פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני בן שנתיים וחודשיים, ילד מקסים ונבון , מדבר יפה ,כרגע בשלבים של גמילה מטיטולים, אך ישנה בעיה.... הוא נושך לפעמים ילדים אבל כשהוא נושך זה פשוט "נעילה" של הלסתות ואני לא יודעת מה לעשות ..... לפעמים הוא גם מכה סתם ללא סיבה , אפילו עם חיוך... אני ממש עובדת עצות.. מה עושים?

שלום רב, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לפנייה דומה, כלשונה. אם יהיו לך שאלות נוספות את מוזמנת - נשיכות - כמו מכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד' - הן חלק מביטוייה של תוקפנות גולמית ובלתי מעובדת, האופיינית לגיל הרך. בגיל זה ילדים עדיין מתקשים להפגין איפוק וסובלנות, ולכן במצבי קונפליקט ותסכול נראה בפעוטונים גם נשיכות. מבוגרים נוטים להגיב בעוצמה רגשית גבוהה לנשיכות, בעיקר בגלל הסימנים שהן משאירות בגופו של הקורבן, ומייחדים להן דפוסי תגובה דרמטיים וחריגים. למעשה, אין בכך צורך, שכן מדובר ב*עוד* ביטוי של תוקפנות, שחשוב למנוע בדרכים הרגילות בגן. לפעמים, תשומת הלב המיוחדת הניתנת לנשיכות רק מגבירה את סבירות הופעתן. נשיכות הן חלק משגרת היום בכל פעוטון, ולכן אין טעם להתייחס גם אל הילד הנושך בחומרה יוצאת דופן. זה יעבור. *** ועוד תשובה ברוח דומה - נשיכות הן חלק מרפרטואר התגובות של ילדים צעירים, בעיקר מול מצבי קונפליקט, תסכול ואכזבה. נשיכות, אולי בגלל שהן כואבות מאד ומשאירות עקבות בבשרו של ה'קורבן' זוכות להתייחסות דרמטית יותר מצד המבוגרים (הורים וגננות), אך עקרונית, יש לטפל בהן כמו במקרה של כל אלימות אחרת. ילדים פועלים בתוקפנות כאשר אין להם כלים אחרים לווסת את הזעם שלהם. כהורים ןמחנכים, עלינו לדאוג שהיכולת הזו תתפתח ותשתכלל. כלומר, עלינו לחשוף אותם מפעם לפעם למצבי תסכול, ולעזור להם לשאת אותם בצור טובה. כך למשל, אם הילד רוצה משהו שאינו על דעתנו, ואנחנו מוותרים ונכנעים לו כדי שלא יהיו צעקות ובכי, פספסנו הזדמנות ללמד אותו לעמוד בתסכול. אם הגענו לחנות צעצועים שהייתה סגורה, לא נרוץ מיד לאחרת, אלא נאפשר לו להתמודד עם הצער והאכזבה. ילד שלומד לשאת מידות מתונות של תסכול, לומד בסופו של דבר להתאפק, לוותר, להתפשר, לחכות בתור ולדחות סיפוק. היכולת המתפתחת לשאת מצבים של התנגשות ותסכול, מפחיתה את השימוש בתוקפנות גולמית כמו דחיפות, מכות ונשיכות. בברכה ליאת

בני מאד מפחד מבלונים(כאשר מנפחים בלון לידו הוא צועק שלא יתפוצץ) בגיל 2.6 התפוצץ בחנות ששהה בה בלון הליום, אך הפחד החל רק בשנה האחרונה.(מגיל 3)לערך. האם זה נורמאלי? הוא גם מפחד מאד מפיצוץ של זיקוקים. מישהי אמרה לי שזה בגלל שלפני למעלה משנה אני ובעלי רבנו המון (השתדלתי שלא ליד הילד אבל זה קרה) והפיצוצים מזכירים לו את המריבות בינינו. האם זה הגיוני או שזהו פחד אובייקטיבי מבלון? וכיצד להתמודד עימו ולעזור לו להתגבר על הפחד הזה?. באופן כללי בני מאד שמח בעל דימוי עצמי חיובי לא פחדן ומתמודדד יפה חברתחית גם עם גדולים ממנו.-ילד מאושר

גם אצלינו אותו דבר, ילד בן 4 שמפחד פחד מוות מבלונים. היום היינו במסיבה של הילד הגדול, לעלות לכתה א', הוא ראה שם בלון וישב שעתיים עם ידיים באוזניים ובוכה, רוצה ללכת הביתה. לא ידעתי איך להתנהג איתו?? אני גם אשמח לקבל כאן עזרה

שלום אורנה, שלום גם לאם המודאגת, יש ה-מ-ו-ן ילדים שפוחדים מרעשים חזקים (רעש מטוס, רעש מכשירים חשמליים, זיקוקים, אזעקה, רמקולים של הופעות, ובמיוחד בלונים המתפוצצים בהפתעה). לפעמים הסיבה לכך היא רגישות סנסורית-שמיעתית, ולפעמים תוצאה של התנסות קודמת שנרשמה בזיכרון ויצרה פחד נלמד. פחדים אלה, ברובם, חולפים מאליהם עם הגיל, ואין צורך בטיפול. אין צורך (ואין טעם) לעמת את הילד בכוח, להכריח אותו להשתתף בפעילות שמכניסה אותו למתח וחרדה, או אפילו לנסות בכל מחיר (גם בעדינות) לגמול את הילד מהפחד. אם נניח לזה, לא ניצור נזקים נלווים (של פגיעה בדימוי העצמי או החרפה של החרדה), והפחד ייעלם מעצמו. גם אם נדמה לנו שהילד מפסיד (הצגה נהדרת, מופע זיקוקים מרהיב או מסיבת יומולדת פיצוץ), אני מציעה לאפשר לו להתרחק, מתוך ביטחון מלא שיוכל להשלים את כל ההפסדים הללו בשנים הבאות. בשמחות ליאת

שלום רב אני בן 27 כבר. שהיתי בן 3 חודשים משפחתי לקחה אותי ללונה פארק ושם היה מתקן בו יש לירות ברובה מים לפה של ליצן ובכךצ לנפח בלון . הבלון התפוצץ לבסוף ואמי נבהלה מרעש הפיצוץ כאשר החזיקה אותי בידיה ( ככה נאמר לי כמובן ) חוויה זאת גרמה לי לטראומה שליווה אותי לאורך כל ילדותי . הפוביה הובחנה אצלי בגיל 3 שהתחלתי להגיב בפאניקה מוחלטת בנוכחתו של בלון בסביבתי . הייתי ואני עדיין מאוד חברותי והאמת שכל הילדות שלי הרגשתי ממש מובך והסתרתי את הפוביה שלי - אפשר לומר שאיכות החיים שלי נפגעה במובן מסויים בכך שחיפשתי תירוצים להעדר מארועים בשל החרדה שלי מבלונים . בגיל 15 שהייתי בוגר יותר התחלתי טיפול ממוקד אצל פסיכולוג שמטפל בפוביות . לא אשקר זה לא היה טיפול קל ואני מניח שהוא לא קל לאף אחד שסובל מפוביה זהה , אבל בסופו של התהליך החרדה שלי שעמדה על 10 מסולם של 1-10 ירדה ל4-5 והיום אני יכול להתמודד עם סיטואציות בו נוכחים בלונים למרות שתחושת האי נעימות עדיין קיימת . לכן אמליץ לך לטפל בנושא ולקחת אותו ברצינות . מצד אחד אינני יודע באיזה גיל מומלץ לטפל בפוביות כי אינני פסיכולוג מצד שני זה מאוד חבל שילד יגדל וירגיש שהוא מפספס ארועים חברתיים בשל הפחד .

הבת שלנו בת 4 וגם היא פוחדת מבלונים ונכנסת לסטרס בכי ועצימת עיניים כאשר יש בסביבתה בלון הדבר משפיע עליה כך שהיא לא רוצה ללכת למסיבות של ילדים בגן בגלל הבלונים אודה לעצתך

רועי מה שלומך ? תראה כפי שכבר ציינתי אינני פסיכולוג והיעוץ שלי מגיע מאחד שחווה את מרבית חייו עם הפוביה . ההתנהגות של ילדתכם איננה מפתיע אותי . הגבתי אותו הדבר בגילה וגם בגיל מאוחר יותר ( ממש לא היה לי הסבר מדוע אני מרגיש את הפוביה ) הורי תמיד טענו שזה בגלל אירוע של פיצוץ בלון בגיל 3 חודשים בו הוחזקתי על ידי אמי ומכיוון שהיא נבהלה מהפיצוץ המפתיע היא גרמה למעשה בתגובה שלה לפאניקה אצלי . יתכן שזהו מיתוס- לעולם לא אדע וזה כנראה לא חשוב כל כך. עכשיו לעינייננו - אני הייתי הולך למסיבות גן בחשש גדול ובמתח גדול יום שלם שהכל יעבור בשלום . איכות חיי נפגעה משמעותית מאחר שבכל ארוע בו היו בלונים הייתי נוכח בגופי אך חרדה אחזה אותי וכמובן שבו נודה בזה - זאת פוביה קצת מביישת במיוחד בגיל מבוגר יותר עבור בנים לפחות ( היום אני פתוח יותר בנושא ומדבר ) . תראה, לדעתי איכות חיי נפגעה משמעותית עד שטיפלתי בנושא בגיל 15 , אני ממש מתכוון לזה ועל כן אני מאוד ממליץ לטפל בזה כמובן בהתייעצות עם פסיכולוג לגבי המוכנות הנפשית של ילדתכן ( מזכיר שאינני פסיכולוג) . אני יודע שמה שאני רושם נשמע דרמטי קצת אבל אני פשוט יודע את ההרגשה . מי שחווה את זה מהצד לא ממש יכול לחוש את הסטרס שבעל הפוביה חווה . ביסודי ובגן יום של 6 שעות בו היו בלונים היה סיוט מתמשך עבורי . ישנם פסיכולוגים המתמחים בהתמודדות עם פוביות . הפוביה כמובן קיימת אצלי אבל ברמה כזאת שבמקום שהפחד ישתלט עלי לחלוטין אני רק מרגיש תחושת חוסר נעימות בסביבת בלונים אבל בהחלט מצבי השתפר ואיכות חיי טובה משמעותית מבעבר. אשמח לעזור עוד אם יש לך שאלות

אני בת 38 ומגדירה עצמי עדיין כמתמודדת עם החרדה מבלונים עוד מימי הילדות. הרעיון שלי הוא שהחרדה נובעת מפחד נטישה ולכן היא יכולה להצטרף גם לפחד מלאבד דברים. הבלון, לדעתי, נתפס בילדות כמו כל חפץ, שאנחנו אוהבים ומכילים אליו רגשות. עם זאת ההתקשרות היא לעיתים קרובות מאוד קצרה ומופסקת בפתאומיות. לכן ההצעה שלי היא לומר לילד כמו בסיפור:"זה סופו של כל בלון" ולהציע בלון אחר, כמו בסיפור: "...אל תצטער, נביא לך בלון אחר".

גם אני אמא ליד שפוחד מבלונים ואני עצמי גם פחדנית נוראית. מפחיד אותי לא רק המתח של קול הפיצוץ עצמו אלא גם הסאונד של הבלון המתנפח, הלחץ של הגומי כמו מין סאונד שגורם לי לתחושת צמרמורת ואי נוחות. ואז המתח מתי זה יגיע לשיא ויתפוצץ...זה כמו לשבת באיזה חדר עם כלבי זאב ורוטויילר שנובחים סביבך ומשתוללים. מי שלא מיודד עם כלבים עשוי להיות שטוף זעה רק מלשבת בחדר כזה ולקוות שהכלב לא יתנפל עליך עוד רגע..גם אם מרגיעים ואומרים "כלב נובח לא נושך" בטח התיאור שלי נשמע מפגר לגמרי מהצד. אבל הוא מדויק. קניתי כמה בלונים ואני אנסה לראות איך הולך עם הילד לאט לאט להתקרב אליהם. נעשה ניסוי להרחקת הפוביה המשותפת הזו שלנו... אשמח לעוד עצמות.

היי, אני מחפשת פסיכולוג ילדים טוב באיזור נס ציונה, ראשון לציון, רחובות. עם עדיפות לכאלה שמקבלים דרך מכבי, אבל אם יש מישהו ספציפי שהוא ממש טוב ומומלץ, נשקול ללכת אליו גם לא דרך מכבי. תודה רבה, מירי

שלום מירי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

בני בן 6 עולה לכיתה א'. יש לו קושי ביצירת קשר חברתי עם בני גילו (גם אחד על אחד וגם בגן השעשועים לאחר מס' דקות אני מוצאת אותו יושב על אחד המתקנים וצופה מהצד)עם בני המשפחה הוא משחק /ממציא משחקים ויוצר. ילדי הגן מאוד רוצים בחברתו אך הוא נאטם כאשר הוא נתקל במעט קושי. איך נוכל לעזור לו אני לא רוצה שהוא יתבודד.

