פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי בת 4.5 ואני חושבת שסובלת מבעית קשב "מופנמת". לא משתוללת, אבל מאוד חולמנית ולא מרוכזת. איך ניתן לאבחן ומה יכול להיות טיפול שיעזור לה?

שלום שירי, הפרעת קשב בהחלט יכולה להופיע גם ללא המרכיב של פעילות-יתר. האבחון והטיפול ב-ADD (הפרעת קשב ללא היפר אקטיביות) דומה מאד לזה של ADHD (הפרעת קשב עם היפר אקטיביות), והוא נעשה אצל פסיכולוג ילדים קליני, פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים. לטעמי, בגיל 4.5 אפשר עוד לחכות עם האבחון. אם אינך שקטה, תוכלי להתייעץ במכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

שלום ליאת! אני חוזרת להתייעץ בקשר לבני בן ה 3.5 (אחות נולדה לפני 5 חודשים, מחלות, עשה פיפי בסלון...)בנתיים הספקנו לעבור בית לפני כמעט חודשיים ובנוסף צוות הגן עבר שינויים לאחר תקופה לא קלה של מתחים בגן. היה נראה שדברים נרגעים. כעת כבר כמה פעמים הגננת מתלוננת שבננו צוחק לה בפנים כשהיא כועסת עליו. אני חוויתי את זה פעם אחת (בעת שאביו היה בחו"ל) ונוכחתי כמובן שככל שכעסתי כך צחק יותר... ממש התקף צחוק. זה נראה כמו מבוכה אבל אני יכולה להבין את הגננת שזה בוודאי משגע אותה במיוחד שזה מדליק את כל החברים. למה לדעתך זה קורה? האם זה מעיד על מצוקה או שהוא פשוט נהנה לראות את התגובה שלנו? מה נכון לעשות גם בבית וגם בגן? חשוב לי לציין שמלבד ארוע זה בבית הוא ילד נ-ה-ד-ר! שמח, משחק יפה, מקשיב, עוזר, מתחשב, עדיין משתולל אבל הכל ברוח טובה. תודה רבה רבה מראש

שלום תמר, התגובות הרגשיות של ילדים צעירים (ולא רק שלהם) עלולות להיות לעיתים לא מותאמות לסיטואציה, ויכולות להיות לכך סיבות שונות. חשבי, למשל, על ילדים שצוחקים בזמן צפירת יום הזיכרון, או על מבוגרים שמקבלים התקפת צחוק בזמן לוויה בבית קברות. אילו תגובות שאנחנו מכירים, וברוב המקרים אין בהן זלזול או חוסר כבוד כלפי המעמד, אלא קושי לשאת באופן מותאם את ההצפה הרגשית. לכן, כאשר את (או הגננת) כועסות עליו, התייחסו רק ל'עבירה' המקורית, ונסו להתעלם מתגובת הצחוק. אם אתן מרגישות שיש צורך בסנקציה של הרחקה או נזיפה, עשו זאת, והתעלמו מהצחוק. בשל גילו הצעיר, קשה להניח שמדובר בהתנהגות מחוצפת או מזלזלת, ולכן אפשר לגלות סלחנות. בברכה ליאת

שלום ליאת הבת שלי בת 17 והיא הצהירה בפני לפני 10 ימים ששוב יש לה מחשבות קשות על החיים, שהיא רוצה למות, לברוח מהכל, שנאת את כולם, נמאס לה מהכל, היא ניתקה מגע עם רוב החברים והחברות שלה, היא לא הולכת לבית ספר והיא ברחה מהבית ל5 ימים ורק בלחץ מצידי ומחברים היא חזרה. היא לא רוצה ללכת לטיפול בטענה שזה לא עוזר וההרגשה שוב חוזרת (הייתה בשיחות עם טרפיסטית מס חודשים) היא לא רוצה להשאר בשיגה של לשבת בבית, זה מחמיר את מצבה, היא יודעת שהיא בדיכאון והיא רוצה שאני אמצה פיתרון ואני לא יודעת איך לעזור לה חוץ מאשר ללכת לטיפול מה עוד אני יכולה לעשות? אני ממש דואגת שהיא תזיק לעצמה

שלום רב, ברמה המיידית, אני מציעה לנסות להציע אוזן קשבת ולהביע הבנה ואמפתיה למצוקה שלה, ללא כל נימת ביקורת או שיפוטיות. מעבר לזה, תוכלי לומר לה שאת מאד דואגת לה, ולא תוכלי להשאיר את המצב כמו שהוא. אני ממליצה מאד על פנייה למטפל המתמחה גם בטיפול שנקרא DBT, ואם תרצי הכוונה והמלצה יותר ספציפיים, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

הבן שלי בן כמעט 6 ילד מקסים ונבון. אבל יש לו לפעמים התבטאויות שאני לא יודעת איך להתמודד איתם או אם הם נורמליים לגילו למשל, הוא בירך ילד ליום הולדת: מזל טוב אתה בן 9. שנה הבאה תהיה בן 10 אח"כ 11, אח"כ 12 אח"כ 100 ותמות. או באחת הפעמים שכעסתי עליו שמעתי אותו אומר אני טמבל, הוא ראה ילד צוחק ואמר אני יודע למה הוא צוחק הוא צוחק עלי. הוא שנה הבאה אמור לעלות לכתה א' הדברים האלה גורמים לי לחשוב שאולי יש איזשהי בעיה פסיכולוגית או רגשית אני לא יודעת מה לעשות?

שלום טליה, הברכה המקורית שבנך בחר ליום ההולדת של החבר משקפת שתי תופעות אופייניות לגיל. האחת, היא החשיבה הקונקרטית, והשניה היא העיסוק והפחד ממחלה ומוות. הברכה הזו, גם אם אינה מנומסת במיוחד, אינה מדאיגה, ומעידה (אולי) על קושי בהבנת הכללים החברתיים (וגם זה עוד נסלח בגילו). שתי הדוגמאות האחרות שנתת, מדאיגות מעט יותר, בהיותן מעידות (אולי) על דימוי עצמי שלילי. אם את דואגת, בקשי מהגננת את חוות דעתה, ושאלי אותה אם היא מבחינה בקשיים תפקודיים כלשהם בגן. לפעמים ילדים עם דימוי עצמי פגוע עלולים לפתח דפוס של ריצוי וכניעה, התבודדות, או להפך - התנהגות פוגענית ואלימה. אם יש דיווח על כיוון כזה, שווה לשקול התערבות טיפולית מסייעת. אם הגננת לא רואה שום דבר חריג, נדמה לי שאפשר להרגע, ולהסתפק בחיזוק הביטחון שלו בבית (כמובן לא על חשבון הצבת גבולות נאותה). בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ב 7 סובל מפחד גבהים היסטרי שממש מפריע לתפקוד. כשהיה בערך בגיל 4 אובחן כסובל באופן קל יחסית בוויסות חושי, אבל לאחר עבודה רבה ופוריה רוב הסממנים שהיו לו עברו ורק נשאר פחד הגבהים ההיסטרי. הוא ממש ננעל כאשר צריך לעלות אפילו על כר דשא בגודל תלולית. כמובן קשה לצאת איתו לטיולים משפחתים שלא לדבר על טיול שנתי עם הכיתה. מאוד מעונינת לטפל בנושא ורציתי לקבל המלצה איך ואיפה והאם בכלל אפשרי. תודה

שלום גלי, הטיפול המומלץ במקרים כאלה הוא קוגניטיבי-התנהגותי, ואני ממליצה לך לחפש מטפל המתמחה בעבודה עם ילדים דרך האתר הזה - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

חיטטתי לבני בן ה-12 במחברת וגיליתי שחוץ מקומיקס הוא מצייר גם אברי מין. האם זה חלק מההתפתחות? האם הדבר מעיד על סקרנות מינית? או שמא משהו אחר?

שלום נעמה, אין ספק שבגיל 12, בראשית ההתפתחות המינית, קיימת עלייה בסקרנות ובעניין בתכנים בעלי אופי מיני. ובכל זאת, מול ציורים כאלה, בעיקר אם מדובר במשהו שחוזר על עצמו (ולא בציור או שניים בודדים), מתעוררות שאלות שכדאי לברר, כמו למשל האם הוא נחשף לתכנים פורנוגרפיים. אני מציעה לשתף אותו בכך שראית את הציורים, ולבחון את תגובותיו. נסי להישאר רגועה וידידותית, אך לחלוק איתו את הדאגה שלך, ולברר אם הוא חשוף לתכנים לא ראויים. תוכלי לנצל את ההזדמנות לשיחה בנושא הסכנות ברשת, והנזקים הפוטנציאליים של צריכת חומרים פורנוגרפיים בגיל צעיר. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-25249#message-25249 בהצלחה ליאת

שלום בני בן 4 ילד מאוד עצבני, צועק ובוכה המון, עם הרבה קריזות. בעלי אומר שאם נביא לו כלב זה יכול לעזור. מה דעתיך ? אמא

שלום רב, ילד בן ארבע, עצבני, שצועק ובוכה המון, זקוק ככל הנראה להתייחסות מיוחדת, המשלבת ומאזנת בין חמימות ותשומת לב רבה לבין סמכותיות והצבת גבולות. כלב, כשלעצמו, לא יפתור את הבעיות הללו, ועלול אפילו להחריפן, שכן הוא עלול להפיל עלייך מעמסה נוספת (פיזית ורגשית). אישית, אני חושבת שכלב (או חיית מחמד כלשהי) יכולים להביא לכל בית שמחה והתרגשות, אך החלטה זו חייבת להילקח מתוך שיקול דעת ומחשבה, ורק כאשר בטוחים שאפשר יהיה להתמסר לגידולו וחינוכו העולים במשאבים רבים. אם את עצמך מרגישה כרגע עייפה ומותשת ממאבקים עם הילד, לא הייתי מעמיסה עלייך גם את הטיפול והחינוך של כלב. נראה לי שפנייה להדרכת הורים קצרה תהיה יעילה וזולה הרבה יותר. בברכה ליאת

מאחר ואין לי עם מי להתייעץ מקווה שאת הכתובת בלתת לי מענה. הרבה תודה. אני אמא לבן בגיל העשרה. יש לי אמפתיה גדולה כלפי מנהל בית ספרו. הוא חביב, נחמד, ונעים לי להיות במחיצתו. יש בינו לבין בני כימייה גדולה. כעין חברות מעבר ליחסי מנהל ותלמיד. אבל לא מעבר לזה חלילה.. .הוא משקיען יוצא מן הכלל. לאחרונה אני מרגישה שיש לי מן רגש אליו (ברור לא מיני), אמפתיה, ומחפשת תמיד איך להעריכו, ולתת לו הרגשה טובה, בגלל יחסו אלינו ובעיקר לבן. לפעמים אני מתכתבת איתו במיל. לפני מספר ימים הרגשתי צורך לסמס לו שאני מאחלת לכל תלמידיו (זה כולל את בני כמובן) הצלחה בכל הבגרויות. המנהל במקרה היה עם מספר תלמידים כולל בני, הוא הכריז בפניהם שאף אמא מכל הבי"ס לא סימסה לו הצלחה עם התלמידים חוץ ממני (ואמר זאת לעיני בני), והוסיף כל הכבוד לאמא שלך וכד'. בני, מאחר ואף אמא לא עשתה זאת רואה זאת בעין לא יפה, כי זו התנהגות יוצאת דופן, כי רק אני נהגתי כך. אמרתי לו שירגיש בנוח ואולי אחרות צריכות לקחת דוגמא ממני? הוא מסרב לקבל זאת למרות שהמנהל החמיא ומעריך זאת. מה לדעתך: למרות שזה לאחר מעשה, האם הגזמתי בהתנהגותי בגלל שאף אמא לא עשתה כך? האם בני צודק ולא הייתי צריכה לסמס למנהל?? בני טוען שהמנהל יחשוב שאני מנסה לחזר אחריו. הסברתי לו, שחונכתי מהבית של הורי, מאז היותי קטנה לפרגן ולהעריך אנשים. וכך אני עושה. ואני מתמידה לעשות זאת עם כל מי שמגיע לו. האם אני מגזימה? איך אני מצטיירת נראה לך בעיני המנהל? והאם בני צודק ועלי לתפוס מרחק מהמנהל? הרי רציתי לעשות לו טוב על הנשמה כי מגיע לו..., חיפשתי דרך. מה דעתך על הנ"ל ?הרבה הרבה תודה.

