פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

כשאמרתי שאני חושפת אותה ...הכוונה היא שהיא רואה אותימתקלחת,או לסירוגין את אחיה או אחותה,הכוונה שתבדיל באיברי המין!איך אני מסבירה לפעוטה בת שנתיים שהיא יכולה להתעסק עם עצמה רק בזמן מסויים????אני מבחינתי משתדלת להלביש אותה עם מכנסיים כדי שפחות "תתעסק".ומסיחה את דעתה כאשר היא ,משחקת עם עצמה.

שלוב שלום ענבל, אני חושבת שההסבר שנתת הוא טוב ומספק, והיכולת לתגבר את ההסבר גם בהדגמות "חיות" דרך האחים שלה מועילה גם היא. ככל הנוגע לאוננות הילדית, אין טעם (ואין צורך) להילחם בזה או להימנע מלהלביש אותה בשמלות. כאשר את רואה אותה מאוננת אמרי בשקט "מה שאת עושה עכשיו זה משהו שאני מבקשת ממך לעשות רק כשאת לבדך בחדר. זה לא נעים כשזה נעשה ע"י אנשים אחרים, גם אם זה נעים לך". אל תשתמשי במילים כמו "מגעיל" "דוחה" או "מלוכלך", ואל תרגישי צורך למנוע ממנה לעסוק בכך או להסיח את דעתה בכל מחיר. זה אולי קצת מביך אותנו, המבוגרים, אך מדובר בפעילות נפוצה וטבעית בקרב ילדים. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך

הודעה קודמת -"בני בן שנתיים וחודשיים, ילד מקסים ונבון , מדבר יפה ,כרגע בשלבים של גמילה מטיטולים, אך ישנה בעיה.... הוא נושך לפעמים ילדים אבל כשהוא נושך זה פשוט "נעילה" של הלסתות ואני לא יודעת מה לעשות ....." זה מגיע למצבים לא נעימים עם הסובבים לרבות ילדי המשפחה, מה לגבי ענישה? אני שמה אותו בצד, מרחיקה מהילד הפגוע וכועסת, הוא יודע שאסור לנשוך אבל הכל זאת , לא נעים לי ... במיוחד בחופש שהוא מבלה את מרבית זמנו אצל הסבתות עם הבני דודים....כמה כבר אפשר להתנצל.כמו כן מתחיל גן חדש ואני חוששת מהתגובה שלו ושל הגננת לעובדה שהוא נושך...

שלום רב, אני לא חושבת שיש להעניש בחומרה ילד כה צעיר, שכן הנשיכות הן חלק מרפרטואר התנהגותי לגיטימי בגילו. אני מעדיפה את הדרך בה את נוקטת כרגע - הרחקה וריסון, תוך כדי הסבר קצר ("אסור לנשוך!"). המאמץ צריך להיות מופנה להצבת גבולות נאותה, כך שהילד ילמד לשאת תסכול ברמות סבירות מבלי להפעיל אלימות. נדמה לי שהחשש שלך מהגן קצת מוגזם, שכן גננות מתורגלות מאד בהתמודדות עם תופעת הנשיכות. להערכתי הילד שלך ילמד די מהר את מערך המוסכמות בגן, כולל כללי המותר והאסור, וכמו שאר הילדים ה'נשכנים', ילמד לאפק את הדחף, ולפעול בדרך יותר מווסתת. שתהיה שנה שקטה ליאת

שלום,היום הילד שלי בן השלוש התעורר באמצע הלילה בצרחות על כאבי רגליים וידיים הוא היה עם חום ונראה היה שהתייבש , כשהסתכלתי עליו ראיתי אותו כתינוק שלי שרק נולד והבנתי שאף פעם לא באמת טיפלתי בו כתינוק אני כל הזמן מתיחסת אליו כגדול כשחשבתי את זה הסתכלתי עליו ולכמה שניות הבנתי ורד הוא רק תינוק , יש לו מבט של בוגר מהרגע שהוא נולד אני לא יודעת האם אני נותנת לו את ה"תפקיד" הזה של אחראי וילד גדול או מה קורה פה ?אני מרגישה שקשה לי להתייחס אליו כתינוק וזה משפיע עליו יותר מדי כבד כל מה שאני מנחיתה עליו הוא רק בן שלוש וכל מה שעבר עד עכשיו זה נראה לי יותר מדי ,אמא במצוקה

שלום ורד, לא פשוט להיות אמא לתינוק. זה מחייב אותנו להישאר דרוכות, קשובות, רגישות וזמינות - יום ולילה, תוך שאנו מסיגות לאחור את הצרכים שלנו מפני אלה של התינוק. אני מניחה (בזהירות) שהקושי שלך לראות את החלקים "חסרי האונים" והתינוקיים של בנך, קשור להיסטוריה שלך, אולי כילדה קטנה, תינוקת, ואולי גם כאדם בוגר. כדי לבחון לעומק מה מפעיל אותך ומה גורם לך לייחס לבנך בגרות ואחריות שאין בו (כמעט חילוף תפקידים ביניכם), תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לזמן לך מרחב להחייאת החלקים ה'תינוקיים' בך, שאולי לא קיבלו מענה טוב דיו, או מרחב להתבוננות בקשר שלך עם בנך כשחזור של קשרי-עבר משמעותיים עם דמויות מפתח בחייך. אני מאמינה שההכרה או התובנה ה'פתאומית' שחווית יסייעו לך לגייס את החלקים הבוגרים והאחראיים שבך, לטובת התפתחותו של הילד שלך, שכרגע באמת זקוק לך מאד. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן 12 שסובל מחרדות ופחדים .הוא מפחד לישון לבד ונשאר ער כמעט כל הלילה . הוא מטופל ברידזין ובריטלין ולפני חודש התחלנו איתו בטיפול רגשי אבל אנו לא רואים שום שינויי. הוא ילד חכם מאד שמבקש תשובות לכל דבר. אני אובדת עצות עזרי לי בבקשה.נ.ב אני חולה מזה 11 שנה שזה דבר שמאד מעסיק אותו בבקשה עזרי לי.

שלום אתי, לא ציינת מתי התחלתם את הטיפול ברידזין, אך עלייך להביא בחשבון שהשפעתה המיטיבה של התרופה מגיעה למלואה רק לאחר מס' שבועות. גם טיפול פסיכולוגי הוא תהליך שאורך זמן, ולפעמים גם לאחר חודש קשה להבחין בשיפור. לאור מה שאת מציינת, אני מבינה שקיימים גורמי דחק נוספים (הפרעת קשב וריכוז ומחלה שלך) שבוודאי תורמים את תרומתם למצב, ומקשים על ההתמודדות של כולכם. להערכתי, אין להסתפק רק בטיפול לילד, וחשוב שגם את תקבלי תמיכה והדרכה, כדי שתוכלי להתמודד בהצלחה הן עם אתגרי המחלה שלך, והן עם תובענות החרדות של בנך. לא פשוט, אך אפשרי. שולחת לך איחולים להחלמה מלאה ומהירה, ומעודדת אותך להתאזר בסבלנות ואופטימיות. ליאת

שלום רב, בני בן השלוש וחצי נבהל מאוד במתקפת הטילים האחרונה שהיתה על עירינו אשקלון, בימים הראשונים כל רעש היה מקפיץ אותו ומכניס אותו להיסטריה. בנוסף הוא התחיל למצמץ בעיניים. אני ובעלי ניסינו להפוך את זה למשחק וכל פעם שהיתה אזעקה עשינו תחרות מי מגיע ראשון לממד והוא כמובן היה זוכה בממתק. זה עזר והוא כבר לא קופץ ונבהל מכל רעש אבל המצמוץ אינו פוסק, האם צריך להמתין שיעבור לבד או לפנות לייעוץ פסיכולוגי, או טיפול להרגעה. אני לא מזכירה לו את העניין כלל ולא מדברת איתו על המצמוץ אבל לי זה מאוד מפריע ומפחיד מחכה לתשובה בהקדם, תודה

שלום סבטה, הילד שלכם מבטא תחושות חרדה ולחץ תואמות למצב, ולכן קשה לראות בהם משהו פתולוגי. בעיני, התגובות שלו הן מה שנהוג לכנות "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". רוב הילדים מצליחים להירגע בסופו של דבר ולחזור לשגרה בעזרת המבוגרים נוסכי הביטחון בסביבתם. במצבים בהם גם ההורים, הגננות והמורים נתונים בלחץ מתמשך, עדיף להיעזר באנשי מקצוע, הזמינים מאד בימים אלה באזורי העימות. אני מציעה לא להיבהל מהמצמוץ, אלא להתייחס אליו כאל איתות או כאל מד-לחץ. כשהלחץ יירגע, סביר שגם המצמוץ ייעלם. מאחלת לכם שקט, שלווה וביטחון. ליאת

בתי בת שנתיים וחודשיים,מאד מתעניינת באיבר מינה,עד מצב שהיא מבחינה "בקליטוריס" ואומרת "יש לי בולבול" אני מסבירה לה שלבנים יש בולבול ולבנות יש פות.ואף חושפת אותה מולי או מול בני המשפחה כדי להדגישאת הבדלי המין.יש לציין שהיא ילדה מאד נבונה.העיניין הוא שהיא מתעסק עם איבר מינה כשהיא במנוחה .האם זה בסדר??????

שלום ענבל, ההסבר שאת נותנת לבתך הוא מצויין. ההבדלים הפיזיים בין המינים מעסיקים מאד את הילדים, ולכן הסברים אמיתיים, הנעשים בדרך טבעית ועניינית, הם המענה הנכון. לא הבנתי למה את מתכוונת כשאת אומרת "ואף חושפת אותה מולי או מול בני המשפחה", ואני מקווה שאינך חושפת את איבר מינה, שכן אין בכך צורך. כיום אנחנו מעודדים ילדים לשמור על צנעת איברי המין שלהם ושל זולתם, ולכן מוטב להימנע מחשיפתם (גם בבית). אוננות (או נגיעה באיברי המין) היא כמובן טבעית ומותרת, כל עוד הדבר נעשה בפרטיות, ולא לעיני אנשים נוספים. גם לכך רצוי לכון בעדינות, כדי לא לעורר אשמה או בושה. בשמחות ליאת

אני פונה אליך ופשוט מבקשת עזרה ילדה שלי היא בת שנתיים ואתמול בארוחת ערב היא בעמצה המשפת הוסיפה כללה כולנו נילחצנו אני נורה כעסתי עליה אבל הבנתי שהיא בעצם לא מבינה על מה הכעס אני מבקשת לקבל עצה איך מתמודדים אם זה

שלום ענת, בגיל שנתיים ילדים הם חקיינים גדולים, והם נוטים להשמיע את מה שהם שומעים בסביבתם. בדר"כ, הילדים מגלים שיש מילים מסוימות שמעוררות אצל המבוגרים תגובות יוצאות דופן (צחוק, כעס, בהלה, וכד'), ואז הם מתחילים לחזור עליהן כדי לעורר את הדרמה שוב ושוב. ברוב המקרים, במיוחד בגיל צעיר כ"כ, הילדים אינם מבינים את משמעות הקללה, ונהנים בעיקר מהאירוע שמתעורר בעקבותיה. לכן, כדי להפסיק את הקללות, רצוי לנקוט בשני צעדים - האחד, להשתדל לשמור בבית על לשון נקייה מקללות, כדי לא לעודד חיקוי. השני, להתעלם לחלוטין מביטויים לא יפים או קללות שהיא אומרת, כדי לא ליצור עניין או דרמה מיותרת סביב זה. בהצלחה ליאת

שלום. התייעצתי בעבר לגבי ביתי בת השנתיים ועשרה חודשים, לפני כשבועיים נולדה לה אחות חדשה, היא מקבלת את זה כצפוי עם התקפי זעם שהולכים ופוחתים. מבחינת הגן היא הייתה עד עכשיו בפעוטון שהיא מאוד אוהבת מגיל חצי שנה עד 3, רצינו מאוד להעלות אותה עם החברים שלה לגן הבוגרים, אך בגלל שאנחנו לא מאותו ישוב לא מאפשרים לנו. אנחנו לא רוצים לרשום אותה בישוב שלנו כי אנחנו לא חושבים שהוא מתאים וטוב בשבילה ובשבילנו. אז כרגע אין לנו הרבה אפשרויות ואנחנו לא יודעים מה כדאי לעשות, אם להשאיר אותה בפעוטון הנוכחי שרוב הילדים הם בסביבות גיל שנה ויש עוד 4 ילדים בוגרים סביב גיל שנתיים + - 3 חודשים, או להשאיר אותה בבית עם אמא שלה והתינוקת ולהשקיע בחוגים אחה"צ, ביקורים תכופים בספרייה ופגישות אחה"צ עם ילדים אחרים בני גילה, או לרשום אותה בישוב שלנו שאנחנו לא סומכים ולא מעוניינים בשיטת החינוך שנמצאת פה. כמובן שאנחנו רוצים את טובת הילדה ולכן ההתלבטות היא קשה מאוד. מבקשים את עזרתכם.. תודה מראש

