פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

איך עוזרים לילד בן 8 להתמודד מחושך , לא רק בלילה ,כמובן שבלילה אני שמה מנורת לילה , בכלל לגשת לחדר אפילו שיש אור צריך ללות אותו מה עושים ?

שלום יעל, הרבה מאד ילדים (ולא רק ילדים) אינם מרגישים נוח בחושך, ומעדיפים לישון עם אור קטן. מבחינתי (לפחות) זאת אינה בעיה הדורשת טיפול מיוחד. יחד עם זאת, ילדים הדורשים ליווי צמוד בבית, והופכים את הפחד עילה להתעסקות מתמדת בהם, צריכים לקבל עזרה. אני מציעה להסביר לילד שלא תוכלו להמשיך ללוות אותו בתוך הבית, ושעליו לחשוב (ביחד איתכם) מה ייתן לו תחושת ביטחון ושליטה. אפשר להציע לו חפץ נוסך ביטחון (כמו פנס או "אבן אומץ" מיוחדת) אותו יוכל לשאת עליו ביום ובלילה. חשוב לחזור ולהדגיש באזניו שאתם שומרים עליו מסלון הבית, ומשגיחים על הנעשה בבית גם ממרחק-מה. נסו לברר ממה בדיוק הוא פוחד, ולהציע הסבר מניח את הדעת ("יש לנו פלדלת/אזעקה/כלב ששומרים על פתח הבית, יש שוטרים ששומרים על הרחוב והשכונה, ויש כוחות ביטחון נוספים במעגלים הרחבים יותר"). מעבר לכך, הפסיקו להעניק לו שירותי ליווי מיוחדים, והניחו לו להתמודד עם המצב בדרכו. אני מניחה שהמוטיבציה שלו להתגבר על הפחד תגדל כאשר לא יהיו בצידו רווחים ותגמולים. אם לא, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אוקי אז ככה אני לא ממש יודעת איך להתחיל. אני תלמידה טובה, מרחיבה מקצועות קשים (פיזיקה, מתמטיקה) ואני נמצאת תחת לחץ עצום מבחינת לימודים. כרגע אנחנו בחופש (שגם הוא לא ממש חופש) אבל לפניו ממש בזמן האחרון הייתי מגיעה למצבים שאני לא יכולה יותר להחזיק את עצמי.. היה לי ממש קשה לקום כל בוקר אני לומדת כל היום וחוזרת הביתה מאוחר, במיוחד עכשיו בזמן של הבגרויות אין לי זמן לעצמי או לדברים שאני אוהבת וזה גרם לי לוותר על המון דברים.. השלמתי מראש עם זה שהשנה לא יהיה זמן אבל אני באמת מגיעה למצבים שאני פשוט בוכה בלי סיבה מוצדקת במיוחד.. בלי שום קשר לזה אני חושבת שנלקתי על המורה שלי (בן). אני יודעת שאני לא מאוהבת בו או משהו כזה ושזה סתם, אבל אני כל היום חושבת עליו. כרגע בחופש אני לומדת לכל מיני מתכונות ומבחנים אבל הזמן שהחופש נתן לי גורם לי כל הזמן לחשוב ולחשוב ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בקשר אליו. אני כל הזמן חושבת עליו ואפילו מתגעגעת.. הוא הבנאדם היחיד בערך שמעריך אותי בעולם הזה, מדבר איתי באמת וגם צוחק איתי. אין לי עם מי לדבר על כל זה ואני מרגישה שאני לא יכולה לשמור את זה יותר.. אין לי מושג מה לעשות ולכן אני כותבת תהודעה ממש קשה לי כרגע והבעיה שלי היא שאני לא מראה את זה כלפי חוץ, אני מאד מאופקת ואני לא בנאדם שילך ויתבכיין על החיים שלו אלא רק אעשה מה שצריך, גם אם זה קשה. אני מרגישה ממש תסכול כרגע, אין לי עם מי לדבר (אני לא מעזה לספר לחברות שהתאהבתי במורה שלי רק כי זה נשמע כל כך עצוב..) אני יודעת שאין סיכוי שאני אצא עם בן אדם שגדול ממני ב15 שנה או יותר אני לא יודעת, אבל הוא האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו תודה על ההקשבה

שלום לך, תחושת הלחץ והכבדו?ת הצליחה לעבור היטב דרך המילים שלך. אני לא מקנאה בך! תקופות מבחנים יכולות לערער גם את החזקים שבינינו... למרבה המזל, גם תקופות נוראיות הן זמניות, והן מפנות את מקומן לימים טובים יותר, רגועים יותר ושמחים יותר. גם התאהבויות נעורים - בדר"כ בגברים מבוגרים ובלתי מושגים - הן עניין שכיח, המשקף את הצורך העצום בקרבה, אינטימיות ושיתוף רגשי. הבנים בני גילך לא תמיד יכולים לספק את הצורך הזה, ולכן קיימת אצל לא מעט נערות הנטיה להיקשר לגברים מבוגרים ובשלים יותר, המספקים אשלייה של חום ואכפתיות. אני אומרת אשלייה, כי ברוב המקרים קשה למצוא מכנה משותף אמיתי בין נערה צעירה לגבר בוגר, והפערים כמעט ואינם ניתנים לגישור. יש להניח, אם כן, שגם הבעיה הזו זמנית, וכרגע אין לך הרבה ברירות אלא לשרוד את זה איכשהו, ליהנות ממה שאפשר, ולהשלים עם מה שלא יקרה לעולם. הבשורה הטובה היא שגם האהבה ה'נכונה' מגיעה בסופו של דבר, למי שמוכן לחכות לה בסבלנות ותקווה... שולחת לך כוח ועידוד להגיע בשלום אל החופש הגדול ובהצלחה בבחינות ליאת

שלום רב, יש לי 2 בנות בנות 4 ושנתיים ורבע. הבעיה היא כזו: הבת הגדולה שלי ילדה מאד מאד עקשנית ולא ממושמעת. כל מה שאני ובעלי אומרים לה "עובר לידה" (כך גם בגן). היא אינה מבינה את משמעות המילה "לא", היא נוטה לעשות דווקא ולהציק לאחותה וכל דבר איתה כרוך במלחמה. כשאנו כועסים ומענישים אותה היא נכנסת להתקפי זעם המלווים בצעקות, מכות קלות ודיבור אלים (שאלוהים יודע איפה היא למדה..).יש לה נטייה להפוך את היוצרות עם קבלת עונש, כך שהיא טוענת שהיא מתנהגת ככה בגלל העונש ולא הפוך. ניסיתי הכל, להיות נעימה וללטף, להיות מצחיקה, לתפוס ידיה באגרסיביות, להתעלם (זה לא עוזר היא הולכת אחרי)וכמובן עונשים, שגם מהם היא לא לומדת כלום. אני משתדלת לא להתעקש איתה על כל דבר, אבל ישנם מקרים שהתתנהגות שלה פשוט עוברת כל גבול ואין כבר ברירה אחרת. לצערי הקטנה לומדת ומחקה את ההתנהגות שלה ואני חוששת מההמשך. מה עוד ניתן לעשות, איך עלי להגיב?

ברצוני להוסיף, כי לאחרונה החלו אצלה תופעות מוזרות:אינה מוכנה לדרוך על הרצפה יחפה, אלא רק עם נעלים (היא מוטרדת מהלכלוך), אינה מוכנה לשבת על כל כסא, רק על אלו שנראים לה, או שמבקשת שנשים לה מפית. יחד עם זאת אין לה בעיה עם לכלוך מסוג אחר או "עבודות מלכלכות". אציין, כי בספטמבר עם כניסתה לגן עיריה לא הסכימה להיכנס/לשחק בחול. העניין עבר מאליו לאחר כחודש וחצי. קראתי והבנתי שישנו דבר שנקרא "תחושתיות יתר". האם יש קשר להתנהגות שלה?

ליטל, בעיות תחושתיות יכולות לגרום לעצבנות, אי שקט וחוסר מנוחה. שווה בדיקה אצל מרפאה בעיסוק. (זה לא במקום רענון הגבולות בבית) בברכה ליאת

שלום ליטל, העתקתי למענך מס' תשובות שלי לפניות דומות. מקווה שתמצאי בהן מענה גם לבעייתך. אם תרצי לחדד או לשאול עוד - את מוזמנת חג שמח ליאת הנה - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. *** כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. *** לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן!

שלום ביתי בת ,4 לאחרונה התחילה לפחד שיסגרו אותנו איפה שאנחנו נמצאים בהופעה שהיינו ברגע שהיתה הפסקה וכולם החלו ללכת היא כמה בההיסטריה ובבכי ורצה לכיון היציאה ולא היתה מוכנה לחזור. בקניון שהיא רואה אנשים הולכים לכיון היציאה היא שוב נכנסת ללחץ ורוצה ללכת כנל בסופרלנד שהיינו בהופעה והיא נגמרה היא רצתה ללכת מהפארק מדובר בפאניקה שאני לא מצליחה להשתלט עליה מלווה בבכי , צרחות אני מנסה לחבק להרגיע ולהסבחר אבל היא ננעלת ולא מוכנה להקשיב אני חייבת לציין שלא ידוע לי מה מקור הפחד שכן בחיים היא לא נשארה אחרונה בגן( אני מקפידה לקחת אותה חצי שעה לפני הזמן ובחיים לא ננעלנו בטעות ניסיתי לדובב אותה ולהבין מה מקור הפחד ( היא בוגרת לגילה) ללא הצלחה אשמח לדעת כיצד לפעול תודה

שלום קרן, הואיל וחשיבתם של ילדים מתאפיינת בהיבטים מאגים, לא תמיד ניתן להתחקות בדיוק מהו מקור הפחד. ילדים יכולים לעשות קישורים מוזרים (גם אם יש בהם סוג של היגיון) בין מצבים אלה ואחרים, ולפחד מדברים/אירועים/מצבים שבעינינו נראים תמימים ולא מאיימים. מקומות הומי אדם, בעיקר כאשר הם פקוקים, מפחיתים את יכולתנו לשלוט במצב. יש לא מעט אנשים שחוויה כזו מעוררת בהם תחושת פניקה. מבלי להתיימר, אוכל לעשות ניחוש מושכל, ולהניח שהילדה למדה איכשהו שבדוחק יש פוטנציאל מסוכן כלשהו (כמעט תמיד פחד כזה משותף ליותר מבן משפחה אחד...). כרגע, הייתי מציעה לא להילחם בזה, ולא להכריח אותה להימצא במקומות מסוג זה. אם אתם חייבים, נסי לאפשר לה לשבת או לשהות במקום קרוב לפתח, כדי שתוכל לחוש מידה רבה יותר של שליטה. אם התופעה תימשך, אפשר יהיה לשקול התערבות טיפולית בגיל מעט יותר מבוגר. חג שמח ליאת

שלום ביתי הגדולה בת 4 והיא מאוד מפונקת. היא תמיד היתה קשורה ומחוברת אליי ללא הפסקה. היא מאוד תלותית- אם אני לא בחדר איתה אז היא מפסיקה לשחק ובאה אחרי. שאני יוצאת בערב היא נכנסת להיסטריה ובוכה הרבה זמן אחרי שאני הולכת. היא לא מוכנה שאף אחד יקלח אותה מלבדי ובימים שאני לא בבית ובעלי או אמא שלי מקלחים אותה היא צורחת או שלאחר מכן לא מוכנה להתלבש ומחכה לי אני מנסה לשחרר אבל היא עקשנית ולא מוותרת אשמח לקבל הכוונה מה לעשות וכיצד והאם זה טבעי אצל חלק מהילדים ועובר עם הזמן עוד לציין שביתי הקטנה בת 2.8 סובלת קצת מהעניין שכן הגדולה דוחקת אותה החוצה( אני משתדלת לאזן עד כמה שאני יכולה)

שלום ליאור, לעיתים קרובות, במצבים של חרדת פרידה אצל ילדים, או היצמדות תובענית שלהם לאחד ההורים יש מרכיב חרדתי (או אמביוולנטי ביחס לפרידה) גם אצל ההורה עצמו. איכשהו, ההיצמדות של הילד משרתת צרכים מודעים ולא מודעים גם של ההורה. אני מציעה לא לחכות ל'הסכמה' של הילדה, ולנסות להנהיג סדר יום וחלוקת מטלות ללא קשר למחאותיה. תוכלו לומר לה שאתם משאירים לה את הבחירה אם לצרוח ולבכות או לשתף פעולה ב'נעימים'. לפעמים, הורים מתקשים לעמוד שווי נפש מול התקפי צרחות של הילד, ואם גם את כך - פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, והחזירי לעצמך את החירות ואיכות החיים. חג שמח ליאת

שלום יש לנו ילד מקסים בן שלוש , לפני שבוע אשתי קיבלה מכה באצבע ברגל ומאז כל מכה קטנה שיש לילד ברגל הוא מקצין את המכה ומתחיל לצלוע ומתלונן על כאבים עזים ( בדיוק כמו שאשתי התלוננה ) הבעיה שהמשחק הוא עקבי , לקחתי אותו לרופא שיבדוק את הרגל וגם הסברתי לו את ההיבט הפסיכולוגי שבעניין הוא בדק ולא מצא משהו חריג ברגל . מה עושים במצב כזה המפחיד הוא שבאמת יקרה משהו ואנחנו נחשוב שזה משחק.

