פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני בן 4 חודשים. האם יש בעיה בכך שבכל יום יגיע מטפל אחר לטפל בו לחצי יום (סבים/ סבתות ואנחנו ההורים. האם הדבר יכול לגרום נזק? תודה

שלום סיון, בעיני, סבים וסבתות הם סידור מצויין. תינוקות בהחלט נשכרים מדמות התקשרות קבועה אחת, אך להערכתי נוכחות יומיומית של דמויות קרובות ואוהבות, לא תמסמס את מקומך כדמות עיקרית עבורו. בברכה ליאת

תודה. רציתי להוסיף ולשאול האם הדבר עלול לגרום לבלבול אצל התינוק (מן הסתם לכל אחד יש מגע אחר, צורת טיפול אחרת וכו'), בצורה שעשוייה לגרום לו לאי- נחת או נזק רגשי כלשהו? תודה

הילד בן 3 וחצי. מאד אהב מים - לשטוף ידיים, מקלחות, בריכות וים. לפני מספר שבועות לקחנו אותו לים. הים היה קצת סוער ואני לקחתי אותו על הידיים והתקדמתי בים מתוך מטרה לעבור את הגלים הסוערים ולהגיע למקום שבו הם נראו שקטים (בדרך כלל זה עובד..). הילד מאד נהנה וגם צחק כשהרמתי אותו כל פעם כשהגיע גל גדול. אבל אז הגיע גל ענקי שהפיל אותי על הקרקע. המשכתי להחזיק את הילד (שהיה גם עם מצופים), אבל הוא היה מעל הראש שלי ולא ראיתי אותו. אח"כ בעלי (שהחזיק את הילד השני ולא הצליח להגיע אלינו) אמר שראה אותו צף על המים עם המצופים ובשלב מסוים הגל כיסה אותו. השניה הזו שלא ראיתי את הילד הייתה נורא מפחידה. לא ידעתי באיזה מצב אמצא אותו, אבל כשקמתי ולקחתי אותו בידיים ראיתי שהוא בסדר אבל מבוהל נורא. מייד יצאתי איתו מהמים, ניגבתי אותו והרגעתי אותו (ואת עצמי). מאד השתדלתי לא לשדר לו שנבהלתי אבל אין לי ספק שהוא קלט את זה, והבין שגם אני וגם בעלי נבהלנו. אח"כ ניסיתי למזער נזקים ולהסביר לו שכל הזמן החזקתי אותו ולא היה קורה כלום, אבל נראה לי שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בהמשך שיחקנו בחול ובשלב מסוים בעלי ניסה לקחת אותו לים, אבל כשהוא רק שמע את הגלים הוא התחיל לרעוד וכמעט נכנס ל"היפר ונטילציה". מאז הוא לא מוכן ללכת לים. היום ניסינו בריכה והוא לא הסכים בשום אופן להיכנס ואפילו לא לשבת בסירה שהוא תמיד מאד אהב. יצוין שאין לו בעיה עם מקלחות, אמבטיות ושטיפת ידיים. אנחנו מאד מודאגים ומיוסרים מזה שגרמנו פוביה לילד שמעולם לא פחד ממים. אני מתלבטת מה לעשות. ממה שקראתי נראה לי שהתגובה האינסטינקטיבית שלנו להרחיק אותו מהים לא הייתה רעיון טוב וצריך דווקא לחשוף אותו שוב. אני יכולה לנסות לעבוד איתו לבד על חשיפה הדרגתית (חשבתי לעשות את זה עם תמונות, רעש של גלים, ולאט לאט להתקרב איתו לים או לבריכה). קראתי גם על שיטה של לתת לו לצייר את מה שפוחדים ממנו ואז לשרוף את הדף או לזרוק לפח - וגם את זה אני יכולה לנסות. השאלה היא האם כדאי לנסות את הדרכים האלה (או שאולי יש דרכים אחרות?) לבד או שאולי צריך לקחת אותו לטיפול. ואם כן אז איפה? אשמח מאד לתשובה מהירה.

היי, חשיפה הדרגתית, למיטב הבנתי, היא אכן הדרך, אך יש לעשות זאת בצורה זהירה ושקולה, כדי שלא נשיג את ההפך. אני מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שעובד בגישה התנהגותית, כדי לחשוב יחד על מדרג היררכי של משימות. כמו בכל מקרה של "עשה זאת בעצמך", אפשר לצאת מנצחים, או להצטער שלא הלכנו למומחים... בהצלחה בכל מקרה, ולא להיכנס למים עמוקים בים גבה גלים :-) ליאת

יש לי תינוק בן שנה וחמישה חודשים עד לגיל שנה וחודשיים היו לו הפרעות שינה היה מתעורר הרבה בלילה וחוזר לישון רק לאחר שהוא יונק ולבסוף הגענו למצב שהוא יושן עם האמא במיטה, עד שהתחלנו בתהליך בליווי יועצת שינה כדי להתגבר על הפרעות השינה וכדי שהתינוק יוכל לישון לבד במיטתו, במהלך התהליך שארך כשלושה חודשים הרגלנו אותו לישון לבד במיטה וגם במסגרת התהליך האמא גמלה אותו מיניקה רק לאחרונה וכשהיינו בסופו של התהליך הבחנו שהוא חזר להתעורר הבלילה והוא מורט שערות גם במהלך היום כשהאמא שמה אותו בלול הוא מורט שערות האם המצב מחייב פניה לטיפול? מה אפשר לעשות במקרה כזה?

שלום רב, לא ברור לי האם תלישת השיער נעשית רק כשאתם בסביבה, כדרך ללכוד את תשומת לבכם או גם כאשר הוא לבד, כדרך לפרוק תסכול. ברמה הפרקטית, אפשר פשוט לספר אותו, כדי שלא ייוצרו קרחות. ברמה הפסיכולוגית, רצוי לפנות להדרכת הורים, וללמוד כיצד לתקשר עם התינוק שלכם באופן שלא יתיש אתכם, מצד אחד, ולא יתסכל את תינוקכם יתר על המידה, מצד שני. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

אני צריכה בדחיפות המלצה לפסיכולוג טוב לנער עם בעיות התנהגות ודחית סיפוקים, באיזור חולון, בת-ים או ראשל"צ. תודה.

שלום גילה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו יוכל להרים את הכפפה ולשלוח לך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

יש לי במשפחה הסטריה של טורט וOCD לאחרונה התחלתי לשים לב אצל בני הבכור (בן 11) בתופעות שמזכירות מאוד את אחי כל לילה כשמגיע הזמן לישון הוא מתחיל להזכר בדברים ובא להגיד לנו שצריך לעשות כך וכך ושלא עשה את השיעורים הוא יוצא מהמיטה עשרות פעמים עד שנרגם . כמו כן הוא מודאג תמיד מדברים שלא אמורים להדאיג ילד בגילו . מעבר לכך אין לו טיקים ולא טקסים שעליהם חוזר האם זו התחלה של OCD? ולאיזה רופא עלי לבקש הפניה .והאם תחילת טיפול מוקדם היא אוןרבה לסמנים קלים יותר בגיל במוגר?

שלום רב, אני מציעה להימנע מלסמן את הילד שלך כנושא הסימפטום המשפחתי. לעיתים קרובות, הורה החרד מתורשה בעייתית, מחפש ו"מוצא" בילדו ה'מסומן' סימפטומים מחשידים, גם כשהם אינם. כמובן שלא אוכל לדעת אם לבנך יש OCD, כי מה שאת מתארת אינו מספיק לצורך כך. אם את חוששת, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים, שייקחו רקע מפורט וינסו להעריך אם יש ממש בדאגתך. מקווה שאת רואה צל הרים כהרים... ליאת

שלום רב, בני בן ה- 7, התחיל בשבועיים האחרונים לטעון כי הוא נורא פוחד משריפה.. שבוע לאחר מכן , בנוסף לפחד משריפה התווסף גם פחד מצונאמי.. יש פעמים שהוא כביכול רואה אש (כמו למשל האש בכיריים) ואז הוא אומר לי בקול מאד עצוב "אמא אני פוחד שתהיה שריפה" והולך לחדר שלו וסוגר את הדלת כדי "לא לראות". לפעמים הוא בא אלי ומחבק אותי ואומר לי : "אמא תחבקי אותי... הפחדים ... " אין לי מושג אם זה סוג של מניפולציה עלי או שזה "אמיתי"... בכל מקרה אני לא מראה לו שום דבר אלא "זורמת איתו" בעניין ומחבקת אותו ולא מזלזל בדבריו. רציתי לדעת האם זה טבעי ? וכמובן איך להתמודד עם זה ? המון תודה מראש !!!

שלום שרון, את מאד צודקת. אין לזלזל בפחדים של ילדים, גם כאשר ברור לנו לחלוטין שהם חסרי שחר או מוגזמים. אני מציעה להמשיך לכבד את הפחדים, ולהסכים לדבר איתו עליהם ברמה המתאימה, לאפשר לו לשאול שאלות ולקבל תשובות. בהתייחס לפחד הספציפי משריפה, תוכלי לחזור ולהדגיש את אמצעי הזהירות הפשוטים, המבטיחים לנו להישמר מאסונות. לצד זה, חשוב לשים לב לא להפוך את הפחדים לאמצעי בעזרתו זוכה הילד לתשומת לב יתרה או לצ'ופרים, 'הנחות' או תגמולים אחרים. אם את חושדת שהפחדים הם "מניפולציה", יכול להיות שמשהו כזה כבר קורה אצלכם. נסי לחבק הרבה, להישאר קרובה ורכה אליו ללא קשר לפחדים, ולשמור על איזון בריא בין הצורך להיענות למצוקה שלו מצד אחד, לבין הצורך לא להשתעבד לפחדים שלו, מצד שני. בהצלחה ליאת

שלום וברכה, יש לי ילד בן 12 שחווה התקפי זעם , זה מתבטא בקללות צעקות בכי זריקת חפצים, מעשים נוראיים אחרים אלימים , הוא משרה אווירה בלתי נסבלת בבית. הצד הכי כואב בסיפור הזה שהוא כל כך מצטער ומתנצל אחרי... הוא אומר שיש לו עצבים שהוא לא יודע לשלוט בהם.. ומבקש עזרה. זה תמיד שובר לי את הלב. האם יש כדורי הרגעה לילדים בגילו? האם זה מומלץ בכלל? ואיזה טיפול מלבד הכדורים היית ממליצה לנו? אשמח לתשובתך אמא ליאת

שלום ליאת, קשה לדבר על טיפול, מבלי להבין לעומק מה הבעיה ומה מקורותיה. לאור מה שאת מתארת עולה הצורך הברור לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, או לפסיכיאטר ילדים, שיאספו את המידע המפורט ויגבשו סוג של אבחנה. במקרים מסוימים הטיפול הפסיכולוגי-שיחתי מתוגבר גם בטיפול תרופתי, ובדר"כ השילוב של שניהם טוב מכל אחד מהם לחוד. (התשובה היא שיש מענה תרופתי, במקרה הצורך, גם לילדים בגילו). בברכה ליאת