שלום שרית, העובדה שבנך כעס, והעובדה שהיית האם היחידה ששלחה סמס כזה, מעידות על כך שהיה כאן מעשה בלתי רגיל ובלתי שגרתי, שיכול לעורר פרשנויות שונות. לא ציינת מה הסטטוס שלך (נשואה? פנויה?), ואני מניחה שגם לעובדה זו יש משמעות והשפעה על האופן בו מפרש בנך, ואולי גם המנהל, את המעשה. אני חושבת שאם את אישה פנויה, ומנהל ביה"ס פנוי גם הוא, והוא מוצא חן בעינייך, תוכלי לפעול להידוק הקשרים ביניכם בערוצים אחרים, לא דרך ביה"ס, כדי לא להביך את בנך. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 בכיתה א שאמר לי השבוע שיש לו משהו מטריד: הוא מדמיין שיש מכשפות בגוף שאומרות לו להמציא משחקים. הוא אומר שזה מטריד אותו עוד מהגן והיום זה מפריע לו להקשיב בכיתה. בבית ספר המורה אומרת שהיא לא רואה שום בעיה. עוד אציין שהוא סובל מכאבי ראש לפעמים בבוקר (לפני הבית ספר) וגם בבית הספר - כאבי הראש פחתו מאז שהוא יושב ליד המורה ומאז שהיינו אצל ניאורולוג שנתן לו ככורים נגד כאב ראש שיהיו אצלו בתיק. האם התופעה הזו חריגה? מה עושים? תודה מראש, עירית

שלום עירית, בגיל שבע ילדים כבר יודעים להבחין בין מציאות לדמיון, והעובדה שבנך מציין שהוא *מדמיין* את המכשפות, מעידה על בוחן מציאות תקין. לפעמים, כמו שקורה יותר אצל פעוטות וילדים קטנים מאד, כוונות ומעשים שליליים מיוחסים לישות אחרת (חבר דמיוני, "הילד הרע שנכנס בי פתאום", חבר מהגן שאמר לי לעשות ככה... וכד'), כדרך להתמודד עם האיסור והדחף, המפעילים על הילד כוחות מנוגדים. יתכן שבנך נקלע זמנית למצב דומה, בו הוא מרגיש לחוץ בין משאלות של הצלחה לבין חוויה של קושי וחוסר אונים, ואז המפלט הוא בבריחה לפנטזיה דמיונית או לערוצים הסומטיים (כאב הראש). שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל באמנות, ולשקול התערבות מסייעת לשחרור הלחץ. לפעמים אפשר להסתפק גם בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 6 וקצת שעדיין לוקחת מוצץ וחיתול בד אבל רק כשהיא מגיעה מהגן (מהשעה 17:00 וגם בלילה). כשהולכים לטיולים בשבת או שזה לא במסגרת הגן היא מוכנה להשאיר את המוצץ בבית. לפני שנה בגיל 5 כשהיתה לה יום הולדת החלטנו יחד להפריח אצ המוצץ והחיתול יחד עם בלונים לשמיים וזה עבר. היה לה קשה בהתחלה אבל היא התרגלה. לאחר כחודש ימים בערך היא התחילה למצוץ אצבע ולא היתה מוכנה לוותר. כמובן שעם אצבע יותר קשה כי אי אפשר לזרוק אצבע לפח... חשוב לציין שיש לה אחות קטנה בבית בת 3 שגם היא לוקחת מוצץ וחיתול. לאחר מספר שבועות היא חזרה למוצץ ולא מוכנה לעזוב. לנו זה קשה מאוד להתמודד עם המצב שילדה גדולה לוקחת מוצץ וזה לא יפה. כמה שדיברנו איתה לא עוזר. אני לא בעד לעשות זאת בכוח, כי ילדה מאוד רגישה. השאלה מה אפשר לעשות ? אנחנו כבר מיואשים...

שלום איבון, אני מבינה שהגמילה ההיא, בעזרת הבלונים (רעיון מקסים!) הצליחה להחזיק לזמן מה, ואני שואלת את עצמי איך זה שהיא חזרה למוצץ אחרי מספר שבועות. האם נבהלתם מהרעיון של מציצת אצבע, והצעתם לה מוצץ במקום? האם היא ביקשה? בכתה? איך קרה שנשברתם? בכל מקרה, אני חושבת שתמיד נכון יותר לגייס את הילד עצמו, מרצון, למשימה, ולעזור עם הרבה עידוד, פרסים קטנים וגדולים (שוחד!), ואפילו תחליפים זמניים כמו דובי נעים או חפץ מעבר אחר כלשהו, שישמש תחליף זמני בשעות משבר. המשיכו לנסות... ליאת (שלא תגלה כאן עד איזה גיל מצצה אצבע...)

שלום רב אני פונה אליך לגבי בני הקטן בן שנה וארבעה חודשים,בעקבות העתקת מקום מגורים אני שוקלת להכניסו לגן חדש ביוני למשך חודשיים..לאחר מכן חופש ובספטמבר הוא יכנס לקבוצה אחרת של ילדים גדולים יותר וצוות חדש מה הדבר עלול לגרום לילד שכן אלו המון שינויים בהתחשב בעובדה שאני בתהליך גירושין אז הילד חווה קרע אחת לשבועים בשבת שהוא לא נמצא איתי וגם יום באמצע שבוע.האם שינויים אלו עלולים לפתח אצלו חרדה/נזק אם כן מה הפתרון?

שלום בר, במצב הרצוי, מוטב שלא להעמיס על ילד כה קטן התמודדויות רבות מדי בבת אחת. כמו שציינת, משבר הגירושין מעמיס עליו ממילא משא כבד, וכל שינוי נוסף גוזל עוד ממצבת הכוחות והמשאבים הנפשיים שלו. ואף על פי כן, לפעמים, בשל תביעות המציאות, אין לנו ברירה אלא לפעול עפ"י תכתיביו של המצב. אם עלייך לצאת לעבוד ואת נאלצת להשתמש בשירותיו של הגן, עזרי לו להיקלט בגן, ועשי זאת מתוך שלמות. אם יש לך ברירה, תוכלי להשאירו בבית עד ספטמבר, ולחסוך ממנו את מכאובי הקליטה. כך או כך, כאשר השינויים בחיי הילדים שלנו נעשים ברגישות, בהדרגה ובליווי תומך מאיתנו, ההורים, הסיכויים לנזק פוחתים. אם יופיעו חרדות, התייעצי שוב. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 3ו- 8 חודשים. מאז שהייתה תינוקת אנחנו מלמדים אותה לא להשתמש באלימות ולא להחזיר כאשר מרביצים לה, אלא להתרחק מילדים אלימים ומציקים תוך אמירה של ?לא נעים לי מה שאת עושה, אני לא חברה של מי שמרביץ לי..?. לאחרונה אני מרגישה שאולי לא זו הדרך ואני חוששת שלא תדע לעמוד על שלה ולשמור על עצמה. איך אוכל ללמדה לא לוותר על עצמה וכן לעמוד ביותר אסרטיביות מול ילדים אלו? תודה!

שלום תמרה, לדעתי פעלתם נכון בגישתכם עד היום, הקוראת להימנעות והתרחקות מכל מה שמריח ממנו אלימות. יכול להיות שבטווח הקצר זה נראה כמו מתכון לחוסר אונים וחוסר אסרטיביות, אך לטווח הארוך בתכם תרוויח מיומנויות חברתיות טובות, ותישמר ממעורבות באירועים אלימים. מקווה מאד שתצליחו להתמיד בקו החינוכי הזה, מבלי לגלוש אל העבר האחר המעודד ילדים 'להחזיר'. אני מאמינה בכל לבי שסופו של הטוב לנצח. בהצלחה ליאת

הנני אם יחידנית למן ההתחלה. הקטנה ילדה חביבה, שמחה, מתעניינת בסביבתה, סקרנית, משתפת פעולה.אנחנו צוחקות הרבה ביחד.אני איתה כל הזמן.בספטמבר היא מתחילה גן קרוב לבית ונחמד,ואני חוזרת למעגל העבודה.מצבי הכלכלי מצויין. לפני כחודשיים איבדנו את סבא היקר (אבא שלי), שהיה איתה המון ביחד.ובכן מה מפריע לי? יש פעמים שהילדה לא מפסיקה לזרוק חפצים, פשוט להטיח אותם על הרצפה בחוזקה.היא זורקת באותו אופן חפצים מן העגלה.כל נסיון שלי לשנות זאת לא הצליח. בהרבה מקרים יש לי הרגשה שכך היא קוראת לי לטפל במשהו שמציק לה. אך עדיין מאוד מטריד האופן שבו היא מתנהגת. ליאת, את מדברת על הצבת גבולות עקבית ויעילה, מתוך מקום רגועה וסמכותי. אינני יודעת כיצד להציב כאן גבולות.עושה רושם שמה שאני עושה אינו יעיל. שנית, האם יש השפעה משמעותית לכך שסבא אינו איתנו כבר חודשיים, אך היא כן רואה אותו בוידאו. אציין שהקטנה (שמתי לב שהשתמשתי כבר ב "ילדה") אינה ממש מדברת, למרות שאני כן מרגישה התקדמות בדיבור אצלה. אציין שאנו עדיין ישנות באותו חדר, למרות שכבר יש לי אפשרות לעבור לחדר שינה אחר. אבקש את יעוצך למכלול העיניינים שהעליתי. בתודה.

שלום דוידה, צר לי לשמוע על מותו של אביך האהוב. אין לי ספק שכאב אובדנו משפיע על שתיכן, ואני שולחת לך ניחומים. ובעניין המטריד אותך - תיארת את הטחת החפצים של בתך הקטנה, אך לא ציינת כיצד את מגיבה לזה. לעיתים קרובות, התנהגויות הנראות משוללות היגיון, נושאות עמן סוג של רווח עבור ילדים קטנים. חשבי למשל על הסצינה שתיארת, ונסי לשחזר כיצד היא מתנהלת. האם את מגיעה מהר אליה? האם את מרימה את החפצים? מציעה לה סוג של משחק? מנחמת אותה על המצוקה שאת מייחסת לה באותו רגע? מחבקת? מה? כשאני מזכירה את נושא הגבולות, אולי לא תמיד אני מדגישה מספיק את הרציונל הפשוט: גבולות הם המאפשרים התקיימות הרמונית במשפחה, בה נשמרות זכויותיהם הבסיסיות של *כל* בני הבית. אם, למשל, בתך מטיחה חפצים אל הרצפה מתוך ציפייה שאת זו שתרימי, תאספי ואולי גם תקני צעצוע חדש במקום זה שנשבר, משהו בתחושת הרווחה הנפשית שלך נפגע, ולכן ראוי להפסיק את זה. אם את חושבת שבתך מתוסכלת (אולי זה קורה בעקבות האיחור השפתי), טפלי בה ובגורמים לתסכול, אך אל תוותרי באזורים בהם את נפגעת. יש דרכים לפרוק זעם ותסכול, והילדים שלנו חייבים ללמוד בהדרגה לעשות זאת בדרך שאינה הרסנית ואינה פוגעת בגופו או ברכושו של הזולת. מאחר שמדובר בילדה קטנה, אין לצפות שתוכל לווסת את רגשותיה ביעילות. ובכל זאת, כאשר היא זורקת את החפצים, השתדלי למהר ולעצור זאת, כשאת אומרת בקצרה (ובתקיפות) "אני לא מרשה!". תני לה להבין שאינך מרוצה מההתנהגות הזו, ועשי זאת בעקביות. תוכלי לאסוף את החפצים שהושלכו, ולשים אותם במיכל המונח במקום גבוה "עד שתדעי לשחק בהם יפה". בעניין הפרידה מאביך, איני רואה כל בעייתיות בצפייה המשותפת בוידאו. אדרבא, כך אפשר לעבד את הפרידה, לשוב ולדבר באהבה וגעגועים על סבא, עד שהצורך בכך יפחת. בעניין השינה - אם הלינה המשותפת שלכן בחדר אחד מפריעה לך ואת מרגישה שמתאים לך יותר לישון בנפרד, תוכלי ליזום את העברתה לחדר משלה, להפוך זאת לאירוע משמח ומשמעותי, ולהנהיג טקס השכבה נחמד שייקל עליה את ההסתגלות לשינוי. כאשר זה נעשה מתוך שלמות והחלטה נחושה, הביצוע פשוט ומהיר יחסית. כאשר את עצמך אמביוולנטית ולא מאד נחושה, חלק מזה יעבור גם לילדה ועלול להקשות על המהלך. שולחת לך עידוד להתחיל לנוע קדימה בהצלחה ליאת

על ההתיחסות המפורטת. תודה מקרב לב! אתחיל (נתחיל) לנוע קדימה. בברכה.

אשמח לקבל המלצה למטפל בביופידבק לילדים באיזור מזכרת בתיה. עדיפות לעובד עם קופת חולים מכבי תודה אורית

שלום אורית, אם ברצונך לקבל המלצות מקוראי הפורום, צרפי כתובת מייל מעודכנת בגוך הודעתך, כך שתהיה גלויה לקוראים. מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

שלום.בני בן ה-8 מאובחן כבעל הפרעת קשב מגיל צעיר ונוטל קונצרטה 36.מאז ומתמיד היה ילד זהיר וחושש.בתקופה האחרונה יש לו חרדות ממשיות מחתולים(ביציאה מהצהרון) וחרקים והוא נכנס לאמוק ולעתים משתתק מפחד כשנדמה לו שעלתה עליו נמלה.כמובן שהסברים רציונליים לא עוזרים על אף היותו ילד נבון מאוד.מה עלי לעשות?מדובר באירועים יומיומיים.נא עזרה דחופה.תודה

שלום אלונה, לפני שחושבים על התערבות טיפולית בחרדה הפובית שתארת, אני ממליצה לחזור לרופא שרשם לכם את הקונצרטה, ולשתף אותו במידע הזה. לעיתים, ריטלין וקונצרטה עלולות 'להדליק' התקפי חרדה מהסוג שאת מתארת, או להחריף נטייה קיימת. אם קיימת סמיכות בזמנים בין תחילת הטיפול התרופתי לבין הופעת הפחדים ההשערה הזו סבירה אף יותר (אם כי ייתכנו תופעות המתעוררות מעט מאוחר יותר). אם הרופא ישלול קשר בין הדברים, אפשר יהיה לחשוב על התערבות טיפולית. כרגע, נסי להישאר רגועה כאשר את במחיצתו, ולהימנע מהסברים מילוליים ממושכים (מה גם שאת מבינה כבר שאין בהם תועלת). עזרי לו נקודתית ("הנה, סילקתי את הנמלה, אתה יכול לחזור לשחק"), והשתדלי לא לתגמל את הפחד בתשומת לב יתרה. במידה והפחד משתק אותו עד כדי פגיעה תפקודית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני עם אוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בברכה ליאת

היי יש לי ילד בן 4.5 מקסים חכם שובב ,אפשר להגיד שיש לו הרבה אנרגיות (אין לו הרבה סבלנות לשבת בשקט) ,זה הרקע . הביעה עם הילד זה שהוא עדיין עושה קקי בתחתונים ,יש מקרים שהוא הולך לשירותים , זאת אומרת שהוא לא מפחד מהשירותים וכל ההשערות מהסוג הזה , אשמח לקבל את עזרתך , מה עושים? תודה

