פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני הבכור בן 3, ויש לו אח קטן כבן שנה. הוא מאד בוגר לגילו אבל גם עדין, רגיש, וחלש פיזית. בגן הוא יותר מתבונן על הילדים מהצד ומשחק לבד או עם ילד אחד, ומתרחק מהמולה. כאשר ילד אחר חוטף לו משחק או מרביץ לו הוא בוכה ונעלב (גם מילדים הקטנים ממנו בהרבה). אף פעם לא ירביץ חזרה או יחטוף חזרה המשחק. בגינה אם הוא עולה על מגלשה וילד אחר מגיע - הוא פשוט ירד. הוא לא אוהב להיות במקום עם הרבה ילדים וגם ההסתגלות לגן היתה לו מאד קשה. רק בבית הוא יודע להיות שובב (אבל תמיד זהיר) ואפילו להרביץ לאחיו הקטן ולחטוף ממנו צעצועים. הוא גם מאד מרצה, תמיד עושה מה שהגננת אומרת והראשון לעזור לה. כשעושה משהו תמיד יקרא לי לקבל פידבק. עם ילדים אחרים- הוא יחלק ממתקים אפילו אם לא ביקשו ממנו. הוא מאד רגיש לסביבה (לדוגמא יפריע לו אם ילד בוכה, או שמישהו יושב לבד), וגם ותרן גם כלפי עצמו (אם לא מצליח משהו, הוא פשוט יפסיק) וגם כלפי אחרים (אם מישהו יבקש ממנו צעצוע שהוא משחק בו - הוא מיד יתן לו. אני מפחדת שהוא יהיה ילד מרצה ועדין מדי, שלא יעשה מה שהוא רוצה, שיהיה פרייאר ויוותר ולא יעמוד על שלו, שילדים ינצלו את טוב לבו ואת העדינות שלו, ושגם כלפי עצמו הוא יהיה ותרן ולא ישיג את מה שרוצה. מה לעשות ? ובהקשר זה - האם עדיף לשים אותו במסגרות מגוננות (כגון גן עם מעט ילדים, יותר קטנים ממנו ועדינים) או דווקא להיפך, לשים אותו בגן מגוון עם הרבה ילדים, שהוא לא יהיה בין הגדולים ?

שלום איילת, ילד מרצה הוא ילד שמאמין בטעות שהתנהגות שאינה נדיבה ו'מושלמת' מסכנת אותן באובדן האהבה וההערכה מצד המבוגרים. לפעמים, כמובן מתוך רצון טוב, אנחנו נוטים לשבח ולהתפעל בצורה מוגזמת מהילד הטוב והחמוד, עד כי הוא הופך תלוי מאד באספקה מתמדת של הערצה והתפעלות, ופוחד לאבד את יוקרתו ברגע. לכן, נדמה לי שהשאלה איזה גן מתאים לו אינה השאלה החשובה כרגע, אלא איך מחלצים אותו מהנישה המחייבת של הילד המושלם. כאן יש לכם תפקיד מרכזי, כמאמנים ראשיים. העובדה שבבית הוא שובב ואפילו קצת מרביץ וחוטף, מספקת הזדמנות לבחון באומץ את תגובותיכם - האם אתם כועסים מדי כאשר הוא ככה? האם אתם מענישים אותו על התנהגות שובבה? האם לחילופין, אתם נוטים להתפעלות-יתר מ"כמה הוא מקסים, משתף פעולה ווותרן"? נדמה לי שנדרש כאן איזון ושכל ישר, כדי לחזק באמת את מה שחיובי אצלו, אך לא יותר מדי, כדי שירגיש אהוב ומעורר התפעלות גם כשהוא מרשה לעצמו להיות מעט יותר 'דחפי', אגרסיבי ודעתן. כאשר הוא בא לקבל ממך פידבקים, נסי להימנע מ'תרועות' והגיבי בצורה מותאמת ומתונה. חשוב שילמד להתמודד גם עם ביקורת, אך לא כזו שתגרום לו להמשיך ולהתאמץ להבריק. איזון הוא שם המשחק. לשאלתך לגבי הגן, איני רואה דרך לשלוט באופי ובטמפרמנט של ילדי הגן, ולכן לא הייתי משאירה אותו במסגרת מובהקת של ילדים קטנים או גדולים מדי. הייתי מציעה לאפשר לו להתמודד עם בני גילו, ולבחור את הגן עפ"י איכותו הכללית. בברכה ליאת

אין פה ספק בכלל ,אני מרגיש שונה מהנורמה,בהמון דפוסים,אבל בעיקר בקטע החברתי. לפני שבוע בערך הובחנתי כADHD,אבל אני יודע ב100% שהבעיה מלווה אותי מגיל ילדות צעירה מאוד ופשוט הוזנחתי מבחינה טיפולית.עם הADHD אני עם הפרעה רגשית מגיל קטן מאוד ,אמי הייתה מתארת אותי כמרדן ו"בעל אופי לא טוב" כל הזמן.זה התחיל מכך שעם היא לא הייתה אומרת איזה מילה מסויימת שאני רוצה שהיא תגיד,למשל יצאתי מטיפול שיניים ואמרתי לה שתגיד את "המילה" אבל היא לא ידעה על מה אני מדבר..אז עד שהיא לא אמרה את המילה שהתכוונתי לא נתנתי לה להמשיך ללכת.כמובן שאני התכוונתי למילה כל הכבוד,וכך היא הייתה מתעצבנת ולא מבינה מה קורה איתי והייתי פשוט בורח ואחרי כמה דקות חוזר בוכה..אני בכוונה הולך אחורה כדי שתקבל תמונת מצב כללית.דוגמת המקרה הזה היא לגיל 7-8 בערך ואני אתן עוד דוגמא.באותם גילאים בערך 6-8 ,עם אמא שלי הייתה הולכת עם חברה שלי ואני הייתי איתן,הייתי רוצה שהיא תקשיב רק לי שאני מדבר ועם זה לא היה ככה הייתי מתחיל לבכות .וכל מיני דברים כאלו שהיו קוראים.אמא שלי עברה המון סבל בחיים עד לשלב שהייתי בגיל 6 ואחרי 4 ילדים לא היה לה ממש כוח נפשי להתמודד איתי ועם כל הבכי ה"לא מוסבר שלי" ..שהייתי בגיל 10 בערך כל פעם שהייתי בוכה בבית היא הייתה מאיימת "אני יביא עליך את אחיך הגדול" ..וזה ממש לא שאמא שלי אמא רעה,היום אני מדבר עם אמא שלי על הכל וכל הזמן אמא שלי הכי דואגת לי שאפשר.פשוט בגלל שאבא שלי היה נרקומן ובכמה שלבים בחיים שלי הוא היה בכלא,ובכמה שלבים היה בבית..כנראה זה גם הוסיף לבלבול ,אבל קיבלתי דמות אבהית מאוד רעה,שרק לפני שנתיים אמא שלי החליטה להיפרד ממנו ולא עשתה זאת כל השנים בגלל פחד.בכל מקרה,ככל שעברו השנים והגעתי לגיל 10-12 ,נהייתי יותר רגיש לכל דבר,כל יום שהייתי חוזר מהבית ספר הייתי עושה בדק בית בראש וחושב מה לא היה בסדר ונכנס לעצבות מי זה,וזה עוד ביום שנחשב לטוב,ביום שקרה ממש משהו כמו -מישהו ניסה לרדת עליי,הייתי כל הזמן חושב על זה בבית וזה היה מכניס אותי למצב רוח לא טוב..וככה כל יום.בקתופת הבית ספר היסודי הייתי תלמיד מצטיין ונחשבתי על ידי המורים כחכם הרבה מעל הממוצע.אבל הייתי הילד כמעט הכי לא מקובל.היו לי 2 חברים בערך ,והייתי מעביר את היום במחשב ובטלוייזיה ולעיטים בלימודים,(אף פעם לא היה לי כח ללמוד בבית). בתחילת תקופת החטיבה קיבלתי קצת עזרה חברתית והצלחתי לפתח תדמית מקובלת אבל עם זה באה הירידה בלימודים שלי,ואחרי שנה שנתיים התדמית המקובלת ירדה,כי היא לא באמת הגיעה לי,לא ידעתי איך לתפקד חברתית מאז ומעולם ומהר מאוד עלו על זה.עם מישהו מנסה לרדת עליי,לעקוץ אותי,אפילו ממש בצחוק ,האדם היחיד שלא יראה על הפנים שלי שאני נפגע זה עיוור.כל הזמן אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לרדת עליי אני יגיב בתוקפנות ,וגם עם אני מחזיר ירידה שתיים שלוש ,הכוח נפשי שלי יורד ואני עומד לבכות.היו לי תקופות בחיים שהייתי בודד..הייתי יושב במחשב מעל 7 שעות ביום.. היום שאני מסיים כיתה י"א יש לי קבוצת חברים שאני יוצא איתם בערך שנתיים.כל הזמן היינו 5 חברים ועוד כמה בנות.אבל באופן מצחיק הבנות למשל רואות את החבורה כהן והארבע בנים ללא אני.אני לא בן אדם רע,ומגיע לי להיות אהוב ולהיות חלק דומיננטי,אבל זה פשוט בעיה בי.יש לי לפעמים קצת חרדה חברתית,אבל אני מאוד מאוד שואף כל הזמן להתנהג בספונטיניות וביכולות החברתיות של חבריי שבעיניי הם כבר בלתי אפשריות אחרי כל כך הרבה מאמצים ונסיונות להעתיק.בסופו של דבר רק לעיטים רחוקות אני דוחה יציאות ומתגבר על המעין חרדה חברתית ..ומגיע בביטחון בכל פעם שיש "ישיבה"(כלומר שיושבים כל החברה)..אבל הביטחון שלי יורד בצ'יק,הרמז הדקיק ביותר לגינוי מצד הזולת מוביל אותי למצב שאני עוד שניה בוכה,זה כמובן בהדרגה,יש מצבים שאני אחרי זה שותק כמה זמן ואז משתדל שלא יראו עליי.. כיום אני בסופו של עניין לא אדם בודד.אבל ברוב המקרים אני צריך להתקשר לחברים כדי לשאול עם יוצאים.כי אנשים לא רואים אותי כדמות חשובה בעיניים.אני יודע שמה שאני אומר עכשיו מצביע על דימוי עצמי נמוך,אבל אני פשוט בן-אדם לא מעניין.אני יכול לשבת על שיחה עם חבר ולבדר על דברים שקרו לי וכו',אבל גם אז אני מסביר את זה בצורה מעורפלת לחלוטין,הרבה פעמים מגמגם בזמן הדיבור .. עם הזמן פיתחתי כל מיני דפוסי התנהגות , למשל,כשאני בחברת ילדים מסויימת אני אוטומטית מחפש דמות מסויימת שנוח לי אותה יותר ,ואני לא יכול להתסגל לחברה עם אחד הילדים שאני מחפש בח'ברה הזאת לא נמצא. הרבה מאוד פעמים אני שואל את עצמי-"מה אותו ילד היה עושה" .. זה למעשה כל הזמן,נראה לי.."מה הילד המקובל והכל כך מצליח חברתית היה עושה עכשיו במקומי"איך היה מתנהג" "איך היה מגיב" אז מן הסתם שהדימוי עצמי שלי נמוך,אבל זה כתוצאה מכך שאני כבר נואש ולא יודע איך להתנהג,למשל לפני שנה הייתי יותר פעמים נמצא במצב שאני יושב עם חברים ,אבל נראה המום כזה,ואז נגיד מישהו היה אומר -"איזה חמוד לירון" וזה הדבר שההיה הכי שנוא עלי בעולם!הייתי ממש מסמיק ונעלב אבל עושה הכל כדי שלא יראו,ועל כל דבר כדוגמה הזאת הביטחון שלי יורד ל0,כמו מצב שאני אוזר הרבה ביטחון לספר לכולם משהו,נגיד משהו מצחיק,והוא מתקבל בצורה שלילית,זה פשוט מוריד לי את הביטחון ל0,ואין אצלי דבר כזה ביטחון מצתבר,שנגיד עם בתקופה האחרונה כמה פעמים סיפרתי בדיחה או משהו כזה וכולם צחקו,אז לרגע הביטחון עולה ,אבל יום אחריי גם עם אני יגיד לעצמי כל הזמן תיזכר בזה שהצחקת וכו',עם הדברים שאני אומר מתקבלים בצורה שלילית על ידי החברה אני ממש מתכנס עצמית והביטחון שלי יורד ל0.ואז בד"כ במשך רוב הערב אני נשאר שקט. ברור במיליון אחוז שהבעיה היא בסופו של דבר אצלי,חבריי הם לא אנשים רעים,והם אוהבים אותי כחבר,אני פשוט מרגיש שאני פראייר שאני נמצא בקבוצת ילדים כזאת מקובלת ולא מנצל את זה..לא הופך להיות בעל יכולות חברתיות וספונטיות ודיבור משוחרר והכל כמו ארבעת החברים האחרים.בלי שום קשר כל הדברים הללו מתבאטים בכיתה וביום יום. אגב,דבר חשוב נוסף,תמיד שאני מדבר - אני תמיד מרגיש שכל העיניים אליי.באופן קבוע ותמידי..הייתי אצל פסיכאטרית ודיברתי איתה פחות או יותר על כך,והיא אמרה ששיחות עם פסיכולוג יעזרו לי,אבל אני מרגיש שהבעיה היא אצלי במנגנון המוח,בגלל הפרעת הקשב והריכוז הזמן תגובה שלי סופר איטי,וכל הזמן יש לי הרגשה שהמוח חושב לאט,אני מרגיש עייף כל הזמן..כל הדברים האלה..ובינתיים בכמה טיפולי סוגי רטלין לא הרגשתי שיפור. אני חושב גם שיש לי בעיית חרדה,שאני כל הזמן חושב מה יגידו אחרי מה שאני אומר,והרבה פעמים פשוט בסופו של דבר לא אומר את הדבר..או שאינ הולך למקום..אני חושב הרבה צעדים קדימה מה יקרה,שאני יבוא מה אני יגיד..איך זה יתקבל..ואפילו לפני שבוע הייתי במז'ור דיפריסיון שדי עבר אבל המצב רוח שלי נשאר לא טוב בתקופה האחרונה ובאופן כללי המצב רוח שלי לא יציב.זה לא שאני במניה דיפרסיה,אלה שפשוט לפעמים אני במצב רוח לא טוב מסתם גם עם היה לי יום שהוא טוב בבית ספר.. אבל בכל מקרה עד היום כל יום אחרי בית ספר אני בכוח מחפש את הדברים הלא טובים ולתת לעצמי עליהם ביקורת. לסיכום-גם עם אין לי הפרעה פסיכאטרית,נפשית וכו'..שאני בסה"כ בןאדם שמשקיע בטיפוח שלו ונראה טוב מאוד,אבל יש לי בעיה בתפקוד וביכולת החברתית ואפילו שאני פתוח לחברה אני גרוע . הדיבורים שאני מוציא הם כל הזמן קשורים לנושאים שאחרים העלו..ואני רק כל הזמן משתדל לצחוק ולהראות שאני בעניינים!כדי שלא יגידו מה קרה אני המום או שקט..כי אני לא ילד מופנם!ואני משתדל לשדר כל הזמן ביטחון אבל..על מי אני עובד?כולם רואים עליי את הביטחון העצמי הירוד..ובאותו הקשר של מה שאמרתי שאני רק מצתרף בשיחות לנושאים..גם שאני מנסה להעלות נושאים הם בדרך כלל לא מתקבלים ,או כי אני פשוט לא יודע להגיד את הדברים במקום ,או שזה בגלל הצורה שאני אומר אותם.שעם לפעמים נשמע רעד בקולי שלי או משהו כזה.ובגלל תחושת הניתוק החברתית שלי,זה או שאני לא אומר כלום,או שאני אומר דברים,אבל צוחקים על הרבה דברים לא קשורים שאני אמור.ואין לי מושג למה אני אומר אותם.שאני במצבי לחץ כמו מישהו ניסה לרדת עליי בצחוק אני בכלל לא שם לב למה שאני אומר ואומר דברים שאחרים צוחקים עליי. אני יודע שיש פה הרבה בלאגן,ואני בעצמי מבולבל,אבל מעבר ל-להגיד לי שאני ילד לפסיכולוג ויקבל איבחון וכו' .האם לדעתך יש פה משהו מעבר לסתם עוד איזה הפרעת קשב וריכוז והפרעה רגשית?אני משתוקק נואשות לשינוי!מקווה שתוכל להחזיר לי תגובה הולמת ולא משהו קצר ושלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים.תודה מראש !!!!