שלום קובי, מזל טוב להולדת בתכם השניה! הגם שאני נוטה לצדד בדחיית הכניסה לגן עד למכסימום, נדמה לי שבגיל שלוש הצורך במסגרת חינוכית מסודרת הופך רלוונטי מאד, וחיוני לא רק כסידור המאפשר להורים שקט ונוחות, אלא כמענה אופטימלי לצרכים המוטוריים, חברתיים, רגשיים וקוגניטיביים של הילדים. אל תשאירו ילדה נבונה בת שלוש במסגרת של תינוקות, כי התרומה המועטה לא מצדיקה בעיני את המחיר. אם הגן המקומי אינו עונה על ציפיותיכם, נסו למצוא מסגרת אחרת, גם אם מעט מרוחקת, ואפשרו לה ליהנות ממה שמסגרת טובה יכולה לתרום לה. כמובן שחינוך ביתי (אם הוא נעשה היטב) הוא גם אופציה, אך כדי שהוא יהיה שווה בערכו למסגרת טובה נדרשת השקעה ומחשבה רבה, כמו גם קריאה, קשר עם הורים אחרים, ועמידות לתחושות של ספק ואשמה שעלולות להתקיף מפעם לפעם. החלטה לא פשוטה! בהצלחה ליאת

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי מצב שנקלענו אליו. בתקופה האחרונה אנחנו בנתק מהורי בעלי, סבא וסבתא של בנותינו (הקטנה בת 4 חודשים והגדולה בת 4 שנים). הנתק נובע מהרבה סיבות; בגדול ההורים של בעלי מסרבים לקבל אותי כפי שאני, ומעירים לי המון לגבי ההתנהלות שלי בבית, עם הבת הגדולה וכן הלאה. אני ובעלי ניסינו להמנע מהמצב של ברוגז, אבל פשוט אין לנו כבר ברירה - הצד השני לא מסוגל להבין שמותר לנו לחיות את חיינו בהתאם למה שמתאים לנו ולא להם. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה לענות לבתנו בת ה-4 כשהיא תשאל למה סבא וסבתא לא מגיעים, או למה אנחנו לא נוסעים לבקר אותם. הילדה מאד פקחית, וקשה "למרוח" אותה. בנוסף, היא מאד קשורה אליהם. נשמח לשמוע מה לדעתך כדאי להגיד לה, מבלי לפגוע ביחסים שלה עם הסבא והסבתא, ומבלי שיווצרו משקעים. תודה רבה.

שלום רב, קצת קשה לשמור על היחסים הטובים בין סבים לנכדותיהם מתוך עמדה של נתק. ההחלטה על נתק פיזי, ממש כמו הנתק עצמו, היא חדה ורגעית, וקל מאד לקבל אותה. לשקם ולבנות מחדש אמון וקשר זה כמובן הרבה יותר קשה וממושך. אני ממליצה לך לעשות כל שביכולתך כדי לבטל את רוע הגזירה, ולהימנע ממה שבעתיד עלול לגבות מחירים מכולכם. בעיני, עדיף להשקיע מחשבה ומאמצים ביצירת "נתק פסיכולוגי" או מה שנקרא לפעמים "חו?מה", שתגן עלייך מפני הערות וניסיונות לערער את סמכותך כרעיה או אם, אך תאפשר לך להמשיך ולקיים קשר מנומס עם הורי בעלך, ולבנות - קשר חם עם סבא וסבתא. נתק הוא עונש כבד, כמעט "לא קונבנציונלי", ולכן ההגינות מבקשת להימנע ממנו. ואולי לא רק ההגינות. המעשים שלנו מאותתים ומשדרים מסרים גם לילדינו, ואני בטוחה שלא היית רוצה שהבנות שלך ייאמצו אסטרטגיות של נתק במצבי קונפליקט משפחתי. חשבי על דרכים תקשורתיות ויעילות יותר לפתרון המצב. זה אפשרי... בברכה ליאת

ליאת, במלחמות כולם מפסידים והנפגעים הראשיים הם הילדים הנכדים שלא מבינים מה קורה ובכלל למה לערב את הילדים בנושא, למה לנתק את הילדים מסבא וסבתא שלהם, את לא צריכה לאהוב את הורי הבעל והם לא חייבים לאהוב אותך צריך שיהיה כבוד הדדי בינכם.

הי ליאת. אני כתבתי לך לפני כמה ימים על הפגיעה עצמית. בחודש האחרון אני מרגישה שמאוד שקעתי בתוך עצמי. ולפעמים אני פשוט מרגישה כאבים בחזה. ואני כן חושבת שזה ממקור נפשי ולא בריאותי. כל פעם שאני עצובה פשוט יש לי כאבים. זה ככה חודש בערך. זה הגיוני? ולמה זה? תודה ומקווה שתרגישי טוב בהקדם.  

שלום מימי, כאבים בחזה (גם אם סביר מאד להניח שהם מאותתים על מצוקה נפשית), מחייבים התייחסות ובירור רפואי, ולכן אני מפצירה בך להגיע לרופא שלך ולשלול בעיה בריאותית. בהנחה שמדובר בכאב ממקור נפשי, המקום הנכון לברר את מקורותיו זה הטיפול הפסיכולוגי, בעזרתו של מי שמכיר את כל הרקע שלך בעבר ובהווה. ממליצה לך מאד (עם ובלי קשר) לנסות לרכוש ולהתאמן על טכניקות של הרפייה והרגעה (יוגה, מדיטציה, טאי-צ'י, תרגילי קשיבות, וכיוב'), שנמצאו יעילים ורלוונטיים מאד לסוגיות של גוף-נפש. שולחת לך מכאן בריאות ושלווה ליאת

אני בהחלט זקוקה לשלווה ואני פשוט רוצה כבר שקט נפשי כי לאט לאט נגמרים לי הכוחות להתמודד. מהלב תודה על כל מילה ועל ההתיחסות שלך.

שלום, יש לי נסיעת חופשה מהעבודה (מפנקת במיוחד) אשר תתרחש כאשר בני יהיה בן שלושה חודשים (יש לי בן נוסף בן שלוש) אני מתלבטת לגבי ההשפעה של העזיבה עליו בעלי, עובד מהבית ולכן הוא קשור מאוד לילדים (נמצא המון בסביבתם) ואימי גם כן (עם הילד הראשון בחודשיים הראשונים, היא בילתה כל יום וכך אני צופה שיהיה גם עתה) מבחינה לוגיסטית - לא תהיה בעיה, שוב השאלה היא ההשפעה הנפשית על הילד בעיה נוספת היא שאני צריכה להחליט טרם הולדתו של הילד (הילד יוולד (בעזרת השם) באוקטובר, הנסיעה בינואר ואני צריכה לקבל החלטה בספטמבר) מה נכון לעשות מבחינת הילד? (אני לא מתייחסת לילד בן שלוש - כי איתו לא תהיה בעיה, הוא רגיל לנסיעות והוא קשור לאביו עוד יותר מאשר אלי)

שכחתי לציין שהנסיעה היא ל 5-6 ימים

שלום שרון, בהנחה שתינוקך ייגמל עד אז מההנקה, אני לא צופה השפעה מזיקה כלשהי, מאחר שבגיל זה יכולתו להבחין באופן מלא בין הדמויות המטפלות בו מוגבלת. אם כל צרכיו של התינוק יסופקו ע"י אביו או הסבים, הוא יהיה בסדר. מאחלת לך לידה קלה ומהירה, וחופשה מהנה ליאת

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג לילדים באיזור חדרה והסביבה, תודה

שלום עינת, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

בתי בת 9 חודשים נכנסת למסגרת בספטמבר, מסגרת זו פתוחה עד 16:00. במסגרת העבודה שלי אני יכולה יום בשבוע להיות איתה בבית ויום או יומיים לקחת אותה מוקדם. הגננת חושבת שעדיף לילדה להיות בצורה רציפה וסדירה מאשר יציאות לא סדירות, אני מבינה אותה מאד אך גם מרגישה קצת שכל זמן שהיא יכולה להיות איתי יעשה לה טוב. מה דעתך?

שלום אלה, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שלתינוקות רכים הסידור הטוב ביותר הוא טיפול של "אחד על אחד". הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי לאורן. יתכן שלהחלטה שלך יהיו מחירים כלכליים, ושתיאלצי לשלם לגן מחיר מלא גם על נוכחות חלקית. השתדלי לא לקבל את ההחלטות על בסיס השיקולים הללו ("אם כבר שילמתי, אז אשאיר שעות ארוכות"), אלא על בסיס מה שטוב לשתיכן ("אני משלמת הרבה כסף על מסגרת טובה, שתתן לי מענה בימים שאזדקק לה. בשאר הזמן אהנה עם התינוקת שלי"). בהצלחה ליאת

שלום רב לך ליאת. יש בת שהיא בת 6 בספטמבר היא היתה בגן חובה והגננת בתחילת שנה של הגן החליטה שיש אופציה לבת שלי להישאר עוד שנה בגן חובה. המליצה אל נואירולוגית שתיקבע בבטוח.וגם הוסיפה שהילדה מבחינה לימודית בסדר רק הבעיה היא שהיא לא מקשיבה בריכוז.כול הזמן כאילו מרכפת. בעבודות של הגן היא דווקה כן הצליחה. הינו אצל הנוירולוגית היא בדקה את הילדה ואמרה שלה היא נראת ילדותית כי היא גם בגובה לא גבוהה אבל גם ההורים לא גבוהים פנים ילדיתיים אבל עשתה הכול מה שנדרש רק היתה בודקת את מקום מרוב סקרנות והיא כמה שאילות לא ידע לענות אליהם כי היה מסובך להבין אותם בהתחלה ואחרי הסבר יותר כן הבינה. היא אמרה שחסרים לה יותר מילים לשליפה.אני לא ידעת מה לעשות הילדה רוצה ללכת לבית ספר קנינו לה כבר ספרים יודעים מי המורה יש גם קצת חברים בעיקר בנים בכיתה. אבל אני מאוד חוששת העם כדאי בכול להשאיר אותה אומנם שמהיא מאוד רוצה.

שלום רב, קשיי קשב וריכוז - במידה ואובחנו - אינם נעלמים, ולכן ההישארות שנה נוספת בגן, לא רק שלא תפתור את הבעיה, אלא עלולה להוסיף בעיה חדשה של בושה, תחושת אכזבה עצמית, ופגיעה מתמשכת בדימוי העצמי. אני משתייכת למי שמתנגדים להשארת ילדים שנה נוספת בגן, אלא במקרים נדירים מאד. ממליצה להעלותה לכיתה א', ולסייע לה להתמודד עם הבעיה בדרכים המקובלות הרלוונטיות לקשייה. בהצלחה ליאת

לקוראי הפורום היקרים, אנא סלחו לי על העיכוב בתשובות. אני חולה קצת, ומכאן הירידה בקצב. אשתדל מאד להיות כאן מחר במהלך היום, ולהשלים את הפערים. היו חזקים, אוגוסט עוד מעט נגמר... שלכם ליאת

אין לי מילים... מחזקת אותנו כשאת בעצמך לא מרגישה טוב.. את מדהימה.. קבלי חיזוקים בחזרה.

