פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי בת 8,כמעט 9,החלה לפחד בלילה,היא מנצלת את העובדה שאביה נרדם כל יום בסלון ופשוט באה לישון איתי,היא טוענת שהיא מפחדת מגנבים,היא מזמינה וישנה אצל חברות מידי פעם,בפעם האחרונה שישנה אצל חברה,היא בכתה בלילה במיטתה, המשפחה סימסה לי כי היה כבר 2 בלילה,ראיתי את ההודעה רק שעתיים אחרי שנשלחה,כך שהיא נרגעה והמשיכה לישון שם לאחר שהאמא של חברתה הרגיעה אותה.מה עושים.אמא

שלום רב, המענה צריך, לתפיסתי, להיות בשני ערוצים. האחד, הרגעתי - כלומר, לתת הסבר מניח את הדעת על מעגלי השמירה עליה (פלדלת, סורגים, כלב בחצר, מערכת אזעקה, אנחנו ההורים, המשטרה, ולמעשה כל מה שיכול לתת לה תחושת ביטחון כנגד גנבים ופריצה הביתה). מנגד, אין לאפשר 'רווחים' מהפחד, ולכן גם לא כדאי לאשר לה לישון במיטתך (בלי קשר לשאלה איפה אבא ישן). כאשר היא פוחדת, הגיעו אתם אליה, ועשו הכל כדי להרגיעה במיטתה, גם אם זה ייקח קצת זמן. מרגע שמיטת ההורים נכנסת לתמונה, קשה מאד לגייס את הילד להתמודדות והתגברות, כי הפיתוי גדול מאד. אם בעלך נוטה להירדם כל יום בסלון, אפשר להציע שהוא זה שירדים אותה במיטתה (ובדרך ינמנם קצת גם הוא...). לסיכום, פחדי הילדות הנורמליים הללו חולפים בדרך כלל מעצמם, בתמיכתם המכילה של ההורים, ואם אינם מזכים את הילד בתגמולים מיוחדים. בהצלחה ליאת

בני בן 3.5 ילד רגיש מאוד סף התסכול שלו נמוך ובדברים שאינו מצליח נוטה לבכות ולהתפרץ לאחרונה לאחר שעושה את צרכיו ואני מנקה לו הוא טוען בתוקף שהוא עדין מלוכלך ודורש בעקשנות ובכעס להמשיך בפעולת הניקיון למרות כל ההסברים והשכנועים שהוא כבר נקי מה עושים במצב זה ומה הסיבה לתופעה?

שלום דקלה, יכול להיות שמדובר בסוג של רגישות תחושתית, שגורמת לו להרגיש שמשהו עדיין מפריע לו גם לאחר שניגבת לו את הטוסיק. אפשרות נוספת היא "איסטניסטיות" - צורך כפייתי בניקיון, שקשור לאמונה שלו שקקי זה דבר מלוכלך ודוחה. אני מציעה לעשות הכל כדי להעביר אליו את האחריות לניקיון שלו. בהתחלה תוכלי להניח לו לנגב רק את הפעם השניה, ובהדרגה להניח לו לנגב בעצמו מלכתחילה. בגיל שלוש וחצי הוא כבר מסוגל לעשות זאת לבד, ויכול להיות שהחשש שלך מהאפשרות הזאת, גם הוא חלק ממה שמתדלק את האובססיביות שלו. ל-ש-ח-ר-ר ! :-) ליאת

היי, קפצתי לבקר..מה שלומך? אולי את זוכרת לפני כמה שנים הדר רשמה בפורום או שלחה לינק על קטע שנקרא לדבר, זוכרת? אך אני מאתרת אותו...? תודה

שלום יקירתי, נחמד לראות אותך ככה פתאום... אני לא זוכרת על איזה קטע מדובר, אך תוכלי לנסות להקליד בחלון החיפוש בפורום את המילים שאת זוכרת בשדה של הנושא והתוכן, או להקליד "הדר" בשדה של המחבר, ולדפדף ברשימה שתופיע לך. נו באמת, חיית מחשבים שכמוך בוודאי יכולה לחשוב על פיתרונות יעילים... מקווה שאת בטוב ליאת

לא הצלחתי לאתר..לכן רשמתי חשבתי שאולי את במקרה זוכרת.. אני בסדר גמור הסטטוס המשפחתי השתנה..(-: בכל זאת עברו כמה שנים.. מקווה שאצלך הכל בסדר

הי ליאת אני בת 22 ובחודש האחרון ירדתי במשקל, בערך ארבעה קילוגרמים..לא עשיתי דיאטה ולא שום דבר..פשוט ירד לי התיאבון..כששמתי לב לזה שירדתי במשקל, בערך לפני שבוע וחצי- שבועיים, אז כאילו פתאום נהייתי מודעת לזה ועכשיו אני מפחדת להשמין בחזרה ואפילו בא לי להמשיך לרזות (אני שוקלת 56 והגובה שלי הוא 1.70) ואני מרעיבה את עצמי..לא אוכלת כלום (רק שותה מים) עד הערב..ובערב אני אוכלת ארוחה אחת...וזהו ככה עד למחרת...בגלל זה אני חלשה כל הזמן ובלי אנרגיות בכלל...אבל אני לא רוצה לאכול..אני יודעת שאני חייבת ובגלל זה אני אוכלת את הארוחה האחת ביום, כדי להצליח לתפקד..הצורך והרצון לאכול מרתיחים אותי ולא בא לי שהם יהיו לי יותר! רציתי לדעת האם זו תחילתה של הפרעת אכילה? או משהו אחר... תודה רבה

שלום בילבי, זה בהחלט לא נשמע טוב. הרעבה עצמית אינה דרך לרזות, אלא דרך לפגיעה באיכות החיים ובבריאות הנפשית. פני לעזרתה של תזונאית, שתרכיב לך תפריט מאוזן ובריא, שיאפשר לך להישאר במשקל רצוי מבלי לשלם על כך מחירים פיזיולוגיים ופסיכולוגים. אם הרצון לאכול מעורר בך זעם, מן הראוי לברר את התופעה גם במסגרת טיפול פסיכולוגי, ולהבין את המקור האמיתי לכעס. פני לעזרה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום, שאלתי על ילדי בן 2.8 שמרבה לומר לי ולבעלי ולסבתא וסבא שהוא אוהב אותם -זה יכול להיות כמעט עד 10 פעמים ביום וסתם ככה אני לא חושבת שהוא מביע מצוקה -כל שהיא או שהוא לחוץ או חסר ביטחון -פשוט אנחנו לפעמים מתייחסים ועונים לו גם אני או שלפעמים נותנים חיבוק או שאומרים שזה ברור שאתה אוהב אותנו -אבל האם זה צריך להעיד על משהוא או על מנורה אדומה אודה לך מאד

שלום שני, חזרה אובססיבית על הביטוי "אני אוהב אותך" יכולה לרמוז (אולי!) על הצורך לר?צות אתכם ולהחניף לכם, כדי לזכות בתגמול אמיתי או מדומיין, או כדי להימנע מקונפליקט וכעס (אמיתי או מדומיין). אפשרות נוספת קשורה לחשיבה המאגית של הילדים, ולאמונה שלמילים יש כוח ("אם אגיד כך וכך, יקרה - או לא יקרה - כך וכך..."). אני מציעה להגיב רק פעם אחת ("זה נעים לי לשמוע שאתה אוהב אותי, גם אני אוהבת אותך"), ובשאר הפעמים לנסות להתעלם, או להגיב בהנהון קצר ("אה-הה"). אם הוא ישאל למה את לא מגיבה, תוכלי לומר שאת כבר יודעת שהוא אוהב אותך, ולכן אין צורך לחזור על כך שוב ושוב. את ביטויי האהבה שלך, מוטב גם כן לשמור להזדמנויות ספונטניות אחרות, שלא קשורות להכרזות שלו. את מוזמנת לדווח אם יהיה שינוי. בהצלחה ליאת

תודה רבה את פשוט מעולה!! אני שמחה לשאול אותך

בתנו בת שנתיים וחודש, ילדה מאוד חכמה, בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה, הרבה שמחת חיים. אנו מעט מודאגים מכיוון שקשה לה להפרד, ברגע הפרידה היא מתחילה לבכות אך יש לציין שהבכי אינו אורך זמן רב. כלומר, אם אנו יוצאים מהבית ומשאירים אצל הדודה, היא בוכה כשאנו הולכים אך אחרי מספר דקות היא נרגעת וחוזרת למשחק ולעיסוקיה השונים. שגרת יומה די קבועה- בבוקר גן ובצהריים היא נמצאת עמי ועם אחיה הגדול. עניין הבכי קיים בסיטואציות שונות בשגרת היום- בבוקר בגן, אחה"צ אם עוזבים למספר דקות ומשאירים אצל סבא/סבתא/דודה וכו'. אנו לא "נכנעים" לבכי- כלומר מודיעים מראש על הפרידה שהולכת להיות, שנחזור גם- נשיקה על הלחי ואומרים שלום. ממה יכול לנבוע הבכי?

שלום רב, יש ילדים שגם בגיל שנתיים (ואף יותר) מתקשים לשאת את עוצמת הרגשות המתעוררים במצבי פרידה. לפעמים, משהו בתגובתם של המבוגרים לבכי יכול לספק רווח משני מה'סצינה', ולפעמים לא. אם הילדה נרגעת מהר לאחר הפרידה, יש בכך כדי להעיד על כוחות, ועל יכולת טובה להיעזר ולסמוך על המבוגרים האחרים בסביבה. אלה כישורים טובים, המעידים על בריאות נפשית, ולכן (ככל שעולה מהתיאור שלך, וככל שניתן להעריך מרחוק) אין סיבה לדאגה. זה יעבור ליאת

שלום, יש לי ילד בן 5.5 בגן חובה. לאחרונה הילד חוזר כל הזמן על המשפט "אני לא רוצה להיות בן 6, לא רוצה יותר להתבגר, רוצה להישאר צעיר ולהמשיך להיות בגן, תבטיחו לי שלא אהיה בן 6" יש לציין שכאשר מנסים להסביר לו שכולנו מתבגרים, הוא לא מוכן לקבל זאת ופורץ בבכי. אני רואה שהדבר ממש מציק לו ולאחר שיחות איתו הבנתי שעליה לבית ספר בשנה הבאה מאוד מלחיצה אותו. הוא חושש שלא יצליח וכתוצאה מכך המציא לעצמו פתרון - "אני אשאר בן 5.5". מה עלינו לעשות, איך לטפל בביעה, אני רואה שהילד ממש חרד וסובל. תודה

שלום ז'אנה, לפעמים, חרדה כ"כ גדולה סביב הישגים והצלחה אקדמית, משקפת ציפיות הוריות המשודרות לילד ישירות או בעקיפין. חשוב לשים לב למסרים שמקבל הילד בבית, ולעמדה שלכם כלפי הצלחה אקדמית. נסו להרפות מהנושא לחלוטין, ולהימנע מהתייחסות מיוחדת להישגים, ניצחונות והצלחות. אם הוא מעלה את הנושא מיוזמתו, נסו לגייס הומור אבסורדי, ולומר לו שיוכל להישאר בגן כמה שירצה, גם כאשר כבר יהיה אבא... אפשר להמציא סיפור מצחיק, על ילד שנשאר כל החיים בגן, וגדל וגדל וגדל, עד שהכיסא הקטן בגן נשבר תחת כובד משקלו... אני משאירה לכם את העונג שבהמצאת העלילה, רצוי יחד עם הילד, עד שהנושא יעובד, וה'עוקץ' המפחיד ייעלם. בברכה ליאת

תאומים זהים - שניהם סובלים מחרדה שהולכת ומתפתחת, מגיל ינקות ממש, החל בחרדה מזרים, התפתח לחרדה ממקומות סגורים, ולחרדה מגרמי שמיים. כיום אצל האחד - התמקדות בהיגיינה - שהיות ארוכות בשירותים ובמקלחת, ובחרדה משמיעה של מילים גסות (צנזורת יתר). אחיו סובל מתסמינים דומים (מלבד בנושא ההיגיינה) במידה מעט פחותה. בתקופות קשות מגיע עד כדי הקאה. האם חיוני להגיע לטיפול בגיל צעיר? האם סובלנות והכלה הורית, יוכלו לעזור כדי להגיע להכחדה או להחלשה של החרדות?