בקשרים חברתיים טובים, אני צייתן לאחר, ואני זה שמבטל את עצמיותי, למען הבחירות והרצונות של האחר. ואני מתאמץ להיות קשוב לבחירות והרצונות כדי לברר אם הבחירות והרצונות של האחר הם אמיתיות מפני שאני מפחד שאם לא כן, אז להבא האחר לא ירצה שוב את הביחד וזה מפחיד אותי, וחשש מלווה אותי שאני לא מספיק גורם לאושר לאחר ולכן קשוב במידה עצומה לאחר כדי לבדוק אם הוא באמת מאושר איתי. הקשר הטוב היחיד שהיה לי הוא עם תינוקת בגיל הרך. היא רוצה שארוץ איתה, שאתנדנד איתה בגן שעשועים, שאהפוך ללונה גל, והוריה ואני הולכים לגן שעשועים, הם יושבים ומסתכלים ואני זה שנהנה כל כך לעשות את הפעילויות לבני גילה שהיא מאושרת מהן. הוריה גאים שהיא אוהבת אותי כל כך, ורוצים אותי כל הזמן. בקשר איתה שקוף ממנה איזה אם היא מאושרת ובטוחה איתי, לכן אני גם אוהב אותה חזק שזה מתבטא ברצוני העז לגדל ילדה כמו האופי שלה. אבל כדי לגדל, צריך להכיר בחורה. ומה שעושה את ההבדל, הוא שבהתפתחות שלהן אחר כך קשה לי להבין איך להפוך אותן למאושרות, וזה דרוש לי כדי להרגיש מספיק בטוח באמונן. כלומר, מילדה בת 6 שאתה מגדל, אתה מקבל פידבקים ממנה אם אתה מספיק בסדר איתה. אבל, מרגע שהן מתבגרות, מגדל או לא זה לא משנה, אתה כבר לא בטוח שהפידבק שהן משדרות (אני מאושרת מהיחס שלך אלי) הוא נכון או לא. וכאשר הן בגיל בוגר (שנות העשרים והלאה), אני לחלוטין לא בטוח שאני מקבל פידבקים וגם לא יודע מה צריך לעשות כדי שהיא תהיה מאושרת. האושר שלה ממני דרוש לי כדי שארגיש בטוח, כי אהיה מאושר רק אם היא מאושרת מהשפעה שלי. אני לא יודע איזה פעילויות אני צריך לעשות איתן כדי שהן יהיו מאושרות. אם אני מסתכל על מערכות יחסים של אנשים, אז באלה שלא היו נושאים משותפים כמו מגורים משותפים ורק דיבורים לא היתה הצלחה, ובאלה שהיו מגורים משותפים היתה הצלחה בהמשך קשר שהוביל לילודה. אצלי הבעיה שאני לא מגיע לשלב כל כך מתקדם של מגורים משותפים. וכשאני מסתכל מה השלב המוקדם, אז מדובר בסתם מפגשי סקס. יש שם אהבה רומנטית, ואני מוצא את עצמי כבר בפגישה הראשונה רוצה להיות אבא, ובליבי מנסה לדעת האם האשה שלפניי מעוניינת בילד ממני או שהיא רוצה סתם באהבה רומנטית שעלולה להתברר כביזבוז זמן שבו אני מוצא את עצמי אחרי שזמן חלף ולא הגעתי למה שרציתי (שתהיה לי בת לגדל ואשה אוהבת = משפחה). קשה לי. קשה לי לזרום לאהבה רומנטית כשאני לא בטוח אם האשה לפניי רוצה ממני ילד או סתם לבזבז לי את הזמן. וקשה לי להבין מה גורם לאשה מבוגרת לאושר בקשר רומנטי. אודה להסברים על שתי השאלות.

שלום רב, לא בטוחה שהבנתי לגמרי מה אתה שואל, אך אנסה לענות בכל זאת. מה שגורם אושר, לפחות כמו שאני רואה זאת, זו היכולת לקיים מערכת יחסים אינטימית, שוויונית, שיש בה קרבה רגשית וגופנית, הנרקמת לאט בין שני בני הזוג. הולדת ילדים היא השלב הבא ביחסים, וראוי שהיא תקרה רק כאשר מערכת היחסים מתבססת לכלל זוגיות יציבה. הביטוי "תעשה/י לי ילד!" הפך לסלוגן חביב, אך כשמדובר במימוש המשאלה הזו, נדרשת היכרות מעמיקה, זהירות ואחריות. נדמה לי שכל עוד תמשיך לראות באישה שאיתך "סידור שיוביל לילודה", היא תתקשה להרגיש מאושרת איתך. האהבה הרומנטית שאולי (ואולי לא!) תתברר כבזבוז זמן - זה יותר בכיוון... בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן שנה ילד מקסים וטוב שובב וחביב כל הזמן מחייך ולא נח לרגע. בחודשיים האחרונים הוא מתנהג בצורה נורא עצבנית ובשל העובדה שאני לבד לפעמים מוציא אותי מדעתי בעיקר בהאכלות- הוא איתי כבר שנה בבית. אני מגיעה לפעמים למצבים שאני מאוד כועסת עליו ואף לעיתים מרימה את קולי כדי להראות לו שאני כועסת, העניין הוא שלא תמיד זה נראה לי הדבר הטוב לעשות ולעיתים אני מרגישה כי הוא עצבני בגלל התגובות שלי- אני אשמח לחוות דעת מה לעשות וכיצד לנהוג כאשר בוחן את הגבולות ובאופן כללי כיצד לספק אותו הוא תזזיתי כל הזמן מתפתח מהר מכפי גילו ולאחרונה חלה האטה בעיניי אני חוששת שאני זו שגרמתי לכך בעקבות המתח שאני שרוייה בו. הוא לא נותן לי לחתל אותו לנגב לו את הפה להאכיל אותו דברים ממש השתנו אשמח לתגובה כנה ומהירה.

היי, לגדל תינוק לבד זו משימה לא פשוטה כלל וכלל, וקשה להעלות על הדעת מצב בו אימא לא תתעצבן מדי פעם או תרים את הקול. עם זאת, חשוב שנכיר את היכולות והצרכים של הילד בכל שלב התפתחותי, ונדע מה הגיוני וסביר לצפות ממנו, ומה לא. האם יכול להיות שאת רגישה מדי לנושא הניקיון, ונלחצת מסגנון האכילה ה"לא אסתטי" של התינוק שלך? אין ספק שא?ם הסובלת ממתח ועצבנות לאורך זמן יכולה להשפיע על התנהגותו של התינוק, ולכן חשוב שנהיה מודעות לעצמנו, ונמתן את עוצמת התגובות הרגשיות שלנו בנוכחות תינוקות ופעוטות. אם את מרגישה במאבק, מתקשה להשיג שיתוף פעולה מהתינוק שלך ומוצאת את עצמך צועקת לעיתים קרובות, שווה להתייעץ ואולי להיעזר בהכוונה של אחות טיפת חלב או פסיכולוגית ילדים. ככה גם תהיי קצת פחות בודדה בתוך התהליך. מה את אומרת? ליאת

היי, תודה תחילה על התגובה. לגבי ההאכלות אני נותנת לו להתלכלך כל הזמן מגיל 4 חודשים הוא כבר החל לאכול אבל זה כבר שלב שהוא זורק על הרצפה מחייך ומסתכל עליי בערמומיות ויודע שאכעס, לפעמים הוא רק משחק למרות שלא אכל כמה שעות טובות ואינני יכולה כל היום להיות סביב האוכל גם מבחינת גבולות וגם כי זה נורא מתיש- הוא אוכל יפה מאוד אך לאחרונה הדבר נהיה לא כיף כשהיה. אני בשלב מסוים מפסיקה את האוכל למרות שלא אכל כדי לתת לו להבין שאם לא ייאכל אז אין אוכל עד הארוחה הבאה למרות שאני מקדימה לו לפעמים. הוא גם צועק כשהוא בלול וכל הזמן הולך אחרי. אני מנסה לשמור על קור רוח בהאכלות אני כועסת והפסקתי בימים האחרונים.. אך איך אדע אם גרמתי לו איזשהו נזק או להתנהג בעצבנות בגלל שראה אותי כך או הרגיש במתח?

שלום, אני מוכרחה לציין שאני מאוד מבולבלת. אני בת 18 והיכרתי בחור בצ'ט בן 21. במסגרת הצ'ט החלפנו פלאפונים ומאז אנחנו עושים שיחות סקס בטלפון. בשבילו אני וירטואלית, ולדבריו כבר יש לו חברה אך בוירטואלי הכל אפשרי. למעשים לא יגיע. זה מאוד מוזר בעיניי משום שבטלפון מתקיימות שיחות שבהם כל אחד מאיתנו מגיע לסיפוק, ובכל זאת הוא אומר שאין לו רגשות כלפיי, ואין מצב שנעשה משהו במציאות כי יש לו חברה. אינני יודעת אם להמשיך בקשר? הוא מספר שרק כיף לו לדבר איתי ואיננו חש כל רגש כלפיי. כיף גם לי לשוחח איתו, הוא בחור אינטיליגנט ונבון, מבין, וסימפטי. הוא אמר שלא יחליף את חברתו ולא יסכן את מה שיש לו איתה. מה לעשות?

שלום דורית, סקס בטלפון (ממש כמו שיחה אינטימית על רגשות) יכול לתעתע מאד, בהיותו יוצר אשלייה חזקה של קרבה. למעשה מדובר בסוג של אוננות משותפת, מאחר שאין מגע אמיתי, אין קשר עין, אין מפגש. אני מציעה לך לוותר על סוג כזה של קשר, בשל היותו חלקי מאד, חד ממדי, ובמקרה שלכם גם חסר עתיד. למה, בעצם, להתעקש? ליאת

שלום ליאת, אני נהנית מאוד מסוג כזה של קשר בהיותו מעניק לי תחושת שייכות, ביטחון ואהבה שחסרים לי מאוד בביתי. אפילו מאנשים הקרובים לי אני חשה רייקנות. לכן, מאוד ברור לי הצימאון הזה לחשו אהובה, נחשקת. וכרגע מאוד נוח לי לראות את התמונה החלקית ולא את השלמה. מה דעתך? האם יש סיכוי שיתפתחו רגשות במהלך קשר כזה?

איזה קטע הזוייייי בדיוק לפני כמה דק' קראתי על זה פוסט ממש יפה- בדיוק על אהבה וירטואלית... קרה לי סיפור דומה. את חייבת לקרוא את זה. http://www.gloolot.co.il/Pages/article.aspx?id=37

שלום ,הבת שלי כבר בת 4 וללא בעיות התפתחותיות כלשהן, מאז הגמילה מפיפי בגיל 3, בענין הקקי היא מסרבת לעשות בשירותים, נסינו גערות פרסים ושום דבר לא עזר, היא פשוט מודעת לזה שהיא לא עושה , כשיא רוצה לעשות קקי היא מחזיקה את עצמה עד למועד מתאים כדי שלא תעשה בגן או בחוץ, לפעמים אפילו לא עושה יומיים שלושה , מה עושים אני במצב נואש,

שלום אורלי, אני מניחה שמדובר בתהליך גמילה שלא עלה יפה. לא ציינת איפה היא עושה את הקקי? האם בסיר? האם במכנסיים? ומה קורה אז? מי מנקה אותה? איך אתם מגיבים כיום? האם בררתם מה מפחיד אותה? האם גובה האסלה? האם משהו אחר? האם פיפי היא כן עושה בשירותים? כתבי מעט יותר בבקשה. ליאת

שלום ביתי בת 4 וחודשיים ,תהליך הגמילה היה ארוך אך היום גמולה מפיפי לגמרי , גם בלילה ועושה בשירותים. קקי היא מתאפקת ולא מוכנה לעשות , יכולה להתאפק ימים שלמים גם אם יוצא כל פעם קצת בתחתונים. תקופה ארוכה היה יוצא לה קקי קשה אז היא פחדה, עכשיו מקבלת סירופ סוכר לריכוך אבל עדיין לא מוכנה לשבת אז מטפטפת קצת בתחתונים כל היום , ניסינו כבר כל שיטה , פרסים .. להתעלם.. להכריח לשבת , סיפורים בשרותים וכו,... עכשיו כבר 3 ימים לא עשתה ואתמול פשוט הפסיקה לאכול ... הצילו!!!

הבת שלי בת 15 רזה מאוד לגילה עם חוסר תיאבון ( לא אנורקסית) אכילה איטית וממושכת, עם דימוי עצמי נמוך ,מאוד לא מקושרת חברתית אפילו מנותקת, עם הרבה כעסים ומרדנות, חוסר עניין בכל דבר,פרט לאחיינית שלה שהיא מאוד אבסיסיבית כלפיה, אבקש עזרה והכוונה. תודה מראש

שלום ריקי, בעניין הרגלי האכילה, אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים ועם דיאטנית, ולשלול סיבות פיזיולוגיות לרזון החריג. מעבר לכך, הסימפטומים שאת מתארת יכולים להצביע על סוג של מצוקה, אולי אפילו על דיכאון, ונראה שהיא תוכל להרוויח מטיפול פסיכולוגי שיאפשר לה סביבה בטוחה ומרחב להתבוננות עצמית וצמיחה. עד אז, נסי להישאר זמינה ומכילה, ולעשות כל מאמץ להימנע משיפוטיות וביקורת כלפיה. להיות בת 15 זה לא קל, בעיקר כשאת לא אוהבת את עצמך וחשה בודדה. חשוב לשדר מסרים מעודדים ומחזקים, לספר לה על ניסיונך כנערה, ולשמור על אופטימיות ותקווה עבורה, גם אם בשבילך זה לא תמיד קל. אני, כמה לא מפתיע, בעד טיפול פסיכולוגי במקרים כאלה. בהצלחה ליאת

תודה רבה לכם על הייעוץ אבל לא עברתי את הטסט, היה סבבה ולא הייתי לחוצה בכלל חוץ מכמה ד'ק בהתחלה אבל בהמשך היה מצויין חוץ מטעות אחת שהכשילה אותי.לא נורא תמיד יש פעם שנייה תודה לכם ולילה טוב

היי מיכל, אני חושבת שהיום יש איזו מדיניות מחמירה יותר סביב מבחני הנהיגה, ואולי איכשהו זה מוציא אל הכביש נהגים טובים קצת יותר. מקווה שבפעם הבאה יהיה מוצלח יותר. דרך צלחה ובטוחה ליאת

אז ככה שמי אורטל ואני בת 18 לפעמים כשאני לבד ויושבת עם עצמי וחושבת על כול מיני דברים עולים לי בראש כול מיני מחשבות של מוות אני מפחדת למות אני מסתכלת על עצמי בעוד 50 60 70 שנה ואני נורא מפחדת מהמוות אותו דבר לגבי אמא שלי אני מפחדת שיקרה לה משהו שיגיע היום וכולנו בסוף נמות. למה אני מרגישה ככה?

