבאתי אותו אל הגן אך בכה כל היום ורצה ידיים ולא היה מוכן לישון אך אכל יפה. גם היום כשהכנסתי אותו לגן חייך אל גננת אחת וכשראה את השניה החזיק בי בעוצמה ולא רצה לרדת מהידיים ולשחק עם הילדים. מה עושים? הגננת שלא רצה ללכת אליה לא הכי סימפטית בעולם בלשון המעטה ויש לי חשש כי הוא לא זוכה ליחס יפה מצידה זה רק חשש כי פעם שמעתי אותה צועקת אך אינני יודעת מדוע ולא ראיתי את הסיטואציה. אין באפשרותי כל הזמן ללכת ולבדוק בסתר מה מתרחש וגם לא לדעת לפי בני מאחר ואינו מדבר אך אינני יודעת האם העצבנות שלו בזמן האחרון היא בגלל קשיי הסתגלות או שמא קורה משהו בגן ולא אצליח לעצור זאת לפני שייגרם נזק. יש לציין כי בימים האחרונים הוא מושך לי בשיער וצובט אותי בחוזקה ונורא מתעצבן משהו שבחיים לא ראיתי עליו. גם ציפיתי שיסתגל לגן בקלות מאחר ואני מכירה את אופיו. מה ניתן לעשות???

שלום רב, בנך נמצא בשלב ההתפתחותי בו חרדת הנטישה וחרדת הזרים נמצאת בשיאה. גם מול אדם זר חביב ביותר - סביר שיופיעו תגובות בכי וחרדה, ולכן האפשרות שקרה משהו בלתי ראוי בגן אינה המסקנה המתבקשת הראשונה. אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולהמשיך לקצר לו את השהות בגן ככל שתוכלי, עד שיתרגל לדמויות המטפלות וירגיש בטוח במחיצתן. בהצלחה ליאת

בני בן 3 שנים ושלושה חודשים מזה תקופה של חודש יש לו הרגל שהוא עושה שפתים קמוסות כאילו שרוצה לשרוק ומעביר את האצבע השניה על השפתיים הלוך וחזור אני שמה לב שהווא עושה את התנועות האלה מתי שהוא כועס או שהוא בעונש או שומע ממני משהוא לא מוצא חןבעיני בתקופה הראשונה התעלמתי מזה בתקווה שזה יעבור אך ללא הצלחה ועכשיו מתי שאני רואה את זה אני חוטפת עצבים והוא גילה את זה והו ממש עושה את התנועות האלה להתגרות בי מה זה אומר התנועות האלה ואיך אפשר להעלים אותם

שלום רב, לא יודעת מה גרם לתנועה הזו להופיע מלכתחילה, אך ברור שהתגובה שלך מחזקת את הישנותה, כפי שלמדת בעצמך. כדי לרוקן את ה'דווקא' שלו מתוכן, אני מציעה להתעלם לחלוטין מההתנהגות הזו (הגם שאיני בטוחה שזו כוונתו). אם מדובר בתנועה שמטרתה להפחית מתח במצבים מסוימים, היא תחלוף כאשר המצוקה תתמתן. גם במקרה כזה, התגובה העצבנית שלך לא תורמת ואף עלולה להחריפה. התעלמות! בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, בני בן 6, הינו ילד ביישן מאוד. הביישנות שלו באה לידי ביטוי באופן מוקצן בחברת מבוגרים, גננת, מדריך בחוג, מורה וכו. בני משתדל להמנע מתקשורת עם אדם בוגר שהוא אינו מכיר ונוצר בינהם "קליק". אני רוצה להדגיש כי תכונה זו לא באה לידי ביטוי באופן ככ מוקצן עם חברים בני גילו. כיום שהוא בבית הספר הוא לא יוצר קשר עם המורה, הוא מתבייש לפנות אליה לשול אותה שאלות, וזה מפריע מאוד לקשב שלו בכיתה מה את ממליצה לעשות בנושא? האם ניתן מקצועי לקבל ייעוץ בנושא?

שלום שרון, ביישנות היא תכונה אישיותית ולאו דווקא פתולוגיה, ולכן זו לא תמיד סיבה לפנות לטיפול. גם ילדים ביישנים, כפי שאת רואה בעצמך, מצליחים בסופו של דבר לקבץ סביבם חוג חברים קרוב, ולא בהכרח צוברים גרעונות חברתיים. אני נוטה להאמין שגם עם מורתו הוא יצליח במהלך השבועות הקרובים לשבור את הקרח, בעיקר אם תחדדי את המודעות שלה לבעייתו. אני לא מכירה קשר בין ביישנות לבעיות קשב, ואם את חושדת בקיומה של הפרעת קשב, פני לאבחון מסודר, ללא קשר לביישנות. בהצלחה ליאת

יש לי ילד מאוד חכם אשר תמיד בכל גיל בית הספר היסודי סבל מבעיות חברתיות,הוא תמיד מרחם על עצמו ומתלונן שכולם נגדו,עכשיו הוא התחיל ללמוד בכיתה ז הוא לא נפגש עם חברים כל היום הוא בבית מול המחשב כשאני משכנעת אותו לצאת להפגש עם חברים הוא אומר שאני מחפשת את רעתו מאוד כואב לי שהוא לא עובר חוויות ילדות,שהוא לא יוצא עם חברים,שאין לו חבר טוב שבא אליו,אך אפשר לעזור לו

שלום יהלי, דאגתך וכאבך מובנים מאד. לראות ילד בלי חברים זה קשה ועצוב. אני מבינה גם את רצונך האמיתי לעזור לו. בנך התחיל השנה את חטיבת הביניים, ובימים אלה הוא נמצא בעיצומה של תקופת ההתאקלמות הראשונית. אלה ימים קשים עבורו, ימים של בדידות, זרות, ניכור, מאמץ לשרוד את השעות הארוכות האלה, ולהבין "מי נגד מי". ואז, כשהוא מגיע הביתה, למקום הבטוח, הנעים, המקום *שלו*, את "משכנעת" אותו לצאת עם חברים. הרי לו יכול היה לעשות זאת, לו היו לו חברים כאלה, הוא בוודאי היה עושה זאת, לא? הרי לו יכול היה לעזור לעצמו ולפתור את הבעיה החברתית שלו, כבר מזמן היה יוצא מהבית ואוסף חוויות טובות כשאר בני גילו. לכן, אני מציעה להניח לו, ולא להוסיף לו גם את ההפצרות שלך. במקום זאת, פעלי למציאת פיתרון מעשי. נסי לשוחח איתו ולחשוב יחד האם קיימות מסגרות חוץ-בי"ס כמו חוגים, תנועת נוער, וכד'. לצד זה, ולאור העובדה שמדובר בקשיים המתמידים שנים רבות, אני ממליצה על פנייה לטיפול פסיכולוגי, שיסייע לו בשיקום הדימוי העצמי, ובשיפור המיומנויות החברתיות שלו. זה בהחלט לא מאוחר בהצלחה ליאת

ילדתי בכיתה י. החלה לימודיה במקיף בכיתה ז-ח במקיף אחד, ובכיתה ט במקיף אחר משום שבחרה ללמוד במסלול לימודי חיל האוויר. בתחילת השנה אני שומעת מילדתי שהיא איננה מרוצה מבית הספר ויש בדעתה לחזור לבית סיפרה הקודם. קשה לה להצביע בדיוק על הסיבה ובין היתר היא מציינת: אין שימחה בבית הספר הנוכחי, אומנם גם שם וגם פה יש לה חברות, אך המסגרת התובענית שבה היא נמצאת לא מאפשרת לה להיפגש עם חברות אחר הצהריים, ולעשות דברים אהובים עליה בשעות הפנאי. לכן הקשר עם חברותיה מבית הספר הקודם הדלדל. והיא מצרה על כך. היא מסיימת ללמוד מאוחר וכשהיא חוזרת היא עייפה ועליה להכין שיעורים ואין לה זמן לבלות עם חברות. מה לעשות?