שלום אילנית, מדברייך אני מבינה שבנך מעולם לא נגמל כמו שצריך (ושלא מדובר בנסיגה). עשיית הקקי בתחתונים יכולה להיות קשורה לפחד מכאב (לפעמים זה קורה אחרי עצירות קשה), ואז הילד מתאפק זמן רב עד לדליפה הבלתי נמנעת. במקרים אחרים מדובר בתהליך גמילה שלא עלה יפה, ויצר אצל הילד תחושה שהקקי שלו הוא דבר מלוכלך ודוחה (מה שמעורר חרדה ובושה בתהליך ומחבל בו), ולפעמים מדובר בסוג של מאבק כוח בין הילד להוריו או בבעיה אחרת הקשורה ליחסים ולדפוסי התקשורת בבית. לטעמי, זו אחת הבעיות הקשות להתמודדות ללא עזרתו של איש מקצוע, ולכן אני ממליצה על פנייה למס' שיחות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לעודד ולחזק אתכם בתהליך הלא פשוט הזה. עד אז, נסי לגלות איפוק וסלחנות, ולא להפוך את הקקי לזירת מאבק. אם תצליחי בזה, חצי הדרך לפיתרון כבר בידייך... בהצלחה ליאת

אני אתן לך דוגמא נוספת...יש לי בכיתות מלא ילדים שמאובחנים כמופרעי קשב...מופרע קשב...פעם ראשונה שילד אמר לי את זה כתבתי את זה על הלוח.."הפרעת קשב" יש בזה רע (הפ-רע-ת)..ואני עצמי גם "מופרע קשב", אבל אני כבר רואה בזה מתנה...כי זה גורם לי לעוף כמו ציפור מקן מחשבה אחת לקן מחשבה אחרת ובכולם יש לי גוזלים...אז אמרתי לילד שגם אני כזה ואני לא מופרע אני מופרה קשב יש לי הפריית קשב ...אותו "לקוי" עם זוית ראייה שרואה את זה כ"יש" כמתנה....מאז כל הילדם בכיתה מגדירים עצמם בשמחה כבעלי "הפריית קשב" וזה משנה בגרעין את הדימוי העצמי. אגב, הבעיה מלכחילה היא של המורים שקשה להם להיות עם שלושים ילדים שחלקם תזזיתיים וקופצים מנושא לנושא והכל מעניין אותם ומה שיש בחוץ מרתק אותם ומה שיש להם בקלמר מושך אותם וכולי...למורה יש בעיה של אגו כשילד הזה לא מקשיב לו ורק לו...וגם יש קושי טבעי ולגיטמי של אי מסוגלות לרכז את כולם לנושא השיעור. הקשיחות ואי הגמישות של המערכת כחייבת ללמד "חומר" מסוים, מאבדת את ה"רוח" של היצריתיות והגמישות וקופצנות מנושא לנושא שיש לילד עם "הפריית קשב". המערכת לא מתאימה לילדים האלה, ולכן היא מבקשת לשנות אותם עם כדורים וכולי כי קשה יותר לשנות מערכת שלמה ויותר קל לחשוב שניתן לשנות ילד...על ידי דיכוי חדוות החיים והלמידה הטבעית שלו. זה היעוד שלי לעזור למורים והורים לשנות את התפיסה במהותה לראות את הדברים אחרת לא לשנות את הילד אלא לשנות את הראייה אותו

שלום שרון, תודה על השיתוף בדברים המעניינים, שעם חלקם אני מסכימה מאד (הרעיון של הפיכת המגבלה ליתרון או מנוף לצמיחה) ועם חלקם פחות (שהמערכת מנסה לשנות ילדים בעזרת כדורים). ערב טוב ליאת

איך מתמודדים עם מצב הפוך נער שהוא אדיש וקשה לו להתמודד עם החברה

שלום אילנה, לא לגמרי ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת "הפרעה הפוכה". הפוך ממה? ככלל, נער שנראה אדיש לחברה, ומעדיף לשהות לבדו, יכול לעשות זאת מבחירה, כחלק מנטייה אישיותית, או כתוצאה של קשיים רגשיים ואחרים. אם המצב אינו מפריע לו, הוא מתפקד בשאר התחומים בסה"כ בסדר, ואינך מזהה אצלו סימני מצוקה מיוחדים, אפשר להירגע. אם, לעומת זאת, הלבד שלו הוא חלק מבעיה רחבה יותר, ראוי לברר זאת איתו ולשקול מתן עזרה. בברכה ליאת

ביתי בת 9 בכל יום לפני השינה אומרת בלי להפסיק שהיא מפחדת כשאני שואלת מימה היא עונה: מ?אנשים רעים?פעם זה מאנשים של? בן לאדן? ופעם זה מאנשים עם?רובים? ופעם זה ?מהאורות של המכוניות שבחניה?(אנו גרים בקומת קרקע כשחלון חדרה פונה לחניה השכונתית). לפני מספר ימים היו שני מצבים שקצת העיקו עלי יותר מתמיד האחד כשישבנו בסלון אני ביתי בת ה9 וביתי בת ה7 וחשוב לציין שהיה זה אור יום עדיין בחוץ והיא אמרה לי שהיא פוחדת (אפילו בסיטואציה כזו)מאנשים רעים. והסיטואציה השניה שהדאיגה אותי גם כן היא:כשנכנסנו לקניון לפני מספר ימים כשניכנסנו היא אמרה לי:אמא אני מפחדת וכמובן ששוב שאלתי מימה ושוב היא ענתה ?מאנשים רעים-אמא יש פה אנשים רעים..?? בבקשה ממך הצילי נא אותי אין לי כלים להתמודד עם זה האם הדבר חורג את הנורמה האם תוכלי ליעץ לי דרכים לעזור לה .תודה רבה מראש בתקווה שתעזרי לי בבקשה.

שלום שרית, פחדי הילדות פושטים ולובשים צורה לאורך השנים, ובגיל של בתך הם מקבלים ממד מציאותי. כלומר, הפחדים מתמקדים באובייקטים ממשיים ומסוכנים באמת, כמו גנבים, מחבלים, חוטפים, וכד'. לפעמים הפחד מתעורר בתגובה לאירוע אמיתי (כמו אחרי פיגוע או סיפור חטיפה/רצח המתפרסמים בתקשורת), לפעמים בתגובה לאזהרות שלנו, המבוגרים, מפני 'אנשים רעים', שנעשו לא נכון, ולפעמים קשה לשים את האצבע על הטריגר המדויק. על כל פנים, כמו במקרה של כל פחד אחר, מה שיכול לעזור זה נוכחות מרגיעה ונוסכת ביטחון של ההורים, יחד עם הגברת תחושת השליטה והיכולת של הילד. תוכלי לנסות, למשל, לשוחח עם בתך ולתרגל איתה (לפחות כתרגיל מחשבה) מה תוכל לעשות במקרה של.... חזרי והדגישי בפניה כי רוב בני האדם הם טובים ונכונים לעזור, והדגימי לה כיצד ניתן לזהות זאת. תוכלי לספר לה שהאנשים של בן-לאדן חיים רחוק מאד ממדינת ישראל (אפשר להיעזר באטלס), ולהזכיר לה שילדי ישראל מוגנים מאד הודות לצבא חזק ומיומן, משטרה ערנית והורים ששומרים עליהם מכל רע. נקווה שמשהו מזה יחלחל וירגיע... אם המצב מחמיר עד כדי פגיעה ממשית באיכות החיים שלכם, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לילד בן 15 ,שעבר ניתוח ברגלו לפני חודשיים. הניתוח לא מאפשר לבני לדרוך על רגליו ולכן הוא מבלה את רוב שעות היום בבית. בתקופה זו המעיט בני להיפגש עם חבריו, דבר שהדאיג אותי לא מעט. אני פונה אליכם מכיוון שלפני מספר ימים בני נגע באחותו הגדולה בצורה מינית,במקום אינטימי בגופה ,היא נבהלה והתרחקה ממנו מיד והוא בתגובה ביקש ממנה ,לאחר המקרה שלא תאמר דבר והוסיף: "השתגעתי בבית, בא לי למות." אינני יודעת כיצד להתמודד עם המצב, האם זהו איתות מצוקה? האם זו הטרדה בעלת אופי מיני או סתם תסכול ושגעונות של נער מתבגר? לתשובתכם,אודה.

שלום, מה שאת מתארת אינו "סתם תסכול ושגעונות של נער מתבגר", אינו נורמטיבי, ואינו מתקבל על הדעת בשום מקרה. זו בהחלט הטרדה מינית, שחצתה - מעבר לאיסור לפגוע בגופה של נערה כנגד רצונה - גם גבול נוסף של מגע בעל אופי מיני בתוך המשפחה. אני מציעה להתייחס לכך בחומרה, להסיר מיידית את מעטה הסוד (שיידע שאתם יודעים), ולהציע לו (ואולי גם לה) סיוע פסיכולוגי. חשוב לוודא מעבר לכל ספק שלא היו אירועים דומים נוספים ביניהם (או כלפי ילדות אחרות). מעודדת אותך לא לטמון את הראש בחול ולפנות לעזרה ליאת

שלום רב.אני שוב עם התאום בן 4 ו- 5 חודשים.לאחרונה החל לכל אחד להגיד מגעיל/ה. מגעילולה.ילדים בגן נעלבים.גם הורים באו בתלונה שהוא אומר"אמא שלך מגעילה".אני לא יודעת מה להגיד להורים.וגם להורים שלו לי ולבעלי הוא כל הזמן: מגעיל מגעילה מגעילים.אפילו בלי סיבה או שלא נותנים לו משהו.לפעמים בא לי כמו לפני 30 שנה לשים לו "חריף" בפה.אבל ממש נמנעת.אומרת לו:"לא יפה אמא נעלבת"אבל זה ממש לא מעניין אותו.התחלנו לא להתייחס,אבל לא יודעים מה נכון איך לנהוג כשהוא אומר לנו מגעילים מסריחים, או שאומר בגן או סתם לילדים בגינה שלא מכיר.מה שקורה שגם אחותו שומעת אותו ולומדת מימנו. בברכת לילדה טוב

שלום שנידן, בניגוד לילדים בני שנתיים-שלוש, שחוזרים על מילים לא יפות שלמדו מבלי להבין את משמעותן, ילדים בני ארבע כבר אמורים להבין את השלכותיה הפוגעניות של הקללה, ולכן כן חשוב להתייחס לכך ולהגיב כמו שהיינו מגיבים לכל התנהגות שלילית או אלימה אחרת. המטרה היא - כמו תמיד - לגרום לילד (במעשים, לא בדיבורים!) להבין שלהתנהגותו הבעייתית יהיו תוצאות לא רצויות מבחינתו. לכן, אפשר להסביר לילד בקצרה שהמילים שלו מעליבות, ולכן בכל פעם שידבר אליך כך, תתרחקי ממנו. בפועל, כאשר ידבר אליך בחוסר כבוד, אל תדברי יותר, אלא התרחקי (פיזית ו/או רגשית), ותני לו להרגיש שהוא הפסיד אותך לאותם אחה"צ. הפסיד את הסבלנות שלך, את הרצון הטוב שלך, את הנכונות לשחק ולבלות איתו. הישארי קרירה ומרוחקת, ותני לו להבין (לא לנאום! לא להוכיח! לא לדבר!) שאת קצת 'לא חברה שלו'. כמובן שתמשיכי לדאוג להיבטים הפיזיים כמו אוכל, מקלחת והשכבה לישון, אך תוכלי לעשות זאת ללא חיוך וללא חשק מיוחד, כפי שהיית נוהגת כלפי אדם אחר (בעבודה שלך או בחוג מכרייך) שהיה מעליב אותך וקורא לך 'מגעילה'. גם במקרה זה, השיעור הוא לשני ילדייך. זכרי שכאשר את מאפשרת לילדים שלך לנהוג בך בחוסר כבוד, את מתירה להם לנהוג כך גם כלפי דמויות סמכות אחרות, וכמובן גם כלפי ילדים אחרים. זה פתח לצרות ולקשיים חברתיים, ולכן זה הזמן לפעול בנחישות וללא דיחוי. אם את חוששת שאינך מצליחה לבסס עמדה סמכותית מול הילדים, אני ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ערב טוב,אני עדיין בהיסטריה מימה שקרה עכשיו.יצאתי לסופר עם שני הילדים בני 4 ו-5 חודשים.אחרי שהיינו בגינה.בדרך הביתה הלכנו ברחבה לכיוון הבית, ואז הילד פנה שמאלה לכיוון הבית גם לשביל שבו חנויות. אני אחריו עם הילדה אך בטוחה שהוא מחכה לי. לקח איזה חצי דקה עד שהגעתי לאותו שביל במרכז המסחרי ואני לא רואה את הילד.חשבתי שהוא נכנס לאחת החנויות אך מרחוק אני רואה אותו כבר הגיע לפארק.ז"א הוא פשוט רץ ועבר 2 כבישים בחניו.בנס לא קרה דבר.אך אני צעקתי וקראתי לו והוא לא ענה לי.כשהגעתי אליו הוא כמובן כבר בפארק חזר אל החברים שלו ועוד ממשיך לברוח ולצחוק.תפסתי אותו חזק ביד ממש צעקתי עליו ונתתי לו בטוסיק.הוא בכה ומה שאמרתי לו שכל השבוע מניתי לו את הימים הוא אחרי הגן מיד הביתה לא לחבר לפארק או להצגה.ממש כלום.האם אני נוהגת כמו שצריך?או שהייתי צריכה להתנהג אחרת. את הלקח כמובן למדתי.אני רוצה לציין שמדובר בילדי די שובב ובעייתי מבחינת ההתנהגות.אך אני מתבאסת שאחותו התאומה עלולה לסבול כל השבוע בגללו ולא לצאת מהבית אחרי הצהרון לתשובתך אודה.

