פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום אני אם לילד בן 6 שעושה קקי בתחתונים ואני מאוד מתוסכלת מיזה. הילד עושה בן 8 12 פעמים ביום בתחתונים ורק אחרי שבוע הוא ניכנס פעם אחת לשירותים אשמח לקבל עזרה בנושא בכבוד רב רוחה

שלום רוחה, אני מציעה לך לחפש חומר קריאה בגוגל, תחת מילת החיפוש "אנקופרזיס" או "הצטאות", וללוד מעט יותר על התופעה שאת חווה. קשה לי להאמין שאוכל לסייע לך בדרך של עצה קצרה כאן בפורום. בעיה של הצטאות, בעיקר כשהיא מתרחשת בגיל שש, כבר נושאת עמה השלכות משמעותיות על מערכות היחסים של הילד עם הוריו ועם בני גילו, ויש לטפל בכך ברגישות וביסודיות בצורה מקצועית. אני ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, ולבקש עזרה הן בטיפול פרטני-רגשי לילד, והן בהדרכת הורים. עד אז, נסי למתן את תגובותייך, ולא לכעוס על בנך (למרות התסכול המובן). הביעי את בטחונך בכך שבסופו של דבר הוא ילמד לשלוט בקקי, ולהישאר נקי כשאר בני גילו. בהצלחה ליאת

שלום- מהו הגיל האופייני הממוצע, שבנים ילדים יכולים לפתח רגש ואהבה כלפי בנות? אני יודעת שבגיל קטן הם משחקים בקבוצות של בנים ובנות, מתי הם מתחילים להתערבב ולשחק יחד הבנים והבנות?

שלם סיגי, רגש ואהבה יכולים להופיע בכל גיל, אך הביטוי שלהם יהיה שונה בכל שלב התפתחותי. בגיל הגן ייתכנו משחקים 'מעורבים' עם העדפה הולכת וגדלה בהדרגה לבני אותו המין. בגיל ביה"ס היסודי (גיל החביון), ילדים וילדות נוטים לבלות ולשחק עם בני מינם, וגם אם קיימת התעניינות בבני המין השני, היא מוצנעת יחסית, ומקבלת ביטוי מתון. בתחילת גיל ההתבגרות (בערך בכניסה לחטיבת הביניים) ההתעניינות בבני/בנות המין השני גוברת, הופכת להיות לגיטימית, והבילוי המשותף הופך יותר ויותר טבעי ורווח. בגיל זה קשה לדבר על "משחק משותף" אלא על פעילויות משותפות כמו מסיבות, יציאות משותפות לבילוי מחוץ לבית, פעילויות בתנועת הנוער, ומפגשים חברתיים דומים, המכינים את הקרקע למערכות יחסים זוגיות. בברכה ליאת

ליאת שלום- אני מאוד מתעניינת לגבי בני בן קרוב לתשע. הוא מאוד עדין ורגיש והייתי אומרת גם חסר ביטחון. לעומת זאת הוא נמשך אך ורק לדברים והעיסוקים של המגדר שלו. הוא מאוד חברותי ומקובל. הוא בדרך כלל משחק עם חבריו אך לפעמים גם עם בנות. לאחרונה התארחה אצלנו אחייניתו שהיא בגילו והוא מאוד התלהב מזה . זה לא קורה הרבה אבל שמתי לב כי לפעמים הוא עזב את חבריו ורצה לשחק איתה ולהיות איתה. אני לא יודעת איך לראות את זה אבל האם עלי לחשוד שיש משהו בהתפתחותו המינית?. יכול להיות שהוא התאהב בה או שיכול להיות שהוא מעדיף פתאום משחק עם בנות מאשר עם חבריו? אגב זה מקרה יחיד . האם בגיל כזה יכולים לפתח רגשות ולהתאהב? האם בגיל כזה מקובל לשחק בקבוצות, כלומר בנים לחוד ובנות לחוד? אגב הוא מעריץ זמר מסויים, צעיר, שלמעשה קבוצת המעריצות שלו הן בנות בעיקר. כמו שאמרתי לא שמתי לב מעולם שהוא נמשך לדברים או משחקים של בנות או משהו הקשור למגדר השני,האם משיכה למשחקי בנות מתבטאת בכך שלדוגמא, כאשר יש קופסא של משחקים ובהם משחקי בנים ובנות אז הבן יבחר לשחק לרוב במשחקי הבנות, וכנ"ל בתחפושות וכד'- כי זה לא הכיוון שלו, הוא העדיף תמיד משחקי בנים, חוגים של בנים, תחפושות של בנים וכו'. מה דעתך?

שלום רב, אני זוכרת את פניותייך הקודמות, ותשובתי נותרת כשהייתה: ההתנהגויות שאת מתארת אינן מעידות - כשלעצמן - על נטיות הומוסקסואליות בעתיד. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע בשלב זה על נטיות אלה (אם קיימות), אין לך מה לעשות מלבד לאהוב ולקבל את בנך כפי שהוא. כאמור, עדינות וחוסר ביטחון אינם מבשרים בהכרח נטייה מינית, וכך גם הערצת זמרים ואמנים מכל מין שהוא. בברכה ליאת

ליאת שלום. תודה רבה על תשובתך. ללא ספק אקבל את בני בכול תנאי יהיו נטיותיו אשר יהיו. השאלה שלי הנוספת היא מה ניתן לעשות כדי להחדיר לילד ביטחון? מה מומלץ לעשות, איזה חוגים, טיפולים וכול דבר שניתן לעשות ובלבד שהילד יקבל ביטחון. אשמח לתשובתך

היי ליאת אני פונה אלייך בשנית עם בעיה שנוגעת לילד הבכור שלי בן 9. אנחנו גרים באזור הדרום וחווינו את כל האזעקות והגראדים וכתוצאה מכל לבני יש פחדים והוא מתעורר בלילה ומקש שנשב לצידו , גם לפני ההרדמות הוא מבקש מאיתנו שנשב במחשב עד שיירדם. שאלתי היא האם כאשר הוא מתעורר בלילה ומבקש לישון איתנו או שמישהו יישן לצידו יש לעשות כך או לפנות לעזרה מקצועית? יש לציין כי במלחמת עופרת ייצוקה הבעיה היתה דומה אך עם הזמן עברה לבדה אך בינתיים עד שהבעיה תחלוף מה לעשות בלילות ?

שלום לאה, לפחדים של בנך יש מרכיב מציאותי מאד, ולכן יש להתייחס אליהם כאל תגובה תואמת ונורמלית לנסיבות שנכפו עליכם. כיום אנחנו כבר יודעים שנוכחות קרובה ורגועה של הורים, יכולה לסייע לילדים להתמודד כמעט עם כל איום, ולכן יש סיכוי שהחרדות יחלפו גם ללא טיפול. עם זאת, בעיקר בשל הקושי והלחץ המתמשך גם על המבוגרים באזורי העימות (לבי איתכם), יתכן שסיועו של איש מקצוע יתקבל בברכה ויחזק את כולכם. תהיה החלטתכם אשר תהיה, בינתיים אני מציעה להיענות למצוקה הלילית של הילד, אך להשתדל ככל האפשר שהנוכחות המנחמת שלכם תהיה לצד מיטתו בחדרו, ולא במיטת ההורים. החזיקו מעמד ליאת

שלום רציתי לשתף בסיפור קטן מקווה שתוכלו לעזור יש לי חבר חדש מזה כחודשיים וחצי אנחנו לא שוכבים או מקיימים יחסי מין,כיוון שאני בחורה "שמורה" ועד החתונה לא מתכוונת לעשות זאת, מה שכן,ישנים ביחד כאשר הוא בא אלי אחת לאיזה חודש לישון, בכל פעם שהבחור בא לחבק אותי,או לשכב איתי(עם בגדים כמובן), אני שומעת נשימות עמוקות וארוכות וקצב לב מואץ, האים הדבר הזה טבעי?או שחלילה יש בעיה? אמרו לי שקצב לב מואץ ונשימות מואצות מעידים על חרדה חברתית, האים זה נכון? ודבר אחרון,מתביישת ומרגישה מובכת אך בכל זאת לא אהסס פה בפורום, כששכב עלי פעם אחת ומייד ירד,הרגשתי שנוסף לקצב מואץ ודופק מואץ ונשימות עמוקות,גם האיבר שלו מעין זז, אין קשר לאימפוטנציה נכון? יחסי מין אפילו אם עם בגדים בתור התחלה לפני חתונה,מלווים ב3 הדברים האלה שאמרתי? לא מן הנורמל? תודהר בה לדר וסליחה על ההבכה, אולי זה לא מתאים לפורום-לא ידעתי את מי לשאול בתודה מראש יסמין

שלום יסמין, שום דבר ממה שתיארת לא נשמע בלתי רגיל או בלתי נורמלי בסיטואציה הזו. תהני ליאת

שלום, אני מבקשת המלצה לפסיכולוג ילדים מומלץ באיזור נתניה/רעננה/חדרה. תודה

ומהי כתובת המייל האישי שלך? אנא צרפי אותו *לגוף ההודעה* כדי שהקוראים יוכלו לראותה.

[email protected]

יש לי שני ילדים בן 3.5 ובת 5.3 ביתי מאוד תלותית לא נרדמת בלעדיי תמיד צריכה ליווי לשירותים לא הולכת למקומות בבית לבד ובאמצע הלילה מגיעה אליי למיטה מס פעמים אם אני מתקלחת היא נכנסת למקלחת אחריי אם אני הולכת לשירותים גם כן עם הבן זה לא כך הוא צופה בטלויזיה לבד משחק במשחקים לבדו והולך בעצמו לשירותים. מה לעשות

שלום איילת, נראה שבתך הפכה ל'צל' שלך, מה שמקשה עליה לפתח תחושת נפרדות ועצמאות. התשובה ה'פשוטה' הראשונה שעולה בדעתי בתגובה לשאלתך "מה לעשות?", היא לומר לך "אל תאפשרי זאת. כנסי למקלחת בעצמך, סגרי את הדלת, ואל תרשי לה להיכנס למיטתך בלילה". מצד שני, כך אני מסיקה, לו יכולת לעשות זאת בעצמך הרי שכבר מזמן היית אדם חופשי. לפעמים, הדרכה והכוונה של איש מקצוע נחוצה כדי לחזק את ההורה המתלבט, לספק לו את הרציונל הפסיכולוגי ואת ההבנה הנוגעת לתהליכים, וגם את הכוח לבצע. אני ממליצה לך מאד על שתיים-שלוש פגישות עפ פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לעמוד מול התובענות של הילדה, מתוך היענות אמפתית לקשיים שלה, אך מבלי להשתעבד להם על חשבון איכות חייכם. מה את אומרת? ליאת

ראשית תודה על התשובה, האם תוכלי להמליץ לנו על פסיכולוג מאזור הדרום , רצוי מאשקלון אם תוכלי??

למה הכוונה לקות למידה ממקור אורגני?

שלום דוד, מקור אורגני, הכוונה שמקורו בגוף, באנטומיה או בכימיה שלו. קשיי קשב וריכוז, למשל, יכולים להיות קשורים למקור אורגני (למשל פגם מזערי במוח) או ממקור רגשי (קשיים בדימוי העצמי, דיכאון, חרדה, נסיבות משפחתיות, וכד'). ליאת

בני נמצא בראשית גיל ההתבגרות וניראה כי הוא בודק את הגבולות בעיקר עם אבין המגלה נוקשות לעיתים קרובות. למשל כאשר בני לא סיים לאכול אביו התעקש על כך שיסיים ואז החלו עימותים ביניהם שבמהלכם פלט בני: תסיים אתה את האוכל. אביו כעס מאוד וסילק אותו לחדר. ניראה אביו מתקשה להתנהל מול ילד אשר בודק גבולות, לא מוכן לקבל המריית פה והתחצפות, ומאידך ילד, המנסה לבנות את זהותו, מה לעשות במצב כזה? בעיקר לאור העובדה שאביו בטוח שהוא נוהג בדרך הנכונה?