תודה, מימי, על תשומת הלב והמילים הטובות. אני מתאוששת בהתמדה, אם כי עדיין לא במיטבי. הדברים שלך אכן מחזקים ומעודדים. חן חן ליאת

הי ליאת, רציתי לדעת... מה הסיבות להוספת פגישה טיפולית נוספת? כשבמקור הייתה פגישה אחת בשבוע... אני בטוחה שיש המון סיבות וכל מקרה לגופו ושזו שאלה קצת כללי..אבל אם את יכולה קצת לעזור לי ולהגיד... זה קורה כשיש החמרה במצב הנפשי? או משהו כזה? תודה רבה :)

שלום רב, המעבר לשתי פגישות טיפוליות בשבוע יכולה לעיתים לשקף החמרה במצב, אך זו בהחלט לא הסיבה היחידה. לפעמים היוזמה לכך מתעוררת דווקא כשיש תחושה של תנופה והתקדמות בטיפול, או כשנדמה שהישגי הפגישה הקודמת עלולים להתמסמס במשך שבוע שלם. כמו שאת מבינה בעצמך, זה באמת עניין שאפשר לבחון רק בהקשר הספציפי של הטיפול המסוים, ואין לי ספק שהכתובת לשאלה זו היא המטפל שיזם את השינוי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני כבר בן 5 ושלושה חודשים יש לו אחות בת 6 וחצי אני גרושה ומגדלת אותם לבד הם פוגשים את אביהם פעם בשבוע למשך שעה אחת בלבד מאחר שאביהם טען שהוא לא מסתדר אתם ברווחה הוחלט כי יפגוש את הילדים במרכז קשר ושם יקבל הדרכה הורית הדברים מתנהלים כאמור כבר חצי שנה השבוע עובדת הרווחה הודיע לי שתמליץ לבית המשפט לתת עוד תקופה במרכז קשר כי האב עדין לא מתמודד איתם ויש קושי בעיקר עם הילד שלא מקשיב להם ויתכן לדעתם שאולי סובל מבעיות קשב וריקוז גם אני בבית תקופה של כ חודשיים שלושה עדה ל שינוי לרעה בהתנהגותו למשל כשמבקשים ממנו להפסיק להשתולל הוא לא מקשיב כאלו הדברים עוברים לידו מדי פעם מרביץ לאחותו ואף הורס לה במתקוון דברים אשיים שלה אני מוצאת את עצמי כל היום תמיר די תמיר די תמיר לא לצעוק באיזה גיל ניתן לאבכן אם אכן הוא סובל מקשב ורכוז? למי עלי לפנות כדי לאבכן אותו ? למרות שבטוך תוכי אני סבורה שהוא לא שכזה כי אני רואה שהוא אוהב לשמוע סיפורים יושב ומצייר ציור מורכב ומסובך המון זמן צופה בשדור בטלווזיה למרות שהוא ארוך וכד אז מה מה ואיך נעלה על הבעיה מה מפריע לליצן המתוק הזה

שלום דפנה, רצוי לאבחן הפרעת קשב וריכוז לפני הכניסה לכיתה א', כדי שלא יווצרו חסכים תפקודיים, בעיות חברתיות ופגיעה בדימוי העצמי. בניגוד לסברה הרווחת, גם ילד עם הפרעת קשב וריכוז יכול לשבת ולהקשיב למשהו שמאד מעניין אותו. הוא מצליח בכך הודות למוטיבציה הטבעית במצבים מסקרנים ומרתקים. ובכל זאת, בשל נסיבות חייכם, ייתכן שהמוסחות שלו וההתנהגות הבעייתית קשורות לקשיים רגשיים (ולא אורגניים) - או *גם* להם. אבחון אכן חשוב במצב כזה, ויכול לספק אינדיקציה לגבי מקורותיה של התופעה. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן מיד בתחילת השנה, ולבקש את המלצותיה לגבי אבחון במקום מגוריכם. לפעמים אפשר לעבור את האבחון במכון להתפתחות הילד, לפעמים בשפ"ח, ולפעמים אצל פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים. בקשי ממנה לשלוח אותך לגורם המתאים. בהצלחה ליאת

הי, לפני כחודש התחילו לבן שלי התקפי זעם כשלא נותנים לו מה שהוא רוצה. הכי בעייתי זה כשלא נותנים לו לראות תכנית בטלויזיה או במחשב , הוא מתחיל לצרוח חזק מאוד במשך חצי שעה רצוף ולא נרגע. האם זה נורמלי? איך אפשר להרגיע את התקפי הזעם האלו?

שלום אופיר, תינוקות בני שנה וחצי עדיין מתקשים להתמודד עם מצבים מתסכלים, והם נוטים להגיב להם בזעקות או בכי מר. בגיל זה לא רצוי להיכנס למאבק כוח ("נראה מי יישבר ראשון"), אלא לעזור לתינוק להירגע עם חיבוק, נחמה והסחת דעת, אך מבלי להיכנע בנושא שעורר את המהומה מלכתחילה. כדי לא להיכנס מראש למצבים הללו, חשוב לעשות מאמץ ולהימנע מרמות תסכול גבוהות מדי, ולאמן את הילד במצבים מתונים, איתם יש סיכוי שיצליח להתמודד בפחות מצוקה. בהצלחה ליאת

היי יש לי שתי בנות אחת בת 5 והשניה שנתיים הן דיי שונות במראה הגדולה שעם שיער שטני עיניים חומות רזה ויפהייפיה השניה שיער חום עיניים כחולות מלאה וגם יפהפייה הבעיה התגובות שהגדולה מקבלת מהסביביה" למה אין לך עיניים כחולות"" את בטוחה שזאת אחותך אתן שונות בצבעים" וכל מני תגובות שאפילו אני נשארת המומה ממה שאנשים אומרים הענין הוא שהגדולה רוצה להראות כמו הקטנה בגלל הפידבקים של הסביבה מה אני אמורה להגיד לגדןלה בדרך כלל אני אני משתדלת לא לעשות רעש מהשאולת של הסביבה אבל עדייו זה מדשר מסר לגדולה מה עושים?????????

שלום לי, נדמה לי שאם הדברים לא יזיזו לך עצמך, משהו מההתייחסות שוות הנפש יחלחל גם לבנות. קנאה היא רגש טבעי ושכיח, במיוחד בין אחים, ולא תמיד מוכרחים להיבהל ממנו. כשאנחנו, ההורים, מקבלים את הילדים שלנו כמו שהם, מבלי להתייחס לשטויות של הסביבה, הם לומדים לקבל את עצמם ולחיות בשלום עם מה שהם. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים, ילד מקסים ונבון , מדבר יפה ,כרגע בשלבים של גמילה מטיטולים, אך ישנה בעיה.... הוא נושך לפעמים ילדים אבל כשהוא נושך זה פשוט "נעילה" של הלסתות ואני לא יודעת מה לעשות ..... לפעמים הוא גם מכה סתם ללא סיבה , אפילו עם חיוך... אני ממש עובדת עצות.. מה עושים?

שלום רב, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לפנייה דומה, כלשונה. אם יהיו לך שאלות נוספות את מוזמנת - נשיכות - כמו מכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד' - הן חלק מביטוייה של תוקפנות גולמית ובלתי מעובדת, האופיינית לגיל הרך. בגיל זה ילדים עדיין מתקשים להפגין איפוק וסובלנות, ולכן במצבי קונפליקט ותסכול נראה בפעוטונים גם נשיכות. מבוגרים נוטים להגיב בעוצמה רגשית גבוהה לנשיכות, בעיקר בגלל הסימנים שהן משאירות בגופו של הקורבן, ומייחדים להן דפוסי תגובה דרמטיים וחריגים. למעשה, אין בכך צורך, שכן מדובר ב*עוד* ביטוי של תוקפנות, שחשוב למנוע בדרכים הרגילות בגן. לפעמים, תשומת הלב המיוחדת הניתנת לנשיכות רק מגבירה את סבירות הופעתן. נשיכות הן חלק משגרת היום בכל פעוטון, ולכן אין טעם להתייחס גם אל הילד הנושך בחומרה יוצאת דופן. זה יעבור. *** ועוד תשובה ברוח דומה - נשיכות הן חלק מרפרטואר התגובות של ילדים צעירים, בעיקר מול מצבי קונפליקט, תסכול ואכזבה. נשיכות, אולי בגלל שהן כואבות מאד ומשאירות עקבות בבשרו של ה'קורבן' זוכות להתייחסות דרמטית יותר מצד המבוגרים (הורים וגננות), אך עקרונית, יש לטפל בהן כמו במקרה של כל אלימות אחרת. ילדים פועלים בתוקפנות כאשר אין להם כלים אחרים לווסת את הזעם שלהם. כהורים ןמחנכים, עלינו לדאוג שהיכולת הזו תתפתח ותשתכלל. כלומר, עלינו לחשוף אותם מפעם לפעם למצבי תסכול, ולעזור להם לשאת אותם בצור טובה. כך למשל, אם הילד רוצה משהו שאינו על דעתנו, ואנחנו מוותרים ונכנעים לו כדי שלא יהיו צעקות ובכי, פספסנו הזדמנות ללמד אותו לעמוד בתסכול. אם הגענו לחנות צעצועים שהייתה סגורה, לא נרוץ מיד לאחרת, אלא נאפשר לו להתמודד עם הצער והאכזבה. ילד שלומד לשאת מידות מתונות של תסכול, לומד בסופו של דבר להתאפק, לוותר, להתפשר, לחכות בתור ולדחות סיפוק. היכולת המתפתחת לשאת מצבים של התנגשות ותסכול, מפחיתה את השימוש בתוקפנות גולמית כמו דחיפות, מכות ונשיכות. בברכה ליאת

בני מאד מפחד מבלונים(כאשר מנפחים בלון לידו הוא צועק שלא יתפוצץ) בגיל 2.6 התפוצץ בחנות ששהה בה בלון הליום, אך הפחד החל רק בשנה האחרונה.(מגיל 3)לערך. האם זה נורמאלי? הוא גם מפחד מאד מפיצוץ של זיקוקים. מישהי אמרה לי שזה בגלל שלפני למעלה משנה אני ובעלי רבנו המון (השתדלתי שלא ליד הילד אבל זה קרה) והפיצוצים מזכירים לו את המריבות בינינו. האם זה הגיוני או שזהו פחד אובייקטיבי מבלון? וכיצד להתמודד עימו ולעזור לו להתגבר על הפחד הזה?. באופן כללי בני מאד שמח בעל דימוי עצמי חיובי לא פחדן ומתמודדד יפה חברתחית גם עם גדולים ממנו.-ילד מאושר

גם אצלינו אותו דבר, ילד בן 4 שמפחד פחד מוות מבלונים. היום היינו במסיבה של הילד הגדול, לעלות לכתה א', הוא ראה שם בלון וישב שעתיים עם ידיים באוזניים ובוכה, רוצה ללכת הביתה. לא ידעתי איך להתנהג איתו?? אני גם אשמח לקבל כאן עזרה

שלום אורנה, שלום גם לאם המודאגת, יש ה-מ-ו-ן ילדים שפוחדים מרעשים חזקים (רעש מטוס, רעש מכשירים חשמליים, זיקוקים, אזעקה, רמקולים של הופעות, ובמיוחד בלונים המתפוצצים בהפתעה). לפעמים הסיבה לכך היא רגישות סנסורית-שמיעתית, ולפעמים תוצאה של התנסות קודמת שנרשמה בזיכרון ויצרה פחד נלמד. פחדים אלה, ברובם, חולפים מאליהם עם הגיל, ואין צורך בטיפול. אין צורך (ואין טעם) לעמת את הילד בכוח, להכריח אותו להשתתף בפעילות שמכניסה אותו למתח וחרדה, או אפילו לנסות בכל מחיר (גם בעדינות) לגמול את הילד מהפחד. אם נניח לזה, לא ניצור נזקים נלווים (של פגיעה בדימוי העצמי או החרפה של החרדה), והפחד ייעלם מעצמו. גם אם נדמה לנו שהילד מפסיד (הצגה נהדרת, מופע זיקוקים מרהיב או מסיבת יומולדת פיצוץ), אני מציעה לאפשר לו להתרחק, מתוך ביטחון מלא שיוכל להשלים את כל ההפסדים הללו בשנים הבאות. בשמחות ליאת

שלום רב אני בן 27 כבר. שהיתי בן 3 חודשים משפחתי לקחה אותי ללונה פארק ושם היה מתקן בו יש לירות ברובה מים לפה של ליצן ובכךצ לנפח בלון . הבלון התפוצץ לבסוף ואמי נבהלה מרעש הפיצוץ כאשר החזיקה אותי בידיה ( ככה נאמר לי כמובן ) חוויה זאת גרמה לי לטראומה שליווה אותי לאורך כל ילדותי . הפוביה הובחנה אצלי בגיל 3 שהתחלתי להגיב בפאניקה מוחלטת בנוכחתו של בלון בסביבתי . הייתי ואני עדיין מאוד חברותי והאמת שכל הילדות שלי הרגשתי ממש מובך והסתרתי את הפוביה שלי - אפשר לומר שאיכות החיים שלי נפגעה במובן מסויים בכך שחיפשתי תירוצים להעדר מארועים בשל החרדה שלי מבלונים . בגיל 15 שהייתי בוגר יותר התחלתי טיפול ממוקד אצל פסיכולוג שמטפל בפוביות . לא אשקר זה לא היה טיפול קל ואני מניח שהוא לא קל לאף אחד שסובל מפוביה זהה , אבל בסופו של התהליך החרדה שלי שעמדה על 10 מסולם של 1-10 ירדה ל4-5 והיום אני יכול להתמודד עם סיטואציות בו נוכחים בלונים למרות שתחושת האי נעימות עדיין קיימת . לכן אמליץ לך לטפל בנושא ולקחת אותו ברצינות . מצד אחד אינני יודע באיזה גיל מומלץ לטפל בפוביות כי אינני פסיכולוג מצד שני זה מאוד חבל שילד יגדל וירגיש שהוא מפספס ארועים חברתיים בשל הפחד .