שלום לך, אתה מבקש "תגובה הולמת ולא משהו קצר שלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים", ואני תוהה איזו תגובה תוכל לעזור מכאן, ממרחק, מול חוויה כל כך נואשת וכל כך מורכבת של בדידות, חוסר שייכות וחוסר יכולת. אני לא יודעת מה כתבו לך בפורומים אחרים, ואיזה סוג של שינוי אתה מבקש לעצמך בעקבות עצה באינטרנט. אני נוהגת לומר בהומור, שאם היו לי פיתרונות קסם של פגישה אחת (או תשובה אחת בפורום) כבר מזמן הייתי מיליונרית שלא צריכה לעבוד... אתה פורש כאן סיפור חיים לא פשוט, שגבה ממך מחירים כבר בילדות המוקדמת. כבר אז רצית (מאמא) שתגיד את "המילה" הנכונה, אולי קצת כמו שאתה מבקש ממני עכשיו. וכנראה שאמא לא תמיד הצליחה לדייק, גם כי לא ידעה, וגם כי לא תמיד אפשר. אחת הבעיות, כמו שאני מרגישה מקריאת הדברים, זו הנטייה שלך לפרש מצבים, אמירות והתנהגויות של הזולת באופן שלילי, שאינו מכבד אותך, שמזלזל בכבודך, ושאינו רואה באמת את מה שאתה רוצה וצריך ברגע נתון. אני משערת שקיים פער בין האופן בו אתה תופס את הסיטואציה לבין מה שקורה בפועל, אך אין בכך כדי לשנות את החוויה הקשה שלך, שהולכת ומחריפה ממפגש למפגש. כאשר לכל אלה נוספות גם הפרעת קשב וריכוז, אשמה ובושה סביב הישגים נמוכים (למרות האינטליגנציה הגבוהה שניכרת מהכתוב כאן!), אולי גם סביב אבא נרקומן לשעבר, ותחושות של חוסר ערך ונחיתות בהשוואה לאחרים - התמונה הופכת להיות קשה. לכן, לא נותר לי אלא להסכים עם הפסיכיאטרית, ולהמליץ לך על פנייה לטיפול מסודר, שעה או שעתיים בשבוע, בעזרתן תוכל (יש לקוות) להשביע את הרעב העצום לאוזן קשבת, להכלה וקבלה, ולבסס תפיסות מציאותיות וחיוביות יותר ביחס לעצמך, ביחס לסביבתך החברתית וביחס לעתידך. זאת העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, ואני מפצירה בכך לא לוותר ולהילחם על השינוי. בהצלחה ליאת

אני ממש בשוק שבאמת הצלחתי לקבל תגובה משביעת רצון. קודם כל תודה על הקריאה,ועל התגובה ,ועל פינוי הזמן! כל מה שאת אומרת נכון מאוד,ונגע לליבי ברמה שאני לא יכול לתאר,אני עד היום מחפש את "המילה" הנכונה תמיד,כפי שאמרת .. יתכן וקיים פער בין איך שאני תופס את הדברים לאחרים..ובגלל זה אני מעיד על עצמי שאני מרגיש שונה. מצד אחד בכל מקום בו אני מדבר על הקשיים ופותח את הלב תמיד אומרים לי עד כמה האינטילגנציה שלי גבוהה מאוד,אבל השאלה עם שיחות עם פסיכולוג ..ולהסביר את המצב הנפשי שלי..זה מה שבאמת יעזור?רק מלדבר?אז אולי תהיה הקלה מסויימת שפתחתי את הלב,ובכך שאני מכיר בבעיה,אבל אני פשוט -מת לשינוי.כל הזמן שאני נפגש עם החברים אני מקנא,מנסה לחכות אותם ויוצא עוד יותר גרוע.מנסה לדבר עם הבנות בקצת לעג כמו שהם עושים ואני עוד יותר נבוך מכך ויוצא מפגר. איך בןאדם שאולי קצת מפרש סיטואציות בצורה אחרת מהזולת?האם יש לזה שם של הפרעה?,כי בוא נגיד שזה לא שמעיק לי,אבל יכול להיות שזה מקור הבעיה?וברגע שזה יפתר הכל יפתר?ואני יכול להתנהג בצורה שלי ובאישיות שלי,אבל בדומה לאחרים? ובקשר לכך שאת אומרת שאת מסכימה עם הפסיכאטרית,האם את שוללת טיפול תרופתי?וטיפול קוגניטיבי? (לא שאני בעד טיפול תרופתי ..)

אני בת 18 וההורים שלי התגרשו לפני 5 שנים בערך.. אין לי קשר אל אבא שלי כי אני פשוט לא מסתדרת איתו, הוא מחליף חברות כל שנייה וברגע שיש לו מישהי היא מרכז העולם והמשפחה הביולוגית שלו כבר לא שווה כלום, אחרי כמה פעמים שספגתי את זה החלטתי שלא עוד והוא כלום מבחינתי, הוא מודע לכל התחושות שלי ואפילו לא מנסה לשנות משהו בגלל האגו הגבוה שלו. אני די שלמה עם זה. גם היחסים שלי עם אמא שלי לא מדהימים, אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר איתה ולהיות גלויה איתה כי היא פשוט אטומה אליי ואף פעם לא היינו בקשר טוב וזה משהו שאי אפשר לשנות עם כל הניסיונות. היא מתנהגת אליי כמו אל ילדה קטנה, לא מכבדת את הפרטיות שלי ועוד.. גם שאני מעירה לה זה ישר מתפתח לריב ואני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. זה גורם לי להרגיש רע 24 שעות ביממה שאין לי דמות הורית כמו לכולם, שאני יכולה להיות פתוחה ולשתף אנשים מבוגרים ממני במה שקורה לי בחיים. אני באמת לא יודעת מה אני יכולה לעשות עם זה כבר.. מה שבטוח שהורים הם לא.

שלום רב, עצוב לשמוע שנערה בגילך מרגישה כ"כ לבד, בלתי נראית ובלתי מוכלת ע"י הוריה. למרות שציינת (בקשר לאבא, אמנם) שאת די שלמה עם זה, נדמה לי שאף פעם לא משלימים באמת עם חוויה של ננטשות והפניית עורף. ובכל זאת, אני רוצה להאמין שהורייך (גם אם אינם מצטיינים מאד כרגע) אוהבים אותך ואינם רוצים להזיק לך. נדמה לי שאם תעשי סקר מהיר בין חברותייך, תוכלי לשמוע טענות מטענות שונות כלפי ההורים, פשוט כי זה חלק מהגיל, ומנטייתם של מתבגרים למרוד בכל מה שמייצגים ההורים, לראות אותם באור לא מחמיא, ולהאמין שאין באמת עם מי לדבר. מבלי להכיר לעומק את הנסיבות שלך, אוכל לנחם אותך ולהזכיר לך שאת נמצאת על סף חייך הבוגרים כאדם עצמאי. הרבה פעמים, רק אחרי היציאה מהבית (לצבא, לשירות לאומי או לדירה שכורה) לומדים להתבונן באור חדש על ההורים, וללמוד לסלוח להם גם על הטעויות שעשו. מקווה מאד שכך יהיה גם אצלך. כרגע, אני מציעה לך לעשות מאמץ למצוא לעצמך אוזן קשבת, אצל חברה טובה, קרובת משפחה, יועצת ביה"ס או אפילו פסיכולוג/ית (אם תצליחי לשכנע את אמך לאפשר לך טיפול). יש גם לא מעט פורומים וקווי מצוקה המכוונים לבני נוער שחווים בדידות ובלבול. זכרי שאת החברה הכי טובה של עצמך, ובכוחך לשפר את איכות חייך בצורה משמעותית, אם רק תקחי על כך אחריות. שולחת לך כוח ותקווה, ומחזקת אותך לקראת שינוי ועצמאות. ליאת

יש לי ילד בן 8 וחצי, לפני כמה ימים הוא החל לומר שמתרידים אותו כל מיני דברים בראש, בהתחלה זה היה שיש לו סודות והוא לא יכול לשמור סודות וזה משגע ומתסכל אותו. זה הגיע עד למצב של בכי ושאני אקח אותו למישהו שיוציא לו את הסודות מהראש. מאד נלחצתי ושאלתי אותו אם קרה לו משהו אם עשו לו משהו שלא היה לו נעים ושאסור לעשות, התשובה שלו היתה שלא והוא יש לציין ילד עם אינטיליגנציה מאד גבוה ומבחין בין דברים שאסור ומותר. אחרי יומיים הוא דיבר עם אחותי ואמר לה שכשהוא יושב בכיתה מתחשק לו פתאום לקלל את המחנכת שלו שהוא מאוד אוהב, הוא מודע לכך שזה לא הגיוני אבל אומר שהוא לא שולט על המחשבה הזו, אח"כ הוא אמר לה שכשהוא נמצא בחברת ילדים פתאום יש לו מחשבה שהוא רוצה לגעת באיברים האינטימיים שלהם. הוא מאוד מוטרד מהמחשבות האלו הוא טוען שזה לא מניח לו והוא יודע שאלה מחשבות לא טובות. אשמח אם תחזרי אלי עם תשובה מה עושים במקרה הזה. תודה סיגל

שלןם סיגל, מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. מהתלונות שלו עולה ניחוח "טורדני-כפייתי" (סוג של הפרעת חרדה, המלווה בטורדנות חשיבתית ובטקסים כפייתיים), ואפשר לטפל בזה בפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית, עם או בלי סיוע תרופתי. זו הפרעה שכיחה מאד, ולרוב משתפרת משמעותית או נעלמת בעזרת טיפול. בהצלחה ליאת (שלמרבה הצער עוד לא דוקטור...)

שלום! יש לי ילד מקסים בן 4 ,אני קצת מודאגת הוא כול הזמן משחק בבובות ואוהב את הצבע הורוד..ובגן הגננת אומרת שהוא משחק רק עם בנות...(יש לו אחות הגדולה ממנו בשנה). השאלה שלי אם בגיל כזה יש התפתחות מינית..??או שזה מוקדם מידי לדעת???

שלום רב, אני מניחה שמה שאת שואלת הוא, האם התנהגות נוגדת מגדר בגיל הרך יכולה לנבא נטייה מינית בעתיד. התשובה אינה חד משמעית, מאחר שהקשר בין השניים נבחן בדר"כ רק בדיעבד. כלומר, הומוסקסואלים בוגרים מדווחים במבט לאחור שהעדיפו משחקי בנות, בגדי בנות וחברת בנות. עם זאת, לא כל מי שמפגין התנהגות שונת מגדר בילדותו אכן הופך להומוסקסואל. בספר ,הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר" בעריכת אפטר ושות' משנת 1999, מצויין כי מקרב ילדים הסובלים מבעיות/בלבול בזהות המגדרית, שיעור שבין שליש לשני שליש יהפכו בסופו של דבר להומוסקסואליים. השורה התחתונה היא, שאין לנו בעצם כל דרך להשפיע על נטייתם המינית של הילדים שלנו, ולכן מוטב להניח לזה, ולעשות הכל כדי שיגדלו באווירה מקבלת, אוהבת ומעצימה. בברכה ליאת

צהריים טובים ליאת, בני בכורי בן 4 עוד מעט, ילד מעט רגיש יותר משאר הילדים מסביבו. גמול מפיפי ביום ובלילה. הגמילה מקקי בחיתול לא היתה פשוטה אך כיום עושה בסיר גם קקי... בשבועות האחרונים החל להתאפק מעשיית קקי, מתאפק כשבוע!!!! אנחנו לא לוחצים, משבחים כאשר עושה בסיר, כשאנו מנסים לגרום לו לשבת בסיר (פעם ביום) זה מלווה בהיסטריה ובכי ש"אין לו", כמובן שאנו רואים שיש לו ועוד איך!(מסתובב בבית עם רגלי ביסלי..) עד אשר אינו יכול יותר ואז עושה בסיר כמות מכובדת (סליחה על התיאור הציורי) שגם מכאיב לו להוציא. אנו מקפידים על תזונה שמעודדת יציאה (פירות יבשים, עגבניות, נוזלים וכו).אחרונה החל לגמגם ושמנו לב שככל שעובר הזמן והוא מתאפק הגימגום נעשה קשה יותר - ממש קשה לו להוציא משפט. כאשר הוא מתרוקן - אי אפשר לעצור את שטף הדיבור והוא שמח ומאושר. אנחנו מודאגים, רואים שהוא סובל מהמצב ומאוד רוצים לעזור לו במצב הזה. מה לעשות?????