שלום שנידן, אכן אירוע מפחיד! כמובן שהלקח הראשוני הוא שלנו: לא סומכים על ילדים קטנים, ולא משאירים אותם ללא השגחה צמודה ליד מקום סכנה, גם אם נדמה לנו שמדובר בילד 'אחראי'. צריך לזכור שגם ילד המודע לסכנה שבכביש, עלול לשכוח אותה מול גירוי מעניין מהעבר האחר, ולפעול באימפולסיביות. אני מאמינה שתגובת הבהלה שלך עשתה את שלה, והילד שלך הבין היטב שהתנהגותו הייתה מסוכנת ושאסור לו לרוץ כך לכביש. כרגע, אם כבר החלטת לנקוט סנקציה חמורה, אני מציעה לעמוד בה, אך לנסח אותה מחדש, לא כעונש, אלא כתוצאה של מעשהו. "השבוע לא נוכל ללכת לפארק או לשום מקום אחר, כי כ"כ נבהלתי ממה שקרה, ואני צריכה זמן להירגע עד שאצליח לסמוך עליכם שוב". אני מציעה לדבר בלשון 'רבים' גם אם הילדה לא הייתה מעורבת בתקרית. כך תרוויחי את צייתנותה וזהירותה בכביש מבלי שתצטרכי לחוות חלילה אירוע דומה. כדי להקל על כולכם, השתדלי להפוך את השבוע לנעים ומשפחתי, ואולי גם להקדיש אותו - מבחינת התכנים והפעילויות בבית - לנושא הזהירות בדרכים. בהצלחה ליאת

שלום בתנו החמודה בת שנתיים וחצי מסרבת להרבה פעילויות כגון להתלבש להתסרק וכו' הדבר שיותר מדאיג אותנו זה הסירוב לצחצח שיניים. היא מחזיקה את המברשת אבל עושה הכל לאט לאט ונותנת לנו לעשות "השלמת צחצוח" אחרי עשר דקות מתישות אם בכלל. האם עלינו להתעקש או להניח לה לתקופה מסויימת? היינו בבדיקת שיניים והיא תקינה.

שלום ניר, מעתיקה למענך תשובה שנתתי בעבר לשאלה זהה. הנה היא כלשונה - צחצוח שיניים הוא אכן עניין נחוץ וחיוני לבריאות, ועם זאת, לטעמי, לא שווה להיכנס בגללו למאבק עם פעוטות וילדים מאד צעירים. הלחץ מצד המבוגרים רק מגביר את ההתעקשות וההתנגדות של הילד, ולכן לפעמים מוטב להרפות לזמן מה, ולהתחיל עם זה שוב, מאוחר יותר, כחלק ממשחק, חיקוי או תחרות משעשעת, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות מהנה עם אחד ההורים בבוקר. לפעמים עובדת גם גישה 'פרדוכסאלית', כאשר הופכים את הצחצוח למשהו קצת אסור לילדים קטנים ("זה רק של גדולים. כשתגדל נקנה לך גם מברשת שיניים יפה כזאת"), אבל גם את זה מומלץ לעשות ממקום יותר 'נקי', ללא מאבק. בהצלחה ליאת

שלום. הבת שלי, עוד מעט בת 3 סובלת מפחד ופאניקה כשהיא שומעת רעשים חזקים (במו מסור של גנן ) או בובות גדולות בתחפושת, מנוף וכו'. התגובה האינסטנקטיבית שלה בדר"כ היא פאניקה והיסטריה. הרצון שלה הוא ממש להסתלק מהמקום והאירוע ומיקומו נצרב בזיכרונה. כשקורה אירוע כזה אני מרים אותה על הידיים ומנסה להרגיע אותה אך בד"כ אין ברירה אלה להתפנות מהמקום.איך אני אמור לנהוג ומה לעשות? מאוד מודה לך על העזרה. אורן

שלום אורן, יש ילדים רבים בגיל זה, הנרתעים מרעשים חזקים, ממצבים עמומים, מליצנים, מסיכות, הצגות ילדים, וכל דבר חריג ובלתי רגיל בסביבתם. לפעמים, הרגישות לרעשים חזקים קשורה גם לקושי בוויסות התחושתי, ואפשר לברר זאת אצל מרפאה בעיסוק שתוכל לאבחן ולטפל במידת הצורך. עד אז, וגם אם אין בעיה תחושתית, אני מציעה לא להתעקש איתה על מה שלא נעים לה, ולא להכריח אותה להילחם בזה בכל מחיר. הפחדים האלה נרגעים בדר"כ מעצמם, עם הגיל, ואז גם חוזרת היכולת ליהנות ממה שעד עכשיו היה מרתיע ומאיים. בברכה ליאת

היי ליאת חבר שלי דוגל בשתיקות כל הזמן נראה כי כשיושבת ליידו בחדר,הוא יכול לשבת שעתיים וחצי 3 ולא להוציא הגה...פשוט לשבת...לנסות לגעת בך-ללטף לנשק לחבק אבל לא אומר כלום.. מה עושים? הוא טוען שהוא לא משתף בכלו םכי דוגל בשתיקות ושזה דבר טוב ולא מפריע לו אני פוחדת שהוא מסתיר ממני ככה דברים וגם הדממה הזו זו כבר דממה מפחידה מה ניתן לעשות? אולי זו חרדה ממשהו? תודה

היי שוב, אם התנהגותו של הבחור אינה מוצאת חן בעינייך, אינה מתאימה לך או מדאיגה אותך, ואם הקשר הזה (כפי שעולה מפניותייך הרבות) יותר מתסכל ממתגמל - איני בטוחה שנכון להתעקש עליו. כמו שהמלצתי לך קודם, אני מציעה למצוא לעצמך מרחב טיפולי אליו תוכלי להביא את תהיותייך, ולהיעזר ביעילות. הנושאים שאת מעלה אינם תואמים את מטרותיו של הפורום הזה, ואני בספק אם את באמת נעזרת כאן. שבוע טוב ובהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אור אני בן 18 אוטוטו ואני בכיתה י"ב, בתחילת השנה הכרתי ילדה שהתאהבתי בה אפשר לקרוא לזה ככה. כ הזמן חשבתי עליה בלימודים אני עדיין בקשר איתה למרות שאנחנו לא ביחד..זה די פגע לי בלימודים אני נכשל במבחנים הכי חשובים של השנה כמו מתכונת במתמטקיה ובאוי שלי אני בן אדם שלומד ומוציא ציונים טובים וזה ממש מפריע לי שהציונים הם ככה..

שלום אור, אהבה חד צדדית יכולה להיות מכאיבה מאד, ולהשפיע על הפניו?ת שלנו למשימות אחרות על הפרק. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בגיל ההתבגרות, בו הטלטלות הרגשיות נחוות בעוצמה יוצאת דופן. כרגע, אני מציעה לא להיאבק יותר מדי, ולתת לדברים להירגע מעצמם. אם הציונים חשובים לך מאד, תוכל לנסות - לפחות בתקופה זמנית זו - להיעזר במורה פרטי שייתן לך 'דחיפה' בחומר בו אתה מתקשה, או להחליט לשפר את הציונים בעתיד הקרוב או הרחוק. אפשרות נוספת, היא לבקש מחברים טובים לעזור לך להתמודד עם המצב, 'למשןך' אותך בכוח מהבוץ, וללמוד יחד לבחינות כדי שלא תישמט לאחור. גם שיחות עידוד עם דמות קרובה (יועצת ביה"ס, הורה, חבר, ואפילו פסיכולוג) יכולות לעזור לך למתן את הכאב, ולשפר את יכולתך להתמקד בבחינות האחרונות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. דיברתי היום עם אותה ילדה שאני אוהב והיא סיפרה לי שהיא הייתה בצפון אצל חברה והכירה מישו ושהייתה נשיקה אבל שהיא לא רוצה להיות איתו כי בכללי היא לא רוצה חבר. דיברתי איתה בטלפון ודיברנו על הכל ושאלתי אותה למה זה לא קרה בינינו ומסיום השיחה זה יצא כאילו שאנחו נישאר רק ידידים.. אני בחיים לא אהבתי ככה מישהי ואין מישהי פוטנציאלית שיש איזשהי נקודת אור ואני מטבעי גם ביישן. אני לא יודע איך להמשיך ומה לעשות זה פשוט קשה ואני לא רוצה להעפגש עם פסיכולוג או יועצת. תודה.

לאחרונה אנו חווים התנהגות משונה אצל ילדינו בן השש. הוא נצמד אלינו בצורה קיצונית, מלווה אותנו לכל מקום בבית ואף עומד לידנו ומחזיק בבגדינו. הוא לא מוכן ללכת אפילו לשירותים לבד. מדובר בילד שהיה עצמאי מאוד עד עכשיו ונראה כאילו הוא חוזר שנתיים אחורה. כששואלים אותו ממה הוא מפחד, הוא לא יכול להצביע על משהו מסויים. נראה שזה המצב בעיקר כשהוא איתנו בבית ולא כשהוא בבית הספר או עם חברים. לפעמים נראה שהוא פשוט מחפש תשומת לב שלנו, ולפעמים נראה שהוא מאוד מפחד. חשבנו לחכות שהוא יתגבר על הפחד, אך המצב משפיע על כל הבית והסבלנות מתחילה להגמר. מה לעשות?

שלום נועה, לא ציינת כמה זמן נמשכת התופעה (ימים? שבועות? חודשים?). בכל מקרה, אם מדובר במשהו חדש (קורה לפעמים שפחד מתעורר כתגובה למשהו ספציפי שהילד חווה או ראה), אני מציעה להיענות לפחד, להישאר קרובים וזמינים, אך מבלי להשתעבד לו. כלומר - לא להסכים למצב בלתי סביר של היצמדות פיזית לבגד או ליווי צמוד שלכם ברחבי הבית. הודיעו לו שאתם מבינים שהוא פוחד, מאמינים לו ושמחים לעזור לו, אך אינכם מוכנים שייצמד אליכם פיזית בתוך הבית. הדגישו שאתם שומרים עליו בבית, ושלא נשקפת לו כל סכנה. אפשר לשבת לצידו עד שיירדם, ללוות אותו למקלחת בערב, או להרשות לו לישון עם אור קטן. כל דרישה שלתפיסתכם היא מעבר לסביר, אין חובה למלא, ואני ממליצה לעשות זאת בנועם אך בתקיפות. אם את מרגישה שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 1.11 התחלתי לגמול אותה ואני מצטערת על הרגע שעשיתי את זה. זה התחיל כשהיא ביקשה לעשות פיפי והורידה מכנסיים כי בגן היו בנות שהתחילו להיגמל- אז קניתי לה סיר. בהתחלה היא לא הסכימה לשבת עליו הסיר היה בבית ודיברנו עליו די הרבה ואז היא גם התחילה לעשות. היא כבר התחילה יותר לרצות אז החלטתי ( מוקדם מידיי) להוריד את החיתול. היא באה לגן בלי חיתול ומאז התחיל להתדרדר. היו לה כמה ימים טובים שהיתה יבשה ועשתה בסיר ואז היו לה כמה ימים שפיספסה הרבה. לדעתי היא לקחה את זה מאוד קשה. יש לציין שכל התקופה היא עשתה מעט קקי בסיר וכמה פעמים על הרצפה ונורא נלחצה מזה. המצב כרגע שהיא לא עושה בסיר ולא בחיתול רק במקלחת כשאנחנו מתקלחות יחד. 24 שעות היא לא עשתה פיפי (היא שותה מספיק) ורק כשהתקלחנו היא עשתה שוב וברגע שיצא היא אמרה בראבו הללי ביי ביי פיפי. אני ממש לא יודעת מה לעשות- איך היא מתאפקת ככ הרבה זמן?

שלום חני, אם בתך אינה נותנת שתן 24 שעות זה מחייב התייעצות עם רופא. זה חריג ודורש התייחסות מיידית, ורק אז אפשר יהיה להידרש לנושא הפסיכולוגי. בברכה ליאת

הייתי כבר אצל הרופא וגם עשו לה קטטר שהיה תקין. היא עושה פיפי במקלחת וגם אותו מנסה לעצור, במשך היום יש לה עכשיו מעט פיפי אבל זה ברור שהיא מתאפקת. אשמח לתגובתך

שלום, יש לי 2 בנים: בן 4 וחצי ובן 2 וחצי. הם שונים מאוד באופיים: בעוד הילד בן 2 וחצי מאז לידתו, הינו אדם חייכן, מאוד חברותי, מוחצן, אינו ביישן , שמח, צוחק, מאוד פעיל ומאוד אוהב אנשים - בני בן 4 וחצי מאז שהוא תינוק, הוא יותר מופנם, יותר ביישן (למשל לעומת בני בן 2 וחצי שמדבר מיד גם עם זרים, בני בן 4 וחצי לא). בני בן 4 וחצי מאוד מאוד אינטיליגנטי (גם הבן השני), מאז ומתמיד יכול להעסיק את עצמו ולהתרכז זמן ממושך מאוד במטלה או במשהו שעושה. הבעיה: 1) לדעתי, אין לו מספיק ביטחון (כשהולכים לבקר אצל אחרים הוא בדר"כ אוחז בי ברגל או מתחבא מאחוריי למשך רבע שעה אולי עד שנפתח והכל אז תקין , 2). הוא מחד מקנא מאוד בבני הקטן ומאידך מאוד דואג לו ואוהב אותו אבל יכול גם לקחת לו צעצועים או פתאום לשים לו רגל. 3) בתקופה האחרונה שמתי לב שהוא "הורס" צעצועים. למשל באנו עם דגל קטן מהגן, הוא גזר את הדגל, או למשל שבר במהלך משחק גג של מכונית. 4)כמו כן, טוען שמשעמם לו, וניכר שמעדיף מאוד להיות עם חברים אחר הצהריים מאשר להיות בבית ולצפות בטלויזיה למשל. כמו כן, לעיתים נוטל משחק שלא מתאים לגילו וממש ניכר בו שהוא משועמם אך בכל זאת ממשיך לשחק (לחיוב אני אציין, שהוא יכול להחזיק 2 מכוניות ולהמציא משחק שלם מזה ולדבר ממש סיפור תוך כדי שהוא משחק בהן לבד. כשבאים חברים הוא מאוד מאוד שמח (אבל לא באים מספיק, למשל רק פעם בשבועיים ויתר הזמן הוא רוב הזמן בבית) - הוא משתולל, משתובב, צוחק, מאוד פעיל. הוא ילד עם דימיון מדהים זיכרון פומנאלי ומאוד רגשן. אם צועקים עליו - אינו משתף פעולה . ניכר שחשוב לו שידברו אליו יפה ובכבוד (וזה לא תמיד נעשה לצערי). ילד מקסים, יפה תואר עם פוטנציאל עצום, אך אני חושבת שאיננו מאושר, ויש בו אולי תסכול או כעס (בעיקר נובע לדעתי מהיחס לאחיו ומהשונות ביניהם) האם המתואר תקין? מה המלצותיכם כיצד לפעול מולו? אני רוצה שיהיה לו יותר בטחון עצמי ושיהיה יותר שמח. תודה!