שלום אנדריאנה, מבלי להיכנס כרגע לשאלה האם ועד כמה צריך לאפשר "המריית פה והתחצפות" (כפי שקראת לזה), אני חושבת שכהורים למתבגרים עלינו לעדכן ולהגמיש את עמדותינו החינוכיות, לפחות ברמת הפרקטיקה. אם את מרגישה שקיימיפ פערים משמעותיים בינך לבין בעלך בכל הנוגע לאופי הצבת הגבולות, אני ממליצה על השקעה משותפת, כמו השתתפות בהרצאות הדרכה הורית, קניית ספר העוסק ביחסי הורים-מתבגרים, קריאה משותפת באינטרנט, התייעצות עם הורים אחרים בחוג החברתי שלכם, עד ליצירת עמדה הורית מגובשת. שימי לב, בעמדה מגובשת לא מוכרחים להסכים על כל דבר, מלבד ביצירת תשתית של הבנה עקרונית, בתוכה ובמסגרתה כל אחד מההורים יכול לפעול עפ"י סגנונו ואופיו. בעיני יש משהו נכון בכך שההורים מעט שונים זה מזה בגישותיהם, ובכך חוסכים מהילד תחושת אין מוצא. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 6 שעבר אבחון פסיכולוגי לגבבי השארות שנה נוספת בגן חובה. הוא ילד אפריל 2005 ועקב גילו ובגלל שהאבחון העיד על כך שהוא ממוצע לגילו בידע ובשאר הנתונים הוחלט להעלותו לכיתה א , ולמרות שהאינטואיציה האמהית שבי אומרת לי להשאירו בגן החלטתי לעלות אותו ולעזור לו הן מבחינת הבשלות והן בידע בעזרת מורה. יש דבר אחד שהפסיכולוגית אמרה לי וזה מדיר שינה מעיניי שהילד שלי סובל מחוסר זיהוי מיני לטענתה וזאת ע''פ התבוננות של שעה בילד ישנם תנועות שהוא עושה שמחקות תנועות של בנות ולדבריה אני צריכה דחוף לטפל בזה . הוא ילד חביב וחברותי שאוהב מאוד לשחק עם חברים ונכון גם בפינת בובות וגם עם בנות היא טענה שאני צריכה דחוף לקחת אותו לפסיכולוג קליני ולטפל בו האם לדעתך בגיל הזה זה מצריך טיפול מקצועי ? האם זה יהיה נכון להפסיק לו חברויות עם בנות ולהפגישו רק עם בנים?

שלום לאה, התנהגויות נוגדות-מגדר יכולות להופיע אצל ילדים, ולרמז (אם כי לא תמיד ולא בהכרח) על בלבול בזהות המגדרית. אני לא מבינה את ההמלצה להגיע דחוף(?) לפסיכולוג קליני, לפחות כל עוד אנו מדברים על התופעות שתיארת. אם הילד שלך נמצא במצוקה וסובל, את כמובן חייבת להתערב ולסייע לו. אך אם הילד שלך נינוח ומאושר, משחק עם בנות ועם בובות, זו אינה סיבה לפנות לטיפול, מה גם שאין אפשרות ואין טעם לשנות נטיות אלה. לכל היותר אפשר להצניען כדי שלא יחווה לעג או ביקורת מהסביבה החברתית שלו. אני מציעה לנסות לעודד (כל ילד) לפעילויות התואמות את מינו, אך לאפשר לו מרחב התנסות עשיר ומגוון, מתוך כבוד והכלה לבחירותיו ונטיותיו, יהיו אשר יהיו. בברכה ליאת

שלום רב בני בן ה12, ילד מקסים, חכם, חביב במיוחד על חבריו ותלמיד טוב. בשנה האחרונה הוא מושפע מילד בכתה, המשפיע עליו בהתנהגות ובלימודים, בני מחקה אותו וזה גורם לו לירידה בלימודים ובהתנהגות בכתה כולל התחצפות למורה. בני תמיד היה תלמיד מצטיין ואהוד על המורות. הילד שמשפיע עליו הוא חברו הטוב, וכמה שאני מנסה להרחיק אותו ממנו או להסביר לו שהחברות לא טובה לו ומשפיע עליו לרעה. אני לא יודעת אם ההתנהגות שלו נקראת התפרצות זעם לכן רציתי להתייעץ איתך מה לעשות.התנהגות שלו בזמן כעס לדוגמא: חוסר סבלנות, עונה בהתחצפות, הרמת קול, או לדוגמא שאם מתחילים איתו במכה אפילו קטנה ע"י חבר או חברה מהכתה הוא מסתער במכות וקשה לו לשלוט בעצמו באותו רגע ואחרי 10 דקות הוא ירגע. קשה לו לווסת התפרצות כלומר להחזיק את עצמו מבלי להשיב מכה

שלום שירה, ההתנהגות שאת מתארת נשמעת קשורה לקושי בוויסות רגשות, ובדר"כ לא מדובר בהשפעה זמנית או חיקוי של אדם אחר, אלא בקושי טמפרמנטלי מולד, שחשוב לתת לו מענה מגיל צעיר. ילד (או מתבגר) שמתקשה לשלוט בזעם שלו ופועל באלימות, חייב ללמוד (לפני הכל) לזהות את רגשותיו, ללמוד לקרוא בזמן רמזים לעלייה ברמת העוררות שלו, ולתרגל מצבים בעייתיים כדי להרחיב את רפרטואר התגובות שלו, כדי להפחית את הסיכוי לפעול בדרך הרסנית או אלימה. להורים יש תפקיד חשוב בתהליך הזה, שראשיתו בהצבת גבולות נאותה בבית, וחשיפתו של הילד למצבי תסכול ואכזבה. במצב העניינים כרגע, אני בספק אם תצליחו לעשות זאת ללא הכוונה של איש מקצוע. לדעתי, מה שנכון כרגע, זה טיפול רגשי לילד שלכם, שילווה בהדרכת הורים. את, כמובן, מוזמנת לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא עוד על דרכים להציב גבולות בבית באופן יעיל. בברכה ליאת

שלום רב. אני ביצעתי מחקר על ילדים בוגרים להורים גרושים . שזו אוכלוסייה שממש על בשרה חווה פוסט טראומה. ההשערה שלי שככל שרמת דכדוך נמוכה יותר כך צמיחה פוסט-טראומטית בעקבות גירושי הורים תהיה גבוהה יותר לא אוששה. בחנתי את הקשר בהתייחס למרכיבים השונים של פוסט-טראומטיים ובחלק מצאתי אפילו קשרים חיוביים- כלומר ככל שרמת דכדוך הייתה גבוהה יותר כך הצמיחה בהיבטים האלה הייתה גבוהה יותר. הקשרים היו די חלשים. השערת האינטראקציה לא אוששה גם כן, היא יצאה מנקודת הנחה שיהיה קשר שלילי בין רמת דכדוך לצמיחה פוסט-טראומוטית וכפי שרשמתי בסעיף 2 הנחה זאת לא נתמכה. אני לא מצליחה להבין למה יצאו לי תוצאות הנ"ל. אני חשבתי שככל שילדים בוגרים להורים גרושים חווים צמיחה הם גם יהיו בעלי דכדוך כללי נמוך. אולי אני לא מבינה משהו. אולי במציאות הכל להיפך. מי שחווה צמיחה הוא בעל דכדוך כללי גבוה. בבקשה עזרו לי להבין . כי אני ממש בהלם מהתוצאות. תודה רבה מראש לכל משיב.

שלום חוקרת, קשה לי להתייחס לשאלתך המאתגרת, בין היתר בשל הקושי שלי להבין היטב את משתני המחקר שלך. איני מבינה למה את מתכוונת (ואיך מדדת) "רמת דכדוך" ו"צמיחה פוסט-טראומטית". את מדברת על שני משתנים כלליים מאד, ויתכן שהבעייתיות בתוצאות נובעת (גם) מהגדרת המשתנים. ליאת

יש לי בן בכיתה ט אשר מדבר על מחשבות אלימות שתוקפות אותו ללא הרף. הוא מספר שבכל הזדמנות שהוא נמצא עם אנשים, ילדים וכו' הוא מתכנן כיצד לפגוע בהם, להרוג אותם. גם כשאיננו מתרועע עם אנשים הוא חושב כיצד למשל להפיל משהוא שיושב לידו מהצוק. או לדוגמא , הוא חושב איך הוא נותן אגרוף בפרצוף לאנשים. הוא כמובן מספר שהוא שולט בעצמו ועד כה לא עשה מאומה ולא פגע באף אחד. אך לאחרונה מחשבות אלה מציפות אותו. יותר מכך: הוא סיפר כי לאחרונה הוא מגלה עניין בנשים מבוגות ממנו, לאחר שחשף בפניי את הסיפור של ביצוע מעשה סדום של בן זוגי בו בגיל 3. למותר לציין כי בני לא מרוכז בלימודים, נעדר הרבה מבית הספר והוא מספר לי שרוב הזמן אינני קשובה אליו ועסוקה בעצמי. מה לעשות?

שלום שושנה, המידע המועט שמסרת כאן מסתיר מאחריו סיפור קשה ועצוב, שכנראה מעיק על בנך זמן רב. לעיתים, חומרים תוך נפשיים מודחקים, מתפרצים אל חיינו ומציפים, עד כדי תחושת אי-ספיקה רגשית. כרגע, אני חושבת שעלייך לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולאפשר לבנך לקבל עזרה נפשית בהקדם. כשהיה קטן, ונפגע ע"י בן זוגך, לא הצלחת לגלות זאת ולעזור לו. כרגע, התעלמות נוספת ממצבו עלולה להיחוות כשחזור של הטראומה המוקדמת (שוב לא רואים מה קורה לי וכמה קשה לי). פני ללא דיחוי לאיש מקצוע, ועזרי לבנך. בברכה ליאת

האם נכון להגדיר שיש לאם חרדת נטישה של ילדיה הבוגרים? או שאולי מושג זה נכון רק לתינוקות בני 6-8 חודשים -חרדת נטישת האם?

שלום דינה, פרידות ואובדנים הם חלק מחייו של אדם לאורך מעגל החיים כולו. אין ספק שתופעת "עזיבת הקן" עלולה לעורר חרדה, תחושות אובדן ואפילו אבל אצל ההורה שנותר בקן הריק. הבשורה הטובה היא, שהבהלה הזמנית הזו יכולה לדחוף את ההורים המבוגרים לעשייה חדשה שתמלא את החלל, ותכניס לחייהם התרגשויות ומשמעות חדשה, שאינה תלויה בנוכחותם של הילדים. אשמח אם תוכלי לכתוב מעט יותר על הנסיבות שהביאו אותך לשאול את שאלתך. בברכה ליאת

שלום שרון, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. אם תהיי מעט יותר ספציפית באזור המגורים, אולי גם אני אוכל לסייע בהפנייה. בהצלחה ליאת

אני אמא לילדה בת 16. ילדה חיובית מאוד, תורמת לדיון בכיתה, חכמה, בבית מאוד עצמאית מגיל צעיר. היום בשיחה עם ביתי ועם המורה למתמטיקה, ניצבתי חסרת אונים: המורה עושה רושם מאוד ברור של מורה קר, נצמד לחוקים ולתקנון, דורש נוכחות וסדר מופתי. וביתי לא מצליחה להסתדר איתו כי הוא נתפס עבורה כדמות מאוד נוקשה וסמכותית שלא מתגמשת כלל. היא מאוד מצליחה להסתדר עם המורים האחרים, מקובלת עליהם ואהובה עליהם. אך עם המורה הזה נוצר מחסום כלשהו שאיננה מצליחה לפרוץ אותו, אפילו ברמה של חשש מן המקצוע עצמו בשל קשיים בינאישיים ספציפיים עם המורה. כאמור למרות יכולות תקשורתיות טובות מאוד שלה. אני מאוד מבינה את המורה ואת דרישותיו, אך יוצא שביתי נעדרה משיעורים אשר בחלקם היה בוחן והמורה כועס על כך מאוד ומקבל בסייגים את האישורים הרפואיים שהיא מציגה לו. זה לא מאפיין אותה כלל להיעדר משיעורים אך, היו בדיקות שהייתה צריכה לעשות שנפלו בשיעור שלו. ביתי מאוד חוששת מפניו ומן הנוקשות שהוא מגלה והוא מצידו רואה רק את ציון המגן שלה ולא יותר בשל ההיצמדות שלו לחוקים. איך לגשר ביניהם? מה לעשות?