שלום יעל, לפעמים, אחרי עצירות קשה וקקי שהכאיב, מתפתחת חרדה מפני הפעם הבאה, מה שמחריף באופן מעגלי את העצירות, וחוזר חלילה. הבעיה מחריפה, אם נוסף על הקקי, נוצר מאבק עם ההורים (שמצידם חוששים מאד מהרעיון של עצירות או של בריחה בתחתונים). אני מציעה להניח לו כרגע, ולהסתפק בתזונה עתירת סיבים. זכרו שלגוף יש מנגנונים מצויינים, וברוב המקרים - אם לא נפריע להם - הם פועלים נכון ולטובתנו. גם כאשר את רואה את בנך עם רגלי ביסלי (יופי של דימוי!), השתדלי בכל כוחך לא להגיב, ותני לו להתמודד בכוחות עצמו. הוא הרי יודע איפה הסיר ומה צריך לעשות, והוא יגיע לשם בזמנו. גם אם יברח לו קצת בתחתונים, אל תכעסי ואל תגערי. החליפי לו בשקט, ועודדי אותו במילים קצרות ("אני בטוחה שבפעם הבאה תספיק להגיע לסיר או לבית השימוש"). אני מקווה שכאשר הלחץ יירד, יירגע גם הגמגום. אם לא, פנו להתייעצות עם קלינאית תקשורת. בהצלחה ליאת

שלום לכן יש לי ילד מהמם בן 3 כשהוא היה בן כשנה אני ואמא שלו נפרדנו במהלך הפרידה עבדתי בעבודה שהצריכה נסיעות רבות לחו"ל כך שלמעשה יצא שבכל חודש הייתי שבוע בארץ כאשר באותו שבוע הייתי מבלה רק איתו . בחצי שנה האחרונה החלפתי עבודה ואני נמצא בארץ באופן קבוע ואז אני מתראה איתו פעמיים בשבוע ובסופ"שים . אני מוכרח לציין שאני לא מבסוט בעבודה החדשה שלי . שבוע שעבר קיבלתי הצעה מפתה לעבור למדינה באירופה ולקבל תפקיד גדול ומעניין על פניו אך כמובן שהמחיר הוא נסיעה שוב לחו"ל. כאשר ידוע לי שבחודשיים הראשונים אני לא אוכל להגיע לארץ אולי פעם אחת אגיע ולאחר מכן אני עדיין לא יודע מה תהיה תדירות הביקורים בארץ. שאלתי היא האם נסיעה מסוג זה יכולה לפגוע בבן שלי בדרך כלשהי האם זה ישאיר בו "צלקות" כלשהן? אשמח אם תייעצו לי מה כדאי לי לעשות תודה רבה

שלום דוד, אין ספק שבמצב האופטימלי, ילד גדל במשפחה לצד שני הוריו המסורים והאוהבים. כיום אנחנו כבר יודעים שישנם לא מעט מודלים משפחתיים אחרים, בהם מצליחים הילדים לגדול בצורה טובה ללא נזקים. הגיוני להניח שהיעדרותך, לפחות בהתחלה, עלולה להיחוות כסוג של אובדן. עם זאת, הפיתרונות הטכנולוגיים של ימינו מאפשרים תקשורת מצויינת גם ממרחק, וזה יכול לרכך מאד את כאב הפרידה. למרבה הצער, קשה להתנבא מראש האם ועד כמה יפגע המרחק בבנך, ואת זה (אולי) אתה תדע טוב יותר, לאור הרקע ההיסטורי התפתחותי של בנך, לאור ניסיון העבר שלכם, מערכות התמיכה שיש לו בבית, וכמובן טיב הקשר בינך לבין אמו של הילד. מאחלת לך הצלחה ושפע כלכלי, תהא החלטתך אשר תהא. ליאת

אני אמא ל2 ילדים בתהליך גירושים יחסית חדש,האבא לא בבית כבר חודש והילד בן ה3.5 מאז שהאבא הלך מתפרע,שובר,מקלל.ולא מוכן ללכת לגן.והילדה שלי בת 5.8 מילדה הכי שמחה וצוחקת הפכה לעצוב ורוב הזמן בוכה מכלום.עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות,ניסיתי לפנות לפסיכולוג מהקופ"ח אבל זמני ההמתנה הם ארוכים מאוד.ובמצב של הילד זה צריך להיות כמה שיותר מהר.ואני כלכלית לא יכולה לאפשר פרטי.אודה לכם על העזרה,וההכוונה.

שלום מאיה, התורים הארוכים הם במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. הפניה לפסיכולוג דרך הקופה היא כמו באופן פרטי, בהבדל של תעריף מסובסד. אם פסיכולוג אחד אמר לך שיש לו רשימת המתנה, פני לפסיכולוג אחר מרשימת אלו שעובדים עם הקופה שלך, ואני מאמינה שיהיה בסדר. הילדים שלך עוברים כרגע משבר, ובנסיבות שלכם זה מובן מאד. הפנניה לטיפול, לבד מהסיוע לילדים, תעזור גם לך, שכן הטיפול בילדים צעירים לעולם מלווה בהדרכת הורים. אם אין לך אפשרות להגיע לטיפול, נסי לכל הפחות להגיע לפגישה או שתיים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה לצורך הכוונה והדרכה שלך. בהצלחה ליאת

היי, בני הוא בן 3 ושלושה חודשים לפעמים כשאני מדברת איתו,שואלת אותו משהו..הוא לא עונה זה קורה עם עוד בני משפחה ולא רק איתי. באחת הפעמים הפסקתי לדבר עד שהוא פנה אליי ואז דיברתי איתו כרגל בפעם אחרת אמרתי לו שזה לא נעים לי שאני מדברת אליו והוא לא עונה הייתה סיטואציה שבה החלטתי "להחזיר לו" (סליחה על הילדותיות) ולא עניתי לו אחרי שהוא פנה אליי אבל כל זה לא עזר, לפעמים הוא פשוט לא עונה מה דעתך? שאלה אחרת - לפעמים הוא עושה פרצוף חמוץ ולא ברור לי למה.כשאני שואלת הוא לא עונה.בנוסף לפעמים הוא אומר אני כועס (אחרי שהערתי לו על משהו או שלא קיבל מה שהוא רוצה) האם עליי לדבר איתו על זה? מה להגיד? שזה בסדר לכעוס לשאול אותו למה הוא כועס תודה!

שלום מיקה, אני מצליחה לחשוב כרגע על שני כיוונים אפשריים כהסבר למה שקורה לכם. האחד, יכול להיות קשור לתופעה של מיקוד-יתר, המאפיינת דווקא ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הכוונה למצב בו הילד שקוע מאד במשהו, עד כדי התעלמות מוחלטת מכל קריאה או גירוי אחר. למרות שזה נראה כמו זלזול או התעלמות מכוונת, זה לא המצב: ילד כזה כמו-נאטם מפני הסביבה, וכך מצליח להתמקד בגירוי שעל הפרק. העובדה שזה קורה לו עם עוד אנשים יכולה לחזק את האפשרות הזו. אפשרות אחרת, יכולה להיות קשורה באופי התקשורת בבית, ובסוג של התרסה ובדיקת גבולות. במצב כזה, ובעצם גם במקרה של האפשרות הראשונה, השתדלי לא לחזור על קריאתך מעבר לפעם אחת, ואז - גשי אליו, געי בו, ואמרי "אני מדברת אליך, ומבקשת ש...". לפעמים, מבלי שנרגיש, אנחנו מכבירים מלל רב על הילדים שלנו, עד כי המילים מאבדות מערכן. שתי האפשרויות שהצעתי יכולות לבוא בחשבון רק אם שללתם, כמובן, בעיית שמיעה. אם לא - זה הזמן! לגבי הפרצוף החמוץ, אני מציעה לכבד אותו בזמן אמת ולשמור על הזכות הבסיסית למחות. כשיירגע קצת, תוכלי לנסות לברר איך הוא מרגיש ולמה. בעיני, חשוב מאד לתקף את החוויה של הילד, ולעודד ביטוי חופשי של כל קשת הרגשות, כולל השליליים, כמו עצב או כעס, וזאת מבלי לוותר לו על מה שהרגיז אותו. בטח שזה בסדר לכעוס... בברכה ליאת

אני רוצה לציין שזה בעיקר מפריע לי כי אני פונה אליו בשאלות מתוך התעניינות למשל, לקחתי אותו מהגן הוא רץ אליי ואמרנו שלום...הגענו לאוטו והתחלתי לנהוג ואז אני שואלת אותו מה עשית היום בגן? או, היה חוג?! עם מי שיחקת? והוא לא עונה. המון תודה על התשובה המפורטת והמהירה.

שלום ליאת, בני גמול-יום כבר מגיל שנתיים בלי בעיות מיוחדות. לגבי הלילה, זה סיפור אחר. בכל פעם שנדמה לי שהנה, הוא היה כבר "יבש" כמעט חודש - בום!! שוב שטפונות, בערך בתדירות של יום כן-יום לא. אני לא רואה טעם להביא אותו בלילה לשירותים (אם כי אני יודעת שיש כאלה שכן מצדדים בשיטה הזו), כי ממילא הוא מרטיב כמה פעמים בלילה מתוך שינה. קרה כבר שהחלפתי לו, נניח, בשעה 11 בלילה אחרי שהיה ספוג כולו בפיפי ובבוקר שוב שיטפון. כמה שאלות: האם בגיל כזה כבר נוהגים לתת טיפול ממש, בלי מכשירים מצפצפים ודומיהם, שיש פרסומות כאלה באינטרנט כמו פטריות אחרי הגשם? אם הוא יילך לישון עם תחתוני גמילה, האם זה יפריע לתהליך הגמילה? לי נראה שהוא יודע לזהות מתי יש לו פיפי, רק שהוא מרטיב מתוך שינה ואין לו שליטה על זה. זה פשוט ימנע את העוגמת נפש שלו ושלי מלהתעורר במיטה רטובה עם ריח של שתן, מקלחות, כביסות אינסופיות וכו'. היועצת בגן שהתייעצתי איתה אומרת שאם כבר אז טיטול רגיל, כדי ש"ירגיש לא נעים על זה שהוא מרטיב במיטה" וזה יתן לו "תמריץ" להיגמל. אני עם כל הכבוד חושבת אחרת. אני לא חושבת שהוא צריך להרגיש לא נעים או להתבייש או להיות מושפל, כי לא נראה לי שהוא עושה את זה מרצון. אגב, אין לו בעיות בבית או בגן. הוא מתפקד היטב, ילד אהוב ומקובל וההתפתחות שלו תקינה לחלוטין. גם לא יודעת להצביע על אירוע מסוים שגרם למצב הזה. מה דעתך? תודה.

שלום רב, בגיל ארבע וחצי, הרטבת לילה עדיין אינה נתפסת כמאד חריגה. אם קיימת במשפחה שלכם היסטוריה כזו, על אחת כמה וכמה שאין טעם להילחץ (יש מרכיב גנטי לתופעת ההרטבה). גם בעיני, טיטול אינו הפיתרון. אני מאמינה, כמוך, שאין כאן בעיית מוטיבציה. אני מעדיפה סבלנות סלחנות והרבה עידוד. איני מבינה גדולה בכל הנוגע לזמזמים למיניהם, אך יודעת שיש כאן פורום אחד או יותר שעניינם בזה. נסי לשאול שם על הגיל בו אפשר להתחיל. מחזקת אותך ומזכירה לך שזה לא יימשך לנצח ליאת

ליאת, תודה על התשובה. מה לגבי תחתוני גמילה? (לא טיטול). יש תחתונים ללילה לילדים. תודה שוב.

שלום רב, אני מחפשת ספרים שיעזרו לי להכיר יותר מקרוב את הנושא וללמוד איך להתמודד עם ילדים מבתים הרוסים, איתם אני עתידה לעבוד בקרוב. אשמח לקבל טיפים בנושא. תודה מראש. ט.נ.א

שלום רב, מציעה לך להגיע אל המוסד בו את מתחילה לעבוד, ולבקש גישה לספריית הסגל. אין לי ספק שיהיה שם מי שישמח על היוזמה שלך ויפנה אותך לחומר קריאה מתאים. בהצלחה ליאת

לליאת שלום רב אני ואישתי כבר למעלה משנה בהליכי גירושין לא פשוטים, יש לנו ילד משותף ומתוק בן 4.5 , שאלתי: 1. הילד מתנהג כלפי ילדים קטנים מגילו לפעמים באגרסיביות ואילו עם ילדים בגילו הוא נוהג לריב ולזרוק מילים לא יפות, זה קורה לעיתים קרובות, לאחרונה הוא אמר לי משפט, מה אני ילד שעושה בעיות ? יש לציין שהייתה תקופה שהוא לא רצה להיכנס לגן וסיפר לי שהגננת צעקה אליו. מה עליי לעשות ? איך ניתן לשנות את ההתנהגותו? 2. הוא עדיין עושה חלק מצרכיו בתחתונים , השמח לעצה בנושא? בץודה דן

שלום דן, אני מניחה שתהליך הגירושין המורכב שלכם גובה מחיר רגשי גבוה גם מכם וגם מהילד שלכם. לא ציינת האם כבר עזבת את הבית, או שכולכם עדיין יחד. בכל מקרה, ילדים צעירים עלולים להגיב קשה מאד לחוויה כזו, ולהפגין קשיי הסתגלות בכל זירות התפקוד. התנהגות אלימה יכולה להיות (אולי) דרכו של הילד לאותת לכם שבעודכם עסקים במאבקים זה מול זו, שכחתם שבמרכזה של הדרמה הזו נמצא ילד קטן מאד, שזקוק לתחושת בית יציבה, להתעניינות והשקעה יומיומית. גם בריחת הצרכים אל התחתונים היא דרך לאותת מצוקה, וכמו-להכריח אתכם לטפל בו ברמה הפיזית והבסיסית ביותר, ולהכריז: אני כאן ואני קטן ואני זקוק לכם מאד! לאור האמור כאן, וגם בגלל שאיני בטוחה לגבי רמת הפניות שלכם אליו כרגע, אני ממליצה מאד על פנייה לטיפול רגשי עבורו (אפשר גם טיפול באמנות), שילווה גם בהדרכת הורים. עד אז, נסו להימנע מלכעוס או להעניש, והשתדלו לאזן בין חום קרבה ותשומת לב רבה, יחד עם שמירה על גבולות באופן עקבי, כדי לנסוך בו ביטחון, ולשדר מסר ברור האומר שגם אם הזוגיות שלכם מתפרקת, ההורות שלכם ממשיכה להיות יציבה, בטוחה וסמכותית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת יש לי שאלה אני בחורה צעירה-יש לי חבר-חבר ראשון-כארבעה חודשים אך באופן רציני חודש וחצי בערך אמא שלי-כלכך רצתה ורוצה שיהיה לבת הבכורה שלה חבר,שהיא לא מרגישה שמתחיל תהקשר היא מזיקה לי איך מזיקה?היא רוצה הכול-רוצה בטובתי,קונה לי ולו שמחה מחבקת אותי ומנשרקת כל שניה מה שבחיים לא היה בתדירות כזו ומתרגשת מאוד-רואי םעליה שתהיה בריאה-אמש שלי נהדרת אין כמו אמא ושהשם יתן לה רק בריאו תוחיים בבייחד עם אבא ואחותי מה שכן-איך זה מציק לי?זה כאילו מוריד לי בטחון ועצמאות היא כל השניה"חופרת" שואלת אותי מתחקרת אותי מה קרה לאן הלכנו מה עשינו מנסה להגיד לי מה לעשות לאן ללכת עם מי ללכת מתי ללכת מה לקנו תמה ללבוש מה להגיד מה לא להגיד וכל מיני אחרים-עד כדי כך אפילו שזה שבר אותי אתמול והתחלתי לצעוק וגם לבכות...אני יודעת שאמא רוצה שלבת שלה יהיה הכי טוב אבל כנראה שהחבר גם הרגיש וזה יצר קצ או משהו אני יודעת שהיא מתה על החבר שלי אם כי יש בו כמה מגרעות שדברתי איתו על כך והוא מנסה לשפר שבגללן הקשר היה קצת בסיכון ותודה לאל ומקווה שב"ה ימשיך רק בטוב אבל מה עושים ליאת? אני כן רוצה עיצות חמות של אמא דאגה תמיכה ואהבה-לא רוצה הורדת בטחון הורדת עצמאות-ואני יודעת שאמא שלי לא מרגישה והיא רוצה רק את הטוב שלי כבת בכורה האחות הקטנה ממני ב7 שנים שתהיה בריאה החלה מתערבת גם כמו קרציה מאזינה לי לשיחות מנסה כל פעם לאידעת מה...קנאה?לא!היא רוצה רק בטובתי והיא מלאך היא נהדרת שכה תהיה לי רק בריאה אבל כולם מהרגע שיש לי חבר בבית השתנו ואני מרגישה"חנק" אין לי לאן ללכת אני עוד לא בגיל שיכולה לקום לעזוב את הבית ולברוח-לא כלכלית ולא נפשית אז מה בעצם עושים?אחרי הכול אין כמו משפחה וזה הדבר הכי חשוב ויקר בעולם-אפםילו מחבר שהוא רק חדש לפעמים ליאתי,אנא עצתך תודה מקרב לב