שלום יעל, המצב שאת מתארת מוגדר כבר כבעייה הדורשת טיפול, שכן קיימת פגיעה תפקודית ומצוקה ניכרת לילדים ולסביבתם. גיל 11 אינו צעיר מדי לטיפול, והציפייה היא שהם יוכלו להיעזר, ללמוד לשלוט בחרדה, ולהחזיר לעצמם איכות חיים. פנו לפסיכולוג ילדים קליני. הסובלנות וההכלה ההורית בהחלט נחוצות, והן יהיו חלק בלתי נמנע מהטיפול. בהצלחה ליאת

הי ליאת, יש לי שאלה ממש מוזרה.. אני בת 23 אני בטיפול כבר מספר חודשים.. המצב הרגשי שלי בזמן האחרון לא כל כך טוב..אני שקעתי בתוך עצמי...כאילו נכנסתי לתוך בועה כזאת.. עצבנית כל הזמן...אבל מצד שני יש משהו בי שכל כך צריך ושלפעמים פשוט כואב לי.. לאחרונה, בא לי למצוץ אצבע..זה קורה כשאני שוכבת במיטה..עצובה..בתור ילדה קטנה אף פעם לא מצצתי אצבע.. אני לא מבינה מאיפה זה בא...ולמה זה...זה מלחיץ אותי.. חשוב להגיד שאני עוצרת מעצמי לעשות את זה..זה רק מחשבות וצורך כזה שמגיע כל פעם.. תודה רבה מאוד

שלום ליאל, מציצה ויניקה הן פעולות המרגיעות את התינוק, בהיותן נקשרות עם נוכחותה המזינה והמיטיבה של האם. אנשים מבוגרים עשויים למצוא נחמה באמצעים אורליים דומים (עישון סיגריה, אכילה או שתייה "רגשית"), בעיקר במצבים הטעונים ברגשות עוצמתיים. אני מניחה שזה מה שקורה גם לך, ולא מוכרחים להיבהל. ממליצה לך לשתף את המטפלת שלך, להתמקד ברגשות המציפים אותך כרגע, וללמוד לווסת אותם בדרכים יעילות ובוגרות. אני מניחה שכאשר תגבר יכולת העמידות שלך, יפחת הצורך להתנחם ע"י המציצה. בברכה ליאת

הי ליאת, אני מרגישה ממש רע.. אני עצובה מאוד.. אני מרגישה שלאט לאט אני הופכת להיות בלתי נראית בעולם הזה...ולא נראה לי שלמישהו אכפת.. כולם חיים את החיים שלהם ולא עוצרים שניה אחת להסתכל..לראות..לראות שלא טוב לי.. גם המטפלת שלי..תסבירי לי למה אני צריכה להיפתח בפניה (שזה הדבר הכי קשה שיש) ואז היא פשוט עוזבת אותי לשבוע שלם...ואז בפגישה הבאה היא מצפה ממני שוב לדבר ולספר ולהיפתח בפניה...למה לי לעשות את זה? היא נעלמת לי בדיוק כמו כולם... לאף אחד לא באמת אכפת...

שלום מימי, תחושות הבדידות שלך מגיעות ונשמעות בהחלט. זה בוודאי מכאיב, מתיש ומייאש. לפעמים, יש לנו ציפייה מוקדמת על איך אנשים או אירועים צריכים להתנהל, וכשזה לא קורה כפי שציפינו, אנחנו מתמלאים כעס/אכזבה/עלבון/ייאוש/עצב/דיכאון, וכיוב'. אחת הדרכים להפחית את רמות הסבל והמצוקה, כרוכה ביכולת ללמוד להסתפק גם במשהו שאינו מושלם. הקשר הטיפולי, גם הטוב ביותר, אינו מושלם. כדי ללמוד להפיק ממנו את המיטב, חשוב שנצליח לקבל גם את מגבלותיו. את מסיקה, על סמך תדירות המפגשים ביניכן, כי למטפלת שלך לא אכפת ממך "כמו כל האחרים". זו אמירה או מסקנה שהתוקף שלה מוטל בספק. את יכולה להפסיק את הטיפול ולשמור על עצמך מאכזבה וצער, אך את יכולה להמשיך אותו, ליהנות ממה שהמטפלת שלך *כן* נותנת, ולהיעזר ככל יכולתך ממה שאפשר, גם אם זה לא מושלם. את בטח מנחשת מה דעתי... בהצלחה ליאת

ביתי בת השנתיים וארבע חודשים תולשת לעצמה את השיער ולא מעצבים או כעס. סתם כשהיא צופה בטלוויזה או רוצה לישון או סתם להרגיע את עצמה(כאילו זה סוג של תרפיה בשבילה) כאשר מעירים לה היא כועסת מאוד וכאשר מסבירים לה ומדברים איתה היא כאילו לא רוצה להבין. המצב מאוד חמוד כל הצד השמאלי שלה קרח ואני חוששת שמא לא יגדל לה השיער. מה לעשות? ולמי לפנות? רכשנו לה כדור כזה עם שערות כדי לתשחק איתו במקום והיא לא מעוניינת נתנו לה בובה כדי שתתלוש לה את השיער והיא גם את זה דחתה. זקוקה נואשות לטיפול /ייעוץ. אנו מאזור הדרום ואפילו מוכנים להגיע למרכז הארץ לעזרה.

שלום כלנית, בגיל כה צעיר אני בספק אם יש טעם בפנייה לטיפול פסיכולוגי. לטעמי אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לנהוג. תוכלי לקרוא עוד על התופעה תחת הערך "טריכוטילומניה", וללמוד על הגישות הטיפוליות. אני מציעה לשקול התייעצות עם פסיכיאטר ילדים, שיוכל להעריך את ההתאמה לטיפול (קיימת גם אפשרות לטיפול תרופתי). כרגע, תוכלי לנסות לסייע ב'שבירת' ההרגל, דרך הסחה והצעה של פעילויות אחרות (למשל, לישה של כדור פלסטלינה מיוחד), תספורת קצרה מאד שבאופן זמני תמתן את התופעה, או גיוס המוטיבציה שלה להיגמל בכל דרך אחרת (כולל פרסים והפתעות). איכשהו, דווקא ההצעה של תלישת השיער לבובה לא נראית לי הולמת במקרה כזה, כי היא לא מכחידה את ההתנהגות אלא רק מתיקה אותה (או לפחות מנסה) מאובייקט אחד למשנהו. בברכה ליאת

בני עבר השנה מהיסודי לכיתה ז. כיצד אוכל להקל עליו את המעבר לחטיבה. אני יודעת שזהו שלה התפתחותי מאוד חשוב המלווה בשינויים רבים. מה עליי לעשות?

שלום רב, כמו בכל שלבי ההתפתחות של הילדים, יש לנו תפקיד חשוב בליווי, תמיכה ועידוד גם במעבר לחטיבת הביניים, המציב בפני הילדים אתגרים אקדמיים, חברתיים ורגשיים. מסתבר שצריך לדעת לתמוך ולעודד, וזה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע. כדי לסייע לילדים שלנו לתפקד באופן מיטבי במשימותיהם, חשוב שנסמוך עליהם, נכיר בכוחותיהם וביכולותיהם, נזכיר להם שהם טובים, מוכשרים, מוצלחים וכשירים, ונהיה זמינים למקרה של קושי או משבר זמני. חשוב להתייחס לקשיים כאל חלק נורמלי מתהליך ההסתגלות, ולהתייחס אליהם (בין אם הם אקדמיים ובין אם חברתיים) לא כאל "סוף העולם", אלא כאל אתגר זמני ובר-פיתרון. כדאי להזכיר לילדים, שאם הם הסתדרו בביה"ס היסודי, הם יסתדרו גם בחטיבה ובתיכון, גם אם זה ייקח קצת זמן. חשוב להישאר זמינים ולהציע עזרה, אך לאפשר לילדים לבחור האם ומתי להשתמש בנו. רוב הילדים צולחים את המעברים בשלום, ואני מקווה שגם הילד שלך יסתדר בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

ילדי בן ה- 8 וחצי לומד בכיתה ג, מתנהל באיטיות בעיניינים שדורשים את מעורבותו כמו: ארגון וסידור הבית, גם בכיתה בשנה שעברה היו מקרים בהם לא סיים להעתיק מן הלוח והיה עליו להשלים את הכתיבה בבית. בסידור מערכת הוא מתעכב, בארגון הציוד לבית הספר או כל ציוד אישי שלו הוא איטי. מה לעשות? אגב אין תחום בו הוא אינו איטי.

שלום רונית, כדי להגדיר ילד כאיטי, נדרשים 'סולם', נורמה או קריטריון אחר כלשהו שלאורו ייבחנו ביצועיו. איני יודעת מול מי את משווה אותו, ולאור מה את מציבה את הציפיות שלך ממנו. לטעמי, ילד בן שמונה וחצי אינו אמור להיות זריז ב"ארגון וסידור הבית", ומותר לו שיהיו מקרים בהם לא הספיק להעתיק מהלוח. כדי לדעת אם מדובר בבעיה אמיתית, תוכלי להתייעץ תחילה עם המורה שלו ולקבל את התרשמותה על תפקודו בביה"ס, ובמידה והיא מרגישה כמוך, יש לשקול אבחון פסיכו-דידקטי מקיף לאיתור הקשיים. בברכה ליאת

שלום! כיצד נכון לעשות קליטה במסגרת לתינוקת בת 8 חודשים שלפני שבועיים התחילה לה חרדת הנטישה? חווינו יום קשה בגן ואני רוצה תהליך הדרגתי וצבירת חוויות חיוביות יחד איתי בגן בעוד הגננת מאמינה שצריך ל"חתוך" ולסמוך עליהם שיסתדרו. לא בא לי שתבכה! מה את אומרת? תודה רבה מראש!

