פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, אתמול כשבני חזר מהגן הוא שאל באלו המילים: "אבא, זה לא נעים למות?" ובעלי השיב לו שזה אכן לא נעים. אז הבן שלי ענה "אז לא איכפת לי למות". שאלנו למה, התשובה היתה כי כדור הארץ מטומטם שאין לי חברים בכדור הארץ. הילד מדבר הרבה על לבד ושאין לו חברים - ומשיחות עם הגננת יש חברים, והוא גם נפגש אחה"צ עם חברים. מה עושים עם זה ?

שלום אתי, יתכן שבנך נתן ביטוי לתחושה רעה ועוצמתית שחווה בעקבות אירוע יחיד (או תקופה לא מוצלחת), ואינה משקפת בהכרח הלך רוח דכאוני וחסר תקווה. המשיכו לעקוב, עודדו אותו, והבטיחו לו שמה שנראה 'שחור' ביום אחד, אינו בהכרח כך כעבור זמן. אל תתרגשו יתר על המידה מאמירות כמו "לא אכפת לי למות", ונסו לראות בהן איתות על קושי רגעי. בשיח איתו, העבירו את הדגש למה שקשה לו כרגע ולפתרונות אפשריים, ולאו דווקא לנושא המוות. בברכה ליאת

ביתי בת ה13 עוברת תקופה קשה מבחינה חברתית כתוצאה מכך היא לא מקבלת מרות של המורות ניסינו טיפול פסיכולוגי והיא לא שיתפה פעולה.לאחרונה בבית חל שיפור והחלטתי לצפר אותה כמתנת יום הולדת יום כיף באילת.הודיעו לי היום מבה"ס שהיא עזבה את אולם התיאטרון בהצגה בגלל שמישהוא לא נתן לה לשבת לידו. בסופו של דבר היא נמצאה מחוץ לאולם אחרי שכולם הוקפצו. האם נכון לבטל לה את מתנת היום הולדת או שזה לא קשור??

שלום מיכל, בעיני, לא נכון יהיה לבטל את המתנה שהחלטת לתת לה, כהערכה על השיפור בבית. אני מציעה לדבר איתה על מה שקרה, לומר לה שאינך מרוצה מהדרך בה פעלה, אך גם לחזק אותה ולנסות להבין את מה שהרגישה שם, באולם התיאטרון, כשכעסה והתעצבנה. תוכלי להמשיך את השיחה ולחשוב יחד איתה מה אפשר ונכון לעשות במצבים כאלה. אני חושבת שעמדה שקטה ולא מתלהמת, תשיג הרבה יותר מענישה שרירותית, שבדר"כ גוררת אחריה תחושת מרמור, קיפוח ובדידות אצל מתבגרים. בברכה ליאת

שלום רב- האם תוכלי להדריך כיצד אמור להתנהג ילד בן גיל זה מהבחינה המינית, האם עדיין בגיל זה הבנים משחקים בקבוצה ביחד, והבנות בקבוצה נפרדת יחד, או כבר מתחילים "להתערבב" תודה רבה

שלום אורחת, קשה לדבר על יחסי בנים-בנות בגיל תשע כעל "התנהגות מינית". בגיל ביה"ס היסודי ילדים מתרועעים עדיין יותר עם בני גילם, אך ההתעניינות בבני/בנות המין השני קיימת גם קיימת. בדר"כ, הפעילויות שיוזמים הילדים עצמם יהיו בקבוצות חד-מגדריות, בעוד המפגשים המעורבבים יהיו בכיתה, בתנועת הנוער, במסיבות יום הולדת, וכד'. בברכה ליאת

שלום, בננו הבכור בן 8.5 ומאז ומתמיד התנהג ונמשך לתפקידי המגדר שלו, צעצועים, משחקים, בגדים, תחפושות צבעים וכו'- כול השייך לבנים משך אותו ולא נתקלנו בדבר חריג.הוא ילד מקובל על חבריו, משחק כדורגל, השתתף בעבר בחוג קראטה , ולא זכור לי כי בילדותו בעבר הוא התעסק עם דברי ומשחקי בנות. לפני כחצי שנה הוא זרק הערה כי זמר מסוים,שנחשב אליל בנות, הוא בחור יפה עם פנים יפות ושר שירים יפים שהוא אוהב. ובשבוע שעבר הוא העיר הערה בעת שצפה במשחק כדורגל כי "השחקן הזה הוא יפה ואם דודתו תתחתן איתו היא תרוויח - (גם שחקן טוב וגם יפה)" . אם אני מקשרת בין הדברים ומחברת זאת עם התנהגותו העדינה והרגישה האם יש בזה כדי להצביע על נטייתו המינית העתידית? לא שמתי לב למשל שהוא העיר "כמה הבחורה הזו יפה" כמו שהוא העיר על הזמר ושחקן הכדורגל. האם זו התפתחות תקינה ? מה אמור לדעת, להרגיש ולבטא ילד בגילו מבחינה מינית ? אני יודעת שזה משתנה מילד זה לילד אחר אבל אני שואלת באופן כללי. תודה

שלום להורים מהצפון, הערצת אמנים מפורסמים היא עניין נפוץ אצל ילדים ומתבגרים, המחפשים (וגם מוצאים) באליליהם תכונות כמו יופי, חכמה, כישרון יוצא דופן, ותכונות אישיות נעלות (שלא תמיד באמת קיימות שם). לכן, העובדה שבנך מעריץ את יופיו של הזמר, אין בה (כשלעצמה) עדות לנטייתו המינית בעתיד. בברכה ליאת

בני בן ה- 5.5 בגן חובה יש לו ביטחון עצמי מופרז מידי, הוא עונה בלי לחשוב, מתחצף למבוגרים, אין לו בעיה לעמוד מול כל הילדים ולהתווכח עם המבוגר שלא מרשה להם לעשות משהו שהם רוצים. הגננת אומרת שהוא מסוגל להתווכח איתה ולא מסוגל לקבל את מה שהיא אומרת,במידה ומפריע היא מסתכלת עליו במבט מאיים בעוד ששאר הילדים משפילים מבט, הוא ממשיך להסתכל עליה, עד שהיא מאיימת בעונש. או אחת השכנות הזהירה את כל הילדים (כולל הבן שלי) אז הילד שלי אמר שהיא מכוערת, הוא תמיד מנסה את אבא שלו בעדינות ובעקשנות למשל אתמול בעלי אמא לו לא ללכת על הכביש כי זה מסוכן אז הוא כל הזמן הוריד רגל אחת ובחן את התגובה שלו. בנוסף, הוא ממציא דברים ואם אני אומרת שאני אבדוק את הדברים אז הוא מיד מספר את מה שבאמת קרה. הוא ילד מקסים, אהוב מאוד, בן יחיד וחכם מאוד - יודע לקרוא, אוהב ספרי ידע וכו'. אך לעיתים אומר לגננת "את זה אני לא צריך לעשות, אני חכם ואני כבר יודע" איך מגיבים להתנהגותו?