שלום רב, אני עדיין חושבת שהפיתרון הטוב עבורך זה להגיע לטיפול פסיכולוגי (אפשר גם במחיר סמלי, דרך האוניברסיטה), שיעזור לך לזהות את הרצונות והצרכים שלך, בנפרד מאלה של בני משפחתך או בן-זוגך. עד אז, תוכלי להחליט עם עצמך עד כמה את מוכנה להיחשף, ולסמן באופן ברור "עד כאן!" כל אימת שאת מרגישה את הסביבה שלך פולשנית בלתי מתחשבת. תוכלי ליזום שיחה משפחתית, בה תוכלי להביע בפני משפחתך את הערכתך כלפיהם, ולבקש מהם - עם זאת - לכבד את פרטיותך, ולתת לך את המרחב והזמן כדי לבסס לעצמך זוגיות באופן הנכון לך. זכרי שכאשר את מתייעצת וחושפת בפני אמך את ה-כ-ל, יהיה עלייך גם לספוג את המענה. טיפול, כבר אמרנו? שבת שלום ליאת

ליאת שלום בלבלת אותי? על איזו אוניברסיטה את מדברת? אני מדברת על נערה שמסיימת כרגע תיכון?זו פורום פסיכולוגיה ילדי םלא?

שלום רב בני בן 3.5 חמוד אך עקשן. במה מתבטא? 1. מבקשים ממנו לאסוף את הצעצועים או את המשחק שסיים לשחק הוא לא מסכים כמובן שאנו לא נותנים לו לבצע פעילות אחרת. והוא יכול לשבת בצד שעה ושעה וחצי. 2. בגן הוא כמעט ולא מסכים לצייר או לעשות עבודות. 3. נכנס לבי ואומרים לו שלום ברוך הבא הוא עונה "אני לא ברוך הבא" 4. אני אוהבת אותך והוא עונה את לא אוהבת אותי. 5. אתמול שיחק בפלא שלי ותחמתי זאת בזמן והוא לא הסכים להחזיר, בסוף לקחתי לו את הפלא והוא הלך לשבת בצד חצי שעה. 6. כאשר משחק בגן משחקים: התגלש במגלשה וילדים ישבו בקצה המגלשה כך שלא יכל לעבור , הם נתנו לו לעבור אבל עדין ישבו במגלשה (היה לו המון מקום לעבור) והוא לא עבר והתעקש שהם יקומו וזה הגיע עד מכות. 7.בגן המשחקים, רוצה לשחק עם הילדים, הם נותנים לו את המשחקים שלהם והוא לא נותן להם את המשחקים שלו, אני מסבירה לו באותו הרגע שיתחלק כי אחרת הילדים לא יסכימו לשחק עימו. ותשובתו, בסדר אני אשחק לבד. אגב, בני מפותח שפה נורמלית לגילו, ורוצה לשחק בחברה, תמיד אומר בגן משחקים " מי רוצה לשחק עימי" ? למרות נסיונותיי, להסביר להראות לו את הדרך. אני לא מוותרת על דברים עקרונים והוא יכול לשבת גם שעה לבד ולא לקבל את מה שבוא רוצה. אבל אני רואה שאין עקומת למידה והעקשנות לשם העקשנות אינה פוחתת. אגב גם שהסבים שלו, שדי צמודים אליו אינם נותנים לו את אשר רוצה, הוא יכול להיות אליהם מאוד "מגעיל" ולומר תלכו מכאן זה הבית שלי. לבני יש אחות גדולה בת 10 הם מסתדרים. מה עושים ? האם יש חומר קריאה על כך? תודה שלומית

שלום דרורית, הילד שלך מתנהג כמו ילד טיפוסי בן שלוש וחצי, שעדיין מתקשה לקבל את העובדה שהעולם לא מתנהל עפ"י גחמותיו. מן התיאור שלך עולה ניחוח חזק של מאבקי כוח וכבוד, ואני מציעה לעשות הכל כדי לסגת ממצב זה. כאשר הילד שלך עושה את הפגנת הכעס השקטה שלו, נסי לעזור לו לרדת מהעץ (מבלי לוותר לו על העניין העקרוני שבגללו החל הכל), ולשמש עבורו מודל לפשרה והתחשבות. יש לא מעט ספרי הדרכה להורים, המכוונים להצבת גבולות יעילה מבלי להיכנס למאבקי כוח וכבוד. נדמה לי שחיים עומר, בספריו, מתייחס לא מעט לסוגיה זו. בהצלחה ליאת

אבקש המלצה לפסיכולוג\ית ילדים לטחפול ברדות לילד בן 9. תודה

שלום אייל, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, אתה מוזמן לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. אפשר לנסות ולהיעזר גם ברשימת המומחים באתר זה, דרך האינדקס "רופאים מטפלים ומרפאות" מצד ימין למעלה. ממליצה בהזדמנות זו לתקן את השגיאות שנפלו בגוף הבקשה שלך, כך שיהיה יותר ברור.. בהצלחה ליאת

היי.. אני בת 22 סטודנטית לפסיכולוגיה תואר ראשון. הבעיה שלי היא עם הארוס שלי, הוא אדם עקשן ועצבני מאוד. אני אדם אופטימי וחרוצה, אני רוצה להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה אך הארוס שלי רוצה שנתחתן עוד שנתיים ולא ללמוד בכלל כאשר אנחנו נישואים. מצד אחד אני מאוהבת בו ולא רוצה לוותר עליו ומצד שני אני אוהבת הלימודים שלי . אך לא יודעת להחליט אם אשאר אתו ולוותר על חלומי להמשיך לתואר שני, או לוותר עליו. בשני המקרים אני מפסידה . אני לא יודעת איך לשכנע אותו ואז להיות הכי מאושרת. לא יודעת מה לעשות אם יש למישהו פתרון או עצה אהיה מאוד מודה לו. תודה מראש

שלום לך, פנייתך חורגת מעולם התוכן של הפורום הזה, אך אם כבר פנית, אוכל לומר לך שלתפיסתי, קשר המחבל בצמיחתו והתפתחותו של האדם כישות אינדיווידואלית, אינו קשר בריא. ההחלטה נשארת, כמובן, שלך. ממליצה לך מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי, בעזרתו תוכלי לבחון לעומק את הצרכים והרצונות שלך, ולפעול לאורם. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 5.5 אשר סובל מבעיה רגשית(הוחלט ע"י פסיכולוג).הפסיכולוג המליץ לנו על אבחון אצל פסיכוגול קליני על-מנת להחליט לאיזה סוג של הטיפול הילד זקוק והאו להלות אותו לכיתה א' מכיוון שהוא עדיין לא בשל רגשית. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני באיזור הצפון תודה מראש נטע

שלום נטע, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. אפשר לנסות ולהיעזר גם ברשימת המומחים באתר זה, דרך האינדקס "רופאים מטפלים ומרפאות" מצד ימין למעלה. בהצלחה ליאת

מבקשת המלצה לפסיכולוג/ית המתמחה בהפרעות אכילה בקרב נערות. עדיף באזור חדרה - נתניה.

שלום רב, אקדים ואומר שאין באפשרותנו להמליץ מעל גבי הפורום על שמות של מטפלים פרטיים, ולכן אם את רוצה, תוכלי לצרף כתובת מייל פרטית לגוף הודעתך ולקבל המלצות לשם. ברצוני ליידע אותך שהטיפול הטוב והיעיל בהפרעות אכילה חייב להיעשות ע"י צוות רב מקצועי, הכולל טיפול פסיכולוגי המלווה במעקב של פסיכיאטר, דיאטנית ורופא כללי, ולכן ההמלצה שלי היא לפנות למרכז לטיפול בהפרעות אכילה מטעם קופת החולים שלך. ידוע לי על מרכז טוב כזה באזורך. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה המהירה ועל ההפניה למרכז להפרעות אכילה. לא ידעתי שקיים מרכז כזה. ושוב תודה.

שלום ליאת, יש לי שני ילדים בת 11 ובן 8.5, הגדולה מפגינה כלפי הקטן חוסר אהבה משווע והתנהגות מבישה. היא מקניטה אותו ללא הרף, מתאכזרת אליו מרביצה לו ומעליבה אותו בפני כולם. זה הגיע למצב שהוא הפך להיות דחוי בכל מקום אליו אנחנו מגיעים כמשפחה. מיד עם הגענו היא מקבצת את שאר הילדים עימם אנחנו נפגשים וכולם פועלים נגדו. נסינו לקיים איתה שיחות בעניין, היא טוענת שהיא מתנהגת אליו כך מפני שהוא מציק לה. אני מבינה שמדובר בקנאה וניסיתי ליצור לה ולי משהו שיהיה שייך רק לשתינו וכך פעם בשבוע היא ואני יוצאות ל"דייט" מסורתי בו אנחנו יושבות בבית קפה ומשוחחות על הא ועל דא. היא ילדה מאוד "קרה" שלא מביעה הרבה חום ואהבה לאף אחד מבני המשפחה. עליי לציין שעם חברות שלה היא אחרת לגמרי. היא ילדה מאוד חכמה ונבונה, מאוד יצירתית אך הרושם שנוצר הוא שהיא לא ילדה שמחה. ייתכן שהעניין נעוץ בגיל ההתבגרות הממשמש ובא, אך העניין הופך להיות בילתי נסבל ממש. היא לא נגישה, היא לא מניחה לנו להתקרב אליה וזה מדאיג אותי מאוד. בגדול, היא מנסה להתמרד אך בבסיסה היא ילדה טובה ולכן היא לא לוקחת את זה עד הסוף. אני חוששת מהימים בהם נאבד שליטה. לי כאם חורה חוסר היכולת לקרב בין שני הילדים, הוא מוכן מצידו לעשות כל מה שהיא תבקש רק כדי שתתייחס אליו. הוא אפילו התחיל להתעניין בדברים שהיא אוהבת רק כדי שיהיה לו משהו משותף איתה ושעליו יוכלו לדבר ביחד. יש להם פעמים שהם מסתדרים וצוחקים ביחד אבל הם מעטים מדי. היא "שוכחת" לאסוף אותו מבית הספר (זה קרה מספר פעמים), אני כבר לא ממש יודעת מה לעשות . אשמח אם תוכלי להדריך אותי כיצד לנהוג.

שלום רחל, רמות איבה ועויינות כמו שאת מתארת אינן משקפות, בדר"כ, שנאה ממשית בין האחים, אלא חוויה עמוקה של קיפוח וקנאה. אני בכוונה בוחרת במילה "חוויה", כדי להדגיש שמדובר לאו דווקא בקיפוח והפלייה ברמת המציאות, אלא בתחושה וחוויה אישית של הילדה. למרבה הצער, ההתאמצות שלך לקרב בין ילדייך ולגרום לילדה הגדולה לחבב את אחיה ה"מסכן" שלדברייך מוכן לעשות הכל כדי לזכות באהבתה, לא ממש מקדמת את העניין, ועלולה אף להחריפו. כרגע, הדרך שנראית לי מבטיחה יותר, זה לסגת לחלוטין מכל ניסיון להתערב בקשר שלהם, ולקבל את המצב כמו שהוא. את תשומת הלב הרבה לילדה נסי לתת ללא קשר להתנהגותה כלפי אחיה, ומתוך רצון והנאה אמיתית מחברתה. ממליצה לך בחום על פנייה להדרכת הורים קצרה, שתסייע לך להתכוונן טוב יותר לצרכים של בתך הגדולה, ש(בחוויה שלי) עדיין אינה מתבגרת כלל וכלל, אלא ילדה שזקוקה לך מאד. בברכה ליאת

במהלך סוף השבוע התחבטתי הרבה בעניין ולאחר שיחות שקיימתי עם כמה אנשים כולל אנשי מקצוע, הגעתי למסקנה שעליי להרפות. שעליי לשנות גישה ואכן לא להתערב במערכת היחסים שביניהם ולהקדיש לבתי את תשומת הלב לה היא זקוקה. היא אכן זקוקה לי הרבה יותר מכפי שהיא יכולה להביע זאת באופן מילולי. פניתי בבקשת הדרכה בעניין ואשתדל להיצמד לתוכנית שתינתן לי. המון תודה על תשובתך המהירה.מקווה לטוב. רחל

יש לי ילדה בת 4 שעשתה מעשה חמור היום הכניסה עיפרון לתחתון אני נבהלתי וצעקתי עליה מה עושים ?

