פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי! יש לי ילדה בת 5 מקסימה וחכמה מאוד. יש דבר שמתחיל להפריע לי שהיא כול הזמן שואלת שאלות את הסובבים אותה... אני קורת לזה שאלות סבתא שאלות מביכות...זה מפריע כי התוכן בשאלה מצידו של העונה נראת קצת מציקה. לדוגמא:הבייביסיטר שלה באה לשמור עליה ואיך שהיא נכנסה היא לא הפסיקה לשאול אותה שאלות(למה השיער שלך רטוב..למה יש לך שיניים כאלה..למה את לא מתאפרת..)שאלות מביכות נורא..אני לא יודעת מה לעשות כי מיצד שני אני לא רוצה להפסיק אותה ולהפריע לה בעצב להתעניין...אבל אלה שאלות בלי תוכן משמעותי... זה נורמלי??

שלום רב, ילדים צעירים הם יצורים חקרניים וסקרנים, והם לומדים את סביבתם באופן בלתי אמצעי, דרך התנסות ישירה עם גירויים בסביבתם. בהמשך, כשהם גדלים קצת, הם מגלים שאפשר ללמוד הרבה מאד גם בתיווכו של אדם אחר, ואז מתחילות הרבה מאד שאלות, שלפחות עבור הילדים הן משמעותיות מאד! למרבה הצער (או המזל, תלוי את מי שואלים), ילדים אינם מתרשמים במיוחד מכללי נימוס ודרך ארץ, ולכן הם עלולים לעשות לנו בושות דווקא בזמן הכי לא מתאים, בשאלות מביכות. מרבית המבוגרים, מצליחים לקבל ברוח טובה את השאלות הללו, מבלי להיעלב או לכעוס, מתוך הבנה שאין בהן רוע או זדון. בהדרגה, בעזרת הכוונה של ההורה או התגובות השליליות מהסביבה, לומדים הילדים לאפק או למתן את סקרנותם, כך שלא תפגע בזולת. אם את מרגישה שבתך נוטה להגזמות, תוכלי לנסות להסביר לה אילו שאלות מביכות או בלתי נעימות, ואולי גם להדגים לה שיח "לגיטימי" ו"לא לגיטימי" מבחינה חברתית. בשמחות ליאת

ביתי בת 3 ו3 חודשים גמולה מפיפי כבר שנה, עם הקקי הייתה מבקשת בחיתול (הייתה מתאפקת ולא עושה בגן) נהיתה לה פיסורה קשה (שעברה מזמן באמצעות טיפול של משלשלים ומשחה), נשללה בעיה רפואית (על ידי גסטרו ילדים) היא פשוט מתנגדת לשבת באסלה ועושה קקי רק בתחתונים, (מהיום בו הרופאה אמרה להוריד את החיתול עברה כבר חצי שנה, אנו אובדי עצות האם ישנו פתרון?

שלום גילי, ההתנגדות לעשיית הקקי יכולה להיות קשורה לכל מיני פחדים או רעיונות (כמו למשל פחד מגובה האסלה, פחד מרעש ההדחה, התייחסות לקקי כאל חלק הנושר מהגוף, התייחסות לקקי כאל משהו מסריח מלוכלך ודוחה, פחד מכאב העצירות, ועוד). לעיתים מדובר בבעייה בתקשורת במשפחתית, או לצורך סמוי של הלד בטיפול פיזי קרוב מצד ההורה, כאילו אמר "אני אאלץ אותך לגעת בי ולטפל בי אפילו כשאני מלוכלך ומסריח". אני מאמינה שאם לא הצלחתם עד עכשיו לפתור את הבעיה בכוחות עצמכם, הכתובת היא פסיכולוג ילדים, שיוכל - בעזרתכם - לנסות להבין מה קורה, ולחזק אתכם במסלול עקבי אחד מבלי להישבר. נדמה לי שתחושת הייאוש שלכם מעט מוקדמת. למרות כל מה שנאמר לעיל, בתכם עדיין קטנה מאד, ואפשר להתייחס למצב הנוכחי כאל תהליך גמילה שהשתבש (לא מציעים טיטול בשביל קקי מרגע שהחלטנו על גמילה!). אין לי ספק שגם ילדתכם העקשנית, תלמד בסופו של דבר לעשות את הקקי במקום הראוי. עודדו אותה, והביעו את בטחונכם באוזניה, שבסוף זה יצליח. עשו הכל כדי להימנע ממאבק וכעס סביב הקקי, ובכך תגבירו משמעותית את הסיכוי שזה ייפתר. בהצלחה ליאת

בכל פעם מחדש לקרוא את תגובותיך לפונים. המקצועיות, היצירתיות ,האנושיות והאופן המכבד בו את עונה לפונים נוגע בנימי נפשי בכל פעם מחדש. תגובותייך שמאפשרות הרחבת זויות הסתכלות והתנהלות עם ילדים מפעים ומרגש אותי מאוד. אני גם לומדת דרכך המון המונים ! (במקצועי אני יועצת חינוכית +....) תודה לך ליאת. שרי.

כל כך מסכימה עם מה שכתבת. אני לא עוסקת כרגע בחינוך, (מתחילה לימודי חינוך), אין לי ילדים, ואני מבקרת בקביעות בפורום זה, ולומדת הרבה על עולמם של ילדים, וכיצד אפשר להתחבר אליו. ליאת, תודה לך ! על האפשרות ללמוד, על הסיוע (גם אני נעזרת בפורום)הרגישות והחום שמוקרן ממילותייך. {חבל שאני לא יכולה להכריח את כל ההורים ללמוד ממך כיצד להתנהל מול ילדיהם ולחנכם. } :-) שחף

הרשו גם לי להצטרף למילים החמות. אני ממש "מכורה" לפורום של ליאת ונעזרת בה ללא הרף. ליאת היא אחת מהאנשים היותר נערצים בעיניי על היכולת של להתחבר לאנשים ולהכיל אותם ללא ביקורת ושיפוטיות, דווקא במקומות ובתקופות קשות בחייהם. התובנות אשר היא פותחת בפני קהל האנשים הרחב, ויותר מכל המקצועיות שלה מול האנשים איננה טכנית כלל ועיקר אלא רואה את האדם מולה על כל המשתמע מכך. ליאת את פשוט מקסימה!!!!

תודה על המילים הטובות. זה מחמם לב ומחזק :-) ליאת

שלום,בתי בת ה3 וחצי החלה לסבול מהפרעות שינה - night terrors כפי שהגדיר הרופא שלה.קראתי המון על הנושא והבנתי שזה נובע בעיקר מלחץ נפשי וחוסר שינה.בתי מאד בוגרת לגילה , אחראית ,דוברת שתי שפות ומתנהגת ממש כמו אישה קטנה.אני מאד מוטרדת מכך משום שהיא מתעסקת בענייני מבוגרים ולא ממש חווה ילדות.וגם לאחרונה הפסקת לה שינת צהריים היות והיא הולכת לישון מאד מאוחר בלילה.עד עכשיו מאד שמחתי שהיא "פלפלית" ובוגרת אבל כנראה שיש לזה מחיר.הרופא המליץ לתת תרופות מאחר שזה קורה פעם בשבוע.אינני מעוניינת לתת תרופות אנטי דיפרסיים בשלב הזה אני חושבת שזה קצת מוקדם.מה היית מייעצת לי לעשות? בתודה מראש נטלי

שלום נטלי, מבלי לערער על המלצותיו של הרופא, ששמע בוודאי יותר ממני, ובהסתמך על התיאור שלך אותה כאן, עלו אצלי מס' מחשבות. ילדים 'מבוגרים' לגילם, עלולים לסבול לעיתים מחשיפה מכוונת או לא מכוונת לתכנים או רעיונות שאינם מסוגלים לעבד או לעכל, מה שיכול לעורר חרדה ואי שקט. שווה לתת על כך את הדעת, ולשים לב למה ולאיך שנאמר באזניה. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת שהיא "לא ממש חווה ילדו?ת", ובכל זאת, אני מזמינה אותך לברר עם עצמך מדוע זה קורה, ואיך אפשר לשנות את המצב. אחרי הכל, גם מול הילד הדעתני, ה"פלפלי" והנבון ביותר, חייב לעמוד הורה מבוגר וסמכותי, שיקבע את סדר יומו, כולל שעת ההשכבה. לתת לילד להחליט מתי הוא אוכל/מתרחץ/הולך לישון פירושו לגזול ממנו את הילדות, ולגרום לו להאמין בטעות שאין מעליו מישהו גדול וחזק יותר, ששומר עליו. זו מחשבה מפחידה עבור ילדה בת שלוש. לאור האמור כאן, אני ממליצה להגדיר מחדש את ההיררכיות בבית, ולהחזיר לכם, ההורים, את התפקיד הסמכותי שישחרר את הילדה ויחזיר לה את השקט והביטחון. אני רוצה להאמין שעמדה חדשה כזו תשפר גם את שנת הלילה שלה. כדי לייעל את התהליך ולקבל עזרה ברמה הפרקטית, אולי שווה לשקול הדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

בני בן ה10 לומד בכיתה ד מתלונן שאינו מקובל בכיתה ושמקללים אותו הרבה הוא מאד נעלב עד שדמעות חונקות אותו. (מורתו אינה דמות לפתרון בעיות) בעבר היה מאד רצוי בקרב חבריו לכיתה, ואף נבחר למועצת התלמידים. היום הכל השתנה ואפילו חבריו הקרובים לא רוצים להפגש איתו. יש לו חבר אחד טוב מאד מהכיתה השנייה ושכן בגילו שאיתם הוא נפגש הרבה מעבר לבית הספר. זה בהחלט מחזק אותו. אך עדיין הוא מאד פגוע בכיתה אפילו במידה שהוא קצת פוחד ללכת לבית ספר. חברו מהכיתה השנייה ילד מאד ילדותי שמדבר מוזר מה שמחזק את בני להתרחקות ממנו בכיתה. וצוחקים עליו שהוא חבר שלו. מצד שני אותו חבר מאד נאמן לו והם מאד נהנים יחד. עכשיו סיפר לי שתמיד השתדל שהחברות בניהם תהיה סודית, בכדי שלא יצחקו עליו. בכל מקרה עוד שבועיים נגמרת השנה והבית ספר שלהם נסגר ובשנה הבאה הכיתות מתפרקות והילדים יתפזרו לבתי ספר חדשים. בני והילד מהכיתה השנייה ביקשו להיות יחד בכיתה ואכן הם יהיו יחד, אך לא ידוע עם מי עוד. בני חושש שגם בבית ספר החדש יצחקו עליו שהוא חבר שלו במיוחד עכשיו שהם יהיו באותה כיתה. ראשית רציתי לדעת איך לעודד אותו ולחזק אותו בלקחת דברים בפרופורציה, לא להעלב ולא להתייחס. ואיך אוכל לדעת אפוה הבעיה באמת כך שיוכל להתחיל דף חדש נקי ומוצלח. אני חושבת שטעיתי בזה שאמרתי לו שיופי שהוא נפרד מהכיתה ויש לו הזדמנות להתחיל מחדש, כי זאת בעצם בריחה מהמציאות ולא פתרון. ואם באמת צריך להרחיק אותו מאותו חבר חנון שצוחקים עליו? כמובן שליבי כואב למשמע דבריו, אך לא הראיתי לו נסיתי להראות לו את המקום החיובי ויחד עם הכל שימח אותי לדעת שבני פתוח איתי ובאמת מספר לי הכל ללא בושה. אם קשר או לא, הוא תלמיד מצטיין, קל לו מאד בלימודים והוא בחוגים של מצטיינים בבית הספר. אשמח לשמוע עצות לחיזוק והעלות את בטחונו העצמי.

שלום רב, גם אני שמחה בשביל בנך, על ההזדמנות להתחיל מחדש. זה נכון שלא תמיד כדאי ליזום מ?ע?בר כזה כפיתרון יחיד לבעיה חברתית, אבל אם זה כבר קורה - למה לא לברך על כך? מה שדווקא כן העציב אותי בדברייך, זה שהמורה אינה מתגייסת לעזרה. כיום אנחנו כבר יודעים שבידוד חברתי או דחייה עלולים להותיר אצל ילדים צלקות של ממש, ולפיכך הצוות החינוכי אמור לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מצבים כאלה או למתן אותם. בעיני, יש טעם לתעקש על מעורבותם של גורמים בביה"ס החדש (יועצת או פסיכולוגית ביה"ס), וכמובן מחנכת הכיתה, לפחות במניעה של אלימות מילולית או פיזית, או התנהגויות פוגעניות אחרות. מאחר שהבדידות החברתית עלולה לשאת איתה פוטנציאל נזק, הייתי מברכת על כל קשר חברי קרוב ומטפחת אותו, גם אם הילד האחר אינו "כוכב". הייתי מדגישה באזניו ערכים של נאמנות, חברות, כבוד לכל אדם באשר הוא, והתגייסות לעזרה. הידיעה שהוא מסייע לחבר חלש יותר הנמצא במצוקה, יכולה לתרום לתחושה של משמעות וערך, ולבסס בין שניהם ברית אמיצה. אני מאמינה שחבר טוב (גם יחיד) הוא עולם ומלואו. כדי לטפח אצל בנך תחושת כשירות וביטחון, אני ממליצה לפעול גם בכיוון של העשרה ותגבור בתחומים בהם הוא מצטיין. כך, לבד מהמצויינות שעשויה להמריא' אותו מעלה, הוא יוכל להרחיב מעגלים חברתיים ולפגוש ילדים בעלי איכויות וברמתו. אם תראי שגם בביה"ס החדש הוא נשמט לאחור, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך מה מוקד הקושי ולהציע התערבות מתאימה. בהצלחה ליאת

נכדי בן 5.5 הוא ילד חמוד ומפותח מאד. בתקופה האחרונה, מספר חודשים, הוא נוהג באלימות כלפי ילדים בגן, אתמול אפילו נשך ילד בגן.כל השיחות שקיימנו איתו לא שיפרו את המצב. איך נוהגים?

שלום רחל, מול התנהגות אלימה, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, אין טעם רב בשיחות, אלא בפעולות נחושות ועקביות, כדי שהילד יקשר בקלות בין מעשיו לבין התוצאות שהם גוררים. חשוב לייצר סנקציות המותאמות לנסיבות, באמצעותן יילמד הילד שבכל פעם שיפגע בילד אחר או ברכוש, יהיו לכך השלכות שליליות מיידיות עליו. במקביל, ממליצה מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים כדי לסייע להם לחדד את כללי ההתנהגות בבית, ולבסס יכולת להפעיל סמכות הורית יעילה. בהצלחה ליאת

שלום, זקוקה לפסיכולוגית ילדים מצויינת בכ"ס / הוד השרון /רעננה למקרה מורכב שכולל בעיה בריאותית במשפחה.

שלום רב, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן את מוזמנת לצרף הודעת המשך עם כתובת מייל מעודכנת, בתקווה שקוראי הפורום (ואולי גם אני) ישלחו לשם את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

אנו זקוקים ליעוץ דחוף - ביומיים האחרונים בתנו בת ה-6 וחצי עוברת איזשהו משבר הבא לידי ביטוי בכך שהיא לא מפסיקה לשאול על כל דבר אם "זה בסדר"?. כל מילה שיוצאת לה מהפה, כל תנועה או נגיעה שלה במשהו, אפילו כל מחשבה שיש לה היא שואלת אם זה בסדר שהיא חשבה ככה. אם זה בסדר שהיא לא יודעת. אם זה בסדר שהתבלבלו לה המילים. אם זה בסדר שהיד שלה בטעות נגעה בברך. ככה כבר יומיים והילדה ממש נראית עצובה ומתוסכלת (היא לא מסוגלת לא לשאול אבל מתישה גם את עצמה). בקיצור, נראה משהו לא פשוט ולא רגיל ואין לנו מושג איך לגשת לדבר כזה. בינתיים אנחנו רק אומרים לה על הכל שזה בסדר. כיצד ניתן לעזור לה?