שלום מירי, המידע שאת מביאה לכאן מאד חלקי, וקשה לחשוב על פתרונות-קסם שיתנו מענה לבעיה או לשרטט תכנית פעולה ברורה. יש ילדים שהם יותר ביישנים, עצורים, מעוכבים מבחינה חברתית, המצליחים ליצור קשר רק לאחר זמן, ולפעמים רק עם עזרה. לכן, בהנחה שעדיין לא מדובר על התערבות טיפולית ממש, אפשר לנסות לעזור לו בתיווך. כלומר, לסייע לו הן ביוזמה של המפגשים החברתיים והן בתחזוק השוטף שלהם. תוכלי להתקשר ולהזמין חבר הביתה, ולהישאר קרובה וזמינה כדי לתמוך באינטראקציה, לתווך בשעת קונפליקט או שיעמום, ולהציע פתרונות אפשריים. אם תרגישי שאין שיפור והתקדמות, אפשר יהיה לשקול סיוע פסיכולוגי או טיפול קבוצתי. בברכה ליאת

שלום, לבני בן ה- 13 יש קשיים חברתיים, הוא בודד אין לו חברים, קשה לו להתחבר עם ילדים אחרים. שהוא כבר נפגש עם ילד הוא אומר לי שהיה לו מאוד משעמם. שנה שעברה כל ההפסקות הוא היה לבד. ברצוני לציין שהוא ילד חכם מהממוצע. אך גם יש לו בעיות רגשיות, יש לו תחושה כל הזמן שמאשימים אותו בדברים, וגם שרק רוצים לברר מקרים מסויימים שקרו איתו הוא ישר מתחיל לבכות, להכנס ללחץ לדבר בתוקפנות ומגן על עצמו.ששואלים אותו לדוגמא מה קרה בריב מסויים הוא מתחיל לענות לא לעניין. שמנסים לדבר איתו כדי לעזור לו ולתת לו הדרכה הוא לא מוכן הוא טוען שאצלו הכל בסדר והוא לא צריך שישנו לו את האופי. קשה לו לקבל ביקורת , יותר נכון הוא לא מקבל ביקורת בכלל. שאני מדברת איתו אני מרגישה שיש איזושהיא חומה שהוא לא נותן לדברים שאומרים לו להכנס אליו.הוא בטיפול פסיכולוגי אך בנתיים אין ממש שינוי. דבר נוסף שמטריד אותי שקורים מקרים בבית הספר או עם אחותו הוא תמיד ישנה קצת את הסיפור כדי לצאת הצודק. אני מרגישה שהוא ממש מאמין בשקרים שלו. זה די דבר שחוזר על עצמו מאז גיל 7 .הוא רואה את הדברים קצת בצורה מגוזמת, דברים שאחרים היו מתעלמים הוא מתייחס ומגיב בקיצוניות ולכן די מושך אליו אש גם בבית וגם בכיתה. בנוסף הוא גם מדבר הרבה בציניות. אני די חוששת שכל החיים יהיה בודד ולבד. אני מאוד רוצה לעזור לו .אשמח לשמוע כל רעיון או דעה, תודה, סולי.אגב, אנחנו גרים באזור המרכז.

שלום סולי, ככל הנראה בנך מתקשה בהבנה ופירוש של מצבים חברתיים, ואולי הקשיים הללו הם חלק מבעיה רגשית רחבה יותר. לכן - טוב מאד שהוא נמצא בטיפול, וחשוב להתאזר בסבלנות ולתת למטפל/ת זמן ומרחב לעבודה. אני מבינה את הצורך שלך לכוון ולהדריך את בנך, אך כדי שזה יצליח ויביא לשיפור משמעותי, יש ללמוד לעשות זאת כהלכה, מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית. העמדה המתבצרת של הילד יכולה לאותת על כך שהוא שבע מהערות, מביקורת, הטפות מוסר וניסיונות 'לתקן' אותו, כך שיעמוד בציפיות. הקושי שלו לקבל ביקורת והצורך להתגונן, משקפים את החוויה שלו את העולם החברתי כמתקיף ושיפוטי. כאשר תתבסס אצלו (בעזרת הטיפול) חוויה חיובית יותר של עצמו ושל סביבתו, יש לקוות שתגדל הנכונות שלו לראות את האירועים באור מציאותי יותר, ותגבר יכולתו לאחריות ושליטה. סבלנות... ליאת

ביתי מאוננת מידי פעם בחדרה, שוחחנו בעבר על הנושא ואמרתי לה שזה טבעי רק שתעשה זאת בפרטיות, מה קורה אם חברה באה אליה ובחדרה ראיתי (ללא ידיעתה) שהיא משחקת עם חברה ובתוך כדי המשחק הן עם הבגדים מאוננות אחת על השניה , האם אני צריכה לדבר איתה בכלליות על הנושא? האם אם וכאשר הן יתחילו להחדיר דבר כלשהיא לנרתיק האם זה מסוכן, קריעת קרום הבתולים? איל להגיב, צריכה עזרה

שלום טל, האוננות הילדית אינה כרוכה בדר"כ בהחדרת חפצים לנרתיק, ועלינו להשגיח ככל האפשר (ואם צריך גם להתריע ולהזהיר) מפני האפשרות הזאת. הדאגה היא לאו דווקא לקרום הבתולים, אלא לאפשרות של פציעה וזיהום. הסבירי לבתך שהאוננות מותרת אך ורק כאשר היא לבדה. אני מציעה לשתף גם את אמה של החברה, ולבקש גם ממנה לסייע בהסברה. כדי למנוע מעשים אלה, אפשר יהיה לבקש מבתך לשחק ולשהות בחדרה רק עם דלת פתוחה. בברכה ליאת

ליאת שלום, לפני שבוע וחצי ילדתי את בני השני בני הבכור בן שנתיים ושבעה חודשים. בימים האחרונים (שלושה בערך) הוא התחיל לרייר והריור הולך ומתגבר. הוא גם בוכה הרבה גם בימים וגם מתוך שינה בלילה וכן מכניס הרבה אצבעות לפה. הוא מעולם לא רייר גם לא בתקופות שיצאו לו שיניים. הוא ילד מאד חזק באופיו, לא מוותר, נחוש, הוא מעולם לא השתמש במוצץ או בבקבוק או בכל חפץ מעבר אחר והוא ינק עד גיל שנה וארבע (לא יודעת אם רלוונטי). רציתי לשאול על דרך ההתייחסות הנכונה לעניין. זו תקופה של שינויים מהשבוע אין לו גן וזו גם התלבטות כמה נכון לו להיות בבית איתי או לבלות עם אחרים (סבתות, חברים..). אשמח לתגובה תודה

שלום סיוון ומזל טוב! לא בטוח שהריור קשור ללידה. אני מציעה להתייעץ בעניין הזה עם רופא הילדים, ולוודא שאין גורם פיזיולוגי כלשהו (חולשת שרירים, פצעים בפה, וכיוב') שגורמים לתופעה. כרגע, כשהתינוק החדש שלך עדיין ישן רוב הזמן, אני מציעה להקדיש את עיקר זמנך דווקא לילדך הגדול, ולא להרחיק אותו אל בני משפחה אחרים. הסבתות יכולות לעזור בשמירה על הקטן, בעודך מקדישה את תשומת לבך לבילוי ימי החופשה עם הילד הבכור שבוודאי זקוק לך בימים אלה של שינויים דרמטיים בחיי המשפחה. בברכה ליאת

בהמשך לשאלתינו שהילדה לא נגמלת מקקי היא או שעושה כיום במכנס קצת קצת או שהיא מתאפקת זה מאוד מפחיד מכיוון שהבטן מלאה והיא לא משחררת, אנחנו משתדלים להגיב לה בצורה יפה ולא לצעוק עליה או משהו אבל זה מתסכל מאוד וזה גם מפחיד כמו שהזכרתי לעיל זהו לעת עתה אם תצטרכי עוד פרטים אנחנו נגיד הכללללל

פיפי היא עושה בשירותים כשאני יושבת איתה בשירותים כדי שתעשה קקי היא פשוט בוכה כאי' לא יודעת מה עושים לה והמעניין פה שפיפי היא לא מפספסת כלל תצילי אותנו זה פשוט מתסכל

שלום אורלי, כמו שנכתב כאן לא מעט בעבר, פעילות טבעית ומחזורית של הגוף, נעשית בדר"כ בתיווכו החכם של הטבע, וניסיונותינו להתערב בהם (במחזורי האכילה, היציאות, השינה, וכו') רק מקלקלים. הנטייה לראות בעצירות משהו מפחיד ומסוכן מכניסה את ההורים לחרדה מיותרת, ולמאבקים קשים עם הילד. המתח והמצוקה המתעוררים בעקבות המאבק רק מחריפים את העצירות. אני מציעה להניח לטבע לעשות את פעולתו, ולא לפחד מבטן מלאה. היא תתרוקן אם רק נניח לה... בהצלחה ליאת

שהיא תתרוקן בסוף השאלה היא מה עושים עם הפחד לעשות קקי??

בני בן 3, סך הכל ילד שמחר, חברותי ומקשיב למה שאומרים לו. לאחרונה (בתקופת החופש מהגן) הוא החל להתרגז בקלות מכל דבר קטן. זה לא קשור לנושא מסויים, כל דבר שלא מצליח לו, כל דבר שאומרים לו ולא מוצא חן בעיניו, משחק שמפסיד בו ואפילו אם נדמה לו שילד אמר לו משהו. הבעייה היא שהתגובה שלו היא לברוח הצידה. כל דבר קטן שמרגיז אותו הוא רץ ומתרחק. נסיונות לקרוא לו, לפייס אותו, להציע לו דרך לחזור לשחק לא מצליחה. איך אני אמורה להגיב, מה להגיד לו? גם כשניסיתי להתעלם ולחכות שייגרע לבד זה לא הצליח. הוא פשוט נשאר בצד המון זמן.

שלום רב, בעיני, התגובה המתאימה כאן תהיה שילוב של תיקוף (ולידציה) לחוויה שלו ("זה באמת מעצבן להפסיד, אתה צודק") ושל ניסיונות לווסת את התגובה הרגשית שלו ("ואני בטוחה שתוך כמה דקות תוכל להירגע ולחזור אלינו. אני אבוא עוד מעט לקרוא לך אלינו בחזרה"). אם תחזרי אליו והוא עדיין יהיה באותו מצב, אל תבקרי אותו ואל תנסי לשדל אותו. הזכירי לו שאתם מחכים לו, ותשמחו לקבל אותו אליכם כאשר יתאים לו לחזור. זה מסר מעודד וחשוב, שמכבד את רגשותיו של הילד וגם לא משאיר אותו בודד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4. אנחנו חברים טובים של אחד מחברי הגן של בננו ונראה לפעמים שאנחנו כופים עליו מפגשי אחר הצהרים רק בגלל החברות שלנו עם הוריו. פעם אמר בתוקף שהוא אינו רוצה להיפגש איתו כי הוא מתווכח איתו כשבמקביל נקב בשם ילד אחר שאינו מתווכח איתו ואותו מוכן להזמין לביתו. יש לציין כי אותו חבר אכן דעתן ונכנס לווכחנות עם בני די מהר ובתדירות גבוהה. האינטראקציה באמת מתוחה (כך גם אני מרגישה) החבר בכוונה ובמעברים חדים פתאום מתחיל עם ווכחנות. מה עלי לעשות? האם לפעול לעידוד החברות ושיפורה, האם להקשיב לבני ולהימנע מפגישות אחר הצהרים ולהתרחק מההורים, כיצד אנהג מול ההורים מבלי שאפגע בהם- הם יוזמים די הרבה מפגשים עם הילדים.

שלום שירלי, אכן דילמה. נדמה לי שלא מדובר בשאלה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא בסוגייה של 'נימוסים והליכות'. לא בטוח שיש כאן כללי נכון ולא נכון, וההחלטה כיצד לפעול - מוטב שתישען על השכל הישר והאינטואיציות שלכם. כלומר, מן הראוי להתחשב בהעדפותיו ורצונותיו של הילד שלכם, ולאפשר לו להיפגש אחה"צ עם הילדים שטוב ונעים לו בחברתם. עם זאת, כאשר מדובר בידידי המשפחה, שקרבתם יקרה לכם, אפשר לצפות מהילד, כמו משאר בני הבית, לנהוג בהם בנימוס ידידותי בגבולות הסביר. אם מדובר בחברים טובים באמת, אפשר לשתף אותם בדילמה, ולהגיד משהו על כך ש"לילדים שלנו קצת קשה יחד בזמן האחרון, אבל לנו, הגדולים, דווקא כייף ביחד. איזה מזל שאפשר להיפגש גם בלי ילדים..." האתגר האמיתי הוא להימנע מכל אמירה שיפוטית כלפי הילד שלהם, ולהציג את הדברים כעובדה טרוויאלית ולא מאד גורלית. בהצלחה ליאת

שלום, כיצד ניתן להגיב כשלילד בן שנתיים יש התקפות זעם, לדו' מעיף את צלחת האוכל, צורח, מעיף משחקים שמוסרים לו. תודה רבה

שלום א, גיל שנתיים מתאפיין בהתקפי זעם, ואפשר לראות בהם ציון דרך התפתחותי חשוב, בהיותם משקפים ניצנים של עצמאות ("אני לבד!") ותחושת כל-יכולת. חשוב שההורים יוכלו לעמוד מול התקפי הזעם מצויידים בסבלנות, הכלה והבנה מצד אחד, ובנחישות לשמור על הגבולות מצד שני. כאשר הילד מעיף את צלחת האוכל, אפשר לומר בשקט "אני רואה שאתה כבר לא רעב, ולכן אקח מכאן את הצלחת, עד לארוחה הבאה". ובאופן דומה - "אתה כנראה לא רוצה, או לא יכול, כרגע לשחק יפה, וכדי שלא תשבור ותקלקל את המשחקים שלך, ארחיק אותם עד שתצליח לשחק יפה, כמו גדול". עמדה סמכותית, רגועה ועקבית מול הסערה הגדולה, מאותתת לילד "אנחנו כאן בשבילך, מחבקים, מרגיעים, אך גם שומרים עליך מפני ההרסנות שבך". אין טעם להיכנס למאבקי כוח או כבוד. אדרבא, עדיף לסייע לילד "לרדת מהעץ", ולהגיש לו את הסולם באהבה ("אוי, אתה צורח נורא. בוא ננסה לראות אם יש משהו נעים שנוכל לעשות יחד"). החכמה היא, כמובן, לא לתגמל את ההתנהגות הבעייתית, אך להכיל אותה ולעזור לו להיחלץ ממנה בזמן קצר ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני אוטוטו בן 5 אני ובעלי גרושים כשנתיים וחצי. הגרוש שלי נמצא בחו"ל. מגיע לבקר כמה פעמים בשנה. לפני כשבועיים נסענו פעם ראשונה אחרי שנתיים לבקר אותו ואת המשפחה. הופתעתי מאוד מהתנהגות בני, הוא היה אך ורק עם האבא ורצה רק את משפחתו, ולא רצה להיות איתי או לדבר איתי. אני ישנתי במלון והוא עם האבא. חזרתי לפני כשבוע והוא נשאר עם האבא ויחזור עוד שבועיים. הוא מסרב לדבר איתי ואומר שרוצה להשאר שם. היחסים ביני לבין בני מעולים ויש אהבה כל הזמן. הוא ילד מאוד שמח מאושר ועצמאי וממש גבר קטן. אשמח להבין מדוע ההתנהגות שלו כזו כי מאוד נפגעתי. תודה רבה

שלום רונה לי, בנך נמצא כל השנה הרחק מאביו, ולכן (כמו אצל רוב ילדי הגירושין) אבא הופך מצרך נדיר, מבוקש ואטרקטיבי. אל דאגה, האהבה וההתרפקות על אבא אינה מבטלת את אהבתו כלפייך, גם אם לזמן מה זה נראה כך. אני מניחה שלאורך השנים (ובמיוחד לקראת גיל ההתבגרות) עוד תחווי תחושות כאלה, העלולות לאתגר גם את האמא הפתוחה והליברלית בעולם. זה חלק מהחיים שלכם כהורים פרודים, וכנראה שלומדים לחיות עם זה. המשיכי לשדר לבנך אהבה, דאגה ואכפתיות, ואל ת?תני את אהבתך בבלעדיות או העדפה שלך על פני אביו. זה עלול רק לסבך את המצב ולגרום לכעסים שלא לצורך. נסי ליהנות מהחופש. גם זה משהו... בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה לך על התגובה המהירה! הרגעת אותי מאוד! בינתיים כבר הספקתי לדבר עם הבן שלי וגם אמר שהתגעגע. אני נהנית מהחופש.