שלום שולה, נסי לברר עם עצמך מה כ"כ הבהיל אותך, עד כדי הצורך לצעוק. האם היא ניסתה להחדיר את העיפרון לגופה? בכל מקרה, אני מציעה לפעול כאילו היית רואה אותה מכניסה את העיפרון לאף - הסבירי לה שאנחנו לא מכניסים חפצים לגופנו כי זה עלול לפצוע אותנו ולגרום נזק. עשי זאת בצורה רגועה ומכבדת, שלא תעליב וגם לא תעורר אימה. בברכה ליאת

שלום. אני רוצה להתייעץ איתך בקשר לבני בן ה-4. השנה עבר מה"גנון" לגן טרום חובה. למרות חששותי המעבר היה חלק וממש נתן קפיצה והתבגר, הוא תמיד היה ילד שנפרד בקלות בבוקר ובכלל והמשיך להיות ככה. בנוסף הוא התחיל להפגש עם חברים ובלי בעייה נשאר בבתים שלהם ובימי הולדת - אפילו גירש אותנו כשדיברנו קצת עם ההורים. פתאם לפני כחודש הכל השתנה והוא לא מוכן להפרד. כל בוקר בעלי לוקח אותו לגן והוא ממש בוכה, למרות שבעלי מסכם ומכין אותו מראש על כמה משחקים ישחקו ותמיד משאיר אותו בוכה והולך הוא ממשיך לעשות את זה כחלק "מהצגה". גם לא מוכן ללכת לחברים ולשום מקום וממש במצבים מסויימים תופס אותי ברגל ולא נותן לי לזוז. אני מציינת שאחרי שהולכים מהגן הוא ממש בסדר והנה, גם אם חברים באים אליו הוא ממש נהנה ומשחק מאד יפה. דיברתי אם הגננת ולא ידוע על משהו שקרה, היא אמרה שגם אם הוא בנסיגה בדברים מסויימים יש דברים שהוא התבגר וציינה דברים שקרו בגן שמראים שהתבגר. אני מציינת שאנחנו הורים שבאופן קבוע נמצאים הרבה, בעלי עובד מהבית ואני עובדת חצי משרה, הילדים מקבלים באופן קבוע הרבה תשומת לב ולא קרה משהו שונה בתקופה האחרונה. בקיצור - סיפור ארוך - אני לא יודעת איך להגיב לזה אנחנו מנסים לא לתת לזה תשומת לב מיוחדת ומקווים שיעבור. מה אפשר לעשות? האם יש סיבה לדאגה? תודה, סילביה

שלום סילביה, פחדי הילדות באמת עלולים להגיע ב'גלים', ולהשתנות באופיים לאורך השנים, בהתאם להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של הילדים. בגיל ארבע, עם היכולת הקוגניטיבית הגדלה והולכת עולה גם מפלס החרדה של הילדים. החשיבה שלהם עדיין מאגית וככזו, עלולה לסבך את הילדים בפחדים בעלי ממד דמיוני. הילד מרגיש ומאמין שכל מה שעולה בדעתו ובדמיונו, אכן יכול להתרחש במציאות. לפעמים, הקושי הפתאומי להיפרד אינו אלא תגובה לאירוע ספציפי או למחשבה מטרידה שהתעוררה בעקבות טריגר כלשהו, ולפעמים מדובר בצורך לבחון את הגבולות (מה שיכול לעודד כיוון חשיבה כזה זו העובדה שה'הצגה' מופנית רק כלפיכם). בשני המקרים, עמידה נחושה ובוטחת שלכם יכולה לעזור לו מאד, בהיותה משדרת "אנחנו כאן, לא מתכוונים להיטלטל איתך, אך נהיה כאן לצידך, שומרים עליך מכל רע". לכן, לפני היציאה לגן, תוכלו לומר לילד ש"עכשיו הולכים לגן, ואתה יודע שאבא חייב לחזור ולעבוד. לכן, אתה יכול לבחור אם אתה רוצה להיפרד יפה ובנעימים, או בבכי. אבא לא יוכל להישאר איתך בגן, ואנחנו מבינים שקשה לך קצת בפרידה. גם אם תבכה קצת, זה בסדר. הגננת תעזור לך, ואנחנו סומכים עליך שתתגבר ותצליח להירגע בסוף." נסו לא למשוך את זמן הפרידה, כדי לא ליצור שם רווחים משניים מה'הצגה'. בהצלחה ליאת

שלום, ביתנו בת השנתיים ותשעה ח' מתעוררת מזה תקופה ממושכת סביב השעה 5:00 בבוקר. התעוררויות אלה החלו לפני כשנה לערך וללא ספק השעון הביולוגי שלה מתוכנן סביב שעה זו.. ניסינו את כל השיטות האפשריות כגון הסברים מילוליים, אפשרנו לה לבכות אך היא לא "נשברה"(..) הנחנו מזרן למרגלות מיטתנו כדי לאפשר לה לישון שעה נוספת איתנו אך גם את זה היא כבר לא רוצה.. היא פשוט מגיעה אלינו ומתעקשת שאני אקום אתה. בלית ברירה אנו מדליקים לה טלויזיה (פתרון שאני מאוד לא אוהבת..). האם ישנה דרך כלשהי לשנות מצב זה?? חשוב לציין שהיא הולכת לישון כל ערב סביב 20:30, 21:00 וישנה ברצף עד שעת היקיצה. אשמח מאוד לעצה.. תודה

שלום יעל, יש כאן בהחלט בשורה טובה - בתך ישנה יפה לילה שלם, ומתעוררת בשמחה ליום חדש. יש הרבה הורים מותשים שהיו מתחלפים איתך. ובכל זאת, אם את לא מגישת תכנית הבוקר, אין כל סיבה לקום בחמש ומבחינתי (לא כפסיכולוגית, אלא כאמא) כל מה שיכול לחסוך ממך את זה כשר, אפילו טלוויזיה. נסי להיות יצירתית, להגיף תריסים, לוותר לה על שנת הצהריים, או להכין לה ערכת בוקר הכוללת קלטת איכותית וארוכה במיוחד... אם כלום לא עוזר, לא תהיה ברירה אלא להקדים לזמן מה את שעת ההליכה לישון שלך, כדי להישאר ידידותית לילדה שלך, שככל הנראה נולדה להיות "טיפוס בוקר". לבי איתך :-) ליאת

שלום אני אמא לשתי בנות בת חמש ובת שלוש . בתי בת ה3 לא יושבת איתי להקראת סיפור. אין לה סבלנות וריכוז אלא אוהבת לדפדף בספר בעצמה ואומרת שהיא תספר. היא רק מדפדפת ועוברת לספר אחר ולא נותנת לי להקריא עבורה סיפור מהספר. לפעמים אני מצליחה להקריא לה סיפור בלי שהיא תפריע אבל זה לעיתים רחוקות. אני חושבת שזה חשוב כי יעזור לה לפתח את יכולת ההתבטאות וכך יעזור לה להתבגר כי אני מרגישה שמבחינה רגשית היא קצת תינוקית . היא מראה עצמאות אוהבת להתלבש לבד ולנעול לבד ומבקשת הכל לעשות לבד. היא בתהליך גמילה מחיתול שבינתיים הולך בסדר. עיקר הבעיה איתה היא בהתמקדות בסיפור או בנושא אחד גם טלויזיה היא לא יושבת יותר מידי אם זה ממש מעניין אותה אז חצי שעה וזהו . היא ילדה מאוד פעלתנית סקרנית ושובבה כאילו חוסר שקט מסוים וקושי בדחיית סיפוקים ואני לא יודעת אם זה אופייני לגיל או שאני צריכה יעוץ.אודה לתשובתך

שלום עינת, לכל ילד קצב התפתחות משלו, ובסה"כ בגיל שלוש עדיין 'מותר' לה להתנהג כך מבלי להיחשב חריגה. טווח הקשב של פעוטות בגילה ממילא קצר מאד, ולכן, כדי ללכוד את תשומת לבה ולהפוך את קריאת הסיפור לחוויה מעשירה ומתגמלת, עליך להתאים (מתוך מחשבה רבה) את העיתוי ואת התוכן לרמת היכולת של בתך. לפעמים, כמאמר הפתגם, הפרה רוצה להיניק יותר משרוצה העגל לינוק, מה שעלול ליצור 'קצר' ותסכול אצל שני הצדדים. אני מציעה להמתין ולתת לבתך עוד זמן להתפתח ולהבשיל, ובהמשך, גם לאור דיווחי הגננת, לשקול התייעצות נוספת. בברכה ליאת

שלום ליאת רציתי לשאול אני חושבת שלחבר שלי יש מעיין חרדת טלפון אנחנו בקשר איזור ה3-4 חודשים והוא בקושי מרים אלי טלפון אלא מעדיף רק לכתוב מייל או להפגש פנים מול פנים-ואם אי אפשר להפגש כי לחוץ אני לא שומעת ממנו אפילו יממה מלאה אם לא 2-3 האים זה נדיר או שיש עוד הרבה כאלה? בד"כ מה תדירות שיחו תהטלפון שצריך שחבר יעשה לחברה או כמו המפגשים אם יש קצת מרחק של חצי שעה באוטובוסים האים זה אמור להפריע לי אם הוא לא מתקשר כל יו םאו שאני סתם מתבכיינת ויש כאלה שלא מדברים בכלל? תודה רבה אירית

שלום אירית, ההגדרה שלך - "חרדת טלפון" - נשמעת קצת מוזרה בעיני, אם להודות על האמת. את עושה לחבר שלך הרבה הנחות... תדירות השיחות בין בני הזוג אינה נקבעת עפ"י כללים שרירותיים, אלא לפי מה שנכון ומתאים להם. בעיני אינך "סתם מתבכיינת", בעיקר אם הציפיות שלך מהבחור אינן מתממשות. סביב הקשר הזה מורגש 'ניחוח' בעייתי. חשבי שוב אם זה מה שאת רוצה וצריכה. שבת שלום ליאת

היי ליאת תודה על העיצה רציתי רק לשאול, בכל מקרה מזוגות שמכירה מחברים ממשפחה מאנשים בכלל איך צריך להתנהג קשר-זה הקשר הדיי ראשון שלי כנערה ואינני יודעת מה מו מי... כמה צריך להפגש-האים כל יום או לא חובה כל יום-כמה צריך לדבר בטלפון-האים כל יום האים יותר מפעם ביום האים שיחות ארוכות היי ביי או קצרות?כמה צריך לסמס או לשלוח מיילים? זה בעיה כי אני מרגישה שהבחור לא דואג לי ולא שואל לשלומי ורק כדי לסמן וי ביומן לטלפון אחד יומי וגם אז ל2 דקות ואם זה גורר שיחה של יותר מ10 דקות מתעצבן עלי עושה ברוגזים ומנסה לנתק, אני ממש ממש לא יודעת מה לעשות בחור מקסים-אוהבת אותו מאוד-אך הקטע הזה מפריע לי מאוד אשמח לעזרה שבת שלום ותודה אירית

שלום ליאת ביתי בת הארבע וחצי חזרה היום מהגן וספרה שילד הפשיט אותה והכניס ידיו לאיבר מינה. הגננת לא היתה בגן, ובמקומה היו מחליפות. מעבר לזה שידעתי את הגננת ובקשתי טיפולה , כיצד עלי להגיב לדברי הילדה? אם היא תזכיר את הנושא שוב כיצד מומלץ שאגיב לה (מעבר לכך שאסור לגעת בגופה הפרטי וכו') אני מעונינת שהיא תדבר על כך ולא תדחיק או תבין שמדובר בסוד, אך לא רוצה לגרום לה להרגיש נחקרת ולנסות לתשאל לגבי פעמים נוספות אולי. האם עלי לפתוח איתה את הנושא שוב או רק כאשר היא מזכירה אותו? מה את ממליצה ? איך אפשר לחזק אותה כך שלא יקרה שוב ? תודה.

שלום תמר, הסקרנות הילדית עלולה להביא ילדים צעירים למשחקים 'אסורים', בהם גם כאלה הכוללים חשיפה או הצצה אל איברי המין שלהם. ברוב המקרים לא מדובר במשהו שמותיר נזק ממשי, וגם אם ההתייחסות לכך כיום היא כאל הטרדה מינית, זה לא באמת נושא אופי 'עברייני' שכזה. עם זאת, החדרת ידיים או חפצים לאיברי המין נושאת עמה פוטנציאל נזק, ולכן חייבים להיות ברורים ונחרצים, ולהגביר הן את ההסברה והן את ההשגחה בגן ובבית. אני מציעה להיות מאד מאד ברורה בנושא, ולהזכיר לבתך שאין לאפשר לאיש, יהיה זה ילד או מבוגר, לפלוש אל המרחב שלה ולגעת באיבריה המוצנעים, גם אם זה חלק ממשחק. אם אינך רוצה שהדברים ייעשו במחתרת, הישארי עניינית, לא היסטרית ולא כועסת מדי, כך שבתך לא תרגיש צורך להסתיר ממך אירועים חשובים ביומיום שלה. זה נכון תמיד, אגב, ובכל גיל. בברכה ליאת

שלום! בני בן החמש וחצי בגן חובה עולה לכיתה א'. ילד אהוב על כולם, מקובל מאוד בגן על חבריו, מנהיג חברתי שכולם רוצים בחברתו. אופטימי ללא תקנה עם שמחת חיים וסקרנות אין קץ. אבל מה - לפעמים מקתשה להבדיל בין דמיון למציאות. יום אחד סיפר לחברו שאביו כבאי (והוא בכלל נהג מונית...). גוזר את שערות השטיח ואומר שחבר עשה זאת (החבר לא היה מעולם בביתינו...) במקרים של סכסוך בין ילדים הוא אומר שהוא לא אשם ומפיל תמיד את האשמה על החבר (תמיד יגיד שהשני התחיל). לנו הוא ממציא סיפורים שלא היו ולא נבראו על ילדים אחרים. כשאנו שואלים אותו אם זה בדמיון שלו או האמת הוא ידע להגיד טוב זה מהדמיון שלי. כלומר שמשקפים לו את זה ואומרים לו "זאת אולי משאלה משהו שהיית רוצה שיקרה?" אז הוא אומר כן. אבל קשה לנו לדעת מתי זה דמיון ומתי מציאות. וגם לו קצת קשה להבדיל בינהם למרות שבעזרתנו הוא מצליח. האם עלינו להוכיח אותו על השקרים האין סופיים שלו? מה יהיה בבית הספר בשנה הבאה? אני חייבת לציין שבבית הוא לא משקר לי, קצת נוטה להגזמה אבל תמיד אומר לי אמת גם כשעשה דברים לא טובים הוא רץ לספר לי ששבר או קלקל וכד'... מה לעשות האם זה דורש בדיקה? תודה מראש נאוה