שלום שרון, אכן נשמע שבתכם עוברת משהו, אולי הצפה של חרדה, הגורמת לה לחוש אחריות או אשמה מול דברים רעים שעלולים לקרות. בגלל שהחשיבה של ילדים בגילה עדיין מאד קונקרטית, ייתכנו קישורים בלתי רציונליים בין אירועים ("אם אעשה כך... יקרה כך וכך"), הנעשים בעקבות משהו ששמעה או משהו שהסיקה. מציעה להמשיך ולהרגיע, מבלי לעשות עניין גדול מעבר לזה. אם התופעה לא תחלוף תוך שבוע-שבועיים, ותראו שהמצוקה והחרדה נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת שלום בני בן ה-9,בכתה ג' , מגלה יחס מאוד לא אוהד כלפי בית הספר והמחנכת שלו בפרט.הוא משאיר את הציוד בבית הספר, ומגיע ללא ציוד הבייתה,בנוסף אף פעם אין לי שיעורים מאחר וסיים בכתה.רוב המורות מתלוננות, על אי הגעה לשיעור עם הציוד הדרוש, כמו כן עכשו גם התחיל להגיע באיחור לשיעורים. בקיצור מגלה אנטי מאוד חזק לכל מה שקשור ללמידה,לטענתו תלמיד חרוץ הוא חנון והוא לא מוכן להיות כזה. גם בבית לא קל ואינו מקבל מרות, מבחינת שינה בזמן,מרבה להרביץ לאחיו הצעירים. הוא התחיל רכיבה על סוסים שגורמת להרבה טוב,בנוסף נתחיל שיחות עם פסיכולוגית. חשוב להזכיר , כי מדובר בילד אינטלגנט ובוגר בעל הישגים לימודיים טובים, אך הוא מתמרד ואינו מוכן לשינוי . מה לעשות?

שלום מאיה, מרדנות והתנגדות מול מטלות ביה"ס יכולות להיות קשורות למגוון סיבות. לפעמים זה קשור לחוויה מתמשכת של תסכול, כמו במקרים של לקויות למידה (מאובחנות ולא מאובחנות), קשיים אקדמיים אחרים או בעיות חברתיות בביה"ס. לפעמים זה חלק מקושי רגשי ממוקד יותר (חרדה, דיכאון), שמקורו בנסיבות חיים. לעיתים מדובר בבעיית גבולות בבית, המחלחלת גם לזירה הבית-ספרית (היו בדברייך רמזים לכך שזו אפשרות סבירה), ועוד. אתם מתחילים טיפול פסיכולוגי, וסביר להניח שבפגישה הראשונה (ואולי גם בשניה) תתבקשו לפרט את כל הרקע ההתפתחותי והמשפחתי של הילד, ועל סמך המידע הזה יוכל המטפל להעריך את מוקד הקושי ולהציע התערבות מתאימה. אנו נמצאים בסוף השנה, מה שיכול לאפשר עבודה טיפולית חשובה עד לתחילת השנה הבאה. השתדלו לנצל את התקופה הזו באינטנסיביות, ולהתגייס לקראת שינוי בביה"ס ובבית. אין לי ספק שכדי שהשינוי יהיה משמעותי, נדרשת גם הדרכת הורים שתסייע לכם בהשבת העמדה הסמכותית בבית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני ובעלי חושבים על לנסוע לניו יורק לשבוע בלי הילדה- בת השנתיים. יש לציין, כי בכוונתנו להשאיר אותה עם סבא וסבתא אצלנו בבית, אותם היא מכירה ואוהבת מאוד- הם רואים אותה ונפגשים איתה כל יום (גרים לידנו) ואמא שלי מטפלת בה חלק מהימים בשבוע. עד כה נסענו בלעדיה פעמיים- כשהיתה בת שנה לחמישה ימים וכשהיתה בת שנה וחצי לשלושה ימים. בשתי הנסיעות לא היה נראה שזה מזיז לה- היא מאוד נהנתה עם ההורים שלי והתנהגה רגיל והגיבה בסדר גמור כשחזרנו. האם לנסוע לשבוע זה מוגזם? האם עלול להגרם לה נזק מכך? תודה!

שלום נטע, בגיל שנתיים הפרידה יכולה להיחוות קשה יותר בהשוואה לפעמים הקודמות, כי הילדה כבר מבינה טוב יותר את משמעות העזיבה שלכם. אם היא נשארת בסביבתה המוכרת בחברת סבא וסבתא האהובים, והשגרה שלה נשמרת פחות או יותר, לא צפוי להיגרם לה נזק פסיכולוגי לטווח הארוך, ככל שאפשר להתנבא מבלי להכירה אתכם. אני מניחה שיהיו רגעי משבר וגעגוע, אך הפינוק והאהבה של הסבים יוכלו למתן ולרכך אותם. סעו לשלום וחזרו בשלום, ואל תשכחו להביא מתנות בברכה ליאת

שלום. ביתי בת 2 וחצי. בתקופה האחרונה היא מתנהגת שלא כהרגלה, היא רגישה מאוד ועוברת בצורה קיצונית משמחה לבכי ועצבות. היא כל רגע שואלת אם היא מתנהגת יפה, נלחצת שקורה לה משהו(כאב ,מכה ) ומיד מתחילה לבכות בפאניקה נוראית ולא מוכנה להגיד כלום. יש לציין שאנו מצפים ללידה נוספת בחודש הקרוב וביתי מדעת לכך. תודה מראש

שלום קובי, מה שאתה מתאר לא נשמע מדאיג במיוחד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בפעוטה בת שנתיים וחצי שעדיין אינה מסוגלת לווסת את רגשותיה ואת דחפיה. ככל הנראה הלידה המתקרבת (ויותר מזה המתיחות שלכם סביב האירוע) תורמות גם הן את תרומתן. אפשר לנסות ולעזור לה בדרך של עמדה סלחנית ומרגיעה או הסחת דעת, ולקוות שהתקופה הרגישה הזו תחלוף. מאחלת לכם לידה קלה ומהירה והרבה נחת לאחריה ליאת

בני בן 4 עושה פיפי בשירותים מזה שנה, וקקי עושה רק בטיטול, ליד האסלה על הרצפה.ניסינו ה-כ-ל: טבלאות, מדבקות, ישיבות סרק עם הקראת סיפור, ישבנונים מכל הסוגים, ניילון נצמד על האסלה, הבטחות לפרסים - וכלום. הוא אומר שהוא לא יושב על השירותים כי הוא מפחד שהקקי יוצא החוצה. אציין שהוא ילד מבריק. מה עושים??

שלום יעל, יש ילדים החווים את הקקי כחלק הנושר מגופם, ולפיכך מרגישים חרדה רבה סביב היציאות. הפיתרון במצב כזה הוא הסברתי בעיקרו. בגלל שמדובר בילד נבון, שווה להשקיע בהסברה המלווה בספרים או תרשימים המפרטים כיצד נראה ופועל גוף האדם בכלל ומערכת העיכול בפרט, כמובן באופן המותאם לגילו. מעבר לכך, אני מציעה לא לאפשר יותר שימוש בטיטול. כל עוד הטיטול הוא אופציה, יהיה לו קשה מאד לוותר על כך. העדיפו את הסיר בשלב זה, שכן שם 'נפילת' הקקי נחווית פחות מאיימת. גם אם יהיה לזה מחיר זמני של עצירות, בעיני זו הדרך הטובה ביותר בנסיבות הללו. בהצלחה ליאת

תפסתי את בני בן ה 11 נוגע בטוסיק לבני בן ה 7. כעסתי מאוד, והסברתי להם שאלה אברי מין ולא נוגעים בהם וכו' אבל גם הכתי אותם בידיהם ואיימתי להעניש אותם. האם נהגתי נכון? אני לא יודעת איך להתמודד עם זה אשמח לקבל יעוץ. תודה

שלום לילי, לא ציינת באיזה הקשר נעשו הדברים (האם כשהיו לבדם? האם בזמן מקלחת? האם כחלק ממשחק?), וזה מידע חשוב ורלוונטי כדי לקבוע האם מדובר במשהו שיש בו איום או הטרדה, או שזה חלק ממשחק בין אחים. ההסבר שנתת הוא הדבר הנכון לעשותו, לפחות לדעתי - הסבר על פרטיותם וצנעתם של איברי הגוף האינטימיים ועל ההכרח לכבד את המרחב הפרטי של הזולת. לא ברור לי מדוע הכית את ילדייך ואיימת להענישם. מכות מוגדרות היום כעבירה על החוק, ולכן אני קוראת לך להימנע משיטת חינוך נפסדת זו. גם עונש במקרה זה מיותר לדעתי, ואפשר להסתפק בהסבר. בברכה ליאת

הילדה שלי בת 9 התחילה בזמן האחרון לאסוף זבל כל דבר שהיא רואה על הרצפה מדרכה כביש בכל מקום ובכל מצב עם זה שקית של חטיף עם זה חבל עם זה פיסת נייר זבל מכל המינים הסוגים היום היא חזרה הבייתה כל התיק בית ספר שלה היה מלא בזבל אני מנסה להבין אם היא מחפשת במה למשהו אבל יש לה מספיק במות של תשומת לב היא לא אנמית מבחינה פיזית כי אומרים שיש לזה קשר אני גם לא יודעת עד כמה זה משחק עם הסובבים אותה ועד כמה זה מציאותי שאין לה שליטה מבקש את יעוצכם

שלום צביה, לדעתי נדרשת חו"ד של איש מקצוע (פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים), שיוכל לברר האם יש ברקע הפרעת חרדה כלשהי (טורדנית-כפייתית), התנהגות מרדנית מתנגדת, או כל דבר אחר. תוכלי להתחיל ברופא הילדים שיפנה אתכם הלאה. בברכה ליאת

אכן כן ישנם הפרעות חרדה וגם לאחרונה התנהגות מאד התנגדותית ומרדנית יש גם המלצת יועצת בית ספר לטיפול פסיכולוגי וכן אני מחפשת פסיכולג קליני שעובד עם כללית מושלם דרכם יש רק אחד באיזור חיפה שנגיש אליי אך הוא יכול להתחיל טיפול רק בעוד חודשיים ומצאתי פסיכותרפיסתית אך ההחזר במקרה הנ"ל לא מוכר בכללית כי הם דורשים רק תעודה של פסיכולוג קליני או עובדת סוציאלית קלינית האם ברשותך מידע על פסיכולוגים קליניים לילדים שנמצאים באיזור חיפה בלבד אשמח לקבל את עצתך תודה

שלום צביה, לצערי, איני מכירה מטפלים לילדים באזורכם, אך גם לו הייתי מכירה כזה, אין באפשרותנו לפרסם שמות פסיכולוגים בפורום, כדי לא להפכו ללוח פרסומי. אם תרצי לנסות להיעזר בהמלצות של קוראי הפורום, תוכלי לכתוב שוב ולצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה (יש לקוות) יישלחו ההמלצות. מזכירה לכולכם שיש באתר זה אינדקס מטפלים המסווג גם לפי אזור מגורים. שווה לבדוק גם אופציה זו. בהצלחה ליאת

אני אובדת עצות.. ניסיתי בכל דרך לשוחח עם בתי בת ה-13 , היא מסתובבת פתאום עם חבורה של ילדים וילדות "לא טובים".. מקללים, מילים וגסויות לא מתאימות לגילם ובכלל..יש לה פתאום "חבר" ידוע לי שהם התנשקו אולי עוד.. וכואב לי שמנצלים את תמימותה עם מילים כמו "אני אוהבת אותך נסיכה".. היא מפותחת לגילה.. והסברתי לה מה הצרכים של בנים.. ושהם "חרמנים" בגיל הזה כמובן ורוצים רק לגעת בבנות.. והיא לא מוכנה לשמוע.. היא משקרת לי כמעט כל יום ובשבת האחרונה היא שיקרה לי שוב, נסעה לבלות את השבת אצל חברה מהבית ספר (בית ספר דתי יש לציין) ואני הייתי שמחה והסכמתי ולאחר מוצאי השבת התברר לי שהן היו עם בנים (כולל החבר של בתי כמובן) כל השבת.. והיא משקרת לי בכל הזדמנות, גיליתי שהיא "גונבת" ממתקים מהמטבח ומחביאה אותם בתיק שלה ושמישהו שואל "מי אכל את כל הוופלים שהיו? או מי אכל את השוקולד? היא מחכישה בתוקף.. ואנו יודעים שזאת היא!1 מה אני אמורה לעשות?? יש לציין שהיא השלישית מתוך חמישה ילדים וכבר גידלנו ילדים גדולים ממנה (כהיום גיל 18 -16, גם בנות) ולא היו לנו צרות כאלה!! נתנו לה -אני ובעלי- עונשה מאז השבת האחרונה על זה שהיא שיקרה לנו והלכה להיפגש במתוכנן עם בנים.. והיא עכשיו בעונש, אבל אני יודעת שהיא מדברת איתו דרך הפלאפון של חברות בהפסקות מבית ספר, היא לא מוכנה להיפרד ממנו.. היא אומרת שהיא לא תיפרד ממנו והיא מאד מתחצפת אלינו בכל הזדמנות שמנסים לדבר איתם בצורה נעימה ולהסביר לה שהיא פשוט טועה. אודה לכם אם תוכלו לתת לי עצה, עזרה. תודה רבה!

שלום רב, הצורך של מתבגרים צעירים לבלות בחברת בני המין השני הוא צורך טבעי, בריא ונורמלי. לא ציינת אם אתם עצמכם מנהלים בבית אורח חיים דתי, ובכל מקרה, ניתן להבין מדברייך, שלמרות שבתכם לומדת בבית ספר דתי, היא מעדיפה סגנון בילוי ואורח חיים פתוח יותר. בית ספר דתי אינו משמש הגנה מפני הפיתויים. כמו שאתם רואים בעצמכם, הגבולות נפרצים בנקל, ולכן במקום לקחת על עצמכם תפקיד של בלשים או מענישים, מוטב לחלץ אותה מה'מחתרת', להכיר בכך שאינה חיה לאור הציפיות שלכם, ולנסות לבסס יחסים של פתיחות ואמון (כדי שלא תצטרך לשקר ולגנוב). כך, למשל, במקום להעניש אותה על שבילתה עם החבר שלה, הזמינו אותו אליכם בנדיבות, ואולי תרוויחו פעמיים: גם תראו עם מי ומתי היא יוצאת וחוזרת, וגם תרוויחו את היחסים הטובים איתה, שכרגע הולכים ומתערערים. מה את אומרת? ליאת

מה אני אומרת? שאני לא מסכימה איתך בשום אופן!! להזמין בחור בן 13 (עוד מעט 14) במנצל תמימותה של ילדה בת 12 כדי לנשק אותה/לגעת בה, אלי הביתה?? ממש... אין שום דבר טוב בזה שיש "חבר" בגיל הזה.. פשוט כך.. ודווקא עד שענית כאן, הדברים הסתדרו הרבה.. גם בעלי דיבר עם הילדה והסביר לה בתור גבר מה בדיוק הבנים רוצים.. ולמה לא צריך חבר בגיל הזה.. בקיצור, דווקא היום עדין של "הכל מותר" אנחנו גאים שלא הכל מותר אצלנו ומאז שהיא בעונש אין לה פייסבוק, מחשב, טלפון וניתקה קשר עם החבורה הזאת ברוך השם! כנראה שלהסביר ובו זמנית להציב גבולות זה כן עוזר, ועשינו זאת.

תלמיד כיתה ט אמר בשיעור בקול רם: יש לך פות. הוא אמר זאת כלפי תלמיד אחר שיש בצד השני. בשיחה אישית אמר שלא התכוון לכך באמת אלא בצחוק. והבטיח לא לומר זאת שוב. האם צריך לשוחח על כך עם הוריו ולהמליץ טיפול?

שלום רב, בעיני, יש ערך רב להסכמים של כבוד עם תלמידים בכל גיל, וככל שמערבים פחות את הוריהם, כך הסיכוי שישתפו פעולה עם המורה גדול יותר. במקומך לא הייתי עושה דבר במקרה זה. בברכה ליאת

אני מחנכת כיתה י . יש לי תלמיד שאמר בריש גליי כי המורים בעיניו מפגרים והמערכת בעיניו מפגרת. ולמה? כי לו פותחים בפניו את ההזדמנות ללמוד שני מקצועות מוגברים שהוא מתעניין בהם. התלמיד הזה מוכר לי משנים קודמות כתלמיד שהיה מתבטא בחריפות כלפי עוול לדבריו, או כל דבר שאינו מוצא חן בעיניו. הגבתי מאוד עניינית ואמרתי לו אם ככה גם אני מפגרת בעיניך. והדיון נמשך כרגיל. בהמשך פניתי ליועצת בית הספר סיפרתי לה על האירוע והיא טענה שעליי לקחתו קודם לשיחה אישית וציינה בפניי שמדובר בעיניין משמעתי ולכן איננה מטפלת במקרים כאלה. כמובן ששוחחתי עם הילד . אך גם הבעתי את כעסי כלפי היועצת שהתחמקה מתפקידה. האם נכון לדעתך להתעקש על שיחה ייעוצית עם הנער?