אני בת 15 ועברתי הרבה דברים קשים השנה עברתי אונס--- מישהו ניסה להתחיל איתי וכנראה הוא נהיה קיצוני מידי באותו ערב\לילה ותקף אותי , אמרתי לו להפסיק כמובן אין לי רצון להיאנס ביום שכולם יוצאים. והרגשתי רע מאוד עם עצמי , אני חזקה מאוד נפשית גם הפסיכולוגית שלי אמרה לי את זה. אבל הפחד שיבוא מישהו ולא משנה אם אני אסמוך עליו או לא עדיין הפחד הכי גדול שלי שייפגעו בי , בצורה פיזית או רגשית. הדבר השני שקרה לי השנה , התאהבתי בידיד הכי טוב של אחותי--- הוא גדול ממני בשלוש וחצי שנים ואני הסתמכתי על עובדות שהובילו גם אותו וגם אותי לבלבול. הוא אמר לי דברים יפים , אפילו יותר מידי יפים שזה היה מחשיד אבל מה שעיוור אותי זה רק הוא ולקח לי זמן להבין שאני מתחברת אליו ושאני מספרת לו הכול (חוץ מהרגשות שלי אליו) ואז שהבנתי את כול הסיטואציה שאני נמצאת בה איתו אז החלטתי לספר לו וזה פגע רק בי אז שמתי את שני המקרים האלו מאחוריי , השאלה איך אני ממשיכה מכאן הלאה ?

שלום חיובית, המשיכי לעבוד בטיפול על היכולת לסמוך ולבטוח במי שראוי לאמון שלך, ולשמור על עצמך ממי שלא. היכולת להבחין ביניהם חשובה מאד גם היא. סדר העדיפויות כרגע הוא- 1. לשמור על עצמך - גוף ונפש 2. לשמור על הטיפול שלך. 3. לבנות לעצמך חיים שיש בהם משמעות וערך. אירועי חיים קשים צריך באמת ללמוד "לשים מאחורינו", לא לפני שעיבדנו אותם, למדנו מהם משהו, ודאגנו לכך שלא ישתחזרו שוב ושוב. יש לך הרבה עבודה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים ובתקופה האחרונה יש לי מחשבות על פגיעה עצמית שגם מימשתי אותן בשבוע האחרון...שריטות על היד.. המטפלת שלי יודעת וראתה... רציתי לשאול, אם אני אמשיך לעשות את זה לעצמי יש מצב שהיא תגיד לי שהיא לא רוצה לטפל בי יותר? תודה!

שלום מימי, אני לא יודעת מה החוזה הטיפולי ביניכן אומר, אך רוב המטפלים יודעים להתמודד עם מצבים של פגיעה עצמית מבלי לומר נואש. אם המטפלת שלך תתרשם שיש בכך כדי לסכן את שלומך וחייך, נכון יהיה להכניס גורמים נוספים לתמונה. אני מציעה לך לעשות מאמץ וללמוד מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה, כדי להתמודד עם הכאב בדרך פחות הרסנית. בהצלחה ליאת

מה הכוונה להכניס גורמים נוספים? כמו מי, מה? הלחצת אותי קצת... ואיך אני יכולה ללמוד ויסות עצמי לבד? לא בטוחה שהבנתי את כוונתך עד הסוף.. תודה :)

בני בן השנתיים הוא ילד חמישי במשפחה. ילד מאד אנרגטי שובב וחייכן, מאד חמוד אבל מרבה לבדוק את הגבולות. לאחרונה הוא מגלה העדפה ברורה לאבא שלו, לעיתים "נדבק" אליו ולא מוכן לבוא אלי, כשאבא שלו בסביבה הוא בודק כל הזמן אם הוא קרוב, ולפעמים כאשר מקבל מכה או נמצא במצוקה כלשהי בוכה ורוצה רק את אבא, לא מוכן שאנחם אותו או ארים אותו ובכלל מביע אי שביעות רצון כשאני מנסה לחבק אותו, להחזיק לו את היד וכדומה. לעיתים גם מעדיף כמה מאחיותיו או אחיו הגדולים על פני. מיותר לציין שאני מאד נפגעת מההתנהגות הזו וקשה לי גם להסתיר זאת. אני פשוט לא מבינה את הסיבה להתנהגות הזו. כמו שציינתי זהו ילדי החמישי ומעולם לא חוויתי משהו אפילו דומה עם ילדיי האחרים. חשבתי שילדים אוהבים את הוריהם באופן טבעי ורוצים את קרבתם, ולפתע זה לא מובן מאליו וזה גורם לי לחוש הרבה חוסר בטחון. אני לא מומחית אבל מרגיש לי לא נכון שאצטרך כל הזמן להתאמץ או "להתחרות" בבני המשפחה האחרים כדי שבני ירצה בקרבתי. מרגישה שאני כמהה אליו וכל כך רוצה להרגיש שהוא רוצה את קרבתי. אני מאד חוששת שההתנהגות הזו שלו תמשיך ויווצר דפוס שישפיע על כל היחסים שלנו. איך אפשר להבין את ההתנהגות הזו, מה אפשר ומה כדאילי לעשות?

היי, ילדים אכן אוהבים את הוריהם, ורוצים את קרבתם באופן טבעי. אין לי ספק שבנך הקטן אוהב אותך וזקוק לך לא פחות מאשר לאביו. זו אינה תחרות, והאהבה לאבא אינה מבטלת או באה על חשבון האהבה לאמא. לפעמים, עם או בלי סיבה, ילדים מעדיפים לזמן מה או בסיטואציות מסוימות, הורה אחד על פני אחר, ואולי זו הסיבה שהטבע החליט שלכל יצור חי יש שני הורים :-) ככל שתאבקי בזה, תעלבי מזה, תילחמי בזה, יש סיכוי טוב שהמצב יימשך. אני מציעה לך לפרגן בשמחה לקשר הטוב בין הילד לאביו, ולנצל את הזמן שהוא בחברת אביו להשקעה ובילוי עם הילדים הגדולים יותר, שבוודאי ישמחו. בברכה ליאת

שלום רב אני מחפשת פסיכולוג ילדים קליני לעזור לילד בן 7 העולה לכיתה א' ההורים מדימונה ויכולים להגיע גם לבאר שבע נוירולוג אבחן אותו ללא בעית קשב וריכוז וללא צורך בכדורים והמליצו על טיפול רגשי להתמודדות עם דחית סיפוקים, כשלון שעמום מהיר ומניעת התפרצויות וכעסים ההורים ממש לחוצים וצריכים יש מקצוע טוב בענין , אודה על תגובה בהקדם וישר כוח על העזרה המושטת

שלום אנג'לה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום , ברצוני לדעת מה קורה כאשר אמא שהיא חרדה מאד והיסטרית, בעלת גבולות מאד חדים שמשליכה זאת על ילדיה, היא חסרת סובלנות, ולא מאפשרת לילדיה להיות משוחררים איזה תהליך יעבור ילד בעקבות אמא שהיא מאד חרדה ולא פנוייה רגשית לילד?

שלום קארין, אין ספק שבמצב האידיאלי, לכל ילד מגיעה הורות טובה, יציבה, מכילה ונוסכת ביטחון. למרבה הצער, אף אחד מאיתנו, ההורים, אינו מושלם, חלקנו חרדתיים, חלקנו מדוכאים, וחלקנו מתמודדים - במקביל למשימות ההורות - גם עם משברי חיים ותביעות מציאות לא פשוטות. כאשר ההורה חלש, פגוע, לא זמין רגשית, חשוב שיהיו לילד מעגלי תמיכה נוספים (הורה נוסף, בני משפחה אחרים, גננת, מורה, פסיכולוגית, וכד'). ילד שאינו נהנה מהגנה כזו, נמצא בסיכון לפתח בעצמו קשיים רגשיים מסוגים שונים. מידת הפגיעה ואופייה קשור בנסיבות הספציפיות, במערך הכוחות שלו עצמו ושל סביבתו. לעיתים גם למטען הגנטי יש מה לומר, כאשר ילדים להורים חרדתיים (למשל) נמצאים בסיכון לפתח בעצמם הפרעת חרדה. בברכה ליאת

שלום ליאת ותודה על הפורום המצוין! בנותיי בנות 8 ו-6 ביחסים מצוינים והרבה פעמים לובשות אותו דבר והקטנה מאד רוצה להיות כמו הגדולה בכל דבר. לאחרונה היא התחילה לומר שהיא רוצה להרזות כדי שיהיה לה גוף כמו לאחותה ושואלת על אוכל אם הוא משמין. אכן הילדה הגדולה רזה יותר מהקטנה אבל תמיד אנחנו דואגים לומר להן שלכל אחת יש את היופי שלה ואת היחודיות שלה. אני חוששת שזה יוביל את הקטנה (והמתוקה מאד...) לרגשי נחיתות מעבר לקנאת אחים רגילה. מה את מציעה?

שלום הילה, הטיפול בבריאות הגוף ובדימוי הגוף צריך להיעשות, לטעמי, ללא קשר לילדים אחרים. כדי שבתך תוכל לחשוב על עצמה במונחים של נפרדות וכוליות, ללא ההשוואה לאחרים, אפשר לכוון בעדינות למצב בו כל אחת מהבנות נראית ומתלבשת עפ"י טעמה, מבנה גופה וגילה. כאשר את קונה להן בגדים זהים, את מדגישה את ההבדלים ביניהן, וההשוואה היא בלתי נמנעת. בואי נקווה שצעד קטן אך משמעותי זה, ימתן חלק מהקנאה. מעבר לזה, המשיכי לשדר מסרים מחזקים, המתפעלים מהבנות ללא קשר למראה שלהן. הפניה של רינה, כאן למטה, מזכירה לנו למה זה חשוב. בהצלחה ליאת

אני בת 17 וחצי. זקוקה מאוד לעזרתך ולעצתך. מאז שאני מכירה את עצמי אני מרגישה כי חשוב לי להבליט את עצמי מבחינה חיצונית. חשוב לי להיראות טוב כל הזמן ובעיקר לשאת חן בעיני הבנים. מוצא חן בעיניי שהבחורים מסתכלים עליי בהערצה ובוחנים אותי מכף רגל ועד ראש. זה ממש נותן לי להיות בראש מחשבתם וכך אני זוכה ליחס מיוחד, מועדף. יש לציין כי נתוניי החיצוניים טובים מאוד וכל מי שמביט בי מסובב את מבטו אחריי. אני ממש נהנית מכך, אם כי לפעמים אני קצת נבוכה מכך- מבוכה שמתחלפת בתחושת גאווה. אך לצערי אני נוטה להסתכל על הבנים במשקפת שונה ומוזרה: אני חושבת כיצד למשוך את הבנים ו"לפתות " אותם מבחינה מינית. אני מוצפת מחשבות על קיום יחסי מין עימם, או סיטואציות אירוטיות שבהם אני במרכז העיניינים ומוערכת וכתוצאה מכך מועצמת. לצערי זה ממש מעסיק אותי כל אימת שאני פוגשת בחור או משהו הנקרה בדרכי. מחשבות אלה מכבידות עליי. יצויין כי יש איבר בגופי שאינני חשה בנוח עימו- החזה שלי- שהוא קטן מימדים לכל הדיעות. עובדה שאני מתמודדת עימה ע"י חזיות מרופדות. אני חשה תחושות תסכול נוכח עובדה זאת, ותחושת העדר שלמות לה אני מייחלת. הבעיה הגדולה מכל: כל בחור או בן שיש בדעתי למצוא חן בעיניו, מייד עולה הצורך- לשכב איתו כדי לזכות ביחס ממנו ובתשומת לב. אני זקוקה נואשות לשוחח עם משהו, לחלוק חוויות, למצוא חן בעיני אנשים כדי לחוש שייכות וביטחון. אני חושבת, בתפיסתי המוטעית כי יחס כזה אוכל לקבל רק מהבנים הרוכשים לי אהבה מעשית: חיבוקים, נשיקות, מרעיפים עליי מילות אהבה ושבחים על גופי החטוב. אנא עזרי לי מה עליי לעשות?