שלום תמר, עם כל הכבוד לגישה הנחרצת וה'חותכת' של הגננת שלכם, גם אני, כמוך, מאמינה שהדרך לקליטה והסתגלות טובה היא הדרגתית ומרופדת, בעיקר כשמדובר בתינוקות שאינם מדברים עדיין, שאין להם תחושת זמן, ואשר נמצאים בשיאה של חרדת הפרידה. גם אם לא תמנעי לגמרי לגמרי את הבכי, תוכלי להקל עליה מאד אם תאפשרי לה כרגע שהות קצרה בכל יום, המתארכת בהדרגה בהתאם למידת הביטחון והאמון שלה בדמויות המטפלות בגן. סבלנות ליאת

אני מורה מקצועית בחטיבת הביניים, נכנסתי היום ללמד בכיתה ז' ויצאו לי משם קרניים, בכיתה היו 35 ילדים מתוכם 10 לא פשוטים כלל. היו הפרעות בשיעור, לא הצלחתי ללמד, ויצאתי מאוד מתוסכלת. גם תגובתה של מנהלת הבית כשביקשתי את עזרתה במתן כלים להתמודדות בכיתה הייתה: תפני למחנכת הכיתה. אני לא מורה חדשה אך התחושה שיצאתי ממנה היום בכיתה הייתה לא נעימה בכלל. למותר לציין שהכנת השיעור הראשון הייתה מוקפדת מאוד, מעניינת, רלוונטית. כשביקשתי ממספר תלמידים להישאר אחרי השיעור לשיחה אישית הם לא התייחסו למעט אחד שנישאר לשיחה. אנא עזרי לי מה עליי לעשות?

שלום תמי, לבי איתך. נדמה לי שרוב הציבור בישראל אינו מודע לקשיים ולאתגרים עמם מתמודדים מורים בבתי הספר שלנו. אנשים מרבים להתייחס לחופשות התכופות במהלך השנה, ופחות לעבודה הקשה והשוחקת, לבעיות המשמעת וללחצים המופעלים על המורים מצד המנהלים, המפקחים, ההורים והתלמידים ברמת היומיום. כמובן שלא אוכל לעזור לך מכאן ברמה הפרקטית, כי לכל מורה מתאימה גישה שונה, המוכתבת מאישיותו, מה'אני מאמין' החינוכי שלו, מהאקלים הכיתתי ומאופיו של ביה"ס. אישית, אני מאמינה שגישה אישית ומכבדת כלפי כל תלמיד ותלמיד (בגבולות האפשר), מובילה בסופו של דבר להיענות וכבוד גם מצד התלמידים. מורה סמכותני מדי, הנוקט בדרך של איומים ועונשים עלול למצוא את עצמו די מהר במסלול עימות והסלמה. אני מניחה שנדרשת מידה של איזון ושכל ישר, כדי לגייס עמדה סמכותית (לא סמכותנית), מכבדת, קשובה ומכילה כלפי כל תלמיד. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לסגת ממאבקי כוח וכבוד, ולהרוויח את שיתוף הפעולה של התלמידים במעשים ופעולות לאורך זמן. אני יודעת כמה קל לדבר, וכמה קשה לעשות, ומודעת לכרסום הגדל והולך במעמדם של המורים. ובכל זאת, קיימים מורים רבים טובים, נערצים וידידותיים, המעידים שהמשימה אפשרית. שולחת לך כוחות, עידוד ואיחולים לשנה של הצלחות והישגים למרות הקושי. ליאת

הי ליאת, מצטערת אם אני מעמיסה עליך :) פחדתי שפיספסת אותי למטה.. הגבתי לך על מה שענית לי ואשמח מאוד אם תוכלי לקורא את ההודעה שלי... תודה רבה

היי לולי, את לא מעמיסה עלי כלל. לפעמים, כשיש לי עומס, אני בדילמה, האם להשיב קודם לפניות חדשות או קודם להודעות המשך. איכשהו, אני לא עקבית, ופועלת פעם ככה ופעם ככה. הפעם זה היה ככה... :-) בקיצור - עניתי לך שם. סליחה שחיכית. לילה טוב ליאת

ליאת, קודם כל, לפני הכל- את מדהימה... הבנת כל כך הרבה דברים מעבר למה שכתבתי וזה היה מדהים לקרוא את זה... היה לי פשוט כיף וממלא לקבל הודעה עם כל כך הרבה התייחסות... הצלחת להוציא אותי מהבדידות התמידית לכמה רגעים.. ועל זה תודה רבה.. שבת שלום :)

בתי בת 4 וחצי מרביצה כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה, גדול או קטן, במיוחד לאחותה (בת 3) ולנו ההורים. בגן היא מלאכית ומשוגעים עליה. ברור לי שהיא פשוט מחפשת גבולות שאנחנו צריכים להציב בפניה. אני יודעת שהיא צריכה לראות תוצאה ישירה מהמעשה שלא ישתלם לה לחזור על כך -כמו לא להיות בחברתנו אם היא לא נעימה. אבל איך עושים את זה? טכנית: נעבור לחדר אחר היא תבוא אחרינו. ננעל את עצמנו בחדר אחר? נשמע הזוי. לנעול אותה בחדר -וודאי שלא. אז איך עושים את זה -תוצאה הגיונית ישירה להתנהגות כזו במסגרת המשפחתית? תודה רבה

שלום חנה, לפעמים, כאשר לא מתאפשר ניתוק פיזי (למה, בעצם, אינך יכולה להיסגר בחדר השינה שלך לחמש-עשר דקות? ללכת להתקלח? ללכת לתלות כביסה? לשירותים?), אפשר ליזום נתק פסיכולוגי. כלומר, להתעלם מנוכחותה, תוך שאתם מציינים בקצרה "כל זמן שאת מכה, לא כייף לנו איתך. אנחנו פגועים עכשיו, ולא מעוניינים לשחק או לדבר". ילדים, ובעצם כולנו, זקוקים מאד לחברה ולתשומת לב, והתעלמות או בידוד חברתי זו סנקציה חמורה. מעבר לכך, אני מציעה לעשות הכל כדי לא לאפשר לה להכות אתכם, גם אם תצטרכו לצורך כך לעצור אותה פיזית או לרסן אותה בחוזקה. כדי ללמוד עוד על פרקטיקות מעשיות, אני מציעה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, או להיעזר בספרות הורית טובה, הנמצאת בשפע על המדפים. להערכתי, אתם יודעים מה צריך לעשות, אך מתקשים ביישום עקבי של הדברים. לפעמים, הדרכה הורית מסודרת מסייעת גם באיתור הקשיים והכשלים, ומייעלת את התהליך. בברכה ליאת

שלום אני אם לילדה בת שלוש ושלושה חודשים וגם בשבוע ה33 להריון שלי. בשבועיים האחרונים הילדה שלי מתחילה לגעת בפות שלה ולהגיד "אמא תראי מה אני עושה",אני מנסה לא לענות אבל היא אומרת שוב "אמא...." "אני עונה לה בפעם השניה שזה הגוף שלך ושלא מעניין אותי השטויות שאת עושה עם יהיה לך פצע שלא תבואי אלי כי אני לא התיחס..." ביום שני היינו בבריכה היא ראתה כמה בנות עומדות מעל הלחץ של הזרם שיוצא מהריצפה אז היא גם עשתה את זה.. בעלי הביא אותה ושאל אותה:למה את עושה ככה? היא ענתה:"זה נעים לי"...בעלי:" לא עושים ככה יהיה לך פצע ועכשיו גם את לא הולכת לשחק והוא שם אותה על הברכיים". "ואז היא אמרה מבטיחה שלא יעשה את זה יותר"... והלכה לשחק. אח"כ הלכנו להביא ארטיקים הוא השיב אותה על הדלפק ושוב נגעה בפות שלה ואמרה אבא תראה מה אני עושה.... אז הוא הביא לה באיסטינט מכה על היד ואמר לה שזה יהיה הפעם האחרונה! אני כעסתי ואמרתי לו לידה :"ליפני כמה דקות דיברתי איתך שתתעלם למה אתה נותן לה מכה". הגענו הביתה קילחתי אותה.... אח"כ שאלתי אותה איך היה בבריכה? היא ענתה:"היה כייף אבל שאבא נתן לי מכה בגלל שנגעתי בפות לא היה לי נעים." דיברתי עם בעלי על הנושא הזה שצריך להתעלם... הוא לא מוכן לשמוע הוא טוען שעם ניתעלם היא תכניס גם אצבעות.... הנושא הזה מפחיד גם אותי וזה גם מבייש קצת למרות שזה טיבעי ... הוא מפחד וגם אני במיוחד שהיא גם התחילה היום לגעת גם לו. הוא מוזיז לה את היד מהר ואומר שזה מקום אינטימי של אבא והוא לא מרשה שהיא תעשה את זה יותר. עכשיו אני לא יודעת מה עושים כשזה מגיע כבר למצב כזה. ליפני השינה דיברתי איתה יפה ובשקט שאבא סיפר לי שהיא נגעה לו,אז הוספתי את יודעת שלא נוגעים במקומות אינטימים של אנשים אחרים זה הגוף רק שלהם וגם בשלך לא נוגעים ולא מראים לאף אחד רק שאת עושה פיפי את מנקה מרימה וזהו . אני לא רוצה לשמוע שאת עושה דררים כאלה את ילדה גדולה ומבינה. היא אמרה טוב וזהו. בבקשה מימך תעזרי לי אני לא יודעת מה לעשות אולי היא מחפשת צומי בדרך הזאת כי עד ליפני שבועיים היא היתה עושה לי פיפי בתחתונים בכונה ושהפסקתי להתיחס ולהתעצבן היא הפסיקה. תעזרי לי בבקשה.

שלום רב, אוננות של ילדים היא תופעה נפוצה ונורמלית, ואין בה כל סכנה. תגובות מהסוג שלכם (גם את לא ממש התעלמת, והעדפת להפחיד אותה עם איומי פציעה) דווקא כן נושאות איתן סכנת נזק, ועלולות להפוך את המגע המיני למשהו מעורר אשמה, בושה וגועל, מה שעלול להניח את היסודות לבעיות תפקודיות בעתיד. לכן, יש מקום לשוחח שוב עם הילדה בהזדמנות הקרובה, ולומר לה שמה שהיא עושה אכן נעים, אך יש לעשותו אך ורק בפרטיות, כשהיא בחדר לבדה. הזכירי לה שלא נהוג לגעת באיברי המין בבריכה, בגן, או בכל מקום ציבורי, וגם לא על ידכם, ממש כמו שאנחנו לא מחטטים באף מול אנשים אחרים (נסי לא להגיד "כי זה מגעיל", בבקשה). כמובן שאין לאפשר לה לגעת באיברי המין שלכם, אך יש לעשות זאת בנימוס ומתוך כבוד ("אני לא מרשה לך לגעת לי בפין/בפות, כי הגוף שלנו שייך רק לנו, והוא נשאר מחוץ להישג ידם של אנשים אחרים, גם בתוך המשפחה"). בברכה ליאת

אני חייבת התייעצות ועזרה דחוף איך להתמודד עם ילד בן 3 ותינוק חדש , הילד בן 3 יש לו התפרצויות זעם שאיני יודעת איךלהתמדוד מולו , הוא מרביץ , יורק , שורט פירצי זעם פיתואומיים ואלימים ואני מפחדת ופשוט לא יודעת מה לעשות במצב הקיים, אודה לך עם תוכלי לייעץ לי ולתת לי כלים להתמודד . תודה נילי