שלום נאוה, בנך נמצא עדיין בגיל בו ההבחנה בין מציאות לדמיון אינה מושלמת, ולכן ייתכנו 'גלישות' ואי דיוקים בתיאור ופירוש מצבים. בנוסף, כמו כולנו, ילדים בוחרים 'לבלף' פה ושם, כדי לא להסתבך בצרות. בשל המגבלות הקוגניטיביות שלהם, הם עושים זאת ללא תחכום אך בחן רב, כפי שהונצח בשירי ילדים רבים. לטעמי, אין צורך לעשות דבר בנידון כרגע, מלבד אולי לחדד את גבולות המציאות. מצרפת את שירה החביב של נעמי שמר שעלה בדעתי כאסוציאציה כמעט מיידית. אגב, בסופו של השיר הזה, נעמי שמר רומזת על יצירה והגשמה שהחלו כפנטזיה בלתי אפשרית. מי יודע, אולי הדברים הגדולים באמת, ראשיתם בסיפורי מעשיות פרי הדמיון הקודח... שיר הכזבים מילים ולחן: נעמי שמר פעם יוסי ואבנר רצו לראות אם קש בוער בגפרור ארוך כתורן הם הדליקו את הגורן פעם רוני ויכין זרעו חלקת אבטיחים שם צמח בסוף הקיץ אבטיח גודל בית. ל להדם להדם להדם לא לא היו דברים מעולם איפה ראית איפה בדית מן מתיחה גדולה כזאת לא להדם להדם להדם דווקא היו דברים מעולם זה משמח זה מבדח יש לנו עוד ועוד פעם גד ומנחם רצו לראות איך דג נושם לברכה הלכו השניים והריקו את המים פעם אודי ויוחאי רצו לבנות פינה של חי הם לאפריקה ירדו ואריה בג'ונגל צדו ל להדם להדם להדם... פעם דינה ונחום באבא אמא שיחקו השנים חלפו כמו רוח - כבר הנכד בן שבוע! פעם נורית ועודד בלב מדבר תקעו יתד בוקר טוב וחג שמח - יש להם קיבוץ פורח! ל להדם להדם להדם... שבת שלום ליאת

נ.ב שיר מקסים :)

הי ליאת, בני בן 4 וחצי ויש לו חיבה מיוחדת לזרועות שלי. כל שנה כשמתחיל הקיץ ואני הולכת עם שרוולים קצרים או בלי שרוולים הוא מנשק ומגפף לי את הידיים. לפני שנה-שנתיים ייחסתי את זה לגילויי חיבה, אם כי הבהרתי לו שזה לא נעים לי שהוא עושה את זה כל הזמן ושאם הוא ממש-ממש רוצה יכול כמובן לתת לי נשיקה וליטוף, אבל לא יותר. אז הוא עונה לי "אבל אני אוהב אותך". השנה אמי העירה לי שזו כבר "חרמנות" או "תסביך אדיפוס" או אולי חס ושלום "משהו לא נורמאלי וחולני". אז... האם יתכן? אני מעדיפה להמשיך להתייחס לזה כגילויי חיבה, אבל אולי היא צודקת???? אשמח לתשובתך. תודה יום טוב.

שלום שרי, לעיתים, ילדים מפתחים סוג של רכושנות כלפי איבר כלשהו בגופו של ההורה, המשמש כמעין "חפץ מעבר" (שלוחה של אמא, המייצגת את אמא כולה, ואשר משמשת כהרגעה ונחמה במצבי משבר). גם אם מדובר בבחירה מוזרה מעט, היא עדיין בגבולות הנורמה, ולא הייתי מייחסת לה כל משמעות מינית בוגרת. ואגב, השלב האדיפלי בחייו של הילד הוא חלק מהתפתחות פסיכולוגית בריאה, ואין להתייחס אליו כאל 'חרמנות' חולנית. במצב זה, בו ההתנהגות הזו מביכה אותך (ובצדק), אני מציעה לא לאפשר לו להמשיך בכך. תוכלי לומר לו בעדינות "גם אני אוהבת אותך, אבל זה כבר לא נעים לי, ולכן נפסיק עם זה". את עדיין נשארת אמא טובה :-) בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת שלוש וחצי, לאחרונה החלה לרצות ללבוש אך ורק שמלות ורק בצבע ורוד. גם את הורוד היא חילקה לקטגוריות עם עדיפות ברורה לצבע הורוד "בייבי". חוץ מזה היא לא מוכנה ללבוש שום דבר אחר. יש לציין שזה מוציא אותי מדעתי כי במקרה ואני בוחרת לה צבע אחר או לא שימלה היא בוכה ואומרת שהיא לא יפה עם שום צבע אחר. מה אני יכולה לעשות?? הגננת אמרה לי לזרום איתה עד יעבור זעם, אך אני מתוסכלת מכל העניין הזה. תודה דנה

שלום דנה, הגננת שלכם צודקת. כמו שכתבתי לפני דקות אחדות בתגובה לפנייה בשם "גיל שנתיים האיום" (ראי שלוש קומות מתחתייך), אחת המיומנויות החשובות של הורה קשוב, זה לדעת על מה מוכרחים להתעקש ועל מה לא. ההתעקשות על בגד וורוד או על שמלה, משקפת בדר"כ מאבק כוח, ולאו דווקא מודעות או דעתנות אופנתית. לכן, כמו שאומרים ב'אדלר', אני מציעה לך "לקפל את המפרשים מפני הרוח", ולא לתת לגחמה הקטנה שלה להוציא אותך מהכלים. ככל שהדבר יהיה אכפת לך פחות, כך יפחת הצורך שלה להתעקש. מאחלת לך מכל לבי, ש(רק)אלה יהיו הצרות שלך... :-)) ליאת

תודה, אני מאחלת גם לעצמי שאלה יהיו צרותי שבת שלום :) דנה

שלום, הבן שלי בן שנה ויש לו קשיים להירדם בלילה. אין דרך להרדים אותו וכן הוא לא מסוגל להרדים את עצמו. בסופו של דבר (לאחר חצות) הוא נרדם במיטה שלנו ואז מעבירים אותו למיטה שלו. באמצע הלילה הוא שוב מתעורר ורוצה לבוא למיטה שלנו. אנחנו מותשים ולכן מוותרים לו. מיום שנולד היתה לו ביה להירדם אך הייתי מצליחה להרדים אותו בידיים עם נדנודים אך זה כבר לא עובד. בחודש האחרון המצב קטסטרופלי. השינוי היחד שהיה הינו הפחתת תדירות ההנקה על מנת לגמול אותו אבל השינוי אינו משמעותי כיוון שגם ככה התדירות היתה נמוכה. אודה לעזרה דחופה יעל

שלום יעל, חלק גדול מבעיות השינה של ילדים מקורן בהרגלים רעים שיצרנו בעצמנו. את מציינת שמיום שנולד הרגלת את תינוקך להירדם כשאת מנענעת אותו בזרועותייך, הרגל שקיבל בהמשך וריאציות בעייתיות לא פחות. איכשהו, נדמה לי שניתן לחוש מדברייך, שאתם יודעים מה צריך לעשות, אבל מתקשים לעמוד בזה. לפעמים, הקושי שלנו לעשות את מה שצריך נובע מרמות עייפות גבוהות, מותשות נפשית וחוסר אונים מול התינוק הצורח. הסטרס של ההורה מחלחל לתינוק, מה שהופך אותו לחסר מנוחה ותובעני אף יותר, וחוזר חלילה. כרגע, עדיין מדובר בתינוק קטן, ולא מאוחר להקנות הרגלי שינה נאותים. בעיני, יש צורך בתכנון קפדני ומתחשב של סדר היום, בהשכבת התינוק לישון בשעה המותאמת לרמת העייפות שלו (מבלי לנסות למשוך אותו עד חצות בתקווה שיקרוס מעייפות), ובנוכחות מרגיעה ושלווה לצידו עד שיירדם. אין לי ספק שבהתחלה יהיו מחאות וצרחות, ולכן חשוב להישאר רגישים וחמים, תומכים ומרגיעים, אך מכוונים ככל האפשר למצב בו התינוק שוכב במיטתו, ואתם נוכחים בחדר, מלטפים ומרגיעים. זכרו שכל עוד המיטה שלכם היא האופציה הראשונה (או השנייה) בתפריט שלכם, יהיה לו קשה לוותר על כך. אם את מגדירה את המצב כקטסטרופלי, אני מציעה לך לנסות להתייעץ עם גורם מקצועי כלשהו, כמו אחות טיפת חלב, רופא הילדים, מומחה להפרעות שינה בתינוקות וילדים או פסיכולוג ילדים. זה בטוח לא יזיק... ליל מנוחה ליאת

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני לילדים באזור השרון (נתניה הרצליה) רצוי שעובד עם קופ"ח מכבי - תודה מראש, [email protected]

שלום יפעת, שלחתי לך המלצה למייל! ליאת

שלום! בתי בת 2.5 שנים. היא בת בכורה (ויחידה, כרגע...). התפתחותה הפיזית והקוגנטיבית תקינה לחלוטין. ילדה חכמה, מדברת,גמולה,בטוחה בעצמה. אנו, ההורים, בזוגיות יציבה וטובה.שאלה: כשלושה שבועות כבר שאנחנו שומעים ממנה "לא" על כל דבר, המון בכי - והדבר הכי משמעותי: התקפי בכי בלתי פוסקים (זעם של ממש) שנשמכים דקות ארוכות, לרוב ללא סיבה גלוייה. קראתי ואני יודעת על הצורך שלה לגלות עצמאות וניפרדות תוך תיסכול שהיא לא יכולה לממש לגמרי את עצמאותה ועדיין זקוקה לי. אני גם יודעת שהיא מרשה לעצמה לעשות כך כי היא בוטחת בי ויודעת שאהיה שם תמיד עבורה. השאלה שלי היא לגבי התגובה שליואיך עליי להגיב נוכח התקפי הבכי המתישים (אותה ואותי..)??

שלום רב, את צודקת. גיל שנתיים - שנתיים וחצי, אכן יכול להיות מתיש מאד, גם כשמדובר בהורה המודע והסבלני ביותר. ובכל זאת, כמו שציינת נכון, היא זקוקה לך כדמות סמכותית ובוטחת, ולכן, בראש וראשונה כדאי לעשות מאמץ לא להצטרף ל"רכבת הרים" הדוהרת ביחד איתה, אלא להישאר קצת מחוץ ל'טנטרום'. ממש כמו במקרה של רעידות אדמה, מי שמסוגל לחזות את הקטסטרופה מבעוד מועד ולהיערך לה, סובל מפחות נזקים. לכן, שווה ללמוד קצת את הדפוס, לנסות ליצפות מראש מה עלול להביא את התקף הזעם הבא, ולהחליט על מה שווה להתעקש ועל מה לא. אם ההתקף כבר החל, נסי להישאר רגועה ככל האפשר, להבין שהדרמה היא *שלה* ו*אצלה*, ולא שלך, ולהציע הסחה, הרגעה, ונוכחות שקטה (ללא תוכחות או דיבור-יתר). לפעמים חיבוק חזק ומרגיע יכול לקצר את ההתפרצות, ולמעשה כל דבר שישדר מסר ברור האומר "אני כאן איתך, זמינה להרגיע ולהושיט עזרה, אך אני לא מתכוונת להשתגע יחד איתך". הבשורה הטובה היא שזה עובר... שולחת לך כוח ואורך רוח לשרוד את הימים עד אז. ליאת

בתי בת 5 וחודשיים בכורה יש לה אח קטן בן 3.7 חודשים ,אני בהריון בחודש 7 ,בשבועיים אחרוניים בתי לא רוצה ללכת לגן. התפרצות זעם בבית לא מוכנה לשמועה את מילה "לא",מרגישה שאני עושה רק מה שאח שלה מבקש ,בשאילה לגנינית אמרה שטוב לה בגן יש לה חברות הולכלת לחברות ומארחת חברות אני חסרת עוניים לגבי התפרצות זעם טוענית שאני לא אוהבת אותה,ואוהבת רק את בן שלך זה המיליים שלה ,ילדה כחמה ומפותחת לגילה

שלום טל, קצת קשה להבין מהתיאור שלך מה בדיוק עובר על בתך הבכורה. האם מדובר בקנאת אחים ותחושת קיפוח? האם בקושי לשאת תסכול? האם בבעיית תקשורת ביניכן? האם זה קשור להריון המתקדם שלך? או אולי בכלל לעלייה לכיתה א' שמלחיצה אותה? על רקע העובדה שמדובר בהתנהגות שהופיעה רק בשבועיים האחרונים, הייתי מהמרת על כך שמדובר בתגובה לאירוע או גורם ספציפי כלשהו, אולי אפילו חרדה שהתעוררה אצלה, וגורמת לה לרצות להיצמד אלייך יותר. נסי לבחון האם קרה משהו בחודש האחרון שיכול להסביר את השינוי ההתנהגותי, ואם כן, השתדלי להיענות לצורך שלה ולהישאר קרובה וקשובה (לא על חשבון גבולות!). אם אינך מזהה מוקד ברור, תוכלי לפעול בדרך דומה, מתוך הנחה שהיא זקוקה לך כרגע יותר, ולהמשיך לעקוב מה קורה. אם תראי שההתפרצויות נמשכות למרות מאמצייך, פני להדרכת הורים מסודרת. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת ה 8 וחצי מריחה מידי פעם את ידיה למשך שניות בודדות. שאלתי אותה אם זה מרגיע אותה. ענתה בחיוב. האם כדאי לפנות לטיפול, או שסביר שיחלוף מעצמו. תודה

שלום נינה, אם מדובר בהתנהגות 'חדשה' יחסית, שאינה מתרחבת לכלל הפרעה תפקודית, אפשר לחכות ולתת לזה זמן להיעלם מעצמו. אם קיימים עוד 'טקסים' משככי חרדה או גוזלי זמן ואנרגיה, שווה להתייעץ. בברכה ליאת

שלום, מה המשמעות של חלומות של ילדים בהם מופיע המטפל (בטיפול פסיכולוגי) באופן מרובה (כמו מגיע אליו הביתה ומשחק עימו). האם יש בכך גם איזשהו צורך בתקווה לשינוי והשפעה על הבית בו גדל הילד? תודה

שלום, בטיפול טוב, המטפל הופך לדמות משמעותית וקרובה עבור המטופל שלו, יהא זה מבוגר או ילד. חלומות על המטפל יכולים לבטא קונפליקטים, משאלות וצרכים המושלכים על המטפל, ואשר יכולים לשקף קונפליקטים, משאלות וצרכים כלפי דמויות משמעותיות אחרות, למשל ההורים או דמויות מפתח אחרות בחיי הילד. גם ההסבר שלך יכול להיות תקף, אך כמו כל הפירושים האחרים, הוא יישאר במידה רבה בגדר השערה או ניחוש. חלומות פז :-) ליאת

שלום רב, לפני כחודש נפטרה אימו של בעלי, אחרי תקופה בת חצי שנה של חולי ולחץ בביתנו. בתקופה האחרונה הבחנו כי בתי הקטנה בת ה-3 החלה למצוץ אצבע (לא עשתה זאת לפני כן ולא מצצה מוצץ מעולם), בנוסף לכך החלה עם פחדים ורגרסיה קלה בעצמאות (מדברת כתינוקת, רוצה שנרים אותה כל הזמן, פעם אחת אף ביקשה חיתול). חשוה לציין שבתי עדיין שמחה מאוד, צוחקת , רוקדת ומשחקת בהנאה כל שעות היום.מה לעשות לגבי מציצת האצבע? להחליף במוצץ? (שמנו לב שככל שהערנו לה, כך מצצה יותר את האצבע ולכן הפסקנו להעיר). ובאופן כללי מה לעשות עם ההתנהגות המצ"ב. תודה רבה.