שלום אורטל, איש מאיתנו אינו אוהב את רעיון המוות. המחשבה על כך שנצטרך להיפרד יום אחד ממי וממה שאנחנו אוהבים היא מחשבה בלתי נעימה. למרות זאת, כולנו יודעים שזו המציאות, ואולי זה גם מה שהופך את החיים ליקרים כל כך. אני מאמינה שחכמתו של הטבע מאפשרת לנו, בסופו של דבר, לקבל בהשלמה את הבלתי נמנע, וליצור לעצמנו חיים שיש בהם עניין ומשמעות, יצירה והגשמה. מחקרים מצאו שאנשים באחרית ימיהם, שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי הזקנה והמוות. מסתבר שאנשים המביטים לאחור בסיפוק ומרגישים שמימשו את עצמם, אינם פוחדים מהמוות, ומצליחים למצוא הנאה גם בזקנתם. כבחורה צעירה, את עדיין יכולה לחלום כל חלום ולנסות להגשימו, לברוא לעצמך קיום מלא משמעות, עשייה ויצירה. גם אהבה לא תזיק. לכן, בכל פעם שמבצבץ הפחד, תוכלי לגייס כנגדו תכניות ליום המחר (מה ללבוש? איך לצבוע את החדר? מה לקנות לחברה טובה ליום ההולדת? איך ייראו הילדים שלי? ואיזה דבר טוב אני יכולה לעשות למען מישהו חלש או נזקק). לי זה עוזר... :-) ליאת

כדי לא לחזור על עצמי, קראי גם תשובה קודמת לפנייה דומה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-38022#message-38022 בברכה ליאת

יש לי בן בן שנתיים ושלוש חודש. מקסים! עד שמגיע הלילה מתעורר עשרות פעמים ממש המון, רוצה אותנו לידו ,לא נרדם לבד.... הצלחתי לגמול אותו בקשיים רבים מאוד משינה אצלנו במיטה.(למרות שיש עוד מעידות)הוא פשוט מתעורר ורוצה שנלטף אותו, נהיה לידו... וככה זה נמשך עד הבוקר... זה נמשך כבר זמן רב...ואני מודאגת גם כי השינה שלו לא טובה, וגם אנחנו כבר מותשים... מה עושים?איך להתחיל לבדוק? תודה.

שלום ליהי, מאד קשה 'לחנך' ילדים באמצע הלילה, כאשר כל מה שאנחנו רוצים זה שקט ושעות שינה. עם זאת, מה ש"עושה שקט" לטווח הקצר, עלול לעלות לנו במחירים לטווח הארוך, וזה כנראה מה שקרה אצלכם. מגיל צעיר מאד ילדים לומדים איזו התנהגות מובילה לתוצאה נעימה ורצויה, ואיזו לא. אם בעבר לקחתם אותו למיטה שלכם וליטפתם אותו בכל פעם שהוא התעורר, הוא למד שהיקיצות הליליות מזכות אותו בזמן איכות ופינוק, שקשה (וחבל!) לוותר עליהן. כשאת אומרת "יש עוד מעידות", אני מבינה שאתם נשברים מדי פעם, ולוקחים אותו למיטתכם כדי לזכות בשקט המיוחל. למרבה הצער, אין כאן פיתרונות קסם. הדרך לגמול את הילד מהיקיצות הללו, היא לוותר על התגמולים והצ'ופרים הליליים, גם במחיר של לילה לבן אחד או שניים. כשהוא מתעורר, אני מציעה לגשת למיטתו, *לא* להרים אותו על הידיים או להוציא אותו מהמיטה, אלא רק להרגיע בשקט, במינימום דיבור, ולשדר "אמא כאן, תחזור לישון". אל תלטפי, אל תציעי פעילויות 'נעימות', אוכל או שתייה (למעט מים, אם מוכרחים). הרעיון הוא לצמצם למינימום את האינטראקציה, ולחזור מה שיותר מהר לשינה. לפעמים, כדי לא להתפתות לפיתרונות בעייתיים, עדיף לארגן מזרון זמין לצד מיטת הילד, ולישון לצידו למשך מס' לילות, כדי שיתרגל לישון לילה מלא. הנוכחות השקטה של ההורה לצד המיטה יכולה למתן את הניסיונות לעשות שמח באמצע הלילה. אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה. אין לי ספק שעם נחישות ועקביות, אפשר בהחלט גם לבד. ליל מנוחה :-) ליאת

שלום רב! בננו בן 4 ילד מקסים, נבון, רגיש, טוב לב ומאד מאד מאד חסר שקט ואקטיבי. זקוק לגירויים בלתי פוסקים, בדרך כלל מתקשה להתרכז בדבר יותר מדקות ספורות,נמצא בתנועה ופעילות מתמדת, מתקשה לשבת בזמן האוכל, מאז שנולד סובל מקשיי שינה (הרבה התעוררויות, קושי להרדם) . גם בגן כבר בגיל שנתיים הורגשה אימפולסיביות ואגרסיביות וכעת לאחר תצפית נוספת של פסיכולוגית (לבקשת הגננת) סיכמה כי "אין לסכם על קשיי קשב וריכוז בשל גילו הצעיר". יש לי 2 שאלות שקשורות האחת בשניה: 1. אנחנו מוצאים את עצמנו מותשים, עייפים, הרבה פעמים כועסים על דברים כמו דיבור בקול רם כאשר ייתכן והוא כלל לא שולט בזה ואני מרגישה שאם היתה לנו איזה "אבחנה" היינו יכולים להבין אותו יותר טוב ואולי גם לקבל תמיכה בעצמנו, במקום לחשוב שזו בעיה של גבולות... 2. האם בכל זאת ניתן לאבחן היפראקטיביות (אני פחות חושדת בהפרעות קשב וריכוז) בגיל כזה? דרך הקופה? מרכז להתפתחות הילד? תודה רבה מראש!

שלום לילי, היפר-אקטיביות, כשלעצמה, אינה "אבחנה", אלא אם היא קשורה להפרעת קשב וריכוז. להיפר-אקטיביות אין קריטריון סף, מלבד סף הרגישות של הסביבה. כלומר, אותו ילד יכול להיות 'מאובחן' במשפחה אחת כשובב, סקרן ונמרץ, בעוד במשפחה אחרת כהיפר-אקטיבי שקשה לשאתו. במילים אחרות, ההגדרה היא יחסית. השאלה המרכזית היא, האם קיימת בעיה תפקודית: האם הילד מצליח לעמוד במשימות ההתפתחותיות שלו, האם הוא צובר גרעונות אקדמיים, אכזבות חברתיות, וכד'? הצורך בגבולות ברורים הכרחי בכל בית, והוא חשוב אף יותר כשמדובר בילד 'תובעני'. אני מציעה לא לוותר בשום מקרה על הצבת גבולות נאותה, גם אם מדובר בהפרעה "מאובחנת". זה נכון שלילד היפר-אקטיבי עם קשיי קשב וריכוז, אימפולסיבי ולא מווסת, אינו "אשם" בשום דבר מכל אלה, ועדיין, הצורך להציב את הגבול בצורה יעילה נותר בעינו. חשוב להימנע מרחמים, ולפעול בדרך עניינית. גם אני סבורה שאין טעם כרגע להיכנס לסדרת אבחונים, מאחר שממילא מה שצריך לעשות עם זה כרגע, זה ללמוד לקבל ולאהוב אותו כפי שהוא, ולהציב גבולות ברורים מאד בבית ובגן, כדי שלא יידחק ל'נישה' של הילד הבעייתי. ממליצה מאד מאד על הדרכת הורים מסודרת, כי זה לא פשוט לבד. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך! זה מדהים בעיניי שאת מתייחסת לעומק לכל שאלה ומשקיעה כל כך! תודה! קודם כל - ברור שילדנו מהמם, נמרץ, סקרן וקצת שובב אך לפעמים גם קצת קשה להתמודד איתו... לגבי הדרכת הורים - אני מאד מעוניינת אך מי המדריך? פסיכולוגית ילדים שמכירה אותו? פסיכולוג מבוגרים/משפחתי/זוגי? לגבי הגבולות ועניין ה"אשם" - נראה לי די חשוב להבין האם הוא שולט במה שהוא עושה או לא כדי לדעת מה ניתן לצפות ולדרוש ממנו, למשל - האם הדיבור שלו חזק מטבעו או שהוא צועק ויכול להשתדל יותר... או האם יש לו קושי לשלוט על הגוף שלו וכך הוא "מועך" הרבה דברים בדרך כולל חברים ואותנו או שהוא מסוגל לשלוט בזה...ועוד ועוד. אני מבינה שניתן לבקש התקדמות קטנה בכל פעם או מאמץ קטן אך גם הרבה פעמים אולי ניתן להמנע מכעס על דברים כאלה? שוב תודה רבה!

שלום הבן שלי בן שלוש ו4 חודשים. לפני כ7 חודשים נגמל-גם במהלך היום וגם הלילה(לא היתה תאונה אפילו פעם אחת בלילה) חשוב לציין שהוא היה איתי בבית לאורך כל השנה האחרונה ועבר את הגמילה בבית שלו בתחילת הקיץ הוא התחיל ללכת לקייטנה שזה אומר שבמהלך כל היום הוא מחוץ לבית וצריך להתמודד לבד עם קצת עזרה מהצוות שם.אנחנו שוהים בחו"ל והיה לו גם שינוי גדול ביציאה לקייטנה גם עם שפה שונה.אני מודעת שזה הרבה שינויים רק בקשתי היא איך להתמודד איתו בכדי לא להעצים את הבעיה מאז יש רגרסיה רצינית עם היציאות של הקקי עובר יום ויומיים והוא לא הולך וזה מאוד מפריע לו כי הוא "רוקד" ולא נינוח וכל פעם שאני פונה אליו הוא אומר שהוא לא צריך וזה מפריע לו מאוד בהתנהלות היום יום אני רואה שהוא חוזר מהקייטנה שהוא לא נינוח אז ברור שזה כך כל היום. כמובן שזה הפך למריבות וגם שאני מנסה להתעלם אני לא יכולה ב100 אחוז כי לראות את הילד סובל זה קשה מה ניתן לעשות? לפני זה הוא היה אומר ואז יושב 2 דקות ומסיים עכשיו זה עד הרגע שהוא כבר לא מסוגל הוא סוחב את זה עם בכי נוראי.

היי, מה שאת מתארת יכול להיות חלק מנסיגה על רקע קשיי הסתגלות, אך יכול להיות גם תוצאה של אירוע עצירות קשה, שהכאיב, וגרם לניסיונות הימנעות, שמצידם הובילו לעצירות, שרק מחמירה את המצב. יהיו הסיבות אשר יהיו, אין סיבה להיכנס ללחץ, וכמובן שרצוי גם לא לנהל סביב זה מאבקים ומריבות. ברוב המקרים, הטבע עושה את שלו (אם רק לא נפריע לו), וכל שנשאר לנו, זה לסייע בתזונה עתירת סיבים. נסי להתעלם מה"ריקוד", ואל תעשי דבר מלבד לדאוג לכך שיהיו לו כל התנאים לגשת ולעשות את הקקי כשיתאים לו. גם אם את משוכנעת שהילד שלך סובל, תסמכי עליו שהוא יצליח להתמודד עם פעולה טבעית ושגרתית כזו. אחרי הכל, זה שאת מתעצבנת וכועסת עליו - בוודאי לא מקל עליו. סבלנות! ובהצלחה... ליאת

השבוע ילדי בני ה 9, 5 ו- 3 היו מעורבים בתאונת דרכים. הם נסעו ברכב שהנהג בו פגע בהולך רגל. ביתי בת ה 9 חרדה, מפוחדת ומתקשה לישון, אני חוששת מההשלכות על המקרה עליה. ילדיי הקטנים בניי ה 5 וה 3 משוחחים עם כולם על המקרה.. מה עליי לעשות? לטפל ע"י איש מקצוע? לשוחח על המקרה? לשתוק?