שלום טיקו, כרגע, הילד שלכם עדיין מצוי תחת הרושם של פציעת אמו, ויתכן שה'הזדהות' איתה היא דרך לעבד את החוויה, שעבורו הייתה ודאי מפחידה. אני מציעה לכבד את התלונות שלו על כאב, להביע סימפטיה והבנה, אך להימנע מהתעסקות-יתר בזה. תוכלו להציע פלסטר או נשיקה במקום הכואב, אך מעבר לזה - להישאר רגועים וענייניים. רוב הסיכויים שמדובר בתגובה זמנית, שתחלוף תוך מספר ימים (אם לא תתגמלו אותו בתשומת לב עודפת). בריאות ליאת

שלום אני בן 20 משרת ביחידה קרבית. יש לי שאלה בנוגע מה עלי לעשות לדעתכם. רוב הזמן אני מרגיש שרע לי בחיים, לרוב סתם אפילו שלא קורה לי משהו רע, יש לי הרבה מחשבות של התאבדות כמעט כל הזמן ואני גם פוצע את עצמי הרבה . הדברים האלה לא חדשים הם קרו לי גם הרבה לפני שהתגייסתי הייתי מרגיש ככה. אני לא יודע מה לעשות מצד אחד אני רוצה לבקש עזרה כי אני יודע שמשהו לא בסדר אצלי, מצד שני אני מפחד שגם אם אני אבקש יגידו לי שאני סתם מדבר, יש המון פעמים שאני מרגיש שזה סתם בזבוז ואני גם צריך פשוט לסיים את זה.

אני לא ידעתי עם לציין החלטתי לכתוב אבל בכל זאת. אני בן אדם מאוד סגור קשה לי להפתח לאנשים אפילו להורים שלי מה שמקשה עלי מאוד להסתדר במיוחד בצבא

שלום חייל, השירות הצבאי עלול להטיל מעמסה רגשית כבדה על החיילים, ונראה שהפוטנציאל הזה גובר במקרים של מורכבות פסיכולוגית קודמת. היסטוריה של פציעה עצמית מעידה על קושי בוויסות רגשי (ולאו דווקא על רצון למות). אני מציעה לך לבקש פגישה עם הקב"ן היחידתי, ולברר על אפשרות של קבלת טיפול רגשי דרך הצבא. כיום, הטיפול המועדף במקרים של פגיעה עצמית הוא DBT, ואני יודעת שהקב"נים בצהל מכירים את הגישה ועובדים (כשצריך) עפ"י עקרונותיה. פנה ללא דיחוי, והחזר לעצמך איכות חיים. בברכה ליאת

שלום, אני לא יודעת אם אני בפורום הנכון אבל שווה לנסות, אני חיה בסין עם בעלי ובתי בת השמונה חודשים, אנחנו מתלבטים אם לחזור לארץ וכרגע כמו שזה נראה אני אחזור עם בתנו ובעלי ישאר עוד חודשיים וחצי בסין ואז יחזור, רציתי לדעת האם ניתוק של תינוקת בת שמונה חודשים מאביה לפרק זמן של חודשיים וחצי עלול לגרום לנזק כלשהוא? מה ההשפעות שיכולות להיות עלי הקשר בינהם? היא מאוד קשורה אליו והם נמצאים הרבה שעות במהלך היום יחד אשמח לתגובה יום טוב

שלום תמר, אין ספק שבמצב הרצוי, ילדים גדלים כל הזמן בנוכחותם הקבועה והיציבה של שני הוריהם. אלא שלחיים יש דינמיקה משל עצמם, ולא תמיד המצב הרצוי מתאפשר. אני חושבת שאם אתם בתקופת מעבר, ואין מנוס מפרידה למשך מספר חודשים - אז אין ברירה! ברור שהפרידה תהיה קשה לילדה, ואולי יותר מזה - לאביה, אך אם קיימת ביניהם אהבה עזה, הם בוודאי יוכלו להתגבר על המשבר הזמני, ולחדש את יחסיהם החמים אחרי המפגש המחודש. איני רואה פוטנציאל לנזק ממשי, מעבר למשבר זמני וחולף. עשו מה שנכון לכם כמשפחה, ותסמכו על עצמכם. יהיה בסדר. ברוכות הבאות! ליאת

שלום ליאת, הבת שלי (5.5) נכנסה השנה לגן חדש בו כל הילדים גדלו יחד והם מחוברים אחד לשני, כאשר היא שואלת ילדות בגן אם היא יכולה להצטרף למשחקיהם אז הן עונות לה בשלילה . היא בבית ילדה דעתנית פטפטנית וחברותית אך כאשר אני רואה אותה בחברת הילדות בגן היא לא מעיזה לדבר. יש לציין שבגנים שהיתה בהם בעבר היו לה תמיד חברות והיא לא היתה ביישנית ומסוגרת כמו שהיא היום. הגננת טוענת שזו אשמתנו מאחר ואיננו דואגים לחיי החברה שלה מחוץ לשעות הגן( אנחנו דווקא כן משתדלים להזמין בנות אלינו) האם את חושבת שהזמן יעשה את שלו? כי מטבעה היא חברותית למרות שעכשיו כבר סוף השנה? נשמח מאד אם תוכלי לתת לנו עצות..

שלום אורית, כשמדובר בקשיים חברתיים של הילדים שלנו, תהא זו ביישנות או כל בעיה אחרת, אין טעם לחפש "אשמים", אלא לחשוב כיצד ניתן לעזור ולהפחית את תחושות הבדידות. אני מסכימה עם הגננת, וחושבת שמפגשים של "אחד על אחד" אחה"צ יכולים לסייע לילדה לבסס יחסי קרבה. מעבר לכך, אפשר לשקול חוגים ופעילויות יזומות אחרות, הנעשות בחברת ילדים, שיאפשרו לבתך לקחת חלק, גם אם היא ביישנית ואינה יוזמת אינטראקציה באופן ישיר. הבשורה הטובה היא, שגם ילדיפם ביישנים מוצאים בסופו של דבר חוג חברים קרוב - גם אם מצומצם - במסגרתו הם מתפקדים היטב, כמו שאת מצליחה לראות שקורה בחיק המשפחה. בהצלחה ליאת

ליאת אפשר לשלח לך מייל (קצר)?

אפשר. :-)

שלום, אני מאוננת מגיל צעיר יחסית (11). כיום אני בת 17 ואני מרבה לאונן. אני שמה לב שזה קורה כשאני בלחץ גדול מאוד, או בתחושת חוסר אונים. אני מסתגרת בחדרי ומאוננת. מה לעשות?

שלום אלמונית, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית בכל גיל, ושכיחה אף יותר בגיל ההתבגרות המתאפיין בעלייה בדחפים המיניים. פעילות מינית ידועה כפורקת ומשחררת מתח, ולכן הקשר בין הלחץ שאת חווה לצורך לאונן יותר, מובן. אם את מרגישה שרמות המצוקה שלך חורגות מעבר לרגיל, נסי לשתף בן משפחה נוסף, ולבקש עזרה או סיוע פסיכולוגי. אני אומרת זאת ללא כל קשר לאוננות, אלא רק בהקשר של המצוקה הרגשית. בברכת חג שמח ליאת

האם ילדים נולדים עם רמת חרדה גבוהה?

שלום מושית, חרדה היא חלק מהרפרטואר הרגשי הנורמלי, ויש לה תפקיד הישרדותי חשוב. אחרי הכל, אם לא היינו חרדים, לא היינו נזהרים מסכנות וכנראה שלא היינו שורדים. ילדים נולדים כשהם נבדלים אלה מאלה ברמות העוררות הרגשית שלהם. מאחר וחרדה (פתולוגית) נמצאה קשורה בגורמים ביולוגיים וגנטיים, יש ככל הנראה הבדלים בינאישיים גם בפוטנציאל החרדתי. מקווה שעניתי איכשהו לשאלתך. אם לא, את מוזמנת לחדד. חג שמח ליאת

ביתנו בת חמש וחצי חמודה ויצירתית, מתעייננת בכל דבר, עם הרבה סבלנות. דיי רכושנית לגבי הדברים שלה, גם עם אחותה הקטנה בת השנתיים וחצי. לעיתים מתנגדת למטלות השוטפות כמו מקלחת צחצוח וכו'. בימים האחרונים היא התחילה לנשוך, וזה קרה כמה פעמים. איך עלינו להגיב לזה?

שלום רון, בניגוד לפעוטות בני 2-3 שנים, הנושכים כחלק מביטויי תוקפנות גולמיים ובלתי מווסתים, בני החמש וחצי כבר אינם אמורים לעשות זאת, ולכן יש להתייחס ולהגיב לכך כאל כל התנהגות אלימה אחרת. חשוב לומר לה חד-משמעית שאינכם מתכוונים להרשות לה לנשוך או להכות אף אחד, ושבכל פעם שתתנהג כך יהיה עליכם להרחיקה לזמן מה, ואולי להפעיל סנקציות נוספות. זכרו שכדי להכחיד התנהגות אלימה נדרשת נחישות ועקביות רבה, זאת כדי שהיא תלמד שנשיכה כלל אינה אופציה. גם אם, לאחר ההרחקה, הרשיתם לה לחזור אליכם, נסו להישאר 'בלתי מרוצים' לעוד זמן מה, כדי שתלמד שהיא מפסידה אתכם ואת אהדתכם כלפיה בכל פעם שהיא אלימה ופוגענית. מנגד, שבחו אותה הרבה על התנהגויות פרו-חברתיות ובוגרות, והעניקו שפע תשומת לב חיובית בכל זמן בו אינה אלימה. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 4 וחצי חכמה וסקרנית, שואלת שאלות רבות ומתעניינת בתחומים רבים. כיצד אוכל לתרום להעשרת עולמה מעבר למתן מענה לשאלותיה ולקריאת ספרים?

שלום רויטל, כשאנחנו מדברים על פעילויות העשרה, אנו מתכוונים לדאוג לכך שעולמם של הילדים יהיה מגוון ועשיר- פשוטו כמשמעו - בחוויות, התנסויות, והזדמנויות למפגש עם חומרים, אנשים, תופעות טבע, בע"ח, מוסיקה ואמנות, וכד'. לעיתים קרובות, הורים חדורי מוטיבציה ורצון טוב, מדגישים את ההיבטים האקדמיים-לימודיים בחיי הילד, שולחים אותו לחוגים ללימוד שפה זרה או חשבון, הרבה לפני שיש להם משמעות כלשהי בחייו. זו, כמובן, טעות (לפחות בעיני), שעלולה לגרום לילד דווקא רתיעה והימנעות. מה את אומרת? חג שמח ליאת

שלום יש לי 2בנות תאומות הנות 2.9 התחלתי עם גמילה זה יומיים אחת הולך לה די קל לגבי השניה אני רוצה להתיעץ היא מיכנה לשבת על האסלה אבל לא מוכנה לעשות פיפי ואחרי שהיא עושה בתחתונים היא לא אומרת שיש לה פיפי זה אפילו לא מפריעה לה להסתובב רטובה האם זה יכול להראות על בכיה כל שהיא שאולי היא לא מרגישה את הצורך אשמח מאוד לקבל תשובה

שלום אלה, לפני יומיים התחלתם בתהליך הגמילה, שהוא - יש לזכור - משהו ש'מונחת' על הילדים באופן מעט שרירותי. כדי שילד יבין מה נדרש ממנו, עליו להיות בשל מבחינה קגניטיבית, רגשית ומוטורית. עליהן להבין שמעתה עליהן לעשות את הפיפי והקקי במקום המיועד לכך, ולהימנע מלעשות זאת בטיטול, בתחתונים או במכנסיים. כאשר בתך עושה פיפי בתחתונים, תוכלי לנסות לומר לה משהו כמו - "עכשיו את כבר גדולה, ואת לא יכולה ללכת עם מכנסיים רטובים. עכשיו נחליף תחתונים ומכנסיים, ובפעם הבאה אולי תצליחי לעשות בסיר או בבית השימוש". אין לי ספק שיהיו עוד תאונות, ואולי גם חוסר הבנה זמני, אך התמדה, סבלנות ורגישות יבטיחו שבסופו של דבר המסר ייקלט ויובן. בהצלחה וחג שמח ליאת

ביתי בת החמש לא אוכלת כלום פרט לאורז לבן פסטה ללא רוטב קורנפלקס עם חלב וטוסטים. כמובן שהיא אוכלת גם חטיפים וממתקים. לאחרונה התחלתי ללחוץ עליה יותר בהשפעת הבעל שחושב שצריך להחריך אותה לאכול ולעשות התניות של אם לא תאכלי לא תקבלי. אני חוששת שזה יעשה לה בעיות רגשיות עם אוכל בעתיד. האם להמשיך ללחוץ או שיש דרך אחרת או פשוט להניח לה. ע"פ בדיקות הדם לא נראה שיש לה בעיה.

