פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי ילדה בת 4 שעשתה מעשה חמור היום הכניסה עיפרון לתחתון אני נבהלתי וצעקתי עליה מה עושים ?

שלום שולה, נסי לברר עם עצמך מה כ"כ הבהיל אותך, עד כדי הצורך לצעוק. האם היא ניסתה להחדיר את העיפרון לגופה? בכל מקרה, אני מציעה לפעול כאילו היית רואה אותה מכניסה את העיפרון לאף - הסבירי לה שאנחנו לא מכניסים חפצים לגופנו כי זה עלול לפצוע אותנו ולגרום נזק. עשי זאת בצורה רגועה ומכבדת, שלא תעליב וגם לא תעורר אימה. בברכה ליאת

שלום. אני רוצה להתייעץ איתך בקשר לבני בן ה-4. השנה עבר מה"גנון" לגן טרום חובה. למרות חששותי המעבר היה חלק וממש נתן קפיצה והתבגר, הוא תמיד היה ילד שנפרד בקלות בבוקר ובכלל והמשיך להיות ככה. בנוסף הוא התחיל להפגש עם חברים ובלי בעייה נשאר בבתים שלהם ובימי הולדת - אפילו גירש אותנו כשדיברנו קצת עם ההורים. פתאם לפני כחודש הכל השתנה והוא לא מוכן להפרד. כל בוקר בעלי לוקח אותו לגן והוא ממש בוכה, למרות שבעלי מסכם ומכין אותו מראש על כמה משחקים ישחקו ותמיד משאיר אותו בוכה והולך הוא ממשיך לעשות את זה כחלק "מהצגה". גם לא מוכן ללכת לחברים ולשום מקום וממש במצבים מסויימים תופס אותי ברגל ולא נותן לי לזוז. אני מציינת שאחרי שהולכים מהגן הוא ממש בסדר והנה, גם אם חברים באים אליו הוא ממש נהנה ומשחק מאד יפה. דיברתי אם הגננת ולא ידוע על משהו שקרה, היא אמרה שגם אם הוא בנסיגה בדברים מסויימים יש דברים שהוא התבגר וציינה דברים שקרו בגן שמראים שהתבגר. אני מציינת שאנחנו הורים שבאופן קבוע נמצאים הרבה, בעלי עובד מהבית ואני עובדת חצי משרה, הילדים מקבלים באופן קבוע הרבה תשומת לב ולא קרה משהו שונה בתקופה האחרונה. בקיצור - סיפור ארוך - אני לא יודעת איך להגיב לזה אנחנו מנסים לא לתת לזה תשומת לב מיוחדת ומקווים שיעבור. מה אפשר לעשות? האם יש סיבה לדאגה? תודה, סילביה

שלום סילביה, פחדי הילדות באמת עלולים להגיע ב'גלים', ולהשתנות באופיים לאורך השנים, בהתאם להתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של הילדים. בגיל ארבע, עם היכולת הקוגניטיבית הגדלה והולכת עולה גם מפלס החרדה של הילדים. החשיבה שלהם עדיין מאגית וככזו, עלולה לסבך את הילדים בפחדים בעלי ממד דמיוני. הילד מרגיש ומאמין שכל מה שעולה בדעתו ובדמיונו, אכן יכול להתרחש במציאות. לפעמים, הקושי הפתאומי להיפרד אינו אלא תגובה לאירוע ספציפי או למחשבה מטרידה שהתעוררה בעקבות טריגר כלשהו, ולפעמים מדובר בצורך לבחון את הגבולות (מה שיכול לעודד כיוון חשיבה כזה זו העובדה שה'הצגה' מופנית רק כלפיכם). בשני המקרים, עמידה נחושה ובוטחת שלכם יכולה לעזור לו מאד, בהיותה משדרת "אנחנו כאן, לא מתכוונים להיטלטל איתך, אך נהיה כאן לצידך, שומרים עליך מכל רע". לכן, לפני היציאה לגן, תוכלו לומר לילד ש"עכשיו הולכים לגן, ואתה יודע שאבא חייב לחזור ולעבוד. לכן, אתה יכול לבחור אם אתה רוצה להיפרד יפה ובנעימים, או בבכי. אבא לא יוכל להישאר איתך בגן, ואנחנו מבינים שקשה לך קצת בפרידה. גם אם תבכה קצת, זה בסדר. הגננת תעזור לך, ואנחנו סומכים עליך שתתגבר ותצליח להירגע בסוף." נסו לא למשוך את זמן הפרידה, כדי לא ליצור שם רווחים משניים מה'הצגה'. בהצלחה ליאת

שלום, ביתנו בת השנתיים ותשעה ח' מתעוררת מזה תקופה ממושכת סביב השעה 5:00 בבוקר. התעוררויות אלה החלו לפני כשנה לערך וללא ספק השעון הביולוגי שלה מתוכנן סביב שעה זו.. ניסינו את כל השיטות האפשריות כגון הסברים מילוליים, אפשרנו לה לבכות אך היא לא "נשברה"(..) הנחנו מזרן למרגלות מיטתנו כדי לאפשר לה לישון שעה נוספת איתנו אך גם את זה היא כבר לא רוצה.. היא פשוט מגיעה אלינו ומתעקשת שאני אקום אתה. בלית ברירה אנו מדליקים לה טלויזיה (פתרון שאני מאוד לא אוהבת..). האם ישנה דרך כלשהי לשנות מצב זה?? חשוב לציין שהיא הולכת לישון כל ערב סביב 20:30, 21:00 וישנה ברצף עד שעת היקיצה. אשמח מאוד לעצה.. תודה

שלום יעל, יש כאן בהחלט בשורה טובה - בתך ישנה יפה לילה שלם, ומתעוררת בשמחה ליום חדש. יש הרבה הורים מותשים שהיו מתחלפים איתך. ובכל זאת, אם את לא מגישת תכנית הבוקר, אין כל סיבה לקום בחמש ומבחינתי (לא כפסיכולוגית, אלא כאמא) כל מה שיכול לחסוך ממך את זה כשר, אפילו טלוויזיה. נסי להיות יצירתית, להגיף תריסים, לוותר לה על שנת הצהריים, או להכין לה ערכת בוקר הכוללת קלטת איכותית וארוכה במיוחד... אם כלום לא עוזר, לא תהיה ברירה אלא להקדים לזמן מה את שעת ההליכה לישון שלך, כדי להישאר ידידותית לילדה שלך, שככל הנראה נולדה להיות "טיפוס בוקר". לבי איתך :-) ליאת

שלום אני אמא לשתי בנות בת חמש ובת שלוש . בתי בת ה3 לא יושבת איתי להקראת סיפור. אין לה סבלנות וריכוז אלא אוהבת לדפדף בספר בעצמה ואומרת שהיא תספר. היא רק מדפדפת ועוברת לספר אחר ולא נותנת לי להקריא עבורה סיפור מהספר. לפעמים אני מצליחה להקריא לה סיפור בלי שהיא תפריע אבל זה לעיתים רחוקות. אני חושבת שזה חשוב כי יעזור לה לפתח את יכולת ההתבטאות וכך יעזור לה להתבגר כי אני מרגישה שמבחינה רגשית היא קצת תינוקית . היא מראה עצמאות אוהבת להתלבש לבד ולנעול לבד ומבקשת הכל לעשות לבד. היא בתהליך גמילה מחיתול שבינתיים הולך בסדר. עיקר הבעיה איתה היא בהתמקדות בסיפור או בנושא אחד גם טלויזיה היא לא יושבת יותר מידי אם זה ממש מעניין אותה אז חצי שעה וזהו . היא ילדה מאוד פעלתנית סקרנית ושובבה כאילו חוסר שקט מסוים וקושי בדחיית סיפוקים ואני לא יודעת אם זה אופייני לגיל או שאני צריכה יעוץ.אודה לתשובתך

שלום עינת, לכל ילד קצב התפתחות משלו, ובסה"כ בגיל שלוש עדיין 'מותר' לה להתנהג כך מבלי להיחשב חריגה. טווח הקשב של פעוטות בגילה ממילא קצר מאד, ולכן, כדי ללכוד את תשומת לבה ולהפוך את קריאת הסיפור לחוויה מעשירה ומתגמלת, עליך להתאים (מתוך מחשבה רבה) את העיתוי ואת התוכן לרמת היכולת של בתך. לפעמים, כמאמר הפתגם, הפרה רוצה להיניק יותר משרוצה העגל לינוק, מה שעלול ליצור 'קצר' ותסכול אצל שני הצדדים. אני מציעה להמתין ולתת לבתך עוד זמן להתפתח ולהבשיל, ובהמשך, גם לאור דיווחי הגננת, לשקול התייעצות נוספת. בברכה ליאת

שלום ליאת רציתי לשאול אני חושבת שלחבר שלי יש מעיין חרדת טלפון אנחנו בקשר איזור ה3-4 חודשים והוא בקושי מרים אלי טלפון אלא מעדיף רק לכתוב מייל או להפגש פנים מול פנים-ואם אי אפשר להפגש כי לחוץ אני לא שומעת ממנו אפילו יממה מלאה אם לא 2-3 האים זה נדיר או שיש עוד הרבה כאלה? בד"כ מה תדירות שיחו תהטלפון שצריך שחבר יעשה לחברה או כמו המפגשים אם יש קצת מרחק של חצי שעה באוטובוסים האים זה אמור להפריע לי אם הוא לא מתקשר כל יו םאו שאני סתם מתבכיינת ויש כאלה שלא מדברים בכלל? תודה רבה אירית

שלום אירית, ההגדרה שלך - "חרדת טלפון" - נשמעת קצת מוזרה בעיני, אם להודות על האמת. את עושה לחבר שלך הרבה הנחות... תדירות השיחות בין בני הזוג אינה נקבעת עפ"י כללים שרירותיים, אלא לפי מה שנכון ומתאים להם. בעיני אינך "סתם מתבכיינת", בעיקר אם הציפיות שלך מהבחור אינן מתממשות. סביב הקשר הזה מורגש 'ניחוח' בעייתי. חשבי שוב אם זה מה שאת רוצה וצריכה. שבת שלום ליאת

היי ליאת תודה על העיצה רציתי רק לשאול, בכל מקרה מזוגות שמכירה מחברים ממשפחה מאנשים בכלל איך צריך להתנהג קשר-זה הקשר הדיי ראשון שלי כנערה ואינני יודעת מה מו מי... כמה צריך להפגש-האים כל יום או לא חובה כל יום-כמה צריך לדבר בטלפון-האים כל יום האים יותר מפעם ביום האים שיחות ארוכות היי ביי או קצרות?כמה צריך לסמס או לשלוח מיילים? זה בעיה כי אני מרגישה שהבחור לא דואג לי ולא שואל לשלומי ורק כדי לסמן וי ביומן לטלפון אחד יומי וגם אז ל2 דקות ואם זה גורר שיחה של יותר מ10 דקות מתעצבן עלי עושה ברוגזים ומנסה לנתק, אני ממש ממש לא יודעת מה לעשות בחור מקסים-אוהבת אותו מאוד-אך הקטע הזה מפריע לי מאוד אשמח לעזרה שבת שלום ותודה אירית

שלום ליאת ביתי בת הארבע וחצי חזרה היום מהגן וספרה שילד הפשיט אותה והכניס ידיו לאיבר מינה. הגננת לא היתה בגן, ובמקומה היו מחליפות. מעבר לזה שידעתי את הגננת ובקשתי טיפולה , כיצד עלי להגיב לדברי הילדה? אם היא תזכיר את הנושא שוב כיצד מומלץ שאגיב לה (מעבר לכך שאסור לגעת בגופה הפרטי וכו') אני מעונינת שהיא תדבר על כך ולא תדחיק או תבין שמדובר בסוד, אך לא רוצה לגרום לה להרגיש נחקרת ולנסות לתשאל לגבי פעמים נוספות אולי. האם עלי לפתוח איתה את הנושא שוב או רק כאשר היא מזכירה אותו? מה את ממליצה ? איך אפשר לחזק אותה כך שלא יקרה שוב ? תודה.