שלום שרה, מה שאת מתארת אינו קשור לביטחון עצמי, ונראה יותר כמו קושי לכבד סמכות ולהתנהל בהתאם לכללים. כרגע, בנך עדיין צעיר מאד, והתנהגותו יכולה להתפרש (אולי) כסוג של ביטחון והערכה עצמית, אך בהמשך היא עלולה לסבך אותו בצרות, הן עם דמויות סמכות והן עם בני גילו. לכן, אני מציעה להמשיך לאהוב אותו ולהתפעל מיכולותיו, אך במקביל לעשות 'בדק בית', ולהתחיל להציב את הגבולות באופן נחרץ ועקבי. כאשר הוא מנסה את בעלך, והולך "רגל פה רגל שם" הוא למעשה בודק מי מנהל פה את העניינים, אצל מי הכוח, ומי בסופו של דבר החזק יותר. כאשר אתם נותנים לו את התחושה שהוא החזק והכל יכול ("אני חכם ויודע הכל"), עלולה להתעורר אצלו תחושה מפחידה שאין לו בעצם על מי לסמוך, ושאף אחד לא באמת שומר עליו. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים בעזרתה תלמדו תוך זמן קצר דרכים להשיב לעצמכם את הסמכות ההורית, ולבנכם - את הביטחון האמיתי בדמויות המבוגרות בחייו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה - 7 הינה ילדה שמחה, פעילה ומקסימה. לעיתים קורה שהיא פורצת בבכי ללא סיבה נראית לעין. לדבריה היא לא יודעת מדוע היא בוכה. בנוסף היא מושפעת מאוד מדברי חבריה. לפני מספר ימים מצאתי אותה עומדת בשירותי סיה"ס וממררת בבכי. היא סיפרה לי שאחד הילדים אומר שהוא לא רוצה לראות אותה כי היא הפילה לו, בטעות, את היצירה שעשה, ולכן היא נשארת בשירותים, למרות שהתנצלה בפניו.את הסיפור הזה אימתתי כדי לראות שאין סיבה נסתרת. האם מדובר ברגישות יתר, או שיש לכך מקורות נסתרים? האם להתייחס את התקפות הבכי הללו כאל דבר לגיטימי?

שלום, התקפי בכי, גם המשחררים שבהם, אינם מגיעים סתם כך (לפחות לתפיסתי). לפעמים, כמו שקורה גם לנו המבוגרים, מה שנראה כמו "יום רע", "סתם עצבים ללא הסבר" או "דיכאון שנחת משום מקום", אינם אלא תגובה מאוחרת או לא מודעת לאירוע מקדים, שלילי, שהביא לכך. בעיני, חשוב לנסות ולתחקר את הילדה, לשאול מה קרה, ולהתעקש על כך שיש קשר בין אירוע רע לתגובה הרגשית שבאה בעקבותיו. תגובות כמו "אין לך שום סיבה לבכות" הן לא תגובות מת?קפות, ועלולות להשאיר את הילדה בתחושת בדידות וחוסר הבנה לגבי עצמה וביחס לרגשותיה. גם אם הסיבה אינה נראית לעין, אפשר לומר משהו כמו "אם את בוכה ככה, בטח קרה משהו לפני כן. אולי תיזכרי עוד מעט. אני מבינה אותך. יש משהו שיכול לעזור לך לשפר קצת את המצברוח?". אני מאמינה שגישה כזו תוכל לצמצם את התקפי הבכי הנראית לכאורה ללא סיבה, ולחזק את האינטליגנציה הרגשית של בתך (כלומר, את יכולתה לזהות ולשיים רגשות באופן תואם). בהצלחה ליאת

שלום יש לי בעיות משמעת עם ביתי שלא היו קודם חוצפנית משקרת לא הולכת לבית הספר מרחמת על הנשים שזרקו מהבית ומהמחסנת אותם אצלי .בלי להקיר את הבן אדם .יש לה עגילים בלשון .בכל האוזן שזה שולי לאומת הדברים שהיה עושה עם היא אולכת לבית הספר היה לא לומדת "כי המורות לא מלמדו " זה שהיא לא באה עם מחברת זה לא תשוב אמורה לא בסדר אז משאמם אז מורחים לק בעמצה השעור כי אן מה לעשות כול יום היא יוצמת עד 1בלילה הכי מוקדם ו6בבוקר זה בםדר מצידה לא עוזר שמסבירים לה כל הזמן אומרת שלא החפת לנו ממנה ושקשה לה בחיים היא כלכך מפונקת היא בת יחידה עם 3 בנים לא עוזרת בעבודות הבית לא מנקה את החדר של לא מרימה את הטישו שקנכה את האף בקיצור מלכה אני עובדת ב2 משמרות 12 שעות וגם בעלי עובד מעוד קשה רק שתהיה בת הדם עם יחס טוב להורים ולא להסתובב ברחובות ושתלך לבית הספר דברים פשתים אני מבקשת אבל אני לא מסגלת לעזור לה להשתנות קשה לי מאוד בבקשה עזרה