שלום איילת השחר, איני מבינה גדולה בתזונה, אך ברור שמזון מאוזן ומגוון עדיף על פני אכילת פחמימות ריקות וסוכרים. במקום להתעסק במאבקים סביב מה כן ומה לא, זכרי שהבחירות שלנו מתחילות כבר בסופר, והן נתונות לשליטה מלאה שלנו. ילדים מסתגלים למה שמוצע להם בבית, ולמה שאוכלים יתר בני המשפחה. אני מציעה להימנע ככל האפשר ממאבק וכפייה סביב אוכל, אך להרחיב את ההיצע והתפריט בכיוון הרצוי. ממליצה מאד על פ]גישה עם תזונאית ילדים, שתוכל לעזור לך בבחירת תפריט מעשי ומזין עבור בתך. חג שמח וטעים ליאת

יש לי ילד בן 8 שנוטה להתפרצויות המתבטאות ב: צרחות, צעקות, בכיות. יש לו אח בכור בן 13 שנוטה להרגיז אותו ולהציק לו מאוד. הוא מצליח לעשות זאת בקלות כי כניראה הבין שאחיו מתרגז בקלות. מה לעשות?

שלום צופית, אני מזמינה אותך לקרוא את תגובתי לשולה, שתי קומות תחתייך, ולנהוג בדרך דומה עם בנך. לגבי התנהגותו של הבכור - אני מציעה לצמצם את מעורבותכם למינימום. חלק נכבד ממריבות בין אחים מקורו בצורך שלהם לזכות באהדת ההורים או בתשומת לבם. כאשר את מגוננת-יתר על בנך הרגיש והמתפרץ, את גם מחזקת ומתגמלת את הנטייה הזו, וגם מגבירה את המוטיבציה של הגדול להציק לאחיו. לכן, בכל פעם שאת 'מריחה' התגרות, או כשהמהומה כבר פרצה, קומי והתרחקי משם מבלי להתערב. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה וחג שמח ליאת

יש לי נער בן 12. מגיל צעיר קיבל והפנים את הרגלי הלמידה שהקניתי לו. אך לצערי הוא מסתפק רק בהכנת ש"ב ותו לא. הוא עתיד להגיע בשנה הבאה לכיתה ז' ואני חוששת לידיעת האנגלית שלו. הוא בסך הכל ילד טוב, ממושמע ועוזר בבית מאוד. אני מנסה לשדל אותו ללמוד ולהשקיע באנגלית והוא משיב שהכין ש"ב וזה מספיק לו. זה מגיע לעימותים רבים סביב האנגלית מה לעשות?

שלום רונית, למה את מתכוונת כשאת אומרת "ללמוד ולהשקיע"? את שייכת לאימהות בנות המזל שהילד שלהן מכין שיעורי בית. מה עוד אפשר לבקש? אנגלית זה באמת דבר חשוב, ואם בנך יבצע את המטלות הבית-ספריות, הוא יידע אנגלית כמו כל בני גילו (ואפילו קצת יותר). מה רע? חג שמח ליאת

יש לי 3 ילדים: בן 12, בן 8 ובת 4. בתי בת ה-4 מרבה להיפגע כל אימת שצועקים עליה (כשצריך), כועסים עליה, או לא מאפשרים לה לעשות דברים בדרכה. בסך הכל היא ילדה מאוד ממושמעת, חכמה, סקרנית, אך היא נוחה מאוד להיפגע. וככזאת היא רצה בוכייה לחדרה. מה לעשות?

שלום שולה, יש אנשים רגישים יותר מאחרים, הנוטים להיפגע בקלות, להיעלב ולבכות גם בתגובה לגירוי רגשי מתון. אם אתם מזהים את הנטייה הזו אצל בתכם, נסו להיות זהירים ומתחשבים יותר, שלא על חשבון הצורך להציב גבול. כלומר, המשיכו להגיד את ה"לא" איפה שצריך, אך עשו זאת בדרך מכבדת עם הווליום המתאים. אם היא כבר נעלבה וברחה לחדרה, נסו לא לאפשר לה להפעיל אתכם באמצעות הדרמה, והישארו ענייניים. אם אתם מרגישים שהגזמתם - התנצלו, ואם לא, הביעו השתתפות בצערה ("אנחנו רואים שנפגעת ומצטערים שכך את מרגישה. אנחנו מחכים לך בסלון, ונשמח אם תצטרפי אלינו כשתגמרי לכעוס/לבכות"). אני מאמינה שככל שתגדל ותתבגר, תשתפר יכולתה להתמודד עם סערת רגשות ופגיעה. בשמחות ליאת

יש לי בעיה רצינית."תקלה" שהיתה בערב לילי הסדר. כל הילדים (10 לפחות) בגילאי 3-12 צפו בתוכנית קופיקו שהורידו להם מהמחשב. לאחר מספר תוכניות הופיע על המסך סרט כחולללל (וזה ברצינות- מי שהוריד את קופיקו טעה)הילדים ראו בערך כ-2 דק' עד שאחד ההורים שם לב. ילדי בני 8 ו- 5 מדברים על זה לפעמים. מה מסבירים? מה אומרים? איך משכיחים? אני אובדת עצות. תודה.

שלום רב, כל מי שהוריד פעם סרטים מאתרי שיתוף כבר מכיר את התופעה, ויודע שמאחורי שמות 'תמימים' כמו "שלגיה", "סינדרלה" או "קופיקו" מסתתר לא מעט זבל. את הנעשה אין להשיב, והילדים נחשפו למה שנחשפו שלא בטובתם. אני מציעה לומר להם שאתם מתנצלים על כך שהשתרבב לסרט שלהם חומר שלא מתאים לילדים. אפשר לנסות לקחת את זה בהומור, ולהבטיח להם שיש דרכים טובות יותר ללמוד על גוף האדם ועל יחסי אהבה. תוכלי לנסות להקשיב לשיח שלהם, ולברר כך מה ראו ומה הייתה השפעת הדברים עליהם. נסי להגיב עניינית, לכוון למה שאת מאמינה שמעסיק אותם ולקוות לטוב. עלינו לזכור שבמוקדם או במאוחר כמעט כל ילד/נער נחשף לתכנים פורנוגרפיים (או לסצינה מביכה אם הוא נכנס במפתיע לחדר השינה של הוריו), ולא תמיד הכל הכל בשליטתנו. ובכל זאת, הרוב המכריע יוצר מזה ללא פגע. לא מעים, לא נורא. בשמחות ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני לילדים (גיל 7) באזור רמת-גן/גבעתיים. תודה מראש וחג שמח מיכל

שלום מיכל, אין אנו נוהגים לפרסם בפורומים שמות של מטפלים, כדי לא להפוך את האתר לבימת פרסום. אם תרצי המלצות מקוראי הפורום, תוכלי לכתוב הודעת המשך ולהוסיף לגוף הודעתך את כתובת המייל האישית שלך. מקווה שתקבלי המלצות לשם. בהצלחה ליאת

לפני מס' ימים מצאתי את בתי בת ה4 שוכבת ללא תחתונים כשילד מהמשפחה יושב לצידה , התברר לי שהיא ביקשה ממנו לגעת לה באיבר המין , ולפני כן היא ביקשה ממנו לסגור את הדלת ואמרה לו שישמור זאת בסוד ( בת 4 ) , מאותו יום אני עוכבת אחרי הילדה , ולצרי זה קורה כל יום , אם אין מישהו לידה שתבקש ממנו לגעת לה אז היא נוגעת לעצמה ! הילדה מתנהגת כרגיל , היא שמחה, משחקת ומדברת כרגיל, היא חזרה לאחרונה להרטיב אך היום האחרונים לא הרטיבה. האם אני צריכה לחשוש מהטרדה מינית ? היא ילדה בת 4 מבינה בזה . חשוב לי לציין שהילדה לא רואה סרטים ותוכניות מלמד של ילדים , ואני ובעלי אפילו לא מתחבקים לידה . מה עליי לעשות ? אני מוטרדת נורא . אגב , בגן לא ראו משהו חריג.

שלום דליה, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "היא ילדה בת 4 ומבינה בזה". מה שאת מתארת יכול להיות תמים, ויכול להיות מאד לא! עיסוק יתר באוננות, בעיקר ניסיון לשתף בכך אדם נוסף, והרטבת לילה 'חדשה', הם סימנים מחשידים. אם יש לך ספק - פני להערכה אצל פסיכולוג ילדים. בעיני, עדיפה "אזעקת שווא" על פני התעלמות או הזנחה. בירור אצל פסיכולוג לא יגרום לה כל נזק, ואילו האפשרות שנפלה קרבן להתעללות מינית נושאת פוטנציאל נזק גדול. פני להתייעצות! ליאת

היי זו שוב אני כתבתי לך למטה וראיתי שפספת או במכוו ןו לא במכוון מאחל תחג שמח וכשר אנא השיבי בעת יכולתך דגנית

שלום דגנית, לצערי, כפי שכבר ציינתי בתשובותי הקודמות, לא אוכל לעזור הרבה בפענוח כוונותיו של רועי. יש בו - כמו שאת מרגישה לבד - ניגודים וסתירות, ולא ברור מהן כוונותיו כלפייך. לתחושתי, גם את עצמך לא לגמרי 'סגורה' על הקשר, ואני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך להתמקד ולהקשיב לצרכים שלך. אם קשה לך לעמוד בהוצאות של טיפול פרטי, אני ממליצה לך על פנייה לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה, שם תוכלי לקבל טיפול מוזל מאד וטוב. מאחלת לך המשך חג שמח ליאת

הילד קטן שלנו) שלישי( מאוד עקשן בגדים חדשים זה בעיה גדולה בשבילו זה יכול לגרום לו לבכי של שעות לאלימות כלפי אחים או ההורים אני בן אדם מאוד חזק אבל זה שובר אותי מה זה? מה אני עושה עם זה?

שלום אנה, לא לגמרי הצלחתי להבין מה בבגד החדש גורם לו להתקף הבכי והאלימות. יתכן שמדובר בסבילות נמוכה למצבים חדשים או בבעיה תחושתית, או בשתיהן. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה לעשות הכל כדי לא להישבר, ולהיות מסוגלת להכיל מצבי רוח זועפים, ואפילו התפרצויות, אצל הילד שלך, ולעמוד מולם כגורם מייצב ומציב גבול, מבלי להתמוטט. ילדים צעירים מתקשים עדיין לווסת רגשות עוצמתיים, והם זקוקים לנו, ההורים, כ"בולמי זעזועים". לכן, כאשר הוא פועל כלפיכם באלימות, עליכם לעצור זאת, ולעזור לו לבטא ולפרוק את התסכול בדרך פחות הרסנית. אם את רוצה לקצר את התהליך, תוכלי להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, לקבל כיווני מחשבה והנחיות יותר קונקרטיות. בברכת חג שמח ליאת

בתי בת ה-10 טענה בפניי כבר מס' פעמים שבלילה היא שומעת אדם שקורא בשמה ומדבר איתה, ניסיתי להסביר לה שכנראה ששמעה את השכנים מדברים מכיוון שלעתים היא נרדמת עם חלון פתוח אך היא ממש מתעקשת שהיא שומעת את הקול פונה אליה וקורא לה, שאלתי מה הוא אומר לך ? מה את שומעת ? היא אמרה שהוא קורא לה בשמה מס' פעמים. כיצד עלי להגיב? אני מאוד מודאגת. אשמח לתגובה

שלום סמדר, שמיעת קולות יכולה להיות תוצאה של בעיה נוירולוגית או פסיכולוגית. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם בתור התחלה, ולפעול בהתאם להמלצתו. בברכה ליאת

שלום רב, אחיינית שלי בת 6.5 לוקחת חפצים רבים ומחביאה אותם. זה החל מאיסוף (כמובן ללא ידיעת הוריה) של איפור של אמא ונתפס בעינינו כהתנהגות של ילדה גנדרנית. לאחרונה המצב הקצין. אחותי מצאה השבוע את כל המיטה שלה מלאה בפירורי ופלים. לאחר מספר ימים המיטה כולה הייתה מרוחה באיפור. היום אחותי הזדעזעה למצוא חבילת סוכר, סוכר וניל ועוד חומרי בישול בארון הבגדים של הילדה. כל זאת מלווה בעקשנות והתפרצויות זעם אל מול סמכות או מרות שאחותי ובעלה מנסים להפעיל בעת הצורך. לעתים הילדה מתעלמת מבקשת הסובבים אותה עד שתופסים אותה פיזית ומבקשים ממנה הקשבה היא לא מגיבה. אנחנו באמת אובדי עצות, בהתחלה חשבנו שמדובר בהפרעת קשב אך זה נראה לנו קצת חמור יותר. מה עושים? למי כדאי לפנות? פסיכולוג?פסיכיאטר? אודה על תשובתך המהירה, אורן