שלום גלית, מציצת אצבע משמשת עבור הילד כמקור נחמה ורגיעה, זכר לקרבה המנחמת אל השד של האם, ששימש בעבר כמקור הזנה, הגנה וחום. במצבי משבר ומצוקה אצל הילדים, יתכנו נסיגות למה שנחווה בעבר בנעים ומנחם. (גם מבוגרים מוצאים לעצמם נחמה אורלית במצבי לחץ, כמו למשל באכילה או עישון). כרגע, על רקע האובדן שחוויתם במשפחה, הצורך במציצת האצבע מובן וטבעי, ולא הייתי ממליצה להתערב. בהמשך, אולי בעוד מספר חודשים, אפשר יהיה לגייס אותה לתהליך גמילה, ולהציע תחליפים ומסיחים שיעזרו לה להירגע בדרך 'בוגרת' יותר. שלא תדעו עוד צער ליאת

בני בן 3.7. יש לו עיכוב התפתחותי של כחצי שנה וכן איחור שפתי. הוא ביישן מאוד מאוד - כשאני יושבת עימו על הספסל ואנו מדברים, ומתיישב אדם זר לידינו הוא פשוט משתתק. כשהאיש ילך - הוא יחזור וידבר חופשי. כשעובר לידינו שכן בחדר המדרגות, הוא מסובב את ראשו ומתחבא מאחורי. כשאנו עם חברים, הוא מדבר מעט מאוד וכשהם הולכים או שאנחנו הולכים, הוא שוב חוזר למשפטים ארוכים, ונהיה משוחרר יותר. גם בקרב המשפחה המורחבת, לוקח לו זמן ל"התחמם" והוא שקט יותר מאשר בבית. בגן הגננת מדווחת על רגרסיה - משחק פחות עם החברים. האם התופעה מוכרת ? כיצד ניתן להסביר זאת ? מה עלי לעשות ? תודה רבה !

שלום רב, אם נניח לרגע לעיכוב ההתפתחותי ממנו סובל בנך, ונתייחס רק לביישנות שאת מתארת, הרי שהתופעה אכן מוכרת. יש ילדים ביישנים, הגדלים למבוגרים ביישנים, ויש ילדים ביישנים שמשתפרים קצת עם הזמן. אלה וגם אלה יכולים ליהנות - למרות ביישנותם - מחוג חברים קרוב וחיי חברה מספקים. ההסבר הוא בדרך כלל אישיותי (מולד), אם כי מחקרים מסוימים מצאו קשר בין עכבה חברתית למדדים פיזיולוגיים הקשורים לרמת העוררות במוח. בדרך כלל אין הרבה מה לעשות, מלבד לקבל את הילד כפי שהוא, ולעזור לו במידת הצורך להתערות בחברת בני גילו עד שירגיש מספיק בטוח ומוגן בחברתם. בברכה ליאת

היי ליאת, שאלה קצת מצחיקה אבל עקרונית. בתי בת ה-8 מאד רוצה שאקנה לה חולצת סטרפלס למסיבות ואני חושבת שזה לא מתאים לילדה (גם אני לא הולכת עם חולצות סטרפלס.....). מה דעתך - להתעקש או ללכת עם רצונותיה?

שלום גלי, חולצות סטרפלס, לפחות בעיני, מתאימות (אם בכלל) לילדות עד גיל ארבע בערך, אבל זה כבר שייך לטעם אישי ולא לתחום הפסיכולוגיה. השאלה על מה להתעקש עם הילדים שלנו ועל מה לא, זאת כבר שאלה יותר חשובה, והיא תלויה במידה רבה בתפיסות העולם שלנו, באמונות שלנו, בערכים ובאורח החיים שלנו. לפעמים, כדי לשמור על יחסים הרמוניים וחיוביים שם הילדים, נסכים להתגמש ולוותר, ולפעמים - בעניינים עקרוניים - לא! עד כאן הייתה תשובתי כפסיכולוגית. כאמא (או חברה) הייתי אומרת לך שבגיל שמונה הבת שלך תיראה מתוקה גם עם סטרפלס, ולכן לא בטוח שחייבים לריב על זה... ההחלטה נשארת שלך... בשמחות ליאת

לפני כ-8 חודשים אחותי נפטרה, אני האחות הבכורה והיא הייתה אחריי, יש לי עווד 2 אחיות קטנות בגיל ההתבגרות, אני כבר לא גרה בבית שזה עוד שינוי שאחיות שלי עברו, דיברתי עם אמא שלי על פסיכולוג לאחיותיי וגם בשבילה, ואחיות שלי ממש נגד למרות שלדעתי יש צורך בהתערבות חיצונית, אחת מאחיותיי מתדרדרת בלימודים והשנייה בכלל לא מדברת על האחות שנפטרה. אני יודעת את כאבן ואני אובדת עצות, אשמח אם תייעצי לי מה לעשות במצב הזה..

שלום לך, אשית, הרשי לי להביע את תנחומי, ולקוות שתוכלו לצער הגדול על מות אחותך. כרגע, כולכן עדיין בתוך שנת האבל הראשונה, הידועה כשנה קשה, בה כל בן משפחה מתמודד עם האסון בדרכו. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים להתמודדות עם אובדן, אך הוא לא הדרך היחידה, ואינו 'חובה'. אם קיימת כרגע התנגדות לנושא, איני רואה טעם ללחוץ. אם את מבקשת לקבל כלים כיצד להתמודד בעצמך, ואולי גם כיצד לסייע לאחיותייך, תוכלי לפנות בעצמך לפסיכולוג קליני, ולהיעזר בו. שלא תדעו עוד צער ליאת

שלום רב, בני כיום בן 4 וחצי,נולד למסגרת גירושין (ילדתי כשכבר הייתי גרושה). האב לא היה בקשר יציב עם הילד,בא נעלם וחוזר חלילה. לפני כשנה וחצי האב נאסר והשתחרר לפני כמה חודשים. עכשיו שוב מבקש לראות את הילד. עליי לציין כמה עובדות חשובות ועל פיהן מקווה שתכוויני אותי: 1-בתקופה בה היו מתראים,הילד מעולם לא זיהה בו דמות אב וקרא לו בשמו הפרטי 2-המפגשים ביניהם היו מתקיימים בנוכחותי כי כך בני רצה 3-חשוב לציין שהיו נפגשים במרכז קשר ולאחר מכן עודדתי פגישות מחוץ למבנה בכדי לבנות קשר חופשי יותר.האב אמנם שיתף פעולה אך בדיעבד מסתבר לי שכל הזמן שהילד היה נמצא בסביבתו היו מעורבים באיזור אנשים מעולם הפשע,סוחרי סמים וכו'. כפי שציינתי האב ישב בבית סוהר כתקופה של שנה ומאותו היום שבני לא ראה אותו,בני לא שאל לגביו אפילו פעם אחת. התייעצתי עם אנשי מקצוע דרך האינטרנט,מה יהיה אם הילד ישאל לגביו ואמרו לי שכמובן לספר את האמת ולאמר שאבא עשה מעשה שאסור לעשות ונענש ע"י המדינה ויושב בכלא.וכמובן לציין שבכלא יושבים אנשים מבוגרים וכלל אין ילדים. מה שמפתיע שהילד כלל לא שאל אודותיו,שזה כשלעצמו הקל עליי.נורא חששתי מן הצורך שלו לדעת להיכן נעלם ואז אהיה חייבת לאמר לו את האמת ולא לשקר לו כפי שהרבה אימהות משתמשות ב"תירוץ חו"ל,חששתי מהדימוי העצמי והחברתי שלו במידה וידע שאביו בכלא אך מצד שני אינו שאל\שואל עליו עד היום. ניסיתי לפתח איתו שיחות כאלה ואחרות לגבי אבות והסברתי לו שיש לכל ילד אבא ואמא והוא טוען שאין לו אבא וכשאני מסביר לו שיש לו,אז הוא שואל מי זה ואני כמובן עונה אך הוא בשלו וסוגר את הסיפור. חשוב לציין שיש לו זיכרון מאד קשה ממנו שעליו אינו מפסיק לדבר ומזכיר לי שוב ושוב שאותו האב צרח עליי ברחוב ונתן לי בוקס בבטן (כמובן שאינו נתן לי בוקס בבטן,אך הילד נוכח לסיטואציה אלימה מילולית המלווה בתנועות גוף מאיימות,באחת הפעמים שהאב התלהם עליי בנוכחות הילד באמצע הרחוב.הילד מפאת גילו הצעיר נחרד למראה עיניו וכנראה שזאת הייתה הדרך שלו לפרש זאת). כיום אני עומדת בפניי שאלות רבות,מה לאמר לילד לגבי המפגש ביניהם,היכן היה אביו כל הזמן הזה,להסביר לו את העניין שיש לו אבא פתאום בגיל כזה וכמובן חששותיי לגבי יציבות הקשר בהמשך. אנא מכן,תגובה מפורטת ככל האפשר, מודה מקרב לב.

שלון יעלה, לצערי, אני חוששת שאני עומדת לאכזב אותך. יש מצבים ומקרים הדורשים שיקול דעת ומעורבות מקצועית רבה, כדי שתתרחש התערבות יעילה ומדויקת. את מציינת שאת נוהגת להתייעץ עם מומחים באינטרנט, ולקבל מהם עצות פה ושם, והנה גם ממני את מבקשת עצה "מפורטת ככל האפשר", אך עדיין דרך כאן, מרחוק, שתתן מענה לסוגייה כ"כ מורכבת וסבוכה, הכרוכה ברגשות עזים וכאב אצל כל אחד מכם - אצלך, אצל הילד ואצל אביו. השאלות הן אכן רבות, ולכל אחת מהן יש יותר מתשובה אחת. אני ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות פנים אל פנים עם גורם מקצועי מנוסה, שיוכל לתת לך מענה המותאם למשפחה שלכם, לנסיבות שלכם, ולכוחות והמשאבים הנפשיים של כל אחד מכם. אנא, אל תכעסי, ועשי מאמץ להשקיע בעצמך את המפגש הטיפולי האנושי. זה מגיע לך ולבנך! בברכה ליאת

מה דעתך על ילד שהוא בסה"כ נורמטיבי לחלוטין, חברותי ומקובל. מתעסק בעיקר בדברים השייכים לבנים. אבל לעיתים מחלק מחמאות לגברים כגון: הבחור יפה, חתיך, יש לו פנים יפות. הוא קצת רגיש ועדין, אבל אין לו התעסקויות בדברים השייכים לבנות. האם זה אומר משהולגבי נטייתו המינית? אגב הוא בן תשע.

שלום דוד, התשובה היא לא. זה כשלעצמו אינו אומר דבר לגבי נטייתו המינית. בברכה ליאת

שלום רציתי לשאול ילד שלי התחיל עכשיו גן פעם ראשונה בגיל שנה ועשרה חודשים . השתלב יחסית יפה לא היה בכי או הסטריה קצת על הידיים אבל אהב להישאר והכל . הולך כשלוש שבועות אם אני רוצה להעביר אותו גן מהסיבות שלי מתי כדאי לעשות את זה עכשיו או כבר מספטמבר ? כדי לא לעשות לו טראומה ושלא יאבד את הבטחון העצמי שלו ? תודה רבה

שלום יעל, כפי שראית בעצמך, הסתגלות לגן חדש אינה חייבת להיות טראומטית, וכאשר היא נעשית ברגישות והדרגה, הילד עובר אותה בשלום. אם כרגע טוב לו, ויש לך אפשרות להמתין לספטמבר, הייתי ממליצה להתאפק. אם, לעומת זאת, את חושבת שהגן הנוכחי אינו איכותי מספיק או שהוא יוצר אי-נוחות רבה אחרת עבורך, תוכלי להעביר אותו גם עכשיו, אך להיערך לסוג של משבר, לפחות לטווח הקצר. ליווי ותמיכה מצידך יעזרו מאד. זאת אפשרות פחות טובה, אך בעיני - לא סוף העולם. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה אני לא רוצה לעשות לו טראומה מהחששות שלי פשוט בגן הזה לא מוסרים כ"כ הרבה מידע מה הילד עשה או לא עשה בגן . תמונות גם אין כ"כ . לצייר הוא לא אוהב וכשאני באה לקחת אותו כולם רואים טלויזיה והוא מטייל לו . הוא לא טיפוס של טלויזיה וגם לפני השינה רואים טלויזיה . כשהולך הגננת מבקשת נשיקה וחיבוק והוא הולך . וגם מבחינת האוכל לא מסודר הרבה לחם והוא כבר התעגל קצת .וגם לא תמיד מאפשרים להיכנס וראות בטענה שזה יפריע . בגן יש כ 24 ילד ו גננת ו2 סייעות . הגן השני מסודר מאוד קפדני מבחינת האוכל לוח תמונות וכ"ו רק הגננת קצת קפדנית במשמעת ויש עד 17 ילד על גננת וסייעת . לא יודעת מה יותר טוב . שלא להרוס לו את המעבר לגן עם ההתלבטויות שלי . אני רק רוצה את הטוב בשבילו האם את יכולה אולי להביע גדיעה מה לדעתך ? תודה

בוקר טוב, אני אם יחידה לילדה בת 4.5. מגיל 9 חודשים היתה במעון שבו לפחות 60% מהמשפחות היו משפחות חד הוריות. משפחתנו קטנה אך מאד חמה. השנה התחלנו גן טרום חובה של העירייה. המשפחה היחידה בגן שהיא חד הורית. בחודשים האחרונים בתי מחבקת מאד אבות שבאים לאסוף את ילדיהם מהגן. החיבוקים שלה באופן כללי להורים אחרים (וגם לילדים) ולאבות אחרים - מאד גברו ומתחילים להיות תובעניים. הגננת שיתפה אותי שהיתה בשבוע שעבר תקרית שאב הגיע לאסוף את ילדו ובתי שרצתה לחבק אותו, הגיבה בתרעומת שלא התפנה לחיבוק שלה איך שהגיע. אני חשה מהשיחה עם הגננת ומצפייה שלי בחיבוקים שלה את האחרים, שיש "אובר" בהתנהגותה. לפני חצי שנה התחילה לבקש גם אח או אחות מכיוון שלרוב הילדים בגן יש כבר אחים תינוקות. אז והיום, אם היא עדיין מעלה את זה אני מסבירה לה - שאנחנו משפחה של אמא וילדה (וכמובן סבתא וסבא,דודנית וכו'). אגב בתי לא מגיבה בהיסטריה על דברים שמרגיזים אותה ביום יום. היחסים שלנו נהדרים (כמובן עם גבולות). יש לי אח שמאד אוהב אותה אבל הוא נמצא בשנה האחרונה בחו"ל וכמעט לא רואה אותה. גם אצל חברים שאינם קשורים לגן - היא מהר מאד ניגשת להכיר, לחבק ולעיתים "נדבקת" לצעירים. אודה מאד על המלצתך להתמודדות. תודה רבה!