שלום אילנה, לא פשוט לגדל נערה מתבגרת! את צודקת. ובכל זאת, אני מצליחה לראות נקודות אור בסיפור שלך. ראשית, את אומרת שבתך מרחמת על חברים שנזרקו מהבית ומארחת אותם אצלכם. זה כבר מעיד על כך שיש בה רגישות ואכפתיות, נדיבות וטוב לב כלפי מי שנתפס בעיניה כמסכן. יש בכך משהו משמח, המעיד על מצפון והגינות. ובכל זאת, לדברייך, החמלה וההתחשבות שלה מופנים כלפי זרים, ופחות כלפי בני המשפחה. וכאן אני מגיעה לנקודת האור השנייה, אותה אני מצליחה לשמוע דווקא בטענה שלה כלפיכם, כאילו לא אכפת לכם ממנה. את מציינת שאת עובדת בשתי משמרות, 12 שעות ביום, וכך גם בעלך, ואני דווקא רוצה להזכיר לך שבתך המתבגרת אמנם כבר לא תינוקת, אך היא זקוקה להוריה, לתמיכה, לחום, לעצה והכוונה, ולנוכחות ודאגה מצדכם. בהתנהגות המקצינה שלה, היא כאילו מבקשת: תתייחסי אלי, תנקי לי, תבשלי לי, תסדרי אחרי, תזכרי שיש לך ילדה שצריך לטפל בה! אני מציעה לך לנסות לשנות גישה, ולהבין שהבריחה של ילדתך מהבית היא אולי הדרך היחידה שלה לא להרגיש בודדה. לדעתי, אתם יכולים להרוויח מאד מפנייה לגורם מקצועי, שיכוון אתכם כיצד לשפר את התקשורת בבית, כיצד להחזיר לעצמכם זמן איכות יחד, ובעיקר כיצד לחזור לאהוב את מה ומי שהיא, לפני שיהיה מאוחר. בהצלחה ליאת

אני רוצה לשאול אותך בבקשה.הילדה שלי בגן חובה.בת 5. הגננת בגן החליטה שהיא מתקינה בשירותים מצלמה על מנת "לתפוס" את מי שמפספס פיפי או קקי מחוץ לאסלה.הותקנה מצלמה אך לא אמיתית. הילדים נכנסו כמובן לפחדים ויש כאלה שלא עושים את הצרכים שלהם בכלל בגן. האם "השיטה" נכונה? תקינה? אני לא יודעת אפילו למצוא מילה.מצטערת.תודה מראש אתי.

שלום אתי, גם בעיני מדובר בטקטיקה פסולה, שאינה מכבדת את הילדים, ומפרה בצורה גסה את זכותם לפרטיות בבית השימוש ובכלל. תוכלו להתארגן, כקבוצה, ולדרוש מהגננת לסלק את המצלמה, או לפנות לפיקוח או הרשות המקומית. מכעיס ביותר! ליאת

ילדה שלי בת 9.5 שנים,לומדת בכיתה ג',יש לה בעיות קשות בהתנהגות בבית היא מתחצפת,לא שומעת מה שמבקשים ממנה,מתנהגת באלימות יכולה לדחוף,מתפרצת בהסטריות,לא רוצה לעשות שיעורי בית כאשר מדברים איתה ב"טוב"לא מבינה,ב"רע" לא מבינה,לא עזר גם כאשר סוגרים מחשב,טלויהיא לא מביזיה,לוקחים ממנה טלפון.אני פשוט לא יודעת מה לעשות,אני פשוט מרגישה חוסר עונים.

שלום תמי, מצב כמו שאת מתארת יכול להיות תוצאה של כשל בסמכות ההורית - הורים שמתקשים לנהל את המשפחה ולהציב גבולות בדרך נאותה. לעיתים, הורים מרבים להעניש את הילד, ובטעות חושבים שבזה הם "מציבים גבול". זה לא כך. להפך. כאשר אנחנו נגררים לענישה מרובה, זה בדר"כ סימן לחוסר אונים וחוסר סמכות של ההורים, מה שמוביל לתחושות ייאוש ותסכול רב גם אצל הילדים. אני מזמינה אותך לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא את שפע העצות שניתנו כאן בעבר סביב בעיות של פינוק יתר וחוסר גבולות. במקביל, אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה, או אצל פסיכולוג ילדים קליני, או בבי"ס להורים (הרצאות קבוצתיות) בניתנות היום למשל במכון אדלר. בהצלחה ליאת

שלום לך יש לי ילד בן 4 שלאחרונה הוא מתנהג בצורה מאוד לא יפה ומביישת הוא מקלל בצורה אובססיבית הוא רק קם בבוקר בוא מתחיל לקלל וכמה שאני מדברת איתו זה לא עוזר כלום זה מאוד מאוד מפריעה לי מבייש אותי מה עושים?

שלום אוריה, ילדים קטנים נהנים מאד מההשפעה המרשימה שיוצרות מילים מסוימות על המבוגרים. ילד בן ארבע עדיין אינו מבין את מלוא משמעותן של הקללות, והוא ממשיך לבטא אותן רק משום שהן מחלצות מהמבוגרים תגובות עוצמתיות - כעס, נאומים, תוכחות, בכי, עלבון, ולפעמים אפילו צחוק גדול. לכן, הנשק היעיל ביותר כנגד הקללות הוא *התעלמות מוחלטת*!!! כאשר בנך הקטן קם ומתחיל לקלל, הישארי עם פני ספינכס, אל תגיבי כלל, ועני לו כאילו ברך אותך בבוקר טוב. תוכלי לומר משהו כמו "בוקר טוב גם לך! אני אוהבת אותך!". אין לי ספק שהוא יופתע מאד, אולי יכעס, אולי יצחק, אך בוודאי יתפלא מאד שלא מגיע מטר התוכחות הרגילות. נסי זאת במשך שבוע באדיקות, מבלי להעיר שןם דבר, מבלי להיעלב, מבלי להתייחס. את מוזמנת לדווח איך הלך. בהצלחה ליאת

שלום רבאני בדילמה לגבי חינוך או הנחיה לילדים.אני אמא לתאומים בני 4+ אני לא יודעת איך להנחות אותם כאשר הם אומרים נשכו אותי הרביצו לי משכו בשערות וכו'.ברור לי שגם בני הוא מהילדים המרביצים בגןץ.רק שאני דואגת שהוא ואחותו קטנטנים ונמוכים לגילם. פעם אמרתי" "תגיד לגננת" שיענישו את מי שהרביץ.אבל אני שומעת הורים אומרים: תרביץ חזק למי שמרביץ לך." מי צודק?אני מתחילה לחשוב שאני עושה מהילדים שלי "חנונים" מלשנים.אולי באמת כדאי ללמד להחזיר?? בברכת שבת שלום