שלום רב, אני מאמינה שהסוכני השינוי העיקריים בחייהם של ילדים ומתבגרים (בריאים) הם דווקא ההורים, המורים והדמויות המשמעותיות האחרות בחייהם, ופחות היועצים והמטפלים ה'מוצנחים' עליהם באופן מלאכותי. הנער שאת מתארת נשמע דעתן, אולי קצת חצוף, אבל בסה"כ לא משהו שאי אפשר להכיל במסגרת של שיחה ישירה ופתוחה ביניכם. למה, בעצם, את או הוא צריכים את היועצת? במה תרומתה תהיה גדולה משלך? הייתי מנצלת את הטרוניה שלו כלפי המערכת ה"מפגרת", ומזמינה אותו להיווכח ש*לך* דווקא כן אכפת ממנו. לכן, התשובה שלי היא - כן, שווה להתעקש על שיחה ייעוצית איתו, אך אין לי ספק שבשביל זה לא מוכרחים את היועצת... בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה-5, מאוד ביישנית וחסרת ביטחון. לאחרונה החלה למצוץ אצבע (כאשר נגמלה ממוצץ בגיל 4 ומעולם לא מצצה אצבע לפניי). הגננת גם שמה לב לכך ואמרה שזה נובע מתוך חוסר ביטחון. בעלי ואני גם היינו ילדים ביישנים, ואני נוטלת רסיטל מזה כ-6 שנים לאור חרדות ודיכאונות שהיו לי. הכדורים מאוד עוזרים לי. ורציתי לשאול אם מומלץ לתת גם לילדים תרופות ע"מ שיוכלו להתמודד יותר טוב בחברה?

שלום כרמית, רסיטל, כשאר התרופות ממשפחת ה-SSRI, מיועדת לטיפול במצבי חרדה ודיכאון. ביישנות וחוסר ביטחון אצל ילדים לא 'נתקן' באמצעות תרופות, מה גם שלעיתים מדובר בנטייה אישיותית, המלווה את האדם כל חייו כתכונה יציבה. כדי שילד יתפקד טוב בחברת בני גילו, חשוב לעודד את הכישורים החברתיים והבינאישיים שלו, את יכולותיו הרגשיות (כמו היכולת לאיפוק, עמידה בתסכולים, וויתור והתחשבות) והקוגניטיביות. אם את מרגישה שמצבה מצדיק טיפול, מוטב לפנות לעזרתו של מטפל רגשי (טיפול פסיכולוגי או טיפול באמנות). בהצלחה ליאת

שלום! לי יש ילד בן 4 שהוא מאוד מאוד מפונק עד כדי כך שזה מפריע למהלך היום: הילד כול הזמן רוצה שאני ירים אותו ומדבר בפינוק ,מדבר בבכי כול הזמן..אני לא יודעת איך לשנות לו את זה..אני מסבירה לו שאני אשמח אם הוא ידבר בצורה ברורה ולא בפינוק ככה אני יבין אותו..סתם דוגמא:היינו בהצגה אתמול והיו כסאות קטנים במיוחד לילדים הבת שלי בת 5 ישר רצה להתיישב שם והילד שלי כול ההצגה ישב עלי ולא רצה לרדת ובכה.איך אני יכולה לשנות את זה ?זה מוציא לי את כול הכוח במיוחד שאני בהריון עכשיו(לא שתפתי את הילדים בנושא ההריון).

שלום רב, ילדים לא נולדים מפונקים, אלא הופכים לכאלה בעזרתנו האדיבה. הילד הנבון שלך למד שכאשר הוא בכייני ו'אומלל', הוא זוכה ליחס מיוחד, ואפילו נשיאה על הידיים בגיל שזה כבר לא מקובל. המצב ישתנה כאשר הוא ילמד שהתנהגותו ה'תינוקית' שוב אינה מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. בדוגמא שנתת, אפשר היה להגיב בשקט ולומר: יש כאן כיסאות לילדים. זה כבד לי ולא נוח כשאתה יושב עלי. אם אתה לא יכול לשבת בכיסא כמו גדול, נוכל לצאת ולוותר על ההצגה. יכול להיות שהייתם מפסידים את דמי הכרטיס, אך הייתם מרוויחים שיעור... באופן דומה, תוכלי לומר לבנך שאינך יכולה (או רוצה) להרים ילד כ"כ כבד על הידיים, ולכן יהיה עליו לנסות ולהירגע בדרך אחרת. כאשר הוא מדבר כמו תינוק, השיבי לו בטון רגיל, תוך התעלמות מהסגנון הבכייני. זכרי שמשהו בתגובות שלך ממשיך לחזק את ההתנהגות הזו, ולכן אין ברירה אלא להתחיל את השינוי אצלך... אם תרגישי שאת מתקשה להתגבר על זה בכוחותייך, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4 ותאומות בנות שנה וארבע. בני בן הארבע הוא ילד מקסים, נבון, רגיש ואוהב, מתייחס בקסם רב ובאהבה גדולה לאחיותיו הקטנות, נהדר בגן ובבית. הכל בסדר. אני לא ממש יודעת להגדיר את הבעיה אבל מפריע לי שהוא לא מתנהג בעקביות בכל הקשור למפגשים עם חברים, קרובי משפחה וכ. המפגש הראשוני יכול להיות חיבוק, נשיקה וחיוכים (למשל עם סבתא) או פתאום יום למחרת פנים זועפות ומתחבא מאחוריי. כך גם עם חברים שהוא מאוד אוהב- יכול להיות שיגיע הביתה מהגן ואציע לו לראות חבר והוא יגיב בזעף- לא רוצה ולא מוכן- ופתאום אחרי עשר דקות או אחרי שכנוע קל הוא יציג את הביקור כדבר משמח. כאשר הוא מגיע הביתה מהגן ויש הפתעה שהוא לא ציפה לה- למשל, אחד הדודים שלו פה- הוא יכול לשמוח מאוד אבל לחילופין יכול גם להתרגז ולשאול- מה הוא עושה פה?? (מדובר באנשים שהוא באמת מאוד אוהב). לעולם אין לדעת איך יגיב למצבים מהסוג הזה. ודוגמא אחרונה- יכול להיות מצב שבת דודתו (חברתו הטובה ביותר) תהיה איתו אחה"צ שלם והם יהנו וישחקו ואז בשלב מסויים הוא יגיד- נו , שהיא תלך כבר הביתה... אני משתדלת להכין אותו תמיד למצבים "מפתיעים" ולהודיע לו מראש אם מישהו בא וכד אבל לא תמיד זה עוזר... האם מדובר במצבי רוח משתנים? מאיפה זה יכול לנבוע? אם היה מדובר ביחס כלפי זרים הייתי מצליחה להבין אבל מאחר וזה קורה עם בני משפחה וחברים- זה לא ברור... אשמח לדעתך...תודה

שלום רב, גיל ארבע הוא התחנה הבאה, אחרי גיל שנתיים ה'נורא', שבה מופר האיזון ומופיעות התנהגויות מרד וחוסר איזון רגשי. הילדים חסרים עדיין את המנגנון המווסת, ולכן הם נראים קפריזיים, לא עקביים וחסרי נימוס. ההתנהגות שאת מתארת אינה קשורה בדר"כ לזולת (זר או קרוב), אלא למצב הרוח הרגעי שבו תופס אותו המפגש. בהדרגה, עם היכולת הגדלה והולכת להפעיל מנגנונים של איפוק ווויסות, ההתנהגות של בנך תהיה יותר מתונה ונשלטת. בברכה ליאת

שלום, בתי בת 2.5 שנים. גמולה כבר 4 חודשים בערך. הגמילה עברה ללא קושי ובמהירות יחסית. בשבועיים האחרונים היא מתאפקת כל הזמן, ולמרות שאני מציעה לה ללכת לשירותים כשאני רואה זאת, היא מסרבת בתוקף עד שלבסוף 'בורח' לה בתחתונים. גם כאשר היא מבקשת ללכת לשירותים, זה אחרי שהטיפות הראשונות כבר יצאו בתחתונים ותמיד צריך להחליפם (דבר שלא קרה לפני כן! היא היתה מזהה בדיוק מתי היא צריכה לשירותים!). לציין שלא קרה שום שינוי מיוחד לאחרונה: לא נכנסה לגן חדש , לא נולד אח וכד'....(היא כל הזמן מדברת על זה שהיא רוצה אח) מה היא מנסה לומר לי ברגרסיה זו וכיצד להתנהג עימה??

שלום רב, אני מציעה להתייחס לפספוסים עדיין כאל חלק מתהליך הגמילה, ולא כאל רגרסיה ממקור רגשי. יש ילדים שבתחילתו של התהליך מאד דרוכים, ולכן נוצר רושם ראשוני של שליטה מוחלטת. בהמשך, כשקצת נרגעים, יכולות לקרות תאונות כמו אלה שאת מתארת, המתרחשות בעיקר בזמן שהילד מרוכז מאד במשהו אחר. זה אופייני במיוחד אצל הגמולים הצעירים, שעדיין מתקשים לקרוא מהר את האיתותים מהשלפוחית. התאזרי בסבלנות עוד קצת, והשתדלי לא להעיר או לכעוס בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת בדחיפות פסיכולוג ילדים באיזור רחובות.

אנא הוסיפי את כתובת המייל שלך שאוכל לשלוח לך המלצה

היי מיכל, הנה, כבר ממתינה לך המלצה משמרית. הוסיפי לכאן כתובת מייל, מאחר ואיננו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

בתי בת 3 (בסוף יוני) התחלנו את הגמילה בפסח. שבוע ראשון היה מאוד קשה בשבוע השני היתה כבר הפנמה מצידה והתחילה להשתפר וגם עשתה קקי בשרותים. בשבוע השלישי כבר ביקשה בעצמה כשהרגישה שיש לה פיפי או קקי. והכל נראה בסדר חוץ מפיספוסים קלים פה ושם. בשבוע וחצי האחרונים אני מרגישה נסיגה רצינית בעיקר בפיפי. היא לא אומרת מתי יש לה והיא עושה בתחתונים ואפילו לא מפריע לה אני מדברת איתה ומסבירה לה וזה לא עוזר . אני לא כל כך מרוצה מהגישה של הסייעות בגן הן "מעודדות" אותה לעצמאות אבל בגישה קצת אגרסיבית לטעמי כשיש לה פיפי בגן היא הולכת לבד לשרותים ואמרתי להן שאולי זה גם יוצר אצלה בעיה כי זה מלחיץ אותה שהיא אמורה להסתדר לבד עם הורדת המכנסיים והתחתונים וזה לא תמיד קל. ביקשתי שעד שתתבסס הגמילה שלה ישתדלו ללכת איתה לשרותים, לא נראה לי שהן עושות את זה כי הן לא מסכימות איתי. דבר נוסף היא קשורה למוצץ ושמיכה וכל הזמן הן לוחצות עליה להפסיק כי היא כבר גדולה אמרתי להן שאני לא גומלת אותה ביחד מכל הדברים אלא לאט לאט שקודם נסיים עם הגמילה מהחיתול ואח"כ נמשיך. זה גם תורם ללחץ עליה. אודה לך אם תעזרי לי ותתני לי כלים איך לקדם את הגמילה שלה ולהכנס למסלול נכון עם הגמילה ועם הסייעות.

שלום עינת, לעיתים קרובות מי שלחוץ בתהליך הגמילה זה דווקא ההורה, המשליך את הלחץ על הילד ומייחס לו קשיים, פחדים או עכבות שלא בטוח שקיימים בו באמת. כרגע, איני רואה סיבה לדאגה שלך, גם אם היא מפספסת הרבה. זה חלק מתהליך נורמלי, וכמו שאת רואה בעצמך, זה גם לא כ"כ מפריע לה. העובדה שהסייעות בגן מתייחסות אליה כאל גדולה ולא עושות לה הנחות מעודדת דווקא, ואני מציעה לך לנסות לאמץ גישה דומה. ולשאלתך השניה- ברוב גני הילדים לא מאפשרים לילדים להיצמד למוצץ ושמיכה בשעות הפעילות של הגן, ובמידה של צדק. את ההדרגה שאת מבקשת (גם כן בצדק), תוכלי להשיג בכך שבבית תרשי לה להיצמד לחפצים הללו ככל שתרצה. בברכה ליאת

שלום רב! בת 41 נשואה + 2 ילדים. בעלי גאון אך ללא אינטליגנציה רגשית כלל וכלל כל היום עובד ובערב שמגיע רץ מיד למחשב עד השעות הקטנות של הלילה. כמעט ואין לו חברים ואין לו עניין בכלל בחיים. לעיתים אני מריעה על התנהגותו זו (_בדרך כלל מעדיפה לסבול בשקט בגלל הילדים שלא רוצים שנתגרש בני 8 ו 7. על השנים בעלי מקניט אותי מקלל ומשפיל. בני הבכור ילד מחונן היה עד לכל הדברים כל השנים עתה הוא מקלל אותי מרביץ ליד אנשים ברחוב ליד ביה"ס ובכלל עושה בושות. בקושי יש לי שליטה עליו אביו הרי עסוק בדברים שלו והענינים יוצאים מכלל שליטה. לעיתים אני חושבת שעדיף כבר להתגרש ולגמור את כל הסבל הזה. אנא עזרתך. שרית

שלום שרית, גירושין הם עניין קשה מאד, אך חיים זוגיים אומללים, שיש בהם התעללות, השפלה ובדידות, יכולים להיות קשים אף יותר. כמו שאת רואה, ניסיונותייך לשמור על הילדים שלך ממפח נפש וסבל, עולים במחירים אחרים, של אובדן הסמכות ההורית שלך, ולמידה של התנהגות חסרת כבוד כלפייך (ואולי כלפי נשים בכלל). אני מפצירה בך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ראשית כדי לקבל תמיכה בעצמך, ובהמשך להחליט על המשך הדרך, ביחד או לחוד. עד אז, אל תרשי לבנך לדבר אליך בחוסר כבוד או להכות אותך. אם וכאשר יהיו ניסיונות כאלה מצידו, החזירי אותו מיד הביתה ובטלי את הפעילות המשותפת איתו. הודיעי לו שכל עוד הוא מדבר אלייך ככה, אינך מוכנה להתייחס אליו או לבלות במחיצתו מעבר למה שהכרחי. המטרה היא שילמד שכדי להרוויח אותך כאמא כייפית, יהיה עליו לנהוג בך כבוד והתחשבות. מעודדת אותך להגיע בהקדם לאיש מקצוע ולהחזיר לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת - ובהזדמנות זאת תודה על פנייה קודמת ! בני, בן 5 וחצי. הוא כל הזמן מבקש שאקנה לו ! ממש כל הזמן, אני מרגישה שזה כבר ממש מוגזם. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא מחסירה ממנו כלום, כל דבר שהוא מבקש הוא מקבל. מה עושים??