שלום נילי, לא ציינת האם היו התפרצויות זעם גם לפני הלידה (איכשהו, לידת אח יכולה להחריף נטייה קודמת, ובדר"כ לא 'מדליקה' צרות יש מאין). בכל מקרה, עם ובלי קשר ללידה, חשוב לעזור לבנך הבכור ללמוד לפרוק תסכולים ואכזבות בדרכים פחות הרסניות ואלימות, והדרך לכך מצריכה מידה של השקעה - הן בתשומת לב וסבלנות רבה, והן בדרך של הצבת גבולות נאותה. ברמה הפרקטית, חשוב לעשות כל מאמץ להישאר חמים, קשובים ומנחמים עבורו, תוך הבנה לתחושות הקנאה, הבלבול ואפילו התוקפנות שמעורר התינוק החדש. אפשר להיעזר בסבתות, דודים ובני משפחה נוספים, ולהקדיש זמן איכות לילד הגדול. עם זאת, אין לאפשר לו לפגוע בדרך אלימה באדם או ברכוש, ויש לעשות זאת בנחישות ובעקביות. בכל פעם שהוא מנסה להכות, לשרוט או לירוק, רצוי לרסן אותו פיזית, או להרחיקו מיידית מה'זירה', עד שיירגע. לפעמים, בגלל רגשות אשמה או רחמים כלפי הילד הגדול שנולד לו אח, אנחנו נוטים לוותר, 'לעגל פינות', ואפילו להעלים עין או לקבל בהבנה גילויים של זעם ואלימות. אני מציעה לוותר, לכן, על האשמה ועל המחשבה שנגרם לו עוול, כדי לא לשדר מסרים כפולים/סותרים. אפשר וחשוב להעביר מסר מכיל ותומך ("אני רואה שקשה לך, ואתה כועס נורא עכשיו"), אך גם ברור מאד וסמכותי ("אבל לא אוכל להרשות לך להרביץ בשום מקרה. אתה יכול לבחור אם להישאר כאן כמו גדול, או שאאלץ להרחיק אותך מכאן בכוח"). אם תרגישו שקשה לכם לבד, פנו להדרכת הורים קצרה, וכך תייעלו את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום לליאת 1. מה קורה אם ילד בגיל ההתבגרות לא מזדהה אם אף אחד מההורים כלומר לא לוקח אותם כמודל לחיקוי האם זה בסדר מבחינת ההתפתחות שאלתי בפרוש את הילד איזה דמות מבין שתינו היית מתחבר אליה ענה לאף אחד, האם זה קשור לזה שיש בינינו חילוקי דעות רבים 2. אם יש קושי בזמן מסוים תקופה נתק מהחברים כלומר לא נהנה בחברתם האם להכריח את עצמו כן ללכת למרות שלא נהנה בשלב זה להיות בחברתם. תודה על תשובתך אמא

שלום דוריה, בגיל ההתבגרות, אחת המשימות המרכזיות היא כינון זהות עצמית מגובשת, בנפרד מזו של ההורים. "מלחמת העצמאות" המפורסמת של המתבגרים, הנקראת לעיתים גם "מרד ההתבגרות", אינה אלא שיאו של תהליך נפרדות הכרחי, בריא ונורמלי. הנטייה 'לבעוט' בערכי ההורים, להזדהות עם כל מה שרחוק מהם, ולבטל את דעותיהם קיימת בכל הנוגע להיבטים היומיומיים והשטחיים (מראה חיצוני, טעם מוסיקלי, בחירת חברים, וכיוב'), אך מחקרים מצאו כי בכל הנוגע לתפיסות חיים והשקפות עולם עמוקות יותר, להורים יש ויש השפעה על ילדיהם. לכן, אני מציעה לא לדאוג יותר מדי מכך שהילד שלכם בוחר לא להיות כמוכם, ולא לראות בכך דחייה גורפת של כל מה שאתם. לגבי שאלתך השנייה, איני בטוחה שהבנתי עד הסוף למה כוונתך. לאמונתי, לא נכון להתערב בהעדפות החברתיות של הילדים שלנו, בעיקר בגיל ההתבגרות, מתוך כבוד לרצונם, להחלטותיהם ולבחירותיהם. אם, לעומת זאת, הילד מבקש עזרה או עצה, חשוב להישאר זמינים, תומכים ומעודדים. אבל לא בכוח, ולא להכריח. בברכה ליאת

לילדי (כיתה ח') יש קשיים בהבנת קשרים חברתיים, תרגום והבנת מצבים חברתיים,גם בבית וגם בחברת בני גילו. הוא אובחן כהיפר והיפו סנסטיב רגישות יתר לרעשים מגע-בדים/בגדים, מפרש דברים בהגזמה, לפעמים שואל שאלות סתם ותם, לפעמים אובססיבי .נוטל קונצרטה.ניסינו כבר הרבה דרכים כמו פגישות שלו עם פסיכולוג ילדים,שיטת אלבאום, טיפול באומנות.אבל הוא הצליח להקסים את כולם ולצערנו לא הועילו לו. הרצון שלנו כהורים להיפגש עם פסיכולוג שיוכל להנחות אותנו כיצד לנהוג.האם יש המלצה טובה ?

שלום טובה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

אני מחפסת פסיכולוג ילדים באזור צפון - עכו כרמיאל מעלות תודה מראוש

שלום טטיאנה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 4 אוהבת בצורה הנראית לנו קיצונית ואף אובססיבית מתוקים וחטיפים. מאז שהייתה קטנה יותר השתדלנו להגביל את אכילת הממתקים לממתק אחד ביום כאשר בסופ?שים בדר?כ התרופפו מעט הגבולות. כאשר היא הולכת לחברים היא קודם כל מבקשת ממתק או חטיף ומבקשת ממנו הרבה. היא לא מסתפקת בקצת ולא בדבר אחד אלא מנסה כל הזמן יותר. כאשר אני משאירה אותה לבד אצל חברות אני שומעת לאחר מכן מהאימהות על התאווה שלה לחטיפים וממתקים. גם בבית היא כל הזמן סביב זה, מבקשת ממתק ומנסה כל פעם לקבל יותר מממתק אחד. אנחנו מרגישים מצד אחד שאולי ההקפדה שלנו הייתה קשה מידי אך מצד שני ללא גבולות היא תאכל רק ממתקים כל היום. זקוקים מאוד לעצתך איך עלינו לפעול ולמה הדבר. תודה, רונית.

שלום רונית, הניסיון מלמד שבמקרים של הגבלה קיצונית על אכילת ממתקים, המשאלה והתשוקה אליהם עלולה להתגבר, ולכן - כמו תמיד - איזון הוא שם המשחק. בין איסור מוחלט לבין "אכילת ממתקים כל היום" יש תווך עצום, שבו 'נופלים' כנראה רוב הילדים שלנו. פעם מישהו בדק ומצא שאם נותנים לילדים לבחור לעצמם את התפריט ללא כל התערבות או דעה קדומה, הם יידעו להרכיב לעצמם את התפריט הנכון. אני לא יודעת עד כמה מדובר במחקר אמיתי או במיתוס, אך אני נוטה להאמין שיש בזה משהו. בכל מקרה, כרגע, כשכבר קיימת מידה של גרגרנות, אפשר לנסות להרפות קצת, ואולי אפילו לנסות את האסטרטגיה הפרדוכסלית (לתת לה לזלול עד בחילה, כמו שקורה לפעמים בזמן ביקור במפעל שוקולד), ולראות מה יהיה. נסו לשלוט במה שנכנס הביתה, להקפיד על מוצרים מתוקים איכותיים ככל האפשר, ועל תזונה מאוזנת ובריאה בזמן הארוחות. אני מניחה שאם תרפו קצת מהעיסוק בזה, משהו יירגע גם אצלה. בשמחות ליאת

היי יש לי בן בן שנתיים וחודש (בן ראשון) , הוא נמצא במסגרת עם ילדים מגיל 4 חודשים . לפני חודש עברנו לארה"ב וכרגע הוא בגן אמריקאי , ההתחלה היתה קשה מאוד אך לאחר שבועיים הוא הסתגל והסכים להשאר לבד בגן ונראה שהוא מאוד נהנה ללכת כל בוקר לגן . בשבוע האחרון מגיעות אלינו תלונות מהגננת שהוא נהיה מאוד אלים : דוחף , מרביץ ותולש שיער . ארצה לציין שבגן בישראל לא היו מקרים כאלה - להפך : הוא היה תמיד ננשך ע"י אחרים ולא מחזיר כאשר מרימים עליו יד . אציין גם שהוא מבין ומדבר עברית מצויין אך אנגלית עדיין לא . ברור לי שהתנהגות זו נובעת מחוסר התקשורת שלו בגן , לא מבינים אותו והוא לא מבין אותם ולכן מתבטא באלימות . השאלה שלי היא , מה ניתן לעשות ? אני מדברת איתו על זה בבית ונראה שהוא מבין זאת אך בגן הדבר חוזר על עצמו מדי יום . מה אוכל לעשות העיניין ? אשמח לתשובה ממך . תודה מראש , גלית

שלום גלית, גיל שנתיים מתאפיין בביטויי אגרסיה גולמיים מאד, בעיקר במצבי תסכול, וכמו שאת מבינה הילד שלך אכן מתמודד כרגע עם תסכול עצום, מעצם היותו נתון במסגרת חדשה, עם מבוגרים שמתקשים להבינו, וגם בבית, הגיוני להניח שקצת מתוח. אין לי ספק שגננת מנוסה ומקצועית מבינה את הנסיבות הללו, ואינה מייחסת לו רשע או זדון. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע זה הורדת רמות התסכול שלו. כלומר, מתן הרבה תשומת לב אישית, והיצמדות מסייעת אליו בשעות הפעילות בגן - וכל המרבה הרי זה משובח... אולי בשלבים ראשוניים אלה, תוכלי את עצמך להיות איתו בגן, גם כדי לתרגם ולתווך, וגם כדי להפיג את תחושות הבדידות והזרות שהוא חש. איני רואה טעם רב כרגע בסנקציות או הסברים, שכן מגיעים לו עדיין ימי החסד של ההתאקלמות. לאט לאט... מאחלת לכולכם התערות מהירה בסביבתכם החדשה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 3.9 שנים,ילדה מאוד עצמאית ועקשנית,עם העצמאות אין לי בעיה,אבל העקשנות שלה מוציאה אותי מדעתי ואת כל הסובבים...יש לי עוד בן שהוא בן 6,והם מסתדרים טוב ולעיתים רבים,כאשר בתי לא קבלת מה שהיא רוצה,היא מתחילה להשתולל,להרביץ,לבכות ולצעוק,לפעמים גם מסתם דברים קטנים למשל:לפתוח את דלת הכניסה,להכנס ראשונה לאוטו,לשבת בצד מסוים,לא עובר יום מבלי שבתי תמצא איזו סיבה להתעקש עליה..הסבתות כבר לא רוצות/מסוגלות לשמור עליה.בתי מתחילה עכשיו גן חדש ואיני יודעת מה לומר לגננות,על מנת לאפשר לה "כניסה קלה",כמובן שגם קשה לה בפרידות ממני,והיא כל לילה עוברת למיטתנו.אודה על תשובתך

שלום קטי, ילדים הם אמנם יצורים עקשנים ודעתניים, אך עמידה סמכותית ונחושה של ההורים מלמדת אותם להתאפק, לווסת את תגובותיהם ולהתמודד עם אכזבה ותסכול. ילדים צווחניים, בכייניים או מתפרצים בזעם הם מי שלמדו שכך הם יכולים להשיג את מה שהם רוצים. לאור מה שאת מתארת שקורה אצלכם (ביום ובלילה), אני מניחה שאתם מתקשים מאד לשאת את התקפי הזעם שלה, ומעדיפים להיכנע להם כדי שיהיה שקט. זו עמדה בעייתית, שרק מנציחה את המצב. אני מעודדת אותך בכל פה, להגיע להדרכת הורים קצרה (פגישה או שתיים) אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להסביר לך את העקרונות המנחים, שיסייעו לך להפסיק להיבהל מההתעקשויות, ולעמוד על שלך. את כמובן מוזמנת לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא אין סוף התייחסויות לנושא הגבולות מול ילדים בכל גיל. בעניין הגן החדש, אני סבורה שאין צורך בהיערכות מיוחדת או שיחה עם הגננת. בדר"כ גננות יודעות להציב את הגבולות כהלכה, ולהנחיל לילדי הגן את כללי המותר והאסור ללא קושי. מסתבר שילדים - גם העקשניים שבהם - לומדים לכבד את גבולות המסגרת, כאשר אילו מוצגים להם נכון. מאחלת לכם שנת לימודים פוריה ליאת

הי ליאת, תודה על תשובתך המהירה.ברצוני לציין שאיני מוותרת לה,אני נותנת לה לבכות,והיא בדר"כ אינה מקבלת מה שהיא רוצה,אך באמת זוהי התמודדות לא קלה...אשמח לקבל עזרה מפסיכולוג ילדים,האם ניתן לשלוח לי למייל טל'?