שלום, העולם שלנו מתאפיין בכ"כ הרבה אלימות, ובוודאי שאין צורך לעודד ילדים להתמודד מול תוקפנות בתוקפנות נגדית. חינוך טוב, לפחות בעיני, קורא לילד להימנע בכל מחיר מפגיעה בזולת, ומעודד וויתור והידברות (שהם אבני היסוד של ניהול קונפליקט). כאשר את אומרת לילד שלך "תרביץ למי שהרביץ לך" את אולי חוסכת לו את התואר 'חנון', אך את עלולה בעקיפין לסבך אותו בצרות צרורות בעתיד. חשבי על כל הקטטות בין בני הנוער במועדונים, שהחלו ממאבק כבוד והסתיימו לפעמים גם ברצח. בעיני, המסר הנכון הוא "התרחק ממי שמכה אותך ונוהג באלימות, וחפש לך חברים שיודעים לשחק יפה". זכרי שעוצמה אמיתית אין לה ולא כלום עם כוח הזרוע. בהצלחה ליאת

אספר את סיפורי בקצרה : הילד שלי נחטף ממני ביותו בגיל שלוש על ידי האם, ילדית ארצות הברית לארצות הברית. לאחר שנתיים של מאבק משפטי במהלכם דיברתי איתו בסקייפ ושלחתי לו חבילות. נחתם הסכם בנינו האומר שהוא יחיה שם עם האם. כיום הוא בן 5. חזרתי עכשיו מביקור של 10 ימים שם - לאחר שנתיים שלו ראיתי אותו. נראה שאפגש איתו פעמיים שלוש בשנה. פעם אחת לפחות בישראל. פגשתי ילד שאוהב את אבא שלו ואני אוהב יותר מתמיד את הילד שלי. ילד מקסים רגיש מתפקד בצורה תקינה חכם מאוד אך לו חברותי מאוד לבני גילו, לא בגלל שהוא לא רוצה אלא בגלל שהוא לא יודע איך. עם מספר קשיים וקשור מאוד לאימו. האם יש לכם מה להגיד ? לאימא יש בן זוג כשנה שגר איתם בבית חודש וחצי. לבן הזוג שהוא בן 57 יש ילדה אחת גדולה (30+) שרחוקה ממנו. לי זה נראה שנעשתה כאן עיסקת חבילה ושהוא לא שם רק בגלל האישה אלא גם בגלל הילד. בכול אופן הילד קורא "אבא" גם לבן הזוג של האישה וגם לי. האם יש בכך דבר בריא לילד ? לי לא קל עם זה ונראה לי שבגיל כלשהוא אגיד לו שאבא יש אחד. שאלתי היא האם כדאי לי לומר משהוא כבר עכשיו בנושא ? להסביר לאם שזו לא טובת הילד ? ואם זה באמת לא טובת הילד ? תודה

שלום דורון, נסיבות החיים שלך אינן פשוטות, ואין לי ספק שעבורך זאת התמודדות רגשית קשה ומאתגרת. לא קל לגדל ילד ממרחק, ועוד פחות מכך לא קל לילד קטן לגדול ללא דמות אב קרובה ונוכחת. העובדה שבנך אוהב אותך ונהנה מחברתך משמחת, ומעידה על כך שנשמר כלפיך יחס אוהד ומכבד גם אצל אמו. נדמה לי שהשאלה החשובה אינה "למי הילד קורא אבא", אלא מי הדמות המשמעותית והחשובה בחייו, איתה יוכל להזדהות, ואותה יוכל לחקות. הילד שלך יידע די מהר שאב ביולוגי יש רק אחד, ועם זאת, יתכן שיוכל ליהנות באופן כלשהו מכך שיש שני גברים שאוהבים אותו, מטפלים בו ודואגים לו, כל אחד בדרכו. עשה הכל כדי להישאר דמות משמעותית וחשובה עבור בנך, גלה מעורבות בחייו גם ממרחק, וכך תבטיח את טובתו וטובתך. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 8 אוהב להיות רק בחברת בנות , משחקים עם בנים לא מעניינים אותו בכלל , הוא טוען שכיף לו בחברת בנות הוא מאושר בחברתם , צריך לציין שזה הדדי מצד הבנות הן אוהבות אותו ומזמינות אותו במיוחד לימי ההולדת שלהן , אנחנו ההורים מאוד מוטרדים מהיום שבו הבנות יתפסו כיוון חד לעולם שלהן ובני יפגע מהדבר הטבעי הזה. אנו נשמח לקבל תשובה בעניין כי זה מאוד מטריד אותנו. תודה מראש !!!!

שלום טיקו, ילדים בוחרים להם את הפעילויות החברתיות המהנות אותם והמתאימות להם. כרגע בנך מעדיף את חברת הילדות, וזה כנראה משרת איזה צורך אקטואלי. יתכן שחברת הבנים נתפסת בעיניו כרגע כאגרסיבית מדי, ספורטיבית או בלתי מתגמלת מבחינה כלשהי. אני מציעה להניח לזה כרגע, מלבד אולי ניסיונות ליזום קשרים של "אחד על אחד" עם בנים שקטים ורגועים יותר, או להרחיב מעגלים חברתיים דרך חוגים שמתאימים לאופי ולתחומי העניין שלו. כאשר הבנות "יתפסו כיוון" חדש, בנך ייאלץ להתאים את עצמו לנסיבות החדשות, ולדעתי אין טעם להתחיל לדאוג לזה מעכשיו. בהצלחה ליאת

בהמשך להודעתי הקודמת לגביי חיפוש פסיכולוגית באזור פ"ת. אבקש את עזרתכם על מישהי מומלצת במיוחד לנערה כתובת המייל שלי היא:[email protected] תודה רבה