שלום אורן, גם פסיכולוג ילדים קליני וגם פסיכיאטר ילדים הם כתובת ראויה לטיפול בבעיה שאתה מתאר. לעיתים מספיקה התמונה הקלינית כדי לבסס אבחנה, ולפעמים מתעורר צורך באבחון מסודר, שעלול לקחת מעט יותר זמן, אך תוצאותיו מפורטות, כולל המלצות לטיפול מתאים. אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, שיוכל להמליץ על מטפלים בסביבתכם, ואולי גם להרגיע אתכם. בשמחות ליאת

שלום, אני גרוש כבר 6 שנים ויש לי שתי ילדות בגילאים 9 ו13 שמגיעות אלי פחות או יותר בסידור רגיל של פעמיים בשבוע וכל שבת שניה. לאחרונה אני מרגיש שהילדה הגדולה מפגינה פחות סבלנות לבילוי המשותף של שלושתנו ובעיקר יש תחושה שאין לה סבלנות לבילוי זמן מרוכז בחברת אחותה הקטנה כך שאני מוצא עצמי יושב עם הקטנה והגדולה מבלה את רוב זמנה בצ'אטים עם החברות שלה בפייסבוק. אני חש שהיא זקוקה ליותר זמן לבד ורוצה להיות שם בשבילה אבל מרגיש שזה כמובן קשה קצת כשאני מחלק את זמני בין שתי הבנות במעט הימים שיש לי. לכן התחלתי להתלבט אם לא הגיע הזמן לחלק אחרת את הסדרי הראיה. אולי לקחת רק ילדה אחת או להוסיף ימים בשבוע כדי לבלות יותר זמן עם הילדות בנפרד. כאמור,אני מרגיש שבעיקר הגדולה זקוקה לזה יותר אבל כמובן מבין את האילוצים של הסדרי הראיה הרגילים. אני בעיקר מעוניין לדעת אם זה נכון ובריא לתכנן את הסדרי הראיה באופן כזה שהילדות יהיו אצלי לסירוגין בנפרד לפחות חלק מהזמן או שבכל מקרה אין להפריד ביניהן. חשבתי אפילו לתת לגדולה עצמאות מוחלטת לבחור איפה היא רוצה להיות במהלך ימי השבוע(כמובן שברור לי שאת כל זה אני צריך לתאם גם עם גרושתי). אשמח מאוד לשמוע עצות והכוונות לגבי האפשרויות העומדות בפני. אני שומע על הרבה הורים שמאבדים את היכולת לתקשר עם ילדיהם בגיל ההתבגרות. תמיד הייתה לי תקשורת מצויינת עם הגדולה ואני לא רוצה שזה ישתנה עכשיו.

שלום זאב, אני מניחה שאתה ער לאזהרותיהם של אנשי המקצוע, הממליצים להימנע ממצב בו "הימים אצל אבא" הם ימים של בילוי ו'הפעלות', בעוד הימים בבית, עם אמא, הם ימים של שגרה אפורה. כיום, הגישה היא התנהלות בשני בתים, כאשר בכל בית (גם אצל אבא, וגם אם זה רק ליומיים בשבוע), מתקיימת שגרת חיים רגילה ויומיומית ככל האפשר. הבנות שלך אכן נמצאות בגילאים קצת 'רחוקים', וקשה לספק לשתיהן פעילות שתעניין את שתיהן. הבשורה הטובה היא, שאתה לא ממש חייב למצוא אחת כזו, ולא נורא בכלל שבתך מנהלת צ'אטים עם חברותיה כשהיא אצלך. הרי זה בדיוק מה שהיא עושה גם בבית של אמא! מתבגרים נוטים להסתגר בחדרם לטובת זה בדיוק, ואני מציעה לא לראות בזה וויתור עליך או שיעמום בביתך. גם כאשר שתי הבנות אצלך, אתה יכול להקדיש זמן לכל אחת מהן, לסירוגין, ממש כמו שהיית עושה לו היית נשאר נשוי לאמא שלהן. כרגע, נדמה לי שאין סיבה ממשית לשנות את הסדרי הראייה, אלא אם מישהי מהבנות תביע רצון מפורש לכך. כמובן שבילוי זמן אקסלוסיבי עם כל אחת מהבנות יכול להיות רעיון מצויין, וראוי שזה יתואם עם גרושתך. נדמה לי שתקשורת פתוחה ועניינית ביניכם תאפשר שבירות שגרה למיניהן, ושינויי הרגלים לכל כיוון שתבחרו. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 14, הוא סובל מ-ADHD. לפעמים נדמה לי שהוא חי בעולם משלו ולא רואה את האחר בכלל. למשל אני יכולה להיות על סולם מנקה בלאגן כל הבית והוא אומר לי אמא אני צריך שתבואי ותראי משהו, ומבחינתו זה לעזוב את הכל וללכת. או שהוא מכריח את האח שלו בן ה10 לשחק איתו במכות וגם אם האח שלו לא רוצה הוא מכריח אותו ולטענתו זה שאחיו יהנה מזה אח"כ גם אם הוא לא רוצה. כשאני מבקשת שקט כי אבא ישן הוא יכול לנגן בגיטרה ולהגיד לי בסדר אני בשקט וימשיך לנגן. האם זה נורמלי? הוא לא מצליח להבין על מה מדברים איתו. האם הוא זקוק לטיפול? ואם כן איזה? אשמח אם תענו לי במהרה.

שלום גלית, התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד, האמינה כי אדם מגיע אל העולם כפקעת של צרכים ודחפים, אותם חייב האדם ללמוד 'לאלף' כדי להפוך לבן-תרבות. היכולת להתחשב ולראות את צרכי הזולת אינה מולדת. התינוק, ובמידה רבה גם הילד, מתנהל עפ"י עיקרון העונג, מבלי להביא בחשבון את רצונותיו וצרכיו של האחר. כדי לצמוח מהפאזה האגוצנטרית, חייב הילד ללמוד כי גם לאחר רצונות וצרכים, והאחר המשמעותי ביותר בחייו זה ההורה. לפעמים, הורים חמים ואוהבים מתאמצים מאד להתכוונן לצרכי הילד, גם על חשבון הצרכים שלהם עצמם. ואז, יום אחד הם מגלים שזה כבר לא חינני, ותולים את האשם באישיותו של הילד. כל ההרצאה הארוכה הזו באה כדי לעודד אתכם לחזור ולהנכיח את עצמכם, את סדר היום שלכם, את ההעדפות שלכם, הרצונות, התביעות והבקשות שלכם. הבן שלכם ייאלץ ללמוד (גם אם באיחור) שעליו להתחשב בכם, לקחת בחשבון שלא תמיד תהיי לצידו ברגע שירצה, ושעליו להפסיק לנגן כשאבא ישן. במילים אחרות קוראים לזה (נכון!) - גבולות!. במקום לשלוח את הנער לטיפול, אני מציעה לכם לנסות להגיע קודם להדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לדרוש באסרטיביות ובעקביות התחשבות ושיתוף פעולה בבית, לרווחת בני המשפחה כולם. זכרו ש-ADHD היא אינה מחלה, ואינה מזכה אותו ב'פטור' מהתחשבות בבני הבית (גדולים כקטנים). בהצלחה ליאת

יש לי בת בכתה ח'. עד השנה היא למדה בכלל לא רע. היה לה ממוצע ציונים של 80. השנה חלה הדרדרות נוראית בלימודים. היא לא עושה שיעורים ולא לומדת למבחנים.היא בכלל חיה בעולם אחר.(אפילו תפסתי אןתה בשקרים).הראש שלה בפייס בוק, בבגדים בבנים,אני כל הזמן מסבירה לה שעליה להשקיע בלימודים-(אני מדברת לקיר). אפילו פניתי למחנכת וליועצת ביה"ס-הכל ללא הואיל!!! אני מוכנה לעזור,אני אומרת לה שלכל תלמיד יש קשיים, רק שתדבר ואעזור. מורים פרטיים וכדומה. גם כאן איו כל כך הענות מצידה.... אני פשוט אובדת עצות!!!!

שלום סיגל, בתך אכן הגיעה לגיל שבו הפייסבוק, הבגדים והבנים מעניינים ומושכים הרבה יותר מהלימודים, ולכן יש טעם להישאר עם אצבע על הדופק ולהפגין מעט יותר מעורבות ועידוד בנושא ביה"ס. עלייך לזכור שאת היא זו הממונה על 'ברז המשאבים' של הבית, והיכולת של בתך לצאת לבילויים ולקניות תלויה כמעט לגמרי ברצונך הטוב ובהסכמתך. תוכלי לנצל עובדה זו ולעזור לבתך לרענן את סדרי העדיפויות ("לא יוצאים לבילוי ערב לפני מבחן") ברוח עמדותייך שלך. מרוח הדברים שלך התעוררה אצלי דאגה אשר ליכולתך לעמוד מולה כאמא אסרטיבית וסמכותית, ויתכן שתוכלי להרוויח מהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים/מתבגרים. זכרי שיש לך תפקיד כדמות סמכות בחיי בתך, ויש לך לא מעט כוח. את הסמכות והכוח רצוי לנצל בתבונה, ולא בדרך של מאבק. בדר"כ הסכמים והידברות עדיפים ביחסי הורים-מתבגרים, ואז יש סיכוי טוב יותר שהילדים יהיו יותר משתפי פעולה ופחות מרדניים. ועוד משהו - נסי להתקרב לבתך, להתעניין בתחומי העיסוק שלה, לקחת חלק בעולמה וחוויותיה, ולא להישאר רק דמות נוזפת. לפעמים מה שלא הולך בכוח ובתוכחות, הולך רק מתוך אמון ויחסי קרבה. אווירה של חוסר שיפוטיות בבית, של אמון ופתיחות, יכולה לצמצם למינימום את הצורך/הנטייה לשקר. חושבת שתצליחי? ליאת

אני מודה עליאת על התשובה וההתייחסות. אשמח ללכת ליעוץ לפסיכולוגי ילדים ומתבגרים(גם המחנכת וגם היעוצת לא נתנו לי מענה . היועצת וגם המחנכחת לא כל כך לוקחים אותי ברצינות כי בביה"ס היא ילדה טובה-לא מפריעה בשעורים.) אשמח לקבל המלצה על יועצ/ת באזור פ"ת. אני כל הזמן מנסה לעשות הסכמים על ביתי .הבעיה היא שהיא לא עומדת בהסכמים. נכון שהציאה לבילויים ולקניות הם בשליטתי!! אבל, השעות שהיא יושבת על הפייס בוק זה כבר לא נורמאלי.היא התחייבה להשתפר בציונים במחצית השנה-ןכלום!!! בחג אפילו הבטחתי פלאפון אייפוד חדש -רק אם תביא תעודה טובה. אם לא אז כלום.

שלום רב, פניתי מספר פעמים לפורום שלך,קיבלתי תשובות שעזרו לי מאודהיום אני פונה לגבי בני ב- 4 ו- 3 חודשים. אח תאום.הוא ילד שנראה לי מעט היפראקטיבי לצערי אחיו הגדול כזה כך שאני יודעת ומכירה את התופעות.כשמשהו לא מוצא חן בעיניו בין כל שאר התגובות הוא אומר " אני רוצה למות" לא יודעת עד כמה הוא מבין מה זה למות אבל אני לא יודעת כיצד להתייחס למילים אלה. אודה להתייחסותך כיצד להגיב . בברכת חג שמח

שלום שנידן, בדרך כלל, ילד שאומר "אני רוצה למות" כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, עושה זאת כי הוא למד שאמירה זו מותירה רושם עז על המבוגר. ברוב המקרים, כפי שאת מציינת, הילד לא מבין את מלוא המשמעות של דבריו, ולכן קשה להניח על קיומה של מחשבה או כוונה אובדנית. כאשר בנך אומר זאת, תוכלי להתייחס לתוכן הסמוי של הדברים, ופחות ל"רוצה למות". כלומר, תוכלי להגיב ולומר משהו כמו "אם אתה אומר את זה, בטח כרגע אתה מרגיש ממש רע. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך כרגע להתגבר על ההרגשה הזאת". כמובן שהפיתרון הוא לא להיכנע לרצונו, אלא רק להיענות למצבו הרגשי הסוער באותו רגע. "לפעמים גם אני נורא מתעצבנת ממשהו, ומרגישה בדיוק כמוך. לפעמים עוזר לי שאני מוצאת לי משהו אחר לעשות, או מישהו לדבר איתו, או משהו שעוזר לי להסיח את הדעת ממה שהכעיס אותי כ"כ. אולי תוכל לנסות גם?". אם הוא ממשיך להגיד שהוא רוצה למות, נסי להישאר שלווה ככל שתוכלי, ולומר בקצרה "חבל לי שככה אתה מרגיש. אני מקווה שעוד כמה דקות זה יעבור ותרגיש קצת יותר טוב". בואי נקווה שעמדה אמפתית אך לא מבוהלת מדי מצידך, תוציא את העוקץ מהביטוי הזה. חג פסח שמח ונעים ליאת

