פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום רב, יש לי ילד בן שנה ותשעה חודשים שניזון בעיקר מסימילאק. הוא מתפתח יפה פיזית (אחוזון 90), ומנטלית (מדבר משפטים שלמים ובעל אוצר מילים עשיר). הוא ינק (הנקה מלאה) עד גיל שנה וחודש, ללא תוספת סימילאק בכלל. בגיל ארבע חודשים התחלתי עם ניסיונות האכלה של אוכל טחון, כל ירק/פרי בנפרד ע"מ לשלול אלרגיה, כפי שהומלץ בטיפת חלב. בגיל חצי שנה לארוחת הצהריים הוא ניזון ממרק מכל טוב שכלל גם הודו אדום הכל טחון. בבוקר פירות מכל הסוגים טחון גם כן. כשהוא היה בן חצי שנה חזרתי לעבודה ועד גיל שנה ושלושה חודשים הוא היה בבית עם מטפלת. הוא לא היה אכלן ולכן המטפלת הייתה מתעקשת איתו על האוכל ואפילו מאכילה אותו "בכוח". הוא מעולם לא פלט או הקיא. כל הניסיונות שלי, לכל סוגי המאכלים בכל הווריאציות האפשריות לא צלחו. היום הוא בגן, שם לטענתם הוא אוכל, לא "מדהים" אבל מנשנש פה ושם. בבוקר הוא אוכל מעט קורנפלקס עם חלב או שניים/שלושה ביסים מכריך עם חביתה, אח"כ מעט מאוד פירות (פלח אחד מפרי תפוח/אגס וכד'), בצהריים הוא כמעט ולא נוגע בכלום, לפני שנת הצהריים הוא שותה בקבוק חלב (לא יותר מ- 180 cc) ולאחר שהוא קם משנת הצהריים הוא לוקח ביס אחד (אם בכלל) מהכריך שהם מכינים או ביס מפרי. בערב, בבית הוא לא נוגע בכלום כלום ולפני השינה שותה בקבוק סימילאק (300 cc) עם 2.5 כפיות דייסת סולת. בשישי שבת, כשהוא בבית איתנו, בכל פעם שבעלי ואני אוכלים אנו מושיבים אותו ומציעים לו מהאוכל אך הוא לעולם אינו מעוניין והוא פשוט "חי" על סימילאק ומים. הוא לא מוכן לאכול מעדני חלב כמעט בכלל, הוא מסתפק בטעימה קטנה וזהו. הוא כן אוהב לאכול צ'יריוס עם חלב, ברנפלק עם חלב וקוטג' אך לא באופן קבוע. בימים שאני רואה שהוא לא מוכן לאכול כלום כלום אני מציעה לו פתי בר, במבה וכד' וגם את זה הוא לא מסיים עד הסוף. אני נותנת לו לאכול לבד / מנסה להאכיל אותו / מצרפת חברה עם ילד בגיל שלו שאוכל יפה / אוכל מול הטלויזיה / אוכל במטבח בשקט / ארוחה עם ההורים, עם בני דודים כלום כלום כלום! ישנם ימים אפילו שאני לא נותנת לו חלב, ע"מ לגרום לו להיות רעב אך אז הוא מסתפק במים עד לבקבוק חלב הבא. בעיה נוספת שנובעת בעיקר כתוצאה מהתזונה הלקויה היא נושא היציאות. הוא נולד עם פיסורה. בעבר, כשסבל מעצירות נורא כאב לו בזמן היציאה ומאז הוא מפחד להתרוקן. מאחר והוא לא אוכל שום דבר מזין היציאות שלו קשות ולכן המעגל לא נפרץ. היציאות קשות, הוא מתאפק, היציאות קשות יותר והכאבים לבסוף גדולים יותר. לאחר ביקור אצל הרופא אמר כי חייבים להוסיף לו סיבים (פגלקס) לחלב ע"מ שהיציאות יהיו רכות. אני משתמשת לסירוגין בפגלקס ו- אלצירות וזה אכן עוזר אך נאמר לי גם שתזונה נכונה יכולה לפתור הכל מבלי להשתמש בתוספים אלו. אני כבר אובדת עצות ודיי מיואשת. אני כבר לא יודעת מה לעשות ומה להכין כדי שהוא יהיה מוכן לאכול. אודה לעזרה בנושא בהקדם.
שלום ביאטריס, באופן אישי, אני נוטה להאמין כי ניסיונות להתערב במנגנוני הגוף המחזוריים (אוכל, יציאות, שינה) הם העומדים בבסיס ההפרעות בתחומים הללו. איני תזונאית, ואני ממליצה לך מאד להתייעץ עם מומחית בתחום זה. עם זאת, לתחושתי, כרגע נכנסתם למעגל של מאבק כוח. את מציינת שבנך מתפתח היטב, למרות שהוא לא אוכל "כלום כלום כלום". אני מניחה שה'כלום' הזה, מעבר לזה שהוא משביע אותו ומספק את צרכיו, בעיקר מוציא אותך מדעתך ומדאיג אותך. כדי להיחלץ מהמעגל הזה, צריך עזרה, ואני מציעה לך לנסות להיעזר באחת המרפאות המטפלות בהפרעות אכילה של הילדות (אני יודעת על אחת טובה ב"שניידר"). המרפאות הללו שמות דגש על היחסים בין ההורה לילד, ועל התפקיד שממלאת הפרעת האכילה בחיים המשפחתיים. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, הנני אם חד הורית לילד בן 6.בני נולד מתרומת זרע. אין לו אחים נוספים. בני סיים השנה את גן חובה ובשנה הבאה הוא עולה לכיתה א'. בחודש יולי הוא בילה בקייטנה שהגן הפעיל, עם אותו צוות הגננת והסייעת. שמתי לב שחל שינוי בהתנהגותו, לפעמים הוא היה חוזר הביתה שקט מידי, תמיד ייחסתי זאת לעייפות של אותו יום. כאשר היתי מעירה לו בטון מעט גבוה ואומרת לו דבר מה או כועסת על התנהגות לא נאותה שלו הוא היה מתחיל לבעוט בי, מרביץ לי. הרגשתי שהוא עובר התפרצות זעם. כאשר הוא היה מכה אותי היתי מנסה להחזיק אותו בצורת "חיבוק", היתי מכניסה אותו לחדרו ומבקשת ממנו "להרגע", היתי מכניסה והוא היה יוצא מהחדר וממשיך להרביץ וכך חוזר חלילה. עד שהוא היה נרגע. כאשר הוא נרגע היתי מושיבה אותו ומסבירה לו שאני לא ארשה לו להתנהג בצורה הזו בבית וקל וחומר להרביץ לאימא. ואם הוא מרגיש עצבני שיכנס לחדרו וינסה להרגע. הוא מראה סימני חרטה ומבקש סליחה על התנהגתו הלא יפה ואז יומיים אחרי, שוב יש לו התפרצות זעם והוא שוב מכה. מיותר לציין שאני מרגישה חסרת אונים מול התפרצויות הזעם שלו. אני כאילו מרגישה שבני עובר את "גיל ההתבגרות". שיחה עם הגננת שלו לא העלתה דבר. היא רק אמרה לי שיכול להיות שהמעבר לבית ספר גורם לו ללחץ נפשי וזו הדרך שלו להוציא זאת. אני מרגישה תסכול ועצבות שבני חווה זאת. יתכן שמשהו מציק לו ואני לא מצליחה להבין מה. כאשר הוא רגוע אני מנסה לדובב אותו תוך כדי משחק להבין. אבל תשובותיו לא מראות על בעיה מסוימת. מה שכן, בני הוא ילד בודד אין לו כמעט חברים. מידי פעם בא אליו חבר או חברה שאנחנו מכירים מגן השעשועים. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד לנהוג כאשר הוא נתקף בהתקפי זעם והאם מעבר לבית ספר יכולה להיות סיבה להתפרצויות אלו? בברכה רלי
שלום רלי, השבועות שלפני הכניסה לכיתה א' יכולים להיות ספוגים מתח ועצבנות אצל הילדים והוריהם, אך נדמה לי שבמקרה שלכם המתח רק מחריף בעיה עמוקה יותר, הקשורה (אולי) לקושי שלך לבסס ולשמר עמדה סמכותית ונחושה מול הילד. את מסבירה לו יפה שלא תרשי לו להרביץ לאמא, והנה - את מרשה! להגיד "אני לא מרשה" זה ממש לא מספיק, והעובדה שזה חוזר על עצמו כל יומיים מחזקת טענה זו. הוא מכה, את מנסה לרסנו, מחבקת, שולחת לחדר למספר דקות, ואז הוא יוצא, מתנצל, כדי לחזור על הכל שוב בפעם הבאה שמשהו יעצבן אותו. המצב נראה לא טוב גם לאור מצבו החברתי, שקשור אולי לקושי שלו לשאת תסכול. השינוי תלוי מאד ביכולת שלך להמעיט במלל, ולהתחיל לפעול בנחישות. המטרה היא ליצור מצב בו כל התנהגות שלילית תגרור אחריה תוצאה בלתי רצויה מבחינתו, כזו שתגרום לו לוותר על התפרצות אלימה. תוצאה בלתי ראויה כזו יכולה להיות, למשל, התרחקות שלך (פיזית ומנטלית) לאחר כל ניסיון שלו לפגוע בך. אני מזמינה אותך לדפדף קצת בפורום שלנו ולקרוא על הצבת גבולות נאותה. למען האמת,אני סבורה שהדרכת הורים קצרה יכולה להיות מועילה בהרבה, ולחסוך לך הרבה עוגמת נפש וייאוש. מעודדת אותך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, או להדרכת הורים, ולרכוש מיומנויות של הפעלת סמכות יעילה. בהצלחה ליאת
שלום רב. שמי מיכל ואני אמא לסתיו בת 5 וחצי ולאורי בן 4. אני בחודש שלישי להריון ועדיין לא שיתפנו את הילדים בבשורה המשמחת. כשאמרתי לסתיו שאנו רוצים עוד ילד למשפחה היא לא ממש התלהבה. דווקא ההפך אמרה שהיא ממש לא רוצה.העניין עלה כמה פעמים בוורסיות שונות, את סתתיו ממש מתעקשת שלא יהיה לנו ילד נוסף. מבקשת עזרה איך לגרום לסתיו להיפתח לקבל ולהנות כמה שניתן מהתינוק שעוד מעט יגיע?
שלום מיכל, ההחלטה להביא ילד לאוויר העולם היא החלטה מכרעת וחשובה, וככזו אינה נתונה לשיקול דעתו של ילד (כל ילד!) בן ארבע, חמש, או אפילו חמש עשרה. זו החלטה הורית, הנעשית מתוך שיקולים שאינם בתחום השגתו של ילד קטן. המשאלה שלנו, ההורים, לפיה הילדים אמורים ליהנות או לאהוב זה את זה, היא טבעית ומובנת, אך האחיזה שלה במציאות רופפת. ילדים קטנים רבים לא מתים על הרעיון שקם להם מתחרה, ובכל זאת, משפחות גדלות ומתרחבות, ואיכשהו גם המתנגדים הגדולים לומדים לחיות עם הרעיון. אני מציעה להפסיק להציב בפני סתיו את השאלה הזו, ולחסוך ממנה את האחריות האמיתית או המדומיינת לבואו של התינוק. נסי לחגוג את ההריון הנוסף, ליהנות מההבטחה הנרקמת בתוכך, ולשתף את סתיו ואורי כאשר הבטן כבר תסגיר את העובדות. סתיו תלמד ליהנות מהרעיון לאט לאט, כשיימצאו לה הסיבות לכך. מאחלת לך הריון קל ונעים, ולידה מרגשת ליאת
בני בן 7 מפחד מגנבים , הןא תעורר כמה פעמים בלילה, אינו מוכן להתרחץ ולהתלבש לבד בחדרו מה שבעבר עשה ללא כל קושי. יש לו תיקים בעיניים ובאף במשך היום מה עלינו לעשות ולמי כדאי לפנות ?
שלום נועה, פחד מגנבים, שודדים, מחבלים ו'אנשים רעים' אחרים מופיע מדי פעם בילדות, ואינו נחשב חריג מאד. עם זאת, אנו מצפים מילדים להמשיך לתפקד למרות הפחד, וליהנות מרמת ביטחון סבירה, לפחות בין כתלי הבית. לכן, אם ההימנעות שלו נמשכת מעבר לזמן סביר (מעל חודש, נניח) ומלווה בביטויי מצוקה נוספים (כמו הטיקים, למשל), שווה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך את המצב ולהציע התערבות מתאימה, ישירות מול הילד או דרככם. בהצלחה ליאת
ביתי בת 3 וחצי ואני מאוד מעוניינת להעביר אותה בספטמבר לגן חדש.בעיקר בגלל ההנהנלה בגן ובלאגן שיש שם עם הצוות שלא בטוח שמורגש אצל הילדים.הבעיה היא שלילדה יש קשיי הסתגלות רציניים ואם תשאר בגן לא נצטרך לעבור את זה שוב- היא מכירה את הילדים, הסביבה, הגננת, הכל... סה"כ כששואלים אותה על הגן היא עונה שכיף לה ולכבי הצוות שהוא צועק הרבה אבל לא בטוחה שמשהו חריר. היום שאלתי אותה אם מעדיפה להשאר בגן הזה או לעבור לגן חדש והיא ממש אמרה שרוצה לעבור לגן אחר כי כבר מזמן היא בגן הזה... הסברתי לה שבגן החדש יש גננת חדשה ,ילדים חדשים.... ולא נוכל לחזור לגן הזה ולהפתעתי עדיין התעקשה שרוצה לעבור. זאת ילדה שכל שינוי הכי קטן מכניס לחרדהגדולה ,גם אם מדברים על זה לפני תגיד שלא רוצה ותבין מה הולך להיות בסיטואציה. אני מנסה להבין האם יש מצב שהיא לא ממש הבינה את כוונתי ,אם כי קשה לי להאמין ואולי כן הבינה אך לא מבינה את המשמעות למרות שהסברתי ואולי באמת כן מעדיפה לעבור.... אשמח להארה, עצה....