שלום אתי, אני אוהבת שאלות כאלה, כי התשובה עליהן נורא קלה, קצרה ופשוטה: מה עושים? לא קונים! כאשר את קונה לו כל מה שהוא מבקש, את חוסכת ממנו את ההזדמנות ללמוד מהם איפוק, דחיית סיפוק, התחשבות, והבנת המציאות. אחרי הכל, לא תמיד הוא באמת יוכל לקבל כל מה שהוא רוצה, ועליו ללמוד להשלים עם האפשרות הזו, וללמוד להתמודד עם התסכול הכרוך בכך. מעבר לכך, הוא עלול לקשר בטעות בין אהבתך לבין הקנייה, מה שעלול להניח את היסודות לקשיים רגשיים ולרעב תמידי (עוד! עוד!) שאינו יודע שובע. מה שמסבך את המצב אף יותר, זה (אולי) הקישור שגם את עצמך עושה בין שני הדברים: אמא שקונה ולא מחסירה דבר היא אמא אוהבת! זאת אמונה רווחת, אך היא אינה נכונה כלל. אמא אוהבת קונה עפ"י הצורך והיכולת, ומעניקה לילדיה חום ותשומת לב לאו דווקא דרך רכישה חומרית. מחזקת אותך לקראת השינוי, ומעודדת אותך להתחיל להגיד לא. בהצלחה ליאת

שלום רב. הבן שלי בן 8 וחצי. לא ברור לי למה אבל הוא מפחד מהחושך. הוא הולך לישון בסדר גמור אבל אם הוא איתי בחדר וצריך ללכת לחדר סמוך לקחת ספר או לקחת שתיה מהמטבח הוא מפחד ומעדיף לוותר. האם זה נורמאלי??? האם יש משהו לעשות??? לציין כי לא היו לו חוויות טראומטיות כגון פריצה לבית אז באמת אני לא מבינה מאיפה באים הדברים. תודה מראש :)

שלום שני, כמו שכתבתי זה עתה לעדי (כאן מתחתייך), פחדי ילדות כאלה נפוצים למדי, וברוב המקרים חולפים מעצמם. כדי לעזור לילד להתמודד, ועם זאת לא להפוך את הפחד לסיפור נושא רווחים, כדאי להישאר תומכים ומכילים, אך לא לגלוש לפינוק-יתר או לניסיונות פיצוי ורחמים. אפשר לעזור לו ולהביא במקומו את הספר מהחדר החשוך, אך לעשות הכל כדי לעודד אותו להתמודדות והתגברות, ולא לגלוש למתן שרותים מיותרים. כמו תמיד, גם כאן, נדרשים רגישות, איזון ושכל ישר... זה יעבור ליאת

שלום ליאת, הבעיה שלי היא מורכבת ואני מקווה שאוכל לכוון אותך לראות את התמונה כמו שהיא. אני אם ל-2 בנים מקסימים. הבכור בן 7 וחצי והצעיר בן 4. הבכור ילד חכם ומקסים, רגיש ומצליח מאוד בלימודיו . בבי"ס אין בעייה מיוחדת . אולם בבית המצב שונה לחלוטין. מרבה לכעוס/להתווכח/למרוד/לעשות דווקא/להציק לאחיו הקטן (שאינו חף מקשיים כפי שתראי בהמשך). אם אבא שלו מצדיק את אח שלו, הוא מאוד מאוד כועס ומתפרץ/ מרבה לקנא ולהגיד שרק אל הקטן אבא מתייחס . אגב אני חושדת שלילד יש היפראקטיביות - מאוד תזזיתי ולרוב לא מסוגל להעסיק את עצמו. ולעיתים יש לו טיקים בעיקר באזור הפנים. משום שהבעייה לא מפריעה בבית הספר אני לא מעוניינת לאבחן אותו כרגע, אולם כן לטפל בו במישור הריגשי. הילד הצעיר עוד חודש בן 4.ילד מקסים ושובה לב, ילד עם מובנות דיבור נמוכה (ככל הנראה דיספרקציה וורבלית) מטופל אצל קלינאית פרטית. עבר אבחון נמצא בנורמה מבחינה קוגנטיבית. באבחון צוין גם קשב קצר לכפי גילו. מבחינה רגשית בגן (פרטי) לא רואים בעייה מיוחדת ובבית לעיתים לעיתים מתוסכל שלא מצליח להביע את עצמו (אם כי אנחנו מנסים להיות מאוד מאוד סבלניים אליו) מתעקש על כל מיני דברים. רוב הבעיות מתחילות במריבות בין הילדים (מסוגלים להגיע למצב של התגוששות גופנית, אך לא ברמה של מכות חזקות) . אם אנחנו נמצאים עם כל ילד בנפרד הכל וורוד !!!! ברגע ששניהם יחד , אחד עם הקושי לדבר והשני עם ההצקות וההתפרצויות המצב מאוד מתוח. הרבה פעמים זה נגמר בבכי של אחד מהילדים או אפילו בפציעה קלה כתוצאה ממרדף אחד אחרי השני/נפילה/השתוללות/דחיפה וכו אני בגישה סבלנית ומכילה יותר(לא תמיד זה הולך,גם אני בן אדם..). מנסה להכיל את הקשיים שלהם ויחד עם זאת לתמרן בין הכלת הקשיים להצבת הגבולות. לא מאמינה בצעקות או אגרסיביות אני קוראת המון מנסה להשתמש בכלים שאני לומדת . בעלי הרבה פחות סבלני (בעיקר בסופי שבוע שנמצא איתם הרבה) והכי פחות סבלני למריבות ביניהם. נוטה להאשים את הגדול/לכעוס עליו/לצעוק עליו והגדול מאוד מתוסכל מכך ומגיב בבכי בכעס ובהתפרצויות. נראה שבעלי לא מצליח להבין את הקושי של הגדול כי הוא פחות בולט לעיין מאשר של הקטן. אבל אני יודעת שהוא לא בהכרח יותר קל. הוא מסוגל לצעוק על הילד ולהיות אליו אגרסיבי (להחזיק אותו בכוח) בנסיון להפריד בין הילדים. ואני מאוד לא אוהבת את הגישה הזו ולא מסוגלת להבליג על זה . הוא רואה שהגישה שלו ממש לא עוזרת וממשיך בשלו ואני משתגעת מזה. כשמנסים לתקשר ולדבר בינינו, וכשהאוירה רגועה (כשהילדים ישנים בד"כ) בעלי מסכים איתי ברוב הדברים אך בשעת מעשה חוזר לסורו, לא מתאפק ומסוגל להגיד לי שהילד מתנהג ככה כי הכל באשמתי , כי אני מפנקת אותו יותר מידי, או שהוא מקבל כל מה שהוא רוצה וכ"ו.... כמובן שזה משפיע על היחסים בינינו. אני רק רוצה לציין שבעלי לא אדם אלים בבסיסו, כלומר זה לא שהוא נוטה לתוקפנות או מצבי רוח סתם כך. זה קורה רק כשהילד מביא אותו לקצה גבול הסבלנות שלו, הבעיה שזה קורה יותר מידי פעמים. אני ממש מצטערת שכתבתי מגילה אולם רציתי לפרוש כמה שאפשר. לפי מה שפירטתי אשמח אם תכווני אותי מה כרגע הכי דחוף לנו: 1. הדרכת הורים? 2. טיפול רגשי לכל אחד מהילדים? 3. טיפול משפחתי? אני ממש מבולבלת ולא יודעת במה להתחיל וגם מאוד מאוד מעוניינת שהבחירה תעשה כמו שצריך על מנת להגביר את סיכויי ההצלחה. המון המון תודה.

אך חשובה, לצערי הרב אימי נפטרה לפני כחצי שנה. זה השפיע על כל המשפחה. אני והילדים היינו מאוד קשורים אליה, בעיקר הבכור (נכד ראשון). הוא היה מקבל ממנה אהבה ללא תנאי. ההתפרצויות שלו וההתנהגות שלו התחילו עוד לפני שנפטרה, אך נראה לי שישנה החמרה. מה גם שהוא נראה קצת סגור בנושא זה של האובדן.

שלום רינת, למיטב התרשמותי, לא מדובר ב'פתולוגיה' משפחתית רצינית, ולבד מהקשיים של הבן הצעיר שמטופלים, יש סיכוי טוב שתצליחו להרוויח מהדרכת הורים טובה, שיכולה להביא לתוצאות משמעותיות בזמן קצר יחסית. אין לי ספק שכולכם ביחד וכל אחד לחוד יכולים להרוויח גם מטיפול, אך כאן כבר נכנסים שיקולים נוספים של משאבי זמן וכסף. לפיכך, הצעתי היא להתחיל בהדרכת הורים, ולשקול בהמשך עפ"י הצורך. בהצלחה, ליאת

שלום, בני בן 7 מסיים כיתה א'. במשך תקופה ארוכה (אולי שנה) הוא מתעורר כל לילה וקורא לבעלי שיגיע אליו לישון איתו. בבוקר כאשר אני מנסה לברר מדוע הוא מתעורר הוא מציין כי הוא מפחד שיש גנב מתחת למיטה של אחיו. גם במשך היום הוא מפחד לגשת לשירותים המרוחקים יותר של הבית ובבמן המקלחת (מקלחת בחדר הורים) הוא מבקש שמישהו יהיה נוכח בחדר או אחד ההורים או אחיו הגדול (בן 10). אנו גרים בדירה רגילה ולא בבית גדול עם קומות ולכן הדבר מדאיג אותי. מה לעשות ? האם להמתין או שצריך לפנות לעזרה. תודה רבה !

שלום עדי, בעניין פחדי הלילה, אפשר ליזום מהלך 'מהפכני', של שבועיים בהם אבא ישן איתו בחדר כל לילה, כל הלילה (לא במיטתו אלא על מזרן אחר). צעד זה הוא מעט קיצוני, אך הוא בא להרגיע את הילד ולאפשר לו לישון לילה מלא מבלי להתעורר. אני מציעה לא לשנות דבר מהרגלי ההשכבה שלכם, מלבד זה שתודיעו לו ש"אבא יישן בחדר שלכם, כדי שלא תפחד משום דבר". ברוב המקרים, לאחר מס' לילות בהם יתעורר כדי לוודא שאבא לצידו, הוא יצליח להשיג רצף שינה טוב. רק אחרי שיישן מספר לילות מלאים ברציפות, אפשר יהיה להחזיר את הסדר הישן (מבלי להכריז על כך יותר מדי). חשוב! כדי לא להפוך את השינה של אבא בחדר לאירוע משמח שיהיה קשה לוותר עליו, יש להישאר ענייניים מאד, לא להקדים את שעת ההליכה לישון של אבא, ולמעט באינטראקציות או שיחות כשאבא בחדר. בנושא המקלחת, הייתי מציעה ללוות אותו, להראות לו שאין אף אחד בחדר, ולהבטיח לו שאתם שומרים עליו מהסלון. אם ייקל עליו להתקלח בשעות האור, אפשר לנסות להתחשב בו ולאפשר לו זאת. ברוב המקרים פחדי ילדות (נורמליים) אלה חולפים מעצמם. אם אתם רואים החרפה או פגיעה משמעותית ברווחתו או רווחתכם הנפשית, פנו לעזרה מקצועית. כרגע, נראה לי שעוד אפשר להסתדר לבד... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, רציתי לעדכן אותך שנושא הפחדים בזמן המקלחת פשוט פסק מהיום הראשון שבו יישמתי את המלצתך. לאחר 3 ימים שוב הוא ביקש שנהיה איתו ליד האמבטיה וכאשר שוב אמרנו לו "בוא תראה אין אף אחד בחדר" זה עזר. ממש מדהים ! לגבי ההמלצה השניה עם שנת הלילה. התחלנו ליישמה לפני יומיים ונראה מה יהיה לאחר שבוע. תודה רבה על העצות !

יש לי ילדה בת 11 והיא הבכורה היא מתחצפת מקללת ולא מקשיבה לי ולבעלי זה הולך ומחריף והיא טוענת שהיא רוצה תמיד להיות במרכז ולקבל תשומת לב והיא רוצה להחליט ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות והיא לא אוהבת לעזור היא רוצה רק להנות, יש לי 4 ילדים עוד 3 בנוסף אליה והמצב בלתי נסבל, ככל שמתעקשים איתה היא יותר מתחצפת מה עושים

שלום גילי, בתך נוהגת בכם בחוצפה וחוסר כבוד, פשוט בגלל שהיא למדה שזה אפשרי. התעקשות אכן לא עוזרת במצב כזה, שכן מאבקי כוח מסתיימים כמעט תמיד בניצחון (מפוקפק) של הילדים. הדרך העדיפה, לפחות לאמונתי, היא לגרום לילדה להבין שכתוצאה מהתנהגות בעייתית היא תצא נפסדת, וכתוצאה מהתנהגות חיובית ומתחשבת היא תרוויח. אני לא מתכוונת לעונשים או פרסים, אלא לתוצאות שליליות וחיוביות, טבעיות ככל האפשר, הנובעות מהתנהגותה. עם כל הכבוד לדעתנות של בתך, היא עדיין בת 11, וככזו - עדיין תלויה בכם תלות מוחלטת וזקוקה לקרבתכם, לאהבתכם ולתמיכתכם הפיזית והרגשית. כשאת מציינת שהיא רוצה "רק ליהנות", אני תוהה מי מאפשר (ומממן!!!) את ההנאות הללו? אם היא תדע שכל טובות ההנאה שלה נעלמות בכל פעם שהיא מדברת אליכם בחוצפה, אין לי ספק שהיא תחשוב פעמיים לפני שתקלל, תתחצף או תפגע בכם. אין צורך לאיים מראש או להזהיר אותה, אלא רק לפעול בנחישות ובעקביות ברוח זו. כאשר אתם רכים, וותרניים ומעניקים מעצמכם ללא תנאי, אתם מלמדים אותה שהיא יכולה להמשיך לזלזל בכם. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, כהורים, כמי שאוהבים את ילדינו אהבה ללא גבול וללא תנאים. זה נכון במידה רבה, כל עוד נשמרים כללים בסיסיים המאפשרים התקיימות משותפת ולא פוגענית. אנחנו אכן הורים אוהבים ללא גבול, אך נדרוש מילדינו כבוד בסיסי, התחשבות וציות סביר. זכרו שכאשר אתם נותנים לילדה שלכם לנהל אתכם, אתם מותירים אותה למעשה ללא ההשגחה ההורית הנאותה, ומסכנים אותה בקשיים חברתיים ורגשיים. אני ממליצה לך מאד על פנייה להדרכת הורים קצרה, שתתן לך כלים להשבת הסמכות ההורית שנשחקה. בהצלחה ליאת

שלום רב! בתי בת 7 ילדה יפה מקסימה וחכמה. יש לי בן נוסף בן 8 וחצי. ישנה בעיה עם בתי בערך מגיל שנה. היא אינה מוכנה לישון. רק אם היא מאוד מאוד עייפת היא שוכבת במיטתה ונרדמת לילה שלם. בימים אחרים צריך להפציר ממנה מס' רב של פעמים לישון והיא מסרבת מוכנה לישון רק איתי. זה פשוט מתיש כל תהליך השינה הזה מכיוון שאיני יכולה כל יום לישון בדיוק באותה השעה איתה. מין הזדקקות כזאת שאהיה לידה למרות שאני איתה כל שעות היום. באם תוכלי לייעץ לי מס' עצות. בברכה, שרית

שלום שרית, בתך כבר נמצאת בגיל בו אפשר לצפות ממנה ללכת לישון ולהירדם בכוחות עצמה. הסירוב שלה לישון ולהירדם לבדה אינו נובע מחרדה או צורך אחר כלשהו שהתעורר לאחרונה, אלא כחלק מהרגל בעייתי שאתם מתחזקים מאז הייתה תינוקת. כמו כל הרגל רב-שנים, גם כאן נדרשת 'גמילה', ואפשר שזה יהיה לא קל ולא פשוט. את מציינת שאת מותשת ושאינך יכולה ללכת לישון כל יום באותה השעה יחד איתה. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד: בפועל, זה בדיוק מה שאת עושה כבר שבע שנים... כלומר, מבחינת הילדה שלך, את *כן* יכולה, ולכן הסידור נמשך. אני מציעה לשוחח עם בתך, ולהודיע לה (חד צדדית!) שמעתה לא תוכלי לישון איתה, ושאת מצפה שתיכנס למיטתה בזמן. הבטיחי לה שתשהי לצידה 10-15 דקות, ואז תחזרי לעיסוקייך והיא תירדם בעצמה. תוכלי לציין שאת יודעת שאולי יהיה לה קצת קשה בהתחלה, אבל את סומכת עליה שתצליח בסופו של דבר. מרגע שתעזבי את החדר, אל תרשי לה לקום או לצאת. תוכלי לומר לה שאת מרשה לה לקרוא בשקט במיטתה, או לשמוע מוזיקה שקטה (או כל דבר אחר שקט ורגוע שיעזור לה להירגע ולהירדם). כלומר, השאירי בידיה למצוא את הדרך שלה להירדם בזמנה החופשי, גם אם בהתחלה זה ייקח לה קצת זמן. אם תישארי נחושה ועקבית, איני רואה סיבה שזה לא יצליח. אם תתקשי - פני להדרכת הורים קצרה שתחזק אותך. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, ביתנו בת 3.5 ויש לנו קושי מכיוון שהיא מחקה את הגננת שלה במשחקים עם ילדים אחרים, כלומר נותנת להם הוראות והם לא בהכרח נהנים מכך. כמו כן, בהתנהלות מולנו היא גם מתנהגת כך ואנחנו לא מצליחים להסביר לה את הבעייתיות בכך מכיוון שלדעתה הגננת שלה לא עושה שום דבר לא בסדר.נשמח לקבל את עזרתך בתודה מוטי ורחל