שלום. שירה בת שנתיים וחודש ומפותחת מאוד בעיקר ברמה וורבלית וחשיבתית. יש לה אוצר מילים רחב (הכולל כעת גם מספר מילים באנגלית). היא זוכרת מהר מאוד שירים (החדש - מה נשתנה). מאוד אוהבת ספרים וכבר יודעת בע"פ לדפדף בהם ולהקריא מתוכם, נכון. יודעת לעשות הקשרים נכונים (אם מדקלמים לה שיר של ח.נ. ביאליק היא מזכירה מיוזמתה אלו עוד שירים יש בספר זה). זוכרת ומקשרת נכון דמויות מצוירות שהיא מכירה. ניתן וכיף לנהל איתה שיחה בעלת תכנים, השאלות שהיא שואלת הן בעלות תוכן. משחקת ומטפלת יפה מאוד בבובות. בגדול היא ילדה שסופגת, מבינה את הנעשה סביבה, לומדת ומתפתחת, לדעתי מהר מאוד. שירה צפויה להתחיל ללכת לגן בשנה הבאה. עד אז היא במסגרת ביתית, מטופלת ומוגדלת על-ידי אביה. משתתפת בחוג ריתמוזיקה ולאחרונה החלנו לחשוף אותה גם לפעילות שעת סיפור בסיפרייה. היא ילדה חברותית, נוח לה מאוד בחברת מבוגרים שתמיד מתלהבים ממנה מאוד. יש לה חברים ממסגרת החוג ובת-דודה שקטנה ממנה בחמישה חודשים איתה היא אוהבת להפגש ולדבר. רציתי להתייעץ האם יש בגיל זה טעם לבחון סוג של אבחון התפתחותי שכלי, והאם ישנה מסגרת רלוונטית לעזור ולממש מה שנראה לנו כפוטניציאל?

שלום אמא של שירה, אני סבורה שבגיל שנתיים אין טעם לנסות לאמוד את הפוטנציאל האינטלקטואלי של הילדים, גם כי כלי המדידה בגיל זה אינם מדויקים, וגם כי אין באמת מה לעשות עם המידע הזה. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות למען מימוש הפוטנציאל של שירה הוא להמשיך לחשוף אותה לסביבה עשירה ומגוונת, לפעילויות המזמינות חשיבה, יוזמה ויצירה, ולמפגשים חברתיים המותאמים לגילה. בברכה ליאת

מטרת השאלה היתה במטרה לדעת איך אפשר לעזור לה להתפתח בהתאם ליכולותיה, בהתאמה לעיניין שהיא מגלה, זאת כמובן בלי לשכוח שהיא בסה"כ ילדונת שנהנית. חשבנו אולי על חוג אנגלית. שמנו לב שהיא התחילה לקלוט יפה ולהשתמש במילים ומשפטים שקלטה מהתוכנית "דורה" (זה כמעט הטלוויזיה היחידה שהיא רואה ומאוד אוהבת). השאלה היא אם בכלל כדאי להתחיל עם משהו כ"כ "רציני"./"ממוסד" כי בסה"כ היא קולטת יפה מהתוכנית, אולי לעת עתה זה מספיק? והאם ישנם עוד רעיונות לגירויים התפתחויים נוספים שכאלו בגיל כזה? לפני שהיו לי ילדים תמיד הסתכלתי בעין בקורתית משהו על העמסה על ילדים קטנים, וחשבתי שחשוב מאוד לתת להם להנות ולהיות ילדים, אבל נראה ששירה נהנית, רוצה ויכולה הרבה

היי שוב, בעיני, עבור ילדה בת שנתיים הגדלה בישראל, חוג אנגלית הוא רלוונטי בדיוק כמו אלגברה ליניארית. לטעמי, עדיף להעשיר את עולמה בגרייה המותאמת לגילה, לאורח חייה ולתרבות בה היא גדלה ומתחנכת. כהורים, עלינו לספק סביבה עשירה ומיטבית, שתאפשר לילדים לגדול באווירה של עניין וחקרנות. בקרי איתה בספרייה, בנגריה, ברפת ובלול, בסופרמרקט, בפרדס, ובשדות השיבולים. הללו יעשירו אותה וימלאו אותה בחוויות חושיות מגוונות, ויקדמו את התפתחותה האינטלקטואלית הרבה מעבר לעוד כמה מילים בשפה זרה, שאינה רלוונטית לה כלל כרגע. בהצלחה ליאת

נולד לנו תינוק חדש לפני כחודש ובני הבכור ( בן 3) מאוד כועס עלי. לפני הילדה הוא תמיד העדיף להיות איתי, לעשות איתי דברים וכיום הוא רוצה רק את אבא וכל הזמן כועס עלי ואומר שהוא "לא חבר שלי" ומבקש שאני אלך ממנו ולא אתקרב אליו. אני משתדלת לבלות איתו כל יום זמן אחת על אחד אבל לאחרונה הוא לא מעוניין. אני מבינה שהוא כועס ושאלתי היא איך אני צריכה להגיב להתפרצויות הכעס שלו כלפי?

שלום ענת, מזל טוב! לידת התינוק השני היא אירוע מאתגר לא פחות מזו של הראשון, בהיותה מגדירה מחדש את מערך התפקידים במשפחה, ומערערת את הסדר הישן לו הורגלנו. בנך מתקשה עדיין להכיל את השינוי, וצריך לתת לו זמן. ההיצמדות לאבא היא - מבחינתו - פיתרון מצוין, והייתי מאפשרת לו להישען זמנית על הפיתרון שמצא, מבלי להיעלב, למחות או להילחם בכך. בד בבד, נסי לעודד אותו למצוא את דרכו חזרה אלייך, ולהיווכח שאהבתך אליו נותרה כשהייתה. מול התפרצויות הזעם אני מציעה להגיב בהבנה ורגישות, אך מבלי לאפשר לו לפגוע פיזית בך או בתינוק. תוכלי לתקף את רגשותיו ולומר "אני רואה שאתה כועס עכשיו. אולי קשה לך לראות אותי עסוקה עם התינוק החדש. גם אני מתגעגעת לימים שהיה לנו המון זמן יחד. אבל עכשיו אנחנו משפחה גדולה יותר, וכולנו נצטרך ללמוד להסתדר עם זה". כך את משדרת הבנה ואמפתיה לרגשותיו, אך מסמנת גם את גבולות המציאות. קחו לעצמכם זמן להתארגנות. לאף אחד זה לא פשוט, ובכל זאת, בכל הבתים שיווי המשקל חוזר זמן מה לאחר הלידה. חג שמח והרבה נחת ליאת

אחרי שזחל תקופה של כחודשיים והוא כיום בן 11 חודש . הרופאים לא מוצאים כלום בנתיים ולמרות שהילד מקטר כשהוא מנסה לזחול (הוא לא מנסה הרבה) אני לא רגועה משום כיוון. מבחינה פסיכולוגית לא ברור לי מה המשמעות של כזה דבר, האם זה נפוץ וכמה זמן לצפות שזה יימשך? מאוד אודה לכמה מילים מרגיעות גלית

שלום גלית, אני לא בטוחה שאני הכתובת הנכונה, מאחר שמדובר בתפקוד מוטורי במהותו ולא רגשי-פסיכולוגי. לזחילה יש השלכות על ההתפתחות המוחית והמיומנויות המרחביות, אך ידוע לי שיש ילדים שמדלגים על השלב הזה והתפתחותם אינה נפגעת. נסי להפנות את שאלתך לגורם מקצועי, כמו מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית של תינוקות. בהצלחה ליאת

מזה חודש אני ואשתי בתהליכי גירושים, חיים באותו בית ויש לנו ילד בן שנתיים. האוירה מתוחה ביותר ואין בבית תקשורת פרט לעניינים קורקטיים על הילד. כאשר שנינו בבית, האם עבור הילד היא המרכז ורק כשאני איתו לבד- דבר שקורה לא מעט 3 ימים או ערבים בשבוע, אז הוא איתי ומתנהג כרגיל. בנוסף, לאחרונה הפך תוקפני- מרביץ ואף נושך בגן ובבית, מניח שזה קשור לחוויות שגם הוא חווה. שאלתי- האם מזה חודש נותנת לילד לישון בלילה במיטה הזוגית שבחדר השינה, כך שמיטתו בחדר הילדים כבר לא משמשת אותו. אציין שאיני ישן יותר איתה אלא בחדר השני כשהילד קם בבוקר והאם אינו לידו ואני איתו- הוא נכנס לבכי תמרורים ומחפש את האימא - רק אחרי כרבע שעה אני מצליח להרגיעו. האם הדבר נכון או שכדאי להמליץ לה להחזירו אחרי שנרדם לידה לישון בחדר שלו ובמיטה שלו. הערתי לה על כך, אולם אינה מקשיבה לי. הערכתי שזה עונה בעיקר על הצורך שלה ולא שלו. הילד בלי קשר אינו ישן יותר מדי ונרדם מאז ומתמיד בשעה מאוחרת, והיום אף יותר- הוא אינו נרדם לפני עשר וישן שעת צהריים בגן כשעה וחצי מדי יום. (בהנחה שמדווחים לנו אמת) על תשובתך אודה

שלום משה, גם אני סבורה שמקום השינה ה'נכון' של ילדים הוא המיטה שלהם, גם אם במיטה הזוגית של ההורים התפנה מקום. כמו שאתה מציין נכון, ברוב המקרים העברת הילד למיטת ההורה/הורים משרתת את הצורך של ההורה, ואינה נובעת מרציונל חינוכי. למרבה הצער, מה שמתחיל כסוג של פיצוי או נחמה (עבור הילד או ההורה), הופך בהמשך להרגל מעיק, שכדי להיפטר ממנו נדרשים הרבה מאמצים. אם אתם עדיין מסוגלים לקיים תקשורת בונה, תוכל לנסות לשכנע את אשתך לסגת מהנוהג הזה. אני מעודדת אותך להמשיך להתעקש על הטיפול בנך, גם אם הוא מרים קול מחאה. ילדים צעירים עלולים בשלב כלשהו לפתח העדפה לכאורה כלפי אחד ההורים. התעקשות על הילד, מבלי להיעלב או לנסות לשחד אותו, יכולה לעשות לזה סוף, במוקדם או במאוחר. בברכה ליאת

בני ב 6 בכור כילד ונכד ראשון.יש לו אחות בת 3 מאוד דעתנית ושומרת על מקומה.לפני מס חודשים החלו התקפי זעם וקושי להתמודד עם תסכולים וכעסים. הוא מתפרף על דברים מאוד קטנים וסיטוציה יכולה לצאת משליטה מהר מאוד ולהגיע להתפרצות זעם חריפה שלו שמתבטאת בצעקות ואף לעיתים אלימות כלפי חפצים ורכוש.כרגע אני עובדת איתו בשיחות הסברים, טבלאות התנהגותיות וגבולות מאוד ברורים. חשוב לציין שלילד יש קווים פרפקציוניסטים ודימוי עצמי די נמוך למרות שכל היום אומרים לו כמה הוא נהדר. לדוגמא כשציור לא יוצא לו בדיוק כמו שהוא דמיין אותו הוא מנסה שוב ושוב עד שזה מתסכל אותוומוציא ממנו כעסים. היום אני עובדת איתו בשיחות על "מה שיוצא אני מרוצה" ושאין אף אחד מושלם במקביל מה זה אומר עליו אם זה לא יוצא מושלם. בינתיים לאורך כל העבודה איתו יש שיפור קל אך יש גם ימים קשים ומתסכלים עבורו וגם עבורי.האם יש עוד משהו לעשות.חשוב לציין שאחותו לוקחת לו הרבה מקום וזה גם מאוד מתסכל אותו, הם רבים המון על מקום. בנוסף בגן הוא מאוד נענה לסמכות וכל ההורים והגננות משבחות איזה ילד מדהים הוא.

שלום מורן, כדי לדעת מה 'נכון' לעשות (אם יש בכלל דבר כזה), חשוב להבין היטב את המקור לקושי. למשל, לילד פרפקציוניסט לא תמיד נכון להגיד כל הזמן כמה הוא נהדר, שכן הפחד שלו לאבד את ההתפעלות שלכם עלול להחריף עקב כך, ולשתק אותו אף יותר. ילד שמשקיע משאבים רבים בלהיות מקסים ומרצה, עלול להישאר בלי משאבים זמינים במצבי משבר, ואז להגיב בהתפרצות זעם. אני מציעה לעשות מאמץ לשמור על איזון ועקביות בכל הנוגע להצבת גבולות, ולהיות קשובים גם לצרכים שלו כילד קטן, הזקוק לאהבה, מגע ותשומת לב, ללא קשר להישגים והצטיינויות. בברכה ליאת

ברצוני לדעת כמה השתתפות ההורים עבור טיפול לילד בן 3 אצל פסיכולוג בקופ"ח מכבי.