בגן מתפקד היטב, חברותי, שמח ומוכשר

שלום רב, כל מה שציינת בדברייך כ'בעיות', לא נשמע בעיני מדאיג או בלתי אופייני לגיל. ילדים בם יצורים פעילים, סקרנים, ולא תמיד הולמים באופן מושלם את ציפיותינו. נסי לקבל את בנך כמו שהוא, לאהוב אותו למרות חולשותיו, ולהיענות באופן מיטבי לצרכים שלו (מבלי לוותר גם על אלו שלך!). את מוזמנת לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא פניות דומות שאולי יתנו סוג של מענה גם לתהיות שלך. בברכה ליאת

בני פוחד לישון לבד בחדר ורוצה שנשכב איתו במיטה הוא בן שש וחצי האם זה טבעי יש לציין שמרטיב ביום וצועק על אחיו ומרביץ להם

היי לינוי, פחדי לילה יכולים להופיע בכל גיל, ואפשר להיענות להם בנוכחות שקטה בחדר הילדים לזמן מה. נסו להישאר בחדר, אך לא במיטתו, ולהקפיד על הפסקת הפעילות והשיחה, כדי לא להפוך את הנוכחות שלכם ל'פרס' שיתגמל את הפחד. כשתפנו לפסיכולוג בעניין ההרטבה, בקשו הדרכה גם בנושא זה ובנושא האלימות שלו כלפי אחיו. התמונה הכללית שעולה מהתיאורים שלך היא של בעיית גבולות, והיא עשויה להיפתר בסיוע הדרכת הורים מקצועית. בהצלחה ליאת

בני סובל מהרטבה ביום ובלילה. ניסינו תרופות מאורולוג לא עזר. ניסינו מכשיר עם פעמון גם לא עזר. הילד מתוח וסובל חברתית וגם האוירה בבית מתוחה וקשה. למעשה אף פעם לאנגמל מידי פעם שולט אך לרוב לא

יש לי בת ,בת 6, עם אותה הבעיה. זה ריגשי וזה יעבור כשהנושא הריגשי יפתר. בינתיים על מנת להקל הזמנו לה באינטרנט מאתר מחו"ל שעון שניתן לכוון אותו 6 פעמים ביום,שירטוט,לא יצלצל.בכל פעם שהיא מרגישה שהשעון רוטט זה מאותת לה ללכת לשירותים עצמאית. כך גם הוצאנו את עצמינו מהמשוואה ומהצורך להזכיר לה. זה עוזר כי זה מונע חלק מההרטבה ומהווכוחים.זה לא פותר את הבעיה אבל מקל. זה האתר:www.epill.com יש שם גם תחתונים סופגים שנראים כמו תחתונים רגילים.הבת שלי לא היתה מוכנה לנסות אבל שווה לך להזמין ולראות מה הבן שלך מוכן.שוב זה לא פותר את הבעיה אבל קצת מקל את הסימפטומים והמתיחות.

אני מסכימה עם 'אמא' לגבי המרכיב הרגשי- בייחוד כשאת מתארת אקלים ביתי מתוח. ילדים מאוד רגישים וזקוקים לתחושת יציבות ובטחון וכשהיא מתערערת- ישנה תחושה של אובדן שליטה וחרדה שמתבטאת הרבה פעמים דרך דיבור הגוף בחוסר שליטה על הסוגרים. באופן די גורף אפשר לומר שכשתחושת השליטה בתוך החיים חוזרת- חוזרת גם תחושת השליטה על הגוף. אם אכן המרכיב רגשי- השינוי צריך להיות גם בעבודה של הבית ולא רק בשינוי פנימי אצל הילד. בכל מקרה שווה לשלול מרכיב אורגני. בהצלחה.

אני אם חד הורית בני בן השנה ו9 חודשים נוהג קצת באלימות במידה ולא מקבל את מה שהוא רוצה או שנפרדים מדברים או מאחיינים שלו שהוא משחק איתם הוא נוהג לבכות להרביץ לנשוך ולמשוך בשיער שלי ושאני אומרת לו אסור וזה לא נעים לי באותו רגע בתקיפות אז הוא מרביץ לעצמו ומושך בשיערו זה גם קורה אצל סבתא שלו עם אבא שלו שרואה אותו אחת לשבועיים ופעם בשבוע קבוע לפעמים הוא בוכה ורוצה אותי ורוב הפעמים הוא אוהב ללכת עם אבא שלו והוא שמח שהוא רואה אותו וגם זה קורה עם אנשים סתם שהוא לא מכיר ועם ילדים במשחקים הוא נשך איזו אמא אחת ומשך לילדה שלה בשיער אני גרה עם הורי בדירה לבד הוא מאוד מפונק יש לציין זה התחיל מגיל צעיר האמת מגיל שנה שהתחיל להבין אף פעם הוא לא ראה אלימות אני גרה ומגדלת אותו לבד עד עכשיו אני איתו ומספטמבר הוא הולך לגן שימלאו לו שנתיים אני מאוד מתוסכלת מהמצב לא יודעת איך להגיב איתו ניסיתי לשים אותו במיטה שלו ולצאת מהחדר ולא להיתייחס אליו שהוא בוכה לאחר מעשיו ולא עזר לי הוא עדיין ממשיך זה מאוד מפריע לי לא יודעת למה הוא נוהג כך הוא דווקא ילד עדין ובסך הכל הוא ילד טוב חוץ מהתנהגותו אוליי בגלל שהוא מוציא שיניים וכואב לו לא יודעת כבר מה לחשוב תודה על תשובתך המהירה חניתה

שלום חניתה, אין להרשות לילד, בשום גיל, לנשוך ולהכות אנשים אחרים, ובודאי שלא את הוריו. בנך נמצא בגיל שבו היכולת לעמוד בתסכול ואכזבה עדיין מוגבלת, ולכן הביטויים הרגשיים שלו עדיין עוצמתיים ולא מווסתים. ובכל זאת, כאשר זה קורה, לא נוכל להרשות לילדים לפרוק את הזעם והתסכול על מישהו אחר, וחשוב לעצור זאת מבעוד מועד. כאשר את מפסיקה פעילות נעימה, וצופה את התקף הזעם, תוכלי להתכונן מראש, ולהציע משהו שיסיח את דעתו וימתן את עוצמת התגובה. בכל מקרה, אל תרשי לו לנשוך, גם אם לצורך כך תיאלצי לאחוז אותו חזק ולרסנו. נסי להרגיע במילים, אך לומר בתקיפות "אסור להרביץ". אל תרחמי עליו ואל תראי בהתקף הזעם שלו כישלון שלך. בנך מתקרב לגיל המתאפיין בביטויי זעם תוקפניים, ועלייך להיות מוכנה לכך כדמות יציבה וסמכותית. ממליצה לך בחום על הדרכת הורים קצרה, שתחזק אותך ותתן לך כלים לעבור את התקופה הזו בשלום. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ברצוני לעצתך, אשמח לעזרה אפשרית, שמי דנה. יש לי חבר חדש מזה שלושה חודשים והוא הקשר הראשון שלי בחיים אי לכך אני לא מרובת נסיון לא יודעת להתנשק צרפתית וכנראה שחוששת משומה לתת נשיקה בשפתיים בלי שהוא מנשק אותי,ככה מיוזמתי אם הוא מנשק אני מנשקת -אם לא,לא עושה כלום מידי פעם מחבקת אבל לא יותר האים זה אופייני לקשרים ראשונים? אתמו להוא אמר לי-מפריע לי שאת לא נוגעת בי אני רוצה את המגע שלך.. אני רוצה רק שתגעי בי-זה נעים לי נורא נעלבתי אני נמצאת עם בחור ביישן שאני תמיד תמיד קונה לו ואופה לו ונותנת לו כינויי חיבה והכי חמה בעולם והוא מאידך לא נות ןלי כלום-אף פעם לא קונה או משלם עלי אף פעם לא קורה בכינויי חיבה תקשורת השיחה ביננו לרוב דרך אימלים ואם אני לא כותבת לא כותב יו םשלם אם לא מצלצלת לא מצלצל בכלל מה שכן כאשר הוא כן נוכח איתי הוא מאוד חם ואוהב מכל הכינווים אפילו רמז קצת כנראה על מין ואני מקווה שלא ימשיך ככה כי אני לפני חתונה מאוד מאוד שמורה ולא מוכנה בלי קשר לזה 2 שאלו ת מאוד חשובות-לגביי אני, בתור קשר ראשון האים זה נורמלי ?אני חשבתי שבני םהם שמתחילים עם בנות-עד שלא נישק חיבק או עשה משהו כגון החזקת ידיים חשבתי שסתם אנחנו ידידים הכי טובים דבר נוסף,אין הלי בעיה לנשק או לחבק אותו,אבל סתם ככה הזה נורמלי?זה לא פאדיחות ככה באמצע העולם? ודבר נוסף,איך יודעים איך מתנשקים צרפתית?הוא מנסה להכניס את לשונו בלשוני ואני אף פעם לא עונה לו-לא נעים לי להגיד לו-אני לא יודעת להתנשק או לא טעים לי או לא נעים לי או מפדח אותי,אבל אולי אנ ירוצה ולא יודעת-מה עושים? דב ראחרון-מה עושי םאם הבחור מקסים ממש ילד טוב ירושליים מתה עליו רוצה אותו אוהבת אותו עד עולם,אבל לא עוזר כמה דברתי איתו-הבחור לא מתקשר,רק פעם ביומיים 3,לא מסמס-רק פעם ב...בקושי כותב,ואם לא כותבת לו או מצלצלת לראות שבריא ושל םאף פעם לא יורצ קשר ,נפגשים יום כן יום לא אבל רק ביוזמתי,הוא מאשר,כיף לו איתי הוא תמיד מסכים-אבל הבחור לא מתקשר ולא כותב לי וזה מפריע לי עמוקות איך פותרי םגם את זה,שיחות עזרו אמר טובטובטוב אחרי זה חזר ליושנה-הוא אומר שהוא בעל חרדת טלפון ושהוא לא מאמין בשיחו תטלפוניות אמרתי לו-אם יקרה לי משהו לא תדע כלום זה בדר? הוא התחיל להתקשר אחת ליום בלילה אבל זה הפסיק מה עושים? תודה

שלום דנה, לא בטוח שהבחור הזה מעוניין ביחסים איתך כמו שאת מעוניינת בו, ויתכן שלא מדובר רק בביישנות, אלא במערכת יחסים שמבחינתו אינה מחייבת (ואולי אפילו נצלנית). אני חוזרת ומציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי ליצור לעצמך מרחב לבדיקת הקשר הזה ובכלל. אני מזכירה לך שיחסים אינטימיים (ונשיקות בכלל זה) נעשים רק מתוך רצון של שני הצדדים, ולכן טוב יהיה אם תבחני את רצונך בנפרד מזה שלו. אל תתפתי למגע וקרבה שאינם נוחים לך רק בגלל שהוא מבקש - עשי זאת רק כשיתאים לך (ואז גם תדעי איך...). בהצלחה ליאת

שלום. ביתי בת 17. נוכחתי שיש לה כסף שלא ברור לי מאיפה קיבלה. (כ300 שח).טוענת שזה מהחבר שלה. אני יודעת ששיקרה.אם אלחץ לא תספר ויווצר מתח רב בנינו.לרוב מקבלת את מבוקשה. מה עושים?

שלום זלדה, בדרך כלל, סודות וירידה למחתרת הם תוצאה של תקשורת בעייתית בין המתבגר להוריו. יתכן שבתך חווה אותך כפולשנית מדי, שיפוטית או ביקורתית כלפיה, ולכן מעדיפה להסתיר ממך דברים שלדעתה יובילו להטפות מוסר או סנקציות. נסי לבדוק האם בעבר ביקשה ממך לעבוד כדי להרוויח כסף, ומה הייתה עמדתך אז. בחני באומץ מה קורה במשפחה שלכם סביב התקציב המוקדש להוצאות של הילדים, ולבחון האם קיים אצלם מרמור או תחושת אי צדק. יכול להיות שבתך בחרה לעבוד בלי לדווח לך, כי בעבר הבעת התנגדות או חשש שהדבר יפגע בלימודיה. אני לא באמת יודעת. כדי להקטין את הסיכויים לשקרים וסודות, רצוי לבסס אווירה פתוחה, מקבלת ולא שיפוטית, כדי שהילדים יחושו בטוחים לשתף. כרגע, תוכלי לנסות לשוחח איתה בזמן נינוח, לא באווירה של 'חקירה', אלא כהזמנה לבחון מחדש את הכללים בבית כך שיתאימו לכולכם. נסי לגלות פתיחות וקבלה, ולשדר לה אכפתיות ודאגה ופחות ביקורת. נקווה שזה יעזור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנתיים ו3 חודשים, ילד מתוק ובעל טמפרמנט נוח שלצערי הרב לא ישן בלילה באופן רצוף. זה היה כך מאז לידתו. ניסינו להרגיל אותו להרדם לבד לאחר סיפור או שיר, מה שלעיתים הצליח, גם לגבי שנת הלילה ניסינו בכל מיני דרכים להגיע למצב שהוא ישן רצוף. הבעיה היא שתמיד היה משהו ששיבש את התהליך, אם זה כאבי שיניים או כשהוא היה חולה וכל מיני סיבות כאלה. אנחנו קמים מספר פעמים בלילה אליו ולעיתים יש תקופות שאנחנו לוקחים אותו אלינו למיטה כי אנחנו פשוט עייפים מדי. לפני שלושה חודשים ילדתי את בתנו. יש לי תחושה שהקושי שלו בלילות החמיר עם השינוי במשפחה ואני יודעת שזו תקופה לא קלה בשבילו, תקופת הסתגלות. אני שמה לב שגם רק לאחרונה הוא החל להראות יותר סימני קינאה מאשר מיד לאחר הלידה.באופן כללי הוא ממש מתוק לאחותו ונותן לה מוצץ כשהיא בוכה וכו ומבטא את הקינאה שלו בהתנהגות דווקאית כלפינו. קשה לו גם להפרד ממני כשאני מביאה אותו לגן, דבר שממש קורע את ליבי. אני לא יודעת איך להתמודד עם עניין השינה שלו ואם בכלל הזמן הזה מתאים לכך, בנוסף איך אני יכולה לעזור לו ולעצמי עם עניין הקנאה? תודה רבה, רחל