שלום, בני בן ה4 מתקשה להירדם במיטתו ונוהג כמעט בכל עבר לישון שם לילה שלם - עובר באמצע הלילה למיטתנו. לפני כחודשיים התחלנו בתוכנית המדבקה לה זכה בכל פעם שישן לילה שלם, לאחר מספר מדבקות מוסכם מראש קיבל מתנה אותה בחר בעצמו, בהמשך קיבל גם מדבקה כשנרדם לבדו במיטתו. במשך תקופה זה עבד נפלא, בכמה לילות התעורר באמצע הלילה, הגיע ליד מיטתנו הבחין שאל אם כבר בוקר, כשהבין שלא חזר למיטתו. לפני כשבועיים ראה סרטון מפחיד בטלויזה מאז חזר להרגלים הישנים, פוחד ללכת לבד לשירותים וכו'. בימים הראשונים מאז ראה את הסרטון עם רדת הלילה לא זז מאיתנו ולא כמה צעדים- זה השתפר עם הזמן והוא כסר לא מדבר על הסרטון אבל עדיין קיים השרידים, עדיין לפעמים חושש ללכת לבד לשירותים לדוג' ומאז בכל לילה עובר למיטתנו. אני מרגישה ששיטת המדבקות כבר איבדו את יעילותן, מעבר לתסכול שנוצר שאינו זוכה בהן ירדה גם המוטיבציה. מה לעשות? האם להניח לו עד יעבור הפחד ולאז להתחיל שוב? יש לציין כי עומד לפני מעבר לגן חדש כך שעתידה לו תקופת התסגלות מאתגרת גם כך.

שלם שמרית, לאורך הילדות ייתכנו תקופות חוזרות בהן הפחדים 'זוקפים ראש', וחשוב להיענות לזה ברגישות וזמינות הורית. בעיני, לא נכון להיכנע ולהעביר את הילד אל מיטת ההורים, אלא להגיע איתו אל מיטתו, ולעזור לו להירגע שם. זה קשה, והפיתוי לחזור לישון גדול, ולכן מי שיוצר את הצרה הזאת מלכתחילה הם בדר"כ ההורים עצמם. אם מיטת ההורים יוצאת באופן מוחלט מהרפרטואר, המוטיבציה של הילדים להירגע ולחזור לישון גדלה. אם, לעומת זאת, מיטת ההורים היא אופציה, הילדים לומדים להתעקש ולהקשות עד שיזכו בצ'ופר הנכסף. כדי לעמוד במשימה בלי להישבר, נסו לארגן תורנויות ביניכם. אני מציעה להניח לשיטת המדבקות, ולהסתפק בשבחים ועידוד. ליל מנוחה ליאת

ליאת שלום, זאת בעיה שאני סוחב אותה איתי כבר כמה שנים ורק עכשיו אני מבין כמה היא בעייתית. כשהייתי בכיתה ה' הכרתי חבר שהוא "השתלט" עליי ולא יצרתי קשרים עם אנשים חדשים למרות שכן היו לי חברים זה לא שהייתי בודד. היום כשאני בן 18 ולפני גיוס אני רואה כמה נזק זה עשה לי, יש לי חברים אבל אני לא הכי אהוב עליהם ואני לא המרכז לעומת מה שיכלתי להיות כשאני חושב על זה לולא אותו חבר. ועכשיו כשאני רוצה להרגיש איך זה היה יכול להיות בלעדיו אני כל הזמן מנתק את עצמי ממנו במחשבה לרגע כי ככה זה בעצם ה"אני האמיתי" אבל זה רק לכמה שניות בודדות כי הוא כל הזמן בתת מודע שלי, אני מפחד שזה נזק שעכשיו אני מתחיל להרגיש אותו( תמיד הרגשתי אך עכשיו זה במיוחד) שהוא בלתי הפיך..אני ממש מקווה שהצבא ישנה את זה. תודה ליאת.

שלום שרון, אם תקרא את תשובתי ללולי, כאן מתחתיך, תוכל לזהות את ה'אני מאמין' שלי, לפיו אין גורם ישיר אחד האחראי לבעיותינו. נדמה לי שכרגע, מוטב להניח למה שהיה בעבר, ולהתמקד בשיפור איכות חייך בהווה. אתה עומד עכשיו לפני גיוס, וזו הזדמנות מצויינת להתחלות חדשות. מצב חברתי הוא תמיד 'הפיך', גם אם נדרשים זמן ומאמצים כדי להביא לשינוי. אם אתה סבור שהקשיים החברתיים שלך פוגעים משמעותית ביכולת שלך לתפקד ברמת היומיום, פנה לטיפול פסיכולוגי, והילחם על זכותך לאושר. בהצלחה ליאת

הי ליאת, יש לי שאלה קצת מוזרה. אני (ביחד עם אחי התאום) נולדתי בסוף חודש שביעי והייתי באינקובטור 3 שבועות עד שהשתחררתי הביתה...רציתי לדעת האם הדבר הזה שלעצמו יכול לגרום לאיזשהו חסך רגשי עמוק או לבעיות רגשיות בבגרות... תודה רבה :)

שלום לולי, בעיות רגשיות שמקורן בילדות, קשורות בדר"כ למידת ההיענות ולאופי ההתקשרות הבסיסית עם הדמויות ההוריות. לעיתים, נסיבות חיים ספציפיות עלולות להתערב בתולדותיה של המשפחה, להשפיע ישירות ובעקיפין על מידת הפניות של ההורים, על סגנון החיים בכלל וסגנון ההורות בכלל זה. כמובן שחיים נטולי דאגות או נטולי צרות אינם בנמצא, ולכן כמעט כל ההורים מתמודדים בשלב זה או אחר עם אתגרים בריאותיים, כלכליים, בטחוניים או זוגיים. מה שיוצר בסופו של דבר "הפרעה" או בעיה פסיכולוגית, זה כנראה שילוב בין מאפייני הפרט (הורה או ילד), יחד עם נסיבות חיים מסויימות. לכן, העובדה שנולדת פג - כשלעצמה - לא אמורה להוביל לחסכים משמעותיים, אלא אם נלוו לכך קשיים תפקודיים הוריים, שנמשכו לאורך זמן. חשוב להזכיר כאן גם את גורמי החיסון, הכוחות ומעגלי התמיכה, העומדים ככוח מגן ומשקם בזמן משבר ולאחריו. בקיצור, מכל התשובה הארוכה הזאת, לא ממש קיבלת מענה לשאלתך. לפעמים לא נוכל לדעת מה הגורמים הוודאים למצוקות שלנו, ולכן המוקד עובר למה שיכול לעזור לנו להתמודד איתן, ב'כאן ועכשיו'. מה אתה אומר? :-) ליאת

הי ליאת, קודם כל אני בת :)...אבל בעצם לא כתבתי בלשון נקבה, אז איך תדעי.. אני מרגישה שדווקא מאוד ענית לי..אני שמחה לשמוע שעצם זה שנולדתי לפני הזמן לא פגע בי מבחינה רגשית.. יש לי הרבה בעיות רגשיות ואני חושבת שכן נתת לי כיוון להבין מאיפה הן נובעות ומה מקורן... אני בנאדם מאוד סגור..אני מצליחה להיפתח רק לחברות המאוד קרובות שלי.וגם כאשר אני מספרת להן דברים זה לרוב בהתכתבות ולא פנים מול פנים.. עם ההורים שלי אני לא רגילה לספר שום דבר..הקשר שלנו הוא טכני לגמרי, לדוגמא- אכלת? את עובדת היום? וכו'...אני לא מסוגלת לספר להם שום דבר..בכלל יש לי בעיה עם אנשים שהם מבוגרים..(וזה מצחיק כי כבר אני בוגרת 23..) ההורים שלי לא החסירו ממני מבחינה חומרית שום דבר אף פעם...אבל לא הייתה התייחסות רגשית..הייתי מרגישה הרבה, בגיל ההתבגרות, שכאילו הם לא רואים אותי, את הנפש שלי.. את גיל ההתבגרות העברתי במלחמות איתם..פשוט הייתי עצבנית כל הזמן..רק מגיעה הביתה ומקבלת עצבים, על מה? עד היום אני בעצמי לא מבינה..אולי בגלל שחיפשתי את המקום המבין הזה ולא קיבלתי אותו, אז אולי בגלל זה הייתי עצבנית? וזה כמובן היה גלגל, אני עצבנית ולא נחמדה אליהם, הם לא מבינים למה ומחזירים לי באותה דרך, אני מתעצבנת שהם ככה אליי וכך הלאה והלאה.. אבל היום הגעתי למצב שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא לספר שום דבר ואני רגילה להתמודד עם הכל לבד..אולי בגלל כל זה קשה לי להיפתח למטפלת שלי..אני כבר 5 חודשים אצלה..אני מפחדת שאני אף פעם לא אצליח להיפתח אליה..מה את חושבת? אני לא אכחיש..לפעמים כן יש רגעים שבא לי חום והתייחסות (לא מהם !!!- זה כבר עבר ממזמן), אבל גם זה עובר... וכמובן שיש לי חרדה חברתית, שלפעמים פשוט בא לי להיות בלתי נראית...