שלום עינת, יכול להיות שהביטוי "רוצה אבל פוחדת" רלוונטי לכאן, אבל יכול להיות בה במידה שילדתך גדלה, ומה שפרשת כקשיי הסתגלות משמעותיים, יתברר כרגישות שחלפה עם הגיל, או כנטייה שלך לראות את הדברים כ'חריפים' ועוצמתיים מעבר למה שנחווה על ידה. כך או כך, גם במקרה של ילד רגיש עם בעיות הסתגלות, לא נשאיר אותו במסגרת גרועה או בינונית רק בגלל שהוא כבר שם. אני מציעה למצוא לבתך את המסגרת האיכותית ביותר שתוכלי למצוא, ולעזור לה להתמודד עם משבר הקליטה במידה ויופיע. אני ממליצה גם להניח לניסיונות להזהיר אותה מראש, או להתריע על קושי אפשרי. אדרבא, נסי לשדר אופטימיות, התרגשות והרפתקנות לקראת הבאות. זה בוודאי עדיף על פני יצירת ציפיות שליליות, נכון? בהצלחה ליאת
הבעיה שאני לא יודעת עד כמה המסגרת בינונית או לא טובה עבורה היא אומרת שכיף לה בגן... ואני לא יודעת עד כמה צועקים שם יותר מבגנים אחרים והאם הקטע של תפיסת הסנטר אכן קיים כפי שהיא וילדה נוספת אמרו. בתי אומרת שמנהל הגן עושה את זה והילדה השניה שהגננת עושה... אני חוששת להעביר אותה ושכן טוב לה ואם יהיו קשיי הסתגלות אז בכלל.... אני לא מאמינה שקשיי ההסתגלות נעלמו כי עד היום היא לא תכנס לגן בלי לתת לי יד ותמיד קצת תתבייש בבוקר
ליאת שלום, יש לי 2 שאלות ברשותך, לגבי תאומים בני 3 מה יכולה להיות הסיבה לריור מוגבר אצל הבן ולמי עלי לפנות על מנת לבדוק את הענין ? איך מלמדים ילדים בגן להתנהג עם חברים מכים. כמעט כל יום היא/הוא מקבלים מכות והיות ואנו בבית כל הזמןמסבירים להם לא להכות, לא לנשוך וכד' הם אכן פסיבים ולא מחזירים. מה הדרך הנכונה ? תודה על תשומת הלב.אם יורשה לי ישנה בעייה קטנה אחת נוספת של "העלבות"נעלבים מכל דבר , גם בבית . המון תודה
שלום הגר, אני לא רופאה, אך למיטב ידיעתי ריור מוגבר יכול להיגרם מקושי בשליטה המוטורית בפה או בלוע, פגם אנטומי אחר באזור הפה או הפרשה מוגברת של בלוטות הרוק. מציעה לך להתחיל מבירור אצל רופא אף אוזן גרון, ולפעול בעצתו. בעניין המכות בגן, אני מציעה לפנות לגננת ולבקש הידוק של ההשגחה על הילדים. תוכלי לתדרך אותם ולעודדם להגיב בתקיפות ("אל תרביץ לי! זאת אלימות!"), ואז לפנות לעזרת מבוגר קרוב. אני נהגתי לעודד את ילדי להתרחק *תמיד* מילדים/מצבים אלימים, ולשמור על עצמם ממעורבות בכל מה שמריח אלימות. אם זה עבד מצויין אצלי, אין סיבה שלא יעבוד גם אצלך. :-) ליאת
שלום ליאת, בתי בת 5 ו- 7 חודשים. היא ילדה בוגרת מאוד לגילה. למרות זאת היא לא מוכנה ללכת לישון באף מקום (סבתא וסבא, דודים)למרות שהיא מאוד קשורה אליהם ומתראה עימם לעיתים קרובות.לבתי יש בנות דודות בגילה וגם כשהן ישנות אצל הסבתא היא עדיין עומדת על שלה ולא מוכנה להישאר לישון שם בלילה.כשאנו שואלים אותה מדוע היא לא מוכנה להישאר, היא אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו ורוצה להיות איתנו. אנחנו מסבירים לה שגם אנחנו מאוד אוהבים אותה ושאין לנו בעיה שהיא תחזור איתנו הביתה, אך אנו חושבים שיהיה לה כיף לעשות "מסיבת פיג'מות" עם בנות הדודות שלה ושלמחרת בבוקר נבוא לקחת אותה (אנחנו גרים במרחק הליכה). יש לציין שבסה"כ בתי ישנה פעמיים מחוץ לבית (בערך לפני שנה- שנה וחצי) והפעמים האלה היו היוזמה שלה וכשחזרה היא אמרה שהיה לה כיף ושהיא נהנתה מאוד. השאלה שלי היא: מה אני צריכה לעשות, האם להמשיך לדבר איתה על הנושא ולשאול אותה מדי פעם האם היא רוצה להישאר לישון אצל הקרובים לנו, או לעזוב את העניין ולחכות שיחלוף מעצמו? חשוב לי לציין שאני אישית יותר רגועה כשהיא בבית, לכסות ולנשק אותה לפני השינה, אך יחד עם זאת חשוב לי להבין מה עוצר בעדה. תודה רבה קרן
שלום קרן, יש ילדים רגישים שלא מצליחים לישון מחוץ לבית, גם כשמדובר בבתים אהובים ומוכרים. לעיתים, כמו שאת מציינת, גם להורה יש תרומה משלו למצב, כשהסירוב להתרחק משרת גם את צרכיו (וחרדותיו). אפשר להמשיך לעודד מפעם לפעם, ולבדוק אם משהו השתנה. ברוב המקרים זה נרגע עם הגיל, ואני אישית מאמינה שאין טעם ואין צורך לדחוק בתהליך. שאלה יהיו הצרות שלכם... :-) ליאת
היי אני בשבוע ה-20 להריון. הגובה של הוא 1.50 ובתחילת ההריון הייתי במשקל של 46 ק"ג. אתמול הייתי במעקב הריון והמשקל היה 49.5... קצת דאגתי כי בהריונות הקודמים הייתי עולה הרבה יותר... אני פשוט לא אוכלת עוף בהריון..וקצת נגעלת מכול מיני דברים אז אין לי הרבה אפשריות לאכול...המשקל הזה בסדר?
יקירתי, אני חוששת שאינך בפורום הנכון. אשמח לעמוד לרשותך אחרי הלידה, שתעבור - כמובן - בכייף ובקלות. להתראות ליאת
קייטנת יולי מסתיימת היום בגן של הילדה שלי בת 5 שאלתי אותה אם היא מעוננינת שאני ארשום אותה לעוד קייטנה (לא באותו מקום אם ילדים אחרים) או שהיא רוצה להשאר איתי בבית (אני לא עובדת ואחותה הקטנה בת שנתיים בגן ) היא אמרה שהיא רוצה קייטנה האם זה לא מוגזם לרשום אותה לעוד קייטנה????????? יש לציין שבקייטנה הנוכחית היא מאוד נהנתה ותמיד שבאתי לאסוף אותה מהקייטנה היא לא רצתה ללכת (הייתי באה כמעט אחרונה ) היא תמיד אומרת לי שבביתץ משעמם לה למרות שאני משחקת איתה בבית בקייטנה לא כל כך נפגשנו עם חברים מהגן
שלום לי, מה שאת שואלת זו לא שאלה פסיכולוגית: אם הילדה רוצה קייטנה, וזה מתאים לך כלכלית ובכלל, אז מה הבעיה? אם את מרגישה שאת מעדיפה להקדיש לה זמן איכות בחופש - מה טוב! איני רואה כאן פוטנציאל נזק, כל עוד הכל נעשה ברצון ובהסכמה. המשך חופש נעים ליאת
אמא ששאלה את בתה איך אוכל לעזור לך קיבלה את התשובה תביאי לי רובה שאירה בעצמי מדובר בהתנהגות אלימה של הילדה אצפה לתשובתכםץ הילדה בת 11
שלום רב, בדר"כ דיבורים מסוג זה אינם משקפים כוונה אובדנית אמיתית, אלא דרך לבטא מצוקה קשה וקריאה לעזרה. גם התנהגות אלימה יכולה לשקף מצוקה, ייאוש ודיכאון אצל ילדים. אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לשקול התערבות טיפולית-רגשית מול הילדה, או הדרכת הורים (או גם וגם). בברכה ליאת
שלום! ביתי בת 5.5 ילדה עצמאית חברותית שמחה ומקסימה, אומרת לי בעצ רב מאוד בכל יום שאני באה לאסוף אותה מהקייטנה שהיא התגעגעה אלי מאוד היום, ואף בכתה מגעגועים אלי בלי שיראו. ליבי נקרע בקירבי אך אני מנסה להראות בטוחה ואומרת לה שגם אני מאוד התגעגעתי ואני גאה בה שהיא גם התגעגעה התגברה על הגעגועים וגם הצליחה להנות מאוד ולעשות גם כיף. אף הקדשתי התשובה כנראה לא ממש מספקת כי היא ממשיכה לומר שהיא התגעגעה וממש לא נותנת לי לזוז מקרבתה ומראה לי בכל דקה נתונה שהיא אוהבת אותי אהבה עזה ומתגעגעת מאוד לאמא שהיא ככ אוהבת. האם יש משהו שאוכל לומר לה על מנת לחזקה ברגעי הגעגוע הפחות נעימים כשאנחנו רחוקות? ליבי ממש בוכה - והאמת גם אני מאוד מתגעגעת אליה במהלך היום....:) אשמח לדעת מה דעתך בנושא תודה רפאלה
שלום רפאלה, אני מציעה לא לבלבל בין אהבה לבין תלות והיצמדות. קשר בריא (או מה שנקרא בפסיכולוגיה "התקשרות בטוחה") מאפשר לילד להיפרד מההורה לזמן סביר, מתוך ביטחון ואמון מלא, הן בהורה (שיחזור) והן בדמויות שממלאות את מקומו בהיעדרו. אני שומעת בדברייך שהקושי בפרידה משותף לשתיכן, ולכן מציעה לך לנסות לטפל בזה קודם כל אצלך. ללמוד לעזוב את הילדה למספר שעות מבלי להיתפס לרגשות אשמה או רחמים מיותרים. כשאת תצליחי להיפרד מבלי שייקרע לך הלב, בתך תצליח בכך גם היא. אם את חוששת שלא תצליחי לעמוד במשימה בכוחות עצמך, פני לעזרה של איש מקצוע, ונסי לבחון אתת הקשיים (גם) לאור חוויות העבר שלך, כדי לא לשחזר אותם מול בתך. בהצלחה ליאת
אויי.. לקחת את זה קצת רחוק מידי... השאלה היתה איך לחזק אותה ברגעים שהיא חשה געגועים. (עצבות היתה ששמעתי שבכתה) תודה.
שלום ליאת, אשמח להכוונה לספרות מקצועית כרווקה הנכנסת למערכת זוגית ומגורים משותפים עם גרוש עם ילד בן 7. ברור לי שהקשר עם הילד ממש חשוב ואני מרגישה שיש לי חששות רבים בקשר למקום שלי גם מול הבן זוג, ומול הילד - בעיקר כי זה מורכב גם בשבילו. אשמח להפנייה לחומר בנושא. תודה, דורית
שלום דורית, אין לי ב'שליפה' ספרות מקצועית בנושא, אך אוכל לה]פנות אותך לכתבה בנושא שהייתי שותפה לה, לפני כשנתיים. הנה- http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html?hp=55&cat=313 אם יהיו שאלות ספציפיות, את מוזמנת. בברכה ליאת
יש לי ילדה בת 9 , שבחצי שנה האחרונה התחילה להסתגר , פחות ופחות פוגשת חברות , הביטחון העצמי שלה ירוד (מה שלא היה), אני מעוניינת לקחת אותה לטיפול רגשי, אודה על המלצה למטפלת/פסיכולוגית טובה באיזור עפולה-טבריה.
שלום שני, אין אנו נוהגים לפרסם אנשי טיפול מעל גבי הפורום, שכן זה עומד בניגוד למדיניות אתר 'דוקטורס'. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים שבאתר. בהצלחה ליאת
שלום, בני בן 7, ילד חכם מאוד ומקסים, תלמיד מעולה, חברותי עם חברים רבים (בנים). יש לו אחות בת 5. בשנה- שנתיים האחרונות מגלה סקרנות מינית, שכוללת הצצות לי ולבנות אחרות (כשיש הזדמנות), מנסה לגעת לי בחזה, מנסה לנשק בפה אותי ואת אביו, וגם עושה "טקסי חתונה" עם אחותו ומנסה לנשק גם אותה. בנוסף הוא גם מציץ לבנים בני גילו. יש לציין שאנחנו משוחחים איתו על עניין הפרטיות האיברים הפרטיים וכו'. לאחרונה שמתי לב לתופעה שמדאיגה אותי - כאשר נפגש עם חברים הם לעיתים משחקים מעיין משחק חיבוקים /התגוששות, קופצים זה על זה, מחבקים חזק מאחור וכד'. נראה כי מדובר במשחק כי הם צוחקים ונהנים אבל להרגשתי יש שם משהו מיני, הם כאילו ממששים זה את זה. יש לציין כי ממה שראיתי בני בד"כ יוזם את המשחקים הללו. האם מדובר בתופעה נורמלית? האם להפסיק ולהתערב או להתעלם? והאם יש בכך להעיד על זהותו המינית? תודה
שלום יהלי, קשה לי להעריך מכאן האם מדובר בהתנהגות חריגה או לא (להערכתי יש כאן סקרנות טבעית וגריית-יתר, שאף אחד לא ממש שם לה גבול). אני מציעה להיות מעט יותר אסרטיביים וברורים, ולא להרשות לו להציץ או לגעת באיברי גופכן, שכן עליו ללמוד לעכב את הדחף ולשלוט בו, ולהבין שלא מדובר רק ב'המלצה', אלא באיסור. באשר למשחקי ההתגוששות שלו עם הבנים, הם דווקא כן נורמליים, אך גם שם (בעיקר אם את מרגישה שיש בהם משהו לא תואם) אפשר לרסן קצת."אתם יכולים להמשיך ולשחק, אבל לשמור על מגע מכבד, שאינו גורם למישהו להרגיש לא נוח ולא נעים". נדמה לי שהקשר בין ההתנהגות הזו לזהות המינית בעתיד, מעט מרחיק לכת. בברכה ליאת
כיצד ניתן לעודד וללמד ילדים בגילאי 6-8 לקבל הערות , העלבות של חברים לגן /לכיתה מבלי לחוש מפולת בתחושת הערך העצמי?