שלום רחל, בעיות השינה של בנך, כמו שקראת להן בכותרת, אינן 'בעיות' אמיתיות, אלא הרגל רע שהשתרש אצלכם (כמו שקורה אצל רבים מאיתנו). המשוואה נראית פשוטה למדי: הילד סובל ממשהו נקודתי, ואז אנחנו - יהודים רחמנים - מציעים לו מיד את מיטת ההורים כנחמה. אחרי הכל, אין שום סיבה להעביר ילד למיטת ההורה, הן כשבוקעות לו שיניים והן כאשר הוא חולה או מקנא באחותו. היכולת להבין ללבו של הילד ולעזור לו אינה עומדת בסתירה לצורך שלנו בשנת לילה נוחה, ולפיכך אין סיבה לקשור בין הדברים. כאשר הילד שלך חולה/פוחד/כאוב/מקנא, יש צורך לעזור לו בקרבה מנחמת, בתשומת לב רבה, בעידוד ובחיזוק. וויתור על הגבולות אינו מסייע לילד. אדרבא, הוא יוצר עייפות ועוינות אצל ההורה המותש, כעסים והתפרצויות. לכן, כדי לטפל בבעיית השינה, אני מציעה להיפטר מהר מהרחמים, ולפעול לשבירת ההרגל בנחישות מבלי להישבר, כפי שעשיתם בעבר. הקדישו לכך מס' לילות, הישארו לצד מיטתו (לא בתוך מיטתו!) מבלי ליצור אינטראקציה חברותית נעימה מדי, כדי לא להפוך את יקיצות הלילה לבילוי משפחתי ומקור לתשומת לב מיוחדת. את הצ'ופרים תנו בהזדמנויות אחרות, בשעות היום. זכרו שלידת אחות אינה עוול או עונש עבורו, וכל עוד תתייחסו לכך ככזה, תימשך תחושת המסכנות שלו והצורך שלכם לפייסו ולרצותו. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה 16.5 כבר קרוב לשנה לא הולך לבית הספר. הבעיה היא שזה לא רק בית הספר, הוא כמעט ולא רוצה לצאת מהבית. רוב הזמן במחשב. ניסינו לקחת אותו לטיפול , אך גם בזה הוא לא משתף פעולה. פעם לקחנו אותו ממש בכוח, אז הוא שם סוודר על הראש שלא ייראו אותו ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. התופעה הזו של לכסות את הראש עם סוודר או שמיכה חוזרת לא פעם כשלוחצים עליו לצאת מהבית. בכלל יש לו רגישות גדולה למראה שלו - בהתחלה טען שלא יוצא בגלל פצעים, אבל קיבל רקוטאן ועכשיו כמעט ואין לו פצעים. לפעמים הוא מתלונן שהוא לא יוצא כי השער שלו לא מסודר. כבר מגיל צעיר הוא התבייש להוריד חולצה בבריכה. גם עם אוכל הוא עושה בעיות, הרבה דברים הוא לא אוכל, לאחרונה הפך צמחוני ולא מוכן לאכול בשר. בעיה גם שקשה לאבחן אותו ממש, כי אינו משתף פעולה. מה שכן הוא מוכן להתאשפז, אבל אנחנו לא רוצים, כי זה לא נראה הגיוני, כי בבית בד"כ הוא מתנהג בסדר. אגב עד לפני מספר שנים הוא היה תלמיד מצטיין בכיתה. הוא החל לקבל פריזמה לפני מספר חודשים, כי אבחנו גם דכאון, אבל השיפור הוא מועט מדי. האם התופעה הזו של כיסוי ראש יכולה להעיד על BDD ? מה אתם ממליצים ? תודה

שלום רון, המצב נשמע לא טוב, ולכן הייתי ממליצה ללכת עם הבחירה שלו, ולהסכים לכל סידור 'טיפולי' שמקובל עליו, גם אם זה יהיה כרוך באשפוז קצר. זכרו שאף אחד לא יחזיק אותו באשפוז שלא לצורך, אך במיון יוכלו להעריך באופן מדויק את מצבו ולהציע טיפול. בריאות ליאת

שלום רב!! אני אמא לשניים הבכור עוד מעט בן 5 והשני עוד מעט בן 3. הקושי אצלי עם הבכור, לאחרונה אני מרגישה שהוא מפחד מילדים ומנערים , כל ילד שמתקרב אליו הוא טוען שהוא רוצה להרביץ לו. ואם נער מתקרב אליו רוצה לשחק איתו ישר הוא פוחד ובוכה וטוען שהוא רוצה להרביץ לו. ברצוני להבהיר כשהוא היה קטן בן אחותי היה מפחיד אותו והוא היה מפחד ממנו אבל עכשיו הוא אוהב אותו. תעזרי לי בבקשה ותני המלצות מה עלי לעשות כדי לעבוד על זה ולא לתת לזה לגדול איתו! תודה מראש

שלום רב, יתכן שבנך למד לפחד מילדים/נערים גדולים בדרך של התנייה, וכדי להכחיד את ההתנייה יש צורך בהתניית-נגד. כלומר, כדי לשבור את הקישור נער=מכות, יש ליצור קישור חדש: נער=משחק או כל דבר נעים אחר. לכן, בכל פעם שהוא נרתע או נמנע מאינטראקציה עם ילדים אחרים, נסי להתעקש ולעזור לו להישאר בסיטואציה בלי לברוח, כדי שיוכל להיווכח שהמפגש אינו מאיים. שימי לב לכך שהפחד והבכי לא יזכו אותו בתשומת לב מיוחדת או תגמולים ישירים או עקיפים כלשהם. בהצלחה ליאת

שלום. כשבני היה בן 5 הוא היה מאד מוטרד מכך שאנו, הוריו, נמות. הוא תמיד הוסיף שהוא יודע שזה יקרה עוד המון זמן אבל זה מפחיד. בנוסף באותה תקופה סבא שלו חלה ועבר ניתוח ובזמן ההחלמה שהה אצלנו בבית. ואחרי כחצי שנה גם הסבתא עברה ניתוח קשה ושהתה בביתנו.הפחדים שלו שיתקו אותו. כשהיה מתחיל להחשיך הוא היה מאבד את העשתונות, בוכה ללא הפסקה ונצמד אלינו. פעמים רבות היה נרדם על הידיים שלנו. הוא היה כשנה בטיפול אצל מרפאה באומנות ונשאר עוד שנה בגן. בזמן האחרון, כשהוא עכשיו בן 7.5 שוב חזרו אותם פחדים. ישנם ימים שהוא בוכה ללא יכולת לעצור, ולא מצליח לישון בלילה. אני לא יודעת אם להזיר אותו לטיפול באומנות או שצריך התערבות יותר מאסיבית. לציין - בשאר התחומים(לימודים חברים וכו') מתפקד למופת.תלמיד מצטיין, עם חברים רבים,שמגיעים אליו והוא אליהם. מה עושים???המון תודה

עוד נתון חשוב - הסבתא נפטרה בשנה שעברה מסרטן והסבא עדיין חולה בסרטן.

שלום הדס, התערבות 'מאסיבית', כפי שקראת לה, נדרשת במצבים בהם החרדות יוצרות הפרעה משמעותית לתפקוד הילד ומשפחתו. הצפה זמנית של פחד, בעיקר על רקע הפרידה מסבתא ומחלתו של סבא, יכולה להיות מוכלת במסגרת המשפחה גם ללא טיפול, בתנאי שאתם עצמכם רגועים ופנויים רגשית למשימה. אם את מרגישה שהילד נושא על עצמו (אולי) גם את החרדה שלכם, ומתקשה לעמוד בכך, או שההפרעה מפריעה באופן מתמשך לשגרת היום או הלילה שלכם, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום הילד שלי בן השנה ועשרה חודשים התחיל עכשיו גן בשפה העברית כאשר הגננת מדברת גם רוסית . במקור אנו מדברים רוסית וגם הילד מדבר יפה רוסית. עד עכשיו היה עם מטפלת בבית . אנחנו בשבוע קליטה כל פעם מגדילים רווחים ששוהה בגן. עד עכשיו הלך יפה ללא בכי קצת לא רצה לרדת מהידיים אבל הלך בכיף וגם אומר שרוצה ללכת וכיף לו. (עד כמה שניתן לסמוך על מילה של ילד)הגננת גם אומרת שהוא משתלב יפה למרות ששובב ולוקח מכולם דברים . ביום החמישי כשחזרנו הביתה לא רצה לצאת מהאוטו רצה לשבת באוטו נתתי לו קצת אבל הוא לא רצה לעזוב אמרתי איזה עשר פעם בסוף לקחתי אוטו וסגרתי את האוטו והוא התחיל כזאת סצנה נשכב על הרצפה הרביץ עם הראש באוטו הרביץ לי כשניסיתי לקחת אוטו על הידיים . בחיים לא היתה לנו התנהגות כזאת האם זה ההסתגלות או שרק עייפות זה היה לפני שינת צהריים אחרי האוכל או שבגן מדשאירים אןתו בוכה ? איך אפשר לדעת עזרי לי בבקשה

שלום יעל, הסתגלות למסגרת חדשה מעמיסה משא כבד מאד על מצבת הכוחות של הילד, במיוחד כשמדובר בפעוט - כמעט תינוק. עם או בלי קשר לגן, בנך מתקרב לגיל המתאפיין בהתקפי זעם ותסכול, הקשורים לפערים המכאיבים בין תחושת 'כל-יכול' מצד אחד, וחוסר אונים מצד שני. זהו גיל של מאבקי כוח סביב סוגיות של תלות-עצמאות, ולפיכך יתכן שמדובר בניצנים ראשונים של מה שאנחנו מכנים בהומור "גיל שנתיים הנורא". נסי לקרוא עוד על כך באתרי ההורות השונים, ואל תתרגשי יותר מדי. זה, כמובן, חולף מעצמו. הצורך בהצבת גבולות עקבית ויעילה נשאר חשוב גם בתקופה זו, ולכן אני מחזקת אותך ומעודדת אותך להישאר (גם מול התקפי הזעם) רגועה וסמכותית. כל טוב ליאת

שלום. אנחנו נמצאים במין צומת דרכים בחיינו כמשפחה..אנחנו גרים במקום קטן עם כל המשפחה המורחבת מסביב, אך בחודשים הקרובים כולם מתפזרים. דבר נוסף הוא שאני צריכה ללדת עוד חודש חצי בערך. המצב הכלכלי שלנו ממש גרוע ואנחנו כל הזמן בחיפוש אחר דירה חדשה (גרים בשכירות) מחפים מקום לטווח ארוך כדיי שיהיה מקום יציב לגדל ולחנך את המשפחה. בכל הסיפור הזה יש ילדה קטנה בת 2 וחצי רגישה ביותר שכרגע נמצאת בפעוטון מחוץ למקום מגורנו כך שגם מבחינה כספית זה קשה לנו וגם עוד מעט אני ילד ואני לא יודעת איך אסתדר מבחינת ניידות. מה גם שהילדה חולה הרבה ויוצא שהרבה מהימים היא פשוט בבית... היא נמצאת בפעוטון מ8 עד 12 לא עד 16:00 ואנחנו חושבים אולי להוציא אותה מהגן .. אך מפחדים שזה יעשה לה רע....בעוד כחודשיים כל העולם שלה ישתנה.. תוולד לה אחות ,כל המשפחה המורחבת שנהגה לראות יום יום תעלם לה ואני מקווה שנמצא דירה במקום טוב יותר ומשהו קבוע יותר.... חוץ מזה היא לא תוכל להמשיך להיות עם הילדים שהיא נמצאת עכשיו כי אנחנו נחשבים "אנשי חוץ" ובמקום אנחנו גרים אין מערכת שאנחנו חושבים שהיא טובה והבת שלנו תוכל להתחנך פה.. בקיצור אנחנו מבולבלים (ורואים את זה אני מתארת לי מכל הבלגן שרשמתי (-8 ) . אודה לכם על עצתכם

שלום אלי, ההצפה והבלבול אכן ניכרים בדברייך, והם מובנים על רקע השינויים הקרבים ובאים בחייכם. אני לא בטוחה שאני מבינה מה בדיוק את מבקשת ממני, ולכן אתן לך כיוון מחשבה כללי. בימים של שינויים גדולים בחיי הילד (לידת אח, פרידות מכאיבות) רצוי לנסות להיצמד לסוג של שגרה מוכרת, כדי לבלום את הטלטלה שהשינוי יכול לעורר. כלומר, נעדיף לא ליצור את כל השינויים בבת אחת. לכן, ככל יכולתך, נסי למנן עבור ילדתך הקטנה את ההסתגלויות שמצפות לה. אם היא פויה להתמודד עם לידת אחות, יתכן שמוטב להשאיר אותה במסגרת החינוכית הנוכחית (גם אם זו אינה מושלמת) ובלבד שלא תצטרך להתמודד עם הסתגלות חדשה. גם להחזיר אותה הביתה דווקא בתקופה שבה תהיי מאד טרודה אחרי הלידה, זו החלטה שיש לקחת בכובד ראש, ולהעריך מראש כמה זמן תוכלי להחזיק מעמד כך. לפעמים, מסגרת יציבה וצוות תומך, יכולים להיות הצלה של ממש עבור ילד כה קטן שנדרש לשינויים גדולים. שולחת לך כוח לעמוד בתמורות, ותקווה לימים קלים יותר ונעימים. ליאת

שוב שלום ותודה על תשובתך!! החלטנו להשאיר אותה באותו גן, התקשרנו לאחראית על הגנים והיא אמרה שהיא ממש לא ממליצה כי ממוצע הגילאים שיהיו בגן יהיה כמעט שנה וחצי וביתי תהיה כמעט בת 3. האם עדיין כדאי שהיא תישאר באותו גן? או שעכשיו אנחנו צריכים לשקול שוב בין להישאר בבית ובין גן חדש? תודה מראש!!!