שלום לאמא של ימית, את נוגעת בנושא חשוב מאד, שיש לו השלכות עצומות על ההתנהלות של הילדים שלנו בביה"ס ובבית. חיים עומר, בספרו "המאבק באלימות ילדים: התנגדות לא אלימה", מקדיש פרק שלם ומרתק לנושא היחסים בין הורים למורים, ומצביע במיוחד על מצבים בהם הקונפליקט ביניהם פוגע בילדים שלנו, ישירות או בעקיפין. הוא מדגיש את חשיבותו של הכבוד ההדדי וההידברות בין ההורה למורה, לטובת הילד. אני מנצלת את פנייתך, כדי להזמין את קוראי הפורום, הורים ומורים, לקרוא את הפרק הזה (נדמה לי שזה הפרק השישי בספר, וכמובן שהספר כולו מומלץ בה במידה). ולשאלתך- באותו פרק, מדגיש עומר את נושא הכבוד ההדדי בין ההורה למורה. כחלק מאותו כבוד הדדי, נדרש כל אחד מן הצדדים לכבד את ריבוניותו של הצד האחר בתוך זירת הפעילות שלו. ההורים הם הסמכות הבלעדית בגבולות הבית, בעוד המורה והצוות החינוכי הם הסמכות בטריטוריית בית הספר. חדירה שלא בהסכמה של צד אחד לתחום הפעילות והסמכות של עמיתו, כמוה כהפרה בוטה של ריבונותו. ולכן, אני ממליצה לך לשוחח עם בתך, לכבד את רגשותיה כלפי המורה וכלפי המקצוע שהוא מלמד, ועם זאת, לעודד אותה לעשות כמיטב יכולתה כדי לעמוד בדרישותיו של המורה. אני לא בטוחה שעלייך "לגשר ביניהם" כפי שהצגת זאת בשאלתך, אלא רק לתמוך בבתך, להציע לה עזרה עניינית, להכיל את קיטוריה, מתוך שמירה על כבודו, על ריבונותו ועל סמכותו של המורה. אם את סבורה שנעשה עוול כלשהו לילדה (לא הרגשתי אווירה כזאת בדברייך, וזה היה יפה בעיני), תוכלי לשוחח גם עם המורה, לשתף אותו בקשיים של בתך, ולבקש ממנו לעשות ככל יכולתו כדי לסייע לה בדרכו (גם אם זו נדמית בעינייך מעט נוקשה וחסרת פשרות). מניסיוני, מרבית המורים שמחים להיענות ולהירתם לטובת ילד במצוקה, אם הפנייה אליו מכבדת ועניינית ולא מאשימה. מקווה שקצת עזרתי... בהצלחה ליאת

ראשית תודה רבה על תגובתך המהירה לשאלתי הקודמת. ואני פונה אלייך שוב, בשאלה אחרת, וזאת על מנת שאחסוך מעצמי את היסורי מצפון. בני בן ה-14 שסובל ה-ADHD, לא עושה דבר מבחינת הלימודים. הוא לא פותח את התיק. מהרגע שהוא מגיע מבית הספר כל שהוא עושה זה לצפות בטלויזיה, סרטים במחשב, ואייפוד. הוא הסתובב שבוע ימים עם שני קופסאות שימורים בתיק ולא הוציא אותם בתום הטיול. ואפילו לא הבין למה התיק כבד עד שאני ראיתי כשפתחתי את התיק. יש לציין שהוא לומד בחינוך מיוחד ועקב כך הוא איבד את הבטחון העצמי, אין לו היום חברים, הוא לא יוצא מהבית. הוא מבין שזה שהוא נמצא בחינוך מיוחד מקטלג אותו "כמטומטם" לפחות כך הילדים מכנים אותם. אך הוא לא עושה דבר כדי לצאת משם. שתי בנות כבר עברו והוא עדיין שם ועם הציונים שהוא מוציא אין לו סיכוי לצאת. הוא טוען שהוא עצלן. שאם אין לו משהו שיתן לו גמול באותו הרגע זה לא מדרבן אותו להתחיל. הוא מהר מתייאש. והוא לא רואה טעם ללמוד אחרי 7 שעות בבית הספר. זה מבחינתו נראה המון זמן. האם עליי לכפות עליו ללמוד? מאחר ואף שיחה לא עוזרת.

שלום גליה, אני מניחה שכאם לילד בן 14 הסובל מ-ADHD, את כבר מנוסה ומלומדת בנושא, וקראת על ההפרעה וביטוייה השונים, האקדמיים והרגשיים. חשוב מאד לזכור שילדים עם לקות למידה ממקור אורגני לא יכולים "לקחת את עצמם בידיים" כמו שהיינו רוצים לפעמים להאמין, והם מתמודדים עם קושי עצום ואמיתי מאד. יום לימודים של 7 שעות אכן נתפס כנצח בעיניו של ילד עם ADHD, והגיוני מאד שלא יחוש התלהבות וחשק להקדיש זמן נוסף ללמידה בבית. הזמן בו הוא נמצא בביה"ס דורש ממנו השקעת משאבים עצומה, והוא נותר סחוט ומותש מכדי להמשיך ללמוד עוד מרצונו. נדמה לי שבנך הרים ידיים והתייאש, לאו דווקא מלימודיו, אלא מהחוויה המתמדת של מי שמאכזב, שלא מצליח לשנות את גורלו (אם היה יכול היה בוודאי עושה זאת!) ושל מי שנחשב עצלן וחסר מוטיבציה. אני מציעה שבמקום לנזוף בו ולכפות עליו לעשות משהו שהוא ממילא לא יכול, מוטב לשבח אותו על המאמצים שהוא *כן* עושה, להציב בפניו מטרות ריאליות וברות-השגה כדי שיצבור חוויות של הצלחה ויכולת, ולעזור לו במטלות הדורשות התארגנות. בעיני, יש לשקול פניה לטיפול רגשי, שיסייע בשיקום הדימוי העצמי והביטחון העצמי, ואשר ילו?וה גם בהדרכת הורים. בהצלחה ליאת

איך מספרים לילד בן 4 על מוות של סבא?

בעברית פשוטה! לילדים בני ארבע כבר יש מושג בסיסי על המוות, והם בהחלט יכולים להבין הסבר פשוט על מותו של סבא. מאחר וממילא קשה להסתיר אירוע כה משמעותי בחיי המשפחה, ובוודאי שקשה (אם לא בלתי אפשרי) להסתיר את התגובות הרגשיות והעצב הגדול, מוטב לומר לילד את האמת כפשוטה. "סבא היה חולה/זקן, ומת. עכשיו הוא כבר לא מרגיש כלום, ולא כואב לו שום דבר. אנחנו עצובים ובוכים, כי אהבנו אותו מאד. סבא לא יחזור יותר, כי מי שמת לא חוזר, אבל נשארו לנו תמונות שלו וזיכרונות מכל מיני דברים שעשינו יחד איתו". השתדלו להימנע מאמירות משונות על עלייה לשמיים או הגעה לגן עדן. ילדים קטנים אינם מבינים רעיונות מופשטים כאלו. נסו להימנע מגודש של פרטים מיותרים, והשתדלו לכוון בתשובותיכם רק למה שהוא באמת שואל. משתתפת בצערכם! ליאת

נכדי בן השנתיים פתח בחודשים האחרונים פחדים מרעשים, המתבטאים בשאלה "מה זה הרעש הזה" האמת מדובר ברעשים אמיתיים, שבדרך כלל אנו לא מתייחסים אליהם, דוגמה רעש מקרר ,מעבד מזון שואב אבק ,אוירון וכדומה.על פי הבנתי בגיל כזה לא נראה לי ,שצריך להבהל מקולות כאלה של יום יום אולי רק בפעם הראשונה לא בבאות.שאלתי היא ,האם זה נורמלי בגיל זה?האם דורש התייחסות מקצועית ואיזה?המון תודה על העזרה!!!!!

שלום ציפי, יש ילדים המגלים רגישות רבה יותר לרעשיים, או כחלק מדריכות או עירנות-יתר, או כחלק מבעיה של רגישות אודיטורית. ברוב המקרים התופעה חולפת עם הגיל, ואינה דורשת התייחסות מיוחדת. בדר"כ גישה עניינית ("זה רק המקרר") ומרגיעה מספיקה, כמו גם התחשבות בסיסית בילד, ו-וויתור על מצבים/אירועים עתירי דציבלים. בברכה ליאת

בוקר טוב, ביתי בת 3 שנים ועשרה חודשים גמולה כבר מגיל שנתיים. הגמילה חלקית בלילה נהגתי לשים לה טיטול מאחר והיא המשיכה לאכול בקבוק. לפני כשנה סיימה עם הבקבוק, אך עדיין היתה קמה עם טיטול ספוג. לפני כחצי שנה הפסקנו עם הטיטול גם בלילה,היא עושה פיפי במיטה, לא מצליחה לקום ולגשת לשירותים, מה את מציעה לעשות?

שלום זיו, יש ילדים שגמילת הלילה שלהם מתעכבת הרבה מעבר לזמן הגמילה ביום. זה חלק מתהליך נורמלי, שכן הילד הישן מתקשה לעיתים לזהות את האיתותים מהשלפוחית המלאה, ומרטיב בלי להרגיש. מאחר ומדובר בהרטבה ראשונית (ולא בנסיגה לאחר גמילה), אין להתייחס לכך כאל בעיה פסיכולוגית, אלא כבעיה זמנית שתחלוף. בינתיים,נסו להעיר אותה לפיפי לפני שאתם הולכים לישון (זה לא מקדם את התהליך אלא רק חוסך את החלפת המצעים) או להשכיב אותה עם תחתולים. בואו נקווה שהקיץ יביא איתו בשורות טובות בהצלחה ליאת

יש לנו בת מקסימה בגיל 4 עצמאית חריפה, בוגרת מאוד וסופר מתוחכמת. לפני יום ההולדת 4 שהיה לפני שבועיים "הבטיחה" לזרוק את המוצץ לאחר מספר ניסיונות קודמים שלה שלא צלחו להיפטר ממנו (זרקה לפח הכריזה ואחר כך חזרה לאסוף אותו..) בעיקר בגלל הפדיחה בגן מול ילדים אחרים שכבר נגמלו.ובאמת כך היה כאשר זרקנו לה ביום הולדת בטקס ומאז קשה לה מאוד בעיקר בלילה להירדם ומצב הרוח שלה עם התקפי זעם קיצוניים (בהתחלה לא רצתה לדבר על זה ואפילו לא הזכירה את המילה מוצץ, ועכשיו ברגעי קושי מבקשת אותו (שלא לומר מתחננת), התחילה להתגרד בכל הגוף וטוענת ששורף לה בפיפי (בדקנו בקופת חולים ואין לה דלקת בשלפוחית) חיינו אינם חיים בשבועיים האחרונים לפרקים בעיקר בלילה כשהיא עוברת התקפות ממש של "קריז"... וביום יש לה התקפי עצבים שלא היו לה קודם לכן נולדה לה אחות חדשה לפני 5 חודשים שהיא מקבלת ממש מדהים ואוהבת אותה מאוד אך כנראה זה שהבמה לא רק שלה משפיע עליה במיוחד שהאחות הקטנה מתחילה להיות יותר ויותר אינטראקטיבית (אנחנו נותנים לגדולה המון תשומת לב), אתמול איכשהו הגדולה ראתה שיש מוצץ בבית בערב ועבר על כולנו לילה לבן ... אשתי רוצה לתת לה חזרה מוצץ ואני חושש שזה יבטל את מה שעברנו עד כה ויחזיר את התלות שלה במוצץ (יש לה בנוסף סמרטוט "פיצי" שעוזר לה להירדם שאותו השארנו לה) אבל אתמול היה השיא בלילה והיא ממש התחננה למוצץ בעקבות התקלה שראתה אותו מה לעשות ? אנחנו ממש אובדי עצות אם לת לה מה שהיא רוצה (שגם מדאיג אותי שבגלל שהיא כל כך חריפה ונבונה שאולי תלמד שאם תבכה תקבל כל מה שהיא רוצה) אודה לך מראש על עצתך, אנחנו בדילמה קשה

שלום גל, מעתיקה למענך מספר תשובות בנושא הגמילה ממוצץ שנתתי לפניות דומות. אם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן. הנה - * מוצץ משמש עבור ילדים רבים אובייקט מעבר (כלומר, חפץ מנחם ומרגיע, בעיקר בשעות משבר בהן ההורה אינו נגיש - למשל לפני השינה או בזמן פרידה זמנית אחרת). ההחלטה על עיתוי הגמילה צריכה להביא בחשבון את יכולתו של הפעוט לשרוד משברונים קטנים אלה, ואת מערך הכוחות הנפשיים שלו ברגע נתון. לדעתי, שני ילדייך נמצאים עדיין בגיל בו המוצץ יכול להשרות מידה של רוגע ונחמה, ולכן לא בטוח שזה הכרחי, בעיקר על רקע העובדה שהם נרדמים מתוך בכי גדול. אם את מתעקשת על סילוק המוצצים, נסי להישאר זמינה וקרובה יותר אליהם, בעיקר בשעה השברירית של ההשכבה לישון. * נדמה לי שהוא אומר שקשה לו כרגע, ושהוא היה מעדיף להחזיר את המוצץ. אני מציעה לתקף ולשקף את הקושי ("אתה צודק, זה נורא קשה לוותר על מוצץ כשכל כך צריכים אותו. אנחנו רואים שאתה מתאמץ מאד, וגאים בך על זה"), ולהבטיח שבעוד זמן מה יהיה באמת קל יותר. בעיני, אפשר להתיר לו להשתמש במוצץ כשהוא במיטה, לפני השינה, ולנסות להגיע איתו להסכם שמחוץ למיטה הוא בלי. בגמילה, כמו בגמילה, יש גם ימים קשים... החזיקו מעמד * עקרונית, יש שתי גישות בנושא הגמילה. האחת ("זבנג וגמרנו") כרוכה בפרידה חד פעמית כואבת ובלתי נמנעת, שתאלץ את הילדה להתמודד עם אובדנו של המוצץ ולסבול במשך כמה ימים סבל גדול. השנייה, מאפשרת לילדה להמשיך ולקבוע בכוחות עצמה על כמה "זמן-מוצץ" תהיה מוכנה לוותר במשך היום. אני שייכת לאסכולה השנייה, וממליצה לנסות להעזר בשיטת הפרסים והתגמולים (קצת שוחד תמיד עובד), ולצ'פר אותה על כל וויתור חדש (למשל וויתור כליל על מוצץ בשעות שאינן לילה). כרגע, יש לכם ידיד טבעי (הבושה) שמניע אותה לוויתורים, ואני מאמינה שהוא ימשיך להיות לעזר בעתיד, כשיגיעו חברות לישון אצלה, או כשתלך למסיבות פיג'מות אצל חברות. יש, כמובן, גם את דרך הביניים, כאשר הרצון והמוטיבציה יהיו שלה, והמוצץ יעלם בבת אחת כחלק מהחלטה משותפת שלכם ושלה. אז, כצפוי, תצטרכו לעזור לה לעבור את הימים הקשים. נסי להעלות מדי פעם את האופציה הזו, ולהמתין לנכונות. * כמו שאת ודאי יודעת, גמילה ב'זבנג' ביוזמת ההורים שונה מהותית מגמילה הדרגתית הנעשית על דעת הילד ובקצב שלו. לכל אחת מהגישות יש יתרונות וחסרונות, אך בכל מקרה אתם כבר מעבר לשיקול הזה, והניתוק נעשה. כרגע, מאחר ועברו מספר חודשים מאז הפרידה מהמוצץ, כבר אין טעם לחזור לאחור, ואולי כדאי להציע חפץ חלופי להרגעה לפני השינה (דובי או בובת פרווה, גיבור-על שיישן לצידו, טייפ קטן עם מוסיקה מרגיעה או כל דבר אחר שיכול להקל על רגעי המשבר). חשוב להכיר בקושי והגעגועים למוצץ, לכבד את המאמצים שלו להתגבר, ולהמשיך לתגמל התנהגויות 'בוגרות'. * מוצץ או שמיכה (או שניהם) ממלאים תפקיד מכריע בהתפתחותם של ילדים צעירים, ומהווים "חפץ מעבר" המייצג את נוכחותו המרגיעה של ההורה, גם בהיעדרו. ילדים צעירים מתקשים להיפרד מחפצים מיוחדים אלה, בהיותם נושאים איתם את המשמעות העמוקה והמנחמת. הגמילה, אם כך, חייבת להיות בהסכמה של הילד, ורצוי לא לעשות זאת בצורה שרירותית, העלולה להיחוות כאובדן ממש. תוכלו להגביל את מציצת המוצץ רק לגבולות הבית, אך מעבר לכך לא הייתי ממליצה לדחוק בתהליך. הצורך בחפץ מעבר מתעורר ביתר שאת במצבי משבר, עייפות ופרידה, וככל שהיכולת לווסת מצבים רגשיים אלה מתגברת, כך פוחת הצורך בו. אל דאגה... * בהצלחה ליאת