שלום רב אשמח לקבל טיפים כיצד לנהוג כאשר בני בן ה 5 (שהוא גם תאום) מרביץ כאשר משהו לא "מסתדר" לו . בדרכ הוא מרביף לאחיו התאום אך לאחרונה חלה עוד החמרה והוא הרביץ גם לילדים נוספים. כל השיטות שניסנו עד כה לא עבדו , כמו שיטת ה 5 דקות, איסור על לעשות משהו שחביב עליו באותו היום, כמובן שיחות על כך שבבית שלנו לא מרביצים, אפילו קנינו טרמפולינה לטובת זה כ"מתחשק" לו להרביץ שיקפוץ 10 פעמים. שום דבר מניסיונות אלו לא עבד ואנו אובדי עצות. אני מרחמת גם עליו וגם על אחיו שנאךץ לספוג. אשמח לעצה

שלום עמית, חינוך הוא מלאכה קשה ומתמשכת, ולכן, כשנדמה לנו ששום דבר לא עוזר, עלינו לבדוק עם עצמנו, עד כמה אנחנו עקביים במה שאנחנו עושים. כנגד התנהגות אלימה יש לא מעט אסטרטגיות פעולה, אלא שכדי שהן יימצאו יעילות, חשוב להפעילן בעקביות ולא פשרות. אני לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "שיטת 5 הדקות" (אני הייתי נזהרת מ'מתכונים' שרירותים כאלה). אם ילד מתנהג בדרך אלימה, יש להרחיקו מייד מהמקום, תוך הסבר קצר ("לא תוכל להיות איתנו כל זמן שאתה מכה"), ולגרום לכך שיפסיד את הנוכחות הנעימה והמצ'פרת שלנו. הכוונה היא לא לסגור את הילד בחדר אחר לזמן קצוב מראש, אלא להביא למצב שבכל פעם שהוא מכה תהיה לכך תוצאה שלילית ולא רצויה מבחינתו. לפעמים אפשר (ואפילו טוב יותר) להרחיק את עצמנו: לזוז לחדר אחר או לצאת מהבית, ולגרום לו להבין שהוא מפסיד כל עוד הוא אלים. לצד פעולות אלו, שחייבות להיעשות בעקביות, יש לשים לב לשתי נקודות חשובות: אין לפצות את הילד או לתגמל אותו מאוחר יותר בגלל ההפסדים ועוגמת הנפש שנגרמה לו, כדי לא ליצור תגמול (דחוי) להתנהגות האלימה. רצוי גם לא להתרשם מדי מבקשות סליחה למיניהן, שמבחינת הילד אין להן הרבה משמעות. כלומר, ההפסד והתחושה הרעה שהילד יחוש בשל ההתרחקות שלנו - זו הסנקציה. דבר חשוב נוסף שמאד כדאי לזכור, זה לתגמל ולשבח את הילד על כל התנהגות פרו-חברתית (התנהגות נעימה, מתחשבת, משתפת פעולה, וכד'), כדי לעודד ולהגביר את הסיכוים להישנותה. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה (פגישה או שתיים) שיכולה לסייע לכם להיפטר מרגשות האשמה והבלבול, שאולי מפריעות לך להישאר בטוחה ועקבית בשיטות החינוך שלך. מזמינה אותך לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא עוד המלצות שניתנו כאן בעבר באותו עניין. בהצלחה ליאת

שלום רב, קראתי את התגובה בעניין רב, אבל מה עלינו לעשות שאומרים לנו שבננו הכה בגן/ בצהרון. להעניש אותו על צורת ההתנהגות? זה לט מאוחר מדי? בנוסף, בננו בזמן האחרון החל להיות עצבני,עוד לפני תחילת שנת הלימודים, הוא צועק, כועס ומתבכיין. איך ניתן לברר מדוע הוא עושה כך? תודה

שלום,אבקש המלצה דחופה לפסיכולוגית באיזור גבעתיים-ר"ג לטיפול בילד בן 5.

מייל שלי [email protected] תודה

שלום שרית, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

הי, האם גם עבור נוער(15) יש לבצע פעולות חזרה לשיגרה(שעות שינה) ?

שלום רונן, לדעתי בני הנוער הם הקבוצה שהכי זקוקה לזה, אבל איתם גם הכי קשה ליישם את הנוהל. שאלוהים יהיה איתך... :-) ליאת

כשאמרתי שאני חושפת אותה ...הכוונה היא שהיא רואה אותימתקלחת,או לסירוגין את אחיה או אחותה,הכוונה שתבדיל באיברי המין!איך אני מסבירה לפעוטה בת שנתיים שהיא יכולה להתעסק עם עצמה רק בזמן מסויים????אני מבחינתי משתדלת להלביש אותה עם מכנסיים כדי שפחות "תתעסק".ומסיחה את דעתה כאשר היא ,משחקת עם עצמה.

שלוב שלום ענבל, אני חושבת שההסבר שנתת הוא טוב ומספק, והיכולת לתגבר את ההסבר גם בהדגמות "חיות" דרך האחים שלה מועילה גם היא. ככל הנוגע לאוננות הילדית, אין טעם (ואין צורך) להילחם בזה או להימנע מלהלביש אותה בשמלות. כאשר את רואה אותה מאוננת אמרי בשקט "מה שאת עושה עכשיו זה משהו שאני מבקשת ממך לעשות רק כשאת לבדך בחדר. זה לא נעים כשזה נעשה ע"י אנשים אחרים, גם אם זה נעים לך". אל תשתמשי במילים כמו "מגעיל" "דוחה" או "מלוכלך", ואל תרגישי צורך למנוע ממנה לעסוק בכך או להסיח את דעתה בכל מחיר. זה אולי קצת מביך אותנו, המבוגרים, אך מדובר בפעילות נפוצה וטבעית בקרב ילדים. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך

הודעה קודמת -"בני בן שנתיים וחודשיים, ילד מקסים ונבון , מדבר יפה ,כרגע בשלבים של גמילה מטיטולים, אך ישנה בעיה.... הוא נושך לפעמים ילדים אבל כשהוא נושך זה פשוט "נעילה" של הלסתות ואני לא יודעת מה לעשות ....." זה מגיע למצבים לא נעימים עם הסובבים לרבות ילדי המשפחה, מה לגבי ענישה? אני שמה אותו בצד, מרחיקה מהילד הפגוע וכועסת, הוא יודע שאסור לנשוך אבל הכל זאת , לא נעים לי ... במיוחד בחופש שהוא מבלה את מרבית זמנו אצל הסבתות עם הבני דודים....כמה כבר אפשר להתנצל.כמו כן מתחיל גן חדש ואני חוששת מהתגובה שלו ושל הגננת לעובדה שהוא נושך...

שלום רב, אני לא חושבת שיש להעניש בחומרה ילד כה צעיר, שכן הנשיכות הן חלק מרפרטואר התנהגותי לגיטימי בגילו. אני מעדיפה את הדרך בה את נוקטת כרגע - הרחקה וריסון, תוך כדי הסבר קצר ("אסור לנשוך!"). המאמץ צריך להיות מופנה להצבת גבולות נאותה, כך שהילד ילמד לשאת תסכול ברמות סבירות מבלי להפעיל אלימות. נדמה לי שהחשש שלך מהגן קצת מוגזם, שכן גננות מתורגלות מאד בהתמודדות עם תופעת הנשיכות. להערכתי הילד שלך ילמד די מהר את מערך המוסכמות בגן, כולל כללי המותר והאסור, וכמו שאר הילדים ה'נשכנים', ילמד לאפק את הדחף, ולפעול בדרך יותר מווסתת. שתהיה שנה שקטה ליאת

שלום,היום הילד שלי בן השלוש התעורר באמצע הלילה בצרחות על כאבי רגליים וידיים הוא היה עם חום ונראה היה שהתייבש , כשהסתכלתי עליו ראיתי אותו כתינוק שלי שרק נולד והבנתי שאף פעם לא באמת טיפלתי בו כתינוק אני כל הזמן מתיחסת אליו כגדול כשחשבתי את זה הסתכלתי עליו ולכמה שניות הבנתי ורד הוא רק תינוק , יש לו מבט של בוגר מהרגע שהוא נולד אני לא יודעת האם אני נותנת לו את ה"תפקיד" הזה של אחראי וילד גדול או מה קורה פה ?אני מרגישה שקשה לי להתייחס אליו כתינוק וזה משפיע עליו יותר מדי כבד כל מה שאני מנחיתה עליו הוא רק בן שלוש וכל מה שעבר עד עכשיו זה נראה לי יותר מדי ,אמא במצוקה

שלום ורד, לא פשוט להיות אמא לתינוק. זה מחייב אותנו להישאר דרוכות, קשובות, רגישות וזמינות - יום ולילה, תוך שאנו מסיגות לאחור את הצרכים שלנו מפני אלה של התינוק. אני מניחה (בזהירות) שהקושי שלך לראות את החלקים "חסרי האונים" והתינוקיים של בנך, קשור להיסטוריה שלך, אולי כילדה קטנה, תינוקת, ואולי גם כאדם בוגר. כדי לבחון לעומק מה מפעיל אותך ומה גורם לך לייחס לבנך בגרות ואחריות שאין בו (כמעט חילוף תפקידים ביניכם), תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לזמן לך מרחב להחייאת החלקים ה'תינוקיים' בך, שאולי לא קיבלו מענה טוב דיו, או מרחב להתבוננות בקשר שלך עם בנך כשחזור של קשרי-עבר משמעותיים עם דמויות מפתח בחייך. אני מאמינה שההכרה או התובנה ה'פתאומית' שחווית יסייעו לך לגייס את החלקים הבוגרים והאחראיים שבך, לטובת התפתחותו של הילד שלך, שכרגע באמת זקוק לך מאד. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן 12 שסובל מחרדות ופחדים .הוא מפחד לישון לבד ונשאר ער כמעט כל הלילה . הוא מטופל ברידזין ובריטלין ולפני חודש התחלנו איתו בטיפול רגשי אבל אנו לא רואים שום שינויי. הוא ילד חכם מאד שמבקש תשובות לכל דבר. אני אובדת עצות עזרי לי בבקשה.נ.ב אני חולה מזה 11 שנה שזה דבר שמאד מעסיק אותו בבקשה עזרי לי.

שלום אתי, לא ציינת מתי התחלתם את הטיפול ברידזין, אך עלייך להביא בחשבון שהשפעתה המיטיבה של התרופה מגיעה למלואה רק לאחר מס' שבועות. גם טיפול פסיכולוגי הוא תהליך שאורך זמן, ולפעמים גם לאחר חודש קשה להבחין בשיפור. לאור מה שאת מציינת, אני מבינה שקיימים גורמי דחק נוספים (הפרעת קשב וריכוז ומחלה שלך) שבוודאי תורמים את תרומתם למצב, ומקשים על ההתמודדות של כולכם. להערכתי, אין להסתפק רק בטיפול לילד, וחשוב שגם את תקבלי תמיכה והדרכה, כדי שתוכלי להתמודד בהצלחה הן עם אתגרי המחלה שלך, והן עם תובענות החרדות של בנך. לא פשוט, אך אפשרי. שולחת לך איחולים להחלמה מלאה ומהירה, ומעודדת אותך להתאזר בסבלנות ואופטימיות. ליאת

שלום רב, בני בן השלוש וחצי נבהל מאוד במתקפת הטילים האחרונה שהיתה על עירינו אשקלון, בימים הראשונים כל רעש היה מקפיץ אותו ומכניס אותו להיסטריה. בנוסף הוא התחיל למצמץ בעיניים. אני ובעלי ניסינו להפוך את זה למשחק וכל פעם שהיתה אזעקה עשינו תחרות מי מגיע ראשון לממד והוא כמובן היה זוכה בממתק. זה עזר והוא כבר לא קופץ ונבהל מכל רעש אבל המצמוץ אינו פוסק, האם צריך להמתין שיעבור לבד או לפנות לייעוץ פסיכולוגי, או טיפול להרגעה. אני לא מזכירה לו את העניין כלל ולא מדברת איתו על המצמוץ אבל לי זה מאוד מפריע ומפחיד מחכה לתשובה בהקדם, תודה

שלום סבטה, הילד שלכם מבטא תחושות חרדה ולחץ תואמות למצב, ולכן קשה לראות בהם משהו פתולוגי. בעיני, התגובות שלו הן מה שנהוג לכנות "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". רוב הילדים מצליחים להירגע בסופו של דבר ולחזור לשגרה בעזרת המבוגרים נוסכי הביטחון בסביבתם. במצבים בהם גם ההורים, הגננות והמורים נתונים בלחץ מתמשך, עדיף להיעזר באנשי מקצוע, הזמינים מאד בימים אלה באזורי העימות. אני מציעה לא להיבהל מהמצמוץ, אלא להתייחס אליו כאל איתות או כאל מד-לחץ. כשהלחץ יירגע, סביר שגם המצמוץ ייעלם. מאחלת לכם שקט, שלווה וביטחון. ליאת

בתי בת שנתיים וחודשיים,מאד מתעניינת באיבר מינה,עד מצב שהיא מבחינה "בקליטוריס" ואומרת "יש לי בולבול" אני מסבירה לה שלבנים יש בולבול ולבנות יש פות.ואף חושפת אותה מולי או מול בני המשפחה כדי להדגישאת הבדלי המין.יש לציין שהיא ילדה מאד נבונה.העיניין הוא שהיא מתעסק עם איבר מינה כשהיא במנוחה .האם זה בסדר??????