הי כולם , סורי ההודעה הקודמת פשוט קפצה לי לפני שרשמתי משהו. ולבעייה- נכדי בן 3 וחצי הוריו התגרשו לפני שנה וחצי. מאז הילד גר אצלינו בבית עם אמו.הוא ילד מאושר ועליז וקסום תמיד שמח, והגננות רק משבחות אותו שתמיד יש חיוך על שפתיו.( זה כדי שלא תחשבו שישנה טראומה לילד). הקשר ביני לבין הילד היה חזק מאד פעם בשבוע אני לוקחת אותו מהגן לכמה שעות והיום כמובן ישנה אינטרקצייה כמעט יומיומית (מלבד הימים שהוא אצל אביו). בחודש חודשיים האחרונים הילד החל להפגין גילויי חיבה עזים כלפי אימו ואם פעם הוא היה יושב על ברכיי בבוקר היום זו היא.בכלל הכל הוא רוצה שהחא תעשה איתו ולא אני למרות שאנחנו כן משחקים ומשוחחיים וכ"ו. הכי נורא שהוא אינו רוצה לתת לי לנשק ולחבק אותו והוא אינו מנשק ומחבק אותי (גם את הסבא) וזה עולה לי בדמים לשמוע כל פעם שאני מתקרבת- די.כלומר יש נכד בבית הפונה אלי רק כשהוא צריך ושבא לו אבל שאנחנו לבד הכל בסדר רק שאמא בסביבה הוא מתעלם. ואין משהו בעיתי עם האם הכל כפי שהיה קודם. אני נגמרת, לא יודעת אם מראים לו משהו? האם האם צריכה לדבר איתו? או להתעלם. חוסר החום הרב שהיה ביננו גומר אותיכאילו שאמא מספקת הכל. ולא אין שום תוספת חריגה ושום שינוי במשפחה וכ"ו. מה עושים ?.יום קסום מהסבתא ששכחה כבר איך מסניפים את הנכד.

שלום מיכל, כשקראתי את פנייתך, הרגשתי ניחוח של תחרות או מאבק בינך לבין אמו של הילד (בתך?). כמו שאת ודאי יודעת, וכמו שכתוב בשירים ובספרים, אמא יש רק אחת. הקשר האמיץ בין הילד לאמו, והעדפת קרבתה ותשומת לבה על פני זו של אנשים אחרים - טבעית ומובנת, במיוחד כשמדובר בילד בן שלוש. העובדה שהם חיים בביתך, ואולי גם אי הנוחות הזמנית הנלווית לכך, מגבירות אולי את הציפייה שלך 'לקבל את מה שמגיע לך' כסבתא אוהבת ומשקיעה. לתחושתי, אם תקבלי את העובדה הטבעית והפשוטה, שאמו של הילד נמצאת אצלו במקום הראשון, ותסכימי לקבל את המקום השני או השלישי (והמכובד!), תוכלי להמשיך להסניף את הנכד שלך מפעם לפעם, כשיתאים לו. נדמה לי שזה עדיף על מצב בו את מתאמצת מדי, ויוצרת אצלו התנגדות ורתיעה. מה את אומרת? ליאת

ערב טוב, יש לי ילד בגיל 10 שלפני כחודש ראה סרט מפחיד ומאותו יום זה הפך לסיוט, הוא מתעורר כל לילה מגיע אלי למיטה ומתעקש לישון לצידי ולצד בעלי. שאני מכריחה אותו לחזור למיטה הוא בוכה ומתלונן שהוא מפחד, גם במשך היום נכנס למקלחת שהדלת פתוחה דבר שלא קרה בעבר, הוא היה מאוד בוגר ולא היה לו בעיה להשאר בבית לבד או כל דבר אחר. במשך החודש האחרון לפני שהולך לישון הוא מכין אותנו מראש שאם יתערר בלילה מה יעשה ולמה הוא לא יכול לישון איתנו, למה זה מפריע לנו ושהוא מפחד. הוא לא מפסיק לבכות שהוא מדבר על זה ואין לי מושג כבר מה לעשות, אני נשארת ערה עד שהוא נרדם ובלילה שמתעורר אני הולכת לישון במיטה בחדר לידו. זה מצב שלא אופיני לו, מלבד הסרט סיפר שאחד מחבריו שיתף אותו בסיפורים מפחידים וזה הוסיף לפחד שלו.יש לי עוד שני ילדים בבית שהם ישנים ומתנהגים כבוגרים ואותו זה לא מרתיע שהוא מתנהג כך.

שלום רב, הילד שלך נחשף לתוכן לא ראוי, וכדאי שנזכיר לעצמנו להדק את ההשגחה על מה שנגיש או לא נגיש עבורם במדיה שבתוך ומחוץ לבית. כרגע, כאשר הוא כבר נחשף לחומר מאיים, נראה לי ששווה להשקיע מעט יותר זמן בעיבוד החוויה הזו, וב"הקהיית העוקץ". תוכלי לברר איתו מה בדיוק הוא ראה, מה הוא חושב ומרגיש בעקבות כך, ומדוע. לפעמים, מתוך ניסיון שלנו לא להציף את החרדה, אנו מנסים למנוע מעצמנו או מילדינו את המגע עם החומר המאיים. אבל הניסיון מלמד שעיסוק מבוקר ומתווך עם גורם הפחד עשוי להפחית מתחושת האיום, ולשחוק בהדרגה את הפחד. אפשר לנסות להסגיר חלק מסודות הקולנוע, ולספר לילד כיצד משיגים הבמאים את אפקט הפחד. במקרים מסוימים אפשר לצפות שוב בקטע המפחיד, בנוכחותו המרככת של ההורה, עד להגחכה של הסיטואציה. כאשר הילד יוכל להריץ בעצמו את הקטע המפחיד, לפנים ולאחור, הוא יוכל להרגיש שליטה רבה יותר וביטחון. (לא לכל ילד זה מתאים, וכנראה שרק אתם תדעו איך והאם זה יעבוד אצל הילד שלכם). בכל מקרה, אם הפחד ממשיך, אפשר להיענות לזמן מה (בגבולות הסביר), ולשהות לצד מיטתו כאשר הוא מתעורר, כמו שאת כבר עושה. ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו, והעניינים נרגעים. אם לא, התייעצו שוב. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן כמעט בן 7 , לאחרונה בסיטואציות שונות בהן הוא כועס הוא אומר לי אמירות נוראיות כגון: "הלוואי ואני אמות" , "הלוואי ולא הייתי קיים". האם עליי להתעלם מאמירות אלו? או להגיב ? ואם כן איך להגיב? בני הוא בד"כ ילד רגוע, הוא בכיתה א , אני כרגע בודקת בעיית "קשב וריכוז" , גם הבטחון שלו מעט ירוד. תודה.

שלום ליאת, ברוב הגדול של המקרים, אמירות כאלה אינן משקפות כוונה אובדנית ממשית, אלא ניסיון לתקשר את המצוקה באופן דרמטי, ולגייס את תשומת הלב המיידית של הסביבה. בעיני, לא נכון להתעלם מהאמירות הללו, שכן המצוקה שמאחריהן אמיתית וכואבת מאד. התגובה - לתפיסתי - צריכה להיות רצינית וישירה, וממוקדת בקושי (ולאו דווקא בדיבור על המוות). תוכלי לומר משהו כמו "אוי, אם אתה מרגיש שאתה רוצה למות, בטח נורא קשה לך עכשיו. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך". או "אני רואה שאתה נורא כועס, וזאת באמת תחושה נוראית. גם לי זה קורה לפעמים, ואני מרגישה שהחיים קשים לי. אבל בסוף מתגברים, וההרגשה הקשה עוברת. יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי שיהיה לך יותר קל?". זכרי שדיבורים 'מקצינים' באים לעיתים קרובות מול התחושה (לא מציאות, תחושה!) שלאף אחד לא באמת אכפת. התעלמות עלולה להגביר את החוויה הזו. מאידך, התייחסות דרמטית מדי לאיומי התאבדות עלולה להפוך אותם לנשק. לכן, כמו תמיד, נחוץ איזון ושכל ישר, וכאלה יש לנו, תודה לאל, כאימהות. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 16 לומדת בכיתה י. בזמן האחרון נראה שהיא מתרחקת ממני ואיננה רוצה בקירבתי. אני גרושה כבר זמן רב ויש לי עוד 3 ילדים נוספים. הקושי שלי מתבטא בעיקר עם ילדי גיל ההתבגרות. אני מבקשת מאוד עזרה ולו הבסיסית ביותר בהתנהלות מול ביתי- נרשמתי להדרכת הורים שתחל בעוד חודש אך בינתיים אבקש את עזרתך.

שלום רב, בקשתך - "טיפים להורות טובה" - נוגעת ללב, ומשקפת את המבוכה והבלבול שלנו כהורים, בתקופה רגישה ושברירית זו בחיי ילדינו. שמחתי לקרוא שאת מתוכננת להתחיל הדרכת הורים, שתיגע בודאי בסוגיות הפרטיות המעסיקות אתכם כמשפחה. הטיפ הכי חשוב שאוכל לתת לך כרגע, זה לאסוף את מרב המידע הנוגע לגיל ההתבגרות, למאפיינים הפיזיולוגיים, הרגשיים, החברתיים והקוגניטיביים שלו, ולהשפעותיהם על הנער המתבגר ומשפחתו. רציתי לשלוח לך לינקים למאמרים טובים הנמצאים בשפע ברשת, אך מאחר שרבים (וטובים!) מהם נמצאים באתרים של מכונים או מטפלים פרטיים, לא אוכל להעלותם לכאן. אני מציעה לך להיכנס לגוגל, להקליד "גיל ההתבגרות", וליהנות משפע המאמרים והטיפים בנושא (שודאי לא אוכל להקיף כאן). ועוד טיפ קטן - כשהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, יש טעם לחזור ולעדכן את עמדותינו וגישותינו החינוכיות, ולהתאימן לתנאים המשתנים. עלינו לזכור שהילדים כבר אינם 'ילדים', הצרכים שלהם השתנו, ועלינו להשתנות בהתאם. ניסיונות להתבצר בעמדות ובכללים הישנים עלולים להביא אותנו לעימותים בלתי פוסקים ולקלקול היחסים. בקיצור - יש עבודה! בהצלחה ליאת

יש לי בת בת 4 . לאחרונה היא נוהגת להתייחס, לעתים קרובות, לחברה דמיונית שלה, שהיא המציאה ואף העניקה לה שם. היא מרבה להשתמש בה כדי לנמק מעשים לא ראויים, או כדי לקבל החלטות באומץ וללא פחד מהתנגדות, בשל ההסתתרות אחר הדמות הדמיונית החזקה והמשפיעה.נראה שדמות דמיונית זו מתפקדת כמוקד שליטה חיצוני של בתי. הדמות הדמיונית היא הקובעת. היא המחליטה. מה עושים עם תופעה כזו ? כיצד מתייחסים ? האם צריך לאבחן משהו ? לטפל ? אודה על תשובתך.

שלום נירה, התופעה שאת מתארת נפוצה מאד בילדות, וכשלעצמה, אין בה שום דבר מדאיג. אני מבקשת להפנות אותך לתשובה מעט יותר מפורטת שנתתי כאן בעבר בהמשך לתכתובת דומה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-22073#message-22073 אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת ליאת

שלום, אני ובעלי עומדים להיפרד. יש לנו 2 ילדים בני 10 ו- 7. בעלי ישהה בחו"ל במסגרת תפקידו במהלך השנה הקרובה ויגיע לביקורים אחת לכמה חודשים. כיצד עלינו לבשר זאת לילדים? הם אמורים כעת להתמודד עם הבשורה על פרידת הוריהם וכן עם העדרו של אביהם. באופן עקרוני היינו אמורים להצטרף אליו לשהייה בחו"ל ובשל המצב אני אגדל אותם לבד בארץ בשנה הקרובה. מצב קשה, מה עושים? מה אומרים לילדים? תודה מראש!

שלום שירן, אכן קשה ולא נעים, אך זו המציאות שלכם, ואיתה ייאלצו הילדים ללמוד להתמודד. אני נוטה להאמין כי אין צורך ואין טעם להסתיר מילדים את האמת, בעיקר במצבים בהם ממילא ייחשפו לתוצאותיה. במקרה של ילדים צעירים, רצוי להישאר ענייניים, ולהעביר את המסר בפשטות תוך היצמדות לעובדות של ה'כאן ועכשיו'. לא מוכרחים לפרוש אופק הרחק קדימה, ולדבר על מה שיהיה, אולי, בעתיד. היצמדו למידע החיוני והפשוט ("אבא ואני החלטנו להיפרד... לא נוכל לנסוע יחד לחו"ל כפי שתכננו.... אנחנו נגור פה, ואבא יסע, ויבקר אותנו מדי פעם... זה יהיה לנו קצת קשה בהתחלה, אבל אנחנו נהיה בסדר."). חשוב מאד מאד להטות אוזן למה שהילדים שואלים. לעיתים קרובות הם מוטרדים ופוחדים מדברים שאינם מטרידים או מפחידים אותנו, המבוגרים, וחשוב להיות מודעים לכך. הקשיבו להם, והשתדלו להשיב להם בכנות. מותר לנו לומר גם משהו כמו "אני עוד לא יודעת, כרגע, אבל אני בטוחה שיימצא פיתרון. אבא ואני ממשיכים לשמור עליכם ולדאוג לכם, ואתם תהיו בסדר". שולחת לך כוחות ועידוד, ותקווה שאכן יהיה בסדר. זה בודאי לא הולך להיות קל. חזקי ואמצי ליאת

אביהם של 2 ילדי עזב את הארץ מספר חודשים לאחר גירושינו.מאז אני מגדלת אותם לבד אך הוא בא לבקר הרבה מאוד ומדבר איתם בטלפון ובסקייפ כמעט כל יום. הילדים היו אז בני 8 ו-11. אמרנו להם את האמת הפשוטה ובלי כל התוספות שאינן מעניינות אותם. הם מתגעגעים אליו מאוד וזה קשה אבל הם מתפקדים מצויין ומאושרים.