שלום מיכל, התשובה לשאלה מי, האם ומתי יפתח הפרעה פוסט-טראומטית, אינה חד משמעית, ולכן אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. בכל מקרה, אני ממליצה לא להתעלם מהתגובות של בתך, ולאפשר לה לעבד את האירוע בדרכים האופייניות לגילה (דיבור, משחק, עבודות יצירה, וכו'). שווה להתייעץ בהקדם, ולמנוע ככל האפשר מראש התפתחויות לא רצויות. זהירות בדרכים ליאת

היי, אני אמא לתינוק בן תשעה חודשים. אבא שלי חולה בסרטן ריאות שהגיע למוח ומטופל בהקרנות ובטיפולים בחו"ל. הבן שלי מאוד קשור לאבא שלי, ולאחרונה מאז שנודע על התדרדרות המחלה הוא החל להתעורר בלילות. אני לא בטוחה שיש קשר ישיר בין זה לזה אבל מתינוק שרגיל לישון לילות שלמים מגיל חודש הוא התחיל להתעורר כמה פעמים בלילה. שמעתי שיש דבר כזה שנקרא פסיכולוג או פסיכיאטר לתינוקות, אני מפחדת שהוא סופג מהאווירה המתוחה שיש בבית, ובמידה שכן אני רוצה שזה יטופל ולא יוזנח. האם יש כזה דבר? בארץ גם?

שלום טל, צר לי לשמוע על מחלתו של אביך, ואני מאחלת לכולכם שהטיפולים יעברו מהר, ושאבא יחלים ויחזור לתפקוד. בגיל תשעה חודשים תינוקות מתחילים לפתח (באופן נורמלי) חרדת זרים וחרדת נטישה, ולכן ייתכנו שינויים בהתנהגותם ביום ובלילה. יכול להיות, כמו שאת מציינת נכון, שאי השקט שלו קשור למצבו של אביך בעקיפין, כאשר הוא מגיב למעשה לרמות הסטרס שלך, או (אולי) לעובדה שאת נעדרת יותר. למיטב ידיעתי הטיפול הפסיכולוגי המכוון לשינוי אצל התינוק יתמקד בהורה עצמו או בקשר הדיאדי (הורה-ילד). הרבה בריאות ליאת

ילד PDD כבן 15 שאינו רוצה להיכנס להתקלח, מה לעשות? האם לוותר לו? האם ייתכן שזה כחלק מגיל בגרות?

שלום מיכל, לא בטוחה שרלוונטי לכאן ה-pdd. לא מעט מתבגרים צעירים שונאים להתקלח, ואני אוהבת לציין בהומור שהם מתחילים להתקלח רק כשיש להם חברה (ואז הם נתקעים שעות במקלחת ולא יוצאים). כמובן שהיגיינה אישית היא חלק ממיומנויות הבסיס המחייבות את כולנו, ולכן אני מציעה לא לוותר, אך לנסות להגיע להסכמים 'גמישים' ("בזמנך החופשי" או "בקיץ כל יום, בחורף יום כן יום לא", וכד'). בברכה ליאת

בתי בת ה 12 וחצי השתנתה לחלוטין בשנה האחרונה ובמיוחד בחודשים האחרונים. היא מתעלמת ממני ומאביה , מתנהגת באלימות כליפנו וכלפי אחיה, צועקת, לא לומדת, ישנה רוב הזמן או בטלויזיה, לא נפגשת עם חברות, לא יוצאת מהבית, צובעת את עצמה בלקים צועקים, איפור, ציורים על הגוף. לאחרונה ישנה אצל אימי. לא יוצרת עימנו כל קשר וגם אם מנסים ליצור היא לא נענית.האם יש פסיכולוג של מכבי מתאים לבעיה שלנו באיזור המרכז? תודה

שלום גלית, כל פסיכולוג שעובד עם ילדים ונוער יוכל לתת לכם מענה, ובדר"כ עובדים עם הקופה מספר פסיכולוגים כאלה. נסי לברר דרך רופא הילדים שלכם או דרך המלצות של מקורבייך, מי הפסיכולוג המומלץ על ידם, ופני בהקדם. אני מציעה לא להציג לילדה את הטיפול הפסיכולוגי כניסיון לתקן אותה, אלא כדרך לעזור לכולכם לתקשר טוב יותר, ולסייע לה להרגיש טוב יותר בבית ובכלל. בהצלחה ליאת

הבת שלי עוברת התקפי זעם וחרדה נוראיים קשה לי מאד להתמודד איתה היא תמיד חושבת שהיא הכי צודקת בעולם וכל מילה שנייה שלה אני יתאבד אני רוצה דחוף להביא אותה לטיפול איך אני עושה זאת בלי יותר מדי ביורקרטיה.

שלום אביבה, נראה שבתך אכן יכולה להרוויח מטיפול פסיכולוגי, ולא מדובר בתהליך הכרוך בהרבה בירוקרטיה. ברוב המקרים מדובר בשניים שלושה טלפונים. אם את רוצה לעשות זאת דרך קופת החולים שלך, בקשי במוקד את רשימת הפסיכולוגים העובדים עם הקופה, בחרי אחד מהם עפ"י המלצות, ותקבעי תור. ברוב המקרים לא תצטרכי להמתין יותר ממס' ימים. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 קטן מבין שלושה (אחות בת 10 ואח בן 7) עדין לא גמול מחיתולים, לפני כחודשיים ניסינו יחד עם הגננת (לבקשתו של הילד) להתחיל תהליך של גמילה במשך שלושה ימים הוא עשה את צרכיו בכל מקום חוץ מבשירותים וזה לא הפריעה לו כלל, אז לקחנו החלטה בשיתוף עם הגננת להחזיר את החיתול. רק לאחרונה (לפני חודשיים בערך) גמלתי אותו ממוצץ במהלך היום וזאת בגלל שהוא לא דיבר וברגע שהורדתי את המוצץ הוא התחיל לדבר, עדין לא הדביק את הקצב של בני גילו אבל הוא בהחלט בכיוון הנכון. עכשיו בתקופת הקיץ החלטנו שכדאי ורצוי לנסות שוב הוא לא כל כך משתף פעולה, הוא מתאפק הרבה ולא יכול לעשות את צרכיו בשירותים. הוא יושב על האסלה מספר פעמים אך לא עושה שום דבר ובגלל שהוא מתאפק הוא מפספס. אתמול הוא ביקש את החיתול חזרה לשם עשית הצרכים ובבוקר לא הסכים להוריד את החיתול של הלילה ולילבוש תחתונים. הוא יודע שעליו לעשות את צרכיו בשירותים אך אני מרגישה שהוא מפחד. מה עלינו לעשות כדי לעבור את התהליך נכון?

שלום ענת, לפעמים המעבר מחיתול לאסלה הוא מאיים מדי, ואז רצוי להיעזר בסיר. העובדה שהרגליים נשארות יציבות על הרצפה מפחיתה מתחושת הפחד, ומאפשרת לילד תחושת שליטה טובה יותר. יש ילדים הנרתעים גם מהרעיון שהקקי "נושר" מגופם, והם חווים זאת כאובדן של חלק מגופם. הישיבה על הסיר ממתנת גם את החשש הזה. בכל מקרה, נראה שבנך עדיין נמצא על הגבול מבחינת הבשלות שלו לתהליך, ולכן, אני מציעה להניח לזה לגמרי למשך שבועיים, ולהתחיל שוב "על נקי", צעד צעד, ללא לחץ. ברשת יש אין ספור מאמרים טובים המפרטים את הדרך לעשות זאת נכון. מה שחשוב הוא להימנע מטעויות נפוצות כמו - * כעס על תאונות ופספוסים * ביטויי גועל סביב הקקי ("מלוכלך, מסריח,מגעיל" וכד') * הצעת חיתול לצורך עשיית הקקי. * הושבת הילד על האסלה או הסיר למשך שעות. המסר חייב להיות ברור וחד משמעי: מעכשיו אין יותר טיטולים, וגם אם יהיו פספוסים לא נורא. חשוב לגייס הרבה סבלנות ורוח טובה, ולהימנע מלחץ ןבהילות. אל תתייחסו לאחד בספטמבר כאל "דד-ליין". לא נורא אם זה ייקח עוד מס' שבועות. בסוף, כמו שאת כבר יודעת, כולם נגמלים. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי הבכורה בת 5, מוצצת מוצץ מיום היוולדה וכאשר אין בנמצא מוצץ עוברת לאגודל. ביום הולדת החמישי נפלה לה השן הראשונה והחלטנו לגמול אותה מהמוצץ. הבעיה היא שהיא עוברת לאצבע מתוך שינה, לעתים בהחבא, וסביב הנושא הזה מתלבים וויכוחים וריבים. האם לתת לה להמשיך למצוץ מוצץ? האם להפעיל סנקציות? לעזרתך אודה ליאורה נ.ב. יש לה אחות קטנה בת שנתיים וחצי שעדיין מוצצת מוצץ.

שלום ליאורה, כיום רווחת הגישה המאפשרת לילדים להיגמל מהמציצה ביוזמתם, כאשר הצורך בכך יפחת מעצמו. רופאי השיניים מעדיפים את המוצצים על פני האצבע, בהיותם רכים יותר ומזיקים פחות מהבחינה האורתודנטית, ולכן נדמה שמוטב להניח לזה לזמן מה, ולא לדחוף אותה למציצת האגודל (ממנה גם קשה יותר להיגמל). נסו להגביל את המציצה רק לזמן שלפני השינה, ובכך לצמצם את הנזק לשיניים וליחסים. בברכה ליאת

יש לי שתי בנות אחת בת 5 והשניה בת שנתיים בת החמש מאוד רגישה לרעשיםמ אם מישהו מרים את הקול נהיא שמה ידים על האוזניים בנסיעות תמיד מפחדת בסיבובים ובזמן האחרון כל הזמן נופלת כשרצה נראה לי שיש לה גמישות יתר האם אפשר לטפל ברגישויות האלו תמיד אמרו לי שזה עובר עם הזמן?????????? בנוסף בזמן האחרון בוכה על כל דבר שאלתי אותה אם כואב לה בלב משהו והיא רוצה לספר לי היא אמרה שכואב לה בלב ןהיא לא יודעת למה מה עושים??????????? קצת רקע בדינמיקה בינה לבין אביה היא לא תמיד מסתדרת הוא לא יודע להכיל אותה ומעדיף את הקטנה שהיא חברותית ותמיד רצה אליו עם חיבוק

שלום לי, ממליצה לך להגיע לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לאתר בעיה בוויסות החושי/שמיעתי. בתחום הרגשי, אם את מזהה קשיים בתקשורת שלה עם אביה, שוחחי איתו על כך, והסבי את תשומת לבו לצורך שלה בתשומת לבו. נסי לסגת מעט ולאפשר להם להתקרב, גם אם במבט ראשון נראה שזה 'צולע'. לפעמים נוכחות אינטנסיבית מדי של הורה אחד, לא מאפשרת להורה השני לבסס מעמד דומה, ולשכלל את יחסי הגומלין עם הילדים. כאשר הבילוי המשותף שלהם יהיה ממושך ואינטנסיבי יותר, יהיו מן הסתם יותר רגעים מתגמלים ומהנים עבור שניהם. בהצלחה ליאת

האם אפשר ללכת דרך קופת החולים מכון להתפתחות הילד ?????????האם בגיל חמש זה לא יוצר סטיגמה על הילד שיש משהו שצריך לטפל תודה

שלום רב... הבת שלי בת ה10 היא ילדת סנביץ' לפני כמה ימים היא ניגשה אלי ואמרה שלפעמים בא לי למות כי אני רבה הרבה עם כולם ולא בא לי ליחיות. אני מבקשת עזרה אני לא יודעת מה לעשות לכחת א זה ברצינות או לא לפתח יותר מידיי.