שלום רב, לא ציינת מה הייתה מערכת השיקולים שהביאו להעברתה מלכתחילה, והאם המעבר היה תוצאה של קשיים או בעיות בביה"ס הודם. עוד מידע שחסר לי, קשור לשאלה מה צפוי בעתיד, בתיכון. האם ביה"ס הנוכחי הוא ה'מבוא' לתיכון באוריינטציה צבאית אף הוא? המידע הזה חשוב, כי לפעמים אפשר לספוג שנה אחת פחות מוצלחת, בידיעה שממילא בעוד שנה היא עוברת לתיכון, יחד עם חברותיה הישנות או החדשות. לא ציינת גם האם חזרה לביה"ס הישן היא אופציה מעשית, והאם עומדים בפניה תנאים כלשהם בטרם זה יקרה. בקיצור, כדי להחליט מה לעשות יש צורך ברקע רחב הרבה יותר. באופן כללי, מאד טבעי שאחרי שבועיים בביה"ס, תורגש תחושת זרות והסתייגות, ולכן לדעתי מוקדם עדיין לקבל החלטות. מצד שני, אם החזרה לביה"ס השני לא כרוכה בפרוצדורות מיוחדות, מה שיותר מודם יותר טוב. ההחלטה אכן לא פשוטה. אני מציעה לשבת עם גורם כלשהו מטעם ביה"ס, לשתף אותו בדילמות, ולחשוב על הסידור שיגבה הכי פחות מחירים רגשיים, חברתיים ואקדמיים. בהצלחה ליאת

אני מוצאת את עצמי אובדת עיצות: כל מחנכת בשכבה ז', מספרת עד כמה קשה לה בכיתה: בעיות משמעת קשות, ילדים קשיי ריכוז וקשב, לא מאובחנים כמובן. הם מתארים את הקושי ללמד בכיתה שבה הילדים לא מרוכזים ובעקבות זאת מתקשים ללמד. אין יום שעובר והמורים והמחנכים מציפים אותי בקשייהם וב"סבלם" בכיתה. אני מוכרחה לציין כי אכן יש דברים בגו. אני הרכבתי את הכיתות על סמך אינפורמציה שקיבלתי מיועצות בתי הספר, ודאגתי להפריד בין הכוחות הבעייתיים בכיתה, אולם עדיין ישנם קליקות בכיתה שמפריעים ולא מרוכזים ולא מאפשרים למידה בכיתה. מה לעשות? אנא סייעי בידי להנחות אותם בדרך הנכונה עם הרבה סבלנות.

שלום רב, הכניסה לחטיבה היא אירוע חשוב ומשמעותי עבור רוב הילדים, ואין פלא שהימים הראשונים בכיתה ז' הם רוויי מתח ואי שקט. המעבר מהמסגרת הישנה והמוכרת, בה בילו מאז היו בני שש או שבע, אל מסגרת חדשה, תובענית, המפגישה אותם לראשונה עם אוכלוסיית תלמידים רחבה ועם דרישות אקדמיות מסוג חדש, המעבר הזה מעורר חששות, תקוות, משאלות, ספקות, ועוד. אני מציעה לנהוג בתלמידי כיתות ז', לפחות בחודש הראשון בביה"ס, מידה של סלחנות, התחשבות, סבלנות ונכונות לסייע, ממש כמו שמתנהגים לתלמידי כיתה א'. הכל עדיין חדש ומרגש מדי, מאיים ולא מוכר, זר ומזמין כאחד. לכן מה שנראה כמו הפרעת קשב אינו בהכרח כך. כאשר עיקר המשאבים הנפשיים מגוייסים לטובת ההתאלמות במקום החדש, לא תמיד נשארות להם רזרבות לטובת ההשבה בשיעור. אני מציעה לעשות הכל כדי להתאזר בסבלנות, ולתת גם לתלמידי כיתות ז' את ימי החסד המגיעים להם. גם הקליקות, יותר משהן מעידות על ברית בין הילדים הבעייתיים, משקפות את הניסיון של הילדים לדבוק במוכר ולהתנחם בזה בשעה לא פשוטה זו. מאחלת לכולכם שם, בביה"ס, שנה נפלאה של עשייה חינוכית במיטבה. ליאת

בני בן 4 חודשים וחצי והצטרף למישפחתון, שאני מתקשרת לברר מה המצב לרוב אני מקבלת תשובה שהוא בוכה ונודניק, ושצריך להחזיק אותו המון על הידיים. הקושי הגדול ביותר הוא האוכל- כאשר שבמקום להאכיל על המטפלת עצמה בידיים כפי שהוא רגיל הוא מקבל את המטרנה בעגלה- האם יכול להיות מצב בו הילד לא מתרגל לאכילה בעגלה אלא זקוק למגע ולחום של המאכיל? אני מרגישה שכל העניין הוא כמו גלגל- הוא לא אוכל כמו שצריך לא יישן כמו שצריך ולכן הוא לא רגוע, המטפלת לא מסכימה בשום פנים להחזיק אותו עליה בשעת האכלה מסיבה בטיחותית שיש עוד ילדים במשפחתון. מה לעשות? יש לציין כי היא טוענת שהוא אכל 120- קרוב לשעה וחצי. כאשר אני מאכילה 150 בחצי שעה.. בנוסף הוא נמצא פחות משבועיים אצל המטפלת. ושאני מגיעה אני מרגישה שהוא עצוב...

שלום אלה, זה לא קורה לי הרבה, אבל במקרה שלך אחרוג מה'פוליטיקלי קורקט', ואומר מפורשות - חפשי מסגרת אחרת. המטפלת שבחרת אינה מכירה את הצרכים של תינוקות רכים, ולטעמי מדובר במשהו מאד חובבני עם פוטנציאל נזק. בברכה ליאת

שלום לך יש לי שתי בנות . הבכורה בגיל 5.5 בגן חובה והקטנה בגיל 3.3 בגן עירוני טרום טרום חובה. מידי בוקר אנחנו מנהלים איתן משא ומתן על הקימה לצחצוח השיניים וההתלבשות . המצב כרגע שהן רגילות לשתות שוקו בבוקר ומבקשות את השוקו כשמתעוררות ורוצות לשתות לפני הקימה מהמיטה ומבטיחות שמיד שיסיימו לשתות הן ילכו לצחצח שיניים ולהתלבש וזה לא קורה במיוחד עם הילדה הקטנה ואז מתחילה המלחמה. תקופה מסויימת נקטתי בשיטה של פרסים מי שמתארגנת יפה בלי בעיות מקבלת סוכריה או ריבוע שוקולד. בעלי טוען שזה לא חינוכי ומנסה להמנע מהדרך הזאת ואז מגיעים למצב של צחצוח והתלבשות בכוח תוך כדי בכי של הקטנה בעיקר . אני מרגישה שזה לא נכון להתחיל את הבוקר בבכי ובכפיה זה עושה רע לכולם. מצד שני לדעתי שיטת הפרסים היא לא רעה כל כך כי גם בחיים אנחנו עושים דברים מסויימים בשביל לקבל משהו כשביתי הגדולה היתה בגיל 3 בערך וגם עשתה התעקשויות כאלה בבוקר נקטטתי בשיטת הפרסים וכשגדלה קצת כבר עשתה הכל בלי לקבל פרס כי נכנסה כבר לשיגרה . השאלה שלי מה נכון לעשות ואם יש לך איזה כלים או שיטה כדי שהבקרים יהיו יותר נעימים.