שלום מוטי ורחל, ילדים רבים אוהבים לשחק במשחקי 'כאילו', בהם הם מגלמים דמות משמעותית מחייהם. גננות ומורות בהחלט מככבות ברבים מהמשחקים הללו, וברוב המקרים אין בכך כל רע. בגיל שלוש וחצי החשיבה של בתכם עדיין בעלת מאפיינים אגוצנטריים, ולכן היא מתקשה להבין את נקודת מבטו של האחר או את רגשותיו. כרגע, לא הייתי מתעקשת איתה, והייתי מאפשרת לה ליהנות מהמשחק כל עוד יש לה שותפים משתפי פעולה. כאשר זה קורה מולכם, תוכלו לזרום איתה, אלא אם המשחק גולש מעבר לגבולות ופוגע בהתנהלות היומיומית או בסמכותכם כהורים. תוכלו לסמן עבורה את הגבול ולומר "עכשיו המשחק נגמר, ומי שמחליט זה אנחנו!". בהצלחה ליאת

בתי בת 6,ילדה מאד יפה ומיוחדת המושכת תשומת לב מאז שהיא קטנה בכל מקום שהיא נמצאת. ילדה חכמה מאד ומתנהגת כבוגרת כשהיא בוחרת, בדגש על בוחרת.מסיימת גן חובה בגן קטן, אחרי שבילתה עם אותם ילדים בערך מגיל שנה. במהלך החופש הקרוב אנו עוברים דירה וכל עולמה החברתי עומד להשתנות. לכאורה זוהי סיבה מספקת לבעיות התנהגות וחוסר שקט שהיא עוברת בתקופה האחרונה, אלא שמאז שהילדה הולכת (9חודשים) ומדברת, היא מורדת!! הכל הפוך ודווקא, ללא סיבה מיוחדת. הבית הפך תקופה ארוכה לשדה קרב כי היא מתגרה בכולם וקשה לה מאד לקבל מרות. הגננת המרכזית בגן היא גננת חזקה ואיתה הכל עובד כשורה (כלומר, היא יכולה להתנהג יפה כשהיא רוצה), הגננת חושבת שהיא ילדה נדירה בחכמתה ובהבנת מצבים, מפעילה אותה המון ונותנת לה מקום לבטא את כישוריה הרבים. גננות מחליפות ואחרות שנחשבות יותר "רכות" היא אוכלת וגורמת להן לחוסר ביטחון ולתסכול. היא מנסה לשלוט בהן ובנו, כל הזמן. אנחנו זוג הורים משכיל, בני 45, שנמצא מאחה"צ בבית וזמין לילדים, והיא מקבלת הרבה תשומת לב ואהבה. יש לה 2 אחים מתבגרים, הפרש השנים בינה ובינם גדול וכשהגיעה לעולם הורעפה עליה תשומת לב ואהבה אינסופית וכנראה מוגזמת ששמה אותה במרכז הבית ובלבלה אותה. היא מתנהגת מאד לא יפה עם האחים שלה, לא מקשיבה להם ומאד קשה להם איתה. היא ילדה חכמה במיוחד, מבינה בדיוק מה קורה ולאחר כל פעם שהיא מביאה את המצב לפיצוץ (פעם ביום מינימום)היא יודעת מה לא בסדר וכל כך מצטערת ומבקשת שאעזור לה!! אלא שבכל פעם שהיא ב"סצינה" היא כאילו מתנתקת והדברים לא חודרים אליה. היא רוצה שהכל יעשה בדרכה, וכמובן שהמילה "לא" לא קיימת.מורדת כשצריכה להכנס הביתה ממשחקי אחה"צ, בכניסה למקלחת, בבגדים שבוחרים לה ואפילו באוכל. זה לא היה בגלים, היא מורדת ובעצם ממש מתישה אותנו כבר 5 שנים. אנחנו מאד אוהבים אותה, מאמינים בה, ותומכים בה, אבל ממש קשה לנו. מצד אחד היא מורדת בי ומאידך מאד חשוב לה לרצות אותי, יש בינינו קשר מאד חם ואוהב. חשוב לציין שגבולות מאד ברורים קיימים בבית, מסגרת יומית ברורה, והאחים שלה בגדול מאד ממושמעים עם כל הקושי של גיל ההתבגרות. ה"סצינות" שלה כוללות סרבנות, צעקות, מרדפים בתוך הבית, "דווקות" למיניהם, בכי, למקלחת לרוב נלקחת ב"כח". ניסינו שיטת האסימונים, בכל פעם מחדש, למרות הקושי הרב, מנסים בטוב, מתחילים בדרכי נועם אך...המרד יכול להתחיל מהדקה שהיא מתעוררת. אני יודעת שאנחנו זקוקים לעזרה, בעיקר מחשש שבבית הספר החדש המורה לא תזהה את כל היופי, היחודיות והחכמה של הילדה ומהר מאד זה יגיע למקומות לא טובים. אני ממש מתייסרת ועצובה ובדכ מצבים חינוכיים רק מאתגרים אותי. הילדה מרגישה את זה וזה לא בריא כבר. אני לא ככ יודעת למה אני מפרסמת את זה וברור לי שאני צריכה לפנות לעזרה, אך אשמח אם תמקדי אותי למי לפנות בבחינת ההתמחות שלו..

שלום רב, לעיתים קרובות הורים מתקשים להבין מהי הצבת גבולות נאותה או יעילה, והם מסיקים בטעות שאם הם עצמם (ההורים!) יודעים או מחליטים היכן עובר הגבול - זה מספיק. למרבה הצער, כל עוד הכללים והחוקים בבית אינם נאכפים בהתמדה ועקביות, וכל עוד הילדים מתנהגים בבית כרצונם - הסמכות ההורית בצרות. גם אני מרגישה שהדרכת הורים טובה תוכל לחזק אותך ולהנחות אותך הן ברמת ההמשגה והן ברמת הפרקטיקה, ומי שיוכל לעשות זאת זה פסיכולוג ילדים קליני. אף פעם לא מאוחר ללמוד ולהשתפר, ואני מזמינה אותך להיענות לאתגר. בהצלחה ליאת

שכחתי לציין שאני גרה באזר רמת גן ומכיוון שאני לא ניידת ברכב אשמח אם הפסיכולוג קליני לילדים יהיה באזור רמת גן גבעתיים תל אביב

שלום גלית, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. אפשר לנסות ולהיעזר גם ברשימת המומחים באתר זה, דרך האינדקס "רופאים מטפלים ומרפאות" מצד ימין למעלה. בהצלחה ליאת

אני יועצת של תלמיד מכיתה ט שהגיע אלינו השנה והשתלב במסגרת המובחרת שלנו. במהלך השנה התגלו קשיים עם התלמיד: הישגיו בינוניים למרות יכולות קוגניטיביות מעולות, הירדמות בזמן השיעורים, איחורים בבוקר למסדרים (מדובר במסגרת צבאית). האם מספרת כי הוא כ"כ רצה להיות במסגרת הזאת כי מצבו החברתי הוטב לו- ממצב שבו היה מבודד חברתית למצב שבו הוא מרגיש בטוח ושייך. הרקע המשפחתי: מדובר באם אשר התגרשה בילדותו של בנה. ולפני כשנה וחצי התבשר התלמיד כי אביו נפטר מדום לב. היה קשר מסויים בין התחמיד לאביו וקשר זה נותק. עד גיל שנתיים חיו הוריו של התלמיד ביחד כשברקע היו הרבה עימותים ביניהם. האב היה אלכוהליסט והיה מכה את האם. האם הייתה במקלט לנשים מוכות. ומאז היא כבר לא עם בעלה. כיום מספרת האם שבנה מכור למחשב- הוא מסוגל לשבת שעות ארוכות מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה וזו הסיבה שהוא נרדם בשיעורים. האם מתקשה להציב גבול מול בנה היא מתארת ביעקר את העובדה שהיא אם חד הורית ללא משפחה בארץ. וקשה לה להתמודד עם מתבגר. הוצע לבנה טיפול פסיכולוגי והיא סירבה כי זה יהרוס לו בעתיד כדבריה. לחילופין הוצע לה הדרכת הורים והיא סירבה כי לדבריה הם לא מחדשים לה כלום והיא מבינה שהקשיים של ההורים שם גרועים יותר משלה וזה לא מתאים לה. נראה שהיא רוצה לעזור לבנה אך לא עושה מאומה. היום היא במצב שהיא מוכנה טיפול פסיכולוגי לבנה אך דרך קופת החולים זה יקר לה ודרך המרכז לבריאות הילד היא לא מוכנה כי זה ייפגע בעתידו של בנה. הוסבר לה כי ההתערבות שלי מועילה ככל שתהייה לא תחליף טיפול פסיכולוגי. מה לעשות? הצעתי לה שאקח את הילד לשיחות עימי כדי להניע אותו להגיע לשיחות עם פסיכולוג. ואז היא אמרה לי משפט: מי שלא יודע להתעסק עם ילדים שלא יעשה את זה. זה נאמר בהקשר: הייתה לו מפקדת השנה שהוחלפה במפקד אחר. אותה מפקדת נהגה להתקשר כל בוקר להעיר את התלמיד. ובערב לפני השינה היה התלמיד מתקשר אליה כדי שלא יישאר עד מאחר במחשב ויילך לישון. המפקד היום לא עושה כך. הבעתי את דעתי ואמרתי שזה לא נשמע סביר שהמפקדת תתקשר להעיר את בנה או בלילה לצורך הירדמות. ואז היא זרקה לי את המשפט לעיל. השתדלתי להגיב בצורה עיניינית למרות שחשתי פגיעה ממנה. אמרתי לה: נראה כי בנך זקוק לגבולות מצד אחד ומצד שני ליחס ולתשומת לב. וזוהי דרכו להשיג אותם. עזרי לי כיצד להתנהל מול האם ולסייע לבנה.

יועצת יקרה, מקווה שתרשי לי להעיר הערה, עד שתגיע הד"ר ותגיב. אם הייתי האמא, או אם הייתי הילד, הייתי כניראה מצליחה לזהות את עצמי בלי בעיה דרך שלל הפרטים שכתבת.... להבא- קצת יותר זהירות, בעיקר בסיפור חיים כזה שדורש חיסיון. מספיק שמישהו מהם יקיש כמה מילות מפתח מהודעתך בגוגל והודעה זו תעלה בין הראשונים. גם אם רק בעוד כמה שנים. מה שניכתב נישמר כאן להרבה שנים. מקוה שלא היבהלתי. שבת שלום

בתגובה להערתך, עליי לציין שהפרטים שנמסרו בהודעה חלקם שונו וחלקם נוספו כדי לשמור על זהות התלמיד והאם. מבחינה זאת אל לך לחשוש כיוון שידוע לי הייטב חוק שמירת הפרטיות והחיסיון. לכן מלכתחילה הנתונים שהוצגו אינם מסגירים את הזהות. תודה על הערתך אך אינני זקוקה לה.

שלום רב, אחד הדברים שהופכים את החינוך והטיפול בקטינים למורכבים וקשים, זו העובדה שהם נתונים עדיין בחזקתם של ההורים, שלא תמיד חושבים ומתנהגים בהתאם לציפיות המטפל/המערכת. כדי שהילד באמת ירוויח ויתקדם, חשוב ליצור ברית של שיתוף ואמון בין הצוות לבין הורי הילד, גם אם זה נראה לעיתים בלתי אפשרי. מהדברים שלך, אפשר לחוש שאמו של הילד נמצאת במצוקה ובמשבר אמון, ולכן אני מציעה לסגת מהעמדה השיפוטית, ולגייס עמדה מכבדת וחומלת כלפיה, גם אם משאלותיה נראות בלתי ריאליות. אחרי הכל, מי מאיתנו - האימהות המותשות - לא הייתה רוצה שתהיה איזו מפקדת שתתקשר כל בוקר להזניק את הילד הסרבן שלנו ממיטתו? הבקשה כשלעצמה משקפת את הייאוש, המותשות וחוסר האונים מול המתבגר שקצת 'מתברדק' לאחרונה. אני מציעה לך לנסות לגייס עמדה חדשה מול האם, המזמינה אותה לחשוב יחד איתך מה באמת יכול לעזור לה כרגע. נסי להיות אוהדת כלפיה ולא מאשימה, ולהבין ש'להציב גבול' זו מלאכה קשה מאד. נדמה לי שאם תצליחי להיות אמפתית ואוהדת כלפיה, יפחת הצורך שלה להתגונן ולתקוף, ואז אולי תגבר הנכונות להיעזר. זכרי שנסיבות החיים הקשות שחוותה אם כזו עלולות להפוך אותה לחשדנית, עייפה ומתגוננת. אני מניחה שזה לא משהו אישי נגדך. כדי שתיווצר ברית ביניכן, עשי הכל כדי להרויח מחדש את אמונה?. את מוזמנת לעדכן איך הולך. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה שלמדה בכיתה ז באולפנא החליטה לעזוב שם כי לא הסתדרה עם הדת ולכן הגיעה למקיף אחר. שם למדה זאת השנה השנייה. לצערי ביתי מבטיחה לכולם הבטחות שהיא רוצה ללמוד במקיף ולהצליח אך כל פעם הבטחות אלה מתבדות. גם למחנכת שמשוחחת עימה איספור פעמים וגם עם היועצת ועם מנהלת הבית. חשבו שיש לה קשיים לימודיים אך על פי איבחון של מורת שילוב אין קשיים לימודיים. יש בעיה של חוסר מוטיציה ללמוד. בשיעורים המחנכת מספרת שהיא כל היום במראה ובפלאפון. לא מרוכזת. ניראה כי כשהחבל מתהדק סביב צווארה של ביתי היא פתאום מבקשת הזדמנות שנייה ורוצה להישאר ללמוד. בבית הספר חושבים שמוטב שתלמד מקצועי. מה לעשות?

שלום רב, להערכתי נדרש אבחון פסיכודידקטי מקיף, לאיתור הקשיים האקדמיים והרגשיים. עם כל הכבוד למורות השילוב, ניסיונן המקצועי (המצויין כשלעצמו) אינו יכול להוות תחליף לאבחון מסודר, שיכול להצביע על מקורות אפשריים לקושי (יהיה זה רגשי או אורגני). חוסר מוטיבציה ללמידה, יכול גם הוא לשקף מצב רגשי, שנוצר בעקבות חוויה מתמשכת של חוסר הצלחה. פנו לאבחון מסודר ופעלו בהתאם להמלצותיו. בברכה ליאת

ביתי הצליחה תמיד גם ביסודי וגם בכיתות ז-ח. בכיתה ט חלה חוסר מוטיבציה לכן להערתך חוסר המוטיבציה אינו נובע מאי הצלחה אלא מהעובדה שהלימודים אינם בראש מעייניה וכל עיסוקה הוא בעצה בלבד. יש בי נטייה להסכים עם בית הספר שבאמת עשה מאמצים לגייס אותה ללמידה: תגבורים לימודיים, עזרה פרטנית, שיחות עם מחנכת ויועצת שבהם לא שיתפה פעולה. אפילו שיחות עם פסיכולוג בית הספר הציעו לה אך סירבה. כניראה שגם לאיבחון שדיברת עליו תסרב. אולי בכל זאת מוטב שתצא למסגרת עמלנית ?