בני בן 10 ולאחרונה סובל מסיוטים, הבעיה שזה מחמיר כל לילה וכמוכן חרדות במהלך היוםשיקרה משהו רע לאחד מבני הבית -ייפגע , ימות. איך לעזור לו , בעיקר מודאגת שלא יהפוך לחרדתי.

שלום אילנה, סיוטי לילה מתרחשים מדי פעם, והם חלק מחיי הלילה של כולנו. לפעמים הסיוטים משקפים מצוקה אקטואלית בחיי הילד, ולעיתים הם ביטוי לדרמה תוך-נפשית. אם הסיוטים יימשכו מעבר לזמן סביר (שבוע-שבועיים) פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. לגבי ההתנהלות שלכם מול החרדה שלו, אנא קראי את תשובתי לרועי, כמה קומות מתחתייך. אמנם מדובר שם בילד בן 4, אך העיקרון דומה. גם כאן, שווה לפנות להתייעצות אם המצב אינו חולף. בברכה ליאת

שלום רב, אני מבקשת המלצה לטיפול ביופידבק לילד בן 11 באזור קריות,חיפה.. תודה רבה טל

היי טל, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, שכן זה סותר את מדיניות האתר. תוכלי לכתוב הודעת המשך להודעה זו, ולצרף לגוף ההודעה כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו להישלח לך המלצות במידה ויהיו. אני ממליצה לך לפנות לרופא הילדים שלך, ולברר על אפשרויות הטיפול דרך קופת החולים שלכם. בהצלחה ליאת

בני בן ארבע וחצי שאומר במפורש שהוא לא רוצה חברים!!! שבאים אלינו ילדים בני גילו הוא מכה אותם ומחביא את המשחקים שלו. הוא שם את כל המשחקים שיש לו בחדר ונועל את החדר שאף אחד לא ייכנס לשם.או שהוא שם את המשחקים קרוב אליו ומחבק את המשחקים . אתמול ירדנו לחצר וישבו כמה ילדות בנות גילו והוא ניגש אליהם והתחיל לשיר להם ראיתי שהוא רוצה קשר איתם ולא ידע איך, הבנות התחילו לצחוק עליו ולאחר מכן בכיתי עד שנירדמתי בגן הציבורי הוא לא מתחבר לילדים חדשים רק אם יש ילדים מהגן שלו הוא מחשק איתם. הוא מדבר בשפה מאוד גבוהה שלא מתאימה לגילו הוא מנומס אבל ניראה לי שהוא לא מתואם,,,, יש דבר כזה? הוא פוחד מהחושך במדרגות וכל מי שדופק בדלת הוא רץ לחדר ומתחבא או שמתחיל לזוז בחוסר מנוחה. שאדם זר מדבר איתו הוא ישר אומר שיש לו קאקי והוא צריך ללכת לשירותים. בהריון שלו סבלתי מחרדות נוראיות בגלל מלחמת לבנון השנייה האם זה משפיע? אני עדיין חרדתית אבל אני לא ניכנסת למצבי לחץ לידו כך שהוא לא יכול לחקות אותי. תודה ועזרה בבקשה בבקשה בבקשה האם יכול להיות שהוא אוטיסט? הוא מדבר מאוד יפה ולעניין, הוא יודע לספר מה עבר עליו ולהביע את רצונו .

שלום, אני מציעה לפנות לגננת שלו ולקבל את חוות דעתה בנוגע לכישורים החברתיים של בנך כפי שבאים לידי ביטוי בגן. על פניו, אני מתרשמת שאין הצדקת ל"ייאוש טוטאלי" כפי שמשתמע מהכותרת שבחרת ומנימת דברייך. יתכן שמדובר בקשיים נקודתיים שדורשים התייחסות או עזרה, אך בוודאי לא ברמות של היסטריה... אם את ממשיכה לחוש חרדה ומיואשת, פני להתייעצות פסיכולוגית, ונסי לעבוד על הקשיים (שלך ושלו) ממקום יותר מוחזק ורגוע. בהצלחה ליאת

בתי בת 11, לומדת בכיתה ו'. בכיתה ה' היא עברה בית ספר ותהליך ההשתלבות שלה לא היה מושלם. היא התביישה להשתלב ולדבר בפני החברות החדשות ומיום ליום התרגלה לא למר דבר וכך נשארה וכיום מילדה שיודעת לדבר יפה, עם עבר חברתי טוב מאוד, הפכה לדג בכיתה. כך שנה וחצי היא נחשבת לילדה השקטה בכיתה, שלא מדברת, שלא עונה לאף אחד שמתביישת מכולם, אבל זאת לא בעצם היא האמיתית. אציין כי בתי ילדה מתוקה שאינה דוחה את חברותיה ובחברת בנות כיתה מבית ספרה הישן היא "פלפלית". ברור לי שיש לה בעיית בטחון עצמי, אך אינני יודעת מה עוד לאמר בכדי לעזור לה.היא אומרת שהיא ממש סובלת בכיתה,עצם העובדת שהיא מתחזה לאחרת, שהיא לא היא, מעצם היותה שקטה, מכך שהיא לא יכולה פתאום לבוא ולהיות אחרת,היא לא יכולה פתאום להשתנות, פתאום לדבר, לצעוק. היא כל הזמן חוששת ממה שיאמרו ומה שיחשבו. כתוצאה ממעגל הקסמים שהיא נמצאת בו, היא מוצאת עצמה רב הזמן בודדה. בתי כל הזמן מודאגת, כל הזמן חושבת, היא כ"כ לא רוצה להיות בבית הספר וכל היום עוסקת במחשבות ולא מגיעה לפתרון. זה כבר נמשך יותר מדי זמן. אני חוששת שהדבר ישפיע עליה לא טוב וכואבת את כאבה ולמרות שזו השנה האחרונה בבית הספר הזה, הייתי שמחה אם הייתה מעבירה את החודשיים הנותרים בתחושה טובה יותר. אשמח לעצה. אמא מודאגת.

שלום, מה שאת מתארת נשמע נוגע ללב ועצוב, ואני מסכימה שחשוב מאד לנסות להתערב ולסייע. בעיני, שווה להשקיע ביצירת קשר של "אחד על אחד", כדי למנוע בכל מחיר את תחושת הבדידות הראשונית הקשה. נסי לדבר עם אחת האימהות, ולבקש עזרה ביוזמה של מפגשים אחה"צ. במקביל, פני לעזרת המורה או היועצת, שיכולות לסייע בביה"ס, ביצירת הזדמנויות לאינטראקציה חברתית 'כפויה'. למשל, המורה יכולה ליזום פרוייקט משותף לקבוצות קטנות, מה שמחייב פעילות בשעות הלימודים ולאחריהן. גם חוגים בשעות אחה"צ יכולים להפיג את תחושות הבדידות, ולייצר מפגשים בהקשר נעים חדש. מקווה שהמעבר לחטיבה יביא איתו בשורות! בהצלחה ליאת

נכדי מעדיף לא להצטרף להוריו ואחיו שנוסעים לסידורים מחוץ למושב,והוא נשאר בבית. בכל הזדמנות לטיול רחוק יש לו תירוצים למה אינו יכול להצטרף. סבו בקש ממנו להצטרף אליו ולעזור לו בקניות תוך הבטחה שיקנה לו משהו טעים.הוא הסכים.בשוק הוא נצמד תחילה לסבא ואחר כך הלך לפנים (הוא בחר בראש ולא אחרי הסבא)בגלל הצפיפות בשוק אך כל הזמן ראשו היה לאחור כשהוא בודק אם אכן סבא מאחוריו. רוצה לציין שהילד מסתובב חופשי במושב, ישן טוב ולבד בחדרו. נראה בטוח בסביבה המוכרת. בבית הספר הוא ילד עם קשיי לימוד וידוע שיש לו פתיל מאוד קצר, נוח לכעוס עד אובדן שליטה. לצערי כפי שאני רואה הוא לחוץ מדריכות הוריו כלפיו,התגובות המהירות,הגנה על הצעיר בבנים מפניו,ובעיקר מתגובה הדרדרותה. למיטב זכרוני הפחד המלווה אותו הוא מגיל חמש/שש .אני מבינה שהוא צריך עזרה. אשמח לקבל הדרכה .ההורים עד כה לא טיפלו בענין ואולי יוזמתי ותשובתך תדרבן את כולנו לעזור לילד. תודה

שלום רב, המידע שנתת חלקי מאד, וקשה לבסס אבחנה על סמך זה. יתכן שמדובר בילד חרדתי, שמעדיף להימנע (כמו כל אדם חרדתי) ממצבים לא מוכרים ולא צפויים, בעוד בסביבה המוכרת והבטוחה הוא מתפקד היטב. יתכן שמדובר בפחד ספציפי (נסיעה במכונית, תאונה, פיגוע, וכד'), שמרתיע אותו בטיולים הארוכים. עוד אפשרות, יכולה להיות קשורה לבעיית גבולות בבית, שמחריפה לעיתים במשפחות עם ילדים אימפולסיביים וקשים. לפעמים, כאשר ההורים מתקשים להציב גבולות ביעילות ולגלות אסרטיביות וסמכותיות, הילד עלול לחשוב בטעות שאין אף אחד שבאמת שומר עליו. החרדה אצל ילדים כאלה נתפסת לעיתים כמוזרה ופרדוכסלית: איך ילד כ"כ תוקפני וכעסן, שבבי"ס עלול להתנהג כ"בריון", מתגלה בבית כמוצף פחדים?! אם זה המצב אצלכם, שווה לבדוק אפשרות של רענון והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, כדי לייעל את עמידתם הסמכותית של ההורים מולו, ובכלל. בהצלחה ליאת

שלום רב בן ובת תאומים כמובן בני 4 ו- 4 חודשים. הבן מרבה להכות את אחותו, בעיקר מושך לה בשערות וצובט /שורט את הפנים.כיצד צריך לנהוג איתו אחרי כזה מיקרה? ואיך אני צריכה להגיב כאשר הוא מכה אותי? מכה בגוף או בפנים או שהוא שורט אותי, וזה בעיקר כשהוא לא מקבל משהו או כשהוא עצבני או שאני מעירה ל על משהו. בברכה,

שלום שנידן, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לפניה דומה, הנוגעת לילד המכה את הוריו - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** ובחזרה אליך, שנידן, גם כאשר מדובר באחותו, אין להרשות לו להפעיל אלימות, ויש להרחיקו ממנה כשזה קורה. עם זאת, אני נוטה להמליץ להורים להימנע מלהתערב במריבות בין אחים, שכן מעורבות זו עלולה להחריף את הקונפליקט, ולהוביל להסלמה בביטויי התוקפנות. נסי להימנע ממעורבות בקונפליקטים שלהם ככל האפשר, ולהתרחק מהם כשהם רבים. תוכלי לומר משהו כמו "אני סומכת עליכם שתסתדרו בכוחות עצמכם", וללכת לחדר אחר. אם תהיה שם אלימות פיזית, הפרידי ביניהם פיזית, אך אל תכעסי או תאשימי אף אחד. זכרי שאינך יודעת לבטח מי התחיל, ושכל אחד מהם מרוויח משהו מהמעורבות שלך. תוכלי לומר משהו בגנות האלימות, אך לא להעניש רק אחד מהם (גם אם הוא זה שפעל באלימות). בעיני, עדיף שתפעילי סנקציה קולקטיבית ("לא כיף לי שאתם כל היום רבים, ולכן אין לי חשק לצאת איתכם היום") על פני חלוקה קבועה ל'טובים' ו'רעים'. בהצלחה ליאת