שלום תמר, הסקרנות הילדית עלולה להביא ילדים צעירים למשחקים 'אסורים', בהם גם כאלה הכוללים חשיפה או הצצה אל איברי המין שלהם. ברוב המקרים לא מדובר במשהו שמותיר נזק ממשי, וגם אם ההתייחסות לכך כיום היא כאל הטרדה מינית, זה לא באמת נושא אופי 'עברייני' שכזה. עם זאת, החדרת ידיים או חפצים לאיברי המין נושאת עמה פוטנציאל נזק, ולכן חייבים להיות ברורים ונחרצים, ולהגביר הן את ההסברה והן את ההשגחה בגן ובבית. אני מציעה להיות מאד מאד ברורה בנושא, ולהזכיר לבתך שאין לאפשר לאיש, יהיה זה ילד או מבוגר, לפלוש אל המרחב שלה ולגעת באיבריה המוצנעים, גם אם זה חלק ממשחק. אם אינך רוצה שהדברים ייעשו במחתרת, הישארי עניינית, לא היסטרית ולא כועסת מדי, כך שבתך לא תרגיש צורך להסתיר ממך אירועים חשובים ביומיום שלה. זה נכון תמיד, אגב, ובכל גיל. בברכה ליאת

שלום! בני בן החמש וחצי בגן חובה עולה לכיתה א'. ילד אהוב על כולם, מקובל מאוד בגן על חבריו, מנהיג חברתי שכולם רוצים בחברתו. אופטימי ללא תקנה עם שמחת חיים וסקרנות אין קץ. אבל מה - לפעמים מקתשה להבדיל בין דמיון למציאות. יום אחד סיפר לחברו שאביו כבאי (והוא בכלל נהג מונית...). גוזר את שערות השטיח ואומר שחבר עשה זאת (החבר לא היה מעולם בביתינו...) במקרים של סכסוך בין ילדים הוא אומר שהוא לא אשם ומפיל תמיד את האשמה על החבר (תמיד יגיד שהשני התחיל). לנו הוא ממציא סיפורים שלא היו ולא נבראו על ילדים אחרים. כשאנו שואלים אותו אם זה בדמיון שלו או האמת הוא ידע להגיד טוב זה מהדמיון שלי. כלומר שמשקפים לו את זה ואומרים לו "זאת אולי משאלה משהו שהיית רוצה שיקרה?" אז הוא אומר כן. אבל קשה לנו לדעת מתי זה דמיון ומתי מציאות. וגם לו קצת קשה להבדיל בינהם למרות שבעזרתנו הוא מצליח. האם עלינו להוכיח אותו על השקרים האין סופיים שלו? מה יהיה בבית הספר בשנה הבאה? אני חייבת לציין שבבית הוא לא משקר לי, קצת נוטה להגזמה אבל תמיד אומר לי אמת גם כשעשה דברים לא טובים הוא רץ לספר לי ששבר או קלקל וכד'... מה לעשות האם זה דורש בדיקה? תודה מראש נאוה

שלום נאוה, בנך נמצא עדיין בגיל בו ההבחנה בין מציאות לדמיון אינה מושלמת, ולכן ייתכנו 'גלישות' ואי דיוקים בתיאור ופירוש מצבים. בנוסף, כמו כולנו, ילדים בוחרים 'לבלף' פה ושם, כדי לא להסתבך בצרות. בשל המגבלות הקוגניטיביות שלהם, הם עושים זאת ללא תחכום אך בחן רב, כפי שהונצח בשירי ילדים רבים. לטעמי, אין צורך לעשות דבר בנידון כרגע, מלבד אולי לחדד את גבולות המציאות. מצרפת את שירה החביב של נעמי שמר שעלה בדעתי כאסוציאציה כמעט מיידית. אגב, בסופו של השיר הזה, נעמי שמר רומזת על יצירה והגשמה שהחלו כפנטזיה בלתי אפשרית. מי יודע, אולי הדברים הגדולים באמת, ראשיתם בסיפורי מעשיות פרי הדמיון הקודח... שיר הכזבים מילים ולחן: נעמי שמר פעם יוסי ואבנר רצו לראות אם קש בוער בגפרור ארוך כתורן הם הדליקו את הגורן פעם רוני ויכין זרעו חלקת אבטיחים שם צמח בסוף הקיץ אבטיח גודל בית. ל להדם להדם להדם לא לא היו דברים מעולם איפה ראית איפה בדית מן מתיחה גדולה כזאת לא להדם להדם להדם דווקא היו דברים מעולם זה משמח זה מבדח יש לנו עוד ועוד פעם גד ומנחם רצו לראות איך דג נושם לברכה הלכו השניים והריקו את המים פעם אודי ויוחאי רצו לבנות פינה של חי הם לאפריקה ירדו ואריה בג'ונגל צדו ל להדם להדם להדם... פעם דינה ונחום באבא אמא שיחקו השנים חלפו כמו רוח - כבר הנכד בן שבוע! פעם נורית ועודד בלב מדבר תקעו יתד בוקר טוב וחג שמח - יש להם קיבוץ פורח! ל להדם להדם להדם... שבת שלום ליאת

נ.ב שיר מקסים :)

הי ליאת, בני בן 4 וחצי ויש לו חיבה מיוחדת לזרועות שלי. כל שנה כשמתחיל הקיץ ואני הולכת עם שרוולים קצרים או בלי שרוולים הוא מנשק ומגפף לי את הידיים. לפני שנה-שנתיים ייחסתי את זה לגילויי חיבה, אם כי הבהרתי לו שזה לא נעים לי שהוא עושה את זה כל הזמן ושאם הוא ממש-ממש רוצה יכול כמובן לתת לי נשיקה וליטוף, אבל לא יותר. אז הוא עונה לי "אבל אני אוהב אותך". השנה אמי העירה לי שזו כבר "חרמנות" או "תסביך אדיפוס" או אולי חס ושלום "משהו לא נורמאלי וחולני". אז... האם יתכן? אני מעדיפה להמשיך להתייחס לזה כגילויי חיבה, אבל אולי היא צודקת???? אשמח לתשובתך. תודה יום טוב.

שלום שרי, לעיתים, ילדים מפתחים סוג של רכושנות כלפי איבר כלשהו בגופו של ההורה, המשמש כמעין "חפץ מעבר" (שלוחה של אמא, המייצגת את אמא כולה, ואשר משמשת כהרגעה ונחמה במצבי משבר). גם אם מדובר בבחירה מוזרה מעט, היא עדיין בגבולות הנורמה, ולא הייתי מייחסת לה כל משמעות מינית בוגרת. ואגב, השלב האדיפלי בחייו של הילד הוא חלק מהתפתחות פסיכולוגית בריאה, ואין להתייחס אליו כאל 'חרמנות' חולנית. במצב זה, בו ההתנהגות הזו מביכה אותך (ובצדק), אני מציעה לא לאפשר לו להמשיך בכך. תוכלי לומר לו בעדינות "גם אני אוהבת אותך, אבל זה כבר לא נעים לי, ולכן נפסיק עם זה". את עדיין נשארת אמא טובה :-) בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת שלוש וחצי, לאחרונה החלה לרצות ללבוש אך ורק שמלות ורק בצבע ורוד. גם את הורוד היא חילקה לקטגוריות עם עדיפות ברורה לצבע הורוד "בייבי". חוץ מזה היא לא מוכנה ללבוש שום דבר אחר. יש לציין שזה מוציא אותי מדעתי כי במקרה ואני בוחרת לה צבע אחר או לא שימלה היא בוכה ואומרת שהיא לא יפה עם שום צבע אחר. מה אני יכולה לעשות?? הגננת אמרה לי לזרום איתה עד יעבור זעם, אך אני מתוסכלת מכל העניין הזה. תודה דנה

שלום דנה, הגננת שלכם צודקת. כמו שכתבתי לפני דקות אחדות בתגובה לפנייה בשם "גיל שנתיים האיום" (ראי שלוש קומות מתחתייך), אחת המיומנויות החשובות של הורה קשוב, זה לדעת על מה מוכרחים להתעקש ועל מה לא. ההתעקשות על בגד וורוד או על שמלה, משקפת בדר"כ מאבק כוח, ולאו דווקא מודעות או דעתנות אופנתית. לכן, כמו שאומרים ב'אדלר', אני מציעה לך "לקפל את המפרשים מפני הרוח", ולא לתת לגחמה הקטנה שלה להוציא אותך מהכלים. ככל שהדבר יהיה אכפת לך פחות, כך יפחת הצורך שלה להתעקש. מאחלת לך מכל לבי, ש(רק)אלה יהיו הצרות שלך... :-)) ליאת

תודה, אני מאחלת גם לעצמי שאלה יהיו צרותי שבת שלום :) דנה

שלום, הבן שלי בן שנה ויש לו קשיים להירדם בלילה. אין דרך להרדים אותו וכן הוא לא מסוגל להרדים את עצמו. בסופו של דבר (לאחר חצות) הוא נרדם במיטה שלנו ואז מעבירים אותו למיטה שלו. באמצע הלילה הוא שוב מתעורר ורוצה לבוא למיטה שלנו. אנחנו מותשים ולכן מוותרים לו. מיום שנולד היתה לו ביה להירדם אך הייתי מצליחה להרדים אותו בידיים עם נדנודים אך זה כבר לא עובד. בחודש האחרון המצב קטסטרופלי. השינוי היחד שהיה הינו הפחתת תדירות ההנקה על מנת לגמול אותו אבל השינוי אינו משמעותי כיוון שגם ככה התדירות היתה נמוכה. אודה לעזרה דחופה יעל

שלום יעל, חלק גדול מבעיות השינה של ילדים מקורן בהרגלים רעים שיצרנו בעצמנו. את מציינת שמיום שנולד הרגלת את תינוקך להירדם כשאת מנענעת אותו בזרועותייך, הרגל שקיבל בהמשך וריאציות בעייתיות לא פחות. איכשהו, נדמה לי שניתן לחוש מדברייך, שאתם יודעים מה צריך לעשות, אבל מתקשים לעמוד בזה. לפעמים, הקושי שלנו לעשות את מה שצריך נובע מרמות עייפות גבוהות, מותשות נפשית וחוסר אונים מול התינוק הצורח. הסטרס של ההורה מחלחל לתינוק, מה שהופך אותו לחסר מנוחה ותובעני אף יותר, וחוזר חלילה. כרגע, עדיין מדובר בתינוק קטן, ולא מאוחר להקנות הרגלי שינה נאותים. בעיני, יש צורך בתכנון קפדני ומתחשב של סדר היום, בהשכבת התינוק לישון בשעה המותאמת לרמת העייפות שלו (מבלי לנסות למשוך אותו עד חצות בתקווה שיקרוס מעייפות), ובנוכחות מרגיעה ושלווה לצידו עד שיירדם. אין לי ספק שבהתחלה יהיו מחאות וצרחות, ולכן חשוב להישאר רגישים וחמים, תומכים ומרגיעים, אך מכוונים ככל האפשר למצב בו התינוק שוכב במיטתו, ואתם נוכחים בחדר, מלטפים ומרגיעים. זכרו שכל עוד המיטה שלכם היא האופציה הראשונה (או השנייה) בתפריט שלכם, יהיה לו קשה לוותר על כך. אם את מגדירה את המצב כקטסטרופלי, אני מציעה לך לנסות להתייעץ עם גורם מקצועי כלשהו, כמו אחות טיפת חלב, רופא הילדים, מומחה להפרעות שינה בתינוקות וילדים או פסיכולוג ילדים. זה בטוח לא יזיק... ליל מנוחה ליאת

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני לילדים באזור השרון (נתניה הרצליה) רצוי שעובד עם קופ"ח מכבי - תודה מראש, [email protected]

שלום יפעת, שלחתי לך המלצה למייל! ליאת

שלום! בתי בת 2.5 שנים. היא בת בכורה (ויחידה, כרגע...). התפתחותה הפיזית והקוגנטיבית תקינה לחלוטין. ילדה חכמה, מדברת,גמולה,בטוחה בעצמה. אנו, ההורים, בזוגיות יציבה וטובה.שאלה: כשלושה שבועות כבר שאנחנו שומעים ממנה "לא" על כל דבר, המון בכי - והדבר הכי משמעותי: התקפי בכי בלתי פוסקים (זעם של ממש) שנשמכים דקות ארוכות, לרוב ללא סיבה גלוייה. קראתי ואני יודעת על הצורך שלה לגלות עצמאות וניפרדות תוך תיסכול שהיא לא יכולה לממש לגמרי את עצמאותה ועדיין זקוקה לי. אני גם יודעת שהיא מרשה לעצמה לעשות כך כי היא בוטחת בי ויודעת שאהיה שם תמיד עבורה. השאלה שלי היא לגבי התגובה שליואיך עליי להגיב נוכח התקפי הבכי המתישים (אותה ואותי..)??