הבת שלנו בת 4 וגם היא פוחדת מבלונים ונכנסת לסטרס בכי ועצימת עיניים כאשר יש בסביבתה בלון הדבר משפיע עליה כך שהיא לא רוצה ללכת למסיבות של ילדים בגן בגלל הבלונים אודה לעצתך

רועי מה שלומך ? תראה כפי שכבר ציינתי אינני פסיכולוג והיעוץ שלי מגיע מאחד שחווה את מרבית חייו עם הפוביה . ההתנהגות של ילדתכם איננה מפתיע אותי . הגבתי אותו הדבר בגילה וגם בגיל מאוחר יותר ( ממש לא היה לי הסבר מדוע אני מרגיש את הפוביה ) הורי תמיד טענו שזה בגלל אירוע של פיצוץ בלון בגיל 3 חודשים בו הוחזקתי על ידי אמי ומכיוון שהיא נבהלה מהפיצוץ המפתיע היא גרמה למעשה בתגובה שלה לפאניקה אצלי . יתכן שזהו מיתוס- לעולם לא אדע וזה כנראה לא חשוב כל כך. עכשיו לעינייננו - אני הייתי הולך למסיבות גן בחשש גדול ובמתח גדול יום שלם שהכל יעבור בשלום . איכות חיי נפגעה משמעותית מאחר שבכל ארוע בו היו בלונים הייתי נוכח בגופי אך חרדה אחזה אותי וכמובן שבו נודה בזה - זאת פוביה קצת מביישת במיוחד בגיל מבוגר יותר עבור בנים לפחות ( היום אני פתוח יותר בנושא ומדבר ) . תראה, לדעתי איכות חיי נפגעה משמעותית עד שטיפלתי בנושא בגיל 15 , אני ממש מתכוון לזה ועל כן אני מאוד ממליץ לטפל בזה כמובן בהתייעצות עם פסיכולוג לגבי המוכנות הנפשית של ילדתכן ( מזכיר שאינני פסיכולוג) . אני יודע שמה שאני רושם נשמע דרמטי קצת אבל אני פשוט יודע את ההרגשה . מי שחווה את זה מהצד לא ממש יכול לחוש את הסטרס שבעל הפוביה חווה . ביסודי ובגן יום של 6 שעות בו היו בלונים היה סיוט מתמשך עבורי . ישנם פסיכולוגים המתמחים בהתמודדות עם פוביות . הפוביה כמובן קיימת אצלי אבל ברמה כזאת שבמקום שהפחד ישתלט עלי לחלוטין אני רק מרגיש תחושת חוסר נעימות בסביבת בלונים אבל בהחלט מצבי השתפר ואיכות חיי טובה משמעותית מבעבר. אשמח לעזור עוד אם יש לך שאלות

אני בת 38 ומגדירה עצמי עדיין כמתמודדת עם החרדה מבלונים עוד מימי הילדות. הרעיון שלי הוא שהחרדה נובעת מפחד נטישה ולכן היא יכולה להצטרף גם לפחד מלאבד דברים. הבלון, לדעתי, נתפס בילדות כמו כל חפץ, שאנחנו אוהבים ומכילים אליו רגשות. עם זאת ההתקשרות היא לעיתים קרובות מאוד קצרה ומופסקת בפתאומיות. לכן ההצעה שלי היא לומר לילד כמו בסיפור:"זה סופו של כל בלון" ולהציע בלון אחר, כמו בסיפור: "...אל תצטער, נביא לך בלון אחר".

גם אני אמא ליד שפוחד מבלונים ואני עצמי גם פחדנית נוראית. מפחיד אותי לא רק המתח של קול הפיצוץ עצמו אלא גם הסאונד של הבלון המתנפח, הלחץ של הגומי כמו מין סאונד שגורם לי לתחושת צמרמורת ואי נוחות. ואז המתח מתי זה יגיע לשיא ויתפוצץ...זה כמו לשבת באיזה חדר עם כלבי זאב ורוטויילר שנובחים סביבך ומשתוללים. מי שלא מיודד עם כלבים עשוי להיות שטוף זעה רק מלשבת בחדר כזה ולקוות שהכלב לא יתנפל עליך עוד רגע..גם אם מרגיעים ואומרים "כלב נובח לא נושך" בטח התיאור שלי נשמע מפגר לגמרי מהצד. אבל הוא מדויק. קניתי כמה בלונים ואני אנסה לראות איך הולך עם הילד לאט לאט להתקרב אליהם. נעשה ניסוי להרחקת הפוביה המשותפת הזו שלנו... אשמח לעוד עצמות.

היי, אני מחפשת פסיכולוג ילדים טוב באיזור נס ציונה, ראשון לציון, רחובות. עם עדיפות לכאלה שמקבלים דרך מכבי, אבל אם יש מישהו ספציפי שהוא ממש טוב ומומלץ, נשקול ללכת אליו גם לא דרך מכבי. תודה רבה, מירי

שלום מירי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

בני בן 6 עולה לכיתה א'. יש לו קושי ביצירת קשר חברתי עם בני גילו (גם אחד על אחד וגם בגן השעשועים לאחר מס' דקות אני מוצאת אותו יושב על אחד המתקנים וצופה מהצד)עם בני המשפחה הוא משחק /ממציא משחקים ויוצר. ילדי הגן מאוד רוצים בחברתו אך הוא נאטם כאשר הוא נתקל במעט קושי. איך נוכל לעזור לו אני לא רוצה שהוא יתבודד.

שלום מירי, המידע שאת מביאה לכאן מאד חלקי, וקשה לחשוב על פתרונות-קסם שיתנו מענה לבעיה או לשרטט תכנית פעולה ברורה. יש ילדים שהם יותר ביישנים, עצורים, מעוכבים מבחינה חברתית, המצליחים ליצור קשר רק לאחר זמן, ולפעמים רק עם עזרה. לכן, בהנחה שעדיין לא מדובר על התערבות טיפולית ממש, אפשר לנסות לעזור לו בתיווך. כלומר, לסייע לו הן ביוזמה של המפגשים החברתיים והן בתחזוק השוטף שלהם. תוכלי להתקשר ולהזמין חבר הביתה, ולהישאר קרובה וזמינה כדי לתמוך באינטראקציה, לתווך בשעת קונפליקט או שיעמום, ולהציע פתרונות אפשריים. אם תרגישי שאין שיפור והתקדמות, אפשר יהיה לשקול סיוע פסיכולוגי או טיפול קבוצתי. בברכה ליאת

שלום, לבני בן ה- 13 יש קשיים חברתיים, הוא בודד אין לו חברים, קשה לו להתחבר עם ילדים אחרים. שהוא כבר נפגש עם ילד הוא אומר לי שהיה לו מאוד משעמם. שנה שעברה כל ההפסקות הוא היה לבד. ברצוני לציין שהוא ילד חכם מהממוצע. אך גם יש לו בעיות רגשיות, יש לו תחושה כל הזמן שמאשימים אותו בדברים, וגם שרק רוצים לברר מקרים מסויימים שקרו איתו הוא ישר מתחיל לבכות, להכנס ללחץ לדבר בתוקפנות ומגן על עצמו.ששואלים אותו לדוגמא מה קרה בריב מסויים הוא מתחיל לענות לא לעניין. שמנסים לדבר איתו כדי לעזור לו ולתת לו הדרכה הוא לא מוכן הוא טוען שאצלו הכל בסדר והוא לא צריך שישנו לו את האופי. קשה לו לקבל ביקורת , יותר נכון הוא לא מקבל ביקורת בכלל. שאני מדברת איתו אני מרגישה שיש איזושהיא חומה שהוא לא נותן לדברים שאומרים לו להכנס אליו.הוא בטיפול פסיכולוגי אך בנתיים אין ממש שינוי. דבר נוסף שמטריד אותי שקורים מקרים בבית הספר או עם אחותו הוא תמיד ישנה קצת את הסיפור כדי לצאת הצודק. אני מרגישה שהוא ממש מאמין בשקרים שלו. זה די דבר שחוזר על עצמו מאז גיל 7 .הוא רואה את הדברים קצת בצורה מגוזמת, דברים שאחרים היו מתעלמים הוא מתייחס ומגיב בקיצוניות ולכן די מושך אליו אש גם בבית וגם בכיתה. בנוסף הוא גם מדבר הרבה בציניות. אני די חוששת שכל החיים יהיה בודד ולבד. אני מאוד רוצה לעזור לו .אשמח לשמוע כל רעיון או דעה, תודה, סולי.אגב, אנחנו גרים באזור המרכז.

שלום סולי, ככל הנראה בנך מתקשה בהבנה ופירוש של מצבים חברתיים, ואולי הקשיים הללו הם חלק מבעיה רגשית רחבה יותר. לכן - טוב מאד שהוא נמצא בטיפול, וחשוב להתאזר בסבלנות ולתת למטפל/ת זמן ומרחב לעבודה. אני מבינה את הצורך שלך לכוון ולהדריך את בנך, אך כדי שזה יצליח ויביא לשיפור משמעותי, יש ללמוד לעשות זאת כהלכה, מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית. העמדה המתבצרת של הילד יכולה לאותת על כך שהוא שבע מהערות, מביקורת, הטפות מוסר וניסיונות 'לתקן' אותו, כך שיעמוד בציפיות. הקושי שלו לקבל ביקורת והצורך להתגונן, משקפים את החוויה שלו את העולם החברתי כמתקיף ושיפוטי. כאשר תתבסס אצלו (בעזרת הטיפול) חוויה חיובית יותר של עצמו ושל סביבתו, יש לקוות שתגדל הנכונות שלו לראות את האירועים באור מציאותי יותר, ותגבר יכולתו לאחריות ושליטה. סבלנות... ליאת

ביתי מאוננת מידי פעם בחדרה, שוחחנו בעבר על הנושא ואמרתי לה שזה טבעי רק שתעשה זאת בפרטיות, מה קורה אם חברה באה אליה ובחדרה ראיתי (ללא ידיעתה) שהיא משחקת עם חברה ובתוך כדי המשחק הן עם הבגדים מאוננות אחת על השניה , האם אני צריכה לדבר איתה בכלליות על הנושא? האם אם וכאשר הן יתחילו להחדיר דבר כלשהיא לנרתיק האם זה מסוכן, קריעת קרום הבתולים? איל להגיב, צריכה עזרה

שלום טל, האוננות הילדית אינה כרוכה בדר"כ בהחדרת חפצים לנרתיק, ועלינו להשגיח ככל האפשר (ואם צריך גם להתריע ולהזהיר) מפני האפשרות הזאת. הדאגה היא לאו דווקא לקרום הבתולים, אלא לאפשרות של פציעה וזיהום. הסבירי לבתך שהאוננות מותרת אך ורק כאשר היא לבדה. אני מציעה לשתף גם את אמה של החברה, ולבקש גם ממנה לסייע בהסברה. כדי למנוע מעשים אלה, אפשר יהיה לבקש מבתך לשחק ולשהות בחדרה רק עם דלת פתוחה. בברכה ליאת