ליאת שלום! לבן שלי שהוא בן 3 יש התפרצויות זעם מאוד קשות. כל פעם שהוא רוצה משהו הוא בוכה מאוד חזק בצורה היסטרית וזזה יכול להיות 3 , 4 פעמים ביום. אי אפשר להרגיע אותו בשום צורה עד שהוא מחליט שזהו. הוא מסוגל לבכות כמעט כל היום. אני חייבת לציין שהוא אפילו בלילה כשמתעורר, מתעורר עם צעקה חזקה של "אמא מים!!" או פיפי אבל הוא צועק חזק עד שהוא מקבל את משהוא רוצה. איך ניתן להרגיע אותו קצת. האם פסיכולוג התנהגותי יכול לעזור פה? תודה אמא מודאגת

היי אילנה, יש ילדים עם טמפרמנט בסיסי סוער יותר משל אחרים, מה שמציב בפני ההורים אתגר לא פשוט. ילדים 'סוערים' עלולים להגיב בעוצמה רבה גם לגירוי מתון יחסית, ולהתפרץ בזעם כל אימת שהן מאוכזבים או מתוסכלים. להורים יש תפקיד חשוב כמווסתים, וכדאי להשקיע מחשבה ותרגול כדי לעשות זאת נכון, ולא לתסכל אף יותר את הילד. בגיל שלוש, גם ילדים 'רגילים' עוד מתקשים לשלוט בביטויי הכעס שלהם, ולכן לא בטוח שהמקרה שלכם דורש התערבות טיפולית כרגע. אני מציעה לנסות לבחון בזהירות את תגובותיכם להתפרצויות שלו, ולבדוק האם באופן כלשהו אתם מתגמלים אותו על כך ומספקים את גחמותיו רק בגלל שהוא צורח בזעם. כבר אמרנו כאן אין ספור פעמים ש"אין הצגה אם אין קהל". כאשר אתם מתרשמים מאד מהתקפי הזעם, רצים אליו עם כוס המים רק בגלל שהוא צרח "אמא, מים!!!", ומנסים בכל מחיר לרצות אותו, הוא עלול להסיק (בצדק, מבחינתו) שהדרמה משתלמת. אני מציעה לנסות לא להיבהל כ"כ מהצרחות, להגיב בשקט (אם בכלל) לבכי ולצעקות, ולהשתדל להעניק לו שפע של תשומת לב דווקא כאשר הוא רגוע, משתף פעולה וחביב. אם תרגישי שאינכם מצליחים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. אני מזמינה אותך לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא את שפע השאלות והתשובות בנושא זה. בהצלחה! ליאת

תודה

בננו בעוד מספר ימים יהיה בן 4. בשבועות האחרונים החל לעתים קרובות לומר שהוא "דואג לנו". אם מישהו מאיתנו יצא לזמן מה, או שהשארנו אותו אצל חברים או אצל ההורים. בעבר, יש לציין, היה קל פרידה בצורה חריגה, ומגיל מאד צעיר נשאר בשמחה לישון אצל סבים, דודים, חברים, ובערב עם בייביסיטר וכו' (זה לא קרה הרבה, אבל כשקרה לא היתה בעיה). ה"דאגה" לא כ"כ הדאיגה אותנו, היה נראה יותר כאילו למד קונספט חדש ותירגל אותו. לפני כשבועיים ביקש ביוזמתו לישון אצל בן-דוד שלו, ובבוקר אחותי אמרה שהיה לו לילה קשה, ובא אליה בלילה ואמר שהוא רוצה אלינו, ולפני מספר ימים ביקש לישון אצל הסבים ואחרי כמה שעות אמר שהוא מתחרט ובאנו לקחת אותו הביתה. גם זה לא היה נראה מאד חריג, אבל היום התקשרו בצהריים מהגן שהוא כל היום בוכה (בד"כ ילד שמאד ממעט לבכות ומאד מלא שמחת חיים), ואומר שהוא דואג לאמא שלו, וסירב ללכת לישון בצהריים. אמר שילך לישון אם אמא תדבר איתו, אבל גם אחרי שחיברו ביניהם טלפונית המשיך לבכות, בסוף נרדם. אמא לקחה אותו מוקדם הביתה וכשהגיעו אמר שהוא דואג לאבא, וביקש להתקשר לדבר איתי. אמר לאמר שגם כשהוא ישן הוא דאג לה. לא קרה שום ארוע חריג לאחרונה. יש ארוע חריג באופק, בקיץ אנו עוברים לשנתיים לארה"ב, הוא מודע לזה היטב ומדברים על זה הרבה. יומיים-שלושה אחרי שהודענו לו היה נראה שהוא קצת מוטרד ומדוכדך (גם מצמץ הרבה, זה עבר) אבל מאז נראה שהוא מדבר על זה בשמחה ומתלהב מדיבורים על דברים שיהיו באמריקה, כך שאני לא יודע אם יש קשר, אבל מציין זאת כנתון רקע. אשמח לשמוע דעה מה פשר הדאגות ואם זה עניין חולף ואיך אפשר להסיר את דאגותיו. רועי

מאז חנוכה, עבור בפורים אבל הרבה יותר מאז שהתחילו לדבר על פסח, מאד מאד עסוק בענייני מלחמות, מי נלחם במי ומי הורג את מי ושואל הרבה שאלות למה אלה הרגו את אלה וכד'. מה קרה לפרעה ומה קרה לזה ולהוא ולמה הם כבר אינם וכד'. שואל אם נכון שהיום כבר אין מלחמות וכל הדברים האלה היו לפני הרבה שנים (ואנחנו עונים שיש פחות אבל עדיין יש לפעמים, אבל מנסים שלא יהיה וכן הלאה וכן הלאה).

היי רועי, הסבתות שלנו היו אומרות "יש שכל - יש דאגות!". ואכן, ההתפתחות הקוגניטיבית המואצת בגיל 4-5 מעלה את מפלס החרדה בצורה דרמטית. בגילאים הללו, הפחדים ה'דמיוניים' מפנים את מקומם לפחדים בעלי אופי מציאותי יותר. הילדים מתחילים להיות ערים לקיומו של המוות, ולאפשרות של פגיעה, פציעה ואסון. ילדים נבונים יותר, המסוגלים 'להריץ בראש' תסריטים היפותטיים קטסטרופליים, עלולים לפתח דאגנות יתר. לפעמים, החרדה מתעוררת בעקבות אירוע רב-רושם ונורא, מהסוג שהמציאות הישראלית מספקת לנו מדי פעם, כמו למשל האירוע האחרון בו נרצחה משפחה שלמה בביתה באיתמר. ילדים צעירים הנחשפים, במקרה או שלא במקרה, לסיפורים כאלה, ובהיעדר מנגנוני הגנה בשלים של הדחקה והכחשה, עלולים לפתח חרדות קשות. לא תמיד הקשר בין האירועים ברור כ"כ, ובכל מקרה אני ממליצה לנסות להישאר ענייניים, להרגיע, ולשדר שלווה וביטחון לילד. היענות לא הגיונית לפחדים לא הגיוניים אינה מומלצת. כלומר - אין טעם להיצמד אליו או להשתעבד לחרדות שלו. במקום זאת, אפשר לכבד את הפחד, לנסות להבין ולהרגיע, אך לשמור על שגרה ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר על הפחד או להיעזר זמנית באנשים אחרים מלבדכם. ("כשקשה לך בגן אתה יכול לפנות לגננת ולבקש ממנה לעזור לך. לא נוכל לבוא לקחת אותך באמצע היום גם אם יהיה לך קשה. אבל אנחנו סומכים עליך, ובטוחים שבסוף תצליח להירגע"). בתקופה רגישה כזו, אפשר לוותר לו על שינה מחוץ לבית. זה לא נורא, ויש הרבה ילדים שמתקשים להעביר לילה מחוץ לבית. זה יעבור. מאחלת לכם נסיעה טובה וכיף חיים באמריקה ליאת

1. אני אם יחידנית לילדה בת 2.5. במפגש עם זרים, המילה הראשונה שהבת שלי אומרת זה "די". לפעמים היא גם מוסיפה "מעצבנת" שזה בכלל כיף. מה עושים עם זה?? את ה "די" הזה היא אומרת גם לי לעיתים קרובות, או בכלל למישהו קרוב מהמשפחה שאומר משהו או עושה משהו שלא מתאים לה. איך מגיבים לזה? 2. אני מאד קרובה להורים שלי ואני נוסעת אליהם כל שבועיים לסופ"ש. אמא שלי מגיעה אליי לעזור לפחות פעם בשבוע. קורה משהו מאד מבאס בעיקר כשאני נוסעת אליהם, אבל גם כשאמא שלי אצלי. הבת שלי לחלוטין לא "סופרת" אותי. מתעלמת ממני, לא רוצה שום קרבה אליי, הודפת אותי כשאני מנסה להתקרב, וכאמור אומרת הרבה הרבה "די". אז אוקיי, היא מאד מאד מאד קשורה לאמא שלי, אבל האם זה מה שקורה בדינמיקה הזו? אגב, כשאנחנו חוזרת למרכז אחרי הסופ"ש, הכל חוזר לקדמותו. שאלתי - האם זה הגיוני? תקין? (לא מתה על המילה הזו, אבל לא מוצאת מילה אחרת...) ובעיקר, האם לקבל את זה, ואיך לעזאזל להגיב לזה?? תודה רבה!!

היי נויה, אנסה להיצמד לסדר בו שאלת - 1. לא להגיב! כמה פשוט... ילדים צעירים לומדים מהר מאד שלמילים מסוימות יש השפעה רבת רושם על המבוגרים. ברוב המקרים הם לומדים זאת עוד לפני שהם עומדים על מלוא משמעותן של המילים עצמן (מזלך שמדובר רק ב"די", ולא בפנינים "הארד קור"). אחרי שהיא תגיד עוד כמה פעמים את ה"די", מבלי שזה יעורר אצלך כל תגובה, מטוב ועד רע, המילה תאבד בהדרגה מקסמה, והמוטיבציה להשתמש בה תרד פלאים. 2. סבתות הן 'מוסד'! ילדים חכמים יודעים להכיר תודה לדמויות כייפיות בחייהן, וליהנות מנוכחותן המיטיבה. אבל, וזה אבל חשוב, סבתא אינה תחליף לאמא, והיא לא מהווה סכנה לקשר בין הילד לאמו. כאשר שלושתיכן נמצאות בו זמנית בבית, האוטוריטה העליונה היא א?ת, גם אם זה לא ממש מוצא חן בעיני הילדה. גם כשהיא אומרת את ה"די" המפורסם, אל תתרגשי יותר מדי. את יכולה להגיב בשקט, ולומר משהו כמו "אני מבינה שלא בא לך להתקלח עכשיו, אבל ככה אני אמרתי, ועכשיו נלך למקלחת, וסבתא תחכה לך בסלון". זכרי שאם היא "סופרת אותך" או לא - זה תלוי רק בך. כדי שהיא תלמד להתייחס ברצינות למילה שלך, עלייך לאכוף את דרישותייך, בין אם זה מוצא חן בעיניה או לא. כמובן שאין טעם להתעקש או להציב את עצמך ואת אמא שלך בשני צידי המתרס. אם בא לך לנוח קצת כשאמא אצלך, עשי זאת ללא רגשי אשם. עם זאת, במצב של חילוקי דעות, עמדתך ודעתך הן שקובעות. גם אם לאותו רגע את נדחקת למקום של ה'רעה', הרי שלטווח הרחוק, את משדרת סמכותיות ועקביות, וזה בהחלט מצב תקין :-)) מקווה שקיבלת מענה, איכשהו... בהצלחה ליאת

שלום בני בן 9 וחצי ומאוד פוחד בלילה, הוא מתעורר מספר רב של פעמים, אני או בעלי שוכבים לידו והוא נרדם. לעיתים הממשיך לישון עד הבוקר ולעיתים מעורר כל שעה שעתיים. מאז ומתמיד הוא די פוחד שמחשיך אך יש תקופות שזה מפריע לו אפילו להרדם בערב. שוחחנו איתו, הסברנו לו שאנחנו גרים בקומה 6, משטרה, מנעולים, יש לנו כלבה והדבר לא עוזר. מה ניתן לעשות? תודה

שלום, במקרים של פחדי לילה עקשניים, אני ממליצה להחליט על תקופה של שבועיים-שלושה (עד חודש), בה אחד ההורים (אפשר לעשות תורנות) יישן לצד מיטתו של הילד (על מזרן או במיטה סמוכה, אך לא במיטתו של הילד!). יש להניח שתחילה ימשיכו היקיצות התכופות בלילה, אך כשיראה שמישהו מכם ישן לצידו, הוא יירגע וימשיך לישון. בהדרגה, יש לצפות לכך שהיקיצות ייפסקו, והילד יחזור לישון לילה מלא ורגוע. במהלך התקופה הזו, אל תנהלו משא ומתן איתו, ואל תנסו 'לבלף'. החליטו שאתם עושים זאת למענו, והקדישו לכך את הזמן ברצון. ברוב המקרים זה עובד. אם לא, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וליל(ות) מנוחה ליאת