שלום עינת, לעיתים, אנחנו נאבקים מאבקים מיותרים מבלי לתת את הדעת על הסיבה לכך. אם תחשבי לרגע על מה בעצם את מוכנה "לשחד" את הבנות, תראי שאולי בעצם זה לא שווה את המאמץ וה'התקפלות'. נסי לחשוב, מה הדבר הגרוע ביותר שיקרה, אם תחליטי (חד צדדית) שאת לא רבה בבוקר על כלום. נסי לחשוב על האסטרטגיה הבאה - "בנות, החלטתי שלא כיף לי לריב איתכן כל בוקר, וחשוב לי יותר שיהיה לנו נעים. מעכשיו, מי שרוצה תצחצח שיניים ומי שלא - לא. את הבגדים נכין בערב, כדי לא לבזבז על זה זמן יקר בבוקר". מה יקרה? ממילא חשבת לאפשר להן להתחיל את היום עם שוקולד או סוכריה (שהם מזיקים לשיניים הרבה יותר מדילוג על צחצוח הבוקר). אז מה עוד יקרה? יהיה להן ריח רע מהפה. מישהו כבר יעיר להן על כך, ויגרום להן להתחרט על כך, לא? זכרי שלמאבק תמיד צריך שניים, ואם את מחליטה לא לריב, לא יהיה ריב. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני הבעל... שאלת מה יקרה, ובכן, מה שיקרה זה שהבנות יעברו לספה בסלון, יצפו בטלביזיה ויצפו לשתייה וכיבודים שיזרמו לכיוונם. או במילים אחרות- לא אני ולא עינת נוכל לצאת לעבודה ללא שיתוף פעולה מצד הבנות. צחצוח השיניים הוא רק שלב אחד בשרשרת, צריך להתלבש, לרחוץ פנים, להסתרק, לנעול סנדלים וכו' וכו' מקווה שהנושא ברור יותר

אני אמא לנבו בן 5 שנכנס השנה לגן עירייה גן חובה. נבו תמיד היה רגיש מאוד והיה לו קשה להתאקלם אך השנה הוא נכנס לגן חדש כאשר הוא לא מכיר אף אחד: מטפלות גננת או ילדים בכלל בגן. הסיבה שאני מאוד מודאגת היא שמעבר לבכי שהוא לא רוצה ללכת יש דבר חדש שלא נתקלתי קודם לכן, הילד בערב כניראה כשהוא מתחיל להבין שהזמן ללכת לגן קרב מתחיל לדבר איתי בקול חנוק מבכי ואומר לי שבגן הוא מרגיש כמו בכלא, שהוא מרגיש בודד והגרוע מכל שהוא כל הזמן מבקש שאבטיח לו שאני לא אמות כשאהיה זקנה והוא ישאר לבד ושלא יקרה לי כלום בדרך לגן ואני לא אוכל לאסוף אותו. הוא כל הזמן מזכיר את המילה מוות והוא לא עוזב אותי ממש צמוד אלי מבקש שאלך איתו לשירותים לפיפי ואשן איתו והוא ממש נראה לי בדיכאון... מה לעשות אני מודאגת?

שלום שרית, להערכתי, התערבבו במקרה שלכם כמה דברים יחד, והם יוצרים כרגע תחושת עומס חריגה גם אצלך וגם אצל נבו. משבר הקליטה בגן החדש טבעי ומובן, במיוחד אצל ילד עם היסטוריה של קושי במעברים. לכך, חוברים גם הפחדים האופייניים לגיל, המתמקדים בגוף, במחלות ומוות. השילוב של חרדת הפרידה ממך וחרדות סביב ההתכלות יוצר את התמונה המשברית שאת מתארת. כרגע, חשוב להישאר מאד קשובים וזמינים לו, להבטיח שמיום ליום יהיה קל יותר, ולשמור עבורו על אווירה אופטימית אשר ליכולתו להסתגל לגן החדש ולהרגיש בו "בבית". עם זאת, רצוי שלא להפוך את החרדות שלו מקור לרווחים משניים של פינוק יתר ו-וויתור על גבולות. גם מול הפחדים האקטואליים שלו - אין כל סיבה שלא יילך לשירותים בעצמו ויישן במיטתו. תוכלי להבטיח לו שאת משגיחה עליו מהסלון, מבלי ללוות אותו פיזית לשירותים. בדומה, אני ממליצה על ישיבה לצד מיטתו לפני השינה, ולא על הזמנתו למיטתך. זהו הרגל רע, שלוקח זמן רב ומאמצים להיפטר ממנו, ולכן מוטב שלא להתחיל בו כלל. אל תיבהלי כ"כ מהמילה מוות, ונסי להשיב לשאלותיו באופן ענייני ומרגיע. לפעמים, אנחנו - המבוגרים - כ"כ מתרשמים ונרעשים מפחדי המוות של הילדים, עד כי בתגובותינו, עלולים להנציחם או לתגמל אותם בבלי דעת. קחי אוויר, ועזרי לו לעבור את התקופה הקשה מבלי לוותר על הכללים בבית. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, לבתי בת ה-8 יש רצון גדול לפלאפון.....לצערי, לכל חברותיה יש ואני מתנגדת לזה מכיוון שזה לא בריא וחושבת שהיא יכולה להסתדר לפחות עוד שנה ללא פלאפון. הסברתי לה את הסיכונים של הקרינה אבל היא ממש מבואסת מזה ומדברת על זה המון. מה את מציעה לעשות?

שלום עינת, כאשר את חמושה ברציונל החינוכי והבריאותי, את יכולה להציג לילדייך את החלטותייך החינוכיות ללא רגשי אשמה מיוחדים. אחרי הכל, תפקידנו - כהורים - הוא לגדל את הילדים שלנו בסביבה בטוחה, בריאה ונקייה, ולהרחיקם ממה שעלול לסכן את בריאותם הפיזית והנפשית. ההחלטות שלנו לא תמיד עולות בקנה אחד עם משאלותיו של הילד שלנו, ועדיין - אל לנו לוותר על זכותנו וחובתנו להורו?ת מכוונת וסמכותית. ולסיום, במדינה דמוקרטית, אנחנו מכבדים גם את זכותו של האדם להתבאס לקטר, ואפילו לילל על מר גורלנו. תוכלי להיות אמפתית ומכילה מצד אחד, אך גם נחושה ועקבית מצד שני. בעיני זו הנוסחה ההורית המוצלחת, אם כי - כנראה - לא היחידה! מניסיוני, את עומדת להיפגש עם הטענה "לכולם יש" או "לכולם מרשים" עוד המון פעמים במהלך השנים הקרובות. את מוזמנת להתחיל לנסח הסברים מנומקים ל"למה את לא מרשה", בידיעה גמורה שהם לא יניחו את דעתה של בתך, או לעבור לטענה הפשוטה אך צודקת לפיה "ככה אמרתי, ומעתה הדיון סגור!"). השתדלי לא להיגרר לוויכוחים אין סופיים, ולשדר אסרטיביות והחלטיות. איתך ליאת

שלום רב, שלום רב, בני בן ה- 3 נושך בגן, זה יכול לקרות גם פעם בשבוע. הוא ילד מאוד אימפולסבי. יש לציין כי הוא ילד מאוד חכם נבון מצייר מעל רמתו ותמיד משתתף בשיחות בגנו, אוצר המילים שלו גבוה (כל זה לפי דברי הגננת. אין לי מושג ממה נובעות הנשיכות ואני הייתי רוצה שתתני לי דוגמאות ממה זה יכול לנבוע, על מנת שאוכל לדעת איך לטפל בנושא. תודה