שלום רב, את צודקת. גיל שנתיים - שנתיים וחצי, אכן יכול להיות מתיש מאד, גם כשמדובר בהורה המודע והסבלני ביותר. ובכל זאת, כמו שציינת נכון, היא זקוקה לך כדמות סמכותית ובוטחת, ולכן, בראש וראשונה כדאי לעשות מאמץ לא להצטרף ל"רכבת הרים" הדוהרת ביחד איתה, אלא להישאר קצת מחוץ ל'טנטרום'. ממש כמו במקרה של רעידות אדמה, מי שמסוגל לחזות את הקטסטרופה מבעוד מועד ולהיערך לה, סובל מפחות נזקים. לכן, שווה ללמוד קצת את הדפוס, לנסות ליצפות מראש מה עלול להביא את התקף הזעם הבא, ולהחליט על מה שווה להתעקש ועל מה לא. אם ההתקף כבר החל, נסי להישאר רגועה ככל האפשר, להבין שהדרמה היא *שלה* ו*אצלה*, ולא שלך, ולהציע הסחה, הרגעה, ונוכחות שקטה (ללא תוכחות או דיבור-יתר). לפעמים חיבוק חזק ומרגיע יכול לקצר את ההתפרצות, ולמעשה כל דבר שישדר מסר ברור האומר "אני כאן איתך, זמינה להרגיע ולהושיט עזרה, אך אני לא מתכוונת להשתגע יחד איתך". הבשורה הטובה היא שזה עובר... שולחת לך כוח ואורך רוח לשרוד את הימים עד אז. ליאת

בתי בת 5 וחודשיים בכורה יש לה אח קטן בן 3.7 חודשים ,אני בהריון בחודש 7 ,בשבועיים אחרוניים בתי לא רוצה ללכת לגן. התפרצות זעם בבית לא מוכנה לשמועה את מילה "לא",מרגישה שאני עושה רק מה שאח שלה מבקש ,בשאילה לגנינית אמרה שטוב לה בגן יש לה חברות הולכלת לחברות ומארחת חברות אני חסרת עוניים לגבי התפרצות זעם טוענית שאני לא אוהבת אותה,ואוהבת רק את בן שלך זה המיליים שלה ,ילדה כחמה ומפותחת לגילה

שלום טל, קצת קשה להבין מהתיאור שלך מה בדיוק עובר על בתך הבכורה. האם מדובר בקנאת אחים ותחושת קיפוח? האם בקושי לשאת תסכול? האם בבעיית תקשורת ביניכן? האם זה קשור להריון המתקדם שלך? או אולי בכלל לעלייה לכיתה א' שמלחיצה אותה? על רקע העובדה שמדובר בהתנהגות שהופיעה רק בשבועיים האחרונים, הייתי מהמרת על כך שמדובר בתגובה לאירוע או גורם ספציפי כלשהו, אולי אפילו חרדה שהתעוררה אצלה, וגורמת לה לרצות להיצמד אלייך יותר. נסי לבחון האם קרה משהו בחודש האחרון שיכול להסביר את השינוי ההתנהגותי, ואם כן, השתדלי להיענות לצורך שלה ולהישאר קרובה וקשובה (לא על חשבון גבולות!). אם אינך מזהה מוקד ברור, תוכלי לפעול בדרך דומה, מתוך הנחה שהיא זקוקה לך כרגע יותר, ולהמשיך לעקוב מה קורה. אם תראי שההתפרצויות נמשכות למרות מאמצייך, פני להדרכת הורים מסודרת. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת ה 8 וחצי מריחה מידי פעם את ידיה למשך שניות בודדות. שאלתי אותה אם זה מרגיע אותה. ענתה בחיוב. האם כדאי לפנות לטיפול, או שסביר שיחלוף מעצמו. תודה

שלום נינה, אם מדובר בהתנהגות 'חדשה' יחסית, שאינה מתרחבת לכלל הפרעה תפקודית, אפשר לחכות ולתת לזה זמן להיעלם מעצמו. אם קיימים עוד 'טקסים' משככי חרדה או גוזלי זמן ואנרגיה, שווה להתייעץ. בברכה ליאת

שלום, מה המשמעות של חלומות של ילדים בהם מופיע המטפל (בטיפול פסיכולוגי) באופן מרובה (כמו מגיע אליו הביתה ומשחק עימו). האם יש בכך גם איזשהו צורך בתקווה לשינוי והשפעה על הבית בו גדל הילד? תודה

שלום, בטיפול טוב, המטפל הופך לדמות משמעותית וקרובה עבור המטופל שלו, יהא זה מבוגר או ילד. חלומות על המטפל יכולים לבטא קונפליקטים, משאלות וצרכים המושלכים על המטפל, ואשר יכולים לשקף קונפליקטים, משאלות וצרכים כלפי דמויות משמעותיות אחרות, למשל ההורים או דמויות מפתח אחרות בחיי הילד. גם ההסבר שלך יכול להיות תקף, אך כמו כל הפירושים האחרים, הוא יישאר במידה רבה בגדר השערה או ניחוש. חלומות פז :-) ליאת

שלום רב, לפני כחודש נפטרה אימו של בעלי, אחרי תקופה בת חצי שנה של חולי ולחץ בביתנו. בתקופה האחרונה הבחנו כי בתי הקטנה בת ה-3 החלה למצוץ אצבע (לא עשתה זאת לפני כן ולא מצצה מוצץ מעולם), בנוסף לכך החלה עם פחדים ורגרסיה קלה בעצמאות (מדברת כתינוקת, רוצה שנרים אותה כל הזמן, פעם אחת אף ביקשה חיתול). חשוה לציין שבתי עדיין שמחה מאוד, צוחקת , רוקדת ומשחקת בהנאה כל שעות היום.מה לעשות לגבי מציצת האצבע? להחליף במוצץ? (שמנו לב שככל שהערנו לה, כך מצצה יותר את האצבע ולכן הפסקנו להעיר). ובאופן כללי מה לעשות עם ההתנהגות המצ"ב. תודה רבה.

שלום גלית, מציצת אצבע משמשת עבור הילד כמקור נחמה ורגיעה, זכר לקרבה המנחמת אל השד של האם, ששימש בעבר כמקור הזנה, הגנה וחום. במצבי משבר ומצוקה אצל הילדים, יתכנו נסיגות למה שנחווה בעבר בנעים ומנחם. (גם מבוגרים מוצאים לעצמם נחמה אורלית במצבי לחץ, כמו למשל באכילה או עישון). כרגע, על רקע האובדן שחוויתם במשפחה, הצורך במציצת האצבע מובן וטבעי, ולא הייתי ממליצה להתערב. בהמשך, אולי בעוד מספר חודשים, אפשר יהיה לגייס אותה לתהליך גמילה, ולהציע תחליפים ומסיחים שיעזרו לה להירגע בדרך 'בוגרת' יותר. שלא תדעו עוד צער ליאת

בני בן 3.7. יש לו עיכוב התפתחותי של כחצי שנה וכן איחור שפתי. הוא ביישן מאוד מאוד - כשאני יושבת עימו על הספסל ואנו מדברים, ומתיישב אדם זר לידינו הוא פשוט משתתק. כשהאיש ילך - הוא יחזור וידבר חופשי. כשעובר לידינו שכן בחדר המדרגות, הוא מסובב את ראשו ומתחבא מאחורי. כשאנו עם חברים, הוא מדבר מעט מאוד וכשהם הולכים או שאנחנו הולכים, הוא שוב חוזר למשפטים ארוכים, ונהיה משוחרר יותר. גם בקרב המשפחה המורחבת, לוקח לו זמן ל"התחמם" והוא שקט יותר מאשר בבית. בגן הגננת מדווחת על רגרסיה - משחק פחות עם החברים. האם התופעה מוכרת ? כיצד ניתן להסביר זאת ? מה עלי לעשות ? תודה רבה !

שלום רב, אם נניח לרגע לעיכוב ההתפתחותי ממנו סובל בנך, ונתייחס רק לביישנות שאת מתארת, הרי שהתופעה אכן מוכרת. יש ילדים ביישנים, הגדלים למבוגרים ביישנים, ויש ילדים ביישנים שמשתפרים קצת עם הזמן. אלה וגם אלה יכולים ליהנות - למרות ביישנותם - מחוג חברים קרוב וחיי חברה מספקים. ההסבר הוא בדרך כלל אישיותי (מולד), אם כי מחקרים מסוימים מצאו קשר בין עכבה חברתית למדדים פיזיולוגיים הקשורים לרמת העוררות במוח. בדרך כלל אין הרבה מה לעשות, מלבד לקבל את הילד כפי שהוא, ולעזור לו במידת הצורך להתערות בחברת בני גילו עד שירגיש מספיק בטוח ומוגן בחברתם. בברכה ליאת

היי ליאת, שאלה קצת מצחיקה אבל עקרונית. בתי בת ה-8 מאד רוצה שאקנה לה חולצת סטרפלס למסיבות ואני חושבת שזה לא מתאים לילדה (גם אני לא הולכת עם חולצות סטרפלס.....). מה דעתך - להתעקש או ללכת עם רצונותיה?

שלום גלי, חולצות סטרפלס, לפחות בעיני, מתאימות (אם בכלל) לילדות עד גיל ארבע בערך, אבל זה כבר שייך לטעם אישי ולא לתחום הפסיכולוגיה. השאלה על מה להתעקש עם הילדים שלנו ועל מה לא, זאת כבר שאלה יותר חשובה, והיא תלויה במידה רבה בתפיסות העולם שלנו, באמונות שלנו, בערכים ובאורח החיים שלנו. לפעמים, כדי לשמור על יחסים הרמוניים וחיוביים שם הילדים, נסכים להתגמש ולוותר, ולפעמים - בעניינים עקרוניים - לא! עד כאן הייתה תשובתי כפסיכולוגית. כאמא (או חברה) הייתי אומרת לך שבגיל שמונה הבת שלך תיראה מתוקה גם עם סטרפלס, ולכן לא בטוח שחייבים לריב על זה... ההחלטה נשארת שלך... בשמחות ליאת

לפני כ-8 חודשים אחותי נפטרה, אני האחות הבכורה והיא הייתה אחריי, יש לי עווד 2 אחיות קטנות בגיל ההתבגרות, אני כבר לא גרה בבית שזה עוד שינוי שאחיות שלי עברו, דיברתי עם אמא שלי על פסיכולוג לאחיותיי וגם בשבילה, ואחיות שלי ממש נגד למרות שלדעתי יש צורך בהתערבות חיצונית, אחת מאחיותיי מתדרדרת בלימודים והשנייה בכלל לא מדברת על האחות שנפטרה. אני יודעת את כאבן ואני אובדת עצות, אשמח אם תייעצי לי מה לעשות במצב הזה..