אני אמא חד הורית לילד בן 9. הבעייה היא שהילד לא רוצה להכין שיעורים וללמוד למבחנים. לדבריו הוא כן רוצה אבל בזמן שצריך ללמוד הוא רעב, אף על פי שבזמן שהוא חוזר מבית הספר הוא אוכל ארוחה גדולה בדרך כלל מול הטלויזיה מה שנמשך קרוב לשעתיים (!!!). בשורה התחתונה, אם אני לא כועסת, וזה מגיע לרמה של מריבות, צעקות והרגשה לא נעימה, הוא לא יישב ללמוד. וגם כשלבסוף הוא יושב איתי, הוא דיי מנותק, קובע שנלמד חצי שעה, ואחר כך זקוק להפסקה קצרה,של אוכל, נשנושים, משחק. כמו כן עליי לציין, שהילד בעל פוטנציאל גבוה, ילד חכם, בבית הספר התנהגות למופת. מבחינה חברתית הוא ילד אהוב ואהוד גם על ידי ילדי הכיתה וגם ע"י המורים. שאלתי, כיצד להגיע למצב שבו הילד יבקש מעצמו להכין שיעורים וללמוד למבחנים? כיצד להביא אותו למצב שיבין שההצלחה היא שלו ולא רק שלי? עליי לציין שאביו אינו בא לעיתים תכופות וכלל לא מעורב בחינוך. הביקורים שלו הם אחת למספר חודשים ואם בכלל, והביקור עצמו כשהוא מגיע, ביקור קצר (כאילו כדי לצאת לידיי חובה), חסר נוכחות אבהית. ועוד שאלה קטנה: הוא עדיין ישן איתי במיטה בטענה שהוא מפחד לישון לבד בחדר, עשיתי נסיונות אך ללא הועיל. אודה לך מאוד אם תוכלי לייעץ לי כיצד לנהוג משום שאני רוצה את הטוב ביותר לבני. סליחה על ההודעה הארוכה..

שלום דניאלה, ילדים אינם אוהבים להכין שיעורי בית וללמוד למבחנים. ובכל זאת, זה חלק ממטלות היומיום שלהם, שהפך קשה אף יותר בגלל העימות המתמיד עם ההורים סביב הנושא. כדי שילד יפתח אחריות כלומד, עליך להניח לו להכין את שיעוריו בלעדייך, וללמוד למבחנים בלעדייך, כאשר את זמינה למקרה שיצטרך ויבקש עזרה. אני מציעה להגיד לו שמעתה את משאירה את האחריות להכנת השיעורים לו בלבד, ושהוא יצטרך להתמודד עם המורה שלו בכיתה או עם תוצאות המבחנים. נסי לבחון למשך מס' ימים האם הוא עושה את השיעורים (ואל תתערבי בקביעת הזמנים לכך). כבדי את הבחירה שלו, ואת לוח הזמנים שלו, ללא כל הערות מצידך. תוכלי לשתף בכך את המורה, ולבקש ממנה לסייע לך בבדיקת השיעורים בכיתה. במקביל, אם את חוששת שקשה לו לשבת זמן ממושך ולהתרכז, שווה לשקול אבחון הפרעת קשב וריכוז. תחושת הבטן שלי אומרת שהרצון שלו לקום ולאכול, הוא חלק מניסיון להפסיק את האינטראקציה הלא נעימה איתך, והוא למד שכשהוא רעב את נשברת. אני מציעה לוותר מראש, ובכלל לא להגיע לעימות על שיעורים. בעניין השינה במיטתך, אני ממליצה לך בחום, לראות את הפרק האחרון של סופר נני, ולפעול "אחד לאחד" עפ"י המלצותיה. כלומר, להודיע לילד שמעתה הוא ישן במיטתו, ולא לאפשר לו להירדם או לישון במיטתך למרות ניסיונות קשים לשכנע אותך אחרת. זה תהליך לא קל, אך הכרחי. עמידה נחושה ועקביות זה שם המשחק. אם את מרגישה שלא תצליחי לבד, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים קצרה של שתיים-שלוש פגישות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אני אימא לשני ילדים הגדול בן ארבע(במאי) והקטנה שנתיים וחצי. מזה מס שבועות בני הגדול עושה את צרכיו הגדולים במכנסים בכמות קטנה (סוג של איפוק ובריחה) זה קורה בשעות הבוקר בגן אך לא בבית מלבד פעמיים שלושה.יש לציין כי הילד גמול כבר שנתיים ונהג תמיד לבצע את צרכיו בשירותים. לאני ודעתי יש את ההרגשה שמשהו בגן מונע ממנו לגשת בזמן לשרותים. בנוסף בשבועים האחרונים הוא נשך פעמיים חבר מהגן דבר שלא נהוג אצלו אלו הם הפעמים הראשונות שהוא נושך ולא הננשך. ברצוני רק לציין כי בני בטיפול אצל מרפא בדיבור מזה שנתיים בעקבות בעיות אוזניים בילדות.חלה אצלו התקדמות רצינית לחלוטין עד כדי צורך לסיים לתקופה את הטיפולים. בגן הגננת אומרת שהילד לא מתקשר כל כך אך בבית ובמסגרות אחרות הוא פשוט פורח האווירה בגן לפי התרשמותי לא חמה במיוחד ויש לי ההרגשה שיש לילד רצון למשוך איליו צומת-לב. אשמח להכוונה תודה רבה על העזרה

שלום שירה, במקרים של דליפת צואה פתאומית, חשוב לפני הכל לגשת לרופא ולשלול בעיה כלשהי בשרירי הסגור. למרות שהאפשרות הזו קיימת,ברוב המקרים ההתאפקות היא תוצאה של עצירות קשה שהביאה לקקי שיצא בדרך מכאיבה, ואז, הילד מנסה להימנע מלגשת לשירותים עד שהקקי דולף החוצה. הסכנה במצבים אלה היא שזה יתפתח לסוג של מאבק עם ההורים סביב הקקי. אני מציעה (מעבר להתייעצות עם הרופא), לשתף גם את קלינאית התקשורת, ולבקש ממנה ליצפות בילד בגן ולתת מענה לקשיי התקשורת שלו שם. במקביל, היא תוכל להעריך אם קיימות בעיות נוספות, חברתיות או רגשיות, שיכולות להסביר את הנסיגה. כרגע, נסי להישאר רגועה, ולא להתייחס לבריחת הקקי מלבד החלפת בגדים מהירה. אם התופעה נמשכת, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אחותי הקטנה היא בת 5 וחצי, ולאחרונה משום מה היא לא מסכימה להכנס למונית של אבא שלי, כשאנחנו רוצים לנסוע לאנשהו עם המונית היא פשוט משתוללת, עושה בלאגן ומסרבת בכל תוקף לנסוע. בכל כלי רכב אחר היא מסכימה לנסוע אך ברכב של אבא היא מסרבת. ניסינו לשכנע אותה וכששאלתי למה, היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לרופא שיניים, היא מאוד מפחדת מרופאי שיניים ובדיקות דם והפעם האחרונה שהיא נסעה במונית הייתה בדרך לבדיקת דם... מה לעשות?...צריך לפנות לטיפול?