שלום גלית, לצערי, איני יודעת להשיב על שאלתך. אין לי ספק שבמוקד המידע של מכבי ישמחו לספק לך את המידע. את מוזמנת לעדכן אותנו במידע החשוב הזה. סופשבוע נעים ליאת

היי ליאת, אני גלית... זוכרת? עם עדכונים לגבי בתי בת ה 4וחצי עם קשיים בעבר סביב הולדת אחותה כיום בת שנה וחצי. אז קודם כל, ההתפרצויות פחתו עד כמעט נעלמו לחלוטין. ישנה הרבה יותר רגיעה, ואני קצת גאה שהצלחנו לעזור לה ללמוד לדבר את הקושי ולמר: אני עצובה בגללך, אני כועסת בגללך... ועוד משהו מדהים. כשהיא היתה צעירה בחצי שנה והיתה מרביצה החלטנו כי מה שמתאים לנו זה שהיא תשב כמה דקות בחדרה עם דלת פתוחה ותרגע שם כי היתה לי תחושה שרק כך גם אני עצמי מסוגלת להרגע. ולאחרנה, כשהיא מתחילה משהו בכיוון, אני אוחזת בה בכאילו חיבוק מאחוה והיא קצת בוכה אבל אני אומרת לה שאני אוחזת בה עד שתצליח להרגע ו א זה עובד הרבה יותר מהר. ב. אין מאבק כוחות כמו פעם, וג. היא מבקשת אחר כך להיות בידיים שלי. נכון מדהים? נורא כיף שאחרי עבודה קשה יש תגמול ואני תוהה מתי יהיה האתגר הבא. חג שמח ותמשיכי לסייע לכל הקוראים כפי שהנך תודה

היי גלית, אחת מנקודות האור במקצוע שלי, זו הזכות ללוות אנשים, לחזות בשינויים המתרחשים בחייהם, ולשמוח באושרם כאשר הוא מגיע. והנה, אפילו כאן, בפורום שלנו, כבר נוצרת המשכיות נעימה, תינוקות הופכים לפעוטות, ואח"כ לילדים, ואנחנו ההורים גדלים יחד איתם, מחכימים, משתכללים, מתייעלים, עושים כמיטב יכולתנו במלאכת ההורות. תודה שאת משתפת בבשורות הטובות, ונותנת כך תקווה ועידוד גם להורים אחרים. יישר כוח וחג שמח ליאת

היי ליאת מתייעצת וחוזרת שנית שוחחתי איתך כאן לא לפני זמן רב -על החבר מוזר שלא יודעת אם ידיד או חבר וכו לדעתי היו םאנחנו כבר חברים,לא בטוחה הבחור הלך איתי ברחוב עם החזקת ידיים יותר מ5 דקות כבר...הבחור ממש מחבק ומנשק אותי,לא בפה,בצוואר,בלחי, דבר מוזר שקרה אתמול.. הרי את זוכרת,ספרתי לך שהבחור מעין חסר רגש,מה זאת אומרת?הוא חרוץ וחתיך בעל אופי מושלם אוהבת אותו מתה עליו מאוד,אבל...יש רק בעיה אחת את יכולה לבכות לו מול הפרצוף ולא יתרגש,או למשל את יכולה לא לשמוע ממנו כמה ימים ברצף,הוא לא מתקשר אם את לא מתקשרת לא יוזם אם את לא יוזמת מאידך שקמתצי בבוקר שלח לי אמאאס שיהיה ל ךיום נפלא וכאלה.. הבחור אמר לי אתמו לשהוא חושב שיש לו תסמונת אספרגרגר או משהו כזה,עין חרדה חברתית ושהוא התחיל עם קלטות פסיכולוגיות איך זה יכול להיות?מתקשה להאמין לו שהוא חסר רגש ושיש לו בעיה כזו הוא בן אדם מחונן וחכם ולא מתקשה בשפה וכו ובתקשורת,היו לו כבר 2 חברות לפניי-1 שש שני םאחת 3 שנים אבל הוא מופנם סר בטחון ביישן אני מרגישה לא בנוח לדבר אית ועל הדכאון מהעבר או על חברות מהעבר או לשאו לאם הוא ידיד או חבר שהוא איתי טוב לי איתו אנחנו או בפארקים או עושים הליכה של חצי שעה ברגל או סתם יושבים לאכול או לשתות מילקשיק וכאלה אבל ...בעמיםי שנפגשים בשבוע למרות שמאושרת וכיף לי עד כל העולם,אחרכך הוא שבוע לא מתקשר לא בא לא כותב וכלו םאם אני לא מתקשרת אני מרגישה שהוא אחלה בן אדם וטוב וחם ואוהב מצד שני קר,חסר רגש כמו שהוא אמר אבל מתקשה להאמין שזה התסמונת שהוא חושב אחרת היו מגלים מזמן לא? מה את אומרת ליאת?תרגיעי אותי בבקשה,איך צריכה להתנהג ומה מציעה לעשות האים להמשיך קשר כל עוד אין לי משהו אחר ואני מאוד אוהבת אותו בעמקי ליבי או להגיד לו משהו,ואני לא כלכך מסוגלת-הוא חמוד ביישן מופנם וחסר בטחון לפעמים הוא אף פעם לא קורא לי בשם חיבה אלא אם כן מאחורי האימייל או אסאמאס,הוא לא מצלצל אלי וזה מפריע לי עד מאוד מאידך הוא סטודנט עסוק אבל טלפון ביום לחברה שלך יכול להקדיש אף פעם לא אמר אם אני ברה או דידיה ומה מרגיש אלי מצד שני הוא כזה כמה פעמים חיבק אותי כמה פעמים חימם אותי שהיה קר שאל-איפה קר לך אמרתי בידיים חימם את הידיים,עשה לי צמה,ניסה לבקש ממני לשתות מאותה הכוס,כבר יצא פעמיים שבהומור בצחוק אמר לי-רואה בונים פה בני ןאולי נגור פעם יחד חחח וכל מיני כאלה אז מה עושים?אני כולי מבולבות...אני צריכה קשר בעצמי,אבל מפחדת שאם זה הולך להיו תקשר רציני הבן אדם ימשיך להיו תקר וחסר רגש על כל הטוב שבו ו7אני מתה עליו מה עושים? תודהר בה וחג שמח תודה ליאתי

שלום דגנית, כמובן שלא אוכל לאבחן את החבר שלך ולומר לך האם וממה הוא סובל, ולכן אין לך ברירה אלא להסתמך על מה שהוא עצמו אומר לך ועל תחושות הבטן שלך. את קצת 'מתלוננת' על הקשיים שלו בתקשורת, ועל חוסר הבהירות שלו (עד היום אינך יודעת מה יחסו כלפייך וכיצד הוא רואה את הקשר שלכם). הוא מודה בקשיים שלו, ומעיד על עצמו כבעל חרדה חברתית ובעיות תקשורת. גם את מעידה על עצמך שאת חששנית, ולא מסוגלת לנהל עמו שיחה ישירה על הקשר שלכם. נדמה לי שעם כ"כ הרבה מעצורים, ועם חוסר היכולת לנהל שיחה פתוחה וישירה, הקשר שלכם נמצא בסיכון: סיכון לחוסר הבנה, לפגיעה, לאכזבה. קשר אמיתי ובוגר אין פירושו רק מגע פיזי ושמות חיבה, אלא יכולת לקיים אינטימיות רגשית, שיתוף וקרבה. עד שמישהו מכם לא יעשה את הצעד הראשון, כל סימני השאלה יישארו תלויים ועומדים. לכן, אני מעודדת אותך לפתוח בפניו (בזהירות ובהדרגה) את לבך ותחושותייך, להזמין אותו לדבר על תחושותיו ורגשותיו כלפייך וכלפי קשר בכלל, ולבחון את המשך הקשר בהתאם. את, כמובן, יכולה להמשיך 'לזרום', ולשאת את המתח הכרוך באי-הידיעה. יש לא מעט אנשים שמצליחים ליהנות גם ככה. מאחלת לכם חג נעים. עונת האביב טובה לאוהבים... ליאת

שלום ליאת חג אביב שמח ותודהר בה ושבת שלום רציתי לבגיד,שאתמול נפגשנו...היה הכי כיף בעולם-הוא עשה לי צמה,שיחק לי בשיער,ביקש שאשב עליו,חיבק אותי מעט אבל כל זה...בגלל שאני התחלתי כאילו לבקש...כלומר,רמזתי...כלומר,היה לי קר ורציתי שיחמם אותי,וכאלה הבחור חמוד-סוטי סויט אבל קשה לי שבהוא קר לאחרונה בסמסים הוא קרה לי פעם אחת מתוקה ופעם אחת דגניתוש.. זה קרה רק פעמיים. מה שן הוא ילד טוב ירושליים-תמיד ילווה עד לתחנה ויחכה איתי,תמיד ילטף את הצוואר ויתן נשיקות בלחי לשלום תמיד יחבקר אבל זה רק בפגישה הלוך בפגישה חזור לפני עליה לאוטובס וזהו הוא לא מתקשר,לא מפרגן לא כלום אני הבנתי מאיזהשהוא מיי שלוף,ושלחתי כמובן בחזרה מיי לעידוד מלא סמיילים וכו שהיו לו רק 2 חברות בחיים שהן היו הכולח בשבילו,כל הבחרים היחידים שלו ועכשיו הוא מרגיש שאם חלילה יפצע או יפגע חוץ ממני אולי איש לא יעזור לו, שלחתי לו מייל עידוד,אני חושבת ומבולבלת מעט-תגידי מה את חושבת ד"ר,אבל...נראה לי שזה פגע נפשי עמוק מחברה שעזבה אותו היו ל ו2 חברות 1 שש שנים 1 שלוש שנים והן זרקו אותו מ שנקרא בלי סיבה-לא חזקרתי למה אבל כמעט בטוחה שזה הן עזבו אותו והוא מרגיש בודד ומסכן-והוא טוען שבעצמו שהוא חסר רגשות וקר,שהוא יכול פתאום לצחוק מבדיחו תשל שואה או פדופילים או תינוקות מתים ובקושי מחייך....אני לא יודעת מה עובר עליו ואיך לשנות כרגע הוא מתוק ומקסים בעיני ואין לי עוד חבר אחר ושנים אני רוצה מאוד קשר...אז אפילו כידיד קרוב מאוד מאוד אני אוהבת אותו...אולי זה ילך ויתקדם,מאידך אם רוצים לבנו תעל קשר עמוק אני חייב איכשהוא לפעול הוא כלכך עדין ופגוע עדיין נפשית עמוק מהחברה ההיא שאני חוששת לדבר איתו על זה שמא אפגע בו0-ואיך בכלל להתחיל?ומה להגיד?האים את חושבת שאוכל להגיד בלי לפגוע? אני אומנם רגישה,אבל רועיקי שלי הוא בן יחיד,אין לו אחים-ואני הגשתי את מה שהוא מרגיש וכאילו בכיתי בלב,הוא כותב הכול,ממש הכול מכל הלב אבל במייל,לא פנים אל פנים-הוא כותב בסמסים,הוא לא מסתיר וגם לא יוצא עם אחרו תבב"ה...הוא הזמי ןאותי לישון אצלו והוא גר רחוק ממני-למרו תשבעצם אני דיי הזמנתי עצמי להכיר את הוריו ומשפחתו אך איש ר לי.. כשארמתי לו רק אם אתה רוצה אני אבוא הוא אמר בוודאי שאני רוצה ונתן לי נשיקה בלחי יש אומרי םשהצפרפתית תגיע רק בהמשךל יש אומרי םשהוא ביישן יש אומרים מי יודע אולי לא יהיה אני לא מסוגלת לקור,אף פעם לא אמר לי ני אוהב אותך אף פעם לא שילם עלי אף פעם לא קנה לי אף פעם לא כינה כינויי חיבה אף פעם לא חיבק ארוכות אלא למספר שניו תאך פעמים אחרונות שנפגשנו הוא קצת התחיל להתקרב,פעם אחת אמר לי בסמס מתוקה-אבל רק בסמס,פעמיים רמז שרוצה לעשות לי צמה,פעם אחת שאשן אצלו פעם אחרת משהו אחר עדיין חיבוק ומלא נשיקות וליטוף-רק בלחי /או בצוואר ורק שנפרדים הבייתה לפני האוטובוס אז מה את אומרת? לדעתך יש קשר לזה שהוא בן יחיד?או לדכאון מהחברה?זה יכול להיות מזה?מה היא כבר עשתה לו?מה היא גרמה לו?שיהיו ביריאם שניהם אבל עד כדי כך?אני לא יודעת מה זה אהבה...זה עוד חבר ראשון שלי...אבל מכל המחזרים יודעת איך צריך להרגיש ואני מרגישה כרגע שהוא מלך החמודיםמצד אחד מצד שני ביישן חסר בטחון וקצת קר וחסר רגש,,אבל לא באמת...רואי םשזה בא ממקום רוצה וכל יכול כי פגוע עמוקות הוא אמר שהוא עושה טיפולים בקלטות לחרדה קשקש משהו אבל לא פירט ולא נעים לשאול בקיצור מה את מציעה?לדעתך יש קשר לתסמונת או לחרדה ומה ההבדל ביניהם איך יוצאים מזה איך מאבחנים -האים יש קשר בכלל לדכאון מפרידה מחברות גם אם מכחיש? אתמו לבלילה או שלשום כתבתי לו מיי לארוך מלא חייכנים עם עידודים וחיזוקים ואמרתי לו כמה הוא טוב ויש בו המון חיובי ושאני אוהבת אותו המון ושיש לו הורי םשאוהבים ושלא ירגיש לבד והוא ענה שהוא שמח מאוד לקבלאותו ושהוא מעריך וכיף לו לקבל את זה ותודהר בה מאידך עוד לא רשם לי אףך פע םאו אמר-אני אוהב אותך גם אני לא יודעת אם אני חברה שנועדה למלא חלל של חסרון מההיא או שאוהב אותי באמת-הוא כלכך ילד טוב ואני חושבת שזה כן בא מאהבה אך מתבייש מה עושים מכאן? תודהר בה לך מקרב לב דגנית