יש לי יחד בן 9 עוד מעט עם הרבה בעיות התנהגות בביהס וגם בבית וחסר משמעת ולא יודע לקבל את המילה ?לא? לפעמים כשאני ממש מתעצבנת עליו מאבדת שליטה ונותנת סטירה או נותנת לו מכה ואחר כך אני מתחרטת האם הוא אלים בגלל שאני אלימה? זה ממש כבר עובר כל גבול ואני לא יכולה לגלות סבלנות יותר וזה קורה לי ואז אני מרגישה ממש רע מה עלי לעשות במקום זה? להתעלם? או לחבק חזק או מב? תודה רבה

שלום ליאור, עצוב לשמוע על מצבים בהם הורה מאבד שליטה ומתנהג באלימות כלפי ילדיו. אני מאמינה שתחת ההתנהגות הזו נחים הרבה ייאוש וחוסר אונים. אישית, איני סבורה שמדובר באיבוד שליטה. אלימות - בעיקר כלפי ילדים - נתונה לשליטתנו, וקשורה פעמים רבות ל'אני מאמין' החינוכי שלנו, לתרבות בה גדלנו ולחינוך אותו קיבלנו מהורינו. כיום אנו יודעים כבר, כי ילדים מוכים נמצאים בסיכון להפוך להורים מכים, שכן אלימות נלמדת גם בדרך של צפייה וחיקוי. כאשר את מתרגזת, מאבדת שליטה ומכה, את משמשת מודל התנהגותי עבור בנך, ומגבירה את הסיכוי שיפעל בדרך דומה בנסיבות דומות. אני ממליצה על פנייה דחופה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שם תוכלי ללמוד דרכי תגובה חינוכיות ויעילות להתנהגויות בעייתיות של ילדייך. התנהלות סמכותית עקבית ויעילה עוזרת לנו מאד לא להגיע למצבים של ייאוש וחוסר שליטה. אל תוותרי על זה, למענך, למענו. בהצלחה ליאת (תזכורת: אלימות פיזית כלפי ילדים, כמו גם הזנחה והתעללות רגשית, מוגדרים היום כעבירה על החוק!)

היי ליאת וסליחה על ההפרעה בחג, סבתא רבא שלי נפטרה בחופש הגדול של שנה שעברה (17.7.11) וככל שהתאריך מתקרב ככה קשה לי יותר. אני וסבתא שלי היינו מאוד קרובות כל יום שישי הייתי באה לבקר אותה עם אבא שלי וביום שבת היינו הולכים אלייה כלל המשפחה. היה לה בשטח של הבית 2 יחידות דיור נוספת ששם גרו עד שהייתי בת שנתיים. אני לא זוכרת מאז כלום אבל כולם אומרים שהיא הייתה שומרת עליי כל היום ושהיא ממש אהבה אותי. אני עוד לא הצלחתי מאז להיתגבר על פטירתה וגם כאשר הודיעו לי אני הייתי ממש גמורה. לא יכולתי להפסיק לבכות ובגלל שזה קרה גם בחופש הגדול לא הייתה לי שיגרה לחזור אלייה אז פשוט שקעתי בתוך כל זה... אני לא יודעת מה לעשות כי מצד אחד אני רוצה ללכת לבקר בחולון (שם הבית קברות אני פשוט לא מסוגלת להגיד בבית קברות) אבל אני מאוד מפחדת. אני לא מסוגלת להשלים עם זה וביום יום מאוד קשה לי עם זה אין יום שאני לא חושבת עליה, כל יום לפני שאני הולכת לישון אני בוכה ככה חצי שעה על כמה היא חסרה לי (וגם עכשיו כשאני כותבת את זה אני עם דמעות בעיניים) אני לא יודעת מה לעשות עם כל זה...

שלום נועם, כ"כ קשה לאבד אדם אהוב, להתמודד עם חסרונו, להתגעגע, לשמר בזיכרון וגם קצת לשכוח. בדרך כלל, אבל שאינו נגמר, הנמשך מעבר לזמן סביר, מעיד על כך שמשהו בתהליך עיבוד הפרידה לא נעשה כמו שצריך. איני יודעת אם מה שקורה לך חורג מגבולות הנורמה. אחרי הכל, עוד לא חלפה שנה מאז מותה של סבתא, והעצב העמוק בו את שרויה עדיין נחשב טבעי ונורמלי. ובכל זאת, נדמה לי שגם סבתא עצמה הייתה שמחה אם היית מצליחה להמשיך בחייך הרגילים, לנצור באהבה את זכרה, ולחזור לשמוח בכל היש והיפה בחייך הצעירים. ימי זיכרון הם באמת דבר קשה. בהתחלה זה נדמה כמשימה בלתי אפשרית: להגיע שוב לבית הקברות, לפגוש את השם שעל המצבה, לראות שוב את ההורה שלנו בוכה ומתאבל על אמו. ועם זאת, עלינו לזכור כי המוות הוא חלק בלתי נמנע בחיינו, והפרידה - גם אם קשה - היא תהליך טבעי שכולנו עוברים. לפעמים, אנשים מוצאים סיפוק רב ונחמה בפעילויות הנצחה. יכול להיות שתוכלי לחשוב על דרך כלשהי לשמר את זכרה של סבתא, ולשתף בכך גם אנשים נוספים במשפחה. יש משפחות שמוציאות חוברת עם הספדים ותמונות, יש מי שמעדיפים לכתוב שיר או מנגינה שיבטאו את רגשותיהם, יש שבוחרים להרים תרומה ע"ש יקירם שנפטר, או לציין את יום פטירתו באירוע תרבותי כלשהו. חשבי אם משהו מאלה יכול להתאים לך, או אולי רעיון אחר, שיסייע לך בתהליך. אני שולחת לך כוח לעבור את השנה הזו, וניחומים. ליאת

תודה רבה על התשובה שבאמת חיזקה אותי! אחרי חשיבה אני ככל הנראה יוציא ספר משלי על החוויות שלי והזיכרונות שלי ממנה ועל הסיפור חיים המעניין שלה. שוב פעם תודה, נועם (:

אני בת 16 . לפניי כחודשיים עברתי נסיון בעקבות פרידה , הייתי מאושפזת בבית חולים וטופלתי אצל פסיכולוגית עד לפני שבוע . אחריי שהשתחררתי מצאתי את עצמי במצב שאני לא מודעת למה אני עושה וגם מרגישה , לא פחדתי מכלום ... הייתי עולה על טרמפים של ערבים , עושה שטויות ... יוצאת לפה ולשם , ועוברת מבן לבן .. לא הייתי מרגישה כלום . במשך חודש לא בכיתי ( שזה שיא מרגע שנולדתי ) . לאחרונה התחלתי יותר להרגיש , שמחתי שירד לי דמעות .. אבל אני עדיין נמצאת באותו מצב .. ההתנהגות שלי נהייתה ממש מגעילה , אבל בתוכי אני רוצה לחזור להיות הילדה העדינה שהייתה פעם . אחרי כל מה שסיפרתי לך רציתי לדעת באיזה מצב אני נמצאת ? ואיך אני אמורה לצאת ממנו ? תודה מראש (:

שלום סיגי, קשה מאד ולא מקצועי לתת אבחנות מרחוק, ולכן לא אוכל לאבחן את מצבך ולקרוא לו בשם. אבל נדמה לי שכל מי ששומע (קורא) את דברייך, מבין שהמצב לא טוב, ומחייב התערבות מקצועית. כדי לצאת מהמצב בו את נמצאת, וחשוב יותר, כדי לא להגיע שוב למצב דומה, אני ממליצה על טיפול (רצוי שיהיה טיפול באוריינטציה התנהגותית, כמו למשל DBT) שייתן לך כלים לזהות ולבטא את רגשותייך, ולהתמודד עם מצוקה ביעילות ובאופן שאינו הרסני ומזיק לך לטווח הארוך. בהצלחה ובריאות ליאת

בני בן 8 וחצי כיתה ג עם הרבה בעיות התנהגות בביהס וכנראה יעבור לביס אחר שנה הבאה ילד נאה מאוד וגבוה לגילו ראיתי אותו עומד מאחורי אחיו בן ה5 וכאילו מבצע בו עם בגדים תנועות מיניות ונחרדתי מאוד וכעסתי מאוד ולא יומתו לשלוט בכעס והטחתי בו דברים קשים בזמן האחרון הוא כאילו מגלה מיניות ולא מהסס גם לפעול לידנו איך אני גורמת לו להפסיק? כאילו הוא לא מבין כשמסבירים לו ואני פשוט חוששת כי עם כל הבעיות שלו עם ילדים זה גם יתן ביטוי רק לפני 3 שבועות נתן נשיקה לילדה מהכיתה על הלחי והצוות ראה זאת בחומרה רבה ואני מאוד חוששת ויודעת שכנראה אני לא צריכה להגיב בכזו חריפות אך לא יכולה וזה מאוד מתסכל הילד נמצא כבר בטיפול cbt אני אספר לפסיכולוג אולי שישוחח עימו בנושא תודה

שלום ליהי, אני חושבת שליידע את המטפל שלו זה רעיון מצויין. שווה לבדוק אם הילד לא נחשף לתכנים לא ראויים דרך המחשב, הטלוויזיה או גורם אחר, המעלים את סף הגירוי שלו. בכל מקרה, חשוב להכחיד התנהגויות מסוכנות אלה, הנושאות איתן 'ניחוח' של כפייה והטרדה של ילדים אחרים. זה חשוב גם כדי לא לפגוע בהם, וגם כדי לא לדחוק את בנך לפוזיציה של 'תוקף' או מטריד. דווחי לפסיכולוג והתייעצי עמו. בברכה ליאת

שלום ליאת וחג שמח, אבי נפטר לפני שנה, כשהבן שלי היה בן שנה ו - 3 חודשים. הבן שלי אינו זוכר אותו כלל. עם זאת, הוא רגיש מאוד וחושיו חדים והזכרון שלו לדקויות פנומנלי. לא דיברנו איתו מעולם על מותו של אבי, לאור גילו הצעיר, אולם אמא שלי מתעקשת שזה "נחוץ". ההתלבטות עולה בכל פעם שהוא צופה בתמונות משפחתיות ושואל "מי זה?" לדעתי מספיק לציין את שמו של אבי בתשובה לשאלה הנ"ל. אמי טוענת שצריך להרחיב ולומר לו ש"הוא בשמיים". אני חושבת שהוא קטן מדי לכל מידע מהסוג הנ"ל, ומהיכרותי איתו הוא יוסיף ויקשה וישאל פרטים נוספים. אתמול הוא חזר מאמי ושאל אותי "איפה הבית של ... ?" ולא ידעתי מה לומר. אני כועסת על כך שהיא עושה דברים ללא אחריות והכוונה, על חשבון נפשו הרכה של הבן שלי ורוצה לשאול אותך - איך נכון להתייחס לנ"ל?

שלום רב, אני מסכימה מאד עם אמך, וחושבת שחשוב לחשוף גם את הילדים הצעירים לאובדנם של אנשים קרובים ומשמעותיים במשפחה. אני מניחה שאביך היה יקר לך מאד, ובודאי גם לאמך, ולכן אין טעם להסתיר מהילד את הצער שלכן על מותו. הוא יחוש בו ממילא. עם זאת, אני ממליצה לוותר על רעיונות מופשטים כמו "הוא נמצא בשמים". כיום אנחנו יודעים שאמירות מסוג זה עלולות להפחיד ילדים או לעורר בהם רעיונות משונים. אני מציעה להגיד משהו כמו "האיש בתמונה זה סבא, שהיה אבא שלי ובעל של סבתא. מאד אהבנו אותו, אבל הוא מת. התמונה שלו כאן, כדי שתמיד נזכור אותו". אם הוא ימשיך לשאול איפה סבא, אפשר להמשיך ולומר בפשטות "סבא מת ונמצא בבית הקברות, שזה מקום יפה עם הרבה עצים ופרחים". זכרי שאמירות פשוטות וענייניות מתקבלות כך אצל הילד, ואינן מעוררות בו פחד או אי נוחות. דווקא הניסיונות של המבוגרים לגונן על הילד ולרכך לו את המציאות עם רעיונות משונים על נשמות שעולות לשמיים או לגן עדן, עלולים לעורר תהיות, פחדים ועיוות מציאות. מקווה שלא תדעו צער עוד ליאת

תודה, ליאת. מהיכרותי את הילד, אם אומר שאבי בבית הקברות הוא יגיד "אני רוצה לראות אותו". ומה אז?