שלום אולגה, כשילד אומר שהוא רוצה למות, תמיד יש להתייחס לדבריו ברצינות, גם אם לא מדובר באמת בכוונה אובדנית. ילדה בת עשר שמרגישה שאין לה רצון לחיות היא ילדה במצוקה, וחייבים להיענות ולהתגייס לעזרה, גם אם אין סכנת חיים. אני מציעה לומר לה שאת רואה ומבינה כמה קשה לה, ושאת מתכוונת לעשות הכל כדי לעזור לה. אל תנסי לבטל את התחושות לה, או לשכנע אותה שהמצב לא נורא כ"כ. אדרבא, ככל שילד מרגיש מובן ומוכל, כך משתפרת הרגשתו, והוא מרגיש פחות לבד. לצד העידוד וההבנה, חשוב לנסות להבין מה קורה לה בבית, ולמה היא רבה עם כולם. "ילד סנדוויץ" הוא מושג שאני לא אוהבת, כי הוא דוחק את הילד לנישה של הבעייתי. חשוב לטפל בקשיים שלה ללא קשר לסדר הלידה בבית. זה שהיא ממוקדמת בין שני אחים לא הופך אותה לקשה יותר, עצבנית יותר או תוקפנית יותר. נסי לטפל בבעיה מעמדה מתבוננת וקשובה, ובמידת הצורך להיעזר באיש מקצוע שידריך אותך. בהצלחה ליאת

אוקיי אז ככה..לפני כמה ימים היה לי טסט פנימי , טסט שבא בנאדם ורואה איך את נוהגת אבל לא נותן ציון או מעביר או לא מעביר הייתי לחוצה טילים ממש עוד שנייה רעדתי היו לי דפיקות לב חזקות ופתאום כול דבר שאני עושה באוטו אני מפחדת שהוא לא נכון.וזה רק טסט פנימי יום שני ישלי טסט חיצוני זאת אומרת בא טסטר בוחן אותי ובסוף אומר עם עברתי את הטסט ועם קיבלתי רישיון מהמחשבה על זה מהיום (שישי) אני נכנסת ללחץ ולא יודעת מה לעשות....איזה הצעות אתם מציעים לי כדי להירגע? לקחתי היום כדור קלמנרבין לפני שיעור הנהיגה והייתי רגועה (כמו תמיד בשיעורי נהיגה רגילים) שמעתי על רסקיו וריגעון של הדס.לאיודעת עם זה באמת יעזור אני לא רוצה לקחת סתם דברים מה אתם ממליצים לעשות? תודה.

למיכל שלום! עברתי את אותה ההרגשה לפני שנים(22} לומר לך להרגע לא יעזור, מה שכן עזר לי חצי כדור ואליום, אך את חיבת לנסות בשיעור כדי לראות איך משפיע עלייך,לי זה הדבר היחיד שעזר פשוט לאחר שנכשלתי בכמה טסטים לקחתי חצי כדור ונהגתי כמו רובוט, אז שיהיה בהצלחה !!! מירב

מיכל יקרה, צר לי שנותרת ללא מענה עד עכשיו, ותודה למירב שהתגייסה לעזור במקומי (בשביל זה יש חברים!). מקווה שעמדת במשימה בהצלחה (את מוזמנת לעדכן), למרות הפחד. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא אוהב מצבי בחינה, אבל בסוף כולנו עוברים את זה. יש לא מעט אתרים ברשת, המספקים טכניקות הרפייה ומדיטציה מרגיעה למצבי סטרס, ואולי תוכלי להיעזר בהם בעתיד מול מצבים דומים. אני לימדתי את עצמי לראות בלחץ שלפני משימה חשובה, סוג של הכנה והתארגנות. איכשהו, ברגע האמת, התפקוד מתייצב. אשמח לשמוע איך היה ליאת

שלום, אני גרושה שנתיים. יש לי 3 בנות 11,15,17.עברנו מעיר אחת לעיר רחוקה מעט בגלל הגירושין.לגרוש שלי יש צו הרחקה ממני ולכן אין בינינו כל קשר. הוא ממלא את הראש של ביתי הגדולה בשקרים שבגדתי בו ושבגללי התגרשנו ולכן ביתי ממש שונאת אותי.ביתי הגדולה העדיפה להישאר בפנימיה למגורים בלבד בסביבת המגורים הישנה כדי להישאר עם החברים שלה. כל פעם שהיא מגיעה הביתה היא מעליבה אותי, מזלזלת אומרת לי דברים שנשמעים כאילו זה אבא שלה מדבר מגרונה. לפני כמה חודשים כבר היה ויכוח כזה ואמרתי לה שאיני רוצה אותה בחיי ולא בביתי.היה פיוס וסיכמנו שמה שהיה בין איבה לביני זה לא ענינה.אתמול שוב היה פיצוץ זהה לקודמו.בסיומו היא אף הכתה אותי באגרוף חזק בזרועי.אני ברוב כעס ועצבים בכיתי ורעדתי מרוב עצבים.אני ממש לא רוצה קשר עם הילדה הזו. היא עושה לי ומתעללת בי נפשית בדיוק כמו אביה שאחת הסיבות שהתגרשתי ממנו היא היחס שלו אליי והיא עושה לי את אותו הדבר.מה עושים??הצילו!!אני זקוקה לייעוץ והכוונה ואין לי למי לפנות.

שלום טל, הילדים שלנו, גם בגיל 17 ויותר, עלולים להגיב קשה לפרידה וגירושין, אלא שאז קשה לנו יותר לגלות את ההבנה והחמלה המתעוררים אצלנו באופן טבעי מול סבלו של הילד הקטן. הזעם, התסכול וההאשמות של המתבגרים עלולים להיות בוטים יותר, ארסיים יותר, ואפילו מכאיבים יותר, אך הם משקפים את אותה בהלה, כאב וחרדה כמו אלה של הקטנים. בגלל גילם, אנו מצפים מהם להבין את מה שנראה כמו "האמת שלנו", לקבל ולכבד את המניעים שלנו, ולהפעיל שיקול דעת של אדם בוגר. למרבה הצער, גם בגיל 17, הילדים שלנו עדיין מתקשים לראות את התמונה המורכבת, והם עלולים ללקות בראייה חד צדדית או מוטה של האירועים. בכל מקרה, ועם כל ההבנה לכאב, לזעם ולחרדה, לא נוכל להרשות בשום מקרה הרמת יד על הורה, ובעיני עלייך להבטיח שהתנהגות כזו לא תחזור על עצמה, גם אם זה יהיה כרוך בסנקציות חמורות. אין לי ספק שהדברים שאת אומרת באחרית דברייך נובעים מכעס וכאב, ושלא היית רוצה לוותר על בתך או להינתק ממנה. לכן, אני מציעה לא לקבל החלטות בשעת סערה כזו, אלא להמתין לרגיעה, ואז לשוחח איתה ולהבהיר שאינך מתכוונת לוותר לה או לוותר עליה, ושאת נחושה לעבוד על התקשורת ביניכן. לטעמי, כל זמן שאת רואה בה "העתק" של אביה, את מייחסת לה כוונות ודברים שלא קיימים אצלה בהכרח, ומעוררת בתוכך רגשות שליליים - מודעים ולא מודעים - כלפיה. נדמה לי שהיא זקוקה לך, למרות כל מה שהיא מטיחה בך, וחשוב למצוא בשבילה פינה חמה בלבך. בעיני, דווקא בגלל שהדברים שבריריים ונפיצים כרגע, חשוב לנסות לגייס עזרה מבחוץ, מאיש מקצוע (פסיכולוג, עו"ס או אפילו יועצת ביה"ס), שיוכלו לחזק אותך ולסייע בכינון דפוסי תקשורת חדשים בבית, שאין בהם אלימות וחוסר כבוד. שולחת לך כוחות ותקווה ליאת

היי, בני בן שנתיים וחצי, לפני כחודש נולדה לנו תינוקת חדשה. בשבוע האחרון חל שינוי מהותי בילד, ההתנהגות שלו שונה לחלוטין ממה שהייתה: מילד ששר ומדבר וצוחק, הוא הפך לילד ששותק- עם מוצץ בפה כל היום ומסרב להוציא אותו, לא אומר מה הוא רוצה אלא רק מתבכיין ומנדנד, לא עונה כשמדברים אליו וכו'. הוא מבקש אינסוף דברים וכשמביאים לו- הוא לא רוצה אותם. כאשר מסרבים להביא לו משהוו- הוא פורץ בבכי חזק ונעלב, עד כדי שיעול ולפעמים הקאה.קשה מאוד להרגיע אותו. הוא החל להתעורר בחמש בבוקר, רוצה רק את אמא, שאשב איתו בסלון ונראה טלויזיה. אסור לי לזוז ממנו אפילו ס"מ. הוא רוצה שארים אותו כל הזמן, מסרב ללכת לבד, לא רוצה להיות עם אף אחד מלבדי, כולל אנשים שהוא מאוד אוהב. כאשר אני מחזיקה את התינוקת- הוא בוכה, מושך לי את הידיים ומבקש שאשים אותה במיטה או שאתן אותה לאבא. לפני מס' ימים היה לו התקף אסטמה- בפעם הראשונה בחייו (ויש לי הרגשה שזה נפשי). מה לעשות?? עשינו כל מה ש"כתוב בספרים": הכנו אותו לפני בלידה, אנחנו מנסים לשתף אותו (בהחתלת התינוקת, האכלה וכו'), אנחנו מנשים להיות כמה שיותר גמישים איתו, אנחנו מבלים איתו המון, רק איתו, אנחנו קשובים אליו, לא כועסים, מסבירים לו בשקט והגיון. אני כמעט ולא נוגעת התינוקת בגללו. רק אבא שלה ואמא שלי מטפלים בה- כי הוא לא מאפשר לי, והוא כ"כ נפגע מזה. מה נעשה?? הדאגה גברה הרבה יותר משום שהמצוקה שלו כבר מתבטאת בתסמינים פיזיים מפחידים (התקף אסטמה). עזרה בבקשה בדחיפות, אנחנו נואשים, חרדים ונטולי שינה...

שלום הדר, לידת אח/אחות בהחלט יכולה לגרום לנסיגה זמנית, ולגרום לנו להרגיש שהילד הגדול שלנו "כבר לא הוא". כל התופעות שאת מתארת מוכרות, ומעידות על קושי זמני שיחלוף, יש להניח, עם הזמן. עד אז, נסו לא לדרוש ממנו "להיות גדול", כי כל מה שהוא רוצה כרגע זה להיות קטן, כמו אחותו התינוקת, ולזכות ביחס המיוחד ותשומת הלב המופנים אליה. זכרו שלמרות הזהירות והאהבה שלכם, חוויית הפגיעה שלו בשיאה, ואין טעם להילחם בזה. עם זאת, ולמרות כל ההבנה לכאבו, אין לאפשר לו לרדות בך, או לגרום לך לעשות למענו דברים לא הגיוניים, כמו צוותא משפחתית בחמש בבוקר. כאשר את מאפשרת לו להתיש אותך, באופן טבעי נצברת אצלך עוינות (אם זה עוד לא קרה, זה עלול להגיע), מה שיכול באופן מעגלי להחריף גם את תחושת הקיפוח שלו. לכן, לצד ההבנה ותשומת הלב הרבה, חשוב להשאיר את הגבולות בבית כשהיו, ולא ליפול למלכודת הרחמים. אם את חוששת שתתקשי לעמוד מול התובענות שלו בכוחותייך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם, למרות הקושי, נחת ושמחה ולילות שקטים. ליאת

שלום, נושא המוות עלה בגיל מוקדם יחסית (סביבות ארבע-קצת לפניי) וההבנה שהמוות יקרה גם לו מבעיתה אותו. קיים גם החשש לאבד אותנו ההורים.העיניין חלף ושוב חזר- לאחרונה שיתף אותנו בחרדות ואף ציין כי לפעמים לא מצליח להפסיק לחשוב על כך שימות ומה אם ירצה לצאת מהאדמה ולא יוכל...לא מצליח להפסיק המחשבות "עד שעושה לו חור בראש" (מחשבות טורדניות). אנו פתוחים מסבירים מנסים להכיל ולתת לגיטימציה לפחד,כיצד עליי להסביר לילד את עניין המוות ולהגיד לו שכשמתים לא מרגישים דבר? כיצד ניתן לדבר על הנושא מבלי לעורר חרדות מכל הסבר ותשובה? אמא מודאגת

היי, נושא המוות מטריד את רובנו, כך או אחרת, בזמן זה או אחר. ילדים מודעים לקיומו של המוות מגיל צעיר, ובכל שלב התפתחותי 'תוקפים' את הנושא מזווית מעט שונה. מסתבר שגם לנו, המבוגרים, לא תמיד קל עם הנושא, וחלק מהמבוכה והחרדה שבנו מחלחל גם אל הילדים. מניסיוני למדתי, שאחת הדרכים הטובות למתן את החרדה היא להסיט את המוקד מדברים עליהם *אין* לנו שליטה, אל המקומות בהם יש! כלומר, להדגיש את העובדה שאנחנו יכולים לדאוג לבריאותנו, לחיות חיים מעניינים ומשמחים, ליהנות מרפואה מונעת ומקדמה טכנולוגית, שמאפשרת לכולנו איכות חיים לאורך זמן. אהבה ויצירה הם התחמושת המשמעותית ביותר כנגד פחד המוות, וכל המרבה (בהן) הרי זה משובח! בברכת עד 120 ליאת

שלום ליאת ! בשבוע האחרון תפסתי את בני בן ה-8 צופה באתרי פורנו,לאחר בדיקה גיליתי שהילד צופה כ-3 ימים באתרי הפורנו הללו. הייתי שמחה לדעת מהם דרכי הטיפול במצב שכזה ואיך מסבירים לילד את חומרת המקרה בהתחשב בעובדה שהילד רק בגיל 8 . תודה מראש.