שלום עינת, היכולת לספוג ביקורת או עלבון ו"להישאר בחיים" תלויה בין השאר ביכולת לעמוד בתסכולים ואכזבות (יכולת טובה לוויסות רגשי), בכמות ואיכות המשאבים האישיים (מה שפסיכולוגים נוהגים לכנות "כוחות"), ובמאזן ההצלחות מול כישלונות שחווה הילד בעבר. האמת, שאף אחד מאיתנו לא אוהב עלבון, פגיעה או ביקורת, אך היכולת להתאושש מהם חשובה. ילד שהוריו מכבירים עליו כל הזמן מחמאות, תשבוחות ומנות התפעלות תכופות (שלא תמיד אחוזות במציאות) עלול להאמין בטעות שרק כך יאהבו אותו, ולפתח תלות באספקה סדירה שלהן. במצב כזה, גם עלבון קטן או ביקורת, עלולים להיחוות כסוף העולם. הדרך לגדל ילד מאוזן ובריא - אם בכלל יש אחת כזו - היא לנסות לשמור על איזון בריא בבית, בין אהבה, עידוד והתפעלות מצד אחד, לבין הדרישה לשיתוף פעולה, התחשבות באחרים ועמידה בכללי אסור ומותר (גבולות! גבולות!) מצד שני. בהצלחה ליאת
ליאת שלום , קודם כול תודה על פורום מקצועי . אני נהנית לקרוא את תשובותיך המקצועיות ואני לומדת מהן רבות. הייתי רוצה לשאול את דעתך על אירוע חינוכי שקרה לי עם בני הבכור : יש לי 2 ילדים . בני הגדול הוא כבן 8 ילד נבון ודעתן במיוחד.היינו מוזמנים לאירוע משפחתי . הכול היה בסדר אך לקראת סוף הערב בני ובעלי החלו להתווכח על עניין מסוים , עד אשר בני הבכור צעק על בעלי בנוכחות כולם והכה אותו (זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה ). בעלי לא הגיב למה שבני עשה ואני החלטתי שאני לוקחת את בני ומעלה אותו הביתה בזמן שכולם חגגו למטה. נשארתי עם בני למעלה והסברתי לו כי התנהגותו לא הייתה ראויה ולכן הוא לא ירד למטה להמשיך את החגיגה. כולם אמרו לי שזה לא היה נכון לעלות אותו באותו הרגע ולא לתת לו לרדת בכלל . אלא להקצות לו זמן ואז להוריד אותו . או לתת לו תגובה אחרת בבית.לטענתם זה הוריד לו את הביטחון העצמי לעשות טעויות. מה דעתך ? האם עשיתי נכון שהעליתי אותו באותו הרגע ולא הרשיתי לו להמשיך להשתתף באירוע ? האם באמת הייתי צריכה להקצות לו זמן של 15 דק' ולהוריד אותו? חשוב לי לציין שנשארנו למעלה כשעה ואחרי זה הלכנו הביתה כי האירוע הסתיים .הורדתי אותו כדי להיפרד מכולם ואז נסענו .אשמח לשמוע את דעתך המקצועית , על מנת שאדע כיצד להתנהג בפעם הבאה .
שלום שלי, אני מחזקת אותך על הדרך בה פעלת, ומתפעלת מיכולתך לעמוד בלחץ של האחרים. בעיני, היה כאן מסר חשוב וחד משמעי: ההתנהגות שלך הייתה בלתי ראוייה מכל בחינה, ולכן לא נוכל להישאר באירוע. העובדה שנישארת איתו למעלה הופכת את זה לטוב אף יותר. אין לי ספק שבנך למד כאן שיעור חשוב, לפיו יש לך גבולות אותם אי אפשר ולא כדאי לחצות. בעיני, מסר כזה לא רק שאינו מוריד ביטחון, אלא נוסך ביטחון בהיותו מאותת לילד שיש מי שמשגיח עליו, מכוון ומחנך אותו, ומרסן את תוקפנותו (שהיא, כשלעצמה, עלולה לעורר בילדים חרדה ואי-שקט). כל הכבוד ליאת
שלום, קודם כל עליי להודות שאני רק בת 15. אני יודעת שזהו פורום להורים, אך איני יודעת לאן לפנות, ולהוריי אני בטח שלא רוצה לספר. אני מקווה שאני בפורום הנכון, אני מקווה שמותר לי בכלל לרשום פה תגובות, ואני מאוד מקווה שתעני לי. אני חייבת לבקש סליחה מראש אם לא הייתי צריכה לעשות זאת, רציתי לדעת מה יש לי אז רשמתי במנוע חיפוש 'מחשבות בלתי נשלטות' וזה הוביל אותי לפורום הזה.. אז לבעיה עצמה במידה ואת מוכנה לעזור לי. מדי פעם אני חושבת ומדמיינת דברים נוראיים שקוראים לי ובמיוחד לאנשים שקרובים לי. שאלתי את חבריי בנוגע לזה, והם אמרו שזה קורה להם אך הם 'מעלימים את המחשבה', שוכחים ממנה לאחר כמה דקות. אך אצלי זה לא ככה, אני ממשיכה לחשוב עוד ועוד, ולדמיין תמונות נוראיות שוב ושוב ואני מרגישה שאיני מצליחה לשלוט בזה. אני מנסה להסיח את דעתי עם מוזיקה, שיחות עם אנשים וכו' אך זה אף פעם לא עוזר, אני ממשיכה לדמיין ולחשוב ללא שליטה. לפעמים שבועות עוברות והמחשבות לא צצות, ולפעמים אני יכולה לדמיין משהו זוועתי במשך כמה דקות, יום, יומיים עד לשבוע. למשל, פעם דמיינתי בראשי את אחי הקטן, מאושפז בביה"ח במצב קשה, במשך שבוע דמיינתי רק את זה - איך הוא סובל, ואיך זה משפיע עליי ועל משפחתי, זה מגיע למצבים שאני מרגישה ממש רע עם עצמי - מרגישה שזה חולני לחשוב דברים כאלה, אך אני באמת מרגישה שאני לא מצליחה לשלוט בזה ! כאילו המחשבה משתלטת על כל דבר אחר שאני מנסה לעשות ! הדבר מפריע לי בחיי היום יום, אני מרוכזת רק במחשבה מסויימת ואני אשמח לדעת מה יש לי? האם זה יעבור? איך? הוריי לא יודעים דבר על זה, ואני מניחה שהם גם לא שמים לב-אני מאוד מנסה להסתיר זאת,אני לא רוצה שידעו על כך.. האם יש דרך לטפל בזאת ללא פסיכולוג, או ללא ידיעת הוריי ? אני מאוד מודה לך על הקריאה, ואני מאוד מודה לך מראש על התשובה.
שלום יובל, למרבה המזל, המחשבות, הפנטזיות והחלומות שלנו נשארים מחוץ לטווח ראייתם והשגתם של האחרים, וזאת באמת בשורה טובה, כי לכולנו יש מחשבות ודמיונות שלא תמיד מצייתים לכללי הנימוס והמוסר. מבחינה זו, אין שום דבר מדאיג במה שאת מתארת. מה שמציק לך יותר, זו האשמה על המחשבות, והניסיונות לסלקן. כאן זה כבר הופך לבעיה, כי מחשבה שאנחנו מנסים להימנע ממנה נוטה "לעשות דווקא", ולהיתקע לנו בראש (כמו שגילית בעצמך) ימים שלמים. לכן, אני מציעה לך לעשות ניסוי קטן. תחליטי שאת מפסיקה להילחם במחשבות ובדמיונות, ובמקום זאת, את מזמינה אותם בזמנים קבועים, למשל כל שעה עגולה למשך עשר דקות.בעשר דקות הללו, מותר לך לדמיין את הדברים הנוראיים ביותר (זוכרת שאף אחד לא יודע ולא רואה?), המפדחים ביותר, המשוגעים ביותר. תדמייני בנחת, בלי להיבהל, בלי אשמה, ובלי לנסות להפסיק את זה. אל תשכחי לעצור כל שעה, לחשוב ולדמיין שוב ושוב את התמונות הקשות (הן לא באמת, זה הרי רק דמיון, וזה לגמרי חוקי!). את מוזמנת לדווח לי מחר (או מחרתיים) איך הולך הניסוי, והאם זה עדיין כ"כ מפחיד אותך. בהצלחה ליאת
אני מחפשת פסיכולוגית טובה לבני בן ה 8 מאזור גבעתיים ר"ג אשמח להצעות .
שלום לך, אין אנו נוהגים לפרסם אנשי טיפול מעל גבי הפורום, שכן זה עומד בניגוד למדיניות אתר 'דוקטורס'. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים שבאתר. בהצלחה ליאת
שלום רב אני אם חד הורית יש לי ילדה בת 14 היא מקסימה מיוחדת והיא מאובחנת עם בעיות ריכוז {לא הפרקטיבית} היא עושה מעמצים גדולים ללמוד אך קשה לה היא נוטלת קונצרטה, אבל אני אישית לא כל כך שלמה עם זה . יש לציין הילדה חברותית מקובלת בחברה המורות מאד אוהבות אותה. בקיצור ילדה מקסימה.הציונים בלימודים הם בנוניים , היא נמצאת בהקבצות א' והיא מאד רוצה להצליח אך קשה לה האם יש אפשרות לטיפול אחר שהוא לא תרופתי {כלומר רטלין או קנצרטה} .משהוא שהוא טבעי שיכול לעזור לה להצליח בברכה שולי
שלום שולי, אנשים רבים מאמינים משום מה שתרופה המופקת מחומרים טבעיים עדיפה על תרופה המיוצרת במעבדה הכימית. עובדתית, החיים בעולם המודרני ארוכים יותר ואיכותיים יותר - בין השאר הודות לרפואה המתקדמת, ולתרופות המיוצרות בתהליך מבוקר ומפוקח, לאחר מחקרים וניסויים רבים. הריטלין ונגזרותיו משפרים משמעותית את היכולת לתפקד עם הפרעת קשב וריכוז, וככל שידיעתי מגעת, התחליפים הטבעיים נופלים מהם בהצלחות. אם בתך מצליחה לתפקד טוב תחת הקונצרטה, לא הייתי מפסיקה את הטיפול, או לפחות לא הייתי עושה זאת ללא התייעצות נוספת עם פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת
האחיינית שלי בת 5, הינה ילדה פיקחית, אך היא מכה ומקללת בגן. ובימים אלו בקייטנה. כל הנסיונות של ההורים להסביר ולהטיל סנקציות לא הועילו. היא מאוד עקשנית. לדוגמא כשהגננת ניסתה להסביר לה שהילדים בגן לא יגיעו ליום הולדת שלה - היא הגיבה שהיא תזמין ילדים אחרים שלא יודעים שהיא מכה. מה עושים עם ילדה עקשנית ומכה ששום סנקציות לא מועילות?
שלום רב, כאשר יש תחושה שכל מה שההורים עושים אינו עוזר - זה הזמן לחפש הכוונה והדרכה של איש מקצוע. בהדרכת הורים מנסים לעמוד גם על הסיבות לכישלונות של ההורים, להבין את הרקע שלהם עצמם, ואת ה'אני מאמין' החינוכי שלהם. הבנה כזו יכולה להניע את התהליך שנתקע - לפעמים לא במודע - בגלל מורכבות וקושי אצל ההורים. עודדי אותם להגיע לפסיכולוג ילדים להדרכה הורית. בברכה ליאת
שלום אבקש המלצה לפסיכולוג ילדים קליני שמטפל בעיר מודיעין בקטנטנים בני שנתיים. תודה. נ.ב עדיפות למי שעובד עם קופ"ח מכבי.
שלום עדי, קטנטנים בני שנתיים מופנים בדר"כ לאבחון וטיפול במסגרת המכון להתפתחות הילד, בהנחה שמדובר בבעיה התפתחותית. אם הרושם הוא של בעיה רגשית, אני מציעה לכוון לפסיכולוג שנותן הדרכה הורית, ובשלב זה להסתפק בכך. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים דרך הפורום, כדי לא להפכו ללוח מודעות/פרסום. נסי להיעזר ברופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת
בני בן 9, והוא סובל מתיקים מגיל 3. זה התחיל ככחכוך בגרון, אך מאז זה עבר הרבה צורות: תנועות פנים, הטיית ראש, מצמוץ, נגיעה בעיניים... לפני כחודש היה מצב שנראה לי חמור ובו היו כמה טיקים באותה תקופה (עד עכשיו הטיק התחלף כל תקופה בטיק אחר). עכשיו ניראה שהמצב נרגע, אך בני עדיין ממצמץ בעיניו, מגלגל עיניים למעלה וכשהוא הולך הוא נוגע בקצה האצבעות בכל מה שניקרה בדרכו. התייעצתי עם רופא המשפחה והוא הסביר לי על תסמונת טורט, אך מצד שני הוא גם אמר שאין לבני את כל התמינים כדי להגדיר זאת כך. הופנינו לנוירולוג, למרות שלפני שנה וחצי עשינו לו בדיקות אצל נוירולוג, אך הפעם הרופא המליץ על נוירולוג אחר המתמחה במצבים כאלה. רציתי לדעת אם פסיכולוג ילדים יכול לעזור במצב כזה. בני עובר תקופה של המנעות מלשחק עם ילדים אחרים ואני חושבת שזה בגלל שילדים כבר מעירים לו על התנהגותו. ובאמת, מי שמסתכל על הילד מהצד ולא מכיר את הילד, לא מבין למה הילד מתנהג מוזר. מה עושים, ואיך אני יכולה לפנות לפסיכולוג (באופן פרטי).