שלום רינה, את, כנראה, שייכת לקבוצת הבנות שיכולות להודות על מזלן הטוב, ולשמוח על שנחנת במראה חיצוני מצודד שמסייע לך לקבל תשומת לב רבה מבני המין השני. כמו שאת מבינה בעצמך, יש צד נוסף ל'מתנה' הזו, והוא ההתמכרות לאספקה סדירה של מחמאות ומבטים, והישענות כמעט מוחלטת על הנתונים החיצוניים בתפיסה העצמית שלך. זה באמת מצב לא רצוי, אם כי הוא אינו נדיר בגיל שלך. אני רוצה לקוות שעם ההתבגרות, תצליחי לפתח אצלך תחומי חוזק נוספים, שיעניקו לך תחושת ערך וביטחון. ועוד משהו. הרצון לשכב עם כל בחור נאה שאת פוגשת (אני מקווה שאת לא עושה זאת באמת) בא למלא, כפי שכתבת, את הצורך בתחושת קרבה, אינטימיות ושייכות, אך יש בו גם פוטנציאל לפגיעה. יחסי מין ומגע פיזי אכן קשורים לקרבה ואינטימיות, אך רק כאשר הם חלק ממערכת יחסים משמעותית, הנשענת על ממדים נוספים של קשר. כשהם לבדם, אין בהם כדי לתחזק קשר משמעותי ומספק, ואת עלולה לכן למצוא את עצמך נעזבת שוב ושוב, פגועה ונעלבת. שמרי על עצמך ליאת

ליאת שלום, יש לי בעייה מול ביתי בת השבע.היא כל הזמן עושה צרכים בתחתונים,פיפי היא עושה בשירותים אבל צואה היא כל היום עושה בתחתון.זה קורה 6-7 פעמים ביום.אם היא בבית אז אני מבקשת ממנה להיכנס להתקלח אבל אם היא נמצאת בחוץ היא פשוט עושה וזה לא מפריע לה עד שמישהו מעיר שיש ריח באזור ואז היא מתקשרת אליי בטענה שיש לה כאבי ראש או בטן ומבקשת לחזור הביתה.ניסנו הרבה שיטות :פרסים,שיחות,התעלמות.אבל היא עדיין ממשיכה,זה נמשך לפי דעתי כבר שנה וחצי.אני לא יודעת האם זה קשור אליי כי אני עברתי משבר של אחות שנפטרה לפני כמעט 3 שנים.ובלידה האחרונה שלי הייתי מאושפזת זמן של חודשיים לפני הלידה.יש לציין שיש לי ארבע בנות והיא השנייה. הצואה נעשית כל פעם במינון נמוך בתחתון.שלא נדבר על שקניתי לה מאגר של תחתונים בגלל התופעה כי כל תחתון שהיא עושה בו נזרק לפח כי הוא כבר לא ניתן לניקוי. אני ממש צריכה את עזרתך כי אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. תודה מראש, מיה

שלום מיה, אנקופרזיס (הצטאות) היא אחת הבעיות העקשניות של גיל הילדות, והלוואי שאפשר היה לעזור בעצה אינטרנטית מרחוק. אין ספק שלאווירה ולאופי התקשורת בבית יש תפקיד בדרמה הזאת, ולכן אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בדר"כ, במוקד ההתערבות הטיפולית עומדים היחסים בין הילד להוריו, והיכולת שלהם להכיל את המצבים הבעייתיים הללו ללא ביקורת (זה נורא קשה, אני יודעת). אם תחשבי על מהות הסימפטום, תוכלי אולי להקשיב למה שהילדה שלך מבקשת דרכו: תהיי איתי, תאהבי אותי, תטפלי בי, תרחצי אותי - גם כשאני מדיפה ריח רע. יכול להיות שמפאת המשברים הקשים שעברת, וההתעסקות הרבה עם הבנות הקטנות, היא קצת 'נשמטה', וכך היא תובעת את נוכחותכם. אני מפצירה בך להגיע להדרכה והתייעצות, ועד אז, להשתדל להיות סבלנית ונינוחה, גם אל הקקי. חשוב מאד לציין, שחובה עלינו לשלול - לפני הכל - בעיה רפואית שיכולה לגרום לתפקוד לקוי בשרירי הסוגרים. מקווה שעשית זאת. הבשורה הטובה היא שאצל רוב הילדים האנקופרטיים, הבעיה חולפת מאליה עד גיל תשע בממוצע. בברכה ליאת

שלום רב! מבקשת בדחיפות המלצה חמה על פסיכולוג/ית למתבגרים באזור השרון. אשמח גם להמלצה על פסיכולוג/ית שבהסדר עם קופת חולים "מכבי". תודה, שולי.

שלום שולי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא לתאומים בני כמעט 9 (בנים) האחד בוגר יותר והשני בוכה כמעט מכל דבר. כשאומרים לו לא על משהו הוא יבקש שוב ,ישאל למה ולאחר כמה שניות יבכה. לפעמים הוא מצליח לקבל את שלו אחרי בכי קורע לב. הוא מודע לזה שהוא בוכה הרבה ואומר לי שאין לו שליטה על זה. לפני החופש הגדול אמרתי לו שכשזה קורה לו בכיתה שינסה לא לבכות אלא להתגבר והוא "עבד על עצמו" והצליח לרוב אך כעת, בחופש אין כמעט יום שיעבור בלי בכי. מה עושים? הוא נראה לי כבר גדול להתנהגות כזו.

שלום תמר, יכול להיות שהבכי במצבי תסכול קשור לקשיים בוויסות הרגשי, ויכול להיות שהבכי הוא תגובה נלמדת, באמצעותה - כך למד הילד החכם שלך - אפשר להשיג (כמעט) כל מה שרוצים. כמובן ששני ההסברים גם יחד יכולים להיות תקפים במקרה שלכם. בכל מקרה, כדי לעזור לו לוותר על הבכי כתגובה 'אוטומטית', ולרכוש דרכים בוגרות יותר להתמודדות עם מצוקה ותסכול, אין ברירה אלא "לאמן" אותו, ולאפשר לו לחוות תסכול מתון מבלי להיכנע (למרות הבכי קורע הלב). אם הוא יגלה שהבכי שוב אינו מזכה אותו בתשומת הלב הרבה שלך ואינו גורם לך לספק את רצונותיו בכל מחיר, סביר להניח שהוא יוותר בהדרגה על הבכי. אני מציעה לא לעשות זאת בדרך של מאבק, אלא דווקא בדרך מכילה ומכבדת ("אני מבינה את האכזבה שלך, ורואה שקשה לך, אבל אני לא מתכוונת לחזור בי מהחלטתי. לכן, אשמח לשחק איתך או לבלות איתך כשתפסיק לבכות, ועד אז, אתה יכול לעבור לחדר שלך. אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך להתגבר, אשמח מאד"). אם תתקשי לבד - הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

בתי בת ה-9, ילדה מאוד בוגרת ונבונה. היא בכורה, יש לה עוד שני אחים צעירים ממנה (6,2). היא כבר ישנה בחדר משלה, בשנתיים האחרונות, למרות שתמיד אהבה שיש מישהו איתה בחדר כשהיא נרדמת (יש מחשב בחדר, אז היינו על המחשב). הרגליי השינה עם אחיה בן ה-6 גם לא היו מוצלחים, הוא מאוד מהר היה מגיע למיטתנו. לפני כחודשיים, החלטנו על מהפך, כולם ישנים במיטותיהם,היא חזרה לישון בחדר עם אחיה, ע"פ רצונה בלבד, וסידור השינה הוא כזה שאני יושבת לידם קצת, בד"כ עד שהקטנים נרדמו, והיא עדיין לא היתה נרדמת, אז הבטחתי לבוא "לבקר" אותה. זה הלך תקופה בסדר, עד לאחרונה שיהיה פשוט בחרדות, שהאחים שלה נרדמים לפניה, ושחס וחלילה אני ואביה לא נרדם לפניה... היא שוכבת במיטתה מנסה לישון ופשוט לא מצליחה, היא יוצאת מהמיטה אחוזת אימה, בוכה ורועדת, שהיא לא מצליחה להרדם ושאולי היא תרדם לידנו ונעביר אותה. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, יש לציין שגם אחיה בן ה-6 מפחד, אבל הוא נרדם מהר ומתגבר על הפחדים, אלא אם כן היא גורמת לו גם לפחד, ואז לשניהם קשה להרדם. כמו שאמרתי, תמיד היא לא "ידעה" לישון לבד אבל בזמן האחרון זה יותר חמור. רציתי לציין שהיא גם שמעה לפני חצי שנה בערך, על פריצה שהיתה אצל חברים שלנו, ומאז היא בכלל בפחדים, ובודקת שהדלת נעולה עם הבריח. מה עושים? לפנות לייעוץ? תודה מראש

שלום דידי, נדמה לי שאחד התחומים בהם קשה מאד להורים "לעמוד על שלהם", זה נושא ההשכבה ויקיצות הלילה של הילדים. יתכן שהקושי נובע מהזדהות-יתר עם פחדי הילדים, ויתכן שזה קשור לעייפות הרבה של ההורים בסוף היום או באמצע הלילה. בכל מקרה, אני ממליצה לך מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים קליני/ת, בה תוכלו ללמוד כיצד להימנע מרחמים, ולאזן בין הצורך להיות זמינים ותומכים עבור הילדים המפוחדים, לבין הצורך להנהיג סדר ויציבות בחיי היום והלילה של ילדיכם. בברכה ליאת

תודה על הפורום מאוד עזרת לי . הייעצתי איתך על חוג שחיה לא ויטרנו המשחנו והיום בן שלי שוחה מאוד היתחזק ומאמן מאוד מרוצה ממנו והוא מרוצה וקיבל ביטחון. אבל אכשב רציתי לשאול על בעיה אחרת .ילד בחופש הגדול נימצא רוב היום אצל סבתא מאוד מיתפנק היא מרשה לא הכול והוא התחיל לדבר לא יפה כמו תשתקי ,אני אזרוק אותך לזבל . ואני מדברת איתו מסבירה וגם סוגרת טלויזיה לזמן מה הוא מבקש סליחה ואחר קח ממשיך שוב .סיבות לויקוח יש הרבה מי בגדים עד למישחקים .מה עושים איך מתפלים בזה כדי שהמצב הישתפר בבית הוא לא שומאה את זה כנירא בפרק כול החברים שלו יותר גדולים ממנובני 7-8

שלום אביטל, בדרך כלל, בעיות התנהגות וחוסר גבולות הם לא תוצאה של חיקוי (כי ילדים בעייתיים תמיד יהיו, ובכל מקום), וגם לא אשמתה של סבתא מפנקת (לסבתות מותר...). אם הילד שלך מדבר אלייך בחוסר כבוד ובחוצפה, זה בגלל שהוא רואה שזה אפשרי, ובגלל שהוא מתקשה לראות בך דמות סמכות. כאשר את כועסת, ומנסה להעניש אותו (סוגרת טלוויזיה לזמן מה), הוא לומד שדי בקלות הוא יכול לחמוק מהמצב הלא נעים, באמצעות בקשת סליחה - כמה פשוט! זה קצת כמו לעשות undo במחשב, והופ! הכל חוזר לקדמותו. למרבה הצער, בקשת הסליחה אינה משקפת צער אמיתי או חרטה, וגם אם כן, את רואה בעצמך שהוא חוזר להתנהגותו הבעייתית די מהר. לכן, עלייך להביא למצב שבכל פעם שהוא נוהג בך בחוסר כבוד או זלזול, תהיה לכך תוצאה שלילית מבחינתו, והוא יפסיד את הנוכחות הנעימה שלך ואת ההשתדלות שלך באותו יום. אני מציעה לך לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא תשוות קודמות בנושא הצבת גבולות. טוב אף יותר - להגיע להדרכת הורים של פגישה או שתיים אצל פסיכולוג/ית ילדים, וללמוד את העקרונות הבסיסיים של הצבת גבולות יעילה. בהצלחה ליאת

שלום לליאת אני אמא לסטודנט שהוא עתודאי(לימודים לפני צבא) עכשו אחרי תקופת מבחנים ופרויקטים חזר עם חוסר אנרגיה ומצב רוח קצת ירוד ולא מבין מה עובר עליו רוצה להמשיך לעבוד בעבודה עם לקוחות שבאים בטענות וזה מקשה עליו וחוזר משם עוד יותר עם מצב רע עליו להשלים עוד מבחנים מה עליו לעשות ולמה זה קורה בדיוק בקיץ הוא אוהב להיות פרפקציוניסט מה הפתרון מה להסביר לו תודה על תשובתך

שלום דוריה, לא בטוחה שהבנתי עד הסוף מה בדיוק מדאיג אותך. מצב רוח קצת ירוד יכול לתקוף כל אחד מאיתנו, בטח אם יש לנו להשלים מועדי ב' בזמן חופשה. לפעמים היכולת להכיל את מצב רוחם הרע של הילדים, ההבנה והעידוד - זה כל מה שצריך. כלומר, לא לשפוט אותו או להפציר בו לראות את "חצי הכוס המלאה", אלא דווקא להיות איתו בחצי הריק, ולעזור לו לעבור את התקופה המבאסת עם קצת פחות בדידות. אם את חוששת שמדובר בדיכאון או בקשיי תפקוד משמעותיים, הציעי לו להיעזר בטיפול פסיכולוגי (אפשר גם דרך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה). בהצלחה ליאת

שלום! ילדי בן ה-4 החל להתנגד לגילויי חיבה פיזיים (נשיקות וחיבוקים) בעיקר בציבור (ובעיקר כשהוא מחופש לחייל אמיץ...) אך גם בבית. האם זה מאפיין ילדים בגיל הזה? האם "להניח" לו בסירובו? לשאול אם הוא רוצה ולכבד את רצונו? האם זהו באמת רצונו? תודה