היי שלומית, אני מצרפת לכאן תשובה שנתתי בעבר לפנייה דומה, בשינויים קלים ומתבקשים. הנה - למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לסיפור כזה. מסתבר שילדינו הצעירים והחכמים, שלמדו היטב מהי גישה יעילה למקורות מידע, עושים שימוש בטכניקות החיפוש כדי לספק את סקרנותם הטבעית. הצרה היא שהחיפוש התמים אחרי ה"אישה ערומה" חושף אותם לתכנים בוטים, אלימים ופרברטיים, המצויים בשפע וזמינים לכל דורש ברשת. כבר שמעתי על ילדה תמימה שבעקבות חיפוש דומה ברשת, הגיעה לאתרים שסיפקו סרטים ובהם סצינות אונס אלימות. לכן, כדי למנוע זאת, עליכם לפעול מיידית, בדרך של הסברה ישירה ועניינית, המדגישה כי צפייה באתרי פורנוגרפיה באינטרנט מזיקה לו ממש כמו סרטי אימה או סרטים מפחידים אחרים שאינם מתאימים לילדים. שמתי לב שילדים מבינים טוב את ההקבלה הזו. הם מכירים את הפיתוי המסקרן המושך אותם להמשיך ולצפות בסרט אימה, ולשלם על כך אח"כ בליל ביעותים ללא שינה או בסיוטים מתמשכים. אם נצליח להסביר לילדים שהחיפוש התמים אחרי עירום או סקס עלול לחשוף אותם לתכנים מזעזעים, שירדפו אותם אח"כ ויזיקו להם, נדמה לי שנשיג מידה של שיתוף פעולה בנושא. מעבר לכך, אפשר להדגיש את הסכנות האחרות, של גריית יתר, קבלת מושגים מוטעים או מעוותים על האקט המיני (היפה והנעים כשלעצמו), על איברי הגוף בכלל ואיברי המין בפרט, ועל יחסים בין גברים ונשים. מעבר להסברה כזו, אני ממליצה לעשות מאמץ לחסום את הגישה לאתרי סקס, וניתן לעשות זאת דרך ספק האינטרנט. זה מצליח לעשות את העבודה, לפחות עד שהילדים הופכים ל'חיות אינטרנט' מתוחכמות. ולסיום, אני חושבת שאת הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי הגוף העירום אפשר לספק יופי דרך האמנות. תוכלי להציע לו הרפתקה מיוחדת, של התחקות אחר העירום באמנות הציור, הפיסול והצילום, להתבונן יחד ביצירות האמנות, להתפעל יחד, ולגלות את מסתרי הגוף הנשי והגברי שלא דרך הביבים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום לכולם, מחאת הפסיכולוגים נמשכת. חברי ועד המאבק הגיעו אתמול (יום ג', 2/8) להישג משמעותי, בכך שהדאגה למערכת בריאות הנפש הציבורית הועלתה לסדר היום, והצטרפה לרשימת הדרישות של המפגינים מהממשלה. זה עדיין לא מספיק, והמחאה שלנו על מצבה של מערכת בריאות הנפש הציבורית נמשכת !! חשוב להשתמש במומנטום שישנו ולעורר את תשומת לב הציבור למצב בריאות הנפש הציבורית – ראוי שתחום בריאות הנפש יישמע יחד עם המחאות שעולות – מערכות הבריאות, הרווחה, החינוך והשיכון. זו הזדמנות לעורר את הציבור ואת הממשלה לכך שבריאות נפשית היא חלק אינטגרלי מהחיים – יחד עם בריאות גופנית, שירותי רווחה וחינוך, וחלק בלתי נפרד מהזכויות שלנו כאזרחים, וכי חובת המדינה לדאוג לקיומן הראוי. בבריאות הנפש - מעבר למצוקה הספציפית בתחום הפסיכולוגיה, אנו קוראים גם להעלאת מודעות הציבור והממשלה למצוקה במכלול השירותים הרפואיים והפארא-רפואיים הקשורים בהתפתחות נפשית תקינה ובריאות נפשית לכל אורך החיים. אזרחים צרכני שירותי בריאות הנפש, פסיכיאטרים, רופאים התפתחותיים, יועצות בי"ס, קלינאיות תקשורת, מרפאים בעיסוק, מטפלים בהבעה, פסיכותרפיסטים מתחומים שונים, סטודנטים לפסיכולוגיה ועוד ועוד... אנחנו מזמינים את כולכם להצטרף אלינו לגל המחאה החברתית! זוהי הזדמנות היסטורית ! ! ! אנו מתכננים הצטרפות רחבת היקף להפגנה הגדולה שתיערך ביום שבת הקרוב ב-21:00! כולם מוזמנים להתכנס ב-19:30 במאהל המחאה, שהוקם על ידי ועד "מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים", ונמצא בשדרת רוטשילד – פינת נחמני. משם נצא בסביבות 20:00 (לתפוס מקום טוב) בצעדה לעבר רחבת ההפגנה, כפי שעשינו במוצ"ש האחרון. המתחם שלנו יפתח בשבת כבר ב-16:00 כך שכל מי שמעוניין לקחת חלק פעיל בהכנות מוזמן להקדים. כל מי שמצב בריאות הנפש הציבורית מטריד את מנוחתו, מוזמן להגיע, להביע ולהשפיע ! ! זוהי מטרה חוצה מומחיויות, מעמדות ומקצועות ! נוכחותכם חשובה ומשמעותית !!! אתם מוזמנים להגיע עם שלטים וכל דבר שיכול לתרום למטרה. פרטים נוספים בדף המחאה בפייסבוק - "מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים" ובאתר mitmachim.com להתראות במאהל ובהפגנות! אנא העבירו מייל זה לכמה שיותר אנשים. בברכת הצלחה לכולנו!! ועד המאבק כל מי שמעוניין לעזור בארגון - מוזמן לפנות [email protected]

גם ההפגנה הזו כבר מאחורינו, ונקווה שההיענות העצומה תוליד הישגים משמעותיים ובני קיימא לרווחת כולנו. כל הכבוד לכל מי שטרח ולקח חלק במאבק החשוב הזה.

ליאת יקרה, התרחקתי קצת מקצה התהום ואני בחיים ואפילו החיוך והגומות שלי חזרו קצת לבקר :). בסוף החלטתי לא ללכת על האופציה הכימית ומצאתי את הבריכה כמקבילה עדיפה (אחרי שמכיתה ו' בערך לא העזתי לחשוף כך את גופי למרות שכל שנות ילדותי הייתי כמו דג במים- קורים דברים..). בעזרת ה' ואנשים טובים בדרך שתמכו ועודדו והמשיכו להאמין בי (כולל את) גם כשאני כבר וויתרתי והייתי בדרך לאבד הכל, אתמול הגשתי את המטלה האחרונה ורשמית סיימתי שנה ב'. תודה מהלב ששמעת אותי כשהייתי צריכה. אני מקווה שאת בטוב. שבת שלום

היי אפרת, איזה יופי לשמוע שחזרו החיוך והגומות! שולחת ברכות חמות לרגל סיום שנה ב'. זה לא הולך ברגל! מקווה שהקיץ הזה, שהחל בסימן ערבות הדדית ותנועה לקראת יוזמה ושינוי, יביא איתו בשורות טובות גם במישור האישי, בבית, אצל כל אחד מאיתנו. גאה בך מאד על ההתעקשות והכוח להיעזר ולהחיות את הרצון. שלך ליאת

חוץ מהחבר שלי אני לא מרגישה קשורה לשום מקום. במיוחד עם זה יותר מאדם אחד שנמצא לידי. אני מרגישה שלאף אחד ל אכפת ממני באמת חוץ מלחבר שלי ושאף אחד לא אוהב אותי באמת אה וגם חוץ מסבתא שלי. אולי זה לא נכון שרק הם אוהבים אותי אבל הם היחידים שאומים לי את זה ואני גם באמת מרגישה את האהבה. אין לי חברות, רק אחת... פעם לא הייתי כזאת בכלל היו לי חברות וידידים. אני לא יודעת מה השתנה.... אני ביישנית נורא אני כל הזמן חושבת מה יחשבו עליי ומה אני יכולה להגיד ומה לא. קשה לי להיות בחבורה של הרבה אנשים זה מלחיץ אותי מאוד, כל מילה שהם יגידו לי לא במקום אני נפגעת ואם לא מתייחסים למה שאמרתי אני נורא נפגעת ומסתגרת בתוך עצמי. יש לי פסיכולוגית כבר 5 וחצי שנים, אני גם בטיפול פסיכיאטרי נגד דיכאון. אני נמצאת במשפחה אומנת שאני לא מרגישה שייכת בה בכלל... אני סובלת בה אין אף אחד לדבר איתו בבית כולם חושבים שאני רעה וכפוית טובה, או שפשוט לא מבינים אותי. אני בקושי בקשר איתם, אני חיה אצלם 6 שנים. אני לא מבינה מה הבעיה שלי..אני ילדה יפה מאוד מתחשבת אכפת לי מכולם. אני פשוט מרגישה רע. אני לא מסוגלת להתאבד כי יש לי אמונה ולפי האמונה אסור להתאבד אחרת יהיה עוד יותר רע.... אבל בזמן האחרון אני כל הזמן מדמיינת איך שאני קופצת מהחלון ואיך זה מרגיש לפני המוות אלה בזמן הנפילה. אני מתוסכלת כבר מכל זה... אני גם מרגישה שאני לא אוהבת אנשים אחרים אני לא מקבלת את ההתנהגות שלהם... אני חייבת עזרה אני לא יכולה לחיות ככה זה הורס לי בהמון דברים. אשמח לייעוץ.

היי, יש ימים (או תקופות) בהם נראה שהכל סוגר עליך, והעתיד נראה קודר וחסר תקווה. ובכל זאת, גם בתוך כל זה, מבצבצות נקודות אור, כמו חבר שאוהב וסבתא חמה ומפנקת. החיים לא תמיד הוגנים, ואסונות יכולים ליפול עלינו כל הזמן. איכשהו, אני מאמינה שכדי להביא אלינו את הטוב לא מספיק רק להמתין. עלינו לפעול, ולהתאמץ למצוא את מה שיספק לחיינו טעם ומשמעות. מאחר שאת כבר נמצאת בטיפול שיחתי ותרופתי, אני מציעה לך להמשיך ולהתמיד בהם, אך לצד זה, לחפש פעילויות שיש בהן עשייה למען מישהו אחר. לפעמים ההתגייסות למען אחרים גורמת לנו להביט על חיינו באור חדש, לשמוח במה שיש בהם, ולקבל בהשלמה את מה שחסר. מקווה שמצב הרוח השתנה בינתיים, ליאת

יש לי ילד מקסים בן 5.יש לציין שהוא בן יחיד מאוד אהוב ויודע להחזיר אהבה. מאוד מקובל בגן ילדים גננת מאוד אוהבת אותו בקיטנה גננות לא הפסיקו להגיד לי שיש לי ילד מקסים(ש זה מאוד נאים )אכשו בקייץ אנחנו הרבה בבריכה והוא היתלהב מי חוג שחיה וביקש להירשם לחוג כי גם החברים נירשמו. אחרי כמה שיעורים הוא אמר אימא לא רוצה להיות בחוג המאמן קשוח מאוד הוא לא אוהב אותי ומאיר כול הזמן(אני נימצאת איתו בחוג).ובאמת המאמן מאוד רציני ומאמן אותם כאילו מחר יש להם אליפות העולם.אבל אני לא יודעת מה לעשות מי צד אחת אני לא רוצה שיהיה לוקשה ומי צד שני אני רוצה שיתמודד עם קושי כי בחיים לא כולם הולכים להיות בסדר ולאהוב אותו. מה נכון לעשות .יש לי דוגמה בחיים של אח שתמיד היה מתחיל דברים ולא משיים זה חזק הישפיע לו על החיים .איך עוזרים לילד להבין שרק דרך למידה ועבודה קשה מגיעים לתוצעות כי עד היום היה לו הכול קל