שלום אפרת, נשיכות אינן שונות באופן מובהק מכל ביטוי אחר של תוקפנות, לבד מכך שהן כואבות ומותירות סימנים מסגירים. הנשיכות, ממש כמו המכות, הדחיפות ומשיכת השיער, הן חלק מתוקפנות גולמית האופיינית לגיל זה, בו מתקשים הילדים לווסת רגשות עוצמתיים של תסכול, זעם, כאב, אכזבה, קנאה, וכד'. אני מציעה לסמוך על הגננת שתפעל בדרכים המקובלות בגן במקרים כאלו, ולא לייחס לנשיכות איזו עוצמה או חומרה יוצאת דופן. על פי רוב, כאשר משתכללת היכולת הוורבלית של הילד, ובעקבותיה גם היכולת לנהל קונפליקט, פוחתים גילויי התוקפנות, והנשיכות בכלל זה. אם תקלידי בשדה ה"חיפוש בפורום זה" את מילת המפתח "נשיכות",תגיעי בוודאי לתגובות שכתבתי לפניות דומות בעבר. אני ממליצה לך לקרוא מעט, בעיקר כדי להירגע... בברכה ליאת

אני אמא של ילד בכיתה ז. לפני שנה וחצי הלך בני לשיחות עם פסיכולוג על רקע קשיים בקבלת מרות. הטיפול הופסק כעבור חצי שנה משום שאינני רואה תוצאות או התקדמות. הוא אינו מדבר על הטיפול ורק אומר שזה בסדר. החלטנו להפסיק את הטיפול. אני מוכרחה לומר לך: אני ממש פסימית לגבי טיפולים פסיכולוגיים, אם יש תוצאות הן נראות בטווח הרחוק, ויש מקרים שאין שיפור כלל. מה לעשות בעיניין?

שלום לך אמא של עמית... (ליאת, אני מקווה שזה בסדר שהגבתי).. קראתי את דבריך, והרגשתי ממש צורך חזק להגיב מפני שעלה בי הצורך להסביר לך מה קורה בטיפול, בקשר למה שסיפרת על הבן שלך.. אני בת 25 ואני בטיפול פסיכולוגי כבר 5 וחצי חודשים..כמובן שהסיבה שאני בטיפול ושבנך בטיפול היא לא אתה סיבה, אבל זה לא משנה.. אני רוצה לספר לך שמשהתחלתי את הטיפול, הציפו אותי כל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה מחשבות...אין מה לעשות..הנגיעות בנפש עושות משהו.. אני מרגישה שהטיפול שלי, זה עולם נרד, אחר, משהו שהוא אך ורק שלי ביחד עם המטפלת שלי..ההורים שלי בכלל לא יודעים שאני בטיפול כי אני לא מספיק פתוחה לשתף אותם בשום דבר...והחברות שלי שכן יודעות, אם הן שואלות איך היה, או משהו בסגנון...אני עונה בסדר וזהו...לא בא לי לשתף בתחושות שלי ובחוויות שלי... לדעתי זה לגיטימי שבנך לא מדבר על הטיפול..במיוחד שהוא קטן ולא יכול לתרגם במילים את החוויה עצמה ואת התחושות הנגרמות לו מהטיפול..זה שהוא עונה בסדר, נשמע הגיוני... אבל..אחרי כל החפירה הזו, מה שאני מנסה להגיד..זה.. שבגלל שהמסגרת הטיפולית הזו, כל כך אישית ואינטימית ומלאה בעוצמות, לא תמיד אפשר ורוצים לשתף ולהסביר מה קורה שם.. אבל מה שכן אפשר לדעתי לעשות (עלי זה היה עובד), זה להראות לו שאכפת לך מזה שהוא הולך לטיפול..שאת מתעניינת..אבל לעשות את זה בקצב שלו...לא לשאול בצורה ביקורתית או שיפוטית, לא להתעקש יותר מדיי..אולי את יכולה לשאול אותו בהתחלה שתי שאלות בודדות, כמו איך היה, מה עשיתם הפעם,...ובפעם הבאה להוסיף עוד שאלה ועוד שאלה..וככה כאשר תראי עקביות באכפתיות, הוא ירגיש שאת באמת רוצה וקשובה לדעת מה עבור עליו...הוא יותר יסמוך עלייך בקטע הזה ואפילו אולי "ינדב" מידע יותר מעצמו.. טיפול פסיכולוגי הוא תהליך...קודם כל צריך להתרגל לעובדה שצריך לשתף אדם אחר, זר, מבוגר, בחיים האישיים שלך...לפעמים חודשים שלמים עובדים רק על בניית אמון שיאפר פתיחות שתאפשר נגיעה בבעיות ועובדה עליהן... התוצאות בד"כ לא נראות אחרי תקופה קצרה כמו שתיארת.. כל מה שכתבתי הוא מנסיוני האישי בלבד בתור מטופלת ומתוך החוויה האישית שלי.. שיהיה בהצלחה ונראה מאוד שאכפת לך ממנו ושחשוב לך לפתור את בעייתו.

שלום אמא של עמית (ושלום גם פיונה) לצערי, דילגתי עליכן מבלי לשים לב לכך. אני מתנצלת על כך. ולעצם שאלתך - טיפול פסיכולוגי, כמו טיפול רפואי או משפטי, לא תמיד יכול להבטיח מראש הצלחות של 100 אחוז. לא כולם מתאימים לטיפול, ולא כל טיפול מתאים לכולם. מחקרים שבחנו מהם הגורמים העיקריים שיכולים לנבא הצלחה, עמדו על כוחה של הברית הטיפולית, דהיינו, הקשר שנוצר בין המטפל למטופל. כשמדובר בטיפול בילדים, הסיפור מסתבך אף יותר, מאחר והברית הטיפולית רחבה יותר: ישנו הקשר הטיפולי מטפל-ילד, וישנה התקשרות נוספת בין הפסיכולוג להורי הילד, שהיא מורכבת ועדינה יותר, בהיותה כוללת את חוזה התשלום, ואת הקשת הרחבה של הרגשות המתעוררים אצל ההורה ואצל המטפל, זה כלפי זה, סביב סוגיית הטיפול בילד. במצבים של יחסים בעייתיים בין הילד להורה, ושאלות של סמכות ומרות, קשת הקורים העדינה הנטווית בין הילד לפסיכולוג שלו, עלולה לעורר בהורים תחושות קשות של כישלון, אשמה, וייאוש - בעיקר אם ההתנהגות המרדנית כלפי ההורים נשארת. זוהי שעת מבחן אמיתית, ולא תמיד ההורים יכולים להכיל אותה ולחכות בסבלנות למה שיבוא בהמשך. לפעמים טיפול נכשל מסיבות אחרות לגמרי, הקשורות במטפל, בקשר, בכימיה מול ההורים, או מכל הסיבות גם יחד. בעיני, כישלון של טיפול אחד לא תמיד יכול לנבא את תוצאותיו של טיפול אחר או טיפול בכלל, וכמו שכתבה פיונה, לא בטוח בכלל שמה שחווית ככישלון נתפס ככזה גם בעיני בנך. מעודדת אותך לשוב ולנסות. בהצלחה הפעם ליאת

אני מחנכת בכיתה י. כדי לחזק את הקשר עם התלמיד אני עורכת ביקורים בבית התלמיד. אני מרגישה לא נעים להגיע לבתי התלמידים. זה נתפס בעיניי חדירה לפרטיות. ביקשתי מהיועצת שתתלווה אליי, אך זו מפאת עומס בעבודה מתקשה להתלוות אליי. מה עליי לעשות כדי להשתחרר מאי נעימות זאת, או לפחות לשדל את היועצת להיתלוות אליי?