רציתי לדעת איך אלי להתנהג כשאני רואה התנהגות מינית אצל שני בני אחד בן13 והשני בן 11 כאשר הם מורידים תחתונים ויש התנהגות מינית מה אלי לעשות האם להגיב או להתעלם מחקה לתשובה

שלום גל, איני בטוחה שאני מבינה למה כוונתך בביטוי "התנהגות מינית". בכל מקרה, אם את נחשפת למצבים בהם התנהגותם גורמת לך מבוכה, בקשי מהם להישאר לבושים בנוכחותך, והסבירי להם שהם יכולים לגעת באיבר המין שלהם רק בהיותם לבדם בחדר, בפרטיות. בשמחות ליאת

הכוונה הייתה שהם נגעו אחד לשני באבר מין והתגופיפו בינהם

היי שוב, גל התנהגות מהסוג שאת מתארת כאן אינה מקובלת, וחשוב להפסיקה. תוכלי לומר להם שאת מבינה שזה סוג של משחק, ובכל זאת, את מבקשת מהם לכבד את פרטיותו של הגוף (שלהם ושל זולתם) ואינך מרשה סוג כזה של משחק. תוכלי להדגיש את האיסור אף יותר באזני הבן הגדול, שבוודאי מבין כבר את משמעות מעשיו. אני מניחה שעצם העובדה שהם עשו זאת לעינייך, יכולה להעיד על כך שזה היה משחק ולא פעילות בעלת כוונה מינית (אותה יש נטייה להסתיר או להצניע). ובכל זאת - סמני את הגבול! בברכה ליאת

שלום, אני בן 16 עוד חודשיים וקרתה לי היום תקרית מוזרה ולא נעימה עם חברה/ידידה שלי (כבר לא יודע איך לקרוא לה). היום נפגשנו אצלה בבית ועשינו כל מיני דברים וראינו סרט במחשב ופתאום נזכרתי שמזמן לא הלכנו לקולנוע. אז שאלתי אותה אם היא רוצה שנלך מתישהו בזמן הקרוב לקולנוע כי מזמן לא הלכנו, ואז היא אמרה לי שזה לא רעיון טוב ללכת לקולנוע, ושאלתי ולמה ואז היא אמרה לי שיש לה חבר. אז באותו רגע נכנסתי להלם ולא הבנתי מה קרה כי הייתי בטוח שאנחנו כבר היינו חברים (חשוב לציין שאנחנו כבר חברים/ידידים מאז הגן, באמצע היה זמן של חצי שנה שהקשר נחלש בגלל המעבר לחטיבה אבל אז הוא התחדש) והבנתי שכנראה היא כל הזמן ראתה בנו רק ידידים ולא חברים כמו שחשבתי. חשוב לציין שאני לא רואה במושג "חבר/חברה" משהו מיוחד ואף פעם לא חשבתי על מערכת יחסים ממש מורכבת ועמוקה. מאז ומתמיד אנחנו סתם נפגשנו אחד אצל השניה בבתים, נסענו לים לקולנוע ולכל מיני מקומות אבל אף פעם לא היו קטעים רומנטיים אמיתיים בינינו חוץ מפעם אחת שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי וגם זה היה כזה במקרה כשהלכנו לאיבוד באיזשהו מקום רחוק והיינו נורא מודאגים. אז אחרי שהיא אמרה לי את זה התעשתתי וניסיתי להתנהג כאילו זה לא פגע בי או משהו ולא הראתי איזושהי חשיבות למה שהיא אמרה אבל שאלתי אותה אם זה לא יפגע בידידות שלנו (הבנתי כבר שהיא ראתה בנו כנראה ידידים) והיא אמרה לא מה פתאום. כעבור כמה שעות שאלתי אותה שוב על הקולנוע והיא אמרה שכעקרון אפשר ללכת אבל היא צריכה אישור מהחבר ושאלתי אותו דבר לגבי ללכת איתה לים בחופש הגדול והיא פתאום אמרה שזה קצת מוגזם. זה כבר ממש פגע בי כי עד עכשיו היא תמיד רצתה ללכת איתי לכל מקום בכיף ובלי התלבטויות ובאותו רגע הבנתי שזה דווקא כן פוגע בידידות שלנו. בקיצור אני ממש מודאג לגבי המשך הקשר בינינו וזה ממש מתסכל ומדכא ואני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני לא יודע מה לעשות כי הייתי בטוח שאנחנו חברים ושגם היא חשבה ככה. אז מה את מייעצת לי לעשות ואיך אני אמור להתמודד עם המצב? תודה רבה.

שלום גיא, האכזבה וההפתעה שלך מובנות מאד, אך נראה שכרגע אין לך הרבה מה לעשות. בגיל 16, אהבות הילדות וידידות הנעורים מפנות את מקומן לקשרים חדשים, עמוקים ואינטימיים יותר. אני מאמינה שהחברה שלך באמת מחבבת אותך מאד, ואולי גם אוהבת אותך בדרכה. אלא שאהבה זו מתאפיינת בקרבה "אחאית" (או כמו שאומרים היום "סחבקית"), ופחות בסממנים של אהבה בוגרת ובשלה, הכרוכה גם במשיכה מינית ואינטימיות רגשית. אתה עצמך מודה שלא ייחסת עד היום חשיבות מיוחדת לחברות שלכם, מעבר לבילוי משותף בסרט או בים. אני רוצה להאמין שהסטטוס החדש שלך כ"רק ידיד" ידחוף אותך מעתה לבחון באופן חדש את יחסיך עם בנות, ולמצוא לעצמך את האחת שתחזיר לך את האהבה שמגיעה לך. כרגע זה נשמע רחוק ומאד לא פשוט, אני יודעת שולחת לך עידוד ליאת

איך עוזרים לילד בן 8 להתמודד מחושך , לא רק בלילה ,כמובן שבלילה אני שמה מנורת לילה , בכלל לגשת לחדר אפילו שיש אור צריך ללות אותו מה עושים ?

שלום יעל, הרבה מאד ילדים (ולא רק ילדים) אינם מרגישים נוח בחושך, ומעדיפים לישון עם אור קטן. מבחינתי (לפחות) זאת אינה בעיה הדורשת טיפול מיוחד. יחד עם זאת, ילדים הדורשים ליווי צמוד בבית, והופכים את הפחד עילה להתעסקות מתמדת בהם, צריכים לקבל עזרה. אני מציעה להסביר לילד שלא תוכלו להמשיך ללוות אותו בתוך הבית, ושעליו לחשוב (ביחד איתכם) מה ייתן לו תחושת ביטחון ושליטה. אפשר להציע לו חפץ נוסך ביטחון (כמו פנס או "אבן אומץ" מיוחדת) אותו יוכל לשאת עליו ביום ובלילה. חשוב לחזור ולהדגיש באזניו שאתם שומרים עליו מסלון הבית, ומשגיחים על הנעשה בבית גם ממרחק-מה. נסו לברר ממה בדיוק הוא פוחד, ולהציע הסבר מניח את הדעת ("יש לנו פלדלת/אזעקה/כלב ששומרים על פתח הבית, יש שוטרים ששומרים על הרחוב והשכונה, ויש כוחות ביטחון נוספים במעגלים הרחבים יותר"). מעבר לכך, הפסיקו להעניק לו שירותי ליווי מיוחדים, והניחו לו להתמודד עם המצב בדרכו. אני מניחה שהמוטיבציה שלו להתגבר על הפחד תגדל כאשר לא יהיו בצידו רווחים ותגמולים. אם לא, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אוקי אז ככה אני לא ממש יודעת איך להתחיל. אני תלמידה טובה, מרחיבה מקצועות קשים (פיזיקה, מתמטיקה) ואני נמצאת תחת לחץ עצום מבחינת לימודים. כרגע אנחנו בחופש (שגם הוא לא ממש חופש) אבל לפניו ממש בזמן האחרון הייתי מגיעה למצבים שאני לא יכולה יותר להחזיק את עצמי.. היה לי ממש קשה לקום כל בוקר אני לומדת כל היום וחוזרת הביתה מאוחר, במיוחד עכשיו בזמן של הבגרויות אין לי זמן לעצמי או לדברים שאני אוהבת וזה גרם לי לוותר על המון דברים.. השלמתי מראש עם זה שהשנה לא יהיה זמן אבל אני באמת מגיעה למצבים שאני פשוט בוכה בלי סיבה מוצדקת במיוחד.. בלי שום קשר לזה אני חושבת שנלקתי על המורה שלי (בן). אני יודעת שאני לא מאוהבת בו או משהו כזה ושזה סתם, אבל אני כל היום חושבת עליו. כרגע בחופש אני לומדת לכל מיני מתכונות ומבחנים אבל הזמן שהחופש נתן לי גורם לי כל הזמן לחשוב ולחשוב ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בקשר אליו. אני כל הזמן חושבת עליו ואפילו מתגעגעת.. הוא הבנאדם היחיד בערך שמעריך אותי בעולם הזה, מדבר איתי באמת וגם צוחק איתי. אין לי עם מי לדבר על כל זה ואני מרגישה שאני לא יכולה לשמור את זה יותר.. אין לי מושג מה לעשות ולכן אני כותבת תהודעה ממש קשה לי כרגע והבעיה שלי היא שאני לא מראה את זה כלפי חוץ, אני מאד מאופקת ואני לא בנאדם שילך ויתבכיין על החיים שלו אלא רק אעשה מה שצריך, גם אם זה קשה. אני מרגישה ממש תסכול כרגע, אין לי עם מי לדבר (אני לא מעזה לספר לחברות שהתאהבתי במורה שלי רק כי זה נשמע כל כך עצוב..) אני יודעת שאין סיכוי שאני אצא עם בן אדם שגדול ממני ב15 שנה או יותר אני לא יודעת, אבל הוא האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו תודה על ההקשבה

שלום לך, תחושת הלחץ והכבדו?ת הצליחה לעבור היטב דרך המילים שלך. אני לא מקנאה בך! תקופות מבחנים יכולות לערער גם את החזקים שבינינו... למרבה המזל, גם תקופות נוראיות הן זמניות, והן מפנות את מקומן לימים טובים יותר, רגועים יותר ושמחים יותר. גם התאהבויות נעורים - בדר"כ בגברים מבוגרים ובלתי מושגים - הן עניין שכיח, המשקף את הצורך העצום בקרבה, אינטימיות ושיתוף רגשי. הבנים בני גילך לא תמיד יכולים לספק את הצורך הזה, ולכן קיימת אצל לא מעט נערות הנטיה להיקשר לגברים מבוגרים ובשלים יותר, המספקים אשלייה של חום ואכפתיות. אני אומרת אשלייה, כי ברוב המקרים קשה למצוא מכנה משותף אמיתי בין נערה צעירה לגבר בוגר, והפערים כמעט ואינם ניתנים לגישור. יש להניח, אם כן, שגם הבעיה הזו זמנית, וכרגע אין לך הרבה ברירות אלא לשרוד את זה איכשהו, ליהנות ממה שאפשר, ולהשלים עם מה שלא יקרה לעולם. הבשורה הטובה היא שגם האהבה ה'נכונה' מגיעה בסופו של דבר, למי שמוכן לחכות לה בסבלנות ותקווה... שולחת לך כוח ועידוד להגיע בשלום אל החופש הגדול ובהצלחה בבחינות ליאת

שלום רב, יש לי 2 בנות בנות 4 ושנתיים ורבע. הבעיה היא כזו: הבת הגדולה שלי ילדה מאד מאד עקשנית ולא ממושמעת. כל מה שאני ובעלי אומרים לה "עובר לידה" (כך גם בגן). היא אינה מבינה את משמעות המילה "לא", היא נוטה לעשות דווקא ולהציק לאחותה וכל דבר איתה כרוך במלחמה. כשאנו כועסים ומענישים אותה היא נכנסת להתקפי זעם המלווים בצעקות, מכות קלות ודיבור אלים (שאלוהים יודע איפה היא למדה..).יש לה נטייה להפוך את היוצרות עם קבלת עונש, כך שהיא טוענת שהיא מתנהגת ככה בגלל העונש ולא הפוך. ניסיתי הכל, להיות נעימה וללטף, להיות מצחיקה, לתפוס ידיה באגרסיביות, להתעלם (זה לא עוזר היא הולכת אחרי)וכמובן עונשים, שגם מהם היא לא לומדת כלום. אני משתדלת לא להתעקש איתה על כל דבר, אבל ישנם מקרים שהתתנהגות שלה פשוט עוברת כל גבול ואין כבר ברירה אחרת. לצערי הקטנה לומדת ומחקה את ההתנהגות שלה ואני חוששת מההמשך. מה עוד ניתן לעשות, איך עלי להגיב?

ברצוני להוסיף, כי לאחרונה החלו אצלה תופעות מוזרות:אינה מוכנה לדרוך על הרצפה יחפה, אלא רק עם נעלים (היא מוטרדת מהלכלוך), אינה מוכנה לשבת על כל כסא, רק על אלו שנראים לה, או שמבקשת שנשים לה מפית. יחד עם זאת אין לה בעיה עם לכלוך מסוג אחר או "עבודות מלכלכות". אציין, כי בספטמבר עם כניסתה לגן עיריה לא הסכימה להיכנס/לשחק בחול. העניין עבר מאליו לאחר כחודש וחצי. קראתי והבנתי שישנו דבר שנקרא "תחושתיות יתר". האם יש קשר להתנהגות שלה?