ליאת שלום, לפני שבוע וחצי ילדתי את בני השני בני הבכור בן שנתיים ושבעה חודשים. בימים האחרונים (שלושה בערך) הוא התחיל לרייר והריור הולך ומתגבר. הוא גם בוכה הרבה גם בימים וגם מתוך שינה בלילה וכן מכניס הרבה אצבעות לפה. הוא מעולם לא רייר גם לא בתקופות שיצאו לו שיניים. הוא ילד מאד חזק באופיו, לא מוותר, נחוש, הוא מעולם לא השתמש במוצץ או בבקבוק או בכל חפץ מעבר אחר והוא ינק עד גיל שנה וארבע (לא יודעת אם רלוונטי). רציתי לשאול על דרך ההתייחסות הנכונה לעניין. זו תקופה של שינויים מהשבוע אין לו גן וזו גם התלבטות כמה נכון לו להיות בבית איתי או לבלות עם אחרים (סבתות, חברים..). אשמח לתגובה תודה

שלום סיוון ומזל טוב! לא בטוח שהריור קשור ללידה. אני מציעה להתייעץ בעניין הזה עם רופא הילדים, ולוודא שאין גורם פיזיולוגי כלשהו (חולשת שרירים, פצעים בפה, וכיוב') שגורמים לתופעה. כרגע, כשהתינוק החדש שלך עדיין ישן רוב הזמן, אני מציעה להקדיש את עיקר זמנך דווקא לילדך הגדול, ולא להרחיק אותו אל בני משפחה אחרים. הסבתות יכולות לעזור בשמירה על הקטן, בעודך מקדישה את תשומת לבך לבילוי ימי החופשה עם הילד הבכור שבוודאי זקוק לך בימים אלה של שינויים דרמטיים בחיי המשפחה. בברכה ליאת

בהמשך לשאלתינו שהילדה לא נגמלת מקקי היא או שעושה כיום במכנס קצת קצת או שהיא מתאפקת זה מאוד מפחיד מכיוון שהבטן מלאה והיא לא משחררת, אנחנו משתדלים להגיב לה בצורה יפה ולא לצעוק עליה או משהו אבל זה מתסכל מאוד וזה גם מפחיד כמו שהזכרתי לעיל זהו לעת עתה אם תצטרכי עוד פרטים אנחנו נגיד הכללללל

פיפי היא עושה בשירותים כשאני יושבת איתה בשירותים כדי שתעשה קקי היא פשוט בוכה כאי' לא יודעת מה עושים לה והמעניין פה שפיפי היא לא מפספסת כלל תצילי אותנו זה פשוט מתסכל

שלום אורלי, כמו שנכתב כאן לא מעט בעבר, פעילות טבעית ומחזורית של הגוף, נעשית בדר"כ בתיווכו החכם של הטבע, וניסיונותינו להתערב בהם (במחזורי האכילה, היציאות, השינה, וכו') רק מקלקלים. הנטייה לראות בעצירות משהו מפחיד ומסוכן מכניסה את ההורים לחרדה מיותרת, ולמאבקים קשים עם הילד. המתח והמצוקה המתעוררים בעקבות המאבק רק מחריפים את העצירות. אני מציעה להניח לטבע לעשות את פעולתו, ולא לפחד מבטן מלאה. היא תתרוקן אם רק נניח לה... בהצלחה ליאת

שהיא תתרוקן בסוף השאלה היא מה עושים עם הפחד לעשות קקי??

בני בן 3, סך הכל ילד שמחר, חברותי ומקשיב למה שאומרים לו. לאחרונה (בתקופת החופש מהגן) הוא החל להתרגז בקלות מכל דבר קטן. זה לא קשור לנושא מסויים, כל דבר שלא מצליח לו, כל דבר שאומרים לו ולא מוצא חן בעיניו, משחק שמפסיד בו ואפילו אם נדמה לו שילד אמר לו משהו. הבעייה היא שהתגובה שלו היא לברוח הצידה. כל דבר קטן שמרגיז אותו הוא רץ ומתרחק. נסיונות לקרוא לו, לפייס אותו, להציע לו דרך לחזור לשחק לא מצליחה. איך אני אמורה להגיב, מה להגיד לו? גם כשניסיתי להתעלם ולחכות שייגרע לבד זה לא הצליח. הוא פשוט נשאר בצד המון זמן.

שלום רב, בעיני, התגובה המתאימה כאן תהיה שילוב של תיקוף (ולידציה) לחוויה שלו ("זה באמת מעצבן להפסיד, אתה צודק") ושל ניסיונות לווסת את התגובה הרגשית שלו ("ואני בטוחה שתוך כמה דקות תוכל להירגע ולחזור אלינו. אני אבוא עוד מעט לקרוא לך אלינו בחזרה"). אם תחזרי אליו והוא עדיין יהיה באותו מצב, אל תבקרי אותו ואל תנסי לשדל אותו. הזכירי לו שאתם מחכים לו, ותשמחו לקבל אותו אליכם כאשר יתאים לו לחזור. זה מסר מעודד וחשוב, שמכבד את רגשותיו של הילד וגם לא משאיר אותו בודד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4. אנחנו חברים טובים של אחד מחברי הגן של בננו ונראה לפעמים שאנחנו כופים עליו מפגשי אחר הצהרים רק בגלל החברות שלנו עם הוריו. פעם אמר בתוקף שהוא אינו רוצה להיפגש איתו כי הוא מתווכח איתו כשבמקביל נקב בשם ילד אחר שאינו מתווכח איתו ואותו מוכן להזמין לביתו. יש לציין כי אותו חבר אכן דעתן ונכנס לווכחנות עם בני די מהר ובתדירות גבוהה. האינטראקציה באמת מתוחה (כך גם אני מרגישה) החבר בכוונה ובמעברים חדים פתאום מתחיל עם ווכחנות. מה עלי לעשות? האם לפעול לעידוד החברות ושיפורה, האם להקשיב לבני ולהימנע מפגישות אחר הצהרים ולהתרחק מההורים, כיצד אנהג מול ההורים מבלי שאפגע בהם- הם יוזמים די הרבה מפגשים עם הילדים.

שלום שירלי, אכן דילמה. נדמה לי שלא מדובר בשאלה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא בסוגייה של 'נימוסים והליכות'. לא בטוח שיש כאן כללי נכון ולא נכון, וההחלטה כיצד לפעול - מוטב שתישען על השכל הישר והאינטואיציות שלכם. כלומר, מן הראוי להתחשב בהעדפותיו ורצונותיו של הילד שלכם, ולאפשר לו להיפגש אחה"צ עם הילדים שטוב ונעים לו בחברתם. עם זאת, כאשר מדובר בידידי המשפחה, שקרבתם יקרה לכם, אפשר לצפות מהילד, כמו משאר בני הבית, לנהוג בהם בנימוס ידידותי בגבולות הסביר. אם מדובר בחברים טובים באמת, אפשר לשתף אותם בדילמה, ולהגיד משהו על כך ש"לילדים שלנו קצת קשה יחד בזמן האחרון, אבל לנו, הגדולים, דווקא כייף ביחד. איזה מזל שאפשר להיפגש גם בלי ילדים..." האתגר האמיתי הוא להימנע מכל אמירה שיפוטית כלפי הילד שלהם, ולהציג את הדברים כעובדה טרוויאלית ולא מאד גורלית. בהצלחה ליאת

שלום, כיצד ניתן להגיב כשלילד בן שנתיים יש התקפות זעם, לדו' מעיף את צלחת האוכל, צורח, מעיף משחקים שמוסרים לו. תודה רבה

שלום א, גיל שנתיים מתאפיין בהתקפי זעם, ואפשר לראות בהם ציון דרך התפתחותי חשוב, בהיותם משקפים ניצנים של עצמאות ("אני לבד!") ותחושת כל-יכולת. חשוב שההורים יוכלו לעמוד מול התקפי הזעם מצויידים בסבלנות, הכלה והבנה מצד אחד, ובנחישות לשמור על הגבולות מצד שני. כאשר הילד מעיף את צלחת האוכל, אפשר לומר בשקט "אני רואה שאתה כבר לא רעב, ולכן אקח מכאן את הצלחת, עד לארוחה הבאה". ובאופן דומה - "אתה כנראה לא רוצה, או לא יכול, כרגע לשחק יפה, וכדי שלא תשבור ותקלקל את המשחקים שלך, ארחיק אותם עד שתצליח לשחק יפה, כמו גדול". עמדה סמכותית, רגועה ועקבית מול הסערה הגדולה, מאותתת לילד "אנחנו כאן בשבילך, מחבקים, מרגיעים, אך גם שומרים עליך מפני ההרסנות שבך". אין טעם להיכנס למאבקי כוח או כבוד. אדרבא, עדיף לסייע לילד "לרדת מהעץ", ולהגיש לו את הסולם באהבה ("אוי, אתה צורח נורא. בוא ננסה לראות אם יש משהו נעים שנוכל לעשות יחד"). החכמה היא, כמובן, לא לתגמל את ההתנהגות הבעייתית, אך להכיל אותה ולעזור לו להיחלץ ממנה בזמן קצר ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני אוטוטו בן 5 אני ובעלי גרושים כשנתיים וחצי. הגרוש שלי נמצא בחו"ל. מגיע לבקר כמה פעמים בשנה. לפני כשבועיים נסענו פעם ראשונה אחרי שנתיים לבקר אותו ואת המשפחה. הופתעתי מאוד מהתנהגות בני, הוא היה אך ורק עם האבא ורצה רק את משפחתו, ולא רצה להיות איתי או לדבר איתי. אני ישנתי במלון והוא עם האבא. חזרתי לפני כשבוע והוא נשאר עם האבא ויחזור עוד שבועיים. הוא מסרב לדבר איתי ואומר שרוצה להשאר שם. היחסים ביני לבין בני מעולים ויש אהבה כל הזמן. הוא ילד מאוד שמח מאושר ועצמאי וממש גבר קטן. אשמח להבין מדוע ההתנהגות שלו כזו כי מאוד נפגעתי. תודה רבה

שלום רונה לי, בנך נמצא כל השנה הרחק מאביו, ולכן (כמו אצל רוב ילדי הגירושין) אבא הופך מצרך נדיר, מבוקש ואטרקטיבי. אל דאגה, האהבה וההתרפקות על אבא אינה מבטלת את אהבתו כלפייך, גם אם לזמן מה זה נראה כך. אני מניחה שלאורך השנים (ובמיוחד לקראת גיל ההתבגרות) עוד תחווי תחושות כאלה, העלולות לאתגר גם את האמא הפתוחה והליברלית בעולם. זה חלק מהחיים שלכם כהורים פרודים, וכנראה שלומדים לחיות עם זה. המשיכי לשדר לבנך אהבה, דאגה ואכפתיות, ואל ת?תני את אהבתך בבלעדיות או העדפה שלך על פני אביו. זה עלול רק לסבך את המצב ולגרום לכעסים שלא לצורך. נסי ליהנות מהחופש. גם זה משהו... בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה לך על התגובה המהירה! הרגעת אותי מאוד! בינתיים כבר הספקתי לדבר עם הבן שלי וגם אמר שהתגעגע. אני נהנית מהחופש.

אני בת 15 ועברתי הרבה דברים קשים השנה עברתי אונס--- מישהו ניסה להתחיל איתי וכנראה הוא נהיה קיצוני מידי באותו ערב\לילה ותקף אותי , אמרתי לו להפסיק כמובן אין לי רצון להיאנס ביום שכולם יוצאים. והרגשתי רע מאוד עם עצמי , אני חזקה מאוד נפשית גם הפסיכולוגית שלי אמרה לי את זה. אבל הפחד שיבוא מישהו ולא משנה אם אני אסמוך עליו או לא עדיין הפחד הכי גדול שלי שייפגעו בי , בצורה פיזית או רגשית. הדבר השני שקרה לי השנה , התאהבתי בידיד הכי טוב של אחותי--- הוא גדול ממני בשלוש וחצי שנים ואני הסתמכתי על עובדות שהובילו גם אותו וגם אותי לבלבול. הוא אמר לי דברים יפים , אפילו יותר מידי יפים שזה היה מחשיד אבל מה שעיוור אותי זה רק הוא ולקח לי זמן להבין שאני מתחברת אליו ושאני מספרת לו הכול (חוץ מהרגשות שלי אליו) ואז שהבנתי את כול הסיטואציה שאני נמצאת בה איתו אז החלטתי לספר לו וזה פגע רק בי אז שמתי את שני המקרים האלו מאחוריי , השאלה איך אני ממשיכה מכאן הלאה ?