שלום גליה, אני מציעה להגיע קודם כל לנוירולוג (או פסיכיאטר ילדים) כהמלצת הרופא שלכם, ורק לאחר מכן, כשתתבסס אבחנה, אפשר (ונכון) יהיה לפנות לטיפול רגשי אצל פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי להתעניין אצל רופא הילדים שלכם על פסיכולוג טוב באזורכם, ואז להרים טלפון ולקבוע פגישה. בדר"כ בפגישה הראשונה הפסיכולוג ירצה לפגוש אתכם, ההורים, ורק לאחר מכן את הילד. בהצלחה ליאת
היי, אולי השאלה שלי קצת לא קשורה לכאן, אבל אני עוד מפחדת לכתוב במקום של "גדולים". אני בת 19, בינתיים אני עוד נכללת תחת גיל ההתבגרות והרי הוא גם נמתח במספר שנים לשני הכיוונים בעידן המודרני, לא? מקווה שלא להטריד יותר מידי. יש לי בלגן מעיק בראש ואני לא יודעת איך לסדר אותו.לא עברתי הטרדה מינית, אני יודעת שלא. לא עברתי הטרדה מינית? אני באמת יודעת שלא? השאלה הזאת מנקרת לי בראש בלי הפסקה. מצד אחד, אני לא זוכרת כלום וגם כשאני מנסה לחשוב על סיטואציות שבהן זה יכול היה לקרות שום דבר לא עולה לי לראש. מצד שני, אני מתנהגת כאילו כן ויש בי איזו תחושה עמוקה שמשהו כזה קרה, לא זיכרון מסודר או מחשבה, סתם תחושת כאב שנוגעת בזה. זה מתיישב טוב ומסביר דברים: דכאונות, חרדות, סוג של הפרעת אכילה, רצון לפגוע בעצמי, רתיעה ממגע וקושי בכל מה שנוגע למיניות. אני שנתיים וחצי עם בן זוג עדין ורגיש ובכל זאת בכל פעם שמשהו נעשה מיני עולים לי תמונות וסרטים מפורטים של איך הוא יפגע בי עכשיו בניגוד לרצוני. אבל, הרי, אני יודעת שלא קרה שום דבר. השכל והזיכרון פוסלים כל דבר כזה. איך עושים בזה סדר?
שלום שירה, מבלי להיכנס לשאלה הפרטית שלך ("היה או לא היה?"), אוכל לומר באופן כללי, כי לפעמים, במקרה של פגיעה מוקדמת, בהיעדר יכולת הבנה והמשגה מילולית של מה שקורה, החוויה נרשמת דרך הגוף, החושים, ולא דרך הערוץ המילולי-רציונלי. הדרך הטובה לנסות ולברר מה קורה לך בסיטואציה האינטימית, היא פנייה לטיפול פסיכולוגי, שם גם תוכלי לנסות ולהתחקות אחר החוויות המוקדמות שלך, שמתעוררות לפעמים לאט לאט, במקום ובזמן בהם אפשר להרגיש בטוח. גם אם לא עברת תקיפה/הטרדה מינית, חשוב שתטפלי בעצמך, ותרכשי מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה, כדי שלו תיפלי למלכודת הנוראה של פגיעה עצמית לסוגיה. מעודדת אותך לפנות לעזרה, ועד אז, שולחת לך נגיעה רכה מכאן ליאת
בתי בת 15, ילדה מבריקה אך בעלת קשיים חברתיים ותקשורתיים, מסרבת בתוקף להתייעץ עם פסיכולוג (בטענה שהכל בסדר איתה), בבית קיים קושי רב בהתקשרות עם אחיה, ולי נראה כי גם בחוץ קיים קושי למרות טענותיה שהכל בסדר. אני לא מצליחה לתקשר איתה באופן משמעותי למרות גילה ולדעתי מישהו חיצוני יצליח הרבה יותר, השאלה איך גורמים לה להפגש עם פסיכולוג? והאם יש מישהו מומלץ באזור ראשל"צ ? ךןשאךן
שלום ליאת, בדר"כ, כשמדובר במתבגרים שווה לנסות את גישת ההסכמים - כלומר, לנסות לבסס הסכם של כבוד, לפיו היא תגיע לשניים שלושה מפגשים עם הפסיכולוג, ורק לאחריהם תחליט אם להמשיך או לא. הבטיחי לה שתמצאי עבורה מישהו טוב (תוכלו לנסות לעשות את זה יחד), ושלאחר פגישות הניסיון לא תכריחי אותה ללכת אם לא תרצה בכך. מניסיוני - זה עובד לא רע, וברוב המקרים הילדים נהנים מתשומת הלב וההקשבה להם ובוחרים להישאר. לא אוכל להמליץ מכאן על מטפל בעירכם, כי אנו לא נוהגים לפרסם שמות של פסיכולוגים בפורום. תוכלי להיעזר באינדקס המטפלים באתר זה, המפולח גם לפי אזורים, או להיוועץ ברופא הילדים שלכם או יועצת ביה"ס. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, יש לי 2 בנים. בני בן ה - 6 מדאיג אותי. הוא מתענין בבנות באופן חינני כביכול, אך נוהג להתרגש יתר על המידה מעירום של ילדות בגילו (זה לא מהיום..כבר שנה שנתיים כך). הוא מתרגש מתחתונים של ילדות, ולאחרונה קרה מקרה מביך, הוא ואחיו היו עם בנות הדודות שלהם (באותם גילאים פחות או יותר) והוא הוריד בכח את התחתונים לקטנה (בת 4.5) כי "רצה לראות לה את הפושפוש). הוא גם מוריד את הבגדים לילדות בגן לפעמים. אני גרושה מזה 3 .5 שנים, יש לי זוגיות יציבה וקבועה מזה כמה חודשים. אחיו הגדול הוא בן 8,וסבא סבתא בדרך כלל שומרים על הילדים ושוהים עימם הרבה. אביהם כמעט איננו בתמונה ותקופה ארוכה לא ראה אותם בכלל (לאחרונה קצת יותר). האם להיות מודאגת?
שלום סתווית, בנך נמצא בגיל בו הסקרנות המינית גבוהה, במיוחד סביב ההבדלים בין המינים. עובדה זו, כשלעצמה, אינה מדאיגה. מה שיכול להדאיג (וגם לסבך אותו בצרות!) זה הניסיון להפשיט בכוח את בת הדודה (או כל ילדה אחרת). הגם ש'משחקים' כגון אלה מתרחשים לא מעט, ופעם לא ראו בהם משהו נורא כ"כ, כיום נהוג לאסור אותם והם מוגדרים במקרים מסוימים כהטרדה מינית. כרגע, מה שנכון וחשוב מאד לעשות, זה להדק את ההשגחה ולהגביר את פעולות ההסברה, לפיהן " אנחנו לא פולשים למרחב האישי של ילדים אחרים, לא נוגעים באיברי גופם, ובוודאי שלא מורידים מהם את הבגדים בכוח". הזכירי לבנך שהכללים הללו תקפים גם כשמדובר בגופו שלו, כלומר, שעליו לשמור גם על עצמו ממגעם של אחרים. בברכה ליאת
שלום, אני אמא ל 3 ילדים, הגדולה בת 6 וחצי ותאומים, בן ובת, בני 4 וחצי.הבת הגדולה היתה גם כן תאומה ובמהלך החודש הרביעי התאום שלה הפסיק להתפתח. לאחרונה היא כל הזמן אומרת שגם היא היתה תאומה (אנחנו לא סיפרנו לה כלום) ויכול להיות שזה בגלל קנאה לאחיה התאומים. בכל פעם שהנושא עולה אנחנו מנסים לעבור לנושא אחר מבלי להגיב להערות שלה. השאלה שלי היא האם לספר לה שבאמת היא היתה גם כן תאומה מבלי להכנס ליותר מדי פרטים? יש לציין שבעלי מתנגד לספר לה, אבל אני חוששת שאם נמשוך את זה יותר מדי בסופו של דבר היא תכעס עלינו שלא סיפרנו לה על כך. אודה על תשובתכם.
שלום לך, סודות במשפחה הם עניין מכביד ומעיק, ולכן - ברמה העקרונית - מוטב להימנע מהם. הסיפור שלכם מעורר שאלה חשובה ומעניינת יותר, הנוגעת למהותו של הסוד, כלומר, מה (ולמה) יוגדר כ'סוד'? האם מידע הנוגע לחיים העובריים של ילדינו חיוני להתפתחותם? האם העובדה שהיה עובר נוסף שהפסיק להתפתח מעסיקה אתכם, ההורים? האם יש לכך חשיבות כלשהי עבורכם? נדמה לי שזו שאלה רלוונטית, כי אם מדובר במשהו שאתם כואבים ו'סוחבים' איתכם כל השנים, הרי שיש לו קיום שגם ילדיכם (כולם) יצטרכו להיות מודעים לו. אם, לעומת זאת, הצלחתם להתגבר על האכזבה, לשמוח בעוברית החזקה שנולדה להיות ילדה חמודה ובריאה, לא בטוח שצריך להתייחס לזה כרגע. זכרו שמה שאינו מוחזק כ'סוד' או 'אישיו', מאבד ממילא מחשיבותו ומפוטנציאל הנזק שהוא נושא עמו. בברכה ליאת
היי ליאת שאלה לי אלייך, יש לי חבר.כבר כמעט חצי שנה הבחור חכם נאה מראה ויש בו הכול מה שכן-יש לו לא מעט תכונו תשליליות ובעיות נפשיות וגיליתי את זה רק בחודש האחרון בנוסף לכך הבחור מאוד מאוד מאוד רוצה לקיים יחסי מין ואני בתולה צעירה ובת בכורה ילדה טובה מבית טוב ששומרת על עצמה ושומרים עליה בהתחלה שהבאתי את הבחור הבייתה מאוד מצא חן בעיניים-ההורים כיבדו אותו נתנו ונותני םהכול.כאשר התחילו לגלות אצלו כל מיני תכונו תשליליות-הם לא מנסים אולי להפריד ביננו אבל כל הזמן רומזים לי שהוא לא בשבילי ולא בשבילי ובאיזהשהוא מקום אני יודעת שהם צודקי םאבל אני אוהבת אותו מאוד וקשורה אליו הוא מעליב אותי ופוגע בי ואני סולחת לו-לא פעם עכשיו התברר לי שהוא גם יוצא איתי חצי שנה רק בשביל מין ואם לא אתן לו ואני לא מתכוונת לתת לו אז יחפף אותי מכל המדרגות אבל אין לו חברים ואני החברה ועוד חבר אחד היחידים בחיים שלו והוא גם בן יחיד אין לו אחים.אז אני מפחדת לפגוע בו או שיקרה לו חלילה משהו אם אעזוב מצד שני אוהבת אותו מצד שלישי הוא בכלל לא בשבילי אבל גם לי אין עכשיו כמעט חברות וחבר אחר להכיר ואני כבר מבוגרת יחסית ולא הכרתי אף חבר בינתיים מלבדו אז צר לי על זה היום אמא שלי ראת פהרשת דם על התחתון כי הרתחתי במי םרותחים בכביסה לנקות ולא לזרוק לפח.היא חשבה שהוא דרדר אותי לקיום יחסי מין אבל זה היה מהמחזור שנזל לי ...היא לא מאמינה לי.היא חושבת שקיימנו יחסי מין היא פגעה בי עמוק היא אמרה לי שהיא לא מאמינה יותר לאף אחד.היא כל הזמן אומרת שאני אעשה מה שאני רוצה והיא לא תפריד ביננו אבל שאני דופקת לעצמי את החיים.אבא שלי יותר מתון-אמא ממש מנסה להפריד ביננו-היא אומרת שלא אבל בלב היא כן שבוע שעבר הוא ממש ממש העליב אותי ואמר דברים מגעילים...והייתי אצלו גםבבית 5 6 7 שעות בלי אוכל בלי מים אפילו כוס לשתות לא הציעו.אחרי כל זה...הוא היה ממש ממש ממש לא בסדר. אז אמא שלי התעצבנה ואנחנו דתיים-אז היא אמרה לי שהיא תתפלל לאלוקים שיפריד ביננו ואני התחננתי שלא....התחננתי ממש. אחרי כל זה נראה לי שהיא עכשיו לא מאמינה בי בגרוש וגם שונאת אותו אבל כדי לא לפגוע בי לא אומרת כלוטם הם שותקים אבל יודעי םשאנחנו לא מתאימים. אני אוהבת את הבחור.למרו תשהוא קצת "שרוט" בשכל...הוא מדבר על הסכמי ממו ןואם נתגרש שאנחנו רק בני עשרה ועוד לא התחתנו.הוא הולך אחר חוקי פיזיקה ומתמטיקה של שבלונו תכל הזמן-נניח 8 שעו תשינה אז אם יש 9 או 7 וחצי הוא כבר מאשים אותי שבגלל שנפגשנו אכלתי לו שינה...נגיד אוכל-4 ארוחות ביום באותה שעה בדיוק אותו אוכל בדיוק ואם סוטים מזה השם ישמור.הוא תמיד אומר שאני לא אהיה כל העול םשלו.שאם הוא יהיה באמצע מבחן של בי"ס אבל יגידו לו חברה מדממת למוות בחוץ לך תעזור לה הוא לא יצי לאותה כי חשוב לו קודם כל הוא והמבחן.ממש אגוצנטרי כבר לא אגואיסט אפילו-אני עלפי שבועת הרופאים גם אם צעירה ולא נשבעתי...אפילו אם אדם זר לא עלינו גוסס אקום ואעזור לו.הוא לא.יתפוצץ העולם הוא והוא והוא וזהו.אין אחר! יש מבח ןעוד שבועיים וחצי-לא נפגשים מצידו שבועיים בכלל-אפילו לא טלפון-הוא והמבחן שלו.אםחברה שלו עם 40 חום אפילו לא יטלפן למה?כי יש מבחן.למשל שנוסע לצפון ואנחנו דרומים-לאיזה 5 ימים אפילו לא יאמר כי הגיע ואם אני מצלצל תאבל הוא באמצע נגיד עם חברים בקפה....ואי ןלו הרבה רק 1 או 2....אז הוא מסוגל לנתק לי בפרצוף בקיצור ד"ר אני לא יודעת מה אני עושה אני מתה עליו כאדם...אבל על כל הטוב חוכמה ויופי ודברים שנדלקתי בו -יש בו גם מלא שלילה ואני לא יודעת מה לעשות וחוצמזה למרות שמבקשת שתתיחסי בבקשה לכל מה שהפניתי פה לעומק לכל שורה ושורה ותני לי עצה אנא בבקשה...שואלת גם כדרך אגב איך יוזמים פרידה ומה עושים.איך מדברים ואיך גומרים ...איך שומרי םאחכ גם על ידידות איתנה ונאמנה.וחס וחלילה מקווה שלא ניפרד בינתיים שנשמור על שלום להתחתן איתו אני לא.אבל להעביר את הזמן שאין לי כלום בקושי חברות בקושי ידידים זה טוב לי וטוב לו... והוא לא ילד רע.כשיוצאים כיף לי איתו.עד שהוא מתחיל עם השטויות שלו.וכל פעם השטויות שלו זה או באימיל או בטלפו ןאו בסוף מפגש בלילה וזה אוכל אותי.מלא מבחני םנכשלתי בגללו וזה לא יאומן אמא שלי חושבת שהיא משלמת לביס פרטי שכר לימוד סתם ואני לא לומדת ואני הרי תלמידה מצטינת אני כבר לא יודעת מה לעשות תיעצי לי בבקשה על הכול.גם על אמא ואני גם על החבר ואני ועל בכלל תודה רבה רבה ליאת שבת שלום!