שלום ניצן, "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים- אני תכף מנגב בשרוול" שירו המקסים של יהודה אטלס (עם הלחן המקסים לא פחות של מתי כספי) מדבר על התופעה שאת מתארת כעל משהו כמעט אוניברסאלי. בעידן בו אנו שבים ומדגישים בפני ילדים את הצורך לשמור על עצמם ממגע חודרני ולא נעים, כמובן שיש לכבד את הבחירה שלו, ולהתחשב בה. למרבה המזל, יש המון דרכים להביע אהבה וחיבה גם בלי זה. לפעמים, כשהמאבק נגמר, נגמרת גם ההתנגדות... בברכה ליאת

לקחת את בני(4) לפסיכולוגית ילדים על מנת לטפל בבעיה של חוסר ביטחון,ביישנות. בני בתחילת השנה מאוד אהב ללכת לגן, לאחר חצי שנה בערך סירב ללכת לגן היה חוזר מהגן עצוב ובמקביל דיבר בבית על היותו קטן(מתחת לאחוזון 3),הגיע למצב שבכניסה לגן אוחז בחוזקה ברגלי ובוכה בכי קורע לב הגננת צפתה במתרחש ולטענתה אין שום בעיה הכל בסדר,באחת הפעמים בבוקר כשנכנסתי עם בני לגן ניגש אליי ילד(שהיה חבר שלו) ואמר שהוריו אסרו עליו לשחק עם בני רק כי הוא קטן מידי...אביו אישר שכך אישתו ביקשה מבנה ואז הבנתי את המצוקה של בני למה עסוק כל הזמן בנושא. הפסיכולוגית אמרה שהוא לא סובל מחוסר בטחון ושהוא לא ביישן היא אמרה שלדעתה שהוא עבר טראומה מאוד קשה,כל פעם שניסיתי לדבר איתו על מה שקרה בגן הוא העביר נושא על שאר הדברים דיבר בכיף ובבטחון. בהמשך הוא כן סיפר שחווה הצקות מילדים מסוימים בגן. בכל אופן לדעת הפסיכולוגית ההבחנה שהוא עבר טראומה קשה והיא ביקשה ממני לגשת לפגישה אחת מול פסיכאטרית שתאשר את ההבחנה שלה. את ההבחנה היא עשתה בעשר דקות הראשונות (אני לא מזלזלת) כיוון שהוא לא דיבר איתה,שאלה אותו 10 שאלות והוא ענה רק על אחת בראש,זה הדאיג אותה מאוד אמרה שהוא מגיב רק למה שהוא רוצה. לא צריך לתת לילד להיפתח קצת? אפילו עם הדודות הקרובות לוקח לו זמן להיפתח. לא הצלחתי להבין למה אני צריכה לגשת לאישור ההבחנה אצל פסיכאטרית? תוכלו להסביר לי ? אני לא מבינה !!!! תודה

מה עדיף ויעיל פסיכולוגית או תרפיה באומנות?

שלום יעל, אילמות סלקטיבית יכולה להיות תוצאה של טראומה, אך גם של גורמים נוספים, דרמטיים הרבה פחות. אני מניחה שהפסיכולוגית מבקשת "מבט נוסף" של פסיכיאטרית ילדים, כדי לאשש או לשלול את אבחנתה. הטיפול באילמות סלקטיבית יכול להיות אצל פסיכולוג קליני, מטפל במוזיקה, מטפל באמנות - ובלבד שהמטפל יהיה מיומן ומנוסה מאד בתחום זה. זכרי שהתערבות מוקדמת עדיפה על פני ההשתהות, בעיקר כדי לא לגרום לילד גרעונות חברתיים (שכנראה כבר קיימים). בהצלחה ליאת

בתי בת ה- 6 ילדה שמחה וחייכנית ומאוד עקשנית באופייה שאלתי אותי במהלך המקלחת האם מותר לפין להתנגש בפות ולהכנס? מאוד נלחצתי למרות שניסיתי להסתיר וישר שאלתע עם מישהו פגע או נגע ואמרה שלא ניסיתי ללחוץ ועדיין מתעקשת כבר יומיים אני מנסה בכל דרך להבין האם מישהו נגע או דיבר והיא מתעקשת שלא קרה כלום! בעקשנות המתאימה לה. היא מאוד שמחה והתנהגותה לא השתנתה כמו גם התיאבון ומצב הרוח. אינני רואה סימנים אך אנחנו מאוד חוששים. ביקשתי מבעלי שידבר איתה בכדי לבדוק האם קרה משהו אבל הוא די חושש להלחיץ אותה ומצד שני אנחנו די דואגים שקורה משהו מתחת לאף ולא מרגישים. למעט קייטנה שלא היינו מרוצים כלל(בעיית אלימות של גדולים כלפי הקטנים) היא לא נפגשה עם זרים אך ידוע לי שחלילה פגיעה יכולה להיות גם בבית. לא מצליחה להרדם כבר יומיים מה עליי לעשות? חוששת שגרמתי יותר נזק עם השאלות למרות שתמיד אמרתי במהלך השיחה שאני שומרת עליה ולא מסכימה שאף אחד יפגע בה. האם יש דרך לבדוק מבלי שהיא תפגע?

שלום רב, רוב הסיכויים שהשאלה של בתך משקפת עניין וסקרנות, אולי בהמשך למשהו ששמעה מילדים אחרים. ילדים שעברו תקיפה מינית בדר"כ משדרים מצוקה בדרך ישירה או עקיפה. אם את ממשיכה לדאוג, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים, שתנסה להעריך באמצעות הכלים הקליניים שלה האם קרה, חלילה, משהו כזה. בברכה ליאת

שלום, לביתי בת ה11 בתקופה האחרונה יש התפרצויות של זעם חמורות על כל שטות .לדוגמא היא הוציאה חטיף מלוח והניחה על השולחן ללא שקית וביקשתי שתשים בצלחת אז היא הוציאה בעצבים צלחת מהארון וזרקה אותה על הרצפה בפראות. את החטיף לקחתי לה בעקבות ההתנהגות הזאת. עוד דוגמא : בארוחת ערב כשאבא שלה הניח את החביתה שלה בטעות בצלחת של הבן דוד ואז היא החזירה לצלחת שלה והחביתה מעט התפרקה היא החלה לצרוח באמוק ,להעיף את הצלחת והלכה לשק איגרוף שיש לנו בבית ונכנסה לעצבים שקשה לי להסביר אותם במילים,היא כבר הרגישה לא טוב מהמאמץ הפיסי. לאחר מכן היא הסבירה לי שזה לא בגלל הביצה אלא שכל היום היה לה רע ( אם קרה לה משהו לא טוב היא שוכחת מהטוב של אותו יום ). אחריי התפרציות כאלו אני מנסה לשוחח איתה וממה שאני מבינה היא דיי מעבתת את המציאות כשקורה נניח משהו בבית ספר או אצל הדודים . אני ובעלי נשארים רגועים בהתפרציות האלו,לרוב לא מרימים את הקול ,אלה מחכים שזה יגמר ואז ניגשים אלייה. תוך כדיי ההתקף היא משתוללת ולא מאפשרת התקרבות.קראנו ביחד את הספר "המסע לממלכת המחשבות " וקלפים לילדים . היא מאוד אוהבת ,אבל שוכחת מהר. היא ילדה מאוד חכמה ובוגרת . אני לא מכירה סביבי ילדים בגילה שמגיעים לרמה של התפרצויות כאלו .האם זה מצריך טיפול כלשהו?? יש לציין שלא קרה משהו חריג במשפחה שלנו וגם שאני ובעלי באותו"קו" לגמריי בנושא חינוך ותגובות למצבים אלו ואחרים. תודה מראש.

היי, את מתארת, למעשה, קושי בוויסות רגשי, שבא לביטוי במיוחד במצבי תסכול וזעם. לפעמים מדובר במשהו מולד (ילד שמתקשה *תמיד* במעברים, במצבי אכזבה והפסד, ילד שתמיד קשה לרצותו, ילד שמגיב תמיד בעוצמה רגשית גבוהה, וקשה להרגיעו), ולעיתים ההתפרצויות משקפות משהו תגובתי (נסיגה או דיכאון בעקבות אירוע או חוויה מן הזמן האחרון). התייעצות עם גורם מקצועי יכולה לסייע גם באבחון המקור לקושי, וגם בחשיבה על התערבות שתוכל לעזור. לפעמים המוקד הוא לימוד מיומנויות טובות יותר של וויסות ושליטה עצמית, ולפעמים אפשר להסתפק בהדרכה הורית. בברכה ליאת

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג ילדים/מטפל באמנות לילד בן 10 באזור אשדוד, אשקלון,רחובות שעובד עם קופ"ח כללית. תודה מראש

שלום ד, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

ליאת, אני כותבת פה למרות שאני יודעת ש"עברתי את הגיל" הילדה שבי (וגם הבוגרת) יצאו לגמרי משיווי משקלן.. הבן. הילד שלי התחיל היום טירונות. אין לי עדיין מושג היכן הוא נמצא ..בדרום ??? בצפון ??? קרוב לעזה ??? כל כמה דקות יש לי התפרצות של בכי. התערערתי לחלוטין. מרגישה שמשתגעת לגמרי :(((((( כותבת פה כיוון שאני קוראת באדיקות את תגובותייך לפונים ואני מרגישה שהתחרפנתי לחלוטין.

אוי שלכת שלכת... כמה שאני מבינה אותך! יום הגיוס של הבן הוא אחד הרגעים הבלתי נשכחים בחיינו, ההורים, יום בו מציפים אותנו - בו זמנית - כל הרגשות כולם, בעוצמה חובטת. התרגשות, חרדה, דאגה, גאווה, געגוע, חוסר אונים, אהבה, כעס, אמונה, חוסר אמונה, תקווה, ומה לא... להיות הורה בארץ המסוכסכת שלנו, זה אומר להסכים גם לרעיון המשונה, שיום בהיר אחד הילד שלנו יעמיס על עצמו קיטבג ענק, יעלה על אוטובוס, וייבלע בתוך קבוצה גדולה של ילדים בני גילו, שבתוך שעה קלה יהפכו לכיתה של גברים צעירים ויפים, לובשי חאקי, שמדברים בשפה קצרה, ושומעים (פעם ראשונה מזה זמן רב) בקולו של מישהו אחר בלי להתווכח. בניגוד לימים בהם היינו אנחנו בצבא, החיילים של היום מצויידים במכשירים סלולריים, שעוזרים בעיקר לנו, ההורים, להישאר בחיים, לפזר ערפל, ולדעת (כמעט בכל רגע) על איזו ג'בלאה מזיע עכשיו הילד הקטן שלנו, שעד לפני שבוע לא זז מהמזגן והמחשב. מבטיחה לך, שעד מהרה הדמעות יפנו מקומן לגאווה, להתרגשויות, לציפייה לימי שישי, לקיטורים על שעות ארוכות של גיהוץ מדים, ולניסיונות כנים להתוודע לשפה הצה"לית העכשווית, כדי להישאר בתמונה. עד מהרה, תמצאי את עצמך נוסעת לכל מיני חורים, עמוסת קופסאות מזון, מנפנפת נואשות לנקודה הקטנה (שאת מקווה מאד שזה חיימק'ה שלך) שזה עתה סיימה מסלול/קורס, ומשתדלת לשרוד בחום הנורא. אחרי הכל זה חוק בל יעבור: סיומים/טקסים עם הורים נערכים תמיד (תמיד!) במגרש מסדרים צחיח, בשמונים מעלות בצל, במקום הכי רחוק ממקור צל או מים. מבטיחה לך שזה יהיה בסדר, אבל יודעת שממש כמוני, גם את לא תשני שינה טובה ורגועה בשלוש השנים הקרובות, כי אלה הם חיינו. שולחת לך חיבוק חזק חזק, אמא של חייל. ליאת

תודה ענקית לך ליאת ! אני קוראת את מילותייך ונחלים זורמים להם מהעיניים.. (ממש עכשיו, תוך כדי כתיבת מילים אלו ) תיאור מכלול הרגשות שתיארת כ"כ מדויק ! כל כך.. מרגיש לי עדיין את כל מה שתיארת .רק שקצת פחות לבד.. שוב תודה ענקית לך.

שלום ליאת, אני אמא לילד בן 4 ו-10 חודשים. הוא בדרך-כלל ילד נוח, מתוק מאוד וחביב, אבל כשהוא רוצה משהו הוא נהיה - איך לומר במילים עדינות? "נודניק" ברמות שאי-אפשר להאמין. בין השאר, כשאני עונה לו משהו שהוא לא רוצה לשמוע הוא פותח בצעקות, כלומר, לא "תסמונת הסופר" הקלאסית, הוא לא זורק את עצמו על הרצפה וכאלה, הוא פשוט מדבר בצעקות ולפעמים גם בבכי. אני כמובן מבהירה לו שאני לא מוכנה לתקשר איתו בצעקות ושאם הוא רוצה ממני משהו הוא יודע לדבר מצויין והוא מוזמן להגיד לי מה הוא רוצה, אחרי שירגע. בדרך-כלל בשלב הזה הוא מתעשת ומנמיך את הטון, אבל שאלתי את עצמי כמה פעמים אם אני לא גורמת לו בכך נזק שכביכול "לא מאפשרת" לו לפרוק תסכולים אחרי יום שלם בגן כשהוא סוף-סוף מגיע הביתה והוא מרגיש בטח ושאוהבים אותו מספיק כדי שיוכל "להתפרק"? וזאת מעבר לצורך הברור ללמד אותו לדבר "כמו שצריך", לא בצעקות. אגב, אין לו שום בעיות שמיעה. אדרבא, יש לו אוזניים כמו צלחות קליטה וכשהוא רוצה לשמוע משהו הוא שומע טוב מאוד גם מרחוק. אציין רק שגם בגן הספציפי הזה נוהגים לתקשר אחד עם השני בצעקות, בגלל תרבות-שיחה שהונהגה ע"י הגננת (לא אכנס לזה כרגע). אשמח אם תעזרי לי. תודה ויום טוב.