שלום חיובית, המשיכי לעבוד בטיפול על היכולת לסמוך ולבטוח במי שראוי לאמון שלך, ולשמור על עצמך ממי שלא. היכולת להבחין ביניהם חשובה מאד גם היא. סדר העדיפויות כרגע הוא- 1. לשמור על עצמך - גוף ונפש 2. לשמור על הטיפול שלך. 3. לבנות לעצמך חיים שיש בהם משמעות וערך. אירועי חיים קשים צריך באמת ללמוד "לשים מאחורינו", לא לפני שעיבדנו אותם, למדנו מהם משהו, ודאגנו לכך שלא ישתחזרו שוב ושוב. יש לך הרבה עבודה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים ובתקופה האחרונה יש לי מחשבות על פגיעה עצמית שגם מימשתי אותן בשבוע האחרון...שריטות על היד.. המטפלת שלי יודעת וראתה... רציתי לשאול, אם אני אמשיך לעשות את זה לעצמי יש מצב שהיא תגיד לי שהיא לא רוצה לטפל בי יותר? תודה!

שלום מימי, אני לא יודעת מה החוזה הטיפולי ביניכן אומר, אך רוב המטפלים יודעים להתמודד עם מצבים של פגיעה עצמית מבלי לומר נואש. אם המטפלת שלך תתרשם שיש בכך כדי לסכן את שלומך וחייך, נכון יהיה להכניס גורמים נוספים לתמונה. אני מציעה לך לעשות מאמץ וללמוד מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה, כדי להתמודד עם הכאב בדרך פחות הרסנית. בהצלחה ליאת

מה הכוונה להכניס גורמים נוספים? כמו מי, מה? הלחצת אותי קצת... ואיך אני יכולה ללמוד ויסות עצמי לבד? לא בטוחה שהבנתי את כוונתך עד הסוף.. תודה :)

בני בן השנתיים הוא ילד חמישי במשפחה. ילד מאד אנרגטי שובב וחייכן, מאד חמוד אבל מרבה לבדוק את הגבולות. לאחרונה הוא מגלה העדפה ברורה לאבא שלו, לעיתים "נדבק" אליו ולא מוכן לבוא אלי, כשאבא שלו בסביבה הוא בודק כל הזמן אם הוא קרוב, ולפעמים כאשר מקבל מכה או נמצא במצוקה כלשהי בוכה ורוצה רק את אבא, לא מוכן שאנחם אותו או ארים אותו ובכלל מביע אי שביעות רצון כשאני מנסה לחבק אותו, להחזיק לו את היד וכדומה. לעיתים גם מעדיף כמה מאחיותיו או אחיו הגדולים על פני. מיותר לציין שאני מאד נפגעת מההתנהגות הזו וקשה לי גם להסתיר זאת. אני פשוט לא מבינה את הסיבה להתנהגות הזו. כמו שציינתי זהו ילדי החמישי ומעולם לא חוויתי משהו אפילו דומה עם ילדיי האחרים. חשבתי שילדים אוהבים את הוריהם באופן טבעי ורוצים את קרבתם, ולפתע זה לא מובן מאליו וזה גורם לי לחוש הרבה חוסר בטחון. אני לא מומחית אבל מרגיש לי לא נכון שאצטרך כל הזמן להתאמץ או "להתחרות" בבני המשפחה האחרים כדי שבני ירצה בקרבתי. מרגישה שאני כמהה אליו וכל כך רוצה להרגיש שהוא רוצה את קרבתי. אני מאד חוששת שההתנהגות הזו שלו תמשיך ויווצר דפוס שישפיע על כל היחסים שלנו. איך אפשר להבין את ההתנהגות הזו, מה אפשר ומה כדאילי לעשות?

היי, ילדים אכן אוהבים את הוריהם, ורוצים את קרבתם באופן טבעי. אין לי ספק שבנך הקטן אוהב אותך וזקוק לך לא פחות מאשר לאביו. זו אינה תחרות, והאהבה לאבא אינה מבטלת או באה על חשבון האהבה לאמא. לפעמים, עם או בלי סיבה, ילדים מעדיפים לזמן מה או בסיטואציות מסוימות, הורה אחד על פני אחר, ואולי זו הסיבה שהטבע החליט שלכל יצור חי יש שני הורים :-) ככל שתאבקי בזה, תעלבי מזה, תילחמי בזה, יש סיכוי טוב שהמצב יימשך. אני מציעה לך לפרגן בשמחה לקשר הטוב בין הילד לאביו, ולנצל את הזמן שהוא בחברת אביו להשקעה ובילוי עם הילדים הגדולים יותר, שבוודאי ישמחו. בברכה ליאת

שלום רב אני מחפשת פסיכולוג ילדים קליני לעזור לילד בן 7 העולה לכיתה א' ההורים מדימונה ויכולים להגיע גם לבאר שבע נוירולוג אבחן אותו ללא בעית קשב וריכוז וללא צורך בכדורים והמליצו על טיפול רגשי להתמודדות עם דחית סיפוקים, כשלון שעמום מהיר ומניעת התפרצויות וכעסים ההורים ממש לחוצים וצריכים יש מקצוע טוב בענין , אודה על תגובה בהקדם וישר כוח על העזרה המושטת

שלום אנג'לה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום , ברצוני לדעת מה קורה כאשר אמא שהיא חרדה מאד והיסטרית, בעלת גבולות מאד חדים שמשליכה זאת על ילדיה, היא חסרת סובלנות, ולא מאפשרת לילדיה להיות משוחררים איזה תהליך יעבור ילד בעקבות אמא שהיא מאד חרדה ולא פנוייה רגשית לילד?

שלום קארין, אין ספק שבמצב האידיאלי, לכל ילד מגיעה הורות טובה, יציבה, מכילה ונוסכת ביטחון. למרבה הצער, אף אחד מאיתנו, ההורים, אינו מושלם, חלקנו חרדתיים, חלקנו מדוכאים, וחלקנו מתמודדים - במקביל למשימות ההורות - גם עם משברי חיים ותביעות מציאות לא פשוטות. כאשר ההורה חלש, פגוע, לא זמין רגשית, חשוב שיהיו לילד מעגלי תמיכה נוספים (הורה נוסף, בני משפחה אחרים, גננת, מורה, פסיכולוגית, וכד'). ילד שאינו נהנה מהגנה כזו, נמצא בסיכון לפתח בעצמו קשיים רגשיים מסוגים שונים. מידת הפגיעה ואופייה קשור בנסיבות הספציפיות, במערך הכוחות שלו עצמו ושל סביבתו. לעיתים גם למטען הגנטי יש מה לומר, כאשר ילדים להורים חרדתיים (למשל) נמצאים בסיכון לפתח בעצמם הפרעת חרדה. בברכה ליאת

שלום ליאת ותודה על הפורום המצוין! בנותיי בנות 8 ו-6 ביחסים מצוינים והרבה פעמים לובשות אותו דבר והקטנה מאד רוצה להיות כמו הגדולה בכל דבר. לאחרונה היא התחילה לומר שהיא רוצה להרזות כדי שיהיה לה גוף כמו לאחותה ושואלת על אוכל אם הוא משמין. אכן הילדה הגדולה רזה יותר מהקטנה אבל תמיד אנחנו דואגים לומר להן שלכל אחת יש את היופי שלה ואת היחודיות שלה. אני חוששת שזה יוביל את הקטנה (והמתוקה מאד...) לרגשי נחיתות מעבר לקנאת אחים רגילה. מה את מציעה?

שלום הילה, הטיפול בבריאות הגוף ובדימוי הגוף צריך להיעשות, לטעמי, ללא קשר לילדים אחרים. כדי שבתך תוכל לחשוב על עצמה במונחים של נפרדות וכוליות, ללא ההשוואה לאחרים, אפשר לכוון בעדינות למצב בו כל אחת מהבנות נראית ומתלבשת עפ"י טעמה, מבנה גופה וגילה. כאשר את קונה להן בגדים זהים, את מדגישה את ההבדלים ביניהן, וההשוואה היא בלתי נמנעת. בואי נקווה שצעד קטן אך משמעותי זה, ימתן חלק מהקנאה. מעבר לזה, המשיכי לשדר מסרים מחזקים, המתפעלים מהבנות ללא קשר למראה שלהן. הפניה של רינה, כאן למטה, מזכירה לנו למה זה חשוב. בהצלחה ליאת

אני בת 17 וחצי. זקוקה מאוד לעזרתך ולעצתך. מאז שאני מכירה את עצמי אני מרגישה כי חשוב לי להבליט את עצמי מבחינה חיצונית. חשוב לי להיראות טוב כל הזמן ובעיקר לשאת חן בעיני הבנים. מוצא חן בעיניי שהבחורים מסתכלים עליי בהערצה ובוחנים אותי מכף רגל ועד ראש. זה ממש נותן לי להיות בראש מחשבתם וכך אני זוכה ליחס מיוחד, מועדף. יש לציין כי נתוניי החיצוניים טובים מאוד וכל מי שמביט בי מסובב את מבטו אחריי. אני ממש נהנית מכך, אם כי לפעמים אני קצת נבוכה מכך- מבוכה שמתחלפת בתחושת גאווה. אך לצערי אני נוטה להסתכל על הבנים במשקפת שונה ומוזרה: אני חושבת כיצד למשוך את הבנים ו"לפתות " אותם מבחינה מינית. אני מוצפת מחשבות על קיום יחסי מין עימם, או סיטואציות אירוטיות שבהם אני במרכז העיניינים ומוערכת וכתוצאה מכך מועצמת. לצערי זה ממש מעסיק אותי כל אימת שאני פוגשת בחור או משהו הנקרה בדרכי. מחשבות אלה מכבידות עליי. יצויין כי יש איבר בגופי שאינני חשה בנוח עימו- החזה שלי- שהוא קטן מימדים לכל הדיעות. עובדה שאני מתמודדת עימה ע"י חזיות מרופדות. אני חשה תחושות תסכול נוכח עובדה זאת, ותחושת העדר שלמות לה אני מייחלת. הבעיה הגדולה מכל: כל בחור או בן שיש בדעתי למצוא חן בעיניו, מייד עולה הצורך- לשכב איתו כדי לזכות ביחס ממנו ובתשומת לב. אני זקוקה נואשות לשוחח עם משהו, לחלוק חוויות, למצוא חן בעיני אנשים כדי לחוש שייכות וביטחון. אני חושבת, בתפיסתי המוטעית כי יחס כזה אוכל לקבל רק מהבנים הרוכשים לי אהבה מעשית: חיבוקים, נשיקות, מרעיפים עליי מילות אהבה ושבחים על גופי החטוב. אנא עזרי לי מה עליי לעשות?