שלום רב, כמובן שלא אוכל להגיב לעומק לכל שורה ושורה, כי הדברים נשמעים מורכבים ומסובכים. כמו שכבר כתבתי לך בעבר, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך להבין מדוע את בוחרת להישאר במערכת יחסים שאינה מתגמלת ואינה מכבדת אותך. את מציינת מחירים גבוהים מאד שמערכת היחסים הזו גובה ממך, ובכל זאת נאחזת בה, ומשלה את עצמך שיש בה גם (קמצוץ) טוב. אני חוששת שההורים שלך צודקים בדאגה שלהם, ומציעה לך לנצל זאת כדי לבקש מהם מימון לטיפול פסיכולוגי. המשיכי לשמור על עצמך, ולא להתפתות למעשים שיעוררו בך חרטה וצער. שבוע טוב ליאת
בני הוא בן 5 , בתקופה האחרונה בעיקבות כניסה לקייטנה ששם יוצאים במהלך היום לפעילות במתנס סרטים הצגות וגם יוצאים להתארח בגן הצמוד לו התחיל לפתח פחדים ליציאה למקומות אלו זה כבר הגיע למצב שאך שהוא חוזר מהקייטנה הוא לא מפסיק לשאול אם מחר גם יוצאים וואני אומרת לו שכן כי כך מצויין בתוכנייה הוא מתחיל לפרוץ בבכי. כאשר אני שואלת אותו ממה הוא מפחד אז הוא אומר שמכיוון שיש הרבה ילדים הוא מפחד ללכת לאיבוד גם שהבטחנו לו הגננת ואני כי הוא יהיה קרוב אליה זה לא עזר הוא עדיין חרד ופוחד. האם התנהגות כזו היא נורמלית לגיל זה , האם יש שיטות וטיפים שתוכלי לתת לי שאוכל לצלוח את 3 השבועות הנותרים ללא בכי קורע לב
שלום אושרי, יש ילדים רגישים שמאד נרתעים מסיטואציות המוניות וממקומות לא מוכרים, ועושים הכל כדי להימנע מהם. זו בהחלט תופעה נפוצה, וכשלעצמה אינה מעידה על פתולוגיה. לילדים כאלה, עדיפה מסגרת (גם קייטנה) שהיא פחות 'הרפתקנית', כדי לא להפוך את היומיום לאתגר ולמאמץ בלתי פוסק. אם הוא כבר בקייטנה מהסוג הזה, עדיף לסייע לו ב'פטורים' מאירועים ופעילויות שמאד מאימות עליו, או, כמו שהצעת, להצמיד אליו את אחת הסייעות המוכרות או הגננת, שיוכלו לנסוך בו ביטחון, או אולי אפילו אח גדול שיצטרף רק לפעילות יוצאת הדופן המתוכננת. לא קל, החופש הזה, הא? בהצלחה ליאת
שלום ! בני הבכור בן 8 וחצי ,ילד פיקח, חכם מאוד , סקרן ודורש איתגור יומיומי . יש לי איתו דילמות לא מעטות . בעיות באוכל : אינו מעוניין לאכול בשר בכל צורותיו בטענה שזה מגעיל אותו. אני נכנסת איתו למלחמות שברור שאני לא מנצחת בהן כיוון שהוא לא אוכל. אבל עובדה זו מטרידה אותי כיוון שהוא אוכל רק לחמים , ביצה וממתקים כל היום , כל השבוע !!!!! בנוסף הוא איו עוניין להצטרף לאף קייטנה בטענה שאינו רוצה. כך גם לגבי חוגים , אם הוא נרשם לחוג ( בסופו של דבר !!) הוא הולך בכוח ובחוסר חשק . מאוד קשה לנו איתו גם כשאנחנו מעוניינים לעשות כיף משפחתי : לונה פארק , טיול רגלי , בריכה וכו' - כל דבר נורא קשה לו , והוא יוצר אנטיות וקושי , וכך יוצא שאנחנו צועקים עליו המון , מעבירים עליו ביקורת כל הזמן , ורובה שלילית , ואין לנו כיף מלגדל אותו ( זה נשמע מאוד אכזרי , אבל לעיתים קרובות זו התחושה ) מאוד מאוד קשה לנו , ואין לנו דרך להתמודד איתו. נשמח לחוות דעת ועזרה עד כמה שאפשר . מיואשים מאוד אבל אופטימיים !
שלום זינה, את יודעת, הילדים מגיעים אל חיינו ביוזמתנו, נושאים את המטען הגנטי שלנו, אך הם בני אדם בזכות עצמם, בריאה סגולית וייחודית שיש לנו הזכות להוליד, לגדל ולטפח. אני מודה שקצת עצוב לקרוא את הדברים שלך, ולחשוב על ילד קטן שזוכה לקיתונות של כעס וביקורת, ילד שההורים שלו לא נהנים לגדל אותו, כי הוא לא מתאים לציפיות שלהם. אין לי ספק שהדברים נכתבים בכאב, ואולי גם מתוך תסכול גדול. אני מודה שקל לי מאד להזדהות עם הילד שלך, אולי בגלל שגם אני לא אוכלת בשר בכל צורותיו (כן, גם אותי זה די מגעיל), וגם אני שונאת להתרוצץ בחוץ בחום הנוראי הזה (למזלי, אף אחד כבר לא מנסה לרשום אותי לשום קייטנה). בכל מקרה, אני שותפה לאופטימיות שלך, כי אין לי ספק שאפשר לעזור לכם לשפר את התקשורת בבית, וללמוד ליהנות מהילד הדעתן שלכם. כדי שזה יקרה, תצטרכי לקבל כלים, וללמוד כיצד להכתיב בדרכי שלום תפריט תזונתי מאוזן עבור בנך, כיצד להפוך את הבילוי המשפחתי למשהו אטרקטיבי ולא לשדה קרב. אני מעודדת אותך לפנות בהקדם להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד טכניקות יעילות של הצבת גבולות ותקשורת עם ילדים. בהצלחה ליאת
ליאת שלום, אני מסיים תואר b.a בחינוך ורוצה לעשות עבודה בנושא פוביית בי"ס, אשמח אם תוכלי להפנות אותי למאמרים או ספרות כלשהי(אקדמית כמובן) העוסקת בנושא. תודה רבה, ניית.
שלום רב, נדמה לי שהספר הזה יוכל לעזור לך, בהיותו מפרט את רוב פניה של התופעה - School refusal behavior in youth : a fundamental approach to assessment and treatment / Christopher A. Kearney בהצלחה ליאת
שלום לך, בעוד כשבוע וחצי אנו עוברים דירה ואני מתלבטת האם להכניס את ביתי בת הארבע וחצי לקייטנה במקום. הנטייה שלי היא לעשות זאת משום שתמיד נכנסה בקלות רבה לכל מסגרת והשתלבה בה מיד. הקייטנה מופעלת על ידי צוות הצהרון כך שאני מניחה שיהיה שונה מכניסה בתחילת השנה לגן עם הגננת הקבועה. המטרה היא כמובן שתוכל להכיר את הילדים במקום החדש כבר עם המעבר ושתהיה במסגרת חברתית. כמו כן המעבר הוא יום לפני פתיחת הקייטנה, האם כדאי להשאיר יום נוסף בבית על מנת שלא יהיה דרמטי מדי או שניתן לעשות זאת כבר ביום שלמחרת עם פתיחתה הרישמית של הקייטנה.
שלום תמר, אין לי תשובה טובה בשבילך, או לפחות לא תשובה חד משמעית. יש ילדים שעבורם מסגרת חינוכית עם ילדים בני גילם מהווה 'מקום בטוח' ושגרתי, ויש כאלה שמגייסים לצורך השהות שם משאבי נפש עצומים (לפחות במסגרת חדשה). אם את יודעת שבתך היא מה"סתגלנים", יתכן שהכניסה לקייטנה תהיה הצלה של ממש מהבלגן בבית החדש, ומשבירת השגרה. אני לא רואה הבדל גדול אם זה יהיה ביום הראשון או השני. ובכל זאת, גם במקרה של ילדה מסתדרת, אני מציעה לאפשר כניסה 'מרוככת' בימים הראשונים (בן משפחה שיישאר איתה קצת, או ימים מקוצרים), ורק אז להחליט מה ואיך הלאה. בהצלחה בבית החדש ובכלל ליאת
שלום,בני בן שנתיים ועשרה חודשים חכם בצורה בלתי רגילה שואל על אביו שאנחנו גרושים כבר מהיותו בן שבוע,אביו הגיע לפרקים אדם לא יציב שלא מחובר בשום דרך לבני.לאחרונה כ 4 חודשים לא שמענו ממנו שום דבר,בני שואל עליו המון במהלך היום שומר לו אוכל וממתקים אומר שהוא הגיבור של אבא ושואל מתי יגיע.אין שום אפשרות לחבר ביניהם באמת שעשיתי כבר הכול,הוא טוען ש"הוא לא מרגיש שום דבר ושזה לא בשבילו האבאהות הזאת" זה שובר אותי כל שאלה של בני נשמתי נעתקת.בינתיים אני מסבירה לו שיש לו את אמא וסבא וסבתא שאוהבים אותו אך כמובן שזה לא מספק אותו.לתשובתכם אודה.אגב מעולם לא היו בקשר רציף גם בתקופות שהגיע זה היה יום בחודש 3 שעות.
שלום דידי, אני מניחה שמאחורי הפנייה שלך מסתתר סיפור עצוב, מורכב יותר ממה שאפשר לפרט כאן, המציב בפני כולכם סוג של התמודדות. אני מניחה שאת שואלת מה לומר לילד, ואיך להתמודד עם הפנטזיה שיש לו על אביו, עם הגעגועים, עם השאלות. איכשהו, אני מחזיקה באמונה שכאשר אין לנו תשובה טובה, אפשר להגיד לילד שלנו את האמת - "אני לא יודעת". כאשר הוא שואל מתי אבא יגיע, תוכלי לומר לו בכנות "אני לא יודעת, אבל אתה יכול להכין לו בינתיים ציורים". תוכלי לצלם אותו עושה דברים חדשים, כדי שיוכל להראות לאבא כשיגיע, ותוכלי גם לנסות להזמין את האבא לסוג של תקשורת מרחוק (שיחה דרך הסקייפ או הטלפון). אני אומרת את זה בזהירות המתבקשת, כי איני מכירה את הנסיבות שלכם. נדמה לי שבמקרה של נתק כמו שלכם, רצוי להיעזר באיש מקצוע (פסיכולוג ילדים או עו"ס) שיוכלו להביא בחשבון את הנסיבות הספציפיות יחד עם צרכי הילד האקטואליים, ולפעול יחד איתך לצמצום הנזקים הרגשיים אצל הילד. פני לעזרה ממשית, ולא דרך המחשב בהצלחה ליאת
ליאת שלום רב, אני אמא לילד אוטוטו בן 3 ותינוק חדש בן שלושה שבועות, ילדי הבכור הוא ילד חכם ופיקח, ילד חברותי ושנון וכרזמטי מאוד. אחת ההתמודדיות שלי עם אופיו היא שהוא בעל טמפרמנט מאוד קולני ועקשני (לא ניתן להתעלם מנוכחותו לטוב ולרע). כיום קבלת אחיו הקטן אני נאלצת להתמודד עם מה שהיה ידוע לי שיקרה "אובר צומת לב" שהוא מפגין מצידו כלפינו. לאחיו הקטן גישתו היא מאוד חיובית, הוא מלטף בעדינות מנשק קלות,אך לנו הוא עושה בית ספר. ברצוני להוסיף שבעלי לא נמצא רבות בבית חצי שבוע הוא בעבודה כמה ימים ברצף מפאת עבודותו כאיש ביטחון ואני הדמות הטוטאלית עבור ילדי הבכור. הימים הללו מאוד קשים עבורי מפאת העומס של הטיפול סביב השעון עם התינוק החדש והתמודדות הלא קלה עם בני הבכור. הוא לא מוכן שאף אחד אחר ייקח אותו ויחזיר אותו מהגן, שאף אחד חוץ ממני ייגש אליו בלילה או בבוקר כאשר הוא קם. כאשר הוא לא מקבל מה שהוא רוצה הוא מדבר לא יפה "קישטה פויה אמא את מגעילה" ... הוא עושה הפוך מכל מה שנאמר לו, בודק את הגבולות של מה מותר ומה אסור שוב ושוב . אני ממש אשמח לקבל ממך עצה מה לעשות , דרכים להתמודדות איך לנהוג בימים קשים וטרופים אלו. תודה רבה. מיכל.