שלום לך, סביבה רועשת בהחלט משפיעה על גובה הטונים שלנו, ולכן תיתכן השפעה של הגן על עוצמת הדיבור הכללית של יושביו. אבל יש הבדל בין דיבור חזק, לבין צעקות ויבבות כתגובה לתסכול. בדר"כ, ילדים שהופכים "נודניקים" במצבים של התנגשות רצונות, הם אלה שלמדו שהניג'וס משתלם. נדמה לי שעמדה נחושה ושקטה, המשדרת לילד שחבל על הזמן ושהדיון בנושא סגור, יכולה לחסוך חלק ניכר מהדרמה. כדי לא להרגיש שאת גוזלת ממנו את זכות המחאה, תוכלי לומר לו בשקט, שאת מבינה לליבו, אך מבקשת ממנו לבכות בחדר, ולחזור אלייך כשיירגע. נסי להישאר ידידותית ומכבדת, ובמידת הצורך להושיט לו סולם לרדת מהעץ (כמובן מבלי להיכנע בנושא שהצית את הדרמה מלכתחילה). בהצלחה ליאת

שלום יש לי תאומים בני 3.5, לאחרונה עלו בי מחשבות להתגרש מבן זוגי מחוסר אהבה והתאהבות בגבר אחר, חשוב לציין שהמצב כרגע בבית מבחינת הילדים מצוין, אין מריבות ביני לבן זוגי, מצב כלכלי טוב, רציתי לקבל מושג איך ילדים בגיל כזה מקבלים גירושין, האם יש נזק לטווח ארוך ? כוונתי היא לבצע את המהלך בשיתוף פעולה מלא יחד עם בן זוגי , שהוא ימשיך להיות שותף מלא בגידול הילדים, הילדים לא צפויים בינתיים לעזוב את מסגרת הגן הקיימת אך יהיה שינוי במגורים (אני אעבור דירה), אשמח בקצרה להסבר כיצד מסבירים להם מהלך שכזה ואיך מסבירים בן זוג חדש שלי והאם כדאי בכל מקרה להיעזר במישהו מקצועי ?

שלום ליאת, הפתיחה שלך - "לאחרונה עלו בי מחשבות להתגרש מבן זוגי מחוסר אהבה והתאהבות בגבר אחר" - מעוררת אצלי תהיות לגבי מידת הרצינות של כוונותייך. האם מדובר במשהו רציני, או שמא "השתעשעות במחשבות". גירושין הם עניין סבוך ומורכב, בעיקר כאשר מעורבים בזה שני ילדים קטנים. לא ציינת האם המחשבה על גירושין, והאם חוסר האהבה, משותפים לך ולבעלך, או שמא זה משהו המתחולל בתוכך שלא בידיעתו. אני שואלת זאת, כי את מפרטת איזו פנטזיה שיש לך לגבי מה שיקרה ביניכם אחרי הגירושין (שהכל יהיה בשיתוף פעולה ובהסכמה), ולא ברור האם זה באמת אכן כך יהיה. חשוב שתדעי שגירושין, לפחות בטווח הקצר, הם "חורבן בית" עבור הילדים, וסביר להניח שיהיו כרוכים בכך משברים והתמודדויות רגשיות בעוצמה גבוהה. עם זאת, את לא הראשונה, וכשהדברים נעשים באמת בהסכמה וללא מאבקים, סיכויי ההתאוששות וההסתגלות של הילדים למצב החדש טובים יותר. אני מציעה להניח לנושא בן הזוג החדש, ולא להעמיס על הילדים גם את ההתמודדות הזו. קחי את הדברים צעד אחד בכל פעם, ואני ממליצה מאד שזה יהיה בליווי והכוונה של איש מקצוע. בברכה ליאת

היי,ברצוני לקבל המלצה על פסיכולוגית קלינית לגיל 6 באזור רמת השרון והסביבה , אם היא עובדת גם דרך מכבי .יתרון. ובנוסף אשמח גם להמלצה לפסיכולוגית מבוגרים ( משפחה זוגיות).תודה.

שלום ריקי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

היי,אני בת 35 אמא לילדה בת 5 במצוקה.לפני שנה נפרדנו לאחר זוגיות ארוכה.במהלכה התגרשנו ונאלצתי לעבור דירה .מעבר רחוק .(הסדרי הראיה ירדו מפעמיים בשבוע לפעם בחודש)ציפיתי לקשיים.הילדה איתי מופנמת :בוכה כועסת לא מאמינה בי וכמובן שלא מקשיבה ומתחצפת .הקושי הגדול ביננו הוא התקשורת וניסיונות כושלים שלי להרגעה.נכון גם אני עוברת שינוי ולכן לא יכולה לבד לעזור.עם האקס כמובן אין שיתוף פעולה להכלת המצוקה שלה.מלבד פנייה לפסיכולוגית איך מרגיעים אותה כי השיחות שלנו מסתכמות ב "עכשיו אני רוצה לראות את אבא"ומה עדיף עו"ס או פסיכולוגית ? תודה

שלום שרון, מה שמרגיע ילד במצוקה זה הורה רגוע, סמכותי ויציב, המשדר לילד מסר ברור האומר (באופן כללי) "אני כאן, אוהב אותך, שומר עליך, חזק מספיק כדי להכיל את מה שעובר עליך". יש מצבים משבריים, בהם גם ההורה עצמו מתקשה להתמודד בהצלחה עם תביעות המציאות, ומוטב שייעזר בכוחות מן החוץ. אם את מרגישה שקשה לך כרגע לגייס את העמדה הנכונה מול ילדתך, אני מציעה לנסות להיעזר בהדרכה הורית קצרה (כמובן שעדיף יותר מזה, אך אם אין ברירה, אז לפחות פגישת הדרכה אחת או שתיים). עד אז, כאשר בתך נמצאת בסערת רגשות ורוצה את אבא, תוכלי לומר לה בשקט "אני רואה שקשה לך עכשיו, אבל אבא רחוק, ואני כאן איתך, רוצה ויכולה לעזור לך". נדמה לי שהמשימה הבוערת כרגע היא לחזק אותך, כדי שתוכלי לשדר לבתך עוצמה ושקט. פסיכולוגית קלינית או עו"ס קלינית - טובות שתיהן באותה מידה. שולחת לך כוחות ועידוד ממרחק ליאת

אותי הרגעת! ואני מתכוונת לומר לה ככה .בינתיים בדקתי אפשרות של שיחה שניים עם פסיכולוגית והציעו לי באיזור מגורים שלנו להעזר בטיפול דרך אומנות ומישחק ורק אחכ לשקול שיחות (זה מיותר בגיל 5 שיחות?) תודה !כאילו הוצאת לי את המילים מהפה וסידרת אותם בכמה מישפטים קצרים ועיניינים.

שלום ! אני גרוש ויש לי ילד בן 14 . אני מתגורר במרחק של שעה נסיעה מהגרושה והילד אצלה . יש לנו הסדר שלא נשמר בדקדקנות מה שנוח לילד ומתי שרוצה הוא מגיע אלי , הקשר בינינו מצויין . עם תחילת החופש הילד הגיע אלי לתקופה של 3 שבועות נסע ללסוף שבוע וחזר ל-3 שבועות . תוך כדי שהיתו אצלי אני מבחין שהוא כול היום במחשב מתעורר בוקר / צהרים יושב על המחשב וככה מתנהל סדר היום שלו . בשבוע הראשון עזבתי ולא אמרתי דבר חשבתי שהזה ישבר לו ויעשה דברים נוספים שראיתי שלא כך הדבר הסברתי לו שעליו לחלק את היום בצורה כזו שהמחשב לא יהיה הכול לקרוא , להכין את חומר לימוד שקיבל , ללכת לבריכה וכו' כמובן שגם מחשב .שמע אותי אך המשיך בשלו ומידי פעם עשה טובה הלך לבריכה ונגע בחומר לימודי .נוצר מצב שראיתי שזה לא זה הודעתי לו שמידה והוא לא יקח את עצמו בידים אני מחרים את המחשב והאיפוד . הוא בשלו מתעלם ואז הודעתי לו שלמחרת הוא לא פותח את המחשב והאיפוד עד שעה 8 בערב .בתגובה לכך הוא לא יצא מהחדר לא אכל נשאר לרבוץ במיטה לאחר בצהרי היום שראיתי שהוא אפילו לא אכל נכנסתי ואמרתי לו תעשה מה שאתה רוצה צא תוכל ותשתה אין מחשב ואין איפוד נקודה אבל לאכול ולשתות אתה חייב .3 ימים לא נגע במחשב אך גם לא בלימודים לבסוף יצא ולאחר 3 ימים התנצל אמר אני לא יודע מה קרה לי אני מבטיח לשנות גם לעשות שעורים גם לקרוא וגם חברים ...בוא נפתח דף חדש בינינו , כמובן שהכול חזר אליו ולאחר 3 יומים החזרתי אותו לבית אימו כאשר הוא מבטיח שיעמוד בסיכום { לימודים}.ואמר שיחזור אלי אחרי כשבוע . במהלך השבוע הוא לא יצר קשר התעלמות מוחלטת פעם התקשרתי אמר ששכח להתקשר 10 ימים עברו והוא לא מתקשר ובנתיים יש לנו תור לתחילת טיפול אורתונט אני מתקשר מיד הוא אומר סליחה שלא התקשרתי שאלתי אתה רוצה את הטיפול אמר כן בטח .בבוקר הטיפול הוא מודיע לי שהוא לאחר הטיפול חוזר לבית אימו ולא בא אלי { שבועיים לא היה אצלי } שאלתי למה אמר לא בא אלי . אני חשבתי שהוא לא עמד בהבטחה ולכן בקשתי שיביא איתו לרופא את שעורי הבית והמחשב והאיפון . הוא נעמד על רגליו האחוריות למה להביא ,אני לא בא אליך, למה לסחוב, עשיתי ,אמרתי לו אם עשית אין בעיה אני רוצה לראות ואז הוא לא רוצה את הטיפול אני לא בא הסתגר בתוך עצמו ניתק טלפון לא ענה ולא שיתף פעולה גם לא עם האימא שנסתה לדבר איתו . אני ניסיתי להתקשר אחרי שעתיים שלוש והוא לא ענה לי . עכשיו אני בדילמה נוראה .לדעתי הוא לא עמד במילה שלו ולכן החליט לצור את הקרע בינינו אני בקשתי לראות אם עשה והוא יודע שאם לא עשה יענש . עכשיו יש נתק הוא כנראה לא רוצה לחשוף שלא עמד במילתו ובטח שלא לאבד את הציוד האלקטרוני . אני תקוע ולא יודע איך להתנהג איתו , לא חושב שאני צריך לוותר לו ולהתעלם מהסיכום שיעשה את השעורים ומיצד שני הוא ויתר עלי . מה דעתך לתת לזמן לעשות את שלו אני הרוס כבר יומים אני הרוס מהמצב שנוצר .

שלום בועז, דבריך נגעו ללבי, ואני מבינה את צערך. ובכל זאת, אם פנית לשאול לדעתי, אנסה להיות כנה והצביע על מה שנראה לי כטעות. הטעות, לפחות כמו שאני רואה זאת, קשורה לכך שהסנקציות ה'חינוכיות' נחתו על הילד שלך באופן כמעט קפריזי. אני חושבת על הנער הזה, שהגיע לעשות כייף אצל אבא בחופש הגדול, ופתאום נתקל בדרישות שלא הכיר קודם. אני סבורה שעקרונית אתה צודק מאד, אלא שחינוך ילדים הוא מלאכה מתמשכת, הנעשית מגיל צעיר, יום יום ושעה שעה. כהורה גרוש, יש לך בהחלט זכות (וחובה!) להיות שותף פעיל בחינוכו וגידולו של הילד. חשוב להישאר מעורב, אכפתי ומשפיע, ולעשות זאת לאורך השנה כולה. בחוויה שלי (ותסלח לי אם הבנתי לא נכון), קצת "נפלת עליו", ונכנסת למן פרינציפ, שלא נעשה במתואם עם אמו של הילד. מתבגרים הם יצורים נהנתנים, קצת עצלנים (במיוחד בחופשת הקיץ), ומכורים למסכי מחשב/טלפון/אייפוד וכד'. גם אנחנו לא לוקחים איתנו עבודה כשאנחנו בחופש, ומשום מה, כשמדובר בילדים שלנו, קשה לנו לפרגן להם את הבטלה. אז נכון, צריך גם לקרוא, לגמור את המטלות הלימודיות (אם ניתנו כאלה), להתראות עם חברים וללכת לבריכה. אבל כשמדובר במתבגרים, אפשר לבסס סוג של משא ומתן ואמון, ולסמוך עליהם שיצליחו למנן את עצמם גם ללא עונשים. לכן, בהתייחס לכותרת שלך, אני לא חושבת שבגדול אתה טועה, אלא רק שהדרך הייתה קצת בוטה ו'מונחתת'. שום דבר שאי אפשר לתקן בשיחה קרובה (אולי בתיווכה ועזרתה של אמו, שבוודאי תשמח למעורבות וסיוע ממך לאורך השנה כולה). בהצלחה ליאת

אני מסכים איתך לחלוטין שהוא בא אלי לחופש ולכן בסופי שבוע במהלך השנה אני לא מבקש ממנו שיבוא עם תיק לימודים להפך אני אומר לו תסיים בבית את המטלות שיהיה לך כאן זמן לכיף להנות . בעבר בחופשי הקיץ הקפדתי בנושא ולא היתה כזו תגובה . עכשיו לדעתיך המלומדה אני צריך לחזור לאחור " לשכוח " מהסיכום שיכין את המטלות ? לא לשאול ולא לבדוק ?ואם כן מה אני משדר לו ? הדרך שלך צודקת אבא ויתר .מה יהיה בפעם הבאה שאדרוש משהו ממנו משהו שלא מוצא חן בעיניו , יפעל באותה השיטה הרי " הצליח להוריד אותי מהדרישה" פשוט אני רוצה לצאת חכם ולחשוב על העתיד . תודה רבה לך ושבוע טוב!!