ליטל, בעיות תחושתיות יכולות לגרום לעצבנות, אי שקט וחוסר מנוחה. שווה בדיקה אצל מרפאה בעיסוק. (זה לא במקום רענון הגבולות בבית) בברכה ליאת

שלום ליטל, העתקתי למענך מס' תשובות שלי לפניות דומות. מקווה שתמצאי בהן מענה גם לבעייתך. אם תרצי לחדד או לשאול עוד - את מוזמנת חג שמח ליאת הנה - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. *** כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. *** לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן!

שלום ביתי בת ,4 לאחרונה התחילה לפחד שיסגרו אותנו איפה שאנחנו נמצאים בהופעה שהיינו ברגע שהיתה הפסקה וכולם החלו ללכת היא כמה בההיסטריה ובבכי ורצה לכיון היציאה ולא היתה מוכנה לחזור. בקניון שהיא רואה אנשים הולכים לכיון היציאה היא שוב נכנסת ללחץ ורוצה ללכת כנל בסופרלנד שהיינו בהופעה והיא נגמרה היא רצתה ללכת מהפארק מדובר בפאניקה שאני לא מצליחה להשתלט עליה מלווה בבכי , צרחות אני מנסה לחבק להרגיע ולהסבחר אבל היא ננעלת ולא מוכנה להקשיב אני חייבת לציין שלא ידוע לי מה מקור הפחד שכן בחיים היא לא נשארה אחרונה בגן( אני מקפידה לקחת אותה חצי שעה לפני הזמן ובחיים לא ננעלנו בטעות ניסיתי לדובב אותה ולהבין מה מקור הפחד ( היא בוגרת לגילה) ללא הצלחה אשמח לדעת כיצד לפעול תודה

שלום קרן, הואיל וחשיבתם של ילדים מתאפיינת בהיבטים מאגים, לא תמיד ניתן להתחקות בדיוק מהו מקור הפחד. ילדים יכולים לעשות קישורים מוזרים (גם אם יש בהם סוג של היגיון) בין מצבים אלה ואחרים, ולפחד מדברים/אירועים/מצבים שבעינינו נראים תמימים ולא מאיימים. מקומות הומי אדם, בעיקר כאשר הם פקוקים, מפחיתים את יכולתנו לשלוט במצב. יש לא מעט אנשים שחוויה כזו מעוררת בהם תחושת פניקה. מבלי להתיימר, אוכל לעשות ניחוש מושכל, ולהניח שהילדה למדה איכשהו שבדוחק יש פוטנציאל מסוכן כלשהו (כמעט תמיד פחד כזה משותף ליותר מבן משפחה אחד...). כרגע, הייתי מציעה לא להילחם בזה, ולא להכריח אותה להימצא במקומות מסוג זה. אם אתם חייבים, נסי לאפשר לה לשבת או לשהות במקום קרוב לפתח, כדי שתוכל לחוש מידה רבה יותר של שליטה. אם התופעה תימשך, אפשר יהיה לשקול התערבות טיפולית בגיל מעט יותר מבוגר. חג שמח ליאת

שלום ביתי הגדולה בת 4 והיא מאוד מפונקת. היא תמיד היתה קשורה ומחוברת אליי ללא הפסקה. היא מאוד תלותית- אם אני לא בחדר איתה אז היא מפסיקה לשחק ובאה אחרי. שאני יוצאת בערב היא נכנסת להיסטריה ובוכה הרבה זמן אחרי שאני הולכת. היא לא מוכנה שאף אחד יקלח אותה מלבדי ובימים שאני לא בבית ובעלי או אמא שלי מקלחים אותה היא צורחת או שלאחר מכן לא מוכנה להתלבש ומחכה לי אני מנסה לשחרר אבל היא עקשנית ולא מוותרת אשמח לקבל הכוונה מה לעשות וכיצד והאם זה טבעי אצל חלק מהילדים ועובר עם הזמן עוד לציין שביתי הקטנה בת 2.8 סובלת קצת מהעניין שכן הגדולה דוחקת אותה החוצה( אני משתדלת לאזן עד כמה שאני יכולה)

שלום ליאור, לעיתים קרובות, במצבים של חרדת פרידה אצל ילדים, או היצמדות תובענית שלהם לאחד ההורים יש מרכיב חרדתי (או אמביוולנטי ביחס לפרידה) גם אצל ההורה עצמו. איכשהו, ההיצמדות של הילד משרתת צרכים מודעים ולא מודעים גם של ההורה. אני מציעה לא לחכות ל'הסכמה' של הילדה, ולנסות להנהיג סדר יום וחלוקת מטלות ללא קשר למחאותיה. תוכלו לומר לה שאתם משאירים לה את הבחירה אם לצרוח ולבכות או לשתף פעולה ב'נעימים'. לפעמים, הורים מתקשים לעמוד שווי נפש מול התקפי צרחות של הילד, ואם גם את כך - פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, והחזירי לעצמך את החירות ואיכות החיים. חג שמח ליאת

שלום יש לנו ילד מקסים בן שלוש , לפני שבוע אשתי קיבלה מכה באצבע ברגל ומאז כל מכה קטנה שיש לילד ברגל הוא מקצין את המכה ומתחיל לצלוע ומתלונן על כאבים עזים ( בדיוק כמו שאשתי התלוננה ) הבעיה שהמשחק הוא עקבי , לקחתי אותו לרופא שיבדוק את הרגל וגם הסברתי לו את ההיבט הפסיכולוגי שבעניין הוא בדק ולא מצא משהו חריג ברגל . מה עושים במצב כזה המפחיד הוא שבאמת יקרה משהו ואנחנו נחשוב שזה משחק.

שלום טיקו, כרגע, הילד שלכם עדיין מצוי תחת הרושם של פציעת אמו, ויתכן שה'הזדהות' איתה היא דרך לעבד את החוויה, שעבורו הייתה ודאי מפחידה. אני מציעה לכבד את התלונות שלו על כאב, להביע סימפטיה והבנה, אך להימנע מהתעסקות-יתר בזה. תוכלו להציע פלסטר או נשיקה במקום הכואב, אך מעבר לזה - להישאר רגועים וענייניים. רוב הסיכויים שמדובר בתגובה זמנית, שתחלוף תוך מספר ימים (אם לא תתגמלו אותו בתשומת לב עודפת). בריאות ליאת

שלום אני בן 20 משרת ביחידה קרבית. יש לי שאלה בנוגע מה עלי לעשות לדעתכם. רוב הזמן אני מרגיש שרע לי בחיים, לרוב סתם אפילו שלא קורה לי משהו רע, יש לי הרבה מחשבות של התאבדות כמעט כל הזמן ואני גם פוצע את עצמי הרבה . הדברים האלה לא חדשים הם קרו לי גם הרבה לפני שהתגייסתי הייתי מרגיש ככה. אני לא יודע מה לעשות מצד אחד אני רוצה לבקש עזרה כי אני יודע שמשהו לא בסדר אצלי, מצד שני אני מפחד שגם אם אני אבקש יגידו לי שאני סתם מדבר, יש המון פעמים שאני מרגיש שזה סתם בזבוז ואני גם צריך פשוט לסיים את זה.

אני לא ידעתי עם לציין החלטתי לכתוב אבל בכל זאת. אני בן אדם מאוד סגור קשה לי להפתח לאנשים אפילו להורים שלי מה שמקשה עלי מאוד להסתדר במיוחד בצבא

שלום חייל, השירות הצבאי עלול להטיל מעמסה רגשית כבדה על החיילים, ונראה שהפוטנציאל הזה גובר במקרים של מורכבות פסיכולוגית קודמת. היסטוריה של פציעה עצמית מעידה על קושי בוויסות רגשי (ולאו דווקא על רצון למות). אני מציעה לך לבקש פגישה עם הקב"ן היחידתי, ולברר על אפשרות של קבלת טיפול רגשי דרך הצבא. כיום, הטיפול המועדף במקרים של פגיעה עצמית הוא DBT, ואני יודעת שהקב"נים בצהל מכירים את הגישה ועובדים (כשצריך) עפ"י עקרונותיה. פנה ללא דיחוי, והחזר לעצמך איכות חיים. בברכה ליאת

שלום, אני לא יודעת אם אני בפורום הנכון אבל שווה לנסות, אני חיה בסין עם בעלי ובתי בת השמונה חודשים, אנחנו מתלבטים אם לחזור לארץ וכרגע כמו שזה נראה אני אחזור עם בתנו ובעלי ישאר עוד חודשיים וחצי בסין ואז יחזור, רציתי לדעת האם ניתוק של תינוקת בת שמונה חודשים מאביה לפרק זמן של חודשיים וחצי עלול לגרום לנזק כלשהוא? מה ההשפעות שיכולות להיות עלי הקשר בינהם? היא מאוד קשורה אליו והם נמצאים הרבה שעות במהלך היום יחד אשמח לתגובה יום טוב

שלום תמר, אין ספק שבמצב הרצוי, ילדים גדלים כל הזמן בנוכחותם הקבועה והיציבה של שני הוריהם. אלא שלחיים יש דינמיקה משל עצמם, ולא תמיד המצב הרצוי מתאפשר. אני חושבת שאם אתם בתקופת מעבר, ואין מנוס מפרידה למשך מספר חודשים - אז אין ברירה! ברור שהפרידה תהיה קשה לילדה, ואולי יותר מזה - לאביה, אך אם קיימת ביניהם אהבה עזה, הם בוודאי יוכלו להתגבר על המשבר הזמני, ולחדש את יחסיהם החמים אחרי המפגש המחודש. איני רואה פוטנציאל לנזק ממשי, מעבר למשבר זמני וחולף. עשו מה שנכון לכם כמשפחה, ותסמכו על עצמכם. יהיה בסדר. ברוכות הבאות! ליאת

שלום ליאת, הבת שלי (5.5) נכנסה השנה לגן חדש בו כל הילדים גדלו יחד והם מחוברים אחד לשני, כאשר היא שואלת ילדות בגן אם היא יכולה להצטרף למשחקיהם אז הן עונות לה בשלילה . היא בבית ילדה דעתנית פטפטנית וחברותית אך כאשר אני רואה אותה בחברת הילדות בגן היא לא מעיזה לדבר. יש לציין שבגנים שהיתה בהם בעבר היו לה תמיד חברות והיא לא היתה ביישנית ומסוגרת כמו שהיא היום. הגננת טוענת שזו אשמתנו מאחר ואיננו דואגים לחיי החברה שלה מחוץ לשעות הגן( אנחנו דווקא כן משתדלים להזמין בנות אלינו) האם את חושבת שהזמן יעשה את שלו? כי מטבעה היא חברותית למרות שעכשיו כבר סוף השנה? נשמח מאד אם תוכלי לתת לנו עצות..

שלום אורית, כשמדובר בקשיים חברתיים של הילדים שלנו, תהא זו ביישנות או כל בעיה אחרת, אין טעם לחפש "אשמים", אלא לחשוב כיצד ניתן לעזור ולהפחית את תחושות הבדידות. אני מסכימה עם הגננת, וחושבת שמפגשים של "אחד על אחד" אחה"צ יכולים לסייע לילדה לבסס יחסי קרבה. מעבר לכך, אפשר לשקול חוגים ופעילויות יזומות אחרות, הנעשות בחברת ילדים, שיאפשרו לבתך לקחת חלק, גם אם היא ביישנית ואינה יוזמת אינטראקציה באופן ישיר. הבשורה הטובה היא, שגם ילדיפם ביישנים מוצאים בסופו של דבר חוג חברים קרוב - גם אם מצומצם - במסגרתו הם מתפקדים היטב, כמו שאת מצליחה לראות שקורה בחיק המשפחה. בהצלחה ליאת

ליאת אפשר לשלח לך מייל (קצר)?

אפשר. :-)

שלום, אני מאוננת מגיל צעיר יחסית (11). כיום אני בת 17 ואני מרבה לאונן. אני שמה לב שזה קורה כשאני בלחץ גדול מאוד, או בתחושת חוסר אונים. אני מסתגרת בחדרי ומאוננת. מה לעשות?

שלום אלמונית, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית בכל גיל, ושכיחה אף יותר בגיל ההתבגרות המתאפיין בעלייה בדחפים המיניים. פעילות מינית ידועה כפורקת ומשחררת מתח, ולכן הקשר בין הלחץ שאת חווה לצורך לאונן יותר, מובן. אם את מרגישה שרמות המצוקה שלך חורגות מעבר לרגיל, נסי לשתף בן משפחה נוסף, ולבקש עזרה או סיוע פסיכולוגי. אני אומרת זאת ללא כל קשר לאוננות, אלא רק בהקשר של המצוקה הרגשית. בברכת חג שמח ליאת

האם ילדים נולדים עם רמת חרדה גבוהה?

שלום מושית, חרדה היא חלק מהרפרטואר הרגשי הנורמלי, ויש לה תפקיד הישרדותי חשוב. אחרי הכל, אם לא היינו חרדים, לא היינו נזהרים מסכנות וכנראה שלא היינו שורדים. ילדים נולדים כשהם נבדלים אלה מאלה ברמות העוררות הרגשית שלהם. מאחר וחרדה (פתולוגית) נמצאה קשורה בגורמים ביולוגיים וגנטיים, יש ככל הנראה הבדלים בינאישיים גם בפוטנציאל החרדתי. מקווה שעניתי איכשהו לשאלתך. אם לא, את מוזמנת לחדד. חג שמח ליאת