שלום מיכל, ומזל טוב! לידת התינוק השני במובנים רבים "משנה את חיים" יותר מלידת הילד הראשון, בהיותה מזמנת התמודדות מורכבת וקשה, למשפחה הרבה פחות גמישה מבעבר. בנך הבכור, הגם שבעינייך נראה עתה גדול ובוגר, הוא עדיין כמעט-תינוק בעצמו, והוא זקוק למנת האהבה ותשומת הלב לה הורגל עד היום, והוא תובע אותה עכשיו, כאשר קם לו מתחרה. מאחר שהמתחרה עדיין לא מאד בררן, אני מציעה לגייס את הסבתות/הדודות/הבייביסיטר דווקא לטובת הטיפול בילד הקטן, כדי שאת תוכלי להקדיש לבנך הבכור מספיק זמן ותשומת לב בימים שבריריים אלה. כאשר הוא בודק גבולות, חשוב מאד להפגין "עסקים כרגיל", כאשר כל מה שהיה אסור ומותר קודם נשמר גם היום. שגרה היא דבר נוסך ביטחון, ועוזר מאד לילדים שרציפות חייהם נקטעה (יהיו הסיבות אשר יהיו). כאשר הוא מפגין כלפייך כעס, נסי לא להיעלב או להיפגע, אלא לקבל זאת ולתת תוקף לרגשותיו. "אני רואה שאתה כועס עלי, וזה בסדר. אני יותר עסוקה עכשיו, אבל אני אוהבת אותך כמו תמיד". הזכירי לעצמך שוב ושוב שעד לפני חודש, בנך הבכור היה התינוק החמוד שלך, וככזה, עדיין קשה לו להכיל את השינויים הדרמטיים בחייו. זה ייקח זמן, אבל זה יסתדר בסוף, אם רק תהיו סבלניים ומתחשבים. בהצלחה ליאת
שלום רב, תודה על המענה בקשר לבכי נכדי הבכור אני מסכימה איתך לגבי הצבת גבולות נחושה יותר. נכדי השני בן 5, ויש חשש טרום איבחון לתסמונת אספרגר. הוא מדבר מצוין, אבל אוהב לדון בענייניו ולא להשיב לשאלות או לנואים שלא מעניינים אותו, מתעמק מאד מאד בנושאי סדרות טלביזיה שאהובות עליו ובמשחקי מחשב, יכול לשבת דקות ארוכות עם הוראות למשחק WII ולדון בו עם חבר או חברה, מדי פעם הוא נותן צעקה חזקה מאאאאד, ויש קצת איבוד שמיעה באוזן אחת. בגן הוא לא תמיד משתתף, ובאופן כללי יש לו "סדר יום" פרטי שלו. הוא משחק ומשוחח הרבה עם אחיו הגדול ממנו בשנתיים ויש ביניהם כימיה מאד טובה. כדאי אולי להוסיף שהתחיל ללכת אחרי 18 חודש. האם יתכן כבר בגיל כזה להדביק תג תסמונת?
היי שוב, ספר האבחנות המרכזי (DSM-IV), מפרט את הקריטריונים ההכרחיים לצורך אבחנה של כל אחת מההפרעות הידועות, ומציין גם אבחנה מבדלת. אם הנכד שלך עומד בקריטריונים ההכרחיים (לאחר שנבדק ע"י איש מקצוע מיומן), בהחלט יתכן שיאובחן תחת הכותרת הספציפית. חשוב לציין שהכותרת פחות מעניינת מתמונת המציאות, ולפיכך מה שיותר קריטי הוא העבודה הטיפולית המשקמת, המסייעת לילד לצמצם את הפערים בינו לבין בני גילו. מבחינה זו, מה שיותר מוקדם יותר טוב. בריאות! ליאת
ליאת שלום, תודה על המענה. ברור שהטיפול השיקומי חשוב יותר מה"כותרת" אבל השאלה אם בגיל זה טרם כניסה לגן חובה יש הגיון להדביק על ילד "תוית" של חריג, כאשר גם אם יאובחן ברור שהדבר תלוי במצב הרוח שלו ובכימיה שלו עם המאבחן, זה לא מתמטיקה, והמחיר שהילד יהיה "מסומן" במערכת החינוך. לא נראה לי הגיוני שבגיל כזה מתיימרים בכלל לקבוע "אבחנה" בואי נזכור שמדובר בתסמונת ש "הומצאה" בשנות השמונים ועם כל הכבוד להתקדמות אין עדיין מספיק סטטיסטיקה מה קורה לילדים המקסימים והאינטליגנטיים האלה כשהם מתבגרים. תודה על התייחסותך.
בתי בת 6 וחצי מאוד קשורה לסבא וסבתא ומתראה איתם כמעט כל יום.הבת בעצמה בת להורים גרושים מלידתה. הסבא וסבתא כעת פרודים ותקופה ארוכה שהיא לא מתראה עם הסבתא. קשה לי לחשוב על מפגש בין הסבתא והבת לאור מה שאני מרגישה כלפי אימי שהם בעיקר רגשות שליליים לאור התנהגותה. יש שיעצו לי "לייבש" את הסבתא מבחינת מפגשים איתי או עם הנכדה ואולי אז היא תתעשת. מצד שני אני שואלת את עצמי האם מניעת הקשר בין הנכדה לסבתא לא יגרום נזק לנכדה עצמה?
שלום אושרית, בהנחה שהסבתא הייתה דמות משמעותית ואהובה על הילדה, ושאין בהתנהגותה שום דבר שעלול להזיק לילדה, מניעת מפגשים ביניהן פסולה בעיני. השימוש בילדים ובמפגש עמם כסנקציה במצבים של קונפליקט משפחתי וזוגי הוא רע, ומשדר לילד מסר בעייתי. גירושין ופרידה, בין אם של הורים ובין אם של סבים, הם לעולם לא מהילד! 'ייבוש' כמו זה שהציעו לך עלול לשדר מסר הפוך, ולכן הימנעי ממנו בכל מחיר. בברכה ליאת
מסר הפוך כלפי הסבתא? או הנכדה? תודה רבה
נכדי בן ה-7 מדי פעם פורץ בבכי רם והסיבות לכאורה קלות: רצה להמשיך לצפות בטלביזיה, רצה משחק אחר, ילד "חטף" לו. הוא סיים כיתה א, תלמיד טוב, קורא יפה, הולך לביס ברצון בדרך כלל. משחק כדורגל ובחוג קרטה. הבכי מאד מדאיג אותי חוששת שאולי מצביע על רגישות יתר, אולי יפגע בו חברתית.
היי, ילדים שונים אלה מאלה ברמת ה'תגובתיות' שלהם למצבי תסכול, והבדלי מזג כאלה נצפים כבר בימים הראשונים לחייהם של תינוקות. ובכל זאת, כאשר ילדים מגיבים באופן בלתי תואם למצבי תסכול, ומגיבים בעוצמה רבה גם בתגובה לתסכול מתון, רצוי לבחון האם קיימת בעיה ביכולתם של ההורים להציב גבולות. ילד שגדל באווירה של פינוק-יתר או חוסר גבולות, מאמין בטעות כי העולם ינהג תמיד עפ"י רצונו וצרכיו, וכשהמציאות סותרת את אמונתו ומגלה לו אחרת, התסכול נחווה כבלתי נסבל. הפיתרון במצבים כאלה הוא לאו דווקא לנסות להרגיעו או לחסוך ממנו את האכזבה, אלא דווקא לתרגל אותו שוב ושוב בתסכולים קטנים ("למרות שאתה רוצה להמשיך לראות טלוויזיה, עכשיו הולכים להתקלח/לאכול, גם אם תבכה קצת. אנחנו בטוחים שתתגבר כמו ילד גדול"). יש בפורום שלנו הרבה מאד התייחסות לנושא גבולות, ושווה לדפדף לאחור ולקרוא עוד בנושא. בהצלחה ליאת
ליאת שלום, בני בן 9 ילד בכור, המקבל תשומת לב חיובית ככל שהוא דורש (והוא דורש!!!) בנוסף הוא ילד וורבלי מאוד, רגיש מאוד. לפני שנה עברנו דירה (כשהוא עלה לכיתה ג'). הוא החל להתלונן על קשיים חברתיים ועל הצקות, כינויי גנאי ועוד. לעיתים הוא התמודד עם ההצקות באלימות ואף הושעה מבית הספר. במקביל בני החל להרטיב בלילה. וזאת שהוא נגמל בגיל שנתיים. קיימתי שיחות עם היועצת ועם מנהלת בית הספר. ולצערי הילד לא קיבל תמיכה אמיתית. שהובילה לשינוי מה. שאלתי היא כזו....אני מתלבטת בסוג העזרה שאני צריכה לתת לבני (אני רוצה לציין שהוא מקבל רכיבת סוסים טיפולית). האם מומלץ לתת לו את אחד מסוגי התרפיה (כגון תרפיה באומנות, מוסיקה ועוד) או פסיכולוג ילדים? ואם את ממליצה על תרפיה, הייתי רוצה לדעת על מה את ממליצה לאור הקשיים שלו. ואם פסיכולוג, איזה סוג של פסיכולוג, האם התנהגותי? מצפה לתגובתך המקצועית....
שלום ליאת, כל סוגי הטיפול אותם את מזכירה יכולים להיות רלוונטיים מאד במקרה שלכם, ובלבד שייעשו בידיים מקצועיות ומנוסות. הטיפול בילדים - גם אצל פסיכולוג קליני - נעשה דרך משחק ויצירה, כאשר רק הדגשים משתנים מטיפול לטיפול. רכיבה טיפולית - לפחות בעיני, הגם שאיני מומחית גדולה בתחום זה - אינה מספיקה, ואינה יכולה להחליף, לבדה, טיפול רגשי אצל איש מקצוע. ועוד דבר חשוב - כאשר אתם מתחילים טיפול, חשוב להתעקש שתינתן לכם במקביל גם הדרכת הורים. פסיכולוגים קליניים בילדים עושים זאת בשגרת עבודתם. בהצלחה ליאת
תודה רבה על התשובה המהירה....
שלום בשבועיים האחרונים בני בן ה-10 חש פחדים ודמיונות כי יש רוחות ושדים בבית אשר מנסים לפגוע בו בלילה בחדר או בבית, כי השטן מנסה להרוג אותו, בשבוע האחרון החמירו הפחדים הוא חושש להיות לבד תמיד סביבי וחש כאילו מישהו נמצא איתו במקלחת ורוצה לפגוע בו, מפחד לישון לבד ומאז ישן איתי במיטה. מה שמטריד אותי יותר שהחל לחשוב על מחלות ושמשהו לא בסדרעם הגוף שלו, שאל לגבי מחלת הסרטן ואף שאל אם יכול להיות שיש לו ניוון שרירים. בני הוא ילד מלא שמחת חיים, עצמאי עם בטחון עצמי לפעמים אף חסר פחד, בעל יכולות שיכליות גבוהות, מקובל חברתית ומצליח מאוד בבית הספר. ולכן חשוב מאוד לציין כי ההתנהגות בשבועיים האחרונים מאוד לא אופיינית לבני ומרגישה כי הוא סובל מהמצב ואפילו מתבייש בכך שפוחד וחושש. הוא דיבר איתי כי רוצה ללכת לפסיכולוג שיסביר לו ויגיד לו כי הרוחות לא קיימים והכל פרי דמיונו. לפני חצי שנה נפטרה סבתו הקרובה, בעת משחק קלפים איתו חוותה ארוע חמור בעל מחזות לא קלים הובהלה לבית החולים ונפטרה. האם יתכן קשר למוות שחווה??? מבקשת עזרה מה עלי לעשות??? אמא מודאגת
שלום דנה, לאור החוויה הקשה והמפחידה (מאד!) שעבר, אני מציעה להגיע איתו לפסיכולוג (איזה ילד חכם!), ולאפשר לו לעבד את החוויה בסביבה בטוחה. עד אז, הימנעו מדיבור על סבתא המתה במונחים של רוח, נשמה ועולם הבא (גם אם אתם חושבים שרעיונות 'גן-עדן' הם מרגיעים). הביאו אותו בהקדם לקבל עזרה, כדי להחזיר לו ולכם איכות חיים. בהצלחה ליאת
הי ליאת, הבן המקסים שלנו אקסטרא חכם, אקסטרא רגיש, אקסטרא ורבלי, מאוד מפותח ותמיד היה. הוא רגיש לא רק במובן האמוציונלי אלא גם הסנסטיבי, ולכן קולט כל שביב של מסר שעובר באוויר, סופג אותו, מפנים אותו, ובעיתויים עתידיים מפתיע אותנו ומיישם אותו או רק מצטט. ניקיון חשוב לנו, אבל אנחנו לא מנקים את הבית בתדירות גבוהה, שנינו עובדים קשה והרבה ופשוט לא מגיעים לזה לעיתים קרובות. אנחנו כן מקפידים על הגיינה יומיומית - מצעים, מקלחות, שיניים, בגדים נקיים וכמובן כל מה שקשור לילדים. אחרי שהבן שלנו מסיים לאכול אנחנו מנקים לו את הידיים עם מגבון או רוחצים ידיים. אצלנו אוכלים תמיד ליד השולחן, לעיתים רחוקות, כשיש משהו לא מלכלכך מדי אלא יבש (קורנפלקס בשקית, בייגלה), אנחנו מאפשרים לו לאכול על הספה או על שרפרף שהוא אוהב להביא לסלון. הוא מודע מאוד לעניין ומציין כל פעם שמשהו נשפך לו או מתלכלך לו, הוא לא אוהב כשיש לו לכלוך (יוגורט, פירורים, חול) על הידיים ומיד מבקש לנקות. היום הוא חזר מהגן עם כריכים, התחיל לאכול אותם בדרך, וכשהגיע הביתה ביקש לאכול אותם מחוץ לדלת "כי אני לא רוצה לעשות פירורים" וגם ניסיונותינו לשכנע אותו שזה בסדר, שאנחנו ננקה ושאפשר - לא עזרו. ליבנו נחמץ ומאז אנחנו מתייסרים. שאלתי היא, איך להציב גבולות כך שמצד אחד ילמד לשמור על ניקיון בסיסי, הרגלי אכילה בסביבה מתורבתת, ומצד שני לאפשר דרור לאותנטיות הילדית שבו להתפרע, ללכלך, לא לחשוב על כל צעד ושעל? ובכלל - האם זה כבר הפיך או הוטמע ואבוד לנו? ומה עושים עם הסביבה (סבתות, דודות, גן) שמאוד לא סובלנית ללכלוך ובלגן? אודה מאוד לעזרתך.