שלום מרים, כדי לחזק את הקשר בינך לבין תלמידייך, ובעצם בין כל מורה ותלמיד, נדרשת הזדמנות לשיח קרוב ומשמעותי, שיגרום לתלמיד להרגיש שיש בביה"ס מישהו שרואה אותו, שומע אותו, מכיל אותו, וזמין לו. הרעיון של ביקור בית, טוב ככל שיהיה, אינו מתאים לך אם הוא מעורר אצלך רמות מתח כאלה. כאשר את מגיעה לבית התלמיד מלווה ביועצת ביה"ס, הדבר עלול להתפרש כמפגש רשמי, ולהשיג את ההפך ממה שאת מצפה. יצירת קרבה ופתיחות בינך לבין התלמידים יכולה להתרחש בכל מקום, גם על מדשאת ביה"ס, ולכן אין צורך שתקשי על עצמך עם משימות מרחיקות לכת (תרתי משמע). אחרי הכל, רעיון מצויין שאינו ניתן ליישום, הוא בעצם רעיון רע. אז למה להתעקש? שנה פוריה ומוצלחת ליאת

שלום ליאת. רציתי להתייעץ אותך לגבי בני שעלה השנה לכיתה א. הוא התחיל את השנה בשמחה ובהתלהבות. ביום השני ללימודים (יום שישי) סבו הוציא אותו מהגן, והוא הרגיש צורך להסביר לו שאם במקרה לא יבואו לקחת אותו מביה"ס הוא צריך או לחכות ליד השער או ללכת למזכירות ביה"ס ולבקש שייצרו קשר עם ההורים.ביה"ס נמצא ליד כביש והסב דאג שהוא לא יחליט ללכת לבד הביתה. מיום ראשון, בערך מההפסקה הראשונה או לקראת סוף היום בני מתחיל לבכות ממחשבות שאולי נשכח להוציא אותו מביה"ס, או שלא נדע איפה שער היציאה, או שיקרה משהו רע לכל מי שאמור להוציא אותו, כמו תאונה, והוא יישאר לבד. הוא נכנס ללחץ ומתחיל לבכות, לא מצליח להתרכז בשיעור ושום דבר לא מצליח להרגיע אותו עד שמגיע הזמן לאסוף אותו. כששואלים אותו מדוע הוא כל כך פוחד (כי לא היתה אף פעם שום סיטואציה שהוא נשכח או שהתעכבנו להוציא אותו מהגן או מכל מקום אחר) הוא מסביר כי בגן אף פעם לא שיחררו את הילדים מבלי שיראו מי בא לקחת אותם ובבי"ס זה שונה. משחררים את כולם ואין מעקב אם באו לאסוף את הילד או לא. המצב נמשך כך כבר שבוע. ברצוני לציין שהוא לא ילד חרדתי בכלל. וכשהוא נרגע ונמצא בבית הוא חוזר להיות ילד עליז ושמח ולא מוטרד כלל. הוא גם מוכן כמעט תמיד ללכת לביה"ס ולא עושה בעיות בבוקר. האם המצב צריך להדאיג או שזוהי תופעה זמנית? אודה על תשובתך.

שלום יפית, המחשבה על האפשרות להישכח בביה"ס אכן מאיימת ומפחידה, והפחד הוא בעיקר מפני חוסר הוודאות והעמימות סביב ההיעדרות האפשרית שלכם. ילדים (ומבוגרים) חרדתיים, נוטים להיתפס לדאגות ותחזיות קודרות וקטסטרופליות, גם כאשר אין לכך הצדקה ברמת המציאות. לכן, אם כבר יזמתם דיבור ומחשבה על האפשרות הפוטנציאלית של איחור או היעדרות שלכם משער ביה"ס, הייתי ממליצה לנסות לתרגל מחשבתית גם הסברים אפשריים לכך, תוך ניסיון להישאר ריאליים ומציאותיים ("אולי היה תור ארוך בסופרמרקט ובגלל זה אמא קצת מאחרת?" או "שוב האוטו לא הניע" או "היה פקק תנועה ארוך בכניסה לעיר" או "אמא דיברה בטלפון ולא שמה לב לשעה"). הזכירי לו שבביה"ס - ממש כמו בגן - יש הרבה אנשי צוות שאוהבים אותו ושומרים עליו, ושהם יוכלו לעזור לו בשעת צרה. אני מציעה לא להסתפק בדיבורים, ולהציע לו לתרגל, יחד איתך, חזרה אל תוך ביה"ס ופנייה למזכירות, ממש כמו שמתרגלים עם הילדים פינוי במקרה חירום. ההנחה היא שהגרוע מכל הוא אי הוודאות, ולפיכך תרגול מוקדם תורם לתחושת השליטה במצב והפחתה ברמות החרדה. אני נוטה להאמין שמדובר בהצפה זמנית של החרדה, שתרגע בהדרגה, ככל שהילד ירגיש שם "בבית". סבלנות... ליאת

תודה רבה ליאת. הרגעת את חששותי. איישם את תשובתך. יפית.

בני בן ה- 6 בכיתה א, ביום ילד חכם, חברותי ושמח אך בתקופה האחרונה בעיקר בלילה מפחד לישון לבד. אנו גרים בבאר-שבע ועם האזעקות המצב ממש נהייה רע. יש לו פחדים כגון אם יבוא נמר ויטרוף אותנו, מה יקרה אם יגיע טיל לתוך הבית? ויש לו מלא שאלות על גלעד שליט - מי חטף אותו, למה לא מצליחים להחזיר אותו הביתה וכו' הוא ישן איתנו בחדר (ילדתי לפני 3 חודשים בת והוא לא מסכים לישון לבד כשכולנו (אבא, אמא והילדה ביחד והוא לבד)אני מרגיעה אותו, עונה לו על כל השאלות אך אני רואה שיש לו פחד בעיקר כשאני שמה אותו בחדר (שלנו) יחד עם התינוקת אומרת להם לילה טוב ויורדת למטה - הוא ממש בוכה שהוא מפחד להיות לבד. מה עושים

שלום שרה, פחדי ילדות הם עניין נפוץ מאד, כמעט נורמטיבי, אצל ילדים צעירים, והם נובעים בדרך כלל ממגבלות קוגניטיביות (בעיקר הקושי להבחין ביעילות בין מציאות לדמיון). מרבית הפחדים הללו ("יבוא נמר ויטרוף אותנו") חולפים מעצמם גם ללא טיפול, ומתמתנים מאד בנוכחותם המרגיעה של ההורים. לעיתים, למציאות יש תכניות משלה, והיא מסבכת את העניינים אף יותר כאשר היא מזמנת לנו איומים אמיתיים, כמו פיגועים, מלחמות, תאונות, חולי, אובדן, וכדומה. מסתבר שגם במצבים אלה, להורים יש יכולת יוצאת מן הכלל לשמש "בולמי זעזועים", ולהפחית במידה ניכרת את תגובות החרדה של הילדים. לעיתים, כמו שקורה אצלנו באזורי קו העימות, גם ההורים עצמם מתמודדים עם פחדים, מתח ודאגה, המחלישים אותם ופוגעים ביכולתם למלא את הפונקציה המרגיעה בחיי ילדיהם. במקרים כאלה, מוטב לגייס עזרתם של אנשי מקצוע, שיכולים לתרום מניסיונם ולסייע ברמה המשפחתית-מערכתית. בכל מקרה, כרגע, אני מציעה להישאר זמינים וקרובים יותר, במיוחד בשעת ההשכבה, ולהדגיש באוזניו בכל הזדמנות את אמצעי המיגון והשמירה על בטחונו במעגל הקרוב והרחוק. נסי להימנע משיחות בנושאים רגישים לפני השינה, וליזום סוג של טקס שינה מרגיע, שיזמן אווירה טובה ונינוחה לפני השינה. בשעות היום, קל יותר לילדים (וגם למבוגרים) להתמודד עם רעיונות מעוררי חרדה, ולכן עדיף לדון בהם אז. ולבסוף, נושאים רגישים ומאיימים אפשר ורצוי לעבד בעזרת פעילויות יצירה ומשחק - וגם בכך רצוי לעסוק בשעות היום, ולא לפני השינה. בברכה ליאת