בני בן 4 חודשים. האם יש בעיה בכך שבכל יום יגיע מטפל אחר לטפל בו לחצי יום (סבים/ סבתות ואנחנו ההורים. האם הדבר יכול לגרום נזק? תודה

שלום סיון, בעיני, סבים וסבתות הם סידור מצויין. תינוקות בהחלט נשכרים מדמות התקשרות קבועה אחת, אך להערכתי נוכחות יומיומית של דמויות קרובות ואוהבות, לא תמסמס את מקומך כדמות עיקרית עבורו. בברכה ליאת

תודה. רציתי להוסיף ולשאול האם הדבר עלול לגרום לבלבול אצל התינוק (מן הסתם לכל אחד יש מגע אחר, צורת טיפול אחרת וכו'), בצורה שעשוייה לגרום לו לאי- נחת או נזק רגשי כלשהו? תודה

הילד בן 3 וחצי. מאד אהב מים - לשטוף ידיים, מקלחות, בריכות וים. לפני מספר שבועות לקחנו אותו לים. הים היה קצת סוער ואני לקחתי אותו על הידיים והתקדמתי בים מתוך מטרה לעבור את הגלים הסוערים ולהגיע למקום שבו הם נראו שקטים (בדרך כלל זה עובד..). הילד מאד נהנה וגם צחק כשהרמתי אותו כל פעם כשהגיע גל גדול. אבל אז הגיע גל ענקי שהפיל אותי על הקרקע. המשכתי להחזיק את הילד (שהיה גם עם מצופים), אבל הוא היה מעל הראש שלי ולא ראיתי אותו. אח"כ בעלי (שהחזיק את הילד השני ולא הצליח להגיע אלינו) אמר שראה אותו צף על המים עם המצופים ובשלב מסוים הגל כיסה אותו. השניה הזו שלא ראיתי את הילד הייתה נורא מפחידה. לא ידעתי באיזה מצב אמצא אותו, אבל כשקמתי ולקחתי אותו בידיים ראיתי שהוא בסדר אבל מבוהל נורא. מייד יצאתי איתו מהמים, ניגבתי אותו והרגעתי אותו (ואת עצמי). מאד השתדלתי לא לשדר לו שנבהלתי אבל אין לי ספק שהוא קלט את זה, והבין שגם אני וגם בעלי נבהלנו. אח"כ ניסיתי למזער נזקים ולהסביר לו שכל הזמן החזקתי אותו ולא היה קורה כלום, אבל נראה לי שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בהמשך שיחקנו בחול ובשלב מסוים בעלי ניסה לקחת אותו לים, אבל כשהוא רק שמע את הגלים הוא התחיל לרעוד וכמעט נכנס ל"היפר ונטילציה". מאז הוא לא מוכן ללכת לים. היום ניסינו בריכה והוא לא הסכים בשום אופן להיכנס ואפילו לא לשבת בסירה שהוא תמיד מאד אהב. יצוין שאין לו בעיה עם מקלחות, אמבטיות ושטיפת ידיים. אנחנו מאד מודאגים ומיוסרים מזה שגרמנו פוביה לילד שמעולם לא פחד ממים. אני מתלבטת מה לעשות. ממה שקראתי נראה לי שהתגובה האינסטינקטיבית שלנו להרחיק אותו מהים לא הייתה רעיון טוב וצריך דווקא לחשוף אותו שוב. אני יכולה לנסות לעבוד איתו לבד על חשיפה הדרגתית (חשבתי לעשות את זה עם תמונות, רעש של גלים, ולאט לאט להתקרב איתו לים או לבריכה). קראתי גם על שיטה של לתת לו לצייר את מה שפוחדים ממנו ואז לשרוף את הדף או לזרוק לפח - וגם את זה אני יכולה לנסות. השאלה היא האם כדאי לנסות את הדרכים האלה (או שאולי יש דרכים אחרות?) לבד או שאולי צריך לקחת אותו לטיפול. ואם כן אז איפה? אשמח מאד לתשובה מהירה.

היי, חשיפה הדרגתית, למיטב הבנתי, היא אכן הדרך, אך יש לעשות זאת בצורה זהירה ושקולה, כדי שלא נשיג את ההפך. אני מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שעובד בגישה התנהגותית, כדי לחשוב יחד על מדרג היררכי של משימות. כמו בכל מקרה של "עשה זאת בעצמך", אפשר לצאת מנצחים, או להצטער שלא הלכנו למומחים... בהצלחה בכל מקרה, ולא להיכנס למים עמוקים בים גבה גלים :-) ליאת

יש לי תינוק בן שנה וחמישה חודשים עד לגיל שנה וחודשיים היו לו הפרעות שינה היה מתעורר הרבה בלילה וחוזר לישון רק לאחר שהוא יונק ולבסוף הגענו למצב שהוא יושן עם האמא במיטה, עד שהתחלנו בתהליך בליווי יועצת שינה כדי להתגבר על הפרעות השינה וכדי שהתינוק יוכל לישון לבד במיטתו, במהלך התהליך שארך כשלושה חודשים הרגלנו אותו לישון לבד במיטה וגם במסגרת התהליך האמא גמלה אותו מיניקה רק לאחרונה וכשהיינו בסופו של התהליך הבחנו שהוא חזר להתעורר הבלילה והוא מורט שערות גם במהלך היום כשהאמא שמה אותו בלול הוא מורט שערות האם המצב מחייב פניה לטיפול? מה אפשר לעשות במקרה כזה?

שלום רב, לא ברור לי האם תלישת השיער נעשית רק כשאתם בסביבה, כדרך ללכוד את תשומת לבכם או גם כאשר הוא לבד, כדרך לפרוק תסכול. ברמה הפרקטית, אפשר פשוט לספר אותו, כדי שלא ייוצרו קרחות. ברמה הפסיכולוגית, רצוי לפנות להדרכת הורים, וללמוד כיצד לתקשר עם התינוק שלכם באופן שלא יתיש אתכם, מצד אחד, ולא יתסכל את תינוקכם יתר על המידה, מצד שני. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

אני צריכה בדחיפות המלצה לפסיכולוג טוב לנער עם בעיות התנהגות ודחית סיפוקים, באיזור חולון, בת-ים או ראשל"צ. תודה.

שלום גילה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

יש לי במשפחה הסטריה של טורט וOCD לאחרונה התחלתי לשים לב אצל בני הבכור (בן 11) בתופעות שמזכירות מאוד את אחי כל לילה כשמגיע הזמן לישון הוא מתחיל להזכר בדברים ובא להגיד לנו שצריך לעשות כך וכך ושלא עשה את השיעורים הוא יוצא מהמיטה עשרות פעמים עד שנרגם . כמו כן הוא מודאג תמיד מדברים שלא אמורים להדאיג ילד בגילו . מעבר לכך אין לו טיקים ולא טקסים שעליהם חוזר האם זו התחלה של OCD? ולאיזה רופא עלי לבקש הפניה .והאם תחילת טיפול מוקדם היא אוןרבה לסמנים קלים יותר בגיל במוגר?

שלום רב, אני מציעה להימנע מלסמן את הילד שלך כנושא הסימפטום המשפחתי. לעיתים קרובות, הורה החרד מתורשה בעייתית, מחפש ו"מוצא" בילדו ה'מסומן' סימפטומים מחשידים, גם כשהם אינם. כמובן שלא אוכל לדעת אם לבנך יש OCD, כי מה שאת מתארת אינו מספיק לצורך כך. אם את חוששת, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים, שייקחו רקע מפורט וינסו להעריך אם יש ממש בדאגתך. מקווה שאת רואה צל הרים כהרים... ליאת

שלום רב, בני בן ה- 7, התחיל בשבועיים האחרונים לטעון כי הוא נורא פוחד משריפה.. שבוע לאחר מכן , בנוסף לפחד משריפה התווסף גם פחד מצונאמי.. יש פעמים שהוא כביכול רואה אש (כמו למשל האש בכיריים) ואז הוא אומר לי בקול מאד עצוב "אמא אני פוחד שתהיה שריפה" והולך לחדר שלו וסוגר את הדלת כדי "לא לראות". לפעמים הוא בא אלי ומחבק אותי ואומר לי : "אמא תחבקי אותי... הפחדים ... " אין לי מושג אם זה סוג של מניפולציה עלי או שזה "אמיתי"... בכל מקרה אני לא מראה לו שום דבר אלא "זורמת איתו" בעניין ומחבקת אותו ולא מזלזל בדבריו. רציתי לדעת האם זה טבעי ? וכמובן איך להתמודד עם זה ? המון תודה מראש !!!

שלום שרון, את מאד צודקת. אין לזלזל בפחדים של ילדים, גם כאשר ברור לנו לחלוטין שהם חסרי שחר או מוגזמים. אני מציעה להמשיך לכבד את הפחדים, ולהסכים לדבר איתו עליהם ברמה המתאימה, לאפשר לו לשאול שאלות ולקבל תשובות. בהתייחס לפחד הספציפי משריפה, תוכלי לחזור ולהדגיש את אמצעי הזהירות הפשוטים, המבטיחים לנו להישמר מאסונות. לצד זה, חשוב לשים לב לא להפוך את הפחדים לאמצעי בעזרתו זוכה הילד לתשומת לב יתרה או לצ'ופרים, 'הנחות' או תגמולים אחרים. אם את חושדת שהפחדים הם "מניפולציה", יכול להיות שמשהו כזה כבר קורה אצלכם. נסי לחבק הרבה, להישאר קרובה ורכה אליו ללא קשר לפחדים, ולשמור על איזון בריא בין הצורך להיענות למצוקה שלו מצד אחד, לבין הצורך לא להשתעבד לפחדים שלו, מצד שני. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, יש לי ילד בן 12 שחווה התקפי זעם , זה מתבטא בקללות צעקות בכי זריקת חפצים, מעשים נוראיים אחרים אלימים , הוא משרה אווירה בלתי נסבלת בבית. הצד הכי כואב בסיפור הזה שהוא כל כך מצטער ומתנצל אחרי... הוא אומר שיש לו עצבים שהוא לא יודע לשלוט בהם.. ומבקש עזרה. זה תמיד שובר לי את הלב. האם יש כדורי הרגעה לילדים בגילו? האם זה מומלץ בכלל? ואיזה טיפול מלבד הכדורים היית ממליצה לנו? אשמח לתשובתך אמא ליאת

שלום ליאת, קשה לדבר על טיפול, מבלי להבין לעומק מה הבעיה ומה מקורותיה. לאור מה שאת מתארת עולה הצורך הברור לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, או לפסיכיאטר ילדים, שיאספו את המידע המפורט ויגבשו סוג של אבחנה. במקרים מסוימים הטיפול הפסיכולוגי-שיחתי מתוגבר גם בטיפול תרופתי, ובדר"כ השילוב של שניהם טוב מכל אחד מהם לחוד. (התשובה היא שיש מענה תרופתי, במקרה הצורך, גם לילדים בגילו). בברכה ליאת

בקשרים חברתיים טובים, אני צייתן לאחר, ואני זה שמבטל את עצמיותי, למען הבחירות והרצונות של האחר. ואני מתאמץ להיות קשוב לבחירות והרצונות כדי לברר אם הבחירות והרצונות של האחר הם אמיתיות מפני שאני מפחד שאם לא כן, אז להבא האחר לא ירצה שוב את הביחד וזה מפחיד אותי, וחשש מלווה אותי שאני לא מספיק גורם לאושר לאחר ולכן קשוב במידה עצומה לאחר כדי לבדוק אם הוא באמת מאושר איתי. הקשר הטוב היחיד שהיה לי הוא עם תינוקת בגיל הרך. היא רוצה שארוץ איתה, שאתנדנד איתה בגן שעשועים, שאהפוך ללונה גל, והוריה ואני הולכים לגן שעשועים, הם יושבים ומסתכלים ואני זה שנהנה כל כך לעשות את הפעילויות לבני גילה שהיא מאושרת מהן. הוריה גאים שהיא אוהבת אותי כל כך, ורוצים אותי כל הזמן. בקשר איתה שקוף ממנה איזה אם היא מאושרת ובטוחה איתי, לכן אני גם אוהב אותה חזק שזה מתבטא ברצוני העז לגדל ילדה כמו האופי שלה. אבל כדי לגדל, צריך להכיר בחורה. ומה שעושה את ההבדל, הוא שבהתפתחות שלהן אחר כך קשה לי להבין איך להפוך אותן למאושרות, וזה דרוש לי כדי להרגיש מספיק בטוח באמונן. כלומר, מילדה בת 6 שאתה מגדל, אתה מקבל פידבקים ממנה אם אתה מספיק בסדר איתה. אבל, מרגע שהן מתבגרות, מגדל או לא זה לא משנה, אתה כבר לא בטוח שהפידבק שהן משדרות (אני מאושרת מהיחס שלך אלי) הוא נכון או לא. וכאשר הן בגיל בוגר (שנות העשרים והלאה), אני לחלוטין לא בטוח שאני מקבל פידבקים וגם לא יודע מה צריך לעשות כדי שהיא תהיה מאושרת. האושר שלה ממני דרוש לי כדי שארגיש בטוח, כי אהיה מאושר רק אם היא מאושרת מהשפעה שלי. אני לא יודע איזה פעילויות אני צריך לעשות איתן כדי שהן יהיו מאושרות. אם אני מסתכל על מערכות יחסים של אנשים, אז באלה שלא היו נושאים משותפים כמו מגורים משותפים ורק דיבורים לא היתה הצלחה, ובאלה שהיו מגורים משותפים היתה הצלחה בהמשך קשר שהוביל לילודה. אצלי הבעיה שאני לא מגיע לשלב כל כך מתקדם של מגורים משותפים. וכשאני מסתכל מה השלב המוקדם, אז מדובר בסתם מפגשי סקס. יש שם אהבה רומנטית, ואני מוצא את עצמי כבר בפגישה הראשונה רוצה להיות אבא, ובליבי מנסה לדעת האם האשה שלפניי מעוניינת בילד ממני או שהיא רוצה סתם באהבה רומנטית שעלולה להתברר כביזבוז זמן שבו אני מוצא את עצמי אחרי שזמן חלף ולא הגעתי למה שרציתי (שתהיה לי בת לגדל ואשה אוהבת = משפחה). קשה לי. קשה לי לזרום לאהבה רומנטית כשאני לא בטוח אם האשה לפניי רוצה ממני ילד או סתם לבזבז לי את הזמן. וקשה לי להבין מה גורם לאשה מבוגרת לאושר בקשר רומנטי. אודה להסברים על שתי השאלות.