היי, בגיל שנתיים וחצי, מלבד (אולי) המטען הגנטי, הכל עוד הפיך :-) הרגישות שאת מתארת כלפי חול, פירורים ולכלוך בכלל, יכולה לשקף בעיה תחושתית, ואפשר לאבחן בקלות ולטפל בעזרת מרפאה בעיסוק. שווה בדיקה. מעבר לכך, השאלה כיצד לנהוג בו ברמת היומיום, כמה להקפיד וכמה לוותר - תלויה בהרגלים וב'אני מאמין' של כל בית. רוב הילדים מסגלים לעצמם התנהגות המחוזקת ומתוגמלת בבית, ונמנעים מהתנהגויות הגוררות סנקציה. אם לא מדובר במשהו קיצוני מאד, והדרישות הן בטווח הנורמלי, אין בכך נזק פוטנציאלי לילד. ממה שתארת, נדמה לי שאתם בהחלט בטווח הנורמטיבי, ולכן אין טעם להתייסר או להיבהל. בדר"כ, השפעתן של סבתות, דודות או גננות נמוכה מזו של הבית וההורים, ולכן, גם אם יש כרגע איזו בהלה מפירורים, הייתי מתייחסת לכך כאל משהו 'מקומי' ולא כאל בעיה. אגב, ילדים המפגינים פחד היסטרי מפירורים, פוחדים לעיתים קרובות ממשהו אחר (נמלים, ג'וקים, עכברים ואוכלי פירורים אחרים...), וזה יכול להתאים לילד שלכם שאינו מחמיץ פרטי מידע דרמטיים כאלה. גם זה שווה בדיקה. בשמחות ליאת
שלום רב, ביתי בת 7 וחצי, בחודשיים האחרונים היא אינה רוצה ללכת לבית הספר וללכת לחברים. לציין שבעבר היא הלכה לחברים בלי בעיה. היום היא רוצה ללכת רק איתי (האם) ואני נאלצת לשבת עם ההורים בסלון בזמן שביתי משחקת בחדר עם חברות. היום אף נתקלתי בחרדה יוצאת דופן שלפני היציאה מהבית לחברה בידיעה שאני באה איתה היא החלה לבכות שכואבת לה הבטן, וכואב לה הגרון וכואבת לה הרגל, וזאת עד היציאה מהבית וההגעה לחברה. כשהגענו הכל עבר לה הפלא ופלא. גם כאשר הולכת לבית הספר מתלוננת כל הזמן על כאבי בטן, ראש, גרון וכו... ניסיתי לשאול אותה, מה קרה, האם מישהו הציק לה, האם לא נהנתה אצל חברה ולברר את הסיבה לכך. אשמח לייעוץ בברכה, נוני.
שלום נוני, ילדים צעירים מגלים די מהר שתלונות סומטיות מזכות אותם ב'פטורים' בלתי צפויים, ולפיכך כאבי בטן/ראש/גרון/רגליים נפוצים מאד אצל ילדי ביה"ס. בניגוד לבי"ס, עליו אין אפשרות לוותר, אני מציעה לא להכריח אותה לצאת בכוח למפגשים חברתיים, ולנסות להקשיב למה שהיא מנסה לומר לך דרך הגוף. יתכן שכרגע היא זקוקה יותק לקרבתך, להישארות בבית יחד איתך, ופחות לחיי חברה שבוודאי 'מכוסים' בבוקר ובצהריים בשעות הקייטנה. אני מציעה לנסות להיענות לצרכים של בתך, ולנסות לפנות עבורה זמן בו תוכלו להיות רק שתיכן בכייף. כשהצורך הזה יסופק, יתכן שהיא תהיה פחות 'דביקה' ותובענית, ופחות חרדה מהפרידה ממך. בברכה ליאת
שלום רב, תודה על תשובתך. בהמשך לתשובתך אשמח לעוד טיפ. היא כן רוצה ללכת לחברות אבל שאני אשב איתה אצל החברות.. עשיתי זאת פעמיים למרות שבעבר הלכה לבד ללא נוכחותי. חשבתי לומר לה שאני לא באה איתה, אם היא לא רוצה שלא תלך. האם המחשבה נכונה, אשמח לדעתך..
תודה רבה על תשובתך. הנושא מעט מורכב, כנראה יהיה קשה לפתורו בקלות על גבי הכתוב. אני נתקלת בבעיות רבות של החלטות שביתי לוקחת עם שינויים רבים לאחר ההחלטה. לדוגמה, באחת הפעמים אני הסכמתי לבוא איתה, לפתע אחרי שהיא רצתה ללכת לחברה איתי, היא חזרה בה ופתאום אמרה שוב כואבת לי הבטן/גרון/רגל והכל בבת אחת, לאחר מכן אמרה שהיא רוצה שכל המשפחה תבוא איתה, לבסוף נרגעה תוך בכי של שעה והלכנו.. כשהיינו שם היא מאוד נהנתה ולא היתה לידי בכלל. שאלתי אותה אם בפעם הבאה היא תלך לבד, שהרי לא היתה אתי.. היא אמרה לא!!! בעיה נוספת שאנחנו גרים רחוק מבית הספר ולכן חברות לא תמיד זמינות לבוא אליה. מצטערת שאני לוחצת, אני פשוט נמצאת ממש בהתמודדות קשה. דוגמה נוספת, היום נאלצתי לנסוע למקום כלשהו מהעבודה. בדר"כ אני בחופש, עצם היותי מורה. היא התחילה לבכות מהבוקר שכואבת לה הבטן... כשהלכתי היא שיחקה ונהנתה... מה שקורה שהיא לא משחקת שאני איתה, אני נאלצת לשבת לידה בכל מה שהיא עושה. תודה מראש נעמה
נעמה, אני מסכימה איתך על כך שלעיתים קשה מאד להיעזר דרך פורום אינטרנטי. להערכתי, הדרכה הורית ממוקדת תוכל לסייע לך להיחלץ מההשתעבדות לחרדה של בתך. פני לפסיכולוג ילדים, שיוכל לסייע לשתיכן לשלוט בחרדה ולא להפך. בהצלחה ליאת
לפני שלוש שנים היה לי ממש קשה ואולי בגלל זה שמעתי קולות מפחידים זה עבר בסוף של אותה שנה אבל עכשיו התחלתי לקבל הזיות כאלה. למשל ישבתי היום באוטו וראיתי ילד מוזר ושקוף, הייתי במצב מוזר של חוסר הכרה כזה ופתאום הבנתי שאני מדמיינת והילד נעלם. קשה לי גם לסמוך על אנשים, כשאני ישנה עם אחד ההורים שלי יש לי מחשבות שכשאשן הם יחנקו אותי בטעות כשיזוזו במיטה מתוך שינה, או לקחת כדורים כי אני פוחדת שבכוונה הביאו לי כדור שיהרוג אותי, למרות המחשבות האלה זה לא מונע ממני לישון ליד אנשים או לבלוע את הכדור (אני קצת חולה עכשיו) למרות שאני פוחדת. מה כדאי לי לעשות כדי שזה יפסק ומה יש לי? אני בת 14 עוד מעט.
שלום רב, אם אינך חושבת שההזיות קשורות לחום גבוה של המחלה הנוכחית, ואת חווה זאת מדי פעם גם כשאת בריאה, חשוב שתיבדקי ע"י גורם רפואי, שיוכל לחשוב יחד איתך כיצד לעזור. ספרי להורייך את מה שסיפרת לי, ובקשי לפגוש רופא. זה נשמע כמו תופעות של הפרעת חרדה, ואפשר לטפל בזה. בברכה ליאת
ליאת שלום, אני חושב שאני צריך לקבל סיוע אבל הבעיה שלי היא שאני לא רוצה לבקש מההורים שלי, זה ממש יפריע לי לבקש מהם רציתי לדעת מה אפשר לעשות.
שלום אור, למעט מקרים מיוחדים ויוצאי דופן, אין אפשרות לטפל טיפול פסיכולוגי בקטין ללא הסכמת שני הוריו. אם אתה חושש מלשתף את הוריך בצורך שלך בטיפול (למה, בעצם?), תוכל לפנות ליועצת ביה"ס שלך, ולבקש את סיועה בהצגת בקשתך להורים. בהצלחה ליאת
היחסים שלי עם אימי לא טובים. אני לא אוהבת להיות בחברתה.כל דבר שאני עושה או אומרת לא טוב בשבילה, לדוגמה אם אני מנקה את החלונות עם מגבונים לחים היא מתעצבנת למה אני לא משתמשת בחומר ניקוי. היא מרבה להתפרץ עליי, לצעוק עליי, להשפיל אותי ("להוציא אותי קטנה"), לפעמים זה מגיע אפילו לקללות ובמקרים קיצוניים אפילו למכות. היא טוענת שאני לא מכבדת אותה. מרוב שלא בא לי להיות איתה אני כבר מעדיפה ללכת כל יום אחרי בי"ס לעבודה רק בשביל לא לחזור הבייתה ולסבול אותה. היא מוציאה לי את החשק לאכול ומוציאה לי את החשק מלחיות איתה באותו בית. ניסיתי לדבר איתה, עם אבא שלי, עם סבתא שלי..שום דבר לא עוזר והיא ממשיכה בהתנהגות שלה. אני לא יודעת מה לעשות ואני מקווה שתוכלי לעזור לי.