בני בכיתה ב בגן הכל היה בסדר חברתית וכו בכיתה א אף אחד לא רצה לשחק איתו והוא דחוי ובודד בבית הספר אמרו שניסו לשדך לו חברים הוא הציק ולכן לא רוצים לשחק איתו וכך שנה עברה הילד לא רצה ללכת לבית הספר והכנסנו אותו בכוח כל יום לאחר שסבל שנה בבדידות ללא חברים דבר שהפריע לו מאוד ופגע בו רגשית וראינו התדרדרות בהבנה בכלל ,הוא רוצה בית ספר אחר האם זה נכון לעשות לאחר שסבל שנה בבדידות לא רוצה כיתה אחרת בבית הספר אלא בית ספר חדש האם לשמוע בקולו והאם זה צודק

שלום גלי, ילד בכיתה ב' אינו אמור לקבל החלטות כל כך חשובות וקריטיות, כמו היכן ילמד ואיך ייפתרו בעיותיו החברתיות. החלטות אלה צריכים לקבל המבוגרים שסביבו, המבינים את אופי הבעיה, את המקור לקשיים, ואת הדרכים האפשריות לפתור אותם. בדר"כ, העברת הילד לכיתה אחרת או לבי"ס אחר, אינה פותרת - כשלעצמה - את הבעיות. חוץ מהילקוט שעל גבו, הילד נושא איתו לביה"ס החדש גם את הרגליו הישנים, את אישיותו ואת דפוסי ההתנהגות שסיבכו אותו בעבר. כדי לחולל שינוי משמעותי בחייו של הילד, חשוב לתת מענה אמיתי לצרכים שלו, לטפל בבעיות ולא לברוח מהן. אני ממליצה להסיר מעל הילד את האחריות לפיתרון הבעיה, ולערב בכך גורמים מקצועיים שיוכלו להפעיל שיקול דעת ענייני מתוך ראייה מערכתית, אחריות וניסיון. רצונו ומשאלותיו של הילד יכולים להילקח בחשבון, אך הם כמובן לא יהיו השיקול היחיד או הקובע. בהצלחה ליאת

תודה! גם אני מרגישה שנכון לעשות זאת בהדרגה ואכן יש תוצאות ולאט לאט הילדה מסתגלת, אך תוך כדי התהליך אני מרגישה שזה מעורר אצל המטפלת התנגדות והיא אף אומרת בגלוי שלא סומכים עליה ושיניחו לה "להתמודד". מדובר היה בשהייה עם הבת במשך 4 ימי קליטה ופרידה קצרה באמצע ולאחר מכן השארתי אותה לבד במשך כ-4 שעות. זהו מעון של יום ארוך ואני לא מתכוונת להשאיר אותה שם בצהריים בהתחלה. אשמח אם תוכלי לתת לי נימוקים מקצועיים להתמודד עם הטענה שלא סומכים עליה ובכל זאת לעשות כרצוני. תודה רבה רבה ואני מקווה שהייתי ברורה

שלום תמר, לא תמיד פשוט לנו לעמוד מול אנשי חינוך מלאי כוונות טובות, לעמוד על עקרונותינו, ולהדוף את תביעותיהם. אחרי הכל, הילדים שלנו נמצאים בידיהם שעות רבות במשך כל יום, וחשוב (באמת!) שתישמר אווירה של שיתוף פעולה ופתיחות. במקרה שלכם, הייתי מסבירה שוב, שאלמלא היית סומכת עליה לא היית בוחרת בגן שלה מלכתחילה, אלא שלצד האמון בה, את מרגישה צורך להיפרד מבתך בהדרגה, כדי לא להכביד עליה. תוכלי לתת לה כדוגמא את הדילמה המפורסמת לגבי השאלה המפורסמת "איך הכי נכון להוריד פלסטר דביק מעל פצע כואב. האם לאט לאט ובהדרגה, או במשיכה אחת מהירה וחדה?". מסתבר (עפ"י ספרו של דן אריאלי "לא רציונלי ולא במקרה"), שלפצוע, קל ונעים יותר אם עושים זאת לאט לאט, ואילו לאחיות נוח יותר לעשות זאת בבת אחת, בין היתר כדי שלא יצטרכו בעצמן להתמודד עם הידיעה שהן מכאיבות. כלומר, הן עצמן מעדיפות שזה ייגמר מהר והסבל יפסק כבר. באופן דומה, נדמה לי שגם לגננות, קשה לראות את הילדים בגן סובלים, והן היו מעדיפות את שיטת ה"זבנג וגמרנו". אולם לילד עצמו, אין ספק שההדרגה (במידה ואפשרית) עדיפה, ומאפשרת בניית אמון וביטחון ללא סבל. האם זו לא סיבה מספיק טובה? בהצלחה ליאת

ליאת את נהדרת, תודה רבה! אמרתי את כל מה שייעצת והייתה שיחה טובה ונעימה שאני מרגישה שעזרה מאד. עדיין - התינוקת בגן במשך 4 שעות כל יום כרגע ומשבוע הבא אאלץ להשאיר אותה 7 שעות. היא עוד לא לגמרי "מאוקלמת" ויש הרבה קטעים של בכי. זו ילדה לא בכיינית כלל, ובבית אפשר לעבור יום שלם בלי בכי! (בבית בהחלט נענים צרכיה מיידית). השאלה היא אם זה כבר שלב של בכי "נורמלי" "הגיוני" של תהליך הסתגלות ושל התרגלות לכך שיש עוד ילדים וצרכיה לא נענים מיידית, ואז אני יכולה "להרפות" ולהמתין שהזמן יעשה את שלו (כפי שהגננת מייעצת) או שהיא עדיין במצוקה אמיתית כפי שהיה בימים הראשונים? כאשר אנחנו נכנסות לגן בבוקר וכאשר אני לוקחת אותה מהגן וכל אחהצ היא שמחה ומאושרת. המון המון תודה!