שלום רינה, את, כנראה, שייכת לקבוצת הבנות שיכולות להודות על מזלן הטוב, ולשמוח על שנחנת במראה חיצוני מצודד שמסייע לך לקבל תשומת לב רבה מבני המין השני. כמו שאת מבינה בעצמך, יש צד נוסף ל'מתנה' הזו, והוא ההתמכרות לאספקה סדירה של מחמאות ומבטים, והישענות כמעט מוחלטת על הנתונים החיצוניים בתפיסה העצמית שלך. זה באמת מצב לא רצוי, אם כי הוא אינו נדיר בגיל שלך. אני רוצה לקוות שעם ההתבגרות, תצליחי לפתח אצלך תחומי חוזק נוספים, שיעניקו לך תחושת ערך וביטחון. ועוד משהו. הרצון לשכב עם כל בחור נאה שאת פוגשת (אני מקווה שאת לא עושה זאת באמת) בא למלא, כפי שכתבת, את הצורך בתחושת קרבה, אינטימיות ושייכות, אך יש בו גם פוטנציאל לפגיעה. יחסי מין ומגע פיזי אכן קשורים לקרבה ואינטימיות, אך רק כאשר הם חלק ממערכת יחסים משמעותית, הנשענת על ממדים נוספים של קשר. כשהם לבדם, אין בהם כדי לתחזק קשר משמעותי ומספק, ואת עלולה לכן למצוא את עצמך נעזבת שוב ושוב, פגועה ונעלבת. שמרי על עצמך ליאת

ליאת שלום, יש לי בעייה מול ביתי בת השבע.היא כל הזמן עושה צרכים בתחתונים,פיפי היא עושה בשירותים אבל צואה היא כל היום עושה בתחתון.זה קורה 6-7 פעמים ביום.אם היא בבית אז אני מבקשת ממנה להיכנס להתקלח אבל אם היא נמצאת בחוץ היא פשוט עושה וזה לא מפריע לה עד שמישהו מעיר שיש ריח באזור ואז היא מתקשרת אליי בטענה שיש לה כאבי ראש או בטן ומבקשת לחזור הביתה.ניסנו הרבה שיטות :פרסים,שיחות,התעלמות.אבל היא עדיין ממשיכה,זה נמשך לפי דעתי כבר שנה וחצי.אני לא יודעת האם זה קשור אליי כי אני עברתי משבר של אחות שנפטרה לפני כמעט 3 שנים.ובלידה האחרונה שלי הייתי מאושפזת זמן של חודשיים לפני הלידה.יש לציין שיש לי ארבע בנות והיא השנייה. הצואה נעשית כל פעם במינון נמוך בתחתון.שלא נדבר על שקניתי לה מאגר של תחתונים בגלל התופעה כי כל תחתון שהיא עושה בו נזרק לפח כי הוא כבר לא ניתן לניקוי. אני ממש צריכה את עזרתך כי אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. תודה מראש, מיה

שלום מיה, אנקופרזיס (הצטאות) היא אחת הבעיות העקשניות של גיל הילדות, והלוואי שאפשר היה לעזור בעצה אינטרנטית מרחוק. אין ספק שלאווירה ולאופי התקשורת בבית יש תפקיד בדרמה הזאת, ולכן אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בדר"כ, במוקד ההתערבות הטיפולית עומדים היחסים בין הילד להוריו, והיכולת שלהם להכיל את המצבים הבעייתיים הללו ללא ביקורת (זה נורא קשה, אני יודעת). אם תחשבי על מהות הסימפטום, תוכלי אולי להקשיב למה שהילדה שלך מבקשת דרכו: תהיי איתי, תאהבי אותי, תטפלי בי, תרחצי אותי - גם כשאני מדיפה ריח רע. יכול להיות שמפאת המשברים הקשים שעברת, וההתעסקות הרבה עם הבנות הקטנות, היא קצת 'נשמטה', וכך היא תובעת את נוכחותכם. אני מפצירה בך להגיע להדרכה והתייעצות, ועד אז, להשתדל להיות סבלנית ונינוחה, גם אל הקקי. חשוב מאד לציין, שחובה עלינו לשלול - לפני הכל - בעיה רפואית שיכולה לגרום לתפקוד לקוי בשרירי הסוגרים. מקווה שעשית זאת. הבשורה הטובה היא שאצל רוב הילדים האנקופרטיים, הבעיה חולפת מאליה עד גיל תשע בממוצע. בברכה ליאת

שלום רב! מבקשת בדחיפות המלצה חמה על פסיכולוג/ית למתבגרים באזור השרון. אשמח גם להמלצה על פסיכולוג/ית שבהסדר עם קופת חולים "מכבי". תודה, שולי.

שלום שולי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא לתאומים בני כמעט 9 (בנים) האחד בוגר יותר והשני בוכה כמעט מכל דבר. כשאומרים לו לא על משהו הוא יבקש שוב ,ישאל למה ולאחר כמה שניות יבכה. לפעמים הוא מצליח לקבל את שלו אחרי בכי קורע לב. הוא מודע לזה שהוא בוכה הרבה ואומר לי שאין לו שליטה על זה. לפני החופש הגדול אמרתי לו שכשזה קורה לו בכיתה שינסה לא לבכות אלא להתגבר והוא "עבד על עצמו" והצליח לרוב אך כעת, בחופש אין כמעט יום שיעבור בלי בכי. מה עושים? הוא נראה לי כבר גדול להתנהגות כזו.

שלום תמר, יכול להיות שהבכי במצבי תסכול קשור לקשיים בוויסות הרגשי, ויכול להיות שהבכי הוא תגובה נלמדת, באמצעותה - כך למד הילד החכם שלך - אפשר להשיג (כמעט) כל מה שרוצים. כמובן ששני ההסברים גם יחד יכולים להיות תקפים במקרה שלכם. בכל מקרה, כדי לעזור לו לוותר על הבכי כתגובה 'אוטומטית', ולרכוש דרכים בוגרות יותר להתמודדות עם מצוקה ותסכול, אין ברירה אלא "לאמן" אותו, ולאפשר לו לחוות תסכול מתון מבלי להיכנע (למרות הבכי קורע הלב). אם הוא יגלה שהבכי שוב אינו מזכה אותו בתשומת הלב הרבה שלך ואינו גורם לך לספק את רצונותיו בכל מחיר, סביר להניח שהוא יוותר בהדרגה על הבכי. אני מציעה לא לעשות זאת בדרך של מאבק, אלא דווקא בדרך מכילה ומכבדת ("אני מבינה את האכזבה שלך, ורואה שקשה לך, אבל אני לא מתכוונת לחזור בי מהחלטתי. לכן, אשמח לשחק איתך או לבלות איתך כשתפסיק לבכות, ועד אז, אתה יכול לעבור לחדר שלך. אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך להתגבר, אשמח מאד"). אם תתקשי לבד - הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-9, ילדה מאוד בוגרת ונבונה. היא בכורה, יש לה עוד שני אחים צעירים ממנה (6,2). היא כבר ישנה בחדר משלה, בשנתיים האחרונות, למרות שתמיד אהבה שיש מישהו איתה בחדר כשהיא נרדמת (יש מחשב בחדר, אז היינו על המחשב). הרגליי השינה עם אחיה בן ה-6 גם לא היו מוצלחים, הוא מאוד מהר היה מגיע למיטתנו. לפני כחודשיים, החלטנו על מהפך, כולם ישנים במיטותיהם,היא חזרה לישון בחדר עם אחיה, ע"פ רצונה בלבד, וסידור השינה הוא כזה שאני יושבת לידם קצת, בד"כ עד שהקטנים נרדמו, והיא עדיין לא היתה נרדמת, אז הבטחתי לבוא "לבקר" אותה. זה הלך תקופה בסדר, עד לאחרונה שיהיה פשוט בחרדות, שהאחים שלה נרדמים לפניה, ושחס וחלילה אני ואביה לא נרדם לפניה... היא שוכבת במיטתה מנסה לישון ופשוט לא מצליחה, היא יוצאת מהמיטה אחוזת אימה, בוכה ורועדת, שהיא לא מצליחה להרדם ושאולי היא תרדם לידנו ונעביר אותה. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, יש לציין שגם אחיה בן ה-6 מפחד, אבל הוא נרדם מהר ומתגבר על הפחדים, אלא אם כן היא גורמת לו גם לפחד, ואז לשניהם קשה להרדם. כמו שאמרתי, תמיד היא לא "ידעה" לישון לבד אבל בזמן האחרון זה יותר חמור. רציתי לציין שהיא גם שמעה לפני חצי שנה בערך, על פריצה שהיתה אצל חברים שלנו, ומאז היא בכלל בפחדים, ובודקת שהדלת נעולה עם הבריח. מה עושים? לפנות לייעוץ? תודה מראש

שלום דידי, נדמה לי שאחד התחומים בהם קשה מאד להורים "לעמוד על שלהם", זה נושא ההשכבה ויקיצות הלילה של הילדים. יתכן שהקושי נובע מהזדהות-יתר עם פחדי הילדים, ויתכן שזה קשור לעייפות הרבה של ההורים בסוף היום או באמצע הלילה. בכל מקרה, אני ממליצה לך מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים קליני/ת, בה תוכלו ללמוד כיצד להימנע מרחמים, ולאזן בין הצורך להיות זמינים ותומכים עבור הילדים המפוחדים, לבין הצורך להנהיג סדר ויציבות בחיי היום והלילה של ילדיכם. בברכה ליאת

תודה על הפורום מאוד עזרת לי . הייעצתי איתך על חוג שחיה לא ויטרנו המשחנו והיום בן שלי שוחה מאוד היתחזק ומאמן מאוד מרוצה ממנו והוא מרוצה וקיבל ביטחון. אבל אכשב רציתי לשאול על בעיה אחרת .ילד בחופש הגדול נימצא רוב היום אצל סבתא מאוד מיתפנק היא מרשה לא הכול והוא התחיל לדבר לא יפה כמו תשתקי ,אני אזרוק אותך לזבל . ואני מדברת איתו מסבירה וגם סוגרת טלויזיה לזמן מה הוא מבקש סליחה ואחר קח ממשיך שוב .סיבות לויקוח יש הרבה מי בגדים עד למישחקים .מה עושים איך מתפלים בזה כדי שהמצב הישתפר בבית הוא לא שומאה את זה כנירא בפרק כול החברים שלו יותר גדולים ממנובני 7-8

שלום אביטל, בדרך כלל, בעיות התנהגות וחוסר גבולות הם לא תוצאה של חיקוי (כי ילדים בעייתיים תמיד יהיו, ובכל מקום), וגם לא אשמתה של סבתא מפנקת (לסבתות מותר...). אם הילד שלך מדבר אלייך בחוסר כבוד ובחוצפה, זה בגלל שהוא רואה שזה אפשרי, ובגלל שהוא מתקשה לראות בך דמות סמכות. כאשר את כועסת, ומנסה להעניש אותו (סוגרת טלוויזיה לזמן מה), הוא לומד שדי בקלות הוא יכול לחמוק מהמצב הלא נעים, באמצעות בקשת סליחה - כמה פשוט! זה קצת כמו לעשות undo במחשב, והופ! הכל חוזר לקדמותו. למרבה הצער, בקשת הסליחה אינה משקפת צער אמיתי או חרטה, וגם אם כן, את רואה בעצמך שהוא חוזר להתנהגותו הבעייתית די מהר. לכן, עלייך להביא למצב שבכל פעם שהוא נוהג בך בחוסר כבוד או זלזול, תהיה לכך תוצאה שלילית מבחינתו, והוא יפסיד את הנוכחות הנעימה שלך ואת ההשתדלות שלך באותו יום. אני מציעה לך לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא תשוות קודמות בנושא הצבת גבולות. טוב אף יותר - להגיע להדרכת הורים של פגישה או שתיים אצל פסיכולוג/ית ילדים, וללמוד את העקרונות הבסיסיים של הצבת גבולות יעילה. בהצלחה ליאת

שלום לליאת אני אמא לסטודנט שהוא עתודאי(לימודים לפני צבא) עכשו אחרי תקופת מבחנים ופרויקטים חזר עם חוסר אנרגיה ומצב רוח קצת ירוד ולא מבין מה עובר עליו רוצה להמשיך לעבוד בעבודה עם לקוחות שבאים בטענות וזה מקשה עליו וחוזר משם עוד יותר עם מצב רע עליו להשלים עוד מבחנים מה עליו לעשות ולמה זה קורה בדיוק בקיץ הוא אוהב להיות פרפקציוניסט מה הפתרון מה להסביר לו תודה על תשובתך

שלום דוריה, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף מה בדיוק מדאיג אותך. מצב רוח קצת ירוד יכול לתקוף כל אחד מאיתנו, בטח אם יש לנו להשלים מועדי ב' בזמן חופשה. לפעמים היכולת להכיל את מצב רוחם הרע של הילדים, ההבנה והעידוד - זה כל מה שצריך. כלומר, לא לשפוט אותו או להפציר בו לראות את "חצי הכוס המלאה", אלא דווקא להיות איתו בחצי הריק, ולעזור לו לעבור את התקופה המבאסת עם קצת פחות בדידות. אם את חוששת שמדובר בדיכאון או בקשיי תפקוד משמעותיים, הציעי לו להיעזר בטיפול פסיכולוגי (אפשר גם דרך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה). בהצלחה ליאת

שלום! ילדי בן ה-4 החל להתנגד לגילויי חיבה פיזיים (נשיקות וחיבוקים) בעיקר בציבור (ובעיקר כשהוא מחופש לחייל אמיץ...) אך גם בבית. האם זה מאפיין ילדים בגיל הזה? האם "להניח" לו בסירובו? לשאול אם הוא רוצה ולכבד את רצונו? האם זהו באמת רצונו? תודה