שלום ענבל, ההסבר שאת נותנת לבתך הוא מצויין. ההבדלים הפיזיים בין המינים מעסיקים מאד את הילדים, ולכן הסברים אמיתיים, הנעשים בדרך טבעית ועניינית, הם המענה הנכון. לא הבנתי למה את מתכוונת כשאת אומרת "ואף חושפת אותה מולי או מול בני המשפחה", ואני מקווה שאינך חושפת את איבר מינה, שכן אין בכך צורך. כיום אנחנו מעודדים ילדים לשמור על צנעת איברי המין שלהם ושל זולתם, ולכן מוטב להימנע מחשיפתם (גם בבית). אוננות (או נגיעה באיברי המין) היא כמובן טבעית ומותרת, כל עוד הדבר נעשה בפרטיות, ולא לעיני אנשים נוספים. גם לכך רצוי לכון בעדינות, כדי לא לעורר אשמה או בושה. בשמחות ליאת

אני פונה אליך ופשוט מבקשת עזרה ילדה שלי היא בת שנתיים ואתמול בארוחת ערב היא בעמצה המשפת הוסיפה כללה כולנו נילחצנו אני נורה כעסתי עליה אבל הבנתי שהיא בעצם לא מבינה על מה הכעס אני מבקשת לקבל עצה איך מתמודדים אם זה

שלום ענת, בגיל שנתיים ילדים הם חקיינים גדולים, והם נוטים להשמיע את מה שהם שומעים בסביבתם. בדר"כ, הילדים מגלים שיש מילים מסוימות שמעוררות אצל המבוגרים תגובות יוצאות דופן (צחוק, כעס, בהלה, וכד'), ואז הם מתחילים לחזור עליהן כדי לעורר את הדרמה שוב ושוב. ברוב המקרים, במיוחד בגיל צעיר כ"כ, הילדים אינם מבינים את משמעות הקללה, ונהנים בעיקר מהאירוע שמתעורר בעקבותיה. לכן, כדי להפסיק את הקללות, רצוי לנקוט בשני צעדים - האחד, להשתדל לשמור בבית על לשון נקייה מקללות, כדי לא לעודד חיקוי. השני, להתעלם לחלוטין מביטויים לא יפים או קללות שהיא אומרת, כדי לא ליצור עניין או דרמה מיותרת סביב זה. בהצלחה ליאת

שלום. התייעצתי בעבר לגבי ביתי בת השנתיים ועשרה חודשים, לפני כשבועיים נולדה לה אחות חדשה, היא מקבלת את זה כצפוי עם התקפי זעם שהולכים ופוחתים. מבחינת הגן היא הייתה עד עכשיו בפעוטון שהיא מאוד אוהבת מגיל חצי שנה עד 3, רצינו מאוד להעלות אותה עם החברים שלה לגן הבוגרים, אך בגלל שאנחנו לא מאותו ישוב לא מאפשרים לנו. אנחנו לא רוצים לרשום אותה בישוב שלנו כי אנחנו לא חושבים שהוא מתאים וטוב בשבילה ובשבילנו. אז כרגע אין לנו הרבה אפשרויות ואנחנו לא יודעים מה כדאי לעשות, אם להשאיר אותה בפעוטון הנוכחי שרוב הילדים הם בסביבות גיל שנה ויש עוד 4 ילדים בוגרים סביב גיל שנתיים + - 3 חודשים, או להשאיר אותה בבית עם אמא שלה והתינוקת ולהשקיע בחוגים אחה"צ, ביקורים תכופים בספרייה ופגישות אחה"צ עם ילדים אחרים בני גילה, או לרשום אותה בישוב שלנו שאנחנו לא סומכים ולא מעוניינים בשיטת החינוך שנמצאת פה. כמובן שאנחנו רוצים את טובת הילדה ולכן ההתלבטות היא קשה מאוד. מבקשים את עזרתכם.. תודה מראש

שלום קובי, מזל טוב להולדת בתכם השניה! הגם שאני נוטה לצדד בדחיית הכניסה לגן עד למכסימום, נדמה לי שבגיל שלוש הצורך במסגרת חינוכית מסודרת הופך רלוונטי מאד, וחיוני לא רק כסידור המאפשר להורים שקט ונוחות, אלא כמענה אופטימלי לצרכים המוטוריים, חברתיים, רגשיים וקוגניטיביים של הילדים. אל תשאירו ילדה נבונה בת שלוש במסגרת של תינוקות, כי התרומה המועטה לא מצדיקה בעיני את המחיר. אם הגן המקומי אינו עונה על ציפיותיכם, נסו למצוא מסגרת אחרת, גם אם מעט מרוחקת, ואפשרו לה ליהנות ממה שמסגרת טובה יכולה לתרום לה. כמובן שחינוך ביתי (אם הוא נעשה היטב) הוא גם אופציה, אך כדי שהוא יהיה שווה בערכו למסגרת טובה נדרשת השקעה ומחשבה רבה, כמו גם קריאה, קשר עם הורים אחרים, ועמידות לתחושות של ספק ואשמה שעלולות להתקיף מפעם לפעם. החלטה לא פשוטה! בהצלחה ליאת

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי מצב שנקלענו אליו. בתקופה האחרונה אנחנו בנתק מהורי בעלי, סבא וסבתא של בנותינו (הקטנה בת 4 חודשים והגדולה בת 4 שנים). הנתק נובע מהרבה סיבות; בגדול ההורים של בעלי מסרבים לקבל אותי כפי שאני, ומעירים לי המון לגבי ההתנהלות שלי בבית, עם הבת הגדולה וכן הלאה. אני ובעלי ניסינו להמנע מהמצב של ברוגז, אבל פשוט אין לנו כבר ברירה - הצד השני לא מסוגל להבין שמותר לנו לחיות את חיינו בהתאם למה שמתאים לנו ולא להם. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה לענות לבתנו בת ה-4 כשהיא תשאל למה סבא וסבתא לא מגיעים, או למה אנחנו לא נוסעים לבקר אותם. הילדה מאד פקחית, וקשה "למרוח" אותה. בנוסף, היא מאד קשורה אליהם. נשמח לשמוע מה לדעתך כדאי להגיד לה, מבלי לפגוע ביחסים שלה עם הסבא והסבתא, ומבלי שיווצרו משקעים. תודה רבה.

שלום רב, קצת קשה לשמור על היחסים הטובים בין סבים לנכדותיהם מתוך עמדה של נתק. ההחלטה על נתק פיזי, ממש כמו הנתק עצמו, היא חדה ורגעית, וקל מאד לקבל אותה. לשקם ולבנות מחדש אמון וקשר זה כמובן הרבה יותר קשה וממושך. אני ממליצה לך לעשות כל שביכולתך כדי לבטל את רוע הגזירה, ולהימנע ממה שבעתיד עלול לגבות מחירים מכולכם. בעיני, עדיף להשקיע מחשבה ומאמצים ביצירת "נתק פסיכולוגי" או מה שנקרא לפעמים "חו?מה", שתגן עלייך מפני הערות וניסיונות לערער את סמכותך כרעיה או אם, אך תאפשר לך להמשיך ולקיים קשר מנומס עם הורי בעלך, ולבנות - קשר חם עם סבא וסבתא. נתק הוא עונש כבד, כמעט "לא קונבנציונלי", ולכן ההגינות מבקשת להימנע ממנו. ואולי לא רק ההגינות. המעשים שלנו מאותתים ומשדרים מסרים גם לילדינו, ואני בטוחה שלא היית רוצה שהבנות שלך ייאמצו אסטרטגיות של נתק במצבי קונפליקט משפחתי. חשבי על דרכים תקשורתיות ויעילות יותר לפתרון המצב. זה אפשרי... בברכה ליאת

ליאת, במלחמות כולם מפסידים והנפגעים הראשיים הם הילדים הנכדים שלא מבינים מה קורה ובכלל למה לערב את הילדים בנושא, למה לנתק את הילדים מסבא וסבתא שלהם, את לא צריכה לאהוב את הורי הבעל והם לא חייבים לאהוב אותך צריך שיהיה כבוד הדדי בינכם.

הי ליאת. אני כתבתי לך לפני כמה ימים על הפגיעה עצמית. בחודש האחרון אני מרגישה שמאוד שקעתי בתוך עצמי. ולפעמים אני פשוט מרגישה כאבים בחזה. ואני כן חושבת שזה ממקור נפשי ולא בריאותי. כל פעם שאני עצובה פשוט יש לי כאבים. זה ככה חודש בערך. זה הגיוני? ולמה זה? תודה ומקווה שתרגישי טוב בהקדם.  

שלום מימי, כאבים בחזה (גם אם סביר מאד להניח שהם מאותתים על מצוקה נפשית), מחייבים התייחסות ובירור רפואי, ולכן אני מפצירה בך להגיע לרופא שלך ולשלול בעיה בריאותית. בהנחה שמדובר בכאב ממקור נפשי, המקום הנכון לברר את מקורותיו זה הטיפול הפסיכולוגי, בעזרתו של מי שמכיר את כל הרקע שלך בעבר ובהווה. ממליצה לך מאד (עם ובלי קשר) לנסות לרכוש ולהתאמן על טכניקות של הרפייה והרגעה (יוגה, מדיטציה, טאי-צ'י, תרגילי קשיבות, וכיוב'), שנמצאו יעילים ורלוונטיים מאד לסוגיות של גוף-נפש. שולחת לך מכאן בריאות ושלווה ליאת

אני בהחלט זקוקה לשלווה ואני פשוט רוצה כבר שקט נפשי כי לאט לאט נגמרים לי הכוחות להתמודד. מהלב תודה על כל מילה ועל ההתיחסות שלך.