שלום אביטל, לא ברור האם בנך בן שלוש או בן חמש, ובעיני יש קצת הבדל בהקשר זה. בגיל שלוש הילדים עדיין קטנים מאד, ונדרשת גישה רכה ומותאמת. בגיל חמש, ילד כבר אמור להיות מסוגל לשאת סביבה מעט יותר תובענית, בעיקר כשמדובר בפעילות שיש בה סכנה. על הילדים להיות ממשמעים, לציית, ולהישאר מרוכזים. מבחינה זו, אין מקום לחיפופים. בכל מקרה, אם מטרת הקורס הוא לימוד שחייה (ולא בילוי), השאירי אותו עד שתראי שהוא הגיע לשליטה יחסית במיומנות השחייה, שכן זה נראה לי חשוב יותר מאווירת הכיף. בברכה ליאת

היי, ילדה בת ארבע וחצי זה באמת לא סיפור קל... כתבי עוד! :-) ליאת

בתי בת 4.5 ילדה חכמה מאוד, חברותית ובוגרת הבעיה היא שיש לה קשיי הסתגלות למקומות חדשים. בשנה שעברה היא הלכה לגן חדש ובמשך חודשיים בכתה כל היום ימים שלמים שהיא לא רוצה להשאר בגן, היתה מתעוררת מתוך שינה ובוכה וכדומה ובסוף התרגלה. בתחילת השבוע רשמתי אותה לקייטנה והסיפור חוזר על עצמו היא בוכה שם שעות ארוכות מתעוררת מתוך שינה בבית ובוכה אומרת שמחר היא לא הולכת ובקיצור סצינות. שאלתי: יש לי אפשרות להוציא אותה מהקיטנה ולמצוא סידור אחר אבל השאלה האם לוותר לה? (מדובר סה"כ בעוד שבוע של הקיטנה) או שפשוט לתת לה לבכות ולהבין שאין מה לעשות . (מפעילת הקיטנה אמרה שאם היא תמשיך לבכות היא לא תוכל להשאר שם). דרך אגב, הטענה של הילדה היא שהיא מתגעגעת אלינו...

שלום דנה, אם באמת "אין מה לעשות", והקייטנה זה הסידור היחיד שמאפשר לך להתפרנס בשקט, שווה להתעקש. אם יש סידור חלופי, ואת יודעת שממילא מדובר רק בעוד שבוע (ואין סיכוי שהיא תתרגל בזמן כה קצר), לא מוכרחים להתעקש. הטיפול בחרדה ובהימנעויות הנלוות לה, חייב להיעשות בדרך עקבית, מתוך הבנה עמוקה של המנגנונים המתגמלים אותה, ולא בשיטת ה"זבנג וגמרנו". ההתעקשות, לכן, תהיה במקרים של הכרח אמיתי, וגם כאשר נמצא מישהו מהצוות שמוכן לסייע ולשתף פעולה. נדמה לי שלא זה המקרה, ולכן - בעיני - אם יש סידור ידידותי יותר, שווה לשקול אותו. חופשה נעימה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 4, נמצא במסגרת של גן פרטי, בעוד חודש יילך לגן טרום חובה. יש לי גם בת בת שנה. מאז שנולדה הבן נוהג כלפיה באלימות, דורך עליה "בטעות", מחבק חזק מאוד, זורק עליה חפצים, מפיל וכו'. לעתים רחוקות הוא משחק איתה יפה. אבל זו לא הבעיה העיקרית. בחודשים אחרונים המצב החמיר והוא נוהג באלימות כלפי ילדים בגן , בדרך כלל לא לחברים (מעניין שנדיר שהוא מציק לחברים שלו). הוא יכול לתת בעיטה לילד ישן, לדחוף מישהו בלי סיבה, להתפרץ למשחק של אחרים ולהרוס מה שהם עשו. בנוסף כמעט כל יום "בורח" לו, מה שאף פעם לא קרה מאז גמילה לפני שנה וחצי. אני חייבת לציין, כמה שאפשר אוביקטיבי מתוך השוואה עם בני גילו, כי הוא חכם, מאוד ממושמע, לא מפונק, חברותי, חשוב לו להיות מקובל , אולי בגלל שהוא דו-שפתי קצת מגמגם, מאוד מפותח פיזית וגדול לגילו, רגיש, מקבל הרבה תשומת לב וחיזוקים חיוביים. מה תמליצי לנו? דיבורים, עונשים, פרסים לא עזרו. אם לפנות למישהו, אז למי? מה המקצוע שמטפל בסוג כזה של בעיה? יכול להיות שזאת תוצאה של השפעה של יחסים שלי עם בעלי (אנחנו רבים לעתים קרובות)? תודה רבה מראש!

שלום ויקה, מהדברים שלך עולה תמונה של ילד במצוקה, שאולי מקבל הרבה תשומת לב ואהבה, אך מקבל פחות סמכות ומסגרת. לדברייך הוא רגיש וממושמע, ובו בזמן - כך את מציינת - הוא פוגע באחותו, מכה ובועט בילדים (גם ללא פרובוקציה מצידם, כמו במקרה של הילד שישן), מתפרץ ומפריע. זו אינה משמעת, אלא בעיית התנהגות, שאפשר וצריך לטפל בה. אם, כמו שאת מציינת, יש בבית אוירה מתוחה, סביר שהילד מושפע גם מכך, וצריך לקבל עזרה. הכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני שנותן גם הדרכת הורים. עם ובלי קשר, אני ממליצה לכם לפנות גם לייעוץ זוגי, כדי לעבוד על התקשורת ביניכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני כשנה גיליתי שבעלי בוגד בי, ולמשך 3 חודשים הוא גר אצל הוריו. בנינו, שהיה אז בן 3 וחצי, הגיב לזה יחסית בסדר (לטעמי).לא סיפרנו לו אז שאנחנו נפרדים, מאחר ולא ידעתי אם נחזור, ולכן פשוט תרצנו את העדרו של האב בזה שהוא עוזר לחבר שלו ששבר את הרגל. במשך כל התק' הזו הקפיד בעלי לראות את בנינו כמעט כל יום בביתנו. מאז חלפה שנה, ונולד לנו תינוק מקסים, אלא שלפני כשבועיים גיליתי שוב שבעלי בוגד בי. מיד כשנדע לי על הבגידה בעלי התנצל והבטיח שזה לא יקרה שוב, והתחיל ללכת לטיפול, אלא שמבחינתי, הייתי רוצה לקחת עכשיו פסק זמן ארוך, שבמהלכו ישלים בעלי את הטיפול שלו, וכך נוכל שנינו להחליט לאן דרכינו מועדות. שאלתי היא - איך תשפיע עכשיו פרידה ארוכה (במהלכה ישכור בעלי דירה משלו) על בנינו בן ה-4 וחצי? האם יש לנו את הפריבילגיה לנהוג כך כשיש לנו ילדים וצריך להחליט בקרוב לאן הקשר הזה הולך? ובמידה ונפרד- מה נגיד לו? אינני בטוחה שזו פרידה סופית.אני מודאגת מאחר וכרגע הוא מתמודד גם עם האח החדש שנולד לו, ואמור להתחיל ללכת בעוד כחודש לגן עיריה חדש, שבו לא יכיר אף ילד, ואני יודעת שלוקח לו זמן להתסגל לשינויים מסוג זה. תודה לך! נעמה

שלום נעמה, צר לי לשמוע על ההתמודדות הקשה שנכפתה עלייך. זה קשה, מעליב ומכעיס. פרידה של הורים היא תמיד סיפור קשה עבור הילדים, ונראה שקשה מאד למצוא לזה זמן "טוב". נדמה לי שהשאלה החשובה כאן אינה "האם יש (או אין) לכם את הפריווילגיה להיפרד", אלא איך ובמה מטפלים. אישית, אני מאמינה שקשה מאד לעבוד על קשר מבחוץ. כלומר, אם אתם רוצים לתת לזוגיות שלכם סיכוי נוסף, יש לעשות זאת מתוך הקשר, ובעזרת טיפול זוגי! אם בעלך מרגיש שהוא זקוק לטיפול משל עצמו, מוטב שיעשה זאת בנוסף על העבודה הזוגית שלכם. זה אמנם יקר, אבל להתגרש יקר הרבה יותר! אם לסכם זאת במילים אחרות, להערכתי אם קיים סיכוי להציל את המשפחה, אל תבלבלו את הילדים עם פרידות ואיחוד מחדש, אלא פעלו בנחישות לשקם את מה שנפגע, ועשו זאת כרגע כמשפחה. במידה ותחליטו להיפרד בסופו של דבר, אפשר יהיה לחזור ולהתייעץ. שולחת לך כוח, עידוד ותקווה לטוב ליאת

תודה ליאת על תשובתך! בשלב זה, אינני מרגישה שיש מקום לעבודה על הקשר בינינו, ואני חושבת שבעלי הוא זה שצריך לבדוק לעצמו (עם עצמו) האם הוא מעונין בקשר איתי ומדוע הוא ממשיך לבגוד. אני חושבת שעל השאלה הזו הוא צריך לענות בשקט, בלי "טרדות החיים" היומיומיות. וגם לגביי- אני מרגישה שאני צריכה מעט ספייס כדי להחליט מה אני רוצה בחיים, ולא להשאב שוב (כמו בשנה שעברה שחזרנו לחיות יחד והלכנו לטיפול זוגי) לשגרה. ולכן אני שואלת, האם נוכל "למרוח" את הבן שלנו עוד כמה חודשים או שעלינו להסביר לו משהו אחר כבר עכשיו?

שלום מבקשת לשאול לגבי בני בן22 רוצה לקנות אופנוע למרות שדיברתי איתו על הסיכון שבדבר עונה אני אזהר אמרתי הפחד שלי לא ממך אלא מכלי הרכב הנוספים בכביש הכסף של החסכון אצלי אם לא אתן אמר אקח הלואה ולא רוצה גם רכב פרטי לא רוצה שינהלו אותו רוצה לעשות מה שהוא רוצה כמו מרד גיל הנעורים הוא עושה את ההחלטות שלו כמעט בכל דבר רק שברקע אני משמיעה את דעותי מה דעתך כיצד עלי להגיב תודה ויום טוב

שלום דורית, כאמא, אני מזדהה איתך מאד, וחושבת שאופנוע הוא כלי מסוכן ומאד לא ידידותי לאימהות. עם זאת, יש לציין בצער, שבגיל 22 הילדים שלנו כבר אנשים בוגרים העומדים בפני עצמם, ויכולתנו להשפיע עליהם תלויה באיכות הקשר והתקשורת שלנו איתם. לתחושתי, ככל שתתעקשי כך תגבר המוטיבציה שלו לעשות דווקא. לפעמים עדיף לוותר לזמן מה, כדי להרוויח לטווח הארוך. אולי אפשר לנסות לבקש ממנו להתפשר על קטנוע ("טוסטוס") שישמש אותו רק בנסיעות פנים-עירוניות. מניסיוני (גם כאמא) למדתי שאם משחררים בצד אחד, עוצמת ההתעקשות בצד השני פוחתת. ועוד משהו שגיליתי - זה שהילדים המפונקים שלנו (טוב, לא כולם, אבל די הרבה מהם) מגלים עד מהרה שנעים יותר ונוח יותר להיכנס לאוטו ממוזג בקיץ וחמים בחורף, על פני ההישרדות המשונה תחת הקסדה בשדה הקרב הנקרא כבישי ישראל. אצלנו הגחמה הזו חלפה די מהר, ואני מקווה שכך יקרה גם אצלך. היי חזקה ליאת

לא הבנתי למה התכונת לוותר לזמן מה האם להניח לו לעשות רצונו אנו אומרים שילמדו על בשרם אבל כאן יש ענין של חיים הוא כרגע סטודנט שהגיע לחופשה הביתה ביקשתי שידחה את הרעיון עד שיסים את הלימודים הצעתי לשלם מונית להגיע לעבודתו בחופש לא בא בחשבון הוא אומר שהוא אוהב אותי האם חשוב לדבר על זה מה זה עושה לי גם זה לא עזר במיוחד אומר תחשבי על הטוב לא מסוגלת לחשוב חיובי ואמרתי לו את זה איזה משפטים יכולים להועיל תודה על התיחסותך יש לי בן ובת יחידים

בני עולה לכיתה ג. אני שמה לב, שבמהלך השנה הזאת הור מרבה להשתמש בתנועות שחוזרות על עצמן מס' פעמים כמו: להסתובב סביב עצמו, להניע את ידיו מצד לצד , להניד את ראשו שוב ושוב . כל זה נמשך עד אשר אני או משהו מבני המשפחה מעיר לו. יצויין כי הוא ילד נבון מאוד, בעל חשיבה מעמיקה, את עם קשיים מסויימים בפרשנות של סיטואציות חברתיות. קשיים בארגון ניהול זמן, פזרנות איומה, חפציו פזורים ולא מסודרים, איטיות בעבודתו, נתייה להתנתקויות רבות. אינני מאבחנת ולא פסיכיאטרית אך מהיכרות עם ילדים כאלה ניראה לי שיש לו תסמונת אספרגר. אנא סייעי בידי להתמודד עם בני. יצויין כי מבדיקת טובה עולה כי איננו זקוק לרייטלין אך בשל איטיות בזמן התגובה הוחלט על הידרותרפיה. מבחינה לימודית הוא נבון מאוד אך יש קשיים באיטיות .לעזרתך הברוכה מצפה.