שלום לך, אשית, הרשי לי להביע את תנחומי, ולקוות שתוכלו לצער הגדול על מות אחותך. כרגע, כולכן עדיין בתוך שנת האבל הראשונה, הידועה כשנה קשה, בה כל בן משפחה מתמודד עם האסון בדרכו. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים להתמודדות עם אובדן, אך הוא לא הדרך היחידה, ואינו 'חובה'. אם קיימת כרגע התנגדות לנושא, איני רואה טעם ללחוץ. אם את מבקשת לקבל כלים כיצד להתמודד בעצמך, ואולי גם כיצד לסייע לאחיותייך, תוכלי לפנות בעצמך לפסיכולוג קליני, ולהיעזר בו. שלא תדעו עוד צער ליאת

שלום רב, בני כיום בן 4 וחצי,נולד למסגרת גירושין (ילדתי כשכבר הייתי גרושה). האב לא היה בקשר יציב עם הילד,בא נעלם וחוזר חלילה. לפני כשנה וחצי האב נאסר והשתחרר לפני כמה חודשים. עכשיו שוב מבקש לראות את הילד. עליי לציין כמה עובדות חשובות ועל פיהן מקווה שתכוויני אותי: 1-בתקופה בה היו מתראים,הילד מעולם לא זיהה בו דמות אב וקרא לו בשמו הפרטי 2-המפגשים ביניהם היו מתקיימים בנוכחותי כי כך בני רצה 3-חשוב לציין שהיו נפגשים במרכז קשר ולאחר מכן עודדתי פגישות מחוץ למבנה בכדי לבנות קשר חופשי יותר.האב אמנם שיתף פעולה אך בדיעבד מסתבר לי שכל הזמן שהילד היה נמצא בסביבתו היו מעורבים באיזור אנשים מעולם הפשע,סוחרי סמים וכו'. כפי שציינתי האב ישב בבית סוהר כתקופה של שנה ומאותו היום שבני לא ראה אותו,בני לא שאל לגביו אפילו פעם אחת. התייעצתי עם אנשי מקצוע דרך האינטרנט,מה יהיה אם הילד ישאל לגביו ואמרו לי שכמובן לספר את האמת ולאמר שאבא עשה מעשה שאסור לעשות ונענש ע"י המדינה ויושב בכלא.וכמובן לציין שבכלא יושבים אנשים מבוגרים וכלל אין ילדים. מה שמפתיע שהילד כלל לא שאל אודותיו,שזה כשלעצמו הקל עליי.נורא חששתי מן הצורך שלו לדעת להיכן נעלם ואז אהיה חייבת לאמר לו את האמת ולא לשקר לו כפי שהרבה אימהות משתמשות ב"תירוץ חו"ל,חששתי מהדימוי העצמי והחברתי שלו במידה וידע שאביו בכלא אך מצד שני אינו שאל\שואל עליו עד היום. ניסיתי לפתח איתו שיחות כאלה ואחרות לגבי אבות והסברתי לו שיש לכל ילד אבא ואמא והוא טוען שאין לו אבא וכשאני מסביר לו שיש לו,אז הוא שואל מי זה ואני כמובן עונה אך הוא בשלו וסוגר את הסיפור. חשוב לציין שיש לו זיכרון מאד קשה ממנו שעליו אינו מפסיק לדבר ומזכיר לי שוב ושוב שאותו האב צרח עליי ברחוב ונתן לי בוקס בבטן (כמובן שאינו נתן לי בוקס בבטן,אך הילד נוכח לסיטואציה אלימה מילולית המלווה בתנועות גוף מאיימות,באחת הפעמים שהאב התלהם עליי בנוכחות הילד באמצע הרחוב.הילד מפאת גילו הצעיר נחרד למראה עיניו וכנראה שזאת הייתה הדרך שלו לפרש זאת). כיום אני עומדת בפניי שאלות רבות,מה לאמר לילד לגבי המפגש ביניהם,היכן היה אביו כל הזמן הזה,להסביר לו את העניין שיש לו אבא פתאום בגיל כזה וכמובן חששותיי לגבי יציבות הקשר בהמשך. אנא מכן,תגובה מפורטת ככל האפשר, מודה מקרב לב.

שלון יעלה, לצערי, אני חוששת שאני עומדת לאכזב אותך. יש מצבים ומקרים הדורשים שיקול דעת ומעורבות מקצועית רבה, כדי שתתרחש התערבות יעילה ומדויקת. את מציינת שאת נוהגת להתייעץ עם מומחים באינטרנט, ולקבל מהם עצות פה ושם, והנה גם ממני את מבקשת עצה "מפורטת ככל האפשר", אך עדיין דרך כאן, מרחוק, שתתן מענה לסוגייה כ"כ מורכבת וסבוכה, הכרוכה ברגשות עזים וכאב אצל כל אחד מכם - אצלך, אצל הילד ואצל אביו. השאלות הן אכן רבות, ולכל אחת מהן יש יותר מתשובה אחת. אני ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות פנים אל פנים עם גורם מקצועי מנוסה, שיוכל לתת לך מענה המותאם למשפחה שלכם, לנסיבות שלכם, ולכוחות והמשאבים הנפשיים של כל אחד מכם. אנא, אל תכעסי, ועשי מאמץ להשקיע בעצמך את המפגש הטיפולי האנושי. זה מגיע לך ולבנך! בברכה ליאת

מה דעתך על ילד שהוא בסה"כ נורמטיבי לחלוטין, חברותי ומקובל. מתעסק בעיקר בדברים השייכים לבנים. אבל לעיתים מחלק מחמאות לגברים כגון: הבחור יפה, חתיך, יש לו פנים יפות. הוא קצת רגיש ועדין, אבל אין לו התעסקויות בדברים השייכים לבנות. האם זה אומר משהולגבי נטייתו המינית? אגב הוא בן תשע.

שלום דוד, התשובה היא לא. זה כשלעצמו אינו אומר דבר לגבי נטייתו המינית. בברכה ליאת

שלום רציתי לשאול ילד שלי התחיל עכשיו גן פעם ראשונה בגיל שנה ועשרה חודשים . השתלב יחסית יפה לא היה בכי או הסטריה קצת על הידיים אבל אהב להישאר והכל . הולך כשלוש שבועות אם אני רוצה להעביר אותו גן מהסיבות שלי מתי כדאי לעשות את זה עכשיו או כבר מספטמבר ? כדי לא לעשות לו טראומה ושלא יאבד את הבטחון העצמי שלו ? תודה רבה

שלום יעל, כפי שראית בעצמך, הסתגלות לגן חדש אינה חייבת להיות טראומטית, וכאשר היא נעשית ברגישות והדרגה, הילד עובר אותה בשלום. אם כרגע טוב לו, ויש לך אפשרות להמתין לספטמבר, הייתי ממליצה להתאפק. אם, לעומת זאת, את חושבת שהגן הנוכחי אינו איכותי מספיק או שהוא יוצר אי-נוחות רבה אחרת עבורך, תוכלי להעביר אותו גם עכשיו, אך להיערך לסוג של משבר, לפחות לטווח הקצר. ליווי ותמיכה מצידך יעזרו מאד. זאת אפשרות פחות טובה, אך בעיני - לא סוף העולם. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה אני לא רוצה לעשות לו טראומה מהחששות שלי פשוט בגן הזה לא מוסרים כ"כ הרבה מידע מה הילד עשה או לא עשה בגן . תמונות גם אין כ"כ . לצייר הוא לא אוהב וכשאני באה לקחת אותו כולם רואים טלויזיה והוא מטייל לו . הוא לא טיפוס של טלויזיה וגם לפני השינה רואים טלויזיה . כשהולך הגננת מבקשת נשיקה וחיבוק והוא הולך . וגם מבחינת האוכל לא מסודר הרבה לחם והוא כבר התעגל קצת .וגם לא תמיד מאפשרים להיכנס וראות בטענה שזה יפריע . בגן יש כ 24 ילד ו גננת ו2 סייעות . הגן השני מסודר מאוד קפדני מבחינת האוכל לוח תמונות וכ"ו רק הגננת קצת קפדנית במשמעת ויש עד 17 ילד על גננת וסייעת . לא יודעת מה יותר טוב . שלא להרוס לו את המעבר לגן עם ההתלבטויות שלי . אני רק רוצה את הטוב בשבילו האם את יכולה אולי להביע גדיעה מה לדעתך ? תודה

בוקר טוב, אני אם יחידה לילדה בת 4.5. מגיל 9 חודשים היתה במעון שבו לפחות 60% מהמשפחות היו משפחות חד הוריות. משפחתנו קטנה אך מאד חמה. השנה התחלנו גן טרום חובה של העירייה. המשפחה היחידה בגן שהיא חד הורית. בחודשים האחרונים בתי מחבקת מאד אבות שבאים לאסוף את ילדיהם מהגן. החיבוקים שלה באופן כללי להורים אחרים (וגם לילדים) ולאבות אחרים - מאד גברו ומתחילים להיות תובעניים. הגננת שיתפה אותי שהיתה בשבוע שעבר תקרית שאב הגיע לאסוף את ילדו ובתי שרצתה לחבק אותו, הגיבה בתרעומת שלא התפנה לחיבוק שלה איך שהגיע. אני חשה מהשיחה עם הגננת ומצפייה שלי בחיבוקים שלה את האחרים, שיש "אובר" בהתנהגותה. לפני חצי שנה התחילה לבקש גם אח או אחות מכיוון שלרוב הילדים בגן יש כבר אחים תינוקות. אז והיום, אם היא עדיין מעלה את זה אני מסבירה לה - שאנחנו משפחה של אמא וילדה (וכמובן סבתא וסבא,דודנית וכו'). אגב בתי לא מגיבה בהיסטריה על דברים שמרגיזים אותה ביום יום. היחסים שלנו נהדרים (כמובן עם גבולות). יש לי אח שמאד אוהב אותה אבל הוא נמצא בשנה האחרונה בחו"ל וכמעט לא רואה אותה. גם אצל חברים שאינם קשורים לגן - היא מהר מאד ניגשת להכיר, לחבק ולעיתים "נדבקת" לצעירים. אודה מאד על המלצתך להתמודדות. תודה רבה!

שלום אורלי, לטעמי, יש טעם לפעול בשני כיוונים. האחד, מתייחס ל'סימפטום' עצמו. חיבוקים חד צדדיים ותובעניים (גם אם יש להם סיבה עמוקה ו'מוצדקת') כמוהם כהתנהגות חברתית לא תואמת, או הבנה רופפת של הכללים בנושא השמירה על המרחב האישי. במקרה כזה, יש להתייחס לכך כאל כל התנהגות אחרת שהיינו מבקשים להכחיד או לפחות למתן. הסברה, חידוד ההבחנה בין מי שאפשר ונכון לחבק לבין מי שלא, ואפילו מערך עדין מאד של תגמול וסנקציה (כמו למשל הבעה של אי שביעות רצון על פנייך בכל פעם שהיא עושה זאת). הכיוון השני, שבעיני חשוב הרבה יותר, מתייחס ל'עבודת עומק' המכוונת למצב בו היא תרגיש שווה ובעלת ערך, אהובה ובטוחה גם ללא נוכחותו של אב/גבר במשפחתה הגרעינית. זה לא קל, אך נדמה לי שהמאמץ בכיון הזה חשוב. אני ממליצה, לכן, על התייעצות עם גורם מקצועי כלשהו - פסיכולוג ילדים או מטפל באמנות (אולי במקרה שלה עדיף מטפל גבר), באמצעותו תוכל לעבד את הסיפור המשפחתי שלה דרך משחק ויצירה, ולצמוח מתוכו כאדם שלם ומאושר. מה את אומרת? ליאת

הי, עבור פעוט בן שנה ושלושה חודשים שנקלע למשבר גירושין האם יש המלצה לפסיכולוגית לגילאים אלו שיכולה ליעץ איך להקטין עבורו את הנזק של התהליך ואיך להתמודד עם הצרכים שלו במצב זה?