שלום אסתר, מה שקורה לאחותך נקרא "התנייה" - פחד כלפי אובייקט תמים (המונית של אבא, במקרה זה) שהותנה בגלל אירוע יחיד שנחווה טראומטי ונקשר למונית. כדי שהפחד הזה ייעלם, אפשר לנסות (עוד לפני טיפול פסיכולוגי) לעשות התניית-נגד. לנסות לפתות אותה לנסיעה קצרה (בהסכמה!) באותה מונית, ולהפוך את הנסיעה הזאת למשהו נעים במיוחד. אפשר להכין לה הפתעה בתוך המונית, או לקחת אותה למקום שהיא אוהבת, או להזמין לנסיעה חברות שהיא אוהבת; כל דבר, ובלבד שהנסיעה במונית תיחווה שמשהו נעים במיוחד. לדעתי, גם בלי טיפול, הפחד יחלוף בסופו של דבר, כשהיא תיוכח שיש נסיעות נעימות שאינן מסתיימות אצל רופא השיניים. מעבר לכך, אני מזדהה מאד עם הפחד שלה מרופאי שיניים, שכנראה עבר גם אצלי איזו התנייה מזמן מזמן.... :-) ליאת

אני אבא לשני בנים שהתאלמנו מאימם בגיל 5 ו-4. כיום הם בני 14 ו- 15. אימם הייתה חולה במחלה נדירה מאוד שהביאה למותה. כעבור מס' שנים נישאתי לאישה שבהמשך התגרשתי ממנה לא לפני שיש לי ממנה בת משותפת כיום בת 5. ההתמודדות עם שני בניי לא פשוטה עבורי במילים עדינות- אני חש קושי עצום ומורכב להיות אב לבנים ששכלו את אימם ובהמשך נאלצו להתמודד עם פרידה נוספת -מאימם החורגת. לאורך השנים הייתי מטופל ועטוף במסגרת שרותי הרווחה שתמכו בי והעניקו לי כילים להתמודדות כאב. השתתפתי בסדנאות רבות בקבוצת הורים ובסדנאות לתיעול כעסים. העו"סית שליוותה אותי סייעה בידי רבות. בשנה האחרונה נתבשרתי שהיא הוחלפה בעו"סית אחרת בעקבות התקדמות בתפקיד. לבני הבכור הייתה מחנכת שנתיים בכיתות ז-ח ובשנה הנוכחית הוחלפה לו המחנכת. תיפקודו של בני הבכור בעייתי מאוד בבית הספר וגם בבית. הקושי העיקרי הוא בעיית הגבולות. מסתבר שבבית הספר הוא מפריע מאוד, לא מרוכז, הישגיו הלימודיים ירדו במידה ניכרת, וביחס לתחילת השנה חלה החמרה בתיפקודו הלימודי. אני מודה שקשה לי מאוד להכיל אותו רגשית, וייתכן אף והוא סובל מדחייה רגשית אך אני בהחלט מודע לכך שאני טרוד בפרנסת המשפחה שרק השנה התאפשר לי למצוא עבודה סדירה. לצערי בני הבכור בחודש האחרון לא נכח באופן סדיר בבית הספר ולאחרונה אף החסיר שבועיים תמימים. הוא יושב מול המחשב, לא מדבר איתי, סגור ומופנם, אוכל רק קורנפלקס כי אין לי זמן להכין אוכל. קשה לי -אני לא מוכן להתעמת איתו בגלל עינייני בית הספר. הוא מאחר, לא לומד לפעמים נשאר לישון בבית ואני לא יודע כי אני יוצא מוקדם לעבודה. באשר לצוות בית הספר- הם עושים ככל יכותם לטפל בו- עירבו את קצינת ביקור סדיר, יועצת, מחנכת והתקיימו עימו אינסוף שיחות . הוא אינו משתף פעוליה עימם וגם לפסיכולוג לא רוצה ללכת. בדיקות קשב וריכוז לא רוצה מחשש שיטול ריטלין. מה לעשות איתו. בעבר הייתה וועדת החלטה להוצאה מהבית של ילדיי- אני כעסתי על כך משום שלא רציתי שיחוו שינוי נוסף. מה לעשות אני חסר אונים.

שלום, צר לי לשמוע על מה שנאלצתם, כמשפחה, לעבור. כא?ב שנלחם על הזכות לגדל את ילדיו, עליך להביא בחשבון שהם זקוקים להורה נענה וקשוב, המספק להם את כל צרכיהם הפיזיים-חומריים והרגשיים. ילדיך אמנם כבר מתבגרים, אך עליך לזכור שהם עדיין אינם יכולים לדאוג לעצמם, לבשל לעצמם או לחנך את עצמם. זהו תפקידך כהורה, ושעות העבודה חייבות להיות מותאמות לכך. המצב שאתה מתאר מדאיג אותי מאד, ונדמה לי שבנך זועק 'הצילו' בדרך האופיינית לכ"כ הרבה ילדים - הוא עושה בלגנים, מאחר לביה"ס, מבריז, לא לומד, ומתקשה לתפקד כיתר בני גילו. לצערי, קשה מאד לפתור בעיה כזו דרך עצה אינטרנטית. לתפיסתי חשוב להמשיך ולערב את גורמי הרווחה, ולדאוג לרווחתו של בנך ברמה המיידית. אפשר לחשוב על כל מיני פתרונות גם במסגרת הבית (סטודנט-חונך, טיפול רגשי, פנימיית-יום, ועוד). אני מבינה שכדי לחסוך מילדיך משבר נוסף, אתה מתעקש לשמור על המצב הקיים, אולם אין בכך די. עליך להבטיח שהמציאות הנוכחית תהיה מיטבית. נדמה לי שבנך זקוק לך ולנוכחותך המכילה, ואם אין ביכולתך לספק זאת, יהיה עליך לאפשר לאנשים אחרים לתמוך בו, גם במחיר של משבר זמני. שולחת לך כוחות להניע שינוי, ומפצירה בך לעשות זאת בהקדם. ליאת

שלום, בתי כמעט בת ארבעה חודשים , מלפני כחודש החלה תופעה של בכי היסטרי כאשר אנשים אחרים מהמשפחה מחזיקים אותה חוץ מאמא ואבא. (הכוונה לסבתות וסבים) והם לא מצליחים להרגיעה. מה לעשות? האם להתעקש שיחזיקו אותה די שתתרגל אליהם? הבעיה שאני צריכה בעוד כ- 3 שבועות לעזוב אותה לשבוע שלם איתם , ואינני יודעת איך יצליחו לשמור עליה. אודה לתשובתך בהקדם כיצד להתנהג.