שלום רב, לא בטוחה שהבנתי לגמרי מה אתה שואל, אך אנסה לענות בכל זאת. מה שגורם אושר, לפחות כמו שאני רואה זאת, זו היכולת לקיים מערכת יחסים אינטימית, שוויונית, שיש בה קרבה רגשית וגופנית, הנרקמת לאט בין שני בני הזוג. הולדת ילדים היא השלב הבא ביחסים, וראוי שהיא תקרה רק כאשר מערכת היחסים מתבססת לכלל זוגיות יציבה. הביטוי "תעשה/י לי ילד!" הפך לסלוגן חביב, אך כשמדובר במימוש המשאלה הזו, נדרשת היכרות מעמיקה, זהירות ואחריות. נדמה לי שכל עוד תמשיך לראות באישה שאיתך "סידור שיוביל לילודה", היא תתקשה להרגיש מאושרת איתך. האהבה הרומנטית שאולי (ואולי לא!) תתברר כבזבוז זמן - זה יותר בכיוון... בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן שנה ילד מקסים וטוב שובב וחביב כל הזמן מחייך ולא נח לרגע. בחודשיים האחרונים הוא מתנהג בצורה נורא עצבנית ובשל העובדה שאני לבד לפעמים מוציא אותי מדעתי בעיקר בהאכלות- הוא איתי כבר שנה בבית. אני מגיעה לפעמים למצבים שאני מאוד כועסת עליו ואף לעיתים מרימה את קולי כדי להראות לו שאני כועסת, העניין הוא שלא תמיד זה נראה לי הדבר הטוב לעשות ולעיתים אני מרגישה כי הוא עצבני בגלל התגובות שלי- אני אשמח לחוות דעת מה לעשות וכיצד לנהוג כאשר בוחן את הגבולות ובאופן כללי כיצד לספק אותו הוא תזזיתי כל הזמן מתפתח מהר מכפי גילו ולאחרונה חלה האטה בעיניי אני חוששת שאני זו שגרמתי לכך בעקבות המתח שאני שרוייה בו. הוא לא נותן לי לחתל אותו לנגב לו את הפה להאכיל אותו דברים ממש השתנו אשמח לתגובה כנה ומהירה.

היי, לגדל תינוק לבד זו משימה לא פשוטה כלל וכלל, וקשה להעלות על הדעת מצב בו אימא לא תתעצבן מדי פעם או תרים את הקול. עם זאת, חשוב שנכיר את היכולות והצרכים של הילד בכל שלב התפתחותי, ונדע מה הגיוני וסביר לצפות ממנו, ומה לא. האם יכול להיות שאת רגישה מדי לנושא הניקיון, ונלחצת מסגנון האכילה ה"לא אסתטי" של התינוק שלך? אין ספק שא?ם הסובלת ממתח ועצבנות לאורך זמן יכולה להשפיע על התנהגותו של התינוק, ולכן חשוב שנהיה מודעות לעצמנו, ונמתן את עוצמת התגובות הרגשיות שלנו בנוכחות תינוקות ופעוטות. אם את מרגישה במאבק, מתקשה להשיג שיתוף פעולה מהתינוק שלך ומוצאת את עצמך צועקת לעיתים קרובות, שווה להתייעץ ואולי להיעזר בהכוונה של אחות טיפת חלב או פסיכולוגית ילדים. ככה גם תהיי קצת פחות בודדה בתוך התהליך. מה את אומרת? ליאת

היי, תודה תחילה על התגובה. לגבי ההאכלות אני נותנת לו להתלכלך כל הזמן מגיל 4 חודשים הוא כבר החל לאכול אבל זה כבר שלב שהוא זורק על הרצפה מחייך ומסתכל עליי בערמומיות ויודע שאכעס, לפעמים הוא רק משחק למרות שלא אכל כמה שעות טובות ואינני יכולה כל היום להיות סביב האוכל גם מבחינת גבולות וגם כי זה נורא מתיש- הוא אוכל יפה מאוד אך לאחרונה הדבר נהיה לא כיף כשהיה. אני בשלב מסוים מפסיקה את האוכל למרות שלא אכל כדי לתת לו להבין שאם לא ייאכל אז אין אוכל עד הארוחה הבאה למרות שאני מקדימה לו לפעמים. הוא גם צועק כשהוא בלול וכל הזמן הולך אחרי. אני מנסה לשמור על קור רוח בהאכלות אני כועסת והפסקתי בימים האחרונים.. אך איך אדע אם גרמתי לו איזשהו נזק או להתנהג בעצבנות בגלל שראה אותי כך או הרגיש במתח?

שלום, אני מוכרחה לציין שאני מאוד מבולבלת. אני בת 18 והיכרתי בחור בצ'ט בן 21. במסגרת הצ'ט החלפנו פלאפונים ומאז אנחנו עושים שיחות סקס בטלפון. בשבילו אני וירטואלית, ולדבריו כבר יש לו חברה אך בוירטואלי הכל אפשרי. למעשים לא יגיע. זה מאוד מוזר בעיניי משום שבטלפון מתקיימות שיחות שבהם כל אחד מאיתנו מגיע לסיפוק, ובכל זאת הוא אומר שאין לו רגשות כלפיי, ואין מצב שנעשה משהו במציאות כי יש לו חברה. אינני יודעת אם להמשיך בקשר? הוא מספר שרק כיף לו לדבר איתי ואיננו חש כל רגש כלפיי. כיף גם לי לשוחח איתו, הוא בחור אינטיליגנט ונבון, מבין, וסימפטי. הוא אמר שלא יחליף את חברתו ולא יסכן את מה שיש לו איתה. מה לעשות?

שלום דורית, סקס בטלפון (ממש כמו שיחה אינטימית על רגשות) יכול לתעתע מאד, בהיותו יוצר אשלייה חזקה של קרבה. למעשה מדובר בסוג של אוננות משותפת, מאחר שאין מגע אמיתי, אין קשר עין, אין מפגש. אני מציעה לך לוותר על סוג כזה של קשר, בשל היותו חלקי מאד, חד ממדי, ובמקרה שלכם גם חסר עתיד. למה, בעצם, להתעקש? ליאת

שלום ליאת, אני נהנית מאוד מסוג כזה של קשר בהיותו מעניק לי תחושת שייכות, ביטחון ואהבה שחסרים לי מאוד בביתי. אפילו מאנשים הקרובים לי אני חשה רייקנות. לכן, מאוד ברור לי הצימאון הזה לחשו אהובה, נחשקת. וכרגע מאוד נוח לי לראות את התמונה החלקית ולא את השלמה. מה דעתך? האם יש סיכוי שיתפתחו רגשות במהלך קשר כזה?

איזה קטע הזוייייי בדיוק לפני כמה דק' קראתי על זה פוסט ממש יפה- בדיוק על אהבה וירטואלית... קרה לי סיפור דומה. את חייבת לקרוא את זה. http://www.gloolot.co.il/Pages/article.aspx?id=37

שלום ,הבת שלי כבר בת 4 וללא בעיות התפתחותיות כלשהן, מאז הגמילה מפיפי בגיל 3, בענין הקקי היא מסרבת לעשות בשירותים, נסינו גערות פרסים ושום דבר לא עזר, היא פשוט מודעת לזה שהיא לא עושה , כשיא רוצה לעשות קקי היא מחזיקה את עצמה עד למועד מתאים כדי שלא תעשה בגן או בחוץ, לפעמים אפילו לא עושה יומיים שלושה , מה עושים אני במצב נואש,

שלום אורלי, אני מניחה שמדובר בתהליך גמילה שלא עלה יפה. לא ציינת איפה היא עושה את הקקי? האם בסיר? האם במכנסיים? ומה קורה אז? מי מנקה אותה? איך אתם מגיבים כיום? האם בררתם מה מפחיד אותה? האם גובה האסלה? האם משהו אחר? האם פיפי היא כן עושה בשירותים? כתבי מעט יותר בבקשה. ליאת

שלום ביתי בת 4 וחודשיים ,תהליך הגמילה היה ארוך אך היום גמולה מפיפי לגמרי , גם בלילה ועושה בשירותים. קקי היא מתאפקת ולא מוכנה לעשות , יכולה להתאפק ימים שלמים גם אם יוצא כל פעם קצת בתחתונים. תקופה ארוכה היה יוצא לה קקי קשה אז היא פחדה, עכשיו מקבלת סירופ סוכר לריכוך אבל עדיין לא מוכנה לשבת אז מטפטפת קצת בתחתונים כל היום , ניסינו כבר כל שיטה , פרסים .. להתעלם.. להכריח לשבת , סיפורים בשרותים וכו,... עכשיו כבר 3 ימים לא עשתה ואתמול פשוט הפסיקה לאכול ... הצילו!!!

הבת שלי בת 15 רזה מאוד לגילה עם חוסר תיאבון ( לא אנורקסית) אכילה איטית וממושכת, עם דימוי עצמי נמוך ,מאוד לא מקושרת חברתית אפילו מנותקת, עם הרבה כעסים ומרדנות, חוסר עניין בכל דבר,פרט לאחיינית שלה שהיא מאוד אבסיסיבית כלפיה, אבקש עזרה והכוונה. תודה מראש

שלום ריקי, בעניין הרגלי האכילה, אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים ועם דיאטנית, ולשלול סיבות פיזיולוגיות לרזון החריג. מעבר לכך, הסימפטומים שאת מתארת יכולים להצביע על סוג של מצוקה, אולי אפילו על דיכאון, ונראה שהיא תוכל להרוויח מטיפול פסיכולוגי שיאפשר לה סביבה בטוחה ומרחב להתבוננות עצמית וצמיחה. עד אז, נסי להישאר זמינה ומכילה, ולעשות כל מאמץ להימנע משיפוטיות וביקורת כלפיה. להיות בת 15 זה לא קל, בעיקר כשאת לא אוהבת את עצמך וחשה בודדה. חשוב לשדר מסרים מעודדים ומחזקים, לספר לה על ניסיונך כנערה, ולשמור על אופטימיות ותקווה עבורה, גם אם בשבילך זה לא תמיד קל. אני, כמה לא מפתיע, בעד טיפול פסיכולוגי במקרים כאלה. בהצלחה ליאת

תודה רבה לכם על הייעוץ אבל לא עברתי את הטסט, היה סבבה ולא הייתי לחוצה בכלל חוץ מכמה ד'ק בהתחלה אבל בהמשך היה מצויין חוץ מטעות אחת שהכשילה אותי.לא נורא תמיד יש פעם שנייה תודה לכם ולילה טוב

היי מיכל, אני חושבת שהיום יש איזו מדיניות מחמירה יותר סביב מבחני הנהיגה, ואולי איכשהו זה מוציא אל הכביש נהגים טובים קצת יותר. מקווה שבפעם הבאה יהיה מוצלח יותר. דרך צלחה ובטוחה ליאת

אז ככה שמי אורטל ואני בת 18 לפעמים כשאני לבד ויושבת עם עצמי וחושבת על כול מיני דברים עולים לי בראש כול מיני מחשבות של מוות אני מפחדת למות אני מסתכלת על עצמי בעוד 50 60 70 שנה ואני נורא מפחדת מהמוות אותו דבר לגבי אמא שלי אני מפחדת שיקרה לה משהו שיגיע היום וכולנו בסוף נמות. למה אני מרגישה ככה?

שלום אורטל, איש מאיתנו אינו אוהב את רעיון המוות. המחשבה על כך שנצטרך להיפרד יום אחד ממי וממה שאנחנו אוהבים היא מחשבה בלתי נעימה. למרות זאת, כולנו יודעים שזו המציאות, ואולי זה גם מה שהופך את החיים ליקרים כל כך. אני מאמינה שחכמתו של הטבע מאפשרת לנו, בסופו של דבר, לקבל בהשלמה את הבלתי נמנע, וליצור לעצמנו חיים שיש בהם עניין ומשמעות, יצירה והגשמה. מחקרים מצאו שאנשים באחרית ימיהם, שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי הזקנה והמוות. מסתבר שאנשים המביטים לאחור בסיפוק ומרגישים שמימשו את עצמם, אינם פוחדים מהמוות, ומצליחים למצוא הנאה גם בזקנתם. כבחורה צעירה, את עדיין יכולה לחלום כל חלום ולנסות להגשימו, לברוא לעצמך קיום מלא משמעות, עשייה ויצירה. גם אהבה לא תזיק. לכן, בכל פעם שמבצבץ הפחד, תוכלי לגייס כנגדו תכניות ליום המחר (מה ללבוש? איך לצבוע את החדר? מה לקנות לחברה טובה ליום ההולדת? איך ייראו הילדים שלי? ואיזה דבר טוב אני יכולה לעשות למען מישהו חלש או נזקק). לי זה עוזר... :-) ליאת

כדי לא לחזור על עצמי, קראי גם תשובה קודמת לפנייה דומה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-38022#message-38022 בברכה ליאת