שלום אופיר, ההתערבות הטיפולית במקרה זה היא הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 11, ילדה נבונה ובוגרת מגלה קושי, עד כדי חרדה מנסיעה שלי, יחד עם בעלי לחופשה בת שבוע לחו"ל. הקושי התגלה לפני כשנה בניסעתינו האחרונה יחד לחו"ל. הילדה יחד עם אחיה (בני 8 ושנה) נשארו בסביבתם הטבעית והתומכת מאוד יחד עם סבא וסבתא הקרובם להם מאוד. בתי ילדה בעלת ביטחון גבוה ושמחת חיים רבה ומשפחה תומכת ואוהבת מאוד, גילתה קושי בעת שהייתנו בחו"ל (בכי רב, עצבות ודאגה). במשך הזמן סימפטומים דומים התגבלו גם בנסיעות של בעלי בלבד לחו"ל. וגם במצבים נאלצה לישון מחוץ לבית כתוצאה מפעילויות חברתיות בהם היא מאוד מרוכזת. שוחחנו עימה רבות על מנת ליצור ביטחון אצלה ולהפיג את המתח אצלה, אך ללא הועיל. בקרוב מאוד אנו יוצאים לחו"ל (לתקופה של שבוע), ולצערנו הילדה מראה סימנים של דאגה, חרדה ועצבות ככל שמתקרב התאריך (סופ"ש הקרוב). הילדה משתפת פעולה ומבקשת עזרה. מה ניתן לעשות הן בטווח הזמן הנוכחי ובכלל. תודה רבה מראש, רוית

יודעת שקיבלתם מענה... :-)) נסיעה טובה וכייפית ליאת

שלום ליאת יקרה. ראיתי למטה שהפורום :) סובל מכאב שיניים אז באתי לאחל לך דברים טובים (פה יש מלאן דברים טובים). ד"ש חם.

תודה אפרת, על הרגישות ותשומת הלב. אכן ימים לא קלים... יהיה בסדר בסוף, עם חיוך בוהק (יש לקוות). :-)

בני בן ה-15, כועס, כמעט כל מילה שנאמרת אליו מפעילה אצלו את רגשות הכעס, ברגעים כאלה הוא אינו שולט בדבריו ופולט דברי זעם וחוצפה ולפעמים אף ניבולי פה. הוא נרגע לאחר זמן קצר ואינו זוכר את דבריו ומצטער על כל המצב. הדבר קורה גם עם חבריו, לא רק בבית. איך אפשר לעזור לו/ לנו. למי את ממליצה לפנות לעזרה

שלום שמחה, בנך נמצא בתקופה הסוערת ביותר בטווח שנות ההתבגרות, וככזה, הוא פגיע לתנודתיות עזה במצב הרוח. יש נערים הנוטים לנרגנות כללית, ויש כאלה המתאפיינים בהתפרצויות פתאומיות, הנראות ככאלה המופיעות משום מקום. העובדה שהוא "תופס את עצמו" ומתנצל מעודדת מאד, ומעידה על יכולת טובה לראות את הזולת ולהתחשב בו (גם אם בדיעבד). אפשר לעזור לו בבית, ע"י הגמשה זמנית של הגבולות, והרחבה של יכולת ההכלה שלכם. ("אני לא מתה על הסגנון שלך, אבל מבינה שקשה לך ואתה כועס. יש משהו שיוכל לעזור לך כרגע?"). אם את סבורה שקיימת מצוקה, ואולי גם פגיעה תפקודית, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג קליני של ילדים ונוער, ולשקול התערבות טיפולית. טיפול במקרה זה יוכל להתמקד בכישורים של וויסות רגשי ושליטה בכעסים, או בניסיון להתחקות אחרי הקונפליקטים התוך-נפשיים, ולהבין את השפעותיהם על ההתנהלות הבינאישית שלו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אותה ילדה שהכרתי היא ממש הסגנון שלי מכל הבחינות והיא ילדה ממש יפה וזה לא כזה קשה להשיג אותה, בגלל זה אני ממש בדיכאון כי אני לא יודע אם אני אמצא מישהי שהיא בול כמוני וגם נראית טוב.

שלום אור, לפעמים, כשאנחנו מאבדים משהו יקר, אנו נוטים להאמין שלא יימצא לו תחליף. אני מבינה מאד את כאבך ואת האכזבה, התסכול ותחושת ההחמצה. למרבה הצער, לא נוכל לכפות על מישהו לאהוב אותנו, ולכן אין לך ברירה אלא לוותר. אני משוכנעת בכל לבי, שתוכל למצוא אהבה חדשה, אם רק תתן לעצמך זמן והזדמנות. איתך ליאת

שלום, אני ובעלי מתכננים לטוס ל 3 ימים לחו"ל לבד ללא התינוק שלנו שהוא כבר כמעט בן שנה. הטיסה לבד חשובה לנו מאד ונראה לנו כי הזמן הקצר יחסית לא יהיה נורא. הבן שלנו ישאר עם המטפלת שלו בימים ועם הסבא וסבתא (שהוא אוהב אך לא רואה הרבה) בהמשך היום , הכל אצלנו בבית.עלי לציין כי בננו חברותי מאד ומרגיש עצמאי ובעל בטחון עצמי יחסית לילדים אחרים שראיתי. האם עלי לדאוג כי הפרידה מאיתנו תהיה טראומתית בשבילו והוא עלול לפתח חרדת נטישה? ואם כן מה עלי לצפות שיכול לקרות לו בימים הללו שלא נהיה בסביבתו?? תודה רבה

שלום רונית, בגיל שנה כבר מתחילה בדר"כ חרדת הזרים, הנשענת על יכולתו של התינוק להבחין בין אמו (הוריו) לבין האחרים. בגיל הזה הילד חסר עדיין את תחושת הזמן, ולפיכך אינו מסוגל להבין שאמא תחזור בעוד 3 ימים. השעות והימים בלעדייך עלולים להיחוות כ'נצח'. מבחינה זו - לא מדובר בזמן אופטימלי לנסיעה. ובכל זאת, העובדה שהוא נשאר עם דמויות מוכרות ואהובות, מרככת את המצב, והופכת את הנסיעה לאפשרית. זאת החלטה לא פשוטה, ויש לצפות לתגובות רגשיות עוצמתיות, בהיעדרכם ואולי גם בחזרתכם. ועדיין - לא הייתי מדברת במונחים של טראומה, או של נזק בלתי הפיך. אחרי הכל, חופשה של מס' ימים זה משהו שהורים לתנוק זקוקים צריכים מפעם לפעם... נסיעה טובה ליאת

שלום רב, השבוע התחלתי לגמול את הבן שלי בן השנתיים וחודש. פתאום החלטתי לנסות איך הוא יהיה ללא המוצץ. בגו הוא בלי המוצץ רק בשינה ,ושמגיעים לבית הוא היה רוב הזמן עם המוצץ. כבר 4 ימים שהעלמתי לו את המוצץ ,רק בגן הוא יישן עם המוצץ. יחסית הוא לא מבקש את המוצץ רק ברגעים שממש קשה לוואני מסיחה את דעתו גם לפני השינה הוא שואל ואני אומרת שהמוצץ הלך לאיבוד אומנם לוקח לו יותר זמן להירדם אך בסוף הוא נרדם.האם זה מוקדם מדי? הוא מחפש לפעמים להעסיק את הפה ומתחיל לנשוך חלש כאילו מגרד לו ופעם אחת הוא הכניס את כל האצבעות לפה ונרדם אבל רק פעם אחת. האם להמשיך בתהליך? תודה

שלום רב, לא ציינת מדוע החלטת "פתאום" (כדברייך) לנסות לגמול את בנך, ומדוע בחרת לעשות זאת בהעלמה חד צדדית של המוצץ. האם הרגשת שקיימת אצלו בשלות לכך? האם הוא הביע רצון או נכונות? כדאי לזכור שלמוצץ יש תפקיד מרגיע ומנחם עבור ילדים צעירים, וברוב הגדול של המקרים, כאשר הצורך פוחת, הילד מגלה נכונות להיגמל, ואז גם קל לו יותר לעמוד במצוקה הזמנית שמתעוררת עקב כך. כרגע, אם את מרגישה שאין מצוקה ושה'תהליך', כפי שקראת לו, הולך בסה"כ בסדר, אפשר להמשיך, בתקווה שלא יתחיל למצוץ אצבע כתחליף. בברכה ליאת

שלום ליאת!הבת שלי בת שנתיים וארבע,בחודשיים-שלושה האחרונים יש קושי רב סביב ההרדמות,ואני מתלבטת אם להמשיך במה שאני מכירה (ללטף להגיד שוב לילה טוב ולצאת מהחדר וחוזר חלילה. ..) או להשאר לידה/בחדר עד שתרדם כפי שהיתה רוצה.מתוך הבנה שאולי זה שלב רגשי שיחלוף דווקא אם כן אשאר בחדר ולא אצא כל פעם. חשוב מאוד לציין שברור לי שהיא עוברת התמודדויות משמעותיות (נגמלה די בזריזות מחיתול לפני חודשיים - יש לה תחתון גמילה ללילה עדיין, הפסיקה לשתות בקבוק לפני השינה,-לא נרדמה אתו מעולם -וגם בעלי נעדר לאחרונה הרבה בשל עבודה בחו"ל...). הקושי המשמעותי החל לאחר הגמילה מחיתול - בכל ערב התחילה לבכות שהיא צריכה פיפי/קקי יוצאת לשרותים,ומסוגלת לשבת שם זמן ארוך ללא שום עשייה אמיתית..(גם כאן רצתה שאשאר לידה והיתה בוכה בכלפעם שיצאתי מהשרותים...זה עבר לאחרונה.).ללא ספק זה תרוץ נוסף לצאת מהמיטה. גם בגן מתקשה לאחרונה מאוד להרדם בשנת הצהרים,רוצה שהגננת תשכב לידה וכו'.. הדבר שהכי קשה לי איתו זה שאני מגיעה לתחושות כעס ותסכול שמובילות אותי לצעוק עליה ולכעוס,וזו בהחלט לא דרך נעימה להרדם בה (ה קורה אחרי לפעמים כמעט שעה של יציאה וכניסה מהחדר שלה תוך השתדלות לשמור על טונים רגועים או לקונים. הבן הבכור שלי גם עשה בדיוק את אותן בדיקות של גבולות סביב השינה בגיל הזה אך זה היה קצר הרבה יותר,ולא היה את הצורך הרב בכך שאשר לידו/בחדר. אשמח לעצתך בעקר לשם החזרת הרוגע בזמן ההשכבה תודה אסנת