שלום רינה, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להימנע מאבחון עצמי, גם אם נדמה לך שאת פוגעת בול. הפרעות תקשורת התפתחותיות הן מורכבות, ונדרש ניסיון רב כדי להבחינן מתופעות אחרות. בעשורים האחרונים נצבר גוף ידע עצום בתחום זה, ולכן אני מציעה לך מאד לא להסתפק בעצות באינטרנט, אלא לפנות לפסיכיאטר ילדים המתמחה באבחון הפרעות בתקשורת והפרעות התפתחות, או - טוב יותר - למרפאה המתמחה בכך, ולהתאים לבנך תכנית התערבות מסודרת שתכוון לקשיים הספציפיים שלו. פני ללא דיחוי לאבחון מסודר! בהצלחה ליאת

למה הכוונה חיזוק שלילי או חיזוק חיובי? ומתי משתמשים בכל אחד מהם?

שלום שושנה, שני החיזוקים נועדו להגביר את שכיחותה של ההתנהגות הרצויה. חיזוק חיובי הוא תגמול נעים המגיע בעקבות ההתנהגות הרצויה, ובכך מגביר את שכיחותה. חיזוק שלילי הוא אירוע או גירוי שלילי, שסילוקו יגביר את שכיחותה של ההתנהגות הרצויה. חיזוק חיובי (פרס/שבח/מתנה) יינתן לאחר התגובה) בעוד חיזוק שלילי יינתן לפניה, כדי שהלומד יוכל להפסיקה. אם, למשל, נרצה ללמד כלב לקפוץ לגובה חיזוק חיובי יהיה מתן ממתק אחרי שהכלב קפץ. חיזוק שלילי יהיה השמעת רעש לא נעים, שיופסק בכל פעם שהכלב קופץ. שני החיזוקים יגבירו את שכיחותה של ההתנהגות הרצויה (קפיצה במקרה זה). מקווה שעזרתי ליאת

אשמח לקבל דוגמאות מעולם הילדים, ומתכנים האופייניים לגילאי החביון וההתבגרות.

היי, הילד שלי בן 4 תמיד היה לו בעיות עם גמילה...יש רגעים שהוא רץ לשירותים לעשות את צרכיו..אבל רגעים מעטים מאוד מאוד..ורוב הזמן יוצא לו טיפה בתחתון ואז שאני בעצם מריחה אנחנו הולכים לשירותים והוא ישר עושה באסלה... אני לא מבינה למה הוא מתחיל לעשות קקי בתחתונים ...מה הוא לא שולט בזה אולי האם יש דבר כזה שלא שולטים בקקי... אני כבר לא יודעת מה לעשות או איך להתנהג..מחכה להצעתך, תודה רבה.

שלום רב, קושי בשליטה בסוגרים יכול להיות קשור גם לבעיה פיזיולוגית, ולכן יש להיוועץ ברופא הילדים. במידה ותישלל בעיה רפואית, אפשר יהיה לחזור ולהתייעץ. בגלל שאת מציינת ש"תמיד היו בעיות בגמילה", אפשר להניח בזהירות שמשהו בתהליך השתבש, והלחץ גורם לו לחרדה ונטייה להתאפק, עד שהקקי 'בורח'. אני ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לנהל את התקשורת סביב ענייני היקיון ובכלל. ברוב המקרים, ההתעסקות הרבה בנושא מחריפה את המצב, וההמלצה היא להרפות, ולקבל את הילד גם עם הפספוסים. בברכה ליאת

שלום לך, אני זקוקה לפסיכולוג/ית ממולצים לטיפול בחרדות לילד בן 11 באיזור המרכז . אשמח אם תשלחי למייל שלחי שם כזה. אגב אני חברת מכבי אך מוכנה גם מישהו טוב פרטי. עם נסיון רב עם ילדים עם בעיות חרדה

שלום סיגל, לא צרפת כתובת מייל. ליאת

אני סובלת משבליליות אני לא מצליחה להירדם מקוצר נשימה וגלי חום לאורך כל גופי ומכך בעמצא הלילה אני פשוט מסתובבת בכל הבית וחייבת לאכול או לשתות ומכך אני בעודף משקל ואפשר להגיד שהגליצרידים שלי ממש חוגגים! הגעתי בbmi שלי בערך כבר ל29 ואני רוצה לדעת מה לעשות אפשר לעשות שיעזור לי!!! אשמח אים תענו לי על ששאלתי בקרוב כי זה ממש בלתי נסבל!!! בתודה קרן

שלום קרן, הבעיה שאת מתארת, גם אם יש בה מרכיבים פסיכולוגיים, חייבת להיות מופנית תחילה לרופא הילדים או לדיאטנית ילדים. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 3 לגבי פיפי אין לו פספוסים לגבי קקי המצב שונה הוא מפחד לעשות , הוא מגיע למצב שהוא מתאפק 4 ימים ובסוף הוא מוציא אתמול זה הגיע לשיא אחרי 3 ימים היה לו אתמול קקי והאו התחיל לבכות ולצרוח לאומר לי "מפחד,כואב"ניסיתי הכל אך ללא הצלחה בסוף לקחתי אותו לרופא ילדים שעשה לו חוקן והוא נרגעאני כל הזמן אומר לול ומדובבת אותו גם בגן הוא לא עושה אך הוא פשוט מסרב מרוב פחד מה לעשות ?????

שלום שרית, ראשית, אני מזמינה אותך להשתמש בכפתור ה"חיפוש בפורום זה", ולקרוא תשובות קודמות רבות בנושא זה. כעיקרון, אני מציעה להימנע מחוקנים וממאבקים ולחץ סביב הקקי, שרק מחריפים את המצוקה של הילד ושלך. תסמכי עליו (ועל הטבע) שיעשה את שלו, והניחי לנושא, גם אם יהיו פספוסים פה ושם. עזרי לו בתזונה עתירת סיבים, והציעי לו סיר (או שירותים) פעמיים-שלוש ביום לזמנים שלא יעלו על 5-10 דקות. אם לא יגיע הקקי, אל תגידי/תעשי דבר, מלבד להרגיע ("אולי אח"כ תצליח, ואם לא, אז בטח מחר"). זכרי שכמה ימים של עצירות הם עניין של מה בכך, בהשוואה לבעייה חמורה ועקשנית בהרבה, היכולה להתפתח כתוצאה מלחץ ומאבקים סביב היציאות. אם את חוששת שלא תצליחי לבד, פני להנחייה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

בני קנאי לאחותו בת ה-4 בצורה אובססיבית .זה מתבטא בכך שכל מה שהיא עושה או אומרת הוא מחכה אותה .כך שאין לו שום דעה או רצון משל עצמו. וזה נמשך לאורך כל שעות היום .הדבר מאוד מטריד אותנו זה ממש כמו חרדה.האם הוא צריך טיפול?

שלום אורנית, נדמה לי שבשלב זה אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתעזור לכם להבין מדוע הילד שלכם פיתח נטייה לרצות ו"להתיילד", והאם משהו בהתנהגותכם מעודד זאת. אם הפסיכולוג יחשוב שהמצב מצדיק התערבות גם אצל הילד, אפשר יהיה להתחיל טיפול, ולסייע לו להרחיב את החלקים האותנטיים שבו, הנדחקים מפאת הצורך לשאת חן. בהצלחה ליאת

היי, הילדה שלי בת שנה וארבעה חודשים. יש לה אח בכור בן שלוש ותשעה חודשים. יש לציין כי הם מסתדרים מצויין. שמתי לב כי ישנם מקרים בהם אני או אדם אחר בסביבה, שמרים את קולו ( לפעמים נשמע כמו צעקה), גורמים לילדה לשים ידיים על הפנים או לחבק אותי חזק(אם היא בדיוק על הידיים שלי). יחד עם זאת, היא אוהבת מאוד מוזיקה, אין לה בעיה עם רעש. רציתי לדעת מה יכול להיות הגורם שגורם לה להגיב כך להרמת קול/ לצעקה? האם זה מאפיין ילדים בגילה? תודה מראש, דנה.

שלום דנה, היכולת שלנו להבין מסר תקשורתי נשענת על הבנה סמנטית (של המילים), אך גם על אספקטים לא מילוליים, כמו מבט, טון דיבור ומחוות גוף. כאשר אנחנו צועקים, ובמיוחד כשזה קורה במפתיע, זה בהחלט יכול להיחוות כדבר מפחיד או מאיים. זה מפחיד אף יותר כשאתה תינוק בן שנה או שנתיים. ילדים רגישים עלולים להגיב בבהלה להרמת טונים פתאומית, ואם בתך מגיבה כך, נסי למתן את העוצמה. בברכה ליאת

שלום בנות, מאז שכתבתי את ההודעה הראשונה עבר זמן, התחלנו טיפול פסיכולוגי שהחל מאוד יפה וחשבנו שהנה יש אור בקצה המנהרה ולאט לאט השיפור הלך ודעךךךך. ואנחנו שוב חוזרים לריח הלא נעים, לתחושת החוסר אונים וכו'. מה שאני יכולה להגיד מכל הטיפולת שעברנו זה לא לכעוס על הילדה.. זה באמת לא בשליטתה. מה שעדיין הורג אותי הוא שאחרי שבורח לה היא ממש לא ממהרת להחליף עד שאנחנו מעירים לה. עצוב

שלום לך, לכן, אני עוקבת (דרך המייל) אחרי התכתובת שלכן, ושמחה שמצאתן זו את זו, להחלפת דעות, חוויות ורעיונות. אנקופרזיס היא הפרעה קשה ועקשנית, שלפעמים מגיבה לטיפול ולפעמים לא. הטיפול, לכן, מתמקד בשיפור התקשורת המשפחתית, ביכולת לקבל ולאהוב את הילד למרות הבעיה, ופחות בבריחת הצואה כשלעצמה. שולחת לכן עידוד, ומזכירה שההפרעה חולפת לבסוף באופן ספונטני. הקונץ הוא להימנע מנזקים נלווים. החזיקו מעמד ליאת

תודה ליאת, זה באמת מעודד לקרוא ולהגיב לבעיה דומה , זה נותן תקווה ועידוד רב.

שלום רב בתי בת ה3 וחצי כמעט,מסרבת להיכנס לים או לבריכה וכן לדרוך על חול.גם הליכה על דשא נעשית על קצות האצבעות.הדבר מלווה בבכי והיסטריה יש לציין כי היא ילדה מאוד נקייה ומסודרת באופן קיצוני-תכונה חזקה במשפחתי (לא אוהבת להתלכלך,חייבת שכל דבר יהיה במקומו,יש סממנים של אובססיביות בעניין אפילו) ניסיונות לשוחח עמה או לשכנעה באופנים שונים, עלו בתוהו כיצד ניתן לפתור את הבעיה?האם יש סיבה לדאגה?האם יש צורך בעזרה מקצועית? לתשובתך אודה

שלום מגי, שווה בדיקה אצל מרפאה בעיסוק, כדי לשלול (או לאשש) קיומה של בעיה תחושתית, בה אפשר וצריך לטפל. עד אז, נסי לא לכעוס או להכריח, אלא לחשוב על דרכים שייקלו עליה במצבים הבלתי נעימים הללו. אם נושא הניקיון הכפייתי 'חזק' במשפחה שלכם, חשוב להביא בחשבון את ההשפעה על הילדים, ולזכור ש"על עץ תפוחים לא גדל שסק"... בהצלחה ליאת

בוקר טוב יש לי ילדה בת ארבע היא פוחדת מכל רעש עם זה בכי .,ראש של אופנוע

היי מרים, גם במקרה זה תיתכן רגישות אודיטורית, ושווה להתייעץ במכון להתפתחות הילד. ברוב המקרים זה חולף מעצמו, אבל ליתר ביטחון רצוי לבדוק. בברכה ליאת