שלום דנה, לא קל להיות מתבגרת, ועוד פחות קל להיות בת מתבגרת לאמא שהיחסים איתה לא טובים. את יודעת, כשאנחנו כועסים ועצבניים קשה לנו מאד לראות את הדברים כהווייתם, ואנו נוטים לחוות ולפרש מצבים דרך המשקפיים הרגשיים. כלומר - הכל נראה קשה, מאכזב, לא פייר, מתעלל, חסר התחשבות ואפילו תוקפני ואלים. אני רוצה להאמין שאמך לא שמה לה למטרה להתעלל בך, ושגם היא הייתה מעדיפה יחסים הרמוניים ופתוחים איתך. אולי גם היא כואבת את הנתק ממך, את ההתרחקות שלך, ואולי גם את אובדן אהבתך. למרבה הצער, אין פיתרונות קסם למצבים הללו, מלבד רצון טוב ונכונות לקחת אחריות על החלק שלך במצב הנוכחי. חשבי מה תוכלי לעשות כדי להימנע מלעורר את כעסה, ועל מה תוכלי לוותר או להתפשר. אחרי הכל, את חיה כרגע בביתה, תחת חסותה, ויהיה עלייך להמשיך לגור איתה עד שתצאי מהבית. נסי לשוחח איתה, ולהביע את משאלתך ליחסים אחרים איתה - יחסים של כבוד הדדי והתחשבות. תוכלי לחשוב על מחוות של קרבה ואכפתיות כלפיה, בין השאר כדי לחמם את היחסים, לכבד את אמא, ולגרום לה להירגע ולכבד אותך בחזרה. הבשורה הטובה היא שגיל ההתבגרות והמרד מסתיים מתישהו, ואז גם יש רגיעת מה ביחסים עם ההורים ובתחושות הייאוש . בהצלחה ליאת
שלום רב, בתי התפשטה היום בגן, הראתה ישבנה לכל הילדים וכולם צחקו, גרמה לילדה נוספת לעשות כמוה, הגננת ראתה זאת בחומרה ודיברה על כך במפגש, שלא נחשפים בגן, ושישמרו על גופם, כנראה שילד שכב עליה גם, ביקשה ממני להתיחס לכך בבית, לדעתי הדבר לא כ"כ נורא, הילדים לא רואים את הדברים כמבוגרים, חששי שילדתי תבין שכך תזכה לתשומת לב ותשעשע כך את חבריה, ולדעתי הגננת היתה צריכה להסביר לילדתי בנפרד מכלל ילדי הגן על חומרת המעשה , בשיחה מול כולם לדעתי חידדה את מעמדה כ"בעייתית" ו"משעשעת", למי עליי לפנות? אם בכלל, ומה כדאי לומר לילדתי? בתודה מראש, דנה
שלום דנה, איני חושבת שיש לעשות משהו מיוחד כרגע, מלבד לחזור ולהדגיש מדי פעם שאיברי הגוף המוצנעים אמורים להישאר מחוץ לטווח ראייתם ומגעם של ילדים/אנשים אחרים. דווקא בעיני הגננת פעלה נכון, כשדיברה על כך עם כל ילדי הגן, ובכל הדגישה שמדובר בנושא חשוב, ובאזהרה המכוונת לכו-לם! הפנייה למעשי קונדס בניסיון לזכות באהדת הילדים מאפיין ילדים חסרי ביטחון, ולכן, כדי למנוע מעשים כאלו בעתיד, עדיף להשקיע בשיפור מצבה החברתי והתפיסות העצמיות שלה. בקשי מהגננת לעזור גם היא בנושא זה (מבלי להתייחס ישירות לאירוע ההתפשטות), לסייע לה ברכישת חוויות של הצלחה, ולעודד ולחזק במקרים של כישלון או אתגר. הזמיני חברות אליכם הביתה, ושימי לב לאופי האינטראקציות שלה. עזרי לה לכונן יחסי חברות המושתתים על וויתור, התחשבות, המתנה בתור ודחיית סיפוק. מיומנויות אלה חשובות מאד לביסוס הצלחה חברתית, ולכן שווה להשקיע בהן, גם במסגרת המשפחה (גבולות!). בהצלחה ליאת
שלום רב ביתי בת 7, נורמטיבית לחלוטין- רפואית, חברתית ולימודית- תודה לאל. לפני כחודש, ראתה קיא של ילד שהקיא בבית הספר, שאלה מה זה והמורה השיבה ה לה שילד הקיא. מאז היא לא מפסיקה לחשוב על זה, לא יכולה לשמוע את המילים- להקיא, הקיא וכו' ומפחדת מכל העניין. כמובן שהסברנו לה שפעם בהמון זמן אם מישהו אוכל משהו מקולקל או שכואבת לו הבטן, הגוף החכם שלנו פשוט מוציא את זה החוצה בצורת קיא ואז מרגישים טוב ושזה בדיוק כמו אפ'צי, פיפי, קקי או נזלת שהגוף החכם שלנו יודע להוציא את מה שמפריע לו החוצה ושאז מרגישים טוב יותר ושזה לא דבר רע, גם אם זה קורה. אנחנו אומרים לה שתחשוב על מילים יפות וטובות ועל דברים שהיא אוהבת. לא עוזר... הילדה ממש מוטרדת מהעניין ואומרת שהיא מפחדת מזה, היא הפכה מדוכדכת, אוכלת פחות מבעבר ומשחקת פחות מבעבר. פשוט יושבת/שוכבת וחושבת על זה. מה ניתן לעשות? האם נדרש טיפול פסיכולוגי? באם כן, האם יש משהו דרך קופ"ח מכבי? יועצת ביה"ס? או פרטי?- ד"א, יש לנו גם ביטוח רפואי פרטי אך מעדיף למצות קודם כל טיפול שלנו/טיפ/ייעוץ מהפורום. תודה מראש על המענה המהיר ושבוע טוב רן
שלום רן, ההסברים שנתתם לה מצויינים, וכרגע אפשר להסתפק בזה. מאחר שמדובר במשהו 'טרי' יחסית, אפשר לנסות להניח לזה לחלוף. אין טעם לבקש ממנה "לא לחשוב על זה", כי בדר"כ ניסיונות כאלה רק מגבירים את העיסוק האובססיבי בנושא. הניחו לזה, ונסו להימנע מלתגמל את הפחד שלה בתשומת לב יתרה או רווחים אחרים. דאגו לפעילות מגוונת ומהנה, עבודות יצירה, ועיסוקים חברתיים שיסיחו את דעתה מנושא ההקאה. כשהנושא עולה, אמרו בקצרה "את צודקת, זה לא נעים להקיא, אבל זה גם לא נורא". אם מצבה הנוכחי נותר ללא שיפור גם בעוד שבועיים שלושה, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בריאות ליאת
ליאת שלום, בתי בת ה-8 התחילה ללכת עם מכנסיים ארוכים. שאלתי אותה מה הסיבה והיא אמרה שככה היא רוצה....לדעתי יש לה שערות ברגליים והיא מתביישת בזה או מישהי אמרה לה משהו. שאלתי אותה אם זו הסיבה אבל היא אמרה שלא. אמרתי לה שאם היא תרצה לדבר על זה אשמח לשמוע. מה לדעתך עלי לעשות? אני רואה שמשהו מציק לה, למרות שכשאנחנו הולכים לבריכה למשל הכל בסדר והיא הולכת עם בגד-ים.
שלום שרון, יכול להיות שמישהי מחברותיה העירה משהו על השיער ברגליים, וכנראה שכולנו עברנו את זה מתישהו... אם היא אינה מספרת על כך, תוכלי לנסות להתעלם, לאפשר לה למות מחום עם מכנסיים ארוכים, ולחכות שזה יעבור. אם הנושא יעלה בכל זאת, הסבירי לה שאצל ילדות קטנות הדבר מקובל, ולכן אין סיבה להתחיל להשתעבד לתהליך המכאיב או מעייף של הסרת השיער. מבחן הבריכה מלמד שהמצב כנראה לא מאד חמור, ונראה לי ששווה להמתין ולקוות שהגל המצוברח יעבור. בברכה ליאת
אני אם יחידנית מבחירה לתאומים בני 4, מאז שהילדים נולדו לא היו לי מערכות יחסים זוגיות. לפני כמה חודשים התחלתי לצאת עם גבר שמוצא חן בעיני וגם קיום יחסי מין החלו לאחרונה. שאלתי היא מה ואם עלולות להיות ההשלכות של מפגשים אינטימיים בינינו בביתי, במידה וחלילה מישהו מהילדים "יתפוס אותנו על חם", הבנים בדרך כלל אינם מתעוררים בלילה אבל תמיד קיים החשש שזה יקרה. האם העניין בעייתי, אינני יודעת כיצד לנהוג. תודה
שלום רב, "לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בספר בראשית, ויופי לך שמצאת חבר! המפגשים האינטימיים ביניכם לגיטימיים וחשובים, וקיומם של הילדים לא אמור לחבל בהם. עם זאת, אין לחשוף את הילדים לפעילות מינית בשום מקרה, ולצורך כך יש להפעיל את הסידור הפשוט והגאוני: לנעול את דלת חדרך בכל פעם שאת מקיימת יחסי מין עם בן הזוג שלך. הסיכוי שתיתפסי "על חם" כשהדלת נעולה נמוך מאד. אם מישהו מהילדים יתעורר ויגלה שאת נמצאת בחדרך עם גבר, תוכלי להסביר שזה חבר שלך, ושלפעמים אתם רוצים להיות לבדכם, ללא ילדים, כמו כל הזוגות שאוהבים זה את זו. אם אתם נמצאים כבר בתוך מערכת יחסים עם מחוייבות ויציבות, מוטב לחשוף את הילדים לקשר הזה, להכיר להם את הבחור, ולשתף אותם בהדרגה גם בכך שהוא ישן איתך מדי פעם. בברכה ליאת
ביתי בת 12.. ילדהה מקסימה ומפותחת מינית. היא ילדה מאד פתוחה ומשתפת אותי כאמה בכל הגיג ומחשבה בכל מה שעובר עליה עד הפרטים הקטנים בימים האחורנים החלה לומר לי שיש לה מחשבות על יחסי מין ( דמיון לא כוונה לקיים יחסי מין עם משהו)* ולספר לי שהיא מאוננת תוך כדי צפיה בסצינה מפרק של כמעט מלאכים בו הגיבורים מתנשקים החלה לשאול אותי שאלות האם אני שוכבת עם אבא שלה ואומרת שהיא כל הזמן חושבת על זה ומדמיינת אותי עם גברים וכל מיני דברים כאלה הזויים. לה אמרתי שזה טבעי שהיא מסוקרנת מדברים שלא הכירה ושהיא בגיל ההתבגרות ומגלה את מיניותה אבל אני אישית מאד לחוצה מזה ... כבר מדמיינת לי שהיא תגדל ותהיה חולת סקס ועוד כאלה דברים מ.. אני לא יודעת אם רמת הפתיחות שהיא מרגישה כלפי כבר עוברת את גבולות הטעם ומצד שני היא נלחצת מהמחשבות האלה שלה ואני רוצה להרגיע אותה ולנסוח בה ביטחון ושלוה רציתי לדעת האםזה טבעי ומה תגובתי הנכונה. אני חייבת לציין שאני מובכת ושהיא לא מפסיקה לכתוב לי ולספר לי על זה שהיא חושבת על זה ופעם עשתה כך ופעם אחרת ( דיברה על יחסי מין עם חברות, מאוננת , וכל דמיונותיה) .. אני שוב מציינת שהיא ילדה שמחה וטובה אבל המחשבות על סקס שלא מרפות ממנה כבר ניראות לי מוגזמות. אודה לתגובתך.
שלום עמית, השאלה שלך גרמה לי לחשוב לא מעט, ולהתלבט לגבי תשובתי. לא בטוחה שיש לי תשובה חד משמעית, ולכן אומר בזהירות את דעתי הפרטית. העיסוק במין ובמיניות בהחלט נורמלי בגילה, כולל הפנטזיות הנוגעות למיניות של ההורים. עם זאת, גם אני חשתי אי-נוחות מול מה שנהוג לכנות היום too much information. את יודעת, כשמדברים היום על הטרדה מינית של ילדים, כוללים בתוך כך גם חשיפה של הילדים לתכנים לא ראויים שעלולים לגרום לגריית יתר. איני רומזת, חלילה, לכך שבתך הוטרדה בבית, אלא מבקשת להדגיש שגם דיבור 'מיני' לא תואם גיל נחשב בלתי רצוי ומזיק כשמדובר בילדים. במקרה שלכם, אני מרגישה שמשהו בגבולות מאד מאד מטושטש, והדיבור על אוננות, פנטזיות ותשוקות חורג מהמקובל בין אם לבתה. הפתיחות שלך - כשלעצמה - והעובדה שבתך רוצה ויכולה לשתף אותך, היא דבר טוב בעיקרון. עם זאת, נדמה לי שההסכמה שלך לנהל סוג כזה של שיח מולה, היא פחות נכונה, ומוטב (בעיני) למתן את זה. תוכלי לומר לה, בכנות, שאת מעדיפה שלא לנהל שיחות כאלה איתה (או לפחות לא ברמת פירוט כזו). תוכלי לומר שאוננות ויחסי מין הם דברים הנעשים בפרטיות ובצנעה, וזה חלק מהיופי והמסתורין שבעניין. תוכלי להוסיף ולומר שאת שמחה שהיא מרגישה קרובה ופתוחה מולך, ובכל זאת, כאמא, את מעדיפה להימנע מלחלוק איתה את חוויותייך האינטימיות, ומצפה שאף היא תנהג בדרך דומה. אני לא חושבת שמדובר בילדה שתגדל להיות "חולת-מין", ומודאגת קצת יותר מאפשרות של בעיה בהבנת כללי השיח והקונבנציות החברתיות. ראוי בעיני לחדד את ההסברה בנושא זה, ובמידת הצורך להיעזר בייעוץ והכוונה מאיש מקצוע. בברכה ליאת
בני בן ה-6 עולה לכיתה א', קניתי לו חוברות לדמידה, על מנת שיתרגל לקראת הכניסה חכיתה א', אך הוא לא רוצ לעשות, רק אם אני מתעקשת איתו ולעיתים ממש רבה איתו הוא עושה מספר עמודים. האם בכלל כדאי לי להתעקש איתו או שלא יעשה
שלום שרה, אני מציעה להימנע מהחוברות הללו, שכן הן מכניסות הרבה מתח גם אצלך וגם אצל הילד, וכך - מה שהיה יכול להיות פעילות נעימה ומועילה, הופך למאבק כוח, מקלקל את היחסים, ויותר מהכל צובע את ההתייחסות לכיתה א' וללימודים בכלל בצבעים קודרים. אם תמשיכי להתעקש אולי החוברות יהיו מלאות, אבל הילד שלך יתחיל את כיתה א' עם עמדה של מיאוס והתנגדות לכל מה שמריח ממנו קריאה וכתיבה. השאירי את הלימודים לספטמבר, ותני לילד שלך ליהנות מהשבועות האחרונים שלו כילד חופשי מעול ומחוייבות. חופשה נעימה ליאת
ליאת שלום: הבן שלי בן 4 ושלושה חודשים ,הוא ילד שלא מסתגל במהירות למצבים חדשים ובמקביל הוא אוהב אנשים ומתחבר אליהם. ילד מקסים וחכם . כשהוא חוזר מהגן ורואה שדלת הכניסה סגורה הוא מתחיל לבכות למרות שסבתא שלו קוראת לו שהיא תכף באה.דבר זה חוזר על עצמו. עוד שבאירוע האחרון בגן שלו היו מתנפחים עם מים הוא סירב להשתתף ואני לא הכרחתי אותו אלא הלכתי לפי הקצב שלו.(בגלל שהמתנפחים עם מים). במקרים שלא היו עם מים הוא היה משתתף נהנה אך צריך אותי יושבת מולו על כיסא ומסתכלת עליו. אני מודאגת לגבי הפחד הזה ,ההיסוס הזה אצלו מלנסות דבר חדש,וצריכה את עזרתך בנושא
שלום לינא, ילדים שונים אלה מאלה בתגובתיות שלהם למצבים חדשים. יש ילדים שקשה להם במיוחד עם מצבים או אנשים זרים, עם מקומות הומים, ובכלל במפגש עם הבלתי צפוי והבלתי מוכר. כל עוד הפחד אינו מפריע לתפקוד היומיומי השוטף, אין לעשות דבר מלבד להישאר סבלניים. אני מציעה לא להפציר בילד לעשות דברים שמפחידים אותו, אך להשתדל בה במידה לא לאפשר לו להימנע לחלוטין משהות במקומות המפחידים. במקרה של המתנפחים, למשל, הייתי נשארת איתו שם, ומאפשרת לו לבחור אם להשתתף או להסתפק בצפייה באחרים. אל תעשי "שמיניות באוויר" ואל תבטיחי פרסים והפתעות בתמורה להשתתפותו באירוע. הדגישי בפניו שהוא יכול לבחור אם להשתתף או לא, אך מבלי לשעבד אותך לפחדים שלו. הבשורה הטובה היא, שברוב המקרים פחדים ורגישויות אלה חולפים עם הגיל, או מתמתנים מאד, ומפריעים הרבה פחות להתנהלות היומיומית. בברכה ליאת