שלום אוסנת, את צודקת. יש מרכיב אוניברסאלי בטקס ההשכבה לישון של פעוטות וילדים קטנים, הזקוקים לנוכחות המרגיעה של ההורים בשעה השברירית של פרידת הלילה. מבחינה זו, אין טעם להילחם בזה, ומוטב להשלים עם הרעיון שזמן מה משעות הערב הפנויות שלכם יוקדש לטקס שינה. ובכל זאת, כדי שזה יהיה נעים לכולכם ולא יהפוך לסיוט, חשוב לשמור על גבולות, ולא להיענות לכל גחמה. לכן, אני מציעה לבסס טקס שינה קבוע יחסית (פיפי, קקי, סיפור/שיר ערש, חיבוק נשיקה ולילה טוב),ולאחריו - דממה! הישארי בחדר זמן מה (רבע שעה, נניח), אך לא במיטתה. אני מציעה להפוך את הזמן הזה לשעת קיפול כביסה או מעבר על העיתונים (עם אור קטן), או אפילו זמן הקשבה לרדיו/דיסק באוזניות, כדי שלא תרגישי תסכול ובזבוז זמן. אין לי ספק שבתך תנסה ליצור אינטראקציה, ולגרור אותך לשיח חברותי או אחר. כדי שזה יעבוד, עלייך להישאר שקטה, נוכחת-לא-נוכחת, מבלי להתייחס אליה. תוכלי לומר בקצרה "עכשיו הולכים לישון. לילה טוב". זכרי ששם המשחק זה התמדה ויכולת לעמוד בהחלטתך מבלי להיגרר. חושבת שתצליחי? ליל מנוחה ליאת

הי , הילד שלי בן שנה וחודש , כאשר אני לא מרשה לו משהו , לוקחת לו חפץ מהיד שאסור לו לקחת הוא זורק את עצמו אחורה על הרצפה , דופק את הראש ברצפה ומתחיל לבכות . גם שהוא משחק ומשהו לא מסתדר לו או לא מצליח לו הוא מתחיל שוב בהתנהגות הזו , מושך גם לעצמו בשיער . אני ממש דואגת שלא יפגע בעצמו מה עושים ?? ממש דואגת . תודה

שלום ליאת מפנה אותך לשתי תגובות לשאלות דומות שנתתי כאן בעבר- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-8392#message-8392 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-39960#message-39960 למרות מה שאמרתי שם (לפעמים, עם הגיל, מתרככים...) ובעיקר מפאת גילו הצעיר של בנך, אפשר לנסות לסייע לו קצת בוויסות, כלומר להרים אותו תוך ניסיון להסיח את דעתו ולמתן את תגובת התסכול שלו. עשי זאת *מבלי* (!) להיכנע לרצון המקורי שלו, שבגללו הכל התחיל. בהצלחה ליאת

בני האמצעי בן 3 בוגר מאוד לגילו אך עדיין מסתובב עם חיתול. בחרנו לא להתערב בתהליך ולחכות עד שמצידו יבוא הרצון להיגמל. ביומהולדתו הכריז לשמחתנו שהוא כבר גדול ואינו זקוק עוד לחיתול. ניסינו מספר פעמים להושיבו על האסלה בבית (עם ישבנון) ובתחילה אפילו הצליח לעשות פיפי. קקי לא הסכים בשום אופן לעשות - עדיין חושש לשחרר. מאז ראינו עליות וירידות - בעיקר בשל העובדה כי כל התקדמות בשבת בבית מעוכבת לאחר מכן בגן בשל גננות חסרות ניסיון ובשל התחושה של הילד כי על הגן לא חלים אותם הכללים של הבית (בגן מסרב לשבת על האסלה). מאז גם בבית כבר אינו משתף פעולה. בימים האחרונים הסתובב עם תחתונים ובכל פעם שהיה צריך להתפנות ביקש חיתול שהוסר ברגע שסיים. אתמול הכריז כי מכיוון שהוא גדול אינו מוכן לחיתול אך גם מסרב ללכת לשירותים. איננו רוצים להילחם בו חלילה אך אנחנו חוששים לעצירות (בגן בתקופה האחרונה מתאפק מספר שעות). אולי הקדמנו את המאוחר ואולי עלינו לנסות לחזור לסיר לילה בתקווה ששם לא יחשוש לעשות צרכיו ?! התחושה היא שעלינו לחזור איתו מעט אחורה כדי להגיע להתקדמות כי הגמילה לא אמורה לערוך כ"כ הרבה זמן. אנו מרגישים כי הוא אכן בשל לגמילה שכן יודע להתאפק ולהודיע בזמן על הצורך להתפנות ובלילה ישן ללא חיתול ולרב מתעורר יבש. אשמח להכוונה

שלום מירית, לטעמי, מרגע שהוחלט על גמילה (בדר"כ התהליך מתחיל ביוזמת המבוגרים, וזה בסדר), אין להחזיר לילד חיתול לצורך עשיית הצרכים, ואין לחזור בנו מהתהליך, אלא במקרים חריגים של ילד צעיר שכלל לא בשל. כרגע, נראה שעשיתם את כל הטעויות האפשריות, ולכן, אני מציעה למצוא לעצמכם מאמר מנחה טוב שמדבר אליכם (יש הרבה כאלו באינטרנט) דוגמת זה - http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 ולפעול ברוח ההמלצות בהתמדה. שיתוף הפעולה בין הבית לגן חשוב ביותר, ולכן, במקום לחפש אשמים או להיכנס למאבקי כבוד על גבו של הילד, אני מציעה לגייס עמדה סלחנית וסבלנית (גם כלפי הילד וגם כלפי צוות הגן) ולעשות הכל כדי ליצור מדיניות אחידה. אם את חוששת שזה חסר סיכוי, חכי עוד חודש, ונצלי את החופש הגדול של יולי-אוגוסט לגמילה עפ"י דרכך. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל את עזרתך ולו אם תוכלי אפילו להפנותי לפורום המתאים. בכיתתי אני מחנכת של תלמידי י. יש מורה מקצועית אשר מביעה כל הזמן גישה שלילית כלפי תלמידיי בכיתה. לא מוכנה לקבל את העובדה שיש להעביר את רובם בציון עובר בבגרות . מתוך 25 ילדים היא טוענת ש 10 ילדים לא בגרותיים. יצויין כי מלכתחילה כיתה זו היא במגמה בגרותית. ברור לי שיש להם יכולות נמוכות אך עם רצון התמדה אהבה ואמונה אפשר להוביל להצלחה. מה גם שיש שתי סטודנטיות שמלוות את הכיתה. תלמידיי לא סובלים אותה, הם טוענים שהיא כל הזמן צועקת נוזפת בהם ללא הרף ולעיתים רחוקות גם משפילה אותם. הם טוענים שהיא איננה מוכנה לקבל דיעה אחרת המנוגדת לדעתה, ואם משהוא מעיז לפצות פה בעיניין יש התנגחויות קשות מאוד בשיעורים. אותה מורה גם באופייה כזאת. כלפי מורים מקצועיים אחרים או אנשים אחרים היא מאוד לא נעימה, תמיד מגיעה בפנים זועפות, צועקת ללא הרף בחדר מורים ובאופן קבוע משליטה את דעתה בכיתה. מה לעשות איתה? ברור לי שלא אוכל לשנות את אופייה או התנהגותה ואני גם מאוד חוששת להתעמת איתה וכך גם יתר המורים, ובהקשר זה גם היועצת משתדלת לא להתעמת איתה ונוטה להסכים איתה אך הזבר חורה לי כי זה בא על חשבון הילדים. מבחינתה היא רוצה צייתנות עיוורת ללא עוררין. מה עושים? גם בהנהלה כמעט ולא מתעמתים איתה

שלום למחנכת, אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי במגעים שלי עם מערכת החינוך, הוא, שעבודתם של המורים היא אחת המלאכות המייגעות וכפויות הטובה, בעיקר על רקע חוסר ההערכה הקיים כלפיה בציבור. אני עושה מאמץ אמיתי להימנע מלשפוט מורים ומורות, הנאלצים להתמודד עם מערכת לחצים עצומה, המופעלת עליהם מתלמידים, הורים, מנהלים, מפקחים, רכזי שכבה, קולגות, וכמובן הלחץ מתוצרת עצמית, הגורם לספקות עצמיים, לתחושות אשמה, בושה, וחוסר אונים. בני המזל הם דווקא המורים המצליחים לראות את עבודתם כסוג של שליחות, ולהתמסר ללקוחותיהם מתוך שלמות ואהבה. יכול להיות שהמורה שאת מתארת היא מורה שחוקה וסובלת, שאינה מצליחה 'להתרומם' מעבר למרמור והכעס של היומיום. כמו שאת כבר יודעת, קשה מאד (כמעט בלתי אפשרי) להשפיע ברמה המיידית על איכות כוח האדם בביה"ס, לפחות לא בדרג של המורה הפשוט. מורים לא מקצועיים (או מזיקים) מאותרים בסופו של דבר ע"י מערך הפיקוח, ומועברים מתפקידם. עד שזה קורה, אין ברירה אלא לפעול בדרך של עשייה, כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו. אני מציעה שבמקום לכעוס על עמיתתך, נסי להציע לה עזרה ותמיכה, ולעמוד לצידה בהתמודדות מול התלמידים. תוכלי לשוב ולהדגיש באזניה עד כמה חשוב לך לדחוף אותם להישגים, ולהציע דרכים אפשריות להתגייס למאמץ, מצידך ומצידה. נדמה לי שדרך של שיתוף פעולה והערכה הדדית לעולם עדיפה על פני שיפוטיות וביקורת. אפשר לנסות להתעניין במה שעובר עליה, להציע עזרה, לברר מה קורה לה בבית, ולאותת לה שאת חשה במצוקה שלה מבלי להישמע נוזפת או ביקורתית. אם זו לא אופציה, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך (מניסיוני!) היא לוותר על הפנטזיה "להציל את כולם", ולהתמקד במי ובמה שאפשר. עצוב, אבל פרקטי... שולחת לך כוח לצלוח בשלום את החודש החם והמעייף האחרון עד לחופשה הגדולה, וברכת הצלחה לכל תלמידייך. ליאת

אני נהנית מאוד לקרוא את הערותייך, הצעותייך להתערבויות ובעיקר מלאת הערצה והערכה אודות תגובותייך המהירות והמכילות. אציין כי דרכך אני צוברת ידע רב על בריאותם הנפשית של ילדים ונוער ונעזרת בך לעיתים קרובות. את מחזקת את הפונים אלייך, מכילה אותם ומנחה אותם על הצד הטוב ביותר. מודה לך על ניהול הפורום ביעילות ובתועלת רבה.

שלום אורה, תודה על מילותייך הטובות והחמות. זה נעים ומעודד, בעיקר בימים של עומס ומאמץ. אני מרגישה מחוזקת :-) חן חן ליאת

היי ליאת, חיפשתי בפורום זה התייחסות לנושא של גמילה מהרטבה בלילה ונראה לי שהבנתי באופן כללי אך לא ממש. בת הגדולה, בת 4 וחצי, שאגב נגמלה לא מזמן ממוצץ, גמולה כבר למעלה משנה וחצי מטיטולים, אך בנושא הלילה עדיין יש הרטבות. אנו שואלים אותה לפני הלילה אם יש לה פיפי ועל פי רוב היא אומרת שאין לה, שכבר עשתה וכו. היא לא שותה המון בערב, אך קורה הרבה שבורח לה, ואז או שאנו רואים זאת בסביבות 11 בערב ומחליפים לה כולל מצעים כי הכל רטוב... או שאני מראש בשעה מסויימת אומרת לה בעדינות "בואי ממי נעשה פיפי" והיא לא מתנגדת אך למעשה היא לא הולכת אלא אני מרימה אותה ומושיבה אותה על האסלה. אני חייבת להודות שאני עושה זאת כדי למנוע מצבים בהם אצטרך לקום באמצע הלילה לקריאותיה, וזה גם קורה, ואז מחליפים והיא שבה לישון, אך אני נותרת ערה עוד זמן רב (אני מתקשה להרדם אחרי שקמתי באמצע הלילה). השאלה שלי היא האם למעשה אני מעבירה לה מסר שאני לוקחת את השליטה על הפיפי וכך היא לא לומדת, או שבינתיים אני עוזרת לה ומתי שהוא - לא ברור מתי ואיך- זה יבוא מעצמו. מה דעתך?