ילד בן 12 לקויי לימידה בשנה הבאה אנחנו מתכוונים להעביר אותו לבי"ס ללקויי למידה, הילד צבר תסכולים רבים במשך השנים, אי הצלחות אי לכך יש לו בעיות רגשיות שמונעות ממנו התקדמות בלימודים. מבחינה חברתית מאוד מקובל על הילדים ילד יצירתי, ספורטיבי, רגיש מאוד לסביבה, בתקופה האחרונה אנחנו עדים גם מעדיות מבית הספר שהילד מתחצף, מתפרץ, אנחנו מחפשים עבורו פסיכולוג קליני עם הדרכת הורים באזור השרון, אשמח אם תוכלי לייעץ לנו כיצד יש לנהוג והמלצה על פסיכולוג שיוכל ללוות את הילד גם במעבר שלו למסגרת אחרת. http://www.starmed.co.il/forum-185/msg-3366294#ixzz1JJAr60nx

שלום גילה, בנך אכן יוכל להפיק תועלת מליווי של פסיכולוג קליני, במיוחד ב'תפר' שבין שני בתיה"ס. מאחר שאי אפשר לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, תוכלי לשלוח הודעת המשך, בה את מוזמנת להוסיף (בגוף ההודעה) כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

רציתי לדעת,אני נמצא בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג כבר למעלה משנה,אני לא ממש מוצא את עצמי מתקדם בתהליך או מרגיש שחל שיפור אצלי מבחינה התנהגותית או בפאן הנפשי,גם המשפחה לא רואה שינוי לטובה,אני מרגיש שעצם הטיפול שלי מתנהל בפסיביות יתר של הפסיכולוג שרק נותן לי לדבר ולא עוזר לי לשנות בעצם את החשיבה בנוגע לדבר שלילים בהתנהגות שלי,כלומר אין עזרה והכוונה מצידו לגבי לקבל פרספקטיבה שונה והבנה לגבי איך לשנות את הדברים השלילים שאני רוצה לשנות בי,האם כל הפסיכולוגים נוהגים כך?אולי אני צריך לעבור לנסות קאוצ'ינג ששם הם יותר נותנים הכוונה ועזרה לשנות חשיבה שלילית לחיובית ולחזק את עצמך פסיכולוגית? מה דעתך בעניין?האם כל הפסיכולוגים נוהגים בצורה פסיבית כזאת ונותנים את כל הבמה למטופל ללא בעצם כל עזרה או הכוונה בטיפול כדי לשנות את הפרספקטיבת ראייה השלילית של המטופל?האם שווה לנסות משהו אחר או פסיכולוג אחר?

שלום רן, טיפול פסיכולוגי נועד לספק למטופל מרחב מוגן ובטוח להתבוננות וחקירה פנימית, בנוכחותו המעודדת והמאפשרת של המטפל. במחקרים שניסו לבחון יעילותן של גישות טיפול שונות, נמצא כי ההבדלים בין הגישות מזעריים, וכי בסופו של דבר הגורם המנבא הכי טוב את הצלחת הטיפול הוא הקשר או הברית הטיפולית שבין המטפל למטופל. לכן, נדמה לי שהשאלה אינה סגנון ההתערבות של המטפל או החשיבה התיאורטית המנחה אותו, אלא דווקא אופי הקשר שנוצר בינו לבין הלקוח שלו. נסה לבחון את הקשר שלכם, ואת המידה בה אתה חש בטוח וחופשי לחשוף את עולמך ולשתף. א ם המטרה שלך היא שינוי דפוסי מחשבה שליליים, מוטב לעבוד עם מטפל בגישה קוגניטיבית. אני מציעה להיזהר ממטפלים שמציעים לך פתרונות בזק או מתכונים מהירים לשינוי. השינוי האמיתי בא מבפנים, והוא מתרחש לאט מאד ובהדרגה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב יש לי ילד בן 10 עוד מעט, לומד בבית ספר ממשלתי במקום מגורינו מתכונן למבחנים למעבר לבית ספר חדש פרטי (לציין שאנו דוברי שפה ערבית המעבר לבית ספר דוברי השפה העברית. הבעיה שהוא מראה לעיתים התלהבות יתר לגבי המעבר אך מצד שני מעלה אצלי סימני שאלה לגבי הרצון האמיתי שלו. איך אני אוכל לדעת מה הוא באמת רוצה???? או האם הוא מוכן למעבר כזה??

שלום א', אני מקווה לא להישמע בוטה מדי או בלתי דמוקרטית, אך לדעתי, ילד בגיל ביה"ס היסודי עדיין אינו יכול ואינו צריך להחליט על אופי ביה"ס בו ילמד. בחירת מסגרות החינוך האיכותיות עבור ילדינו מוטלת עלינו, ההורים, והרצון של הילד פחות רלוונטי. עם זאת, בנסיבות המיוחדות שלכם, כשהמעבר הוא מבי"ס דובר ערבית לבי"ס דובר עברית, יש להניח שהתהליך כרוך בהסתגלות לאווירה שונה, לאקלים תרבותי חדש, ואולי גם לתכנים לימודיים שונים מאלה להם הורגל. החלטה כזו, מן הראוי שתיעשה יחד עם הילד, תוך הערכה של יכולות ההתמודדות שלו עם משבר זמני פוטנציאלי. אני רוצה להזכיר לכם, שעמדתם של ילדים כלפי המסגרת החינוכית שלהם נצבעת במידה רבה בעמדותיהם ואמונותיהם של ההורים. אם אתם שלמים עם הצעד הזה ומשוכנעים שזה לטובת הילד, רוב הסיכויים שהוא יבסס עמדה דומה, ויהנה ממה שיש לביה"ס החדש להציע. היו מוכנים לתמוך, לפחות בהתחלה, בימים קשים - אם יהיו. בהצלחה ליאת

שלום רב.בתי בת השנתיים מפחדת לעמוד באמבטיה ולהתקלח מאז שראתה שם מספר חרקים קטנים (והיא הייתה אז בתקופה שפחדה מחרקים-ובזה אני אשמה, לא רציתי שתשחק איתם אז הייתי צועקת בבהלה כשהתקרבה אליהם כמו שצועקים כשילד מתקרב למשהו חם.)כיום היא אינה חוששת מחרקים כל כך אך היא עדיין מסרבת לעמוד או לשבת באמבטיה. אני נאלצת להושיב אותה עלי כדי לקלח אותה. אציין שנולד לה אח ב"ה לפני חודשיים, אז היא גם נהנית מהתשמת לב הנוספת מכל שהיא יושבת עלי כדי להתקלח.אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.. אשמח להדרכה.תודה

היי נעמי, זה אכן נשמע קצת מצחיק, ואפילו חביב, כי נדמה לי שהצלחתי להעלות בדמיוני את הצווחה המבוהלת שלך מול בתך השולחת יד סקרנית אל חרקי האמבטיה הקטנים... כרגע, הגעתם באמת למצב אבסורדי, בו את צריכה להתקלח תמיד יחד איתה, ולשמש "גדר חיה" מגינה מפני החרקים. אני מציעה לעשות לזה סוף, ולהודיע (חד-צדדית!) שהנוהל הזה הסתיים. אפשר יהיה לעזור לה בהתחלה עם גיגית גדולה שתכיל אותה בנוחות, ותתן לה תחושת מוגנות של אמבטיה בתוך אמבטיה. יתכן שמעורבת כאן גם קנאה בתינוק החדש (מזל טוב!), מה שרק מחדד את הצורך להציב גבול, ולעזור לה לבסס בצורה בריאה את מעמדה כאחות גדולה, המקבלת שפע של תשומת לב דווקא בנסיבות בהן היא מתנהגת בהתאם לגילה. בהצלחה ליאת

תודה רבה על המענה המהיר. בתי אינה מוכנה להיכנס לאף אמבטיה גם לא פלסטיק שהנחתי מחוץ לאבטיה הגדולה.. להכניס אותה בכוח לא נראה לי מתאים, היא צורחת ובוכה, ואם זה באמת מפחד אז לא יהיה נכון מצידי לעשות זאת אשמח לקבל הדרכה נוספת תודה

שלום רב! אני בת 18 בכיתה י"ב, מאז שהתחלתי את התיכון חשוב לי להצליח בלימודים, לצערי ישנן בגרויות שלא הצלחתי בהן כ"כ אף על פי שהשקעתי בלימודים וכואב לי על זה מאוד זה מדכא אותי מאוד, אני מרגיש שאני רוצה להיות חכמה ולהצליח וקשה לי מאוד אם זה לא יקרה, אם תעודת הבגרות לא תהיה טובה מספיק, אם לא אצליח להתקבל ללימודים שארצה באוניברסיטה. אני יודעת שיש עוד זמן עד אז אבל גם עכשיו כואב לי על ציוני הבגרות הפחות טובים. ציוני הלימודים חשובים לאדם שאני עכשיו. אשמח מאוד לעזרה, תודה.

שלום מיא, את ציוני הבגרות הלא טובים אי אפשר לשנות כרגע, אבל אפשר בהחלט לשנות את ההתייחסות אליהם, ואל ה'בגרות' בכלל. יש לא מעט אנשים המאמינים שבחינות הבגרות 'נופלות' על בני הנוער בזמן הכי לא מתאים. דווקא כשהם עסוקים בגיבוש זהותם כאנשים בוגרים, במראה שלהם ובבני המין השני, מפילים עליהם משימות אקדמיות הנראות להם רחוקות ולא רלוונטיות לחייהם כרגע. הרבה בני נוער מצליחים לשלב את הכל בהצלחה, אבל די הרבה אחרים, מתקשים לתפקד בכל התחומים, ומשלמים על כך מחיר זמני של ציונים בינוניים או פגיעה חברתית. למרבה השמחה, בחינות הבגרות שנראות מאד מאיימות בכיתות י"א וי"ב, מתגלות כסיפור לא מסובך בכלל, כאשר עושים אותן שוב אחרי הצבא. לפני הלימודים באוניברסיטה, כשהמוטיבציה ללימודים גבוהה, השלמת הבגרויות או שיפורן הופכת משימה פשוטה יותר, ואפילו מהנה. בנוסף, יש תמיד דרכים לעקוף ציוני בגרות בינוניים (מכינה אקדמית או לימודים באוניברסיטה הפתוחה, בה אין דרישות קבלה מלבד הרצון ללמוד). אני מציעה לך להזכיר לעצמך שעשית כמיטב יכולתך, לסלוח לעצמך, ולנסות ליהנות מתקופת הצבא, שתזמן לך חוויות חדשות ומרגשות. בגרויות זה חשוב, אך הן בוודאי לא אינדיקציה לחכמה או להצלחה בחיים שאחרי הצבא. הכל פתוח ואפשרי! בהצלחה ליאת

מה לעשות עם ילד בן 8 שכל אימת שמבקשים ממנו לעשות משהו הוא מגיב ב"אןף" ?

שלום גיטה, ראשית, שווה לבדוק אם אין עליו עומס חריג או דרישות לא הגיוניות. אם מה שמבקשים ממנו הוא בגדר הסביר, אפשר להסביר לו שמותר לו לא לאהוב את הרעיון, ולבצע את המוטל עליו למרות ה'אוף'. אחרי הכל, אנחנו מדינה דמוקרטית, וזכות המחאה (והקיטו?ר) היא זכות לגיטימית לכל אזרחיה. שגם את זה יקחו לנו ?!?!? :-) ליאת

איך אני כאמא יכולה לתרום לדימוי עצמי חיובי של בני ולהערכתו העצמית? אני שמה לב שהוא חסר ביטחון: מגמגם מעט, לא בטוח בעצמו, זקוק להרבה אישורים, חשוב לו לרצות אחרים ולא את עצמו.