בני למד בכיתות ז-ח בבית ספר מקיף אחד ובעקבות מעבר דירה עבר למקיף אחר קרוב יותר. בבית הספר הקודם היו בעיות ביקור סדיר וכן בעיות קשב וריכוז. לא שלחתי את בני לנויירולוג כי לא רציתי שיסתובב בבית כמו זומבי. במקיף השנה בעיות ההיעדרות נמשכו והוחמרו -בתעודה של סוף שנה היו לו מס' נכשלים רב מאוד. ונאמר לבני שיננו צפוי להמשיך ללמוד במקיף בשל העדרויות מרובות, והשגים נמוכים. בני אומנם סיפר שיש לו התנתקויות בשיעורים אך לאחר שיחה עם פקידת סעד בעניין שאפרט בהמשך הוחלט לקחת אותו להערכת מצב פסיכיאטרית. העיניין הוא שבמחצית השנה השנייה סיפר בני ליועצת שהוא חווה בילדותו בגיל 3 מעשה סדום על ידי בן זוגי שהתגורר אז בביתי והיום כבר לא. היועצת פנתה לפקידת סעד- לדבריה אמרה לי שיש עליה חובת דיווח- לא כ"כ ברור לי מה זה? ולכן הפקידת סעד אמרה שבני יקבל טיפול פסיכולוגי בהקשר המיני על החוויה שעבר. הוא גם סיפר לה שיש לו מחשבות אלימות על אנשים בזמן השיעור ומחשבות מיניות עליהם. זה לוקח כ"כ הרבה זמן שבני לא קיבל טיפול פסיכולוגי ובינתיים מאז שסיפר את זה ליועצת חלה החמרה בתיפקודו-יותר היעדרויות יותר השגים נמוכים. יצויין כי בני מבקש הזדמנות נוספת ללמוד במקיף ולשפר הישגיו ונוכחות. בית הספר מסרב לכך ורוצה עבורו בי"ס מקיף אחר. מה לעשות?

שלום רב, כרגע, אם ברצונך לסייע לבנך, אני מציעה לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים המעורבים בעניינכם, ולאפשר להם לעזור לו. ההישגים בביה"ס הם חלק צר מתמונה רחבה יותר, שככל הנראה מורכבת ומדאיגה יותר. "הזדמנות נוספת" זו בקשה נוגעת ללב, אך אם אין מאחוריה התגייסות אמיתית ונכונות לקבלת עזרה וטיפול, ספק אם היא תספיק. עשי כל שביכולתך כדי לזרז את הסיוע הטיפולי לבנך, שזה כולל טיפול פסיכולוגי רגשי, ואולי בכל זאת סיוע תרופתי בעצת נוירולוג או פסיכיאטר ילדים. חשוב לציין בהקשר זה שילדים ומתבגרים רבים נעזרים בטיפול תרופתי, והם אינם מסתובבים כמו 'זומבי', אלא מתפקדים היטב ומממשים את הפוטנציאל שלהם (דבר שלא הצליחו לעשות ללא התרופה). איכשהו, ההימנעות מטיפול עלולה להסב נזק גדול בהרבה מתופעות לוואי אפשריות אחריהן ניתן וצריך לעקוב. בהצלחה ליאת

שלום, ביקשתי מבת שרות לאומי שתכתוב בשמי כי אני עולה חדש ממוצא אתיופי. עליתי לארץ לפני 3 שנים. הסיפור שלי הוא כזה: כשהייתי בן 3 וחצי אמו נפטרה ומאז אבי עלה ארצה והקים לעצמו משפחה המונה כיום 3 ילדים. בינתיים דוד שלי גידל אותי באתיופיה במסירות ובנאמנות ואני חב לו על כך תודה רבה. כשכבר גדלתי עליתי לארץ בלית ברירה והצטרפתי למשפחתו של אבי הכוללת את אימי החורגת. בבית הספר למדתי באולפן עברית מתמטיקה ואנגלית. בשנה השלישית ללימודיי הודיעו לי בבית הספר כי אני לא ממשיך למוד שם יותר. כיום אני בכיתה ט בן 17. לצערי נאמר לי ולאבי שאני מתקשה מאוד בקליטת השפה העיברית, לא מתקדם באנגלית ובמתמטיקה ולכן מוטב שאלך לבית ספר מקצועי. מאוד קשה לי עם זה- הקליטה שלי בארץ ובבית הספר בפרט לא היו קלים עבורי. היה לי קשה להסתגל לתרבות בארץ ולהרגלים הישראליים. יותר קשים לי הגעגועים לדודי ולמשפחתי באתיופיה. גם להיכנס למשפחתו של אבי לא היה קל. מה לעשות? נאמר לי שההחלטה הסופית תועלה לדיון בעירייה. אני רוצה להישאר אך מודע לכך שקשה לי באנגלית ובמתמטיקה. עזרי לי

שלום יהודה, אשמח אם בת השירות הלאומי תוכל ליצור קשר עמי 052-3106667 ליאת

שלום. בתנו אובחנה כמחוננת בהליך הרגיל של הבחינות ולומדת במסגרת יום העשרה שבועי. היא בכתה ה'. הילדה הייתה בנסיגה השנה. נהיה לה לא כיף בכתה הרגילה, היא ממש אחוזת פחד מהמורה וחברתית גם לא ממש היה נעים לה השנה.השנה גם המחנכת בכתה, איך לאמר, לא מקלה איתה. היו משפטים כמו: "אם את לא מסוגלת להשלים החומר אולי כדאי שלא תלכי ליום העשרה" ניסיתי לדבר עם המחנכת פעם ועוד פעם אך יש שם התנגדות מובנית. המחנכת ממשיכה עם הכיתה שנה שלישית. הנושא של לנסות לעבור כתה לא רצוי על הילדה וגם לנו לא נראה בהכרח כפתרון אפשרי או טוב. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את הילדה והאם יש איזה שהיא מסגרת תומכת חיצונית או מלמדת שניתן להיעזר בה בקשיים כאלו של ילדים מחוננים?

שלום רב, לצערי, לא הצלחתי להבין באילו קשיים מדובר: האם אקדמים? רגשיים? חברתיים? ביטויים כמו "לא ממש כייף" או "לא ממש נעים בכיתה" משקפים את החוויה שלה, אך אין בהם כדי למקד או לרמוז על מקור הקושי. התוכל לכתוב מעט יותר? ליאת

בני הבכור בן 3, ויש לו אח קטן כבן שנה. הוא מאד בוגר לגילו אבל גם עדין, רגיש, וחלש פיזית. בגן הוא יותר מתבונן על הילדים מהצד ומשחק לבד או עם ילד אחד, ומתרחק מהמולה. כאשר ילד אחר חוטף לו משחק או מרביץ לו הוא בוכה ונעלב (גם מילדים הקטנים ממנו בהרבה). אף פעם לא ירביץ חזרה או יחטוף חזרה המשחק. בגינה אם הוא עולה על מגלשה וילד אחר מגיע - הוא פשוט ירד. הוא לא אוהב להיות במקום עם הרבה ילדים וגם ההסתגלות לגן היתה לו מאד קשה. רק בבית הוא יודע להיות שובב (אבל תמיד זהיר) ואפילו להרביץ לאחיו הקטן ולחטוף ממנו צעצועים. הוא גם מאד מרצה, תמיד עושה מה שהגננת אומרת והראשון לעזור לה. כשעושה משהו תמיד יקרא לי לקבל פידבק. עם ילדים אחרים- הוא יחלק ממתקים אפילו אם לא ביקשו ממנו. הוא מאד רגיש לסביבה (לדוגמא יפריע לו אם ילד בוכה, או שמישהו יושב לבד), וגם ותרן גם כלפי עצמו (אם לא מצליח משהו, הוא פשוט יפסיק) וגם כלפי אחרים (אם מישהו יבקש ממנו צעצוע שהוא משחק בו - הוא מיד יתן לו. אני מפחדת שהוא יהיה ילד מרצה ועדין מדי, שלא יעשה מה שהוא רוצה, שיהיה פרייאר ויוותר ולא יעמוד על שלו, שילדים ינצלו את טוב לבו ואת העדינות שלו, ושגם כלפי עצמו הוא יהיה ותרן ולא ישיג את מה שרוצה. מה לעשות ? ובהקשר זה - האם עדיף לשים אותו במסגרות מגוננות (כגון גן עם מעט ילדים, יותר קטנים ממנו ועדינים) או דווקא להיפך, לשים אותו בגן מגוון עם הרבה ילדים, שהוא לא יהיה בין הגדולים ?

שלום איילת, ילד מרצה הוא ילד שמאמין בטעות שהתנהגות שאינה נדיבה ו'מושלמת' מסכנת אותן באובדן האהבה וההערכה מצד המבוגרים. לפעמים, כמובן מתוך רצון טוב, אנחנו נוטים לשבח ולהתפעל בצורה מוגזמת מהילד הטוב והחמוד, עד כי הוא הופך תלוי מאד באספקה מתמדת של הערצה והתפעלות, ופוחד לאבד את יוקרתו ברגע. לכן, נדמה לי שהשאלה איזה גן מתאים לו אינה השאלה החשובה כרגע, אלא איך מחלצים אותו מהנישה המחייבת של הילד המושלם. כאן יש לכם תפקיד מרכזי, כמאמנים ראשיים. העובדה שבבית הוא שובב ואפילו קצת מרביץ וחוטף, מספקת הזדמנות לבחון באומץ את תגובותיכם - האם אתם כועסים מדי כאשר הוא ככה? האם אתם מענישים אותו על התנהגות שובבה? האם לחילופין, אתם נוטים להתפעלות-יתר מ"כמה הוא מקסים, משתף פעולה ווותרן"? נדמה לי שנדרש כאן איזון ושכל ישר, כדי לחזק באמת את מה שחיובי אצלו, אך לא יותר מדי, כדי שירגיש אהוב ומעורר התפעלות גם כשהוא מרשה לעצמו להיות מעט יותר 'דחפי', אגרסיבי ודעתן. כאשר הוא בא לקבל ממך פידבקים, נסי להימנע מ'תרועות' והגיבי בצורה מותאמת ומתונה. חשוב שילמד להתמודד גם עם ביקורת, אך לא כזו שתגרום לו להמשיך ולהתאמץ להבריק. איזון הוא שם המשחק. לשאלתך לגבי הגן, איני רואה דרך לשלוט באופי ובטמפרמנט של ילדי הגן, ולכן לא הייתי משאירה אותו במסגרת מובהקת של ילדים קטנים או גדולים מדי. הייתי מציעה לאפשר לו להתמודד עם בני גילו, ולבחור את הגן עפ"י איכותו הכללית. בברכה ליאת

אין פה ספק בכלל ,אני מרגיש שונה מהנורמה,בהמון דפוסים,אבל בעיקר בקטע החברתי. לפני שבוע בערך הובחנתי כADHD,אבל אני יודע ב100% שהבעיה מלווה אותי מגיל ילדות צעירה מאוד ופשוט הוזנחתי מבחינה טיפולית.עם הADHD אני עם הפרעה רגשית מגיל קטן מאוד ,אמי הייתה מתארת אותי כמרדן ו"בעל אופי לא טוב" כל הזמן.זה התחיל מכך שעם היא לא הייתה אומרת איזה מילה מסויימת שאני רוצה שהיא תגיד,למשל יצאתי מטיפול שיניים ואמרתי לה שתגיד את "המילה" אבל היא לא ידעה על מה אני מדבר..אז עד שהיא לא אמרה את המילה שהתכוונתי לא נתנתי לה להמשיך ללכת.כמובן שאני התכוונתי למילה כל הכבוד,וכך היא הייתה מתעצבנת ולא מבינה מה קורה איתי והייתי פשוט בורח ואחרי כמה דקות חוזר בוכה..אני בכוונה הולך אחורה כדי שתקבל תמונת מצב כללית.דוגמת המקרה הזה היא לגיל 7-8 בערך ואני אתן עוד דוגמא.באותם גילאים בערך 6-8 ,עם אמא שלי הייתה הולכת עם חברה שלי ואני הייתי איתן,הייתי רוצה שהיא תקשיב רק לי שאני מדבר ועם זה לא היה ככה הייתי מתחיל לבכות .וכל מיני דברים כאלו שהיו קוראים.אמא שלי עברה המון סבל בחיים עד לשלב שהייתי בגיל 6 ואחרי 4 ילדים לא היה לה ממש כוח נפשי להתמודד איתי ועם כל הבכי ה"לא מוסבר שלי" ..שהייתי בגיל 10 בערך כל פעם שהייתי בוכה בבית היא הייתה מאיימת "אני יביא עליך את אחיך הגדול" ..וזה ממש לא שאמא שלי אמא רעה,היום אני מדבר עם אמא שלי על הכל וכל הזמן אמא שלי הכי דואגת לי שאפשר.פשוט בגלל שאבא שלי היה נרקומן ובכמה שלבים בחיים שלי הוא היה בכלא,ובכמה שלבים היה בבית..כנראה זה גם הוסיף לבלבול ,אבל קיבלתי דמות אבהית מאוד רעה,שרק לפני שנתיים אמא שלי החליטה להיפרד ממנו ולא עשתה זאת כל השנים בגלל פחד.בכל מקרה,ככל שעברו השנים והגעתי לגיל 10-12 ,נהייתי יותר רגיש לכל דבר,כל יום שהייתי חוזר מהבית ספר הייתי עושה בדק בית בראש וחושב מה לא היה בסדר ונכנס לעצבות מי זה,וזה עוד ביום שנחשב לטוב,ביום שקרה ממש משהו כמו -מישהו ניסה לרדת עליי,הייתי כל הזמן חושב על זה בבית וזה היה מכניס אותי למצב רוח לא טוב..וככה כל יום.בקתופת הבית ספר היסודי הייתי תלמיד מצטיין ונחשבתי על ידי המורים כחכם הרבה מעל הממוצע.אבל הייתי הילד כמעט הכי לא מקובל.היו לי 2 חברים בערך ,והייתי מעביר את היום במחשב ובטלוייזיה ולעיטים בלימודים,(אף פעם לא היה לי כח ללמוד בבית). בתחילת תקופת החטיבה קיבלתי קצת עזרה חברתית והצלחתי לפתח תדמית מקובלת אבל עם זה באה הירידה בלימודים שלי,ואחרי שנה שנתיים התדמית המקובלת ירדה,כי היא לא באמת הגיעה לי,לא ידעתי איך לתפקד חברתית מאז ומעולם ומהר מאוד עלו על זה.עם מישהו מנסה לרדת עליי,לעקוץ אותי,אפילו ממש בצחוק ,האדם היחיד שלא יראה על הפנים שלי שאני נפגע זה עיוור.כל הזמן אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לרדת עליי אני יגיב בתוקפנות ,וגם עם אני מחזיר ירידה שתיים שלוש ,הכוח נפשי שלי יורד ואני עומד לבכות.היו לי תקופות בחיים שהייתי בודד..הייתי יושב במחשב מעל 7 שעות ביום.. היום שאני מסיים כיתה י"א יש לי קבוצת חברים שאני יוצא איתם בערך שנתיים.כל הזמן היינו 5 חברים ועוד כמה בנות.אבל באופן מצחיק הבנות למשל רואות את החבורה כהן והארבע בנים ללא אני.אני לא בן אדם רע,ומגיע לי להיות אהוב ולהיות חלק דומיננטי,אבל זה פשוט בעיה בי.יש לי לפעמים קצת חרדה חברתית,אבל אני מאוד מאוד שואף כל הזמן להתנהג בספונטיניות וביכולות החברתיות של חבריי שבעיניי הם כבר בלתי אפשריות אחרי כל כך הרבה מאמצים ונסיונות להעתיק.בסופו של דבר רק לעיטים רחוקות אני דוחה יציאות ומתגבר על המעין חרדה חברתית ..ומגיע בביטחון בכל פעם שיש "ישיבה"(כלומר שיושבים כל החברה)..אבל הביטחון שלי יורד בצ'יק,הרמז הדקיק ביותר לגינוי מצד הזולת מוביל אותי למצב שאני עוד שניה בוכה,זה כמובן בהדרגה,יש מצבים שאני אחרי זה שותק כמה זמן ואז משתדל שלא יראו עליי.. כיום אני בסופו של עניין לא אדם בודד.אבל ברוב המקרים אני צריך להתקשר לחברים כדי לשאול עם יוצאים.כי אנשים לא רואים אותי כדמות חשובה בעיניים.אני יודע שמה שאני אומר עכשיו מצביע על דימוי עצמי נמוך,אבל אני פשוט בן-אדם לא מעניין.אני יכול לשבת על שיחה עם חבר ולבדר על דברים שקרו לי וכו',אבל גם אז אני מסביר את זה בצורה מעורפלת לחלוטין,הרבה פעמים מגמגם בזמן הדיבור .. עם הזמן פיתחתי כל מיני דפוסי התנהגות , למשל,כשאני בחברת ילדים מסויימת אני אוטומטית מחפש דמות מסויימת שנוח לי אותה יותר ,ואני לא יכול להתסגל לחברה עם אחד הילדים שאני מחפש בח'ברה הזאת לא נמצא. הרבה מאוד פעמים אני שואל את עצמי-"מה אותו ילד היה עושה" .. זה למעשה כל הזמן,נראה לי.."מה הילד המקובל והכל כך מצליח חברתית היה עושה עכשיו במקומי"איך היה מתנהג" "איך היה מגיב" אז מן הסתם שהדימוי עצמי שלי נמוך,אבל זה כתוצאה מכך שאני כבר נואש ולא יודע איך להתנהג,למשל לפני שנה הייתי יותר פעמים נמצא במצב שאני יושב עם חברים ,אבל נראה המום כזה,ואז נגיד מישהו היה אומר -"איזה חמוד לירון" וזה הדבר שההיה הכי שנוא עלי בעולם!הייתי ממש מסמיק ונעלב אבל עושה הכל כדי שלא יראו,ועל כל דבר כדוגמה הזאת הביטחון שלי יורד ל0,כמו מצב שאני אוזר הרבה ביטחון לספר לכולם משהו,נגיד משהו מצחיק,והוא מתקבל בצורה שלילית,זה פשוט מוריד לי את הביטחון ל0,ואין אצלי דבר כזה ביטחון מצתבר,שנגיד עם בתקופה האחרונה כמה פעמים סיפרתי בדיחה או משהו כזה וכולם צחקו,אז לרגע הביטחון עולה ,אבל יום אחריי גם עם אני יגיד לעצמי כל הזמן תיזכר בזה שהצחקת וכו',עם הדברים שאני אומר מתקבלים בצורה שלילית על ידי החברה אני ממש מתכנס עצמית והביטחון שלי יורד ל0.ואז בד"כ במשך רוב הערב אני נשאר שקט. ברור במיליון אחוז שהבעיה היא בסופו של דבר אצלי,חבריי הם לא אנשים רעים,והם אוהבים אותי כחבר,אני פשוט מרגיש שאני פראייר שאני נמצא בקבוצת ילדים כזאת מקובלת ולא מנצל את זה..לא הופך להיות בעל יכולות חברתיות וספונטיות ודיבור משוחרר והכל כמו ארבעת החברים האחרים.בלי שום קשר כל הדברים הללו מתבאטים בכיתה וביום יום. אגב,דבר חשוב נוסף,תמיד שאני מדבר - אני תמיד מרגיש שכל העיניים אליי.באופן קבוע ותמידי..הייתי אצל פסיכאטרית ודיברתי איתה פחות או יותר על כך,והיא אמרה ששיחות עם פסיכולוג יעזרו לי,אבל אני מרגיש שהבעיה היא אצלי במנגנון המוח,בגלל הפרעת הקשב והריכוז הזמן תגובה שלי סופר איטי,וכל הזמן יש לי הרגשה שהמוח חושב לאט,אני מרגיש עייף כל הזמן..כל הדברים האלה..ובינתיים בכמה טיפולי סוגי רטלין לא הרגשתי שיפור. אני חושב גם שיש לי בעיית חרדה,שאני כל הזמן חושב מה יגידו אחרי מה שאני אומר,והרבה פעמים פשוט בסופו של דבר לא אומר את הדבר..או שאינ הולך למקום..אני חושב הרבה צעדים קדימה מה יקרה,שאני יבוא מה אני יגיד..איך זה יתקבל..ואפילו לפני שבוע הייתי במז'ור דיפריסיון שדי עבר אבל המצב רוח שלי נשאר לא טוב בתקופה האחרונה ובאופן כללי המצב רוח שלי לא יציב.זה לא שאני במניה דיפרסיה,אלה שפשוט לפעמים אני במצב רוח לא טוב מסתם גם עם היה לי יום שהוא טוב בבית ספר.. אבל בכל מקרה עד היום כל יום אחרי בית ספר אני בכוח מחפש את הדברים הלא טובים ולתת לעצמי עליהם ביקורת. לסיכום-גם עם אין לי הפרעה פסיכאטרית,נפשית וכו'..שאני בסה"כ בןאדם שמשקיע בטיפוח שלו ונראה טוב מאוד,אבל יש לי בעיה בתפקוד וביכולת החברתית ואפילו שאני פתוח לחברה אני גרוע . הדיבורים שאני מוציא הם כל הזמן קשורים לנושאים שאחרים העלו..ואני רק כל הזמן משתדל לצחוק ולהראות שאני בעניינים!כדי שלא יגידו מה קרה אני המום או שקט..כי אני לא ילד מופנם!ואני משתדל לשדר כל הזמן ביטחון אבל..על מי אני עובד?כולם רואים עליי את הביטחון העצמי הירוד..ובאותו הקשר של מה שאמרתי שאני רק מצתרף בשיחות לנושאים..גם שאני מנסה להעלות נושאים הם בדרך כלל לא מתקבלים ,או כי אני פשוט לא יודע להגיד את הדברים במקום ,או שזה בגלל הצורה שאני אומר אותם.שעם לפעמים נשמע רעד בקולי שלי או משהו כזה.ובגלל תחושת הניתוק החברתית שלי,זה או שאני לא אומר כלום,או שאני אומר דברים,אבל צוחקים על הרבה דברים לא קשורים שאני אמור.ואין לי מושג למה אני אומר אותם.שאני במצבי לחץ כמו מישהו ניסה לרדת עליי בצחוק אני בכלל לא שם לב למה שאני אומר ואומר דברים שאחרים צוחקים עליי. אני יודע שיש פה הרבה בלאגן,ואני בעצמי מבולבל,אבל מעבר ל-להגיד לי שאני ילד לפסיכולוג ויקבל איבחון וכו' .האם לדעתך יש פה משהו מעבר לסתם עוד איזה הפרעת קשב וריכוז והפרעה רגשית?אני משתוקק נואשות לשינוי!מקווה שתוכל להחזיר לי תגובה הולמת ולא משהו קצר ושלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים.תודה מראש !!!!