שלום גלית, אני חושבת שהקמת הילדה בלילה לפיפי, אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע לתהליך הגמילה (כלומר אין בה נזק, וגם לא תועלת כמזרזת את התהליך). לכל היותר זה חוסך את החלפת המצעים (ולפעמים זה הרבה מאד עבור ההורה המותש). יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להיגמל בלילה, ויש כאן גם מרכיב תורשתי. פעם הייתה סברה, לפיה ניתן להגביר את המוטיבציה של הילד להיגמל, אם נטיל עליו את האחריות להחלפת המצע הרטוב. בעיני זה בעייתי בגיל ארבע וחצי, אבל אפשר לנסות להטיל חלק מה'טרחה' גם עליה, כמו למשל לזרוק לסל הכביסה את הסדינים הרטובים, או להחליף בעצמה לתחתונים ומכנסי פיג'מה יבשים. בואי נקווה שחומו של הקיץ הקרוב יביא את השינוי. עוד קצת סבלנות... ליאת

בתי בת 15 , יפה מאוד, מרשימה, מעניינת ומוכשרת אבל בודדה. למעשה הייתה די לבד גם בגילאים קטנים יותר. הערכתי היא שיש לה בעיית כישורים חברתיים. אשמח לקבל המלצות למטפל טוב שיוכל לעזור לה לפתח את כישוריה החברתיים.

שלום רונילה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם את אזור המגורים שלכם וגם כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בכיתה ד' ולאחרונה אובחנה כמחוננת (IQ=149). השתלבותה החברתית בכיתתה הנוכחית לוקה בחסר, והיא, וגם אנחנו, מאוד רוצים לשנות עבורה את הסביבה הלימודית. אנו שוקלים חלופות שונות, והראשונה שבהן היא מסגרת למחוננים. אנו מתגוררים בקדימה. האם את מכירה מסגרות כאלו באזור (שנה הבאה כיתה ד'), ואם לא, היכן אני יכולה למצוא מידע על קיומן של מסגרות כאלה? רציתי להוסיף, כי קיימת המלצה גם על הדלגה לכיתה ו', אך היינו מעדיפים פתרון שונה. תודה, רוני.

שלום רוני, ילדי השרון המחוננים מופנים בדר"כ לביה"ס מוסינזון בהוד השרון ליום העשרה שבועי. ידוע לי שבאבן יהודה נשקלה אפשרות להעביר את הילדים למרכז העשרה במתנ"ס המקומי, אך אין לי מושג אם זה אכן יוצא לפועל. נסי לברר על מסגרות חינוכיות נוספות כאן - http://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/Gifted חשוב לזכור שמול הקשיים של ילדים מחוננים, לא תמיד המענה הוא רק אקדמי, ולדעתי יש טעם לשקול גם סיוע רגשי פרטני, בעיקר במצבים של בדידות חברתית. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 6 בזמן האחרון היא פוחדת וממש עוקבת אחריי אם אני נועלת את הדלת . יש לי גם ילד בן 2.5 וכל הזמן היא דואגת לשלומו בשעות מאוד מאוחרות כשהיא מתעוררת ( 1:30 לפנות בוקר ). כל הפחד הוא סביב נעילת הבית והיא דואגת לבדוק שאכן נעול . דוגמא נוספת כשאני לוקחת את הילדים לגן אז היא מפחדת אפילו להשאר שניה לבד ברכב מה עושים???

שלום רב, התעוררות פתאומית של חרדה ממוקדת מהסוג שאת מתארת, יכולה להיות קשורה לתוכן מסוים אליו נחשפה הילדה, או לאירוע ספציפי ש'הדליק' את הפחד. ברוב המקרים פחדים מהסוג הזה חולפים מאליהם, ומאחר שממילא אסור להשאיר ילדים בני שש לבדם ברכב, אין ברירה אלא להיצמד אליה לזמן מה. בגבולות הבית, תוכלי להודיע לה שהאחריות לבטחון הבית והמשפחה מוטלת עליכם, ההורים, ושאתם שומרים היטב גם ללא השגחתה. נסי לא לשתף פעולה עם 'קפריזות', ולהישאר עניינית בכל הנוגע לנעילת הבית (כלומר, נהגי כהרגלך). זה יעבור... ליאת

שלום ליאת אני אמא לילד בן 7 בכיתה א' מקדמת (כיתת חינוך מיוחד) בני ילד מאוד נבון אבל הוא אינו "פנוי" ללמידה ישנה בעיה התהגותית אשר מפריעה לו ללמוד. הבעיה מתבטאת בזה שהוא בוכה המון משום דבר הוא מכה יורק מקלל ואפילו קורא לעצמו בשמות גנאי כמו "אני דפוק", רוב הזמן הבכי שלו פורץ משום סיבה אבל הוא טוען שילדים מציקים לו גם כאשר אנחנו רואים שאין אף אחד בסביבתו,הוא יכול לעבור פתאום למצב של צחוק תוך כדי הבכי.הענין הוא שהוא מודע מאוד למעשים שלו ולחומרתם ואפילו מסביר לנו בבית מה הוא עשה ושאסור לנהוג כך. חשוב לציין שבבית אין שום זכר להתנהגות שהוזכרה הוא קשוב אינו כעוס ולרוב שליו. היינו אצל נירולוג שקבע שינה הפרעת קשב וריכוז אך פסיכיאטרית שללה וטענה שמדובר בהפרע דו קוטבית ??!! כרגע אנחנו במצב של ייאוש כי אין לנו אבחנה ואנחנו לא יודעים מה לעשות ואיך לעזור לילד כי הוא מאוד סובל

שלום רב, הפרעה דו-קוטבית בילדים מתחת לגיל 12 היא נדירה ביותר, ואם אכן זו האבחנה חשוב לשלב, לצד הטיפול התרופתי המייצב, גם טיפול רגשי והדרכת הורים. אני מבינה את הייאוש שלכם, בהיעדר אבחנה חד משמעית. לעיתים קרובות, המאפיינים הסוערים והאימפולסיביות של הפרעת קשב וריכוז, המלו?וים גם בבעיות התנהגות פרובוקטיביות יכולות להטעות ולהידמות למאניה, והאבחנה באמת עלולה להיות בעייתית ומבלבלת. תהיה האבחנה אשר תהיה, אני ממליצה מאד למצוא לעצמכם מרחב טיפולי אליו תוכלו להביא את השאלות והתהיות הן בשאלה האבחנתית והן בשאלות הנוגעות להתנהלות היומיומית מולו. אולי בשלב זה, מוטב להגיע למרפאה ציבורית, הכוללת צוות רב מקצועי, שיוכל להציע לכם משאבים מגוונים יותר (אבחון פסיכיאטרי, פסיכולוגי והתפתחותי), ואולי גם להגיע (במשותף) לתמימות דעים אבחנתית. בהצלחה ליאת

שלום .קודם רציתי להודות לך על פורום ו האצות המדהימות שלך. אני לומדת המון מי הפורום.אני אמא לילד מקסים חכם ומאוד אנטלגנטי בן 4.10 .צריך לציין שהוא בן יחיד וקיבלנו אותו אחרי 10שנים של טיפולים קשים ביגלל בעיות פוריות.למעשה אני כנירא זאות שעדיין זוכרת את זה בנשמה ולא משחררת .אתמול כאשר בן שלי הלך לישון היה לנו ויקוח קטן הוא לא רצה לישון ואז הוא אמר לי לא יכול לסבול אותך אלבי שתמותי. אני לא ידעתי איך להגיב פשוט התחלתי לבכות סגרתי את האור ואמרתי לילה טוב אני אוהבת אותך. הוא הבין שמה שהוא לא בסדר כי הוא מבין מה זה מוות. ואז הוא אמר לי אמא סליחה.שאלתי אותו מאיפו זה בא מי מדבר כך (כי אצלנו לא מדבריך בצורה כזאות) אז הוא אמר חבר טוב שלי מי הגן מדבר כך ואומר לי כאלה דברים. מה עושים מדברים עם גננת עם אמא של הילד מה להגיד לבן שלי אני מבולבלת ובעיקר מאוד כואב לי

שלום טלי, תודה על המחמאות. כמובן שבנך לא התכוון באמת למה שאמר, ורק נתן ביטוי לכעס שלו באותו רגע. אני מציעה לא לעשות עניין גדול מהנושא, ולא בטוח שהייתי פונה לגננת או לאמא של הילד ההוא. הילדים שלנו שומעים הרבה דברים טובים ורעים מחוץ לבית, ולעולם לא נוכל ליצור עבורם סביבה סטרילית. הפיתרון הוא חינוך טוב בבית, דוגמא אישית ותקשורת פתוחה. כחלק מתקשורת פתוחה בבית, עלינו לנסות ולהכיל גם ביטויי כעס מצד הילדים מבלי להתמוטט או לכעוס מדי, זאת כדי שלא יגדלו למבוגרים מצומצמים מבחינה רגשית ו?מ?ר?צים. אם הילד שלך כועס עליך ומטיח בך מילים קשות, תוכלי לומר לו שאת אוהבת אותו (כמו שעשית נכון, בעיני), אך גם שאינך מוכנה שידבר אליך בחוסר כבוד או באופן מעליב. אם את בוכה ונפגעת עד עמקי נשמתך, השבריריות שלך עלולה להבהיל את הילד, לגרום לו לחוות את עצמו כהרסני בכל פעם שהוא כועס, ובסופו של דבר לגרום לו לאצור את הכעסים בתוכו (מה שאינו בריא מהבחינה הפסיכולוגית). כדי לנסות להבין את הסיבות לרגישות היתר שלך, ולטפל בה באופן מותאם, אני מציעה לך לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך מרחב מוגן ובטוח להתבוננות וחקירה עצמית. בהצלחה ליאת

באמת תודה. כול מה שאמרת כול כך נכון .אני מנשה להיתמודד לבד עם הדברים וזה קשה. אבל אני בן אדם חזק ואני באמת מיתמודדת.אני מדברת הרבה עם הבן שלי מלמדת אותו שמותר לו לכעוס ולא להסקים ויש דרכים לפתור דברים.פשוט לא ציפיתי למשפט שכזה . תודה לך ואני אחשוב על מה שכתבת .

יש לי בעיה, גיליתי על עצמי שאני היפוכונדר חחח ,אני יספר לכם איך גיליתי,בעיקרון לפני חודשיים עשיתי פירסינג ולא שמתי לב אם החליפו לי מחט כאילו שכחתי מזה למרות שכמעט הייתי בטוח שכן החליפו היה שבוע שלם שהייתי לחוץ ובחרדה אולי יש לי איידס משחזר בראש את כל מה שקרה ובואו נגיד שאני ממש לא נרגע מזה ,אחרי שנרגעתי מזה התפתח לי זיהום באוזן וגם מזה נלחצתי ליומיים שלמים, אני מוצא את עצמי לחוץ מהמצב וכתוצאה מזה גם טיפה מדוחדך כי אני לא יודע מה יהיה איתי,מדמיין את עצמי כאילו שאני חולה במשהו,מתעסק בלחשוב על זה,וכל הקטע שזה לא נשלט כי גם אם אני לא יחשוב אני עדיין לחוץ מזה ואם אני מעסיק את עצמי במשהו אחר אז אולי זה קצת יעסיק אותי אבל זה בהחלט לא פיתרון! יש לכם איזה עצה טובה להביא לי עם התמודדות עם פחדים\חרדות מהסוג הזה? תודה מראש !