שלום, יש לי נסיעת חופשה מהעבודה (מפנקת במיוחד) אשר תתרחש כאשר בני יהיה בן שלושה חודשים (יש לי בן נוסף בן שלוש) אני מתלבטת לגבי ההשפעה של העזיבה עליו בעלי, עובד מהבית ולכן הוא קשור מאוד לילדים (נמצא המון בסביבתם) ואימי גם כן (עם הילד הראשון בחודשיים הראשונים, היא בילתה כל יום וכך אני צופה שיהיה גם עתה) מבחינה לוגיסטית - לא תהיה בעיה, שוב השאלה היא ההשפעה הנפשית על הילד בעיה נוספת היא שאני צריכה להחליט טרם הולדתו של הילד (הילד יוולד (בעזרת השם) באוקטובר, הנסיעה בינואר ואני צריכה לקבל החלטה בספטמבר) מה נכון לעשות מבחינת הילד? (אני לא מתייחסת לילד בן שלוש - כי איתו לא תהיה בעיה, הוא רגיל לנסיעות והוא קשור לאביו עוד יותר מאשר אלי)

שכחתי לציין שהנסיעה היא ל 5-6 ימים

שלום שרון, בהנחה שתינוקך ייגמל עד אז מההנקה, אני לא צופה השפעה מזיקה כלשהי, מאחר שבגיל זה יכולתו להבחין באופן מלא בין הדמויות המטפלות בו מוגבלת. אם כל צרכיו של התינוק יסופקו ע"י אביו או הסבים, הוא יהיה בסדר. מאחלת לך לידה קלה ומהירה, וחופשה מהנה ליאת

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג לילדים באיזור חדרה והסביבה, תודה

שלום עינת, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

בתי בת 9 חודשים נכנסת למסגרת בספטמבר, מסגרת זו פתוחה עד 16:00. במסגרת העבודה שלי אני יכולה יום בשבוע להיות איתה בבית ויום או יומיים לקחת אותה מוקדם. הגננת חושבת שעדיף לילדה להיות בצורה רציפה וסדירה מאשר יציאות לא סדירות, אני מבינה אותה מאד אך גם מרגישה קצת שכל זמן שהיא יכולה להיות איתי יעשה לה טוב. מה דעתך?

שלום אלה, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שלתינוקות רכים הסידור הטוב ביותר הוא טיפול של "אחד על אחד". הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי לאורן. יתכן שלהחלטה שלך יהיו מחירים כלכליים, ושתיאלצי לשלם לגן מחיר מלא גם על נוכחות חלקית. השתדלי לא לקבל את ההחלטות על בסיס השיקולים הללו ("אם כבר שילמתי, אז אשאיר שעות ארוכות"), אלא על בסיס מה שטוב לשתיכן ("אני משלמת הרבה כסף על מסגרת טובה, שתתן לי מענה בימים שאזדקק לה. בשאר הזמן אהנה עם התינוקת שלי"). בהצלחה ליאת

שלום רב לך ליאת. יש בת שהיא בת 6 בספטמבר היא היתה בגן חובה והגננת בתחילת שנה של הגן החליטה שיש אופציה לבת שלי להישאר עוד שנה בגן חובה. המליצה אל נואירולוגית שתיקבע בבטוח.וגם הוסיפה שהילדה מבחינה לימודית בסדר רק הבעיה היא שהיא לא מקשיבה בריכוז.כול הזמן כאילו מרכפת. בעבודות של הגן היא דווקה כן הצליחה. הינו אצל הנוירולוגית היא בדקה את הילדה ואמרה שלה היא נראת ילדותית כי היא גם בגובה לא גבוהה אבל גם ההורים לא גבוהים פנים ילדיתיים אבל עשתה הכול מה שנדרש רק היתה בודקת את מקום מרוב סקרנות והיא כמה שאילות לא ידע לענות אליהם כי היה מסובך להבין אותם בהתחלה ואחרי הסבר יותר כן הבינה. היא אמרה שחסרים לה יותר מילים לשליפה.אני לא ידעת מה לעשות הילדה רוצה ללכת לבית ספר קנינו לה כבר ספרים יודעים מי המורה יש גם קצת חברים בעיקר בנים בכיתה. אבל אני מאוד חוששת העם כדאי בכול להשאיר אותה אומנם שמהיא מאוד רוצה.

שלום רב, קשיי קשב וריכוז - במידה ואובחנו - אינם נעלמים, ולכן ההישארות שנה נוספת בגן, לא רק שלא תפתור את הבעיה, אלא עלולה להוסיף בעיה חדשה של בושה, תחושת אכזבה עצמית, ופגיעה מתמשכת בדימוי העצמי. אני משתייכת למי שמתנגדים להשארת ילדים שנה נוספת בגן, אלא במקרים נדירים מאד. ממליצה להעלותה לכיתה א', ולסייע לה להתמודד עם הבעיה בדרכים המקובלות הרלוונטיות לקשייה. בהצלחה ליאת

לקוראי הפורום היקרים, אנא סלחו לי על העיכוב בתשובות. אני חולה קצת, ומכאן הירידה בקצב. אשתדל מאד להיות כאן מחר במהלך היום, ולהשלים את הפערים. היו חזקים, אוגוסט עוד מעט נגמר... שלכם ליאת

אין לי מילים... מחזקת אותנו כשאת בעצמך לא מרגישה טוב.. את מדהימה.. קבלי חיזוקים בחזרה.

תודה, מימי, על תשומת הלב והמילים הטובות. אני מתאוששת בהתמדה, אם כי עדיין לא במיטבי. הדברים שלך אכן מחזקים ומעודדים. חן חן ליאת

הי ליאת, רציתי לדעת... מה הסיבות להוספת פגישה טיפולית נוספת? כשבמקור הייתה פגישה אחת בשבוע... אני בטוחה שיש המון סיבות וכל מקרה לגופו ושזו שאלה קצת כללי..אבל אם את יכולה קצת לעזור לי ולהגיד... זה קורה כשיש החמרה במצב הנפשי? או משהו כזה? תודה רבה :)

שלום רב, המעבר לשתי פגישות טיפוליות בשבוע יכולה לעיתים לשקף החמרה במצב, אך זו בהחלט לא הסיבה היחידה. לפעמים היוזמה לכך מתעוררת דווקא כשיש תחושה של תנופה והתקדמות בטיפול, או כשנדמה שהישגי הפגישה הקודמת עלולים להתמסמס במשך שבוע שלם. כמו שאת מבינה בעצמך, זה באמת עניין שאפשר לבחון רק בהקשר הספציפי של הטיפול המסוים, ואין לי ספק שהכתובת לשאלה זו היא המטפל שיזם את השינוי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני כבר בן 5 ושלושה חודשים יש לו אחות בת 6 וחצי אני גרושה ומגדלת אותם לבד הם פוגשים את אביהם פעם בשבוע למשך שעה אחת בלבד מאחר שאביהם טען שהוא לא מסתדר אתם ברווחה הוחלט כי יפגוש את הילדים במרכז קשר ושם יקבל הדרכה הורית הדברים מתנהלים כאמור כבר חצי שנה השבוע עובדת הרווחה הודיע לי שתמליץ לבית המשפט לתת עוד תקופה במרכז קשר כי האב עדין לא מתמודד איתם ויש קושי בעיקר עם הילד שלא מקשיב להם ויתכן לדעתם שאולי סובל מבעיות קשב וריקוז גם אני בבית תקופה של כ חודשיים שלושה עדה ל שינוי לרעה בהתנהגותו למשל כשמבקשים ממנו להפסיק להשתולל הוא לא מקשיב כאלו הדברים עוברים לידו מדי פעם מרביץ לאחותו ואף הורס לה במתקוון דברים אשיים שלה אני מוצאת את עצמי כל היום תמיר די תמיר די תמיר לא לצעוק באיזה גיל ניתן לאבכן אם אכן הוא סובל מקשב ורכוז? למי עלי לפנות כדי לאבכן אותו ? למרות שבטוך תוכי אני סבורה שהוא לא שכזה כי אני רואה שהוא אוהב לשמוע סיפורים יושב ומצייר ציור מורכב ומסובך המון זמן צופה בשדור בטלווזיה למרות שהוא ארוך וכד אז מה מה ואיך נעלה על הבעיה מה מפריע לליצן המתוק הזה

שלום דפנה, רצוי לאבחן הפרעת קשב וריכוז לפני הכניסה לכיתה א', כדי שלא יווצרו חסכים תפקודיים, בעיות חברתיות ופגיעה בדימוי העצמי. בניגוד לסברה הרווחת, גם ילד עם הפרעת קשב וריכוז יכול לשבת ולהקשיב למשהו שמאד מעניין אותו. הוא מצליח בכך הודות למוטיבציה הטבעית במצבים מסקרנים ומרתקים. ובכל זאת, בשל נסיבות חייכם, ייתכן שהמוסחות שלו וההתנהגות הבעייתית קשורות לקשיים רגשיים (ולא אורגניים) - או *גם* להם. אבחון אכן חשוב במצב כזה, ויכול לספק אינדיקציה לגבי מקורותיה של התופעה. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן מיד בתחילת השנה, ולבקש את המלצותיה לגבי אבחון במקום מגוריכם. לפעמים אפשר לעבור את האבחון במכון להתפתחות הילד, לפעמים בשפ"ח, ולפעמים אצל פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים. בקשי ממנה לשלוח אותך לגורם המתאים. בהצלחה ליאת

הי, לפני כחודש התחילו לבן שלי התקפי זעם כשלא נותנים לו מה שהוא רוצה. הכי בעייתי זה כשלא נותנים לו לראות תכנית בטלויזיה או במחשב , הוא מתחיל לצרוח חזק מאוד במשך חצי שעה רצוף ולא נרגע. האם זה נורמלי? איך אפשר להרגיע את התקפי הזעם האלו?

שלום אופיר, תינוקות בני שנה וחצי עדיין מתקשים להתמודד עם מצבים מתסכלים, והם נוטים להגיב להם בזעקות או בכי מר. בגיל זה לא רצוי להיכנס למאבק כוח ("נראה מי יישבר ראשון"), אלא לעזור לתינוק להירגע עם חיבוק, נחמה והסחת דעת, אך מבלי להיכנע בנושא שעורר את המהומה מלכתחילה. כדי לא להיכנס מראש למצבים הללו, חשוב לעשות מאמץ ולהימנע מרמות תסכול גבוהות מדי, ולאמן את הילד במצבים מתונים, איתם יש סיכוי שיצליח להתמודד בפחות מצוקה. בהצלחה ליאת

היי יש לי שתי בנות אחת בת 5 והשניה שנתיים הן דיי שונות במראה הגדולה שעם שיער שטני עיניים חומות רזה ויפהייפיה השניה שיער חום עיניים כחולות מלאה וגם יפהפייה הבעיה התגובות שהגדולה מקבלת מהסביביה" למה אין לך עיניים כחולות"" את בטוחה שזאת אחותך אתן שונות בצבעים" וכל מני תגובות שאפילו אני נשארת המומה ממה שאנשים אומרים הענין הוא שהגדולה רוצה להראות כמו הקטנה בגלל הפידבקים של הסביבה מה אני אמורה להגיד לגדןלה בדרך כלל אני אני משתדלת לא לעשות רעש מהשאולת של הסביבה אבל עדייו זה מדשר מסר לגדולה מה עושים?????????

שלום לי, נדמה לי שאם הדברים לא יזיזו לך עצמך, משהו מההתייחסות שוות הנפש יחלחל גם לבנות. קנאה היא רגש טבעי ושכיח, במיוחד בין אחים, ולא תמיד מוכרחים להיבהל ממנו. כשאנחנו, ההורים, מקבלים את הילדים שלנו כמו שהם, מבלי להתייחס לשטויות של הסביבה, הם לומדים לקבל את עצמם ולחיות בשלום עם מה שהם. בברכה ליאת