שלום אורלי, לטעמי, יש טעם לפעול בשני כיוונים. האחד, מתייחס ל'סימפטום' עצמו. חיבוקים חד צדדיים ותובעניים (גם אם יש להם סיבה עמוקה ו'מוצדקת') כמוהם כהתנהגות חברתית לא תואמת, או הבנה רופפת של הכללים בנושא השמירה על המרחב האישי. במקרה כזה, יש להתייחס לכך כאל כל התנהגות אחרת שהיינו מבקשים להכחיד או לפחות למתן. הסברה, חידוד ההבחנה בין מי שאפשר ונכון לחבק לבין מי שלא, ואפילו מערך עדין מאד של תגמול וסנקציה (כמו למשל הבעה של אי שביעות רצון על פנייך בכל פעם שהיא עושה זאת). הכיוון השני, שבעיני חשוב הרבה יותר, מתייחס ל'עבודת עומק' המכוונת למצב בו היא תרגיש שווה ובעלת ערך, אהובה ובטוחה גם ללא נוכחותו של אב/גבר במשפחתה הגרעינית. זה לא קל, אך נדמה לי שהמאמץ בכיון הזה חשוב. אני ממליצה, לכן, על התייעצות עם גורם מקצועי כלשהו - פסיכולוג ילדים או מטפל באמנות (אולי במקרה שלה עדיף מטפל גבר), באמצעותו תוכל לעבד את הסיפור המשפחתי שלה דרך משחק ויצירה, ולצמוח מתוכו כאדם שלם ומאושר. מה את אומרת? ליאת

הי, עבור פעוט בן שנה ושלושה חודשים שנקלע למשבר גירושין האם יש המלצה לפסיכולוגית לגילאים אלו שיכולה ליעץ איך להקטין עבורו את הנזק של התהליך ואיך להתמודד עם הצרכים שלו במצב זה?

שלום אופיר, ההתערבות הטיפולית במקרה זה היא הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 11, ילדה נבונה ובוגרת מגלה קושי, עד כדי חרדה מנסיעה שלי, יחד עם בעלי לחופשה בת שבוע לחו"ל. הקושי התגלה לפני כשנה בניסעתינו האחרונה יחד לחו"ל. הילדה יחד עם אחיה (בני 8 ושנה) נשארו בסביבתם הטבעית והתומכת מאוד יחד עם סבא וסבתא הקרובם להם מאוד. בתי ילדה בעלת ביטחון גבוה ושמחת חיים רבה ומשפחה תומכת ואוהבת מאוד, גילתה קושי בעת שהייתנו בחו"ל (בכי רב, עצבות ודאגה). במשך הזמן סימפטומים דומים התגבלו גם בנסיעות של בעלי בלבד לחו"ל. וגם במצבים נאלצה לישון מחוץ לבית כתוצאה מפעילויות חברתיות בהם היא מאוד מרוכזת. שוחחנו עימה רבות על מנת ליצור ביטחון אצלה ולהפיג את המתח אצלה, אך ללא הועיל. בקרוב מאוד אנו יוצאים לחו"ל (לתקופה של שבוע), ולצערנו הילדה מראה סימנים של דאגה, חרדה ועצבות ככל שמתקרב התאריך (סופ"ש הקרוב). הילדה משתפת פעולה ומבקשת עזרה. מה ניתן לעשות הן בטווח הזמן הנוכחי ובכלל. תודה רבה מראש, רוית

יודעת שקיבלתם מענה... :-)) נסיעה טובה וכייפית ליאת

שלום ליאת יקרה. ראיתי למטה שהפורום :) סובל מכאב שיניים אז באתי לאחל לך דברים טובים (פה יש מלאן דברים טובים). ד"ש חם.

תודה אפרת, על הרגישות ותשומת הלב. אכן ימים לא קלים... יהיה בסדר בסוף, עם חיוך בוהק (יש לקוות). :-)

בני בן ה-15, כועס, כמעט כל מילה שנאמרת אליו מפעילה אצלו את רגשות הכעס, ברגעים כאלה הוא אינו שולט בדבריו ופולט דברי זעם וחוצפה ולפעמים אף ניבולי פה. הוא נרגע לאחר זמן קצר ואינו זוכר את דבריו ומצטער על כל המצב. הדבר קורה גם עם חבריו, לא רק בבית. איך אפשר לעזור לו/ לנו. למי את ממליצה לפנות לעזרה

שלום שמחה, בנך נמצא בתקופה הסוערת ביותר בטווח שנות ההתבגרות, וככזה, הוא פגיע לתנודתיות עזה במצב הרוח. יש נערים הנוטים לנרגנות כללית, ויש כאלה המתאפיינים בהתפרצויות פתאומיות, הנראות ככאלה המופיעות משום מקום. העובדה שהוא "תופס את עצמו" ומתנצל מעודדת מאד, ומעידה על יכולת טובה לראות את הזולת ולהתחשב בו (גם אם בדיעבד). אפשר לעזור לו בבית, ע"י הגמשה זמנית של הגבולות, והרחבה של יכולת ההכלה שלכם. ("אני לא מתה על הסגנון שלך, אבל מבינה שקשה לך ואתה כועס. יש משהו שיוכל לעזור לך כרגע?"). אם את סבורה שקיימת מצוקה, ואולי גם פגיעה תפקודית, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג קליני של ילדים ונוער, ולשקול התערבות טיפולית. טיפול במקרה זה יוכל להתמקד בכישורים של וויסות רגשי ושליטה בכעסים, או בניסיון להתחקות אחרי הקונפליקטים התוך-נפשיים, ולהבין את השפעותיהם על ההתנהלות הבינאישית שלו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אותה ילדה שהכרתי היא ממש הסגנון שלי מכל הבחינות והיא ילדה ממש יפה וזה לא כזה קשה להשיג אותה, בגלל זה אני ממש בדיכאון כי אני לא יודע אם אני אמצא מישהי שהיא בול כמוני וגם נראית טוב.

שלום אור, לפעמים, כשאנחנו מאבדים משהו יקר, אנו נוטים להאמין שלא יימצא לו תחליף. אני מבינה מאד את כאבך ואת האכזבה, התסכול ותחושת ההחמצה. למרבה הצער, לא נוכל לכפות על מישהו לאהוב אותנו, ולכן אין לך ברירה אלא לוותר. אני משוכנעת בכל לבי, שתוכל למצוא אהבה חדשה, אם רק תתן לעצמך זמן והזדמנות. איתך ליאת

שלום, אני ובעלי מתכננים לטוס ל 3 ימים לחו"ל לבד ללא התינוק שלנו שהוא כבר כמעט בן שנה. הטיסה לבד חשובה לנו מאד ונראה לנו כי הזמן הקצר יחסית לא יהיה נורא. הבן שלנו ישאר עם המטפלת שלו בימים ועם הסבא וסבתא (שהוא אוהב אך לא רואה הרבה) בהמשך היום , הכל אצלנו בבית.עלי לציין כי בננו חברותי מאד ומרגיש עצמאי ובעל בטחון עצמי יחסית לילדים אחרים שראיתי. האם עלי לדאוג כי הפרידה מאיתנו תהיה טראומתית בשבילו והוא עלול לפתח חרדת נטישה? ואם כן מה עלי לצפות שיכול לקרות לו בימים הללו שלא נהיה בסביבתו?? תודה רבה

שלום רונית, בגיל שנה כבר מתחילה בדר"כ חרדת הזרים, הנשענת על יכולתו של התינוק להבחין בין אמו (הוריו) לבין האחרים. בגיל הזה הילד חסר עדיין את תחושת הזמן, ולפיכך אינו מסוגל להבין שאמא תחזור בעוד 3 ימים. השעות והימים בלעדייך עלולים להיחוות כ'נצח'. מבחינה זו - לא מדובר בזמן אופטימלי לנסיעה. ובכל זאת, העובדה שהוא נשאר עם דמויות מוכרות ואהובות, מרככת את המצב, והופכת את הנסיעה לאפשרית. זאת החלטה לא פשוטה, ויש לצפות לתגובות רגשיות עוצמתיות, בהיעדרכם ואולי גם בחזרתכם. ועדיין - לא הייתי מדברת במונחים של טראומה, או של נזק בלתי הפיך. אחרי הכל, חופשה של מס' ימים זה משהו שהורים לתנוק זקוקים צריכים מפעם לפעם... נסיעה טובה ליאת

שלום רב, השבוע התחלתי לגמול את הבן שלי בן השנתיים וחודש. פתאום החלטתי לנסות איך הוא יהיה ללא המוצץ. בגו הוא בלי המוצץ רק בשינה ,ושמגיעים לבית הוא היה רוב הזמן עם המוצץ. כבר 4 ימים שהעלמתי לו את המוצץ ,רק בגן הוא יישן עם המוצץ. יחסית הוא לא מבקש את המוצץ רק ברגעים שממש קשה לוואני מסיחה את דעתו גם לפני השינה הוא שואל ואני אומרת שהמוצץ הלך לאיבוד אומנם לוקח לו יותר זמן להירדם אך בסוף הוא נרדם.האם זה מוקדם מדי? הוא מחפש לפעמים להעסיק את הפה ומתחיל לנשוך חלש כאילו מגרד לו ופעם אחת הוא הכניס את כל האצבעות לפה ונרדם אבל רק פעם אחת. האם להמשיך בתהליך? תודה

שלום רב, לא ציינת מדוע החלטת "פתאום" (כדברייך) לנסות לגמול את בנך, ומדוע בחרת לעשות זאת בהעלמה חד צדדית של המוצץ. האם הרגשת שקיימת אצלו בשלות לכך? האם הוא הביע רצון או נכונות? כדאי לזכור שלמוצץ יש תפקיד מרגיע ומנחם עבור ילדים צעירים, וברוב הגדול של המקרים, כאשר הצורך פוחת, הילד מגלה נכונות להיגמל, ואז גם קל לו יותר לעמוד במצוקה הזמנית שמתעוררת עקב כך. כרגע, אם את מרגישה שאין מצוקה ושה'תהליך', כפי שקראת לו, הולך בסה"כ בסדר, אפשר להמשיך, בתקווה שלא יתחיל למצוץ אצבע כתחליף. בברכה ליאת

שלום ליאת!הבת שלי בת שנתיים וארבע,בחודשיים-שלושה האחרונים יש קושי רב סביב ההרדמות,ואני מתלבטת אם להמשיך במה שאני מכירה (ללטף להגיד שוב לילה טוב ולצאת מהחדר וחוזר חלילה. ..) או להשאר לידה/בחדר עד שתרדם כפי שהיתה רוצה.מתוך הבנה שאולי זה שלב רגשי שיחלוף דווקא אם כן אשאר בחדר ולא אצא כל פעם. חשוב מאוד לציין שברור לי שהיא עוברת התמודדויות משמעותיות (נגמלה די בזריזות מחיתול לפני חודשיים - יש לה תחתון גמילה ללילה עדיין, הפסיקה לשתות בקבוק לפני השינה,-לא נרדמה אתו מעולם -וגם בעלי נעדר לאחרונה הרבה בשל עבודה בחו"ל...). הקושי המשמעותי החל לאחר הגמילה מחיתול - בכל ערב התחילה לבכות שהיא צריכה פיפי/קקי יוצאת לשרותים,ומסוגלת לשבת שם זמן ארוך ללא שום עשייה אמיתית..(גם כאן רצתה שאשאר לידה והיתה בוכה בכלפעם שיצאתי מהשרותים...זה עבר לאחרונה.).ללא ספק זה תרוץ נוסף לצאת מהמיטה. גם בגן מתקשה לאחרונה מאוד להרדם בשנת הצהרים,רוצה שהגננת תשכב לידה וכו'.. הדבר שהכי קשה לי איתו זה שאני מגיעה לתחושות כעס ותסכול שמובילות אותי לצעוק עליה ולכעוס,וזו בהחלט לא דרך נעימה להרדם בה (ה קורה אחרי לפעמים כמעט שעה של יציאה וכניסה מהחדר שלה תוך השתדלות לשמור על טונים רגועים או לקונים. הבן הבכור שלי גם עשה בדיוק את אותן בדיקות של גבולות סביב השינה בגיל הזה אך זה היה קצר הרבה יותר,ולא היה את הצורך הרב בכך שאשר לידו/בחדר. אשמח לעצתך בעקר לשם החזרת הרוגע בזמן ההשכבה תודה אסנת

שלום אוסנת, את צודקת. יש מרכיב אוניברסאלי בטקס ההשכבה לישון של פעוטות וילדים קטנים, הזקוקים לנוכחות המרגיעה של ההורים בשעה השברירית של פרידת הלילה. מבחינה זו, אין טעם להילחם בזה, ומוטב להשלים עם הרעיון שזמן מה משעות הערב הפנויות שלכם יוקדש לטקס שינה. ובכל זאת, כדי שזה יהיה נעים לכולכם ולא יהפוך לסיוט, חשוב לשמור על גבולות, ולא להיענות לכל גחמה. לכן, אני מציעה לבסס טקס שינה קבוע יחסית (פיפי, קקי, סיפור/שיר ערש, חיבוק נשיקה ולילה טוב),ולאחריו - דממה! הישארי בחדר זמן מה (רבע שעה, נניח), אך לא במיטתה. אני מציעה להפוך את הזמן הזה לשעת קיפול כביסה או מעבר על העיתונים (עם אור קטן), או אפילו זמן הקשבה לרדיו/דיסק באוזניות, כדי שלא תרגישי תסכול ובזבוז זמן. אין לי ספק שבתך תנסה ליצור אינטראקציה, ולגרור אותך לשיח חברותי או אחר. כדי שזה יעבוד, עלייך להישאר שקטה, נוכחת-לא-נוכחת, מבלי להתייחס אליה. תוכלי לומר בקצרה "עכשיו הולכים לישון. לילה טוב". זכרי ששם המשחק זה התמדה ויכולת לעמוד בהחלטתך מבלי להיגרר. חושבת שתצליחי? ליל מנוחה ליאת