שלום טלי, בתך נמצאת בדיוק בגיל בו מתעוררת לראשונה חרדת הזרים, או לפחות היכולת להבחין ביניכם לבין אנשים זרים, והעדפת האנשים המוכרים והאהובים על פני דמויות חדשות המעוררות דאגה וחשש. כדי שתתרגל לנוכחותם וטיפולם של הסבים, אל תדחקי בתהליך, ותני לה להתרגל ולחבב אותם בהיותה עלייך ובנוכחותך. אם את משאירה אותה איתם בלעדייך, עשי זאת לזמנים קצרים ובהדרגה. התעקשות או "טיפול בזבנג וגמרנו" אינו מועיל במקרה כזה, אלא להפך. בהצלחה ליאת

בני התחפש בפורים האחרון לדמות מסרט אימה. ללא ידיעתינו הוא וחברו ראו חלק מהסרט מתוך סקרנות באמצעות האינטרנט. מאותו יום הוא בפחדים , לא מתרחץ בלי שנהיה בסביבה, לא מוכן לישון לבד, להיות לבד בחדר בלי שנהיה בסביבתו גם אחרי שנרדם בלילה איתנו ואנחנו מעבירים אותו למיטה , הוא מתעורר באמצע הלילה וחוזר לישון לידינו, כשאנו מסבירים לו בצורה נעימה ויפה שהדמות לא קיימת ואין לו ממה לפחד זה לא עוזר הוא נכנס להתקף בכי שהוא מפחד ומתחנן שנהיה לידו. מה שכן לביה"ס הוא ממשיך ללכת לבד בבוקר.לפעמים נראה לנו שהוא מתפנק כי מאז ומתמיד הוא נהנה להירדם במיטה שלנו אבל עכשיו הוא גם צריך אותנו לידו! יש לו שני אחים קטנים , מתי זה יעבור? האם אני צריכה ללכת לייעוץ ..הוא כל הזמן טוען שהוא לא מצליח להוציא את זה מהראש. אשמח לקבל את תשובתך...

שלום טלי, סרטי אימה הם אויביה המושבעים של האם העברייה שרוצה לישון בלילה בשקט. רצוי לעשות הכל כדי למנוע מראש 'תקלות' כאלה, שבאמת עלולות ליצור זעזוע אצל ילדים צעירים. כרגע, אני מציעה לעזור לילד להתגבר על הפחדים במיטה שלו, ואם צריך גם לישון לצידו מספר לילות, עד שיצליח לעבור שניים שלושה לילות שלמים מבלי להתעורר. במשך היום נסו אכן להישאר בסביבה, אך לא להפוך סדרי-עולם בגלל הפחד. היצמדות יתר באמת עלולה להחליש את המוטיבציה שלו להתגבר על הפחד או להיפרד ממנו. אני יודעת שלפעמים, בגלל העייפות, קל יותר לאפשר לילדים להגיע למיטה שלנו, אך לטווח הארוך זה יוצר בעיה (בעיקר אם קיימת נטייה מראש לחבב את מיטת ההורים). נסי להזיז את ההתרחשות הלילית אל החדר שלו. זה כרוך באי נוחות זמנית, אך בעיני זה הפיתרון העדיף. בברכה ליאת

בני בן 16- יום אחד גיליתי במקרה כי במחברותיו מצויירים אברי מין שונים של גבר בגדלים שונים ומוקצנים. נחרדתי לגלות שבני מצייר בזמן השיעורים ולא לומד, ועסוק באברי מין. מה עליי לעשות? האם זה שגעון גדלות?

שלום רויטל, יש ילדים שעבורם ציור במחברת הוא דרך מצויינת להתרכז. מבחינה זו, לא בטוח שמדובר בעבירה חמורה (אחרי הכל, נדמה לי שלא היית נרעשת כ"כ לו צייר סוסים או ארנבים, או אפילו קלסתרים של אנשים). אני מבינה כי העובדה שצייר אברי מין היא שהחרידה אותך, וזה אכן מצדיק התייחסות ושיחה עמו, בעיקר כי זה עלול לסבך אותו עם ה"רשויות". אחרי הכל, בגיל 16, בנים עסוקים מאד במיניות, ואין בכך כל חדש. הדגישי בפניו כי עם כל הכבוד שאת רוחשת להתעניינות שלו באנטומיה הגברית, מן הראוי לבחור לזה במה אחרת, מוצנעת יותר. ולמה שיגעון גדלות? ליאת

בני בן ה 15 לומד במגמה מובחרת בבית הספר. שם נבדקים בקפידה בהישגים ובהתנהגות. לאורך השנה הוזמנתי בשל בעיות התנהגות של בני: אלימות כלפי תלמיד כיתתו- פעמיים, פטפוטים והפרעות בשיעור לרוב, הצקות לילדים שונים וכו'. כמו שאני מכירה אותו והוא גם מספר לי ,יש מורים וילדים שלא "זורמים". הוא גם סיפר שהאלימות שלשמה הוזמנתי הייתה כי הגן על ילדים אחרים בני כיתתו חלשים וקטני מימדים(בני רחב וגדול מימדים). ולכן נחלץ לעזרתם שאם לא כן היו הורגים אותם. כלפיו מוריו טענותיו הם שהם לא מקשיבים לו כי אחרת היו שואלים אותו מה גרם לו לנהוג כך ולא אחרת. אותם מעניינת רק התוצאה. הבעיה היא שבעקבות אוסף בעיות התנהגות כאלה "לדיבריהם" יש מגמה להוציאו מן המגמה. אני מאוד כועסת על כך ובני מאוד רוצה להישאר. אני מסבירה להם שהוא מנסה למצוא את מקומו בחברה, זה לא שהוא מבודד, אך ייתכן שזאת דרכו, וזה הגיל של השובבות מי יותר ומי פחות. גיל של חוסר יציבות -גיל של רכבת הרים רגשית וכו'. בפנים בני רגיש מאוד והוא נרתם מייד לעזור לחלש, אין לו כוונות לפגוע. מה לעשות איתו? עם הרצון להוציאו החוצה מהמגמה?עזרי לי..