שלום ניצן, "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים- אני תכף מנגב בשרוול" שירו המקסים של יהודה אטלס (עם הלחן המקסים לא פחות של מתי כספי) מדבר על התופעה שאת מתארת כעל משהו כמעט אוניברסאלי. בעידן בו אנו שבים ומדגישים בפני ילדים את הצורך לשמור על עצמם ממגע חודרני ולא נעים, כמובן שיש לכבד את הבחירה שלו, ולהתחשב בה. למרבה המזל, יש המון דרכים להביע אהבה וחיבה גם בלי זה. לפעמים, כשהמאבק נגמר, נגמרת גם ההתנגדות... בברכה ליאת

לקחת את בני(4) לפסיכולוגית ילדים על מנת לטפל בבעיה של חוסר ביטחון,ביישנות. בני בתחילת השנה מאוד אהב ללכת לגן, לאחר חצי שנה בערך סירב ללכת לגן היה חוזר מהגן עצוב ובמקביל דיבר בבית על היותו קטן(מתחת לאחוזון 3),הגיע למצב שבכניסה לגן אוחז בחוזקה ברגלי ובוכה בכי קורע לב הגננת צפתה במתרחש ולטענתה אין שום בעיה הכל בסדר,באחת הפעמים בבוקר כשנכנסתי עם בני לגן ניגש אליי ילד(שהיה חבר שלו) ואמר שהוריו אסרו עליו לשחק עם בני רק כי הוא קטן מידי...אביו אישר שכך אישתו ביקשה מבנה ואז הבנתי את המצוקה של בני למה עסוק כל הזמן בנושא. הפסיכולוגית אמרה שהוא לא סובל מחוסר בטחון ושהוא לא ביישן היא אמרה שלדעתה שהוא עבר טראומה מאוד קשה,כל פעם שניסיתי לדבר איתו על מה שקרה בגן הוא העביר נושא על שאר הדברים דיבר בכיף ובבטחון. בהמשך הוא כן סיפר שחווה הצקות מילדים מסוימים בגן. בכל אופן לדעת הפסיכולוגית ההבחנה שהוא עבר טראומה קשה והיא ביקשה ממני לגשת לפגישה אחת מול פסיכאטרית שתאשר את ההבחנה שלה. את ההבחנה היא עשתה בעשר דקות הראשונות (אני לא מזלזלת) כיוון שהוא לא דיבר איתה,שאלה אותו 10 שאלות והוא ענה רק על אחת בראש,זה הדאיג אותה מאוד אמרה שהוא מגיב רק למה שהוא רוצה. לא צריך לתת לילד להיפתח קצת? אפילו עם הדודות הקרובות לוקח לו זמן להיפתח. לא הצלחתי להבין למה אני צריכה לגשת לאישור ההבחנה אצל פסיכאטרית? תוכלו להסביר לי ? אני לא מבינה !!!! תודה

מה עדיף ויעיל פסיכולוגית או תרפיה באומנות?

שלום יעל, אילמות סלקטיבית יכולה להיות תוצאה של טראומה, אך גם של גורמים נוספים, דרמטיים הרבה פחות. אני מניחה שהפסיכולוגית מבקשת "מבט נוסף" של פסיכיאטרית ילדים, כדי לאשש או לשלול את אבחנתה. הטיפול באילמות סלקטיבית יכול להיות אצל פסיכולוג קליני, מטפל במוזיקה, מטפל באמנות - ובלבד שהמטפל יהיה מיומן ומנוסה מאד בתחום זה. זכרי שהתערבות מוקדמת עדיפה על פני ההשתהות, בעיקר כדי לא לגרום לילד גרעונות חברתיים (שכנראה כבר קיימים). בהצלחה ליאת

בתי בת ה- 6 ילדה שמחה וחייכנית ומאוד עקשנית באופייה שאלתי אותי במהלך המקלחת האם מותר לפין להתנגש בפות ולהכנס? מאוד נלחצתי למרות שניסיתי להסתיר וישר שאלתע עם מישהו פגע או נגע ואמרה שלא ניסיתי ללחוץ ועדיין מתעקשת כבר יומיים אני מנסה בכל דרך להבין האם מישהו נגע או דיבר והיא מתעקשת שלא קרה כלום! בעקשנות המתאימה לה. היא מאוד שמחה והתנהגותה לא השתנתה כמו גם התיאבון ומצב הרוח. אינני רואה סימנים אך אנחנו מאוד חוששים. ביקשתי מבעלי שידבר איתה בכדי לבדוק האם קרה משהו אבל הוא די חושש להלחיץ אותה ומצד שני אנחנו די דואגים שקורה משהו מתחת לאף ולא מרגישים. למעט קייטנה שלא היינו מרוצים כלל(בעיית אלימות של גדולים כלפי הקטנים) היא לא נפגשה עם זרים אך ידוע לי שחלילה פגיעה יכולה להיות גם בבית. לא מצליחה להרדם כבר יומיים מה עליי לעשות? חוששת שגרמתי יותר נזק עם השאלות למרות שתמיד אמרתי במהלך השיחה שאני שומרת עליה ולא מסכימה שאף אחד יפגע בה. האם יש דרך לבדוק מבלי שהיא תפגע?

שלום רב, רוב הסיכויים שהשאלה של בתך משקפת עניין וסקרנות, אולי בהמשך למשהו ששמעה מילדים אחרים. ילדים שעברו תקיפה מינית בדר"כ משדרים מצוקה בדרך ישירה או עקיפה. אם את ממשיכה לדאוג, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים, שתנסה להעריך באמצעות הכלים הקליניים שלה האם קרה, חלילה, משהו כזה. בברכה ליאת

שלום, לביתי בת ה11 בתקופה האחרונה יש התפרצויות של זעם חמורות על כל שטות .לדוגמא היא הוציאה חטיף מלוח והניחה על השולחן ללא שקית וביקשתי שתשים בצלחת אז היא הוציאה בעצבים צלחת מהארון וזרקה אותה על הרצפה בפראות. את החטיף לקחתי לה בעקבות ההתנהגות הזאת. עוד דוגמא : בארוחת ערב כשאבא שלה הניח את החביתה שלה בטעות בצלחת של הבן דוד ואז היא החזירה לצלחת שלה והחביתה מעט התפרקה היא החלה לצרוח באמוק ,להעיף את הצלחת והלכה לשק איגרוף שיש לנו בבית ונכנסה לעצבים שקשה לי להסביר אותם במילים,היא כבר הרגישה לא טוב מהמאמץ הפיסי. לאחר מכן היא הסבירה לי שזה לא בגלל הביצה אלא שכל היום היה לה רע ( אם קרה לה משהו לא טוב היא שוכחת מהטוב של אותו יום ). אחריי התפרציות כאלו אני מנסה לשוחח איתה וממה שאני מבינה היא דיי מעבתת את המציאות כשקורה נניח משהו בבית ספר או אצל הדודים . אני ובעלי נשארים רגועים בהתפרציות האלו,לרוב לא מרימים את הקול ,אלה מחכים שזה יגמר ואז ניגשים אלייה. תוך כדיי ההתקף היא משתוללת ולא מאפשרת התקרבות.קראנו ביחד את הספר "המסע לממלכת המחשבות " וקלפים לילדים . היא מאוד אוהבת ,אבל שוכחת מהר. היא ילדה מאוד חכמה ובוגרת . אני לא מכירה סביבי ילדים בגילה שמגיעים לרמה של התפרצויות כאלו .האם זה מצריך טיפול כלשהו?? יש לציין שלא קרה משהו חריג במשפחה שלנו וגם שאני ובעלי באותו"קו" לגמריי בנושא חינוך ותגובות למצבים אלו ואחרים. תודה מראש.

היי, את מתארת, למעשה, קושי בוויסות רגשי, שבא לביטוי במיוחד במצבי תסכול וזעם. לפעמים מדובר במשהו מולד (ילד שמתקשה *תמיד* במעברים, במצבי אכזבה והפסד, ילד שתמיד קשה לרצותו, ילד שמגיב תמיד בעוצמה רגשית גבוהה, וקשה להרגיעו), ולעיתים ההתפרצויות משקפות משהו תגובתי (נסיגה או דיכאון בעקבות אירוע או חוויה מן הזמן האחרון). התייעצות עם גורם מקצועי יכולה לסייע גם באבחון המקור לקושי, וגם בחשיבה על התערבות שתוכל לעזור. לפעמים המוקד הוא לימוד מיומנויות טובות יותר של וויסות ושליטה עצמית, ולפעמים אפשר להסתפק בהדרכה הורית. בברכה ליאת

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג ילדים/מטפל באמנות לילד בן 10 באזור אשדוד, אשקלון,רחובות שעובד עם קופ"ח כללית. תודה מראש

שלום ד, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

ליאת, אני כותבת פה למרות שאני יודעת ש"עברתי את הגיל" הילדה שבי (וגם הבוגרת) יצאו לגמרי משיווי משקלן.. הבן. הילד שלי התחיל היום טירונות. אין לי עדיין מושג היכן הוא נמצא ..בדרום ??? בצפון ??? קרוב לעזה ??? כל כמה דקות יש לי התפרצות של בכי. התערערתי לחלוטין. מרגישה שמשתגעת לגמרי :(((((( כותבת פה כיוון שאני קוראת באדיקות את תגובותייך לפונים ואני מרגישה שהתחרפנתי לחלוטין.

אוי שלכת שלכת... כמה שאני מבינה אותך! יום הגיוס של הבן הוא אחד הרגעים הבלתי נשכחים בחיינו, ההורים, יום בו מציפים אותנו - בו זמנית - כל הרגשות כולם, בעוצמה חובטת. התרגשות, חרדה, דאגה, גאווה, געגוע, חוסר אונים, אהבה, כעס, אמונה, חוסר אמונה, תקווה, ומה לא... להיות הורה בארץ המסוכסכת שלנו, זה אומר להסכים גם לרעיון המשונה, שיום בהיר אחד הילד שלנו יעמיס על עצמו קיטבג ענק, יעלה על אוטובוס, וייבלע בתוך קבוצה גדולה של ילדים בני גילו, שבתוך שעה קלה יהפכו לכיתה של גברים צעירים ויפים, לובשי חאקי, שמדברים בשפה קצרה, ושומעים (פעם ראשונה מזה זמן רב) בקולו של מישהו אחר בלי להתווכח. בניגוד לימים בהם היינו אנחנו בצבא, החיילים של היום מצויידים במכשירים סלולריים, שעוזרים בעיקר לנו, ההורים, להישאר בחיים, לפזר ערפל, ולדעת (כמעט בכל רגע) על איזו ג'בלאה מזיע עכשיו הילד הקטן שלנו, שעד לפני שבוע לא זז מהמזגן והמחשב. מבטיחה לך, שעד מהרה הדמעות יפנו מקומן לגאווה, להתרגשויות, לציפייה לימי שישי, לקיטורים על שעות ארוכות של גיהוץ מדים, ולניסיונות כנים להתוודע לשפה הצה"לית העכשווית, כדי להישאר בתמונה. עד מהרה, תמצאי את עצמך נוסעת לכל מיני חורים, עמוסת קופסאות מזון, מנפנפת נואשות לנקודה הקטנה (שאת מקווה מאד שזה חיימק'ה שלך) שזה עתה סיימה מסלול/קורס, ומשתדלת לשרוד בחום הנורא. אחרי הכל זה חוק בל יעבור: סיומים/טקסים עם הורים נערכים תמיד (תמיד!) במגרש מסדרים צחיח, בשמונים מעלות בצל, במקום הכי רחוק ממקור צל או מים. מבטיחה לך שזה יהיה בסדר, אבל יודעת שממש כמוני, גם את לא תשני שינה טובה ורגועה בשלוש השנים הקרובות, כי אלה הם חיינו. שולחת לך חיבוק חזק חזק, אמא של חייל. ליאת

תודה ענקית לך ליאת ! אני קוראת את מילותייך ונחלים זורמים להם מהעיניים.. (ממש עכשיו, תוך כדי כתיבת מילים אלו ) תיאור מכלול הרגשות שתיארת כ"כ מדויק ! כל כך.. מרגיש לי עדיין את כל מה שתיארת .רק שקצת פחות לבד.. שוב תודה ענקית לך.