שלום רב, אני מתלבטת לגבי אפשרויות התמיכה בביתי בת החמש. מדובר בילדה שמחה, ערנית וסקרנית מאד, אך ביישנית מאד, ובקרב ילדים בגן ובכלל חווה קושי חברתי מתמשך. היא מאד מתגוננת, חוששת תמיד שמתכוונים להרע לה בדרך כזו או אחרת, והיא מתקשה ליצור חברים ולמצוא ילדים איתם תוכל לשחק בגן ואחה"צ. היא נמנעת מליצור קשר ראשוני, ונפגעת מאד בקלות. בשעת משחק היא לרוב רוצה להיות "השולטת" בטון המשחק, וילדים רבים נמנעים מלשחק איתה. אשמח לשמוע מה האפשרויות העומדות בפני,וכיצד בעיניך רצוי - אם בכלל, לטפל בתורה מקצועית. תודה

שלום שירה, לא בטוחה שהצלחתי להבין עד הסוף את אופי הבעיה של בתך (קצת בלבל אותי התיאור הסותר של ביישנית מאד אך גם "שולטת" בטון המשחק, כפי שציינת). בכל מקרה, יש ילדים שמאד מאד רוצים וזקוקים לחברת ילדים, אך בשל הפחד להידחות ולהישאר בודדים, הם מפתחים רגישות יתר בנושא, ורואים בכל סיטואציה חברתית רמזים לדחייה, להתנכלות או לאיום כלפיהם. בדר"כ, ההתערבויות הטיפוליות יכוונו לאספקטים הקוגניטיביים, כלומר, לניסיון ללמד את הילד לפרש באופן מציאותי וריאלי יותר את הסיטואציה החברתית, כדי למתן את רגשות העלבון והפגיעה, וכתוצאה מכך גם את ההתנהגויות ה'תוקפניות' או ההימנעותיות. כאשר את נמצאת בסביבה, ועדה למצבים של קונפליקט או השתלטות שלה על החבר/ה, תוכלי לנסות ולתווך לה את המצב, ולהציע הבנות ופירושים של הסיטואציה שיבהירו לה שאינה מותקפת או דחוייה. לא תמיד אפשר לעשות זאת לבד בבית, ואז יש להיעזר בפסיכולוג ילדים העובד באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

ראשית תודה על תגובתך המפורטת. בנוסף, אשמח אם יש לך המלצות לפסיכולוג ילדים העובד באוריינטציה זו.

בנותי בנות ה 6 ו 3 נחשפו בטעות לתוכן פורנוגרפי בעת משחק בטלפון הנייד. הקטנה סיפרה על מה שראתה בשעשוע רב והגדולה לא מדברת על זה. השאלה היא האם לפתוח את הנושא ולהתיחס לזה ואיך? אני לא רוצה שיקבלו את הרושם שזה דבר נורמטיבי שעושים ומצד שני לא רוצה לעשות מזה עניין מיותר ולפתח את ההעתעסקות סביב הנושא. תודה רבה

שלום רב, גישה משועשעת בהחלט יכולה לעזור כאן, בעיקר כדי לצאת מהמבוכה הראשונית, ולשדר שלא קרה משהו נורא כ"כ. אחרי שייגמר הצחוק ויירגעו הבדיחות, אפשר יהיה ליזום שיחה בנושא, ממש כמו שמדברים על צדק חברתי או על כל נושא 'פוליטי' אחר, ולספר לבנות שלך שתעשיית הפורנו היא תופעה קיימת, שאין לה ולא כלום עם יחסי אהבה קרובים ועמוקים. תוכלי לספר לבתך הגדולה, שזו תעשייה שנועדה להעשיר אנשים מסויימים, תוך ניצול חולשתן של נשים וטפשותם של גברים (או כל הסבר אחר אליו את מתחברת). הסבירי להן שחשיפה של ילדים לתכנים לא ראויים כאלה, עלולה להזיק להם, ממש כמו סרטי אימה או סרטי זבל אחרים, העושים שימוש בוטה באלימות שאינה מתאימה לעיניהם. ברוב המקרים זה מספיק כדי שהמסר יובן. בהצלחה ליאת

ביתי בת ה- 8 ו- 9 חודשים החלה להראות סימני התפתחות מוקדמת, ובחצי השנה האחרונה היא נמצאת מעקב רפואי בעניין. לאחרונה עברה בדיקות דם וצילום כף יד אשר הראו התפתחות מוקדמת משמעותית, וככל הנראה תצטרך לקבל טיפול תרופתי. ביתי ילדה חכמה מאד (מחוננת) ובאמת מאד בוגרת לגילה (הדבר אף נאמר לי רבות ע"י מורותייה השונות). בשל כך היא גם מבקשת מאד לדעת כל הזמן מה היו תוצאות הבדיקות ולשם מה היא נבדקת. מאד קשה לי להסביר לה את נושא ההתפתחות המוקדמת, והצורך למנוע הופעת ווסת בתוך כשנה, והיא לא מבינה מדוע עליה לקבל טיפול שיעצור את ההתפתחות בשלב הזה. אתמול אמרתי לה שבתוצאות צילום כף היד שנערך לה עולה כי גיל העצמות מתאים לגיל 11, והיא לקחה את זה מאד קשה. אמרה שהגוף שלה לא מתאים לה, ושהיא שונה מכולם וכל היום היתה בהרגשה נוראית וראיתי שקשה לה מאד עם כל מה שקורה, ובבוקר הבחנו שברח לה פיפי במיטה, וכשהתעוררה מיד דיברה איתי נושא ההתפתחות שוב. אני מאד מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות, מה להסביר ומה לא להסביר לה, איך להסביר, ובעיקר איך לעזור לה. אודה לעזרתכם הדחופה !

שלום אתי, באופן אישי, אני מאמינה שלילדים שלנו מגיע מידע אמין וענייני אשר לאירועים חשובים במשפחה, ובכלל זה גם מידע הנוגע לבריאותם או לפרוצדורות הרפואיות ומשטר הבדיקות שעליהם לעבור. בתך, עוד מעט בת תשע, יכולה להבין כבר במה מדובר, גם אם המידע אינו נעים. לתפיסתי, ילד שיודע בבירור ממה הוא סובל ומה ההשלכות האפשריות של בעיותיו - יהיה מגוייס יותר לתהליכי המעקב הרפואי, ויחשוש פחות מדברים "איומים ונוראים" (כביכול) הנלחשים מאחורי גבו. גם במקרה שלכם, לפחות לעניות דעתי, יש טעם לשתף את הילדה בבעיה שלה, כפי שהיא, כאשר ההסבר אמור להיות ענייני ופשוט, מותאם לרמת ההבנה שלה, וללא 'דרמות' מיותרות. הסבירי לה מהי התפתחות נורמלית, מהי הווסת, ומהם השינויים הגופניים הצפויים בגיל ההתבגרות. הסבירי לה שבשל בעיה הורמונלית שאינה מסוכנת כלל, יש ילדות המתפתחות מוקדם מחברותיהן, מה שעלול לגרום להן לפעמים להרגיש חריגות ורגישות יותר.ספרי על הדרכים האפשריות להאט את התהליך, ועל ההשלכות הפרקטיות שיהיו לטיפולים הללו על חיי היומיום שלה, אם בכלל. הזמיני אותה לשאול ככל העולה על דעתה, ועשי הכל כדי לספק לה תשובות אמיתיות ככך האפשר, מבלי להעמיס עליה מידע עודף ומיותר שאינו הכרחי. נסי להישאר רגועה ונוסכת ביטחון, וקבלי בהבנה גם תגובות רגשיות טבעיות כמו כעס, עצב, בכי, ודאגה מפני הבאות. כאן תוכלי כמובן להרגיע, להבטיח שבעתיד היא תהיה בסדר גמור וכמו כולן, ולסייע לה לעבור לשלב הבא, של ההתגייסות ושיתוף הפעולה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב, יש לי בן, בן 12 ובן 5 וחצי, אתמול לאחר חזרתו של בני הגדול מבית הספר, לאחר מנוחה קצרה ולפני הכניסה למקלחת שיחק עם בני הקטן בן 5 וחצי בחדר, לאחר תזכורת לגדול שיכנס להתקלח בא אליי הבן הקטן ואמר לי שהוא שם את הפה שלו לו על הבולבול של הגדול וזה היה מגעיל. כמובן שקראתי מייד לבן הגדול וביקשתי שיסביר פשר הדבר, הוא ילד מאוד סגור ולקבל ממנו תשובה ישירה זה מאוד קשה גם בגלל הפחד להודות וגם בגלל שהוא ילד מאוד מופנם. יש לציין שאנחנו משפחה מסורתית ואין פה חשיפה יתר על המידה לתכנים אסורים יש טלויזיה יש מחשב אבל בפיקוח. אבקש עזרה ראשונית באיך לטפל בסיטואציה מבלי לגרום נזק גם לגדול וגם לקטן. תודה שירה