שלום יניב, אנשים חרדתיים עלולים לפתח סוג של חשיבה קטסטרופלית, ההופכת כל אירוע בריאותי פשוט לדאגה אובססיבית מפני מחלה קשה או מוות. לא ציינת בן כמה אתה, אך לפי דבריך ניתן להניח שאתה בחור צעיר, וחבל שתפיל את עצמך למלכודת העקשנית של ההיפוכונדריה. אני מעודדת אותך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לסייע לך בריכוך דפוסי מחשבה שליליים ואוטומטיים, ואולי גם להציע טיפול תרופתי נוגד חרדה. ברוב המקרים טיפול כזה מביא איתו הקלה משמעותית בתחושות המצוקה, ומחזיר איכות חיים. בהצלחה ליאת

יש לי שאלה, בני בן 5 בגל גילאי 4-5 לאחרונה היתה קרית מביכה בן בני לבין ילדה בגן. הגננת יצרה עימי קשר באצבע מאשימה כלפי בני. שניתחתי איתה את הסיטואציה היא אמרה כי היא מאמינה בלב שלם לילד המתלוננת וכי ילדה בת 5 שהגיעה והתלוננה בפניה על תקרית שהיתה, תלונת הילדה אכן אמינה עצם היותה מתלוננת. שבקשתי כי יובהר העניין עם בני הגננת אמרה כי ילד בגילאים האלו שיודע שהעניין במהותו שלילי באופן ישיר יכחיש כי הוא לא עשה דבר. שאלתי: האם ילד המתלונן בגיל הזה תמיד צודק? האם הבן שלי ה"פוגע" בארוע שלילי תמיד יכחיש מתוך פחד? האם אפשר להאמין בלב שלם לילד שמתלונן בגיל הזה? איך אפשר לדעת מה בדיוק היה? אם המקום לא נכח בגיר? תודה לך,

שלום קטי, האפשרות שילד לא יאמר אמת תמיד קיימת, בעיקר כאשר יש לו סיבה להאמין שאמירת האמת תסבך אותו, או שאמירת שקר תזכה אותו בתגמול. במריבות בין ילדים, בהן לא נכח מבוגר, קשה לדעת בדיוק מה קרה ומי עשה מה, ולכן ההתערבות חייבת להיות שקולה, זהירה וחינוכית (מוטב שתהיה כך כלפי שני הצדדים). מאחר ומדובר בשני ילדים קטנים, ובנך הוא הצד שלכאורה פגע, אני מציעה להניח לשאלה מי דובר אמת ומי משקר, ולהתמקד בהסברה ומניעה של אלימות עם ובלי קשר לאירוע הספציפי. השקעה חינוכית חכמה ומותאמת עכשיו יכולה לחסוך הרבה עוגמת נפש וכעסים בעתיד. הקדימי תרופה למכה! בהצלחה ליאת

שלום אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג מומחה ילדים באיזור אשדוד

שלום רבקה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום כפי שהפורום מגן (ובצדק) על פרטי המטפלים, כך לא נכון לבקש ממשתפי הפורום לצרף את פרטיהם האישיים (כתובת מייל) בפורום. כל פורום היום (כולל הנוכחי) מבקש את כתובת המייל של המשתתפים כשדה חסוי. ניתן להשתמש בכתובת זו לצורך העברת פרטי פסיכולוגים במייל. תודה רבקה

שלום רבקה, מדיניות האתר האוסרת על פרסום שמות מטפלים בפורומים מכוונת (כך אני מאמינה) למנוע מצב בו האתר יהפוך בימת פרסום, ובכך יישמט הבסיס המקצועי האובייקטיבי שלו, והקריאה בו תהיה ריקה מתוכן ממשי. מאחר ואני עושה את עבודתי בפורום בהתנדבות מלאה, לעיתים אחרי יום עבודה ארוך, אין באפשרותי להתחיל לתווך בין קוראים המבקשים להעביר מידע זה לזה. לכן, מי שמעוניין בהמלצות על מטפלים מתבקש לצרף את כתובתו, ולקוות לטוב. מקווה שעתה זה מעט יותר ברור. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 18-היא ילדה רגילה,בריאה פיזית ונפשית. היא מאוד חופשיה ופתוחה איתי. מספרת לי כל מה שמפריע לה,חוויות בבי"ס,חוויות עם חברות(עדיין לומדת שנה אחרונה).חבר אין לה .היא ילדה יפה,מטופחת ומקובלת בחברה. לפני כחודשיים סיפרה לי שאין לה מצב רוח והיא מרגישה מאוד "רע בלב" היא לא ידעה לפרש זאת וגם לא היתה לה סיבה(לטענתה) היא אמרה שפשוט היא מרגישה עצבות פנימית ושבאמת היא לא כעסה על כלום. זה עבר לאחר כמה שעות ולא ייחסתי יותר מידי חשיבות לכך. אתמול שוב היא אמרה שהיא היתה עם ידיד אצל חברה ומאוד נהנו ופתאום זה שוב הגיע,הרגשה רעה בלב וביקשה מהידיד שיחזרו הביתה וכמובן לא הבינו מה קרה לה,אבל היא אמרה שהיא עייפה ולי סיפרה להרגישה שוב עצבות ושהיה לה פשוט "רע בלב" (כך תיארה זאת) אציין שבמשפחה אין עבר של דכאונות ואנחנו הוריה בריאים ולא היו לנו תופעות כאלה מעולם(היא בת יחידה ותמיד היתה ילדה מאושרת,חייכנית ) רציתי לדעת אם זו התחלה של דכאון או דבר אחר? ומה עליי לעשות? להניח לזה? לגשת לרופא? ואם כן איזה רופא? אני לא רוצה להכניס לה דברים לראש וגם להתעלם מזה אני חוששת בבקשה ייעצו לי איך לנהוג??

שלום סימה, כמובן שלצורך אבחנה יש צורך במידע רב מעבר לתיאור הקצר שלך כאן. בתך נמצאת כרגע בתום שנת הלימודים האחרונה, המתאפיינת בלחצים רבים (בגרויות, המתח שלפני גיוס, מתחים הקשורים ביחסים עם בני המין השני, ועוד). יתכן שתקופה שברירית זו נותנת אותותיה, ויתכן שמדובר במשהו אחר. האופי ה'התקפי' והמעורפל של ה"רע בלב", העובדה שהוא בא כמו משום מקום ושקשה לה להסביר מה קורה לה, יכול לרמז אולי גם על סוג של התקף חרדה. התקפים כאלה, לפחות בשלבים הראשוניים, לא מומשגים ומתוארים ע"י הפציינטים כחרדה, אך הם דוחקים את האדם לסוג של הסתגרות והימנעות, וכדאי לברר גם את האפשרות הזו. אפשר לפנות תחילה לרופא המשפחה שלכם ולהתייעץ איתו, ובמידת הצורך להגיע לפסיכולוג קליני שעובד עם מתבגרים. עד אז, הישארי קשובה וזמינה, והציעי תמיכה ברגעים הקשים. בברכה ליאת

חשוב לי לציין שמדובר בילדה מאוד טובה וממשומעת, עם הרגלים טובים וללא בעיות התנהגות.

תודה על המידע הנוסף, אך מאחר ואין ביכולתי להסתכן באבחנות ממרחק, מוטב שאת כל הרקע והמאפיינים של הילדה ישמע הגורם המאבחן. הרקע החיובי של הילדה מהווה נקודת פתיחה טובה בכל מקרה. את מוזמנת לחזור ולעדכן, אם תרצי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 3+, ילדה שלישית עם שני אחים גדולים ממנה, בן עשר ובת חמש וחצי.התפתחות מוטורית תקינה, לדעתי יש עיכוב בהתפתחות שפתית, עדיין לא מדברת ממש בשטף, מתקשה לספר סיפורים ברצף או מאורע שקרה. כרגע אנחנו בתהליך אבחוני אצל קלינאית תקשורת. בפאן הרגשי- מדובר בילדה רגישה מאוד, עדינה,נפגעת מהר, רגישה מאוד לרעשים וקולות חזקים. היא גמולה מפיפי יותר מחצי שנה, אבל עדיין לא עושה קקי בשירותים. היא גם מוצצת אצבע. מבחינה חברתית, היא לא כ"כ יוזמת אינטראקציה חברתית, אבל בהחלט נהנית לשחק עם ילדים אחרים,עם אחותה וחברותיה. הבעיה היא יותר ביוזמה לקשר, מה שאולי קשור גם לאופייה הביישני. הגננת שלה די מוטרדת בעיניין וקצת לוחצת בכוון של אבחון רגשי. אומרת שמעולם לא נתקלה ברגישות כה גבוהה אצל ילד וברמה כזו של פגיעות (גם אם מעירים לה על משהו-ללא הרמת קול) האם לאור האמור לעיל, כדאי לקחת אותה לאבחון רגשי בהתפתחות הילד? תודה מראש...

שלום לילי, המכון להתפתחות הילד יכול לתת מענה אבחנתי רחב, ולהתייחס לאספקטים התפתחותיים - תקשורתיים, חברתיים ורגשיים. אם הגננת מביעה דאגה או חשד לקושי, מוטב לעשות בירור, ובמידת הצורך להתערב מוקדם ככל האפשר, כדי למנוע גרעונות תפקודיים. זה בוודאי לא יכול להזיק. בהצלחה ליאת

אני אם לילדה בת 16 כיתה י. בתחילת השנה התגלה חיידק בקיבה של ביתי והיום היא ממעטת לאכול במקרה הטוב או לא אוכלת כלל. אני חושבת שיש לה אנורקסיה. כמו כן יש לה התפרצויות כעס רבות ללא הצדקה וכל מה שיש לה בראש זה החבר שלה אפילו במחיר של לא להגיע לבית הספר ולשהות במחיצתו. ניראה לי שהיא חונקת אותו באהבתה, מגזימה מידי עם האובססיה אליו ויותר מכך שוכבת איתו ומול עיני כולם מתחבקת ומתנשקת. השנה עוד זומנתי לפקידת סעד כי אני ואביה מכים אותה. כך נטען לדבריה. כיום אני ממעטת לדבר איתה שחלילה לא תומר שאני מכה אותה. היא מרבה להתפרץ עליי ללא סיבה. האם לפנות לפסיכיאטר היא רזתה בחודש 12 קילו וכבר החלו תופעות לוואי: נשירת שיער חזקה מאוד. ייתכן שתצטרך תרופות לאיזון, היא יוצאת מכלל שליטה: בחדר היועצת התפרצה עליי בצעקות אימים, לא ניתן להרגיע אותה בבית ובבית הספר. מה לעשות?

שלום חופית, המצב של בתך נשמע מדאיג, ולכן עלייך לפנות מיידית להתייעצות עם גורם מתחום בריאות הנפש והפרעות אכילה. כיום יש מרכזים כאלה גם במסגרת קופות החולים, ותוכלי להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם. בברכה ליאת

ומכיוון שהוא מנוהל בהתנדבות מלאה (ומסורה) של ליאת, לפעמים לוקח קצת זמן להגיע לעשרות ההודעות שזורמות לכאן. קצת סבלנות...

קצת סובל בימים אלה מכאב שיניים... (תודה לך, שתיים, על ההגנה. וההבנה...)

שלום רב, האם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג/פסיכולוגית קלינית, בעל נסיון גם בבי"ח (כגון גהה- ילדים, שניידר וכו') לילד בן 6.5 באזור ת"א או רמה"ש? תודה, טלי

שלום טלי, אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום על מטפלים. אנא צרפי כתובת מייל לגוף הודעתך, וננסה לעזור. בברכה ליאת