בני בכתה ו, מתלונן על קושי חברתי. הוא מרגיש בודד חברתית. יש לציין שמבחינה לימודית הוא תלמיד טוב, המחנכות שלו במשך השנים מאד אהבו אותו וגם בקרב הילדים חושבים, לדבריו שהוא חכם. לדבריו, ילדים בכתה מציקים לו שהוא "ילד טוב מדי" וחנון, כי הוא לא אוהב להתנהג בהתנהגויות גסות מתריסות של גיל ההתבגרות ושומר על כללים (כמו לעבור כביש במעבר חציה או ברמזור ירוק, למחזר בקבוקים וכו'). כמו כן, מציקים לו כי הוא בעל מבנה שמנמן ובגיל הזה יש לו שדיים גדולים יחסית לבן (זה לא בפרופורציה ליתר גופו, שהוא מלא אבל לא שמן מאד) הוא ילד רגיש ולוקח את הדברים ללב ואני משוחחת איתו על זה אבל הייתי רוצה עצה איך לעזור לו בצורה הכי טובה. התיעצתי עם רופא הילדים, אשר אינו חושב שיש צורך לבדוק שום דבר, כי בד"כ הדברים האלה מסתדרים לאחר גיל ההתבגרות. הוא גם מנסה לשמור דיאטה ולעשות ספורט . אני יודעת שיש טיפול ניתוחי אבל בד"כ לא עושים זאת בגיל כזה. יש לו שני חברים אבל אחד מאד סגור והשני סובל מADD והם התקרבו בעקבות זה שבני עזר לו להתארגן בכתה וכתוצאה מזה הילדים היותר "מקובלים" בכתה, שהיו לועגים לילד הזה, התרחקו מבני וכעת הוא מקוטלג כילד פחות מקובל. הייתי גם רוצה לדעת מה דעתך לגבי PIRSING ועגילים, אשר בני ביקש לאחרונה לעשות, כי הוא חושב שאולי זה יעשה אותו יותר COOL?

שלום תמי, אתחיל מהסוף. כאשר ילד עם קשיים חברתיים סובל גם מעודף משקל או מפגם אסתטי כלשהו, "נוח" לנו לייחס את הקושי לבעיה החיצונית. לעיתים רחוקות השינוי החיצוני מביא איתו שינוי בסטטוס החברתי, ולכן אני בספק עם פירסינג הוא הפיתרון. בדר"כ השינוי המשמעותי יותר הוא (מה לעשות) זה שבא מבפנים, הנוגע לתפיסות העצמיות של הילד, לחוויה שלו את עצמו כמוצלח, כשיר, מוכשר, אהוב, ראוי ובעל ערך. יש ילדים טובים וחכמים, חסרי מזל, הנדחקים לשוליים החברתיים בביה"ס היסודי, עם או בלי קשר לחיצוניות שלהם (ממש כשם שאחרים נהנים מסטטוס גבוה, עם או בלי קשר לחיצוניות שלהם). הבשורה הטובה היא, שבחטיבה ובתיכון הערכים וסדרי העדיפויות שלנו מתעדכנים, ותכונות כמו חכמה, טוב לב, התחשבות ונכונות לעזור מקבלות התייחסות חדשה. עד שזה יקרה, ובנך יזכה להערכה רבה יותר, אני מציעה לעשות הכל כדי לחזקו מבית, לעודד אותו למצויינות אקדמית ולכל מה שיכול לתרום לחוייה של מוצלחות וערך. עודדי אותו ליזום ולחזק מערכות יחסים גם עם ילדים שאינם ב'צמרת', וליהנות מחברתם של מי שמקבלים אותו כפי שהוא. בהצלחה ליאת

שלום רב, הבת שלי בת שנה ו4, ביום העצמאות לקחנו אותה לבמות לראטות זיקוקים היא פחדה עצמה עיניים חזק וחיבקה חזק את אבא שלי אז מיהרנו לצאת משם לכיוון הבית הלכנו ממש מהר אולי גם זה השפיע, היא לא פתחה את העיניים ולא הרימה את הראש מהכתף של אבא שלה שהרים אותה על הידיים כל הדרךוגם שהרימה את הראש העיניים שלה היו סגורות חזק עד הבית כמעט שישבנו איתה על ספסל ושרנו לה ואחרי זה לקחנו אותה לגן שעשועים לנדנדה ובבית ראינו ביחד קלטת של שירים שהיא אוהבת זה היה מלחיץ נורא שכבר בדרך הביתה שכבר התחלתי לבכות כמובן שהיא לא ראתה מאז שהיא רואה אנשים חדשים נגיד שהיא לא מכירה או לא מחבבת היא סוגרת את העיניים חזק כאילו עושה פרצוף כזה - לא מתחבאת או משהו רק פרצוף מלחיץ כזה וגם היום שאחי ירד איתה לעשות טיול למטה אצלנו בחניה בבניין נשרפו המנורות אז חשוך ושוב היא חיבקה אותו חזק שהייתה על הידיים ועצמה עיניים חזק האם יש לי סיבה לדאגה? ממה נובעת ההתנהגות הזאת? יש משהו שאני יכולה לעשות או צריכה??למי לפנות? אני ממש מוטרדת מהעיניין הזה,ונורא לחוצה חוץ מזה הילדה בריאה, שמחה, חכמה מאוד, מפותחת לגילה ואין שום בעיות אחרות, בבקשה תגיבו

שירני בוקר טוב חג העצמאות הינו חג שהרבה מאוד ילדים "סובלים" ממנו . ילדתך נמצאת בגיל שעדיין אינה יכולה להבין את משמעות החג כמובן אך גם בשלב בו עודף גרויים חזקים נעשה מפחיד עקב אי יכולתה בגיל זה, לסנן ולהבין את כל מה שהיא רואה, שומעת, מריחה ומרגישה. המון האדם, הצפיפות הרעש, אינם קלים לעיבוד בגיל זה. כמו כן רעש הזיקוקים הינו מפחיד ביותר עד כדי טראומטי במקרים מסויימים לפעוטות. עצימת העיניים של ביתך היא טבעית ונורמאלית לדעתי. ילדים בגיל זה חווים את הניתוק ממקור הרעש, או הפחד ע"י עצימת העיניים, "אני לא רואה אותכם אז גם אתם לא רואים אותי ולא תוכלו להפחיד אותי"."אני לא רואה אותכם, משמע אתם לא קיימים". אני לא חושבת שיש מקום להילחץ מתגובה זו. עשיתם נכון כאשר הרחקתם אותה ממקור הפחד ועכשיו תנו לה תמיכה וביטחוןכדי להחזיר את החיים למסלולם, כפי שתארת שאתם עושים. בברכה אריאלה

שלום שירן, אני מסכימה מאד עם מה שכתבה לך אריאלה (תודה, אריאלה, תבואי כל יום... :-)) ברצוני לחדד משהו נוסף. ניסיתי לתאר לעצמי את המנוסה המבוהלת שלכם מאתר הזיקוקים, כאשר את בוכה, ואז, כולכם מנסים למחוק את הזעזוע באמצעות פעולות משונות כמו גן שעשועים באמצע הלילה, הפעלת קלטת, וכ', וחשבתי לעצמי האם כל הניסיונות הללו אכן השיגו את מטרתם, או שמא הגבירו את הלחץ. לא ברור. ברצוני להדגיש שוב, שאנחנו ההורים אחראיים במידה רבה לאופן בו ילדינו חווים את העולם כמסוכן ומאיים, או ידידותי ונינוח. גם אם הילדה נחשפה לזמן מה ל'בומים' החזקים של הזיקוקים (שאכן מפחידים מאד ילדים רבים), תגובה רגועה ושקטה של ההורים יכולה למתן את עוצמת התגובה הרגשית של הילדה. כאשר אנחנו מגיבים ב"עשיית-יתר" (over doing), בבהלה, אשמה, בכי, או אפילו ניסיונות עצומים להרגיע, הילדים שלנו מפרשים את המצב כחמור ומסוכן יותר ממה שהוא באמת, מה שעלול להחריף את תגובותיהם. כרגע, גם אני מצטרפת להמלצתה של אריאלה, ומציעה להירגע ולעבור לנו?ח... בשמחות ליאת

אני מאוד מתלבטת איך עלי לנהוג עם בני בן ה-14. לפני כ 3 שנים נפרדנו-אביו ואני ובני קיבל זאת מאוד קשה. בתחילה היה חשוף להשמצות של אביו נגדי ולהסתה קשה והזדהה עם אביו. בתקופה זו מאוד כעס עלי, הפסיק ללמוד והפנה אלי כעס.בחודשים האחרונים אני מוכן לבקר את אביו, והוא נתון למצבי רוח משתנים. לפעמים רגוע ,נינוח ומשתף ולפעמים סגור . רוב הזמן מעדיף לצפות בטלויזיה במקום לצאת לעיסוקים מחוץ לבית. לאחרונה מסרב ללכת לבית הספר, כועס ואינו מדבר עמי, ער בלילות וישן בימים ומזניח את עצמו ואת סביבתו. אני מודאגת ואני יודעת איך להתנהל איתו. כשאני פונה אליו אינו עונה או שעונה בכעס. אשמח אם תכוונו אותי- מה עלי לעשות? תודה:ס.מ

שלום רב, לתחושתי, בנך נתון במצוקה כבר זמן רב, ולא ציינת האם הוא קיבל בעבר עזרה כלשהי. ילדי גירושין מוגדרים כקבוצת סיכון, וכדי להפחית את הסיכונים לבעיות רגשיות וקשיי תפקוד, חשוב שתהיה להם (גם אחרי הגירושין) מסגרת משפחתית יציבה ככל האפשר ודמויות הוריות סמכותיות ונוסכות ביטחון. יתכן שמצבי הרוח המשתנים וההזנחה שאת מתארת הם חלק מסערות הגיל הנורמטיביות, ובכל זאת, לאור מה שתיארת כרקע, זה מעורר דאגה. אני ממליצה לפנות ליועצת ביה"ס, ולבקש את סיועה כהתערבות 'טיפולית' ראשונית. במקביל, הייתי עושה מאמץ להיעזר בפסיכולוג קליני של ילדים ונוער, שיוכל לתת מענה רגשי לילד שלך, ולצד זה להדריך אותך ואת אביו של הילד כיצד לזנוח את המאבקים והכעסים ההדדיים, ולשתף פעולה לטובת הבן. עד אז, נסי להימנע מרחמים, ולעמוד על כך שבנך יגיע באופן סדיר לביה"ס. נצלי את הרגעים בהם הוא נינוח ו'תקשורתי', והביעי את דאגתך הכנה באוזניו. גלי נכונות לתמוך ולסייע באופן הנכון לו, אך הדגישי שלא תסכימי לעמוד מנגד ולראות אותו נשמט. עם או בלי קשר לנסיבות הפרטיות שלכם, אני ממליצה לך מאד להיעזר בספרות הענפה הקיימת כיום בנושא תקשורת עם מתבגרים, גם כדי להבין את מה שעובר עליו וגם כדי לעדכן את דפוסי התקשורת ביניכם, כך שיתאימו לסטטוס החדש שלו כמתבגר. בהצלחה ליאת

בתי בת חצי שנה אמורה להכניס אותה למשפחתון שבה מטפלת אחת עם 5 ילדים בני שנה עד שנתיים.כולם הולכים, זה עד ספטמבר ואז נשארת רק ילדה אחת בת שנה (היא יכולה לקבל עוד 3 ,מקסימום 5 ילדים) הם 6 זמנית עד ספטמבר. מעבר לחשש שלי שהילדים יעלו עליה כשהיא שוכבת על השטיח אני חוששת שלא תקבל מספיק תשומת לב . האופציה השנייה היא לתת לאימי לשמור פעמיים בשבוע, לחמתי עוד פעם או פעמיים ויום או יומיים למטפלת, עד ספטמבר. בספטמבר תכנס באופן מלא למטפלת. יש לציין שבכל מקרה באוגוסט היא עובדת רק שבוע. מה לעשות?

ליאת שלום התלבטותך הינה מובנת מאוד. להיפרד מתינוקת בת חצי שנה למשך יום שלם זה מאוד קשה, על אחת כמה וכמה כאשר לא בטוחים מה נכון לעשות ומה לא. לדעתי ומנסיוני נראה לי נכון יותר להשאיר אותה עד ספטמבר במסגרת הטיפול האישי (סבתות, מטפלת..) ולהכניס אותה רק בספטמבר למסגרת של גן/ משפחתון. כמו כן נראה לי שחשוב מאוד לראות שגילאי הילדים יהיו קרובים וכן שיהיו מספר אנשי צוות. לטעמי תינוקת יחידה בת חצי שנה עם ילדים בני שנה- שנתיים זה לא דבר כל כך מומלץ, לאור זה שיש רק מטפלת אחת. תינוקת בת חצי שנה עדיין צריכה שיאכילו אותה על הידיים, שיקדישו לה יותר תשומת לב וכאשר יש רק מטפלת אחת זה בלתי אפשרי לעשות זאת. במקרה שתארת נראה לי שכל הילדים יצאו מופסדים, הן הגדולים והן התינוקת שלך. בברכה אריאה

שלום ליאת, מסכימה עם כל מילה שכתבה לך אריאלה (המאד מקצועית ומנוסה בעצמה!). גם בעיני סבתות עדיפות על מסגרת שאינה מתאימה משום בחינה. כרגע בתך זקוקה לטיפול ותשומת לב מלאים, והתכנים המעסיקים ילדים בני שנה וחצי ושנתיים אינם רלוונטיים לגביה כלל וכלל. בברכה ליאת