שלום לך, אתה מבקש "תגובה הולמת ולא משהו קצר שלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים", ואני תוהה איזו תגובה תוכל לעזור מכאן, ממרחק, מול חוויה כל כך נואשת וכל כך מורכבת של בדידות, חוסר שייכות וחוסר יכולת. אני לא יודעת מה כתבו לך בפורומים אחרים, ואיזה סוג של שינוי אתה מבקש לעצמך בעקבות עצה באינטרנט. אני נוהגת לומר בהומור, שאם היו לי פיתרונות קסם של פגישה אחת (או תשובה אחת בפורום) כבר מזמן הייתי מיליונרית שלא צריכה לעבוד... אתה פורש כאן סיפור חיים לא פשוט, שגבה ממך מחירים כבר בילדות המוקדמת. כבר אז רצית (מאמא) שתגיד את "המילה" הנכונה, אולי קצת כמו שאתה מבקש ממני עכשיו. וכנראה שאמא לא תמיד הצליחה לדייק, גם כי לא ידעה, וגם כי לא תמיד אפשר. אחת הבעיות, כמו שאני מרגישה מקריאת הדברים, זו הנטייה שלך לפרש מצבים, אמירות והתנהגויות של הזולת באופן שלילי, שאינו מכבד אותך, שמזלזל בכבודך, ושאינו רואה באמת את מה שאתה רוצה וצריך ברגע נתון. אני משערת שקיים פער בין האופן בו אתה תופס את הסיטואציה לבין מה שקורה בפועל, אך אין בכך כדי לשנות את החוויה הקשה שלך, שהולכת ומחריפה ממפגש למפגש. כאשר לכל אלה נוספות גם הפרעת קשב וריכוז, אשמה ובושה סביב הישגים נמוכים (למרות האינטליגנציה הגבוהה שניכרת מהכתוב כאן!), אולי גם סביב אבא נרקומן לשעבר, ותחושות של חוסר ערך ונחיתות בהשוואה לאחרים - התמונה הופכת להיות קשה. לכן, לא נותר לי אלא להסכים עם הפסיכיאטרית, ולהמליץ לך על פנייה לטיפול מסודר, שעה או שעתיים בשבוע, בעזרתן תוכל (יש לקוות) להשביע את הרעב העצום לאוזן קשבת, להכלה וקבלה, ולבסס תפיסות מציאותיות וחיוביות יותר ביחס לעצמך, ביחס לסביבתך החברתית וביחס לעתידך. זאת העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, ואני מפצירה בכך לא לוותר ולהילחם על השינוי. בהצלחה ליאת

אני ממש בשוק שבאמת הצלחתי לקבל תגובה משביעת רצון. קודם כל תודה על הקריאה,ועל התגובה ,ועל פינוי הזמן! כל מה שאת אומרת נכון מאוד,ונגע לליבי ברמה שאני לא יכול לתאר,אני עד היום מחפש את "המילה" הנכונה תמיד,כפי שאמרת .. יתכן וקיים פער בין איך שאני תופס את הדברים לאחרים..ובגלל זה אני מעיד על עצמי שאני מרגיש שונה. מצד אחד בכל מקום בו אני מדבר על הקשיים ופותח את הלב תמיד אומרים לי עד כמה האינטילגנציה שלי גבוהה מאוד,אבל השאלה עם שיחות עם פסיכולוג ..ולהסביר את המצב הנפשי שלי..זה מה שבאמת יעזור?רק מלדבר?אז אולי תהיה הקלה מסויימת שפתחתי את הלב,ובכך שאני מכיר בבעיה,אבל אני פשוט -מת לשינוי.כל הזמן שאני נפגש עם החברים אני מקנא,מנסה לחכות אותם ויוצא עוד יותר גרוע.מנסה לדבר עם הבנות בקצת לעג כמו שהם עושים ואני עוד יותר נבוך מכך ויוצא מפגר. איך בןאדם שאולי קצת מפרש סיטואציות בצורה אחרת מהזולת?האם יש לזה שם של הפרעה?,כי בוא נגיד שזה לא שמעיק לי,אבל יכול להיות שזה מקור הבעיה?וברגע שזה יפתר הכל יפתר?ואני יכול להתנהג בצורה שלי ובאישיות שלי,אבל בדומה לאחרים? ובקשר לכך שאת אומרת שאת מסכימה עם הפסיכאטרית,האם את שוללת טיפול תרופתי?וטיפול קוגניטיבי? (לא שאני בעד טיפול תרופתי ..)

אני בת 18 וההורים שלי התגרשו לפני 5 שנים בערך.. אין לי קשר אל אבא שלי כי אני פשוט לא מסתדרת איתו, הוא מחליף חברות כל שנייה וברגע שיש לו מישהי היא מרכז העולם והמשפחה הביולוגית שלו כבר לא שווה כלום, אחרי כמה פעמים שספגתי את זה החלטתי שלא עוד והוא כלום מבחינתי, הוא מודע לכל התחושות שלי ואפילו לא מנסה לשנות משהו בגלל האגו הגבוה שלו. אני די שלמה עם זה. גם היחסים שלי עם אמא שלי לא מדהימים, אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר איתה ולהיות גלויה איתה כי היא פשוט אטומה אליי ואף פעם לא היינו בקשר טוב וזה משהו שאי אפשר לשנות עם כל הניסיונות. היא מתנהגת אליי כמו אל ילדה קטנה, לא מכבדת את הפרטיות שלי ועוד.. גם שאני מעירה לה זה ישר מתפתח לריב ואני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. זה גורם לי להרגיש רע 24 שעות ביממה שאין לי דמות הורית כמו לכולם, שאני יכולה להיות פתוחה ולשתף אנשים מבוגרים ממני במה שקורה לי בחיים. אני באמת לא יודעת מה אני יכולה לעשות עם זה כבר.. מה שבטוח שהורים הם לא.

שלום רב, עצוב לשמוע שנערה בגילך מרגישה כ"כ לבד, בלתי נראית ובלתי מוכלת ע"י הוריה. למרות שציינת (בקשר לאבא, אמנם) שאת די שלמה עם זה, נדמה לי שאף פעם לא משלימים באמת עם חוויה של ננטשות והפניית עורף. ובכל זאת, אני רוצה להאמין שהורייך (גם אם אינם מצטיינים מאד כרגע) אוהבים אותך ואינם רוצים להזיק לך. נדמה לי שאם תעשי סקר מהיר בין חברותייך, תוכלי לשמוע טענות מטענות שונות כלפי ההורים, פשוט כי זה חלק מהגיל, ומנטייתם של מתבגרים למרוד בכל מה שמייצגים ההורים, לראות אותם באור לא מחמיא, ולהאמין שאין באמת עם מי לדבר. מבלי להכיר לעומק את הנסיבות שלך, אוכל לנחם אותך ולהזכיר לך שאת נמצאת על סף חייך הבוגרים כאדם עצמאי. הרבה פעמים, רק אחרי היציאה מהבית (לצבא, לשירות לאומי או לדירה שכורה) לומדים להתבונן באור חדש על ההורים, וללמוד לסלוח להם גם על הטעויות שעשו. מקווה מאד שכך יהיה גם אצלך. כרגע, אני מציעה לך לעשות מאמץ למצוא לעצמך אוזן קשבת, אצל חברה טובה, קרובת משפחה, יועצת ביה"ס או אפילו פסיכולוג/ית (אם תצליחי לשכנע את אמך לאפשר לך טיפול). יש גם לא מעט פורומים וקווי מצוקה המכוונים לבני נוער שחווים בדידות ובלבול. זכרי שאת החברה הכי טובה של עצמך, ובכוחך לשפר את איכות חייך בצורה משמעותית, אם רק תקחי על כך אחריות. שולחת לך כוח ותקווה, ומחזקת אותך לקראת שינוי ועצמאות. ליאת

יש לי ילד בן 8 וחצי, לפני כמה ימים הוא החל לומר שמתרידים אותו כל מיני דברים בראש, בהתחלה זה היה שיש לו סודות והוא לא יכול לשמור סודות וזה משגע ומתסכל אותו. זה הגיע עד למצב של בכי ושאני אקח אותו למישהו שיוציא לו את הסודות מהראש. מאד נלחצתי ושאלתי אותו אם קרה לו משהו אם עשו לו משהו שלא היה לו נעים ושאסור לעשות, התשובה שלו היתה שלא והוא יש לציין ילד עם אינטיליגנציה מאד גבוה ומבחין בין דברים שאסור ומותר. אחרי יומיים הוא דיבר עם אחותי ואמר לה שכשהוא יושב בכיתה מתחשק לו פתאום לקלל את המחנכת שלו שהוא מאוד אוהב, הוא מודע לכך שזה לא הגיוני אבל אומר שהוא לא שולט על המחשבה הזו, אח"כ הוא אמר לה שכשהוא נמצא בחברת ילדים פתאום יש לו מחשבה שהוא רוצה לגעת באיברים האינטימיים שלהם. הוא מאוד מוטרד מהמחשבות האלו הוא טוען שזה לא מניח לו והוא יודע שאלה מחשבות לא טובות. אשמח אם תחזרי אלי עם תשובה מה עושים במקרה הזה. תודה סיגל

שלןם סיגל, מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. מהתלונות שלו עולה ניחוח "טורדני-כפייתי" (סוג של הפרעת חרדה, המלווה בטורדנות חשיבתית ובטקסים כפייתיים), ואפשר לטפל בזה בפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית, עם או בלי סיוע תרופתי. זו הפרעה שכיחה מאד, ולרוב משתפרת משמעותית או נעלמת בעזרת טיפול. בהצלחה ליאת (שלמרבה הצער עוד לא דוקטור...)

שלום! יש לי ילד מקסים בן 4 ,אני קצת מודאגת הוא כול הזמן משחק בבובות ואוהב את הצבע הורוד..ובגן הגננת אומרת שהוא משחק רק עם בנות...(יש לו אחות הגדולה ממנו בשנה). השאלה שלי אם בגיל כזה יש התפתחות מינית..??או שזה מוקדם מידי לדעת???