שלום שולה, לא ציינת בן כמה בנך, ולכן אשיב בכלליות. דימוי עצמי 'יונק' או 'מתדלק' משני מקורות עיקריים - האחד, הוא מאזן ה"הצלחות מול כישלונות" כפי שחווה אותו הילד. דהיינו, אם הוא חווה בסה"כ יותר הצלחות מכישלונות, הוא עשוי להרגיש שווה, בעל ערך, יכולת וכישורים. אם, לעומת זאת, הוא חווה כישלונות והפסדים יותר מאשר הצלחות והישגים, הוא עלול לחוש לא מוצלח ולא כשיר. מקור חשוב אחר, הוא ה"אחר המשמעותי" בחייו של הילד (הורה, מורה, חבר קרוב - ובעצם כולם גם יחד). האופן בו הילד משתקף לעצמו דרך עיני המבוגר החשוב בחייו, קובע במידה רבה את מה שהוא עצמו יחשוב על עצמו. כאן, כמובן, יש לך תפקיד חשוב כאמא, המתפעלת ומעודדת באופן אמיתי ואותנטי את בנה. במקרים של חוסר ביטחון בולט ופגיעה קשה בדימוי העצמי, עדיף להיעזר באנשי מקצוע. גם גמגום (ראשוני) יכול להיות מקור לפגיעה בתפיסה העצמית של הילד, ולכן במקרה כזה מוטב להתייעץ גם עם קלינאית תקשורת. אם הגמגום הוא משני, המענה הוא פסיכולוגי-רגשי. בברכה ליאת

בני בן שנתיים למד לפתוח את הטיטול ולשחק עם הבלבול,כשאני מתקרבת אליו ומסדרת לו את הטיטול הוא מתחיל לצעוק ולהתעצבן, המקום נראה תקין ללא פצעים,מכות וכדומה,שתן תקין. האם זה נורמלי?האם תופעה מוכרת ומתאימה לגיל שנתיים? תודה מראש.

שלום רב, גילוי איברי המין ומגעם (בעיקר אחרי שנתיים בהן הם הסתתרו מאחורי חיתול עבה ולח) היא חוויה מרעננת ומשמחת עבור הילדים הקטנים, שמגלים גם את ההנאה המיוחדת שמזמן להם אזור זה. אולי בכלל הגיע הזמן להתחיל לחשוב על גמילה? אני מציעה להימנע מלהעיר או לכעוס. תוכלי לומר לו שאם הוא רוצה להישאר בלי טיטול, יהיה עליו להתחיל לעשות פיפי וקקי בסיר או בבית השימוש. את המגע באיבר המין נסי להתיר רק כאשר הוא לבד, וגם לשם יש לכוון בעדינות המתבקשת. אביב שמח לכם ליאת

בתי בעוד חודשיים תהיה בת חמש. שמתי חב בשנה האחרונה לצורך שלה לחקור באמצעות מגע ולעיתים אפילו מתעקשת על כך. דוגמה: בסופר לאחר קניית עוף היא מבקשת לגעת בשקית ול?צקמק? את השקית בטענה שהיא רוצה להרגיש ?איך זה מרגיש?.בנוסף היא אוהבת להתפלש בחול ולגעת כל הזמן בחול. יש לציין שמדובר בילדה פקחית וירבאלית וסקרנית מאוד. כמו כן יש לה אמנם משקפיים אבל היא רואה באמצעותם טוב כי אנחנו בביקורת וברור לי שזו לא הסיבה. ריפוי בעיסןק היינו באבחון בנסיבות אחרות ולא נמצא על פי המבדקים צורך בטיפול. על מה יכול הדבר להעיד???

שלום רב, ילדים הם יצורים חקרניים וסקרנים, והם לומדים רבות על עולמם דרך ובאמצעות החושים. ובכל זאת, אם את מבחינה בצורך מוגבר למגע אינטנסיבי עם חומרים, הייתי מבקשת הערכה מחודשת אצל מרפאה בעיסוק נוספת, כדי לשלול בעיה בוויסות התחחושתי. בברכה ליאת

שלום. אני בת 29 ויש לי אחיות בנות 17 ו 15. במשך זמן רב היינו נפגשות אחת לשבוע. במשך כל הפגישות סיפרו אחיותיי על היחס המשפיל של אימי כלפיהן: חוסר אמונה מוחלט ביכולותיהן, כינויים שהן אפס, לא מוצלחות וכו'. לי זכור במעומעם בילדותי שהייתה לא פשוטה כלל שגם אני סבלתי מקשיים כאלה וגם לי יש דימוי עצמי והערכה נמוכה מאוד. צברתי הרבה סיפורים שהם סיפרו לי ואני מצד אחד מאוד התחברתי אליהן כי זה הזכיר לי במקצת את סיפוריי. ברבות הימים, סיפרתי לאימי על תחושותיהן של אחיותיי, על החוויות הקשות שלהן ואימי לא האמינה למשמע אוזניה. היא התאכזבה מאוד מן האחיות על כי שכחו את הליווי והתמיכה שלה לאורך כל הדרך, את הדחיפה קדימה ואת העמידה לצידן בכל מחיר. היא לא זוכרת שפגעה כ"כ קשה באחיות, ובטח שלא מכוונה רעה כלל. ואמרה :" מה יאמרו ילדים להורים מתעללים, ואכזריים שעושים זאת במזיד". בשיחה הזאת עם אימי נגרם הרבה סבל לאימי והדבר הקשה עליה בלילות. מבחינתה זה כמו סטירת לחי על כל התקופה שהייתה. ברור לי שכאשר שוחחתי איתה לא חשבתי על עצמי כלל אך רציתי שהיא תבין שלא כך יוצרים קשר טוב עם הילדים. רציתי שתנסה לחצות את הגשר לקראת בנותיה ותנסה להבין את שעל ליבן, את החוויה שלהן. אולם לצערי היא הייתה עסוקה בכאב שלה ונשארה רק עם זה. במקביל שוחחתי עם אחיותיי, וניסיתי להראות להן שיש צד אחר למטבע, שלא הכל שחור, שהדברים לא נעשו מרוע לב אלא להפך. הן כ"כ כעסו עליי שבגדתי באמונן. ואמרו שיהפכו את הדברים-מה שהן אמרו כאילו יצא מן הפה שלי. והחוויות שלהן הן שלי. כשאימי שמעה את הצד של שתי אחיותיי- כעסה עליי מאוד. וקראה לי " חולת נפש". איך יכולתי לשקר כ"כ ולספר את סיפורי מגרונן של אחיותיי. האחיות החליטו לעשות יד אחת נגדי לאחר ששמעתי אותן זמן רב ותמכתי בהן רגשית , הן הפכו את עורן. כעת נותרתי מטרה לפגיעתן של אחיותיי הכועסות עליי ולאימי הפגועה ממני מאוד והכעוסה. מה לעשות?

שלום רינה, בוודאי שאינך חולת נפש, אלא בת ואחות שביקשה לחולל שינוי חיובי במשפחה. הצרות מתחילות כשאנחנו נכנסים לתחומים 'נפיצים', ולוקחים על עצמנו משימות שלא תמיד תואמות את יכולותינו. בשביל זה בדיוק קיימים אנשי מקצוע. כמי שעושה הרבה מאד הדרכות הורים, אוכל להבטיחך שמדובר במשימה לא פשוטה בכלל: מצד אחד אנו יודעים שהורים עושים הרבה למען ילדיהם, משקיעים בהם בלי סוף ואוהבים אותם מאד, ומצד שני, אנחנו מזהים בעייתיות באופי התקשורת ובדפוסי ההתנהגות, המובילים לסבל, מצוקה, ולפעמים גם לנזקים פסיכולוגיים לטווח הקצר והארוך. כשלקחת על עצמך לספר לאמא על תחושותיהן של אחיותייך, לא הבאת בחשבון את תגובתה (המאד טבעית ונורמלית) של אמא, ואת ההשלכות האפשריות על יחסה לבנות ועל יחסן כלפיה. כרגע, כולן כועסות עלייך, ואת משלמת את מחיר הכוונות הטובות. אני רוצה להאמין שהחג המקרב יביא יתו אווירה של פיוס ונחמה. בהמשך, אם תהיה לך הזדמנות, תוכלי להבהיר גם לאמא וגם לבנות (אנא, עשי זאת לחוד) שכוונותייך היו טהורות, ושהדרך הייתה לא מספיק רגישה. אולי ממרחק הזמן הן יוכלו להבין ולסלוח. בהצלחה ליאת

ניסיתי ליצור קשר עם אימי, אולם היא כ"כ מרירה וכועסת, היא אמרה לי שמה שסיפרתי לה עבר עיבוד שלי והוא הכאב שלי, ובשיחות שניהלתי עמה הצטיירתי בעיניה כמניפולטיבית ותככנית המעוניינת ליצור קרע במשפחה, והכול לשרת את התועלת שלי האישית, ולצאת "נקייה". היא טוענת שאני קנאית מאוד ותמיד היא זוכרת אותי כאחת שלא דוברת אמת, עוד בילדותי, תיארה אותי כבעייתית מאוד המתקשה לתקשר עם אנשים, ומחוללת רוע בכל מקום בו אני נמצאת. לכן היא מקבלת יותר את גירסתן של אחיותיי ולא את גירסתי. אני מרגישה כ"כ נורא על מה שקרה. האומנם אני תככנית ורמאית? איך אימי מסוגלת להטיח בי דברים קשים כ"כ ? אינני מצליחה לעכל את שאמרה...אני חשה כ"כ בודדה ועצובה. לא ניראה לי שאימי מוכנה לסלוח לי אי פעם. האם תוכלי לייעץ לי כיצד לדבר אל ליבה שתמחל לי. מצד שני לא ברור על מה אני צריכה מחילה? האם שיקרתי? עזרי לי אני לא רעה.

איך לשכנע נער בן 15 להגיע לטיפול פסיכולוגי? על רקע קשיי דימוי עצמי והערכה נמוכה

שלום שירה, למרבה הצער, קשה מאד לגרום למישהו להגיע לטיפול בעל כורחו. גם אם נצליח איכשהו לעשות זאת, עדיין, הישיבה מול הפסיכולוג לא תועיל במאומה כל עוד המוטיבציה לשינוי איננה. לכן, מה שאני מציעה זה לנסות לתת לנער תחושה מכסימלית של שליטה, ולבקש ממנו להגיע לשתיים שלוש פגישות ניסיון, שמעבר להן הוא, ורק הוא, יחליט אם מתאים לו או לא. מעבר לכך, אני בספק אם אפשר יהיה לעשות דבר נוסף. דרך אפשרית נוספת לעזור לו, זה להגיע בעצמכם להדרכת הורים, ולקבל כלים לעזור לו כסוכני שינוי. לפעמים זה עוזר. בברכה ליאת

בתנובת 4 וחצי עברה לאחרונה תקיפה מינית חד פעמית על ידי בן משפחה אנו עלינו על כך מייד בפעם הראשונה, בימים הראשונים שלאחר התקיפה היא הייתה מצוברחת וחיפשה כל הזמן שאנו ההורים נראה לה גילויי אהבה לאט לאט היא חזרה לעצמה והיום חודש לאחר האירוע היא מתנהגת כרגיל ממש כמו לפני האירוע)אולם יש דבר שנראה לנו חריג,היא באופן קבוע נוגעת בידה בטבור לציין כי גם לפני אותה תקיפה היא נגעה בטבור אולם לעיתים רחוקות היינו רוצים לדעת מדוע היא נוגעת שם והאם יש קשר לאותה תקיפה מינית שחוותה.תודה

שלום דני, לתקיפה מינית בגיל כה צעיר, במיוחד כזו הנעשית ע"י קרוב משפחה, עלולות להיות השפעות הרסניות על הקורבן, ואני מציעה לא להיתפס לשאננות, ולהקדים תרופה למכה. פנו להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים קלינית, ובקשו את עזרתה בהערכת מצבה הרגשי של בתכם. איני יודעת אם לנגיעה בטבור יש או אין קשר לתקיפה שעברה, אך כדאי מאד לברר גם את זאת עם הגורם המטפל. אני מבינה את הצורך שלכם לחזור לשגרה, ואולי גם את המשאלה שבתכם תתנהג כאילו האירוע מעולם לא התרחש. לטעמי, עמדה כזו יכולה להיות בעייתית, ולכן אני מעודדת אתכם לפנות להתייעצות עם איש מקצוע. בברכה ליאת

היננו אצל פסיכולוג שייעץ לנו לא לעשות דבר עם הילדה היות והיא מתנהגת כרגיל לדבריו ילדים בגיל כזה נותים לשכוח את האירוע ולא מייחסים לו את המשמעות שאנו כבוגרים מיסיים לו האם את עדיין ממליצה להגיע לפסיכולג ילדים קליני