שלום שירה, בנך הבכור הוא כבר מתבגר צעיר, בן 12, ולכן קשה להתייחס אל המעשה כאל משחק ילדות תמים. יש כאן יוזמה וניצול תמימותו וחולשתו של הבן הצעיר, לצורך סיפוק של צורך או דחף מיני, שניצניו כבר נוכחים בגיל זה. העובדה שמדובר בנער סגור ומופנם אינה מוציאה מכלל אפשרות מעשים כאלה, ובעיני חשוב ואפילו קריטי להתערב ולהגיב. בשלב ראשון, אל תאפשרי מלחות משותפות, שינה משותפת או הימצאות יחד שעות ארוכות ללא השגחה. שוחחי עם בנך הגדול, והסבירי לו (למרות המבוכה!) שאינו יכול בשום מקרה לחשוף את איבר המין שלו בפני אחיו (או לחשוף את איבר מינו של הילד הקטן, גם אם הוא מסכים לכך). הסבירי לו שמדובר במעשה חמור ביותר, ושאלי אותו מהיכן שאב את הרעיון הזה. אני מניחה שיהיה קשה להשיג שיתוף פעולה וכנות, ולכן תוכלי לומר שבמקרה כזה, תצטרכו לפנות להתייעצות עם גורם מצועי (פסיכולוג ילדים, למשל), כדי לעזור לו לא להסתבך. איכשהו, לתחושתי, יש מקום להתייעצות כזו בכל מקרה, כי במקרים כאלה עדיפה תגובת-יתר על פני האפשרות של העלמת עין מפגיעה ממשית. אני מזכירה שוב, שבמקרה של פגיעה מינית בין ילדים, שני הילדים משלמים מחיר, ותשומת הלב הטיפולית חייבת להיות מופנית גם אל הקורבן וגם אל הפוגע. אני יודעת שתגובתי "מחמירה", אך - כאמור - מפאת גילו של הבן הבכור, הזהירות מתבקשת. בברכה ליאת

תודה ליאת על התשובה המפורטת והמרגיעה כי למעשה כל מה שייעצת עשיתי שוחחתי איתו ארוכות על הנושא ואת החומרה ולדעתי הוא הבין והפנים את חומרת מעשיו, אני לא נותנת לו להיות לבד עם הקטן מחשש שזה יקרה שוב למרות שהוא יודע שהקטן יספר הכול ולקטן שיבחתי על כך שהוא משתף ובא לספר. וכן אני מתכוונת לפנות לפסיכולוג בענין. בינתיים גזלתי מהגדול את הדברים האהובים עליו מחשב, בעיקר טלויזיה ופעילויות עם חברים אחה"צ בהתחלה אמרתי חודש ימים שיבין את החומרה האם אני מגזימה? המון תודה, סינדי

בני בן ה-4 נכנס לגן עירייה השנה. עד עתה היה בגן קיבוצי קטן. כבר שם בשנה האחרונה הגננת סיפרה שהוא מתעלק על ילדים. ברגע שמוצא מי שישחק איתו הוא חייב שכל היום הם ישחקו ביחד ולא נותן מרווח. השנה רק התחילה, בקושי רב, יש לומר... אבל עם זה הוא ואני נתמודד, מה שכן הגננת כבר אמרה לי שהוא מתעלק על ילדים ושאני אוריד אותו מילדה מסויימת כי היא מאוד סגורה. לשאלתי מה אמרה לבני שראתה שהוא מתעלק עליה היא הפנתה אותו לילדים אחרים , הוא בכה. מה את מציעה שאומר באופן כללי. הוא כבר שאל אותי היום לגבי ילדה אחרת מה לעשות אם לא רוצה לשחק איתו כל הזמן. שאלתי מה הוא חושב, הוא אמר שהוא לא יודע. הצעתי לשחק לבד או לנסות ילד אחר. אני מרגישה שממש חסרים לו כישורים חברתיים, והוא לא רואה סיטואציות חברתיות, אני לא רוצה יותר מידי לעשות מזה עניין על תחילת השנה שגם ככה קשה כי הוא לא מכיר אף אחד ומצד שני לא רוצה להזניח . תודה על הסבלנות

שלום מילה, קריאת המפה החברתית והבנה של רמזים תשורתיים לא מילוליים, חשובה מאד לצורך תפקוד חברתי תקין. יש ילדים שמתקשים בהבנת הסיטואציה החברתית והקודים הבינאישיים, לפעמים בשל איחור התפתחותי, לפעמים בשל בעיה תשורתית, ולפעמים מטעמים אחרים, כמו חוסר בהתנסויות מספקות, קושי בהבנת נקודת מבטו של האחר, או אפילו פינוק ושתלטנות (גם אם בדרכי נועם). כדי לחשוב על פתרונות והתערבות, רצוי להגיע להבנה בהירה אשר למקור הבעיה, ורק אז לפעול. בהנחה שנשללה בעיה התפתחותית ותקשורתית (בהן מטפלות בדר"כ קלינאיות תקשורת), הדרך המומלצת היא תיווך מסייע של המבוגר בסביבתו, שייעשה בזמן אמת. אני מציעה לוותר על הביטוי המעליב "התעלקות", ובמקומו אפשר לדבר ולתרגל שימוש נכון ב"מרחב האישי" של עצמי ושל האחר, אליו אנחנו לא פולשים ללא רשות. תוכלי לתרגל זאת איתו בבית, ולהדגים לו מתי קרבת יתר אינה נעימה ואינה מזמינה, ומתי (ועם מי) זה מתאים יותר. אני מסכימה איתך שלא כדאי להזניח את הנושא, ואסביר מדוע: ילד 'דביק' מדי, הופך בהדרגה בעיני האחרים (ילדים ומבוגרים) ככזה שאפשר לסרב לו שוב ושוב מבלי להיזהר בכבודו. כאשר אנחנו מסרבים למישהו בפעם הראשונה, אנחנו עושים זאת בנימוס ועדינות, כדי לא לפגוע. אולם סירובים או דחיות חוזרות, שוחקים את הזהירות הזו, ולכן תיתכן פגיעה חוזרת אצל ילד שמנסה עוד ועוד. נסי לעזור לו לזהות גם בבית, סימנים של חוסר רצון או חוסר הסכמה, וחזקי אותו בכל פעם שהוא מצליח לוותר ולסגת. אם את רואה שהמצב אינו משתפר, פני להתייעצות ולהדרכה הורית. שבת שלום ליאת

שנה שעברה. ואני באמת מ-א-ו-ד נעלבתי שבחרה ולהשתמש בה וגם הערתי לה על זה. אני חייבת לציין שהילד מאוד מפותח שפתית מגיל צעיר, זיכרון מדהים, ילד חכם לכל הדעות. אני רואה מהסטואציות עם חברים שהוא לא דביק ושומר על מרחב אישי, אך הקושי הוא יותר שהילד/ים שאיתו פונה לשחק במשהו אחר או עם מישהו אחר, ואז ישנו קושי רב, תיסכול ואז זה מתקשר לי יותר לשתלטנות, ורצון להוביל. תודה על התשובה. אני אמשיך לעבוד על זה בבית בינתיים.