שלום רב, אני מניחה שמה שאת שואלת הוא, האם התנהגות נוגדת מגדר בגיל הרך יכולה לנבא נטייה מינית בעתיד. התשובה אינה חד משמעית, מאחר שהקשר בין השניים נבחן בדר"כ רק בדיעבד. כלומר, הומוסקסואלים בוגרים מדווחים במבט לאחור שהעדיפו משחקי בנות, בגדי בנות וחברת בנות. עם זאת, לא כל מי שמפגין התנהגות שונת מגדר בילדותו אכן הופך להומוסקסואל. בספר ,הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר" בעריכת אפטר ושות' משנת 1999, מצויין כי מקרב ילדים הסובלים מבעיות/בלבול בזהות המגדרית, שיעור שבין שליש לשני שליש יהפכו בסופו של דבר להומוסקסואליים. השורה התחתונה היא, שאין לנו בעצם כל דרך להשפיע על נטייתם המינית של הילדים שלנו, ולכן מוטב להניח לזה, ולעשות הכל כדי שיגדלו באווירה מקבלת, אוהבת ומעצימה. בברכה ליאת

צהריים טובים ליאת, בני בכורי בן 4 עוד מעט, ילד מעט רגיש יותר משאר הילדים מסביבו. גמול מפיפי ביום ובלילה. הגמילה מקקי בחיתול לא היתה פשוטה אך כיום עושה בסיר גם קקי... בשבועות האחרונים החל להתאפק מעשיית קקי, מתאפק כשבוע!!!! אנחנו לא לוחצים, משבחים כאשר עושה בסיר, כשאנו מנסים לגרום לו לשבת בסיר (פעם ביום) זה מלווה בהיסטריה ובכי ש"אין לו", כמובן שאנו רואים שיש לו ועוד איך!(מסתובב בבית עם רגלי ביסלי..) עד אשר אינו יכול יותר ואז עושה בסיר כמות מכובדת (סליחה על התיאור הציורי) שגם מכאיב לו להוציא. אנו מקפידים על תזונה שמעודדת יציאה (פירות יבשים, עגבניות, נוזלים וכו).אחרונה החל לגמגם ושמנו לב שככל שעובר הזמן והוא מתאפק הגימגום נעשה קשה יותר - ממש קשה לו להוציא משפט. כאשר הוא מתרוקן - אי אפשר לעצור את שטף הדיבור והוא שמח ומאושר. אנחנו מודאגים, רואים שהוא סובל מהמצב ומאוד רוצים לעזור לו במצב הזה. מה לעשות?????

שלום יעל, לפעמים, אחרי עצירות קשה וקקי שהכאיב, מתפתחת חרדה מפני הפעם הבאה, מה שמחריף באופן מעגלי את העצירות, וחוזר חלילה. הבעיה מחריפה, אם נוסף על הקקי, נוצר מאבק עם ההורים (שמצידם חוששים מאד מהרעיון של עצירות או של בריחה בתחתונים). אני מציעה להניח לו כרגע, ולהסתפק בתזונה עתירת סיבים. זכרו שלגוף יש מנגנונים מצויינים, וברוב המקרים - אם לא נפריע להם - הם פועלים נכון ולטובתנו. גם כאשר את רואה את בנך עם רגלי ביסלי (יופי של דימוי!), השתדלי בכל כוחך לא להגיב, ותני לו להתמודד בכוחות עצמו. הוא הרי יודע איפה הסיר ומה צריך לעשות, והוא יגיע לשם בזמנו. גם אם יברח לו קצת בתחתונים, אל תכעסי ואל תגערי. החליפי לו בשקט, ועודדי אותו במילים קצרות ("אני בטוחה שבפעם הבאה תספיק להגיע לסיר או לבית השימוש"). אני מקווה שכאשר הלחץ יירד, יירגע גם הגמגום. אם לא, פנו להתייעצות עם קלינאית תקשורת. בהצלחה ליאת

שלום לכן יש לי ילד מהמם בן 3 כשהוא היה בן כשנה אני ואמא שלו נפרדנו במהלך הפרידה עבדתי בעבודה שהצריכה נסיעות רבות לחו"ל כך שלמעשה יצא שבכל חודש הייתי שבוע בארץ כאשר באותו שבוע הייתי מבלה רק איתו . בחצי שנה האחרונה החלפתי עבודה ואני נמצא בארץ באופן קבוע ואז אני מתראה איתו פעמיים בשבוע ובסופ"שים . אני מוכרח לציין שאני לא מבסוט בעבודה החדשה שלי . שבוע שעבר קיבלתי הצעה מפתה לעבור למדינה באירופה ולקבל תפקיד גדול ומעניין על פניו אך כמובן שהמחיר הוא נסיעה שוב לחו"ל. כאשר ידוע לי שבחודשיים הראשונים אני לא אוכל להגיע לארץ אולי פעם אחת אגיע ולאחר מכן אני עדיין לא יודע מה תהיה תדירות הביקורים בארץ. שאלתי היא האם נסיעה מסוג זה יכולה לפגוע בבן שלי בדרך כלשהי האם זה ישאיר בו "צלקות" כלשהן? אשמח אם תייעצו לי מה כדאי לי לעשות תודה רבה

שלום דוד, אין ספק שבמצב האופטימלי, ילד גדל במשפחה לצד שני הוריו המסורים והאוהבים. כיום אנחנו כבר יודעים שישנם לא מעט מודלים משפחתיים אחרים, בהם מצליחים הילדים לגדול בצורה טובה ללא נזקים. הגיוני להניח שהיעדרותך, לפחות בהתחלה, עלולה להיחוות כסוג של אובדן. עם זאת, הפיתרונות הטכנולוגיים של ימינו מאפשרים תקשורת מצויינת גם ממרחק, וזה יכול לרכך מאד את כאב הפרידה. למרבה הצער, קשה להתנבא מראש האם ועד כמה יפגע המרחק בבנך, ואת זה (אולי) אתה תדע טוב יותר, לאור הרקע ההיסטורי התפתחותי של בנך, לאור ניסיון העבר שלכם, מערכות התמיכה שיש לו בבית, וכמובן טיב הקשר בינך לבין אמו של הילד. מאחלת לך הצלחה ושפע כלכלי, תהא החלטתך אשר תהא. ליאת

אני אמא ל2 ילדים בתהליך גירושים יחסית חדש,האבא לא בבית כבר חודש והילד בן ה3.5 מאז שהאבא הלך מתפרע,שובר,מקלל.ולא מוכן ללכת לגן.והילדה שלי בת 5.8 מילדה הכי שמחה וצוחקת הפכה לעצוב ורוב הזמן בוכה מכלום.עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות,ניסיתי לפנות לפסיכולוג מהקופ"ח אבל זמני ההמתנה הם ארוכים מאוד.ובמצב של הילד זה צריך להיות כמה שיותר מהר.ואני כלכלית לא יכולה לאפשר פרטי.אודה לכם על העזרה,וההכוונה.

שלום מאיה, התורים הארוכים הם במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. הפניה לפסיכולוג דרך הקופה היא כמו באופן פרטי, בהבדל של תעריף מסובסד. אם פסיכולוג אחד אמר לך שיש לו רשימת המתנה, פני לפסיכולוג אחר מרשימת אלו שעובדים עם הקופה שלך, ואני מאמינה שיהיה בסדר. הילדים שלך עוברים כרגע משבר, ובנסיבות שלכם זה מובן מאד. הפנניה לטיפול, לבד מהסיוע לילדים, תעזור גם לך, שכן הטיפול בילדים צעירים לעולם מלווה בהדרכת הורים. אם אין לך אפשרות להגיע לטיפול, נסי לכל הפחות להגיע לפגישה או שתיים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה לצורך הכוונה והדרכה שלך. בהצלחה ליאת

היי, בני הוא בן 3 ושלושה חודשים לפעמים כשאני מדברת איתו,שואלת אותו משהו..הוא לא עונה זה קורה עם עוד בני משפחה ולא רק איתי. באחת הפעמים הפסקתי לדבר עד שהוא פנה אליי ואז דיברתי איתו כרגל בפעם אחרת אמרתי לו שזה לא נעים לי שאני מדברת אליו והוא לא עונה הייתה סיטואציה שבה החלטתי "להחזיר לו" (סליחה על הילדותיות) ולא עניתי לו אחרי שהוא פנה אליי אבל כל זה לא עזר, לפעמים הוא פשוט לא עונה מה דעתך? שאלה אחרת - לפעמים הוא עושה פרצוף חמוץ ולא ברור לי למה.כשאני שואלת הוא לא עונה.בנוסף לפעמים הוא אומר אני כועס (אחרי שהערתי לו על משהו או שלא קיבל מה שהוא רוצה) האם עליי לדבר איתו על זה? מה להגיד? שזה בסדר לכעוס לשאול אותו למה הוא כועס תודה!

שלום מיקה, אני מצליחה לחשוב כרגע על שני כיוונים אפשריים כהסבר למה שקורה לכם. האחד, יכול להיות קשור לתופעה של מיקוד-יתר, המאפיינת דווקא ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הכוונה למצב בו הילד שקוע מאד במשהו, עד כדי התעלמות מוחלטת מכל קריאה או גירוי אחר. למרות שזה נראה כמו זלזול או התעלמות מכוונת, זה לא המצב: ילד כזה כמו-נאטם מפני הסביבה, וכך מצליח להתמקד בגירוי שעל הפרק. העובדה שזה קורה לו עם עוד אנשים יכולה לחזק את האפשרות הזו. אפשרות אחרת, יכולה להיות קשורה באופי התקשורת בבית, ובסוג של התרסה ובדיקת גבולות. במצב כזה, ובעצם גם במקרה של האפשרות הראשונה, השתדלי לא לחזור על קריאתך מעבר לפעם אחת, ואז - גשי אליו, געי בו, ואמרי "אני מדברת אליך, ומבקשת ש...". לפעמים, מבלי שנרגיש, אנחנו מכבירים מלל רב על הילדים שלנו, עד כי המילים מאבדות מערכן. שתי האפשרויות שהצעתי יכולות לבוא בחשבון רק אם שללתם, כמובן, בעיית שמיעה. אם לא - זה הזמן! לגבי הפרצוף החמוץ, אני מציעה לכבד אותו בזמן אמת ולשמור על הזכות הבסיסית למחות. כשיירגע קצת, תוכלי לנסות לברר איך הוא מרגיש ולמה. בעיני, חשוב מאד לתקף את החוויה של הילד, ולעודד ביטוי חופשי של כל קשת הרגשות, כולל השליליים, כמו עצב או כעס, וזאת מבלי לוותר לו על מה שהרגיז אותו. בטח שזה בסדר לכעוס... בברכה ליאת

אני רוצה לציין שזה בעיקר מפריע לי כי אני פונה אליו בשאלות מתוך התעניינות למשל, לקחתי אותו מהגן הוא רץ אליי ואמרנו שלום...הגענו לאוטו והתחלתי לנהוג ואז אני שואלת אותו מה עשית היום בגן? או, היה חוג?! עם מי שיחקת? והוא לא עונה. המון תודה על התשובה המפורטת והמהירה.

שלום ליאת, בני גמול-יום כבר מגיל שנתיים בלי בעיות מיוחדות. לגבי הלילה, זה סיפור אחר. בכל פעם שנדמה לי שהנה, הוא היה כבר "יבש" כמעט חודש - בום!! שוב שטפונות, בערך בתדירות של יום כן-יום לא. אני לא רואה טעם להביא אותו בלילה לשירותים (אם כי אני יודעת שיש כאלה שכן מצדדים בשיטה הזו), כי ממילא הוא מרטיב כמה פעמים בלילה מתוך שינה. קרה כבר שהחלפתי לו, נניח, בשעה 11 בלילה אחרי שהיה ספוג כולו בפיפי ובבוקר שוב שיטפון. כמה שאלות: האם בגיל כזה כבר נוהגים לתת טיפול ממש, בלי מכשירים מצפצפים ודומיהם, שיש פרסומות כאלה באינטרנט כמו פטריות אחרי הגשם? אם הוא יילך לישון עם תחתוני גמילה, האם זה יפריע לתהליך הגמילה? לי נראה שהוא יודע לזהות מתי יש לו פיפי, רק שהוא מרטיב מתוך שינה ואין לו שליטה על זה. זה פשוט ימנע את העוגמת נפש שלו ושלי מלהתעורר במיטה רטובה עם ריח של שתן, מקלחות, כביסות אינסופיות וכו'. היועצת בגן שהתייעצתי איתה אומרת שאם כבר אז טיטול רגיל, כדי ש"ירגיש לא נעים על זה שהוא מרטיב במיטה" וזה יתן לו "תמריץ" להיגמל. אני עם כל הכבוד חושבת אחרת. אני לא חושבת שהוא צריך להרגיש לא נעים או להתבייש או להיות מושפל, כי לא נראה לי שהוא עושה את זה מרצון. אגב, אין לו בעיות בבית או בגן. הוא מתפקד היטב, ילד אהוב ומקובל וההתפתחות שלו תקינה לחלוטין. גם לא יודעת להצביע על אירוע מסוים שגרם למצב הזה. מה דעתך? תודה.

שלום רב, בגיל ארבע וחצי, הרטבת לילה עדיין אינה נתפסת כמאד חריגה. אם קיימת במשפחה שלכם היסטוריה כזו, על אחת כמה וכמה שאין טעם להילחץ (יש מרכיב גנטי לתופעת ההרטבה). גם בעיני, טיטול אינו הפיתרון. אני מאמינה, כמוך, שאין כאן בעיית מוטיבציה. אני מעדיפה סבלנות סלחנות והרבה עידוד. איני מבינה גדולה בכל הנוגע לזמזמים למיניהם, אך יודעת שיש כאן פורום אחד או יותר שעניינם בזה. נסי לשאול שם על הגיל בו אפשר להתחיל. מחזקת אותך ומזכירה לך שזה לא יימשך לנצח ליאת

ליאת, תודה על התשובה. מה לגבי תחתוני גמילה? (לא טיטול). יש תחתונים ללילה לילדים. תודה שוב.

שלום רב, אני מחפשת ספרים שיעזרו לי להכיר יותר מקרוב את הנושא וללמוד איך להתמודד עם ילדים מבתים הרוסים, איתם אני עתידה לעבוד בקרוב. אשמח לקבל טיפים בנושא. תודה מראש. ט.נ.א

שלום רב, מציעה לך להגיע אל המוסד בו את מתחילה לעבוד, ולבקש גישה לספריית הסגל. אין לי ספק שיהיה שם מי שישמח על היוזמה שלך ויפנה אותך לחומר קריאה מתאים. בהצלחה ליאת

לליאת שלום רב אני ואישתי כבר למעלה משנה בהליכי גירושין לא פשוטים, יש לנו ילד משותף ומתוק בן 4.5 , שאלתי: 1. הילד מתנהג כלפי ילדים קטנים מגילו לפעמים באגרסיביות ואילו עם ילדים בגילו הוא נוהג לריב ולזרוק מילים לא יפות, זה קורה לעיתים קרובות, לאחרונה הוא אמר לי משפט, מה אני ילד שעושה בעיות ? יש לציין שהייתה תקופה שהוא לא רצה להיכנס לגן וסיפר לי שהגננת צעקה אליו. מה עליי לעשות ? איך ניתן לשנות את ההתנהגותו? 2. הוא עדיין עושה חלק מצרכיו בתחתונים , השמח לעצה בנושא? בץודה דן

שלום דן, אני מניחה שתהליך הגירושין המורכב שלכם גובה מחיר רגשי גבוה גם מכם וגם מהילד שלכם. לא ציינת האם כבר עזבת את הבית, או שכולכם עדיין יחד. בכל מקרה, ילדים צעירים עלולים להגיב קשה מאד לחוויה כזו, ולהפגין קשיי הסתגלות בכל זירות התפקוד. התנהגות אלימה יכולה להיות (אולי) דרכו של הילד לאותת לכם שבעודכם עסקים במאבקים זה מול זו, שכחתם שבמרכזה של הדרמה הזו נמצא ילד קטן מאד, שזקוק לתחושת בית יציבה, להתעניינות והשקעה יומיומית. גם בריחת הצרכים אל התחתונים היא דרך לאותת מצוקה, וכמו-להכריח אתכם לטפל בו ברמה הפיזית והבסיסית ביותר, ולהכריז: אני כאן ואני קטן ואני זקוק לכם מאד! לאור האמור כאן, וגם בגלל שאיני בטוחה לגבי רמת הפניות שלכם אליו כרגע, אני ממליצה מאד על פנייה לטיפול רגשי עבורו (אפשר גם טיפול באמנות), שילווה גם בהדרכת הורים. עד אז, נסו להימנע מלכעוס או להעניש, והשתדלו לאזן בין חום קרבה ותשומת לב רבה, יחד עם שמירה על גבולות באופן עקבי, כדי לנסוך בו ביטחון, ולשדר מסר ברור האומר שגם אם הזוגיות שלכם מתפרקת, ההורות שלכם ממשיכה להיות יציבה, בטוחה וסמכותית. בהצלחה ליאת