שלום שפרה, בשירו החביב של חיים חפר "אדוני השופט", נותן הנאשם תירוצים חינניים למדי, המסבירים מדוע למעשה "אינני אשם, אינני אשם!". אני מודה שזאת האסוציאציה הראשונה שעלתה אצלי, ברוח טובה, כמובן. וברצינות - בנך מסתבך בהתנהגויות בעייתיות של הפרעה, פטפוט ופגיעה אלימה בילדים אחרים, והטיעונים שלו ושלך (גם אם יש בהם היגיון מסויים) אינם מצדיקים את מעשיו. הגנה על חלשים היא מעשה אצילי וצודק, רק כל עוד אתה עצמך אינך פוגע בזולת. כרגע, בנך עלול למצוא את עצמו צודק, אבל מחוץ למגמה היוקרתית בה הוא לומד. כדי שזה לא יקרה, יהיה עליו לקחת אחריות ולשנות ממנהגו, או (אם אינו מצליח) לשאת בתוצאות, או לקבל עזרה. נדמה לי שגישה סלחנית מדי מצידך לא תעזור הפעם. נסי להישאר עניינית, ולהציג לבנך את האפשרויות העומדות בפניו. אני חושבת שטיפול רגשי, שיעצים וידגיש את תכונותיו הנפלאות, יסייע לו לוותר על ניסיונות להשיג הערכה והצלחה חברתית באופן השלילי אליו הוא התרגל. מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת מחפשת בדחיפות פסיכולוגית לילדה בת 18 וחצי (מחשבות אובדניות) תודה

שלום סיוון, פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, כל שביכולתך לעשות במקרה של הפורום, זה לכתוב הודעת המשך ובה כתובת המייל שלך (בגוף ההודעה!), מתוך תקווה שקוראי הפורום ישלחו לשם את המלצותיהם. נסי להגדיר גם אזור מגורים, כדי לייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום, בערך מתחילת השנה התחלתי לשמוע קולות בראש,בהתחלה חשבתי שזה סתם אני שמדברת לעצמי אבל פתאום זה התחיל להיות כאילו איש אחר מדבר אליי,אני לא באמת שומעת את הקול ממש באוזניים הוא ממש בתוך הראש שלי,אני לפני עלייה לתיכון ואני מאוד מפחדת, ובדיוק עכשיו הוא מתחזק ,הוא כאילו מאיים עליי.. למשל הוא אומר "אם עכשיו לא תשטפי את כל הכלים ותסדרי את הסלון אז בתיכון תהיי לא מקובלת ואף אחד לא יאהב אותך" זה דברים שמפחידים אותי,ואני כאילו מאמינה לו ובאמת שוטפת כלים ומסדרת את הסלון,אבל זה מתבטא גם בהמון דברים אחרים כמו לעלות ולרדת את המדרגות 5 פעמים. זה אולי נשמע מוזר,וכאילו המצאתי את זה אבל זה אמיתי ואני לא יודעת מה לעשות! המון פעמים אני נשברת ובוכה מהייאוש של זה... כי אולי זה רק לעלות במדרגות אבל הוא לא מפסיק , וזה קורה כל היום!!

שלום, התופעה שאת מתארת מוכרת היטב לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, והיא ניתנת לטיפול. מדובר בטקס כפייתי שהאדם נאלץ לבצע כדי להיפטר ממחשבה אובססיבית וחודרנית שאינה נותנת מנוח. אני ממליצה לך להגיע בהקדם לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו להציע לך טיפול, ולהחזיר לך איכות חיים. בהצלחה ליאת

אני אשמח אם תשלחי לי אימייל

אני מאוד אשמח אם תשלחי לי אימייל ונוכל לדבר בלי שיראו באתר.. חקרתי קצת ומצאתי אנשים שכותבים שהם נאבקים בקולות כבר 20 שנה ו.. אני מאוד מפחדת שזה יקרה לי! עוד לא ממש אמרתי על זה לאף אחד ואני ממש אודה לך אם תרשמי לי באימייל

אני אם חד הורית לילד בכיתה ט וילדה בכיתה ה. בתחילת כיתה ט גילה בני הנהגות אובססיבית כלפי שימוש במחשב. כל יום כמעט כל היום היה משחק במחשב. אחרי בית ספר עד שעות הלילה הקטנות. הוא מספר שיש משחקי מלחמה שהוא משחק עם חבריו. מה גם שהוא מתכתב עם חברים מחו"ל ושפתו באנגלית מתעשרת. הבעיה היא שהוא היה נרדם בשיעורים, לא מסוגל לסיים משימות , לשיעורים בבוקר מאחר, ובאופן כללי תפקודו לקוי. בהמשך הייתה תקופת רגיעה כי החרמתי לו את המחשב כעונש על חוסר תפקוד לימודי, שפגע בהמשך גם בתפקודים אחרים שלו- הוא איננו מתרחץ והדבר אינו מפריע לו. לאחרונה שוב עלתה הבעיה בצורה קיצונית: החלטנו שיוכל להשתמש במחשב לצורך הגשת עבודות אבל אז זה גלש מעבר לשעות שגרתיות. מדובר בילד נבון מאוד שכניראה "מכור" למחשב. וכמו שציינתי תפקוד לימודי נמצא לקוי וכן תפקודים הגייניים נפגעים. המחנכת מתקשרת אליי כל יום ומספרת שהוא מאחר בבקרים ונרדם בשיעורים. מה לעשות? אני אובדת עיצות. אנא עזרי לי.אינני רוצה לאבד את בני בעקבות מתיחויות רבות בבית וקונפליקטים סביב המחשב וההגיינה.

שלום חופית, התמכרות למחשב היא תופעה הולכת ומתרחבת, ולכן חשוב לעודד אצל הילדים צריכה במינונים הגיוניים. בשלב ראשון, במקרה שלכם, הייתי ממליצה על הוצאת המחשב מחדר הילדים, והעברתו ל'שטח ציבורי' בבית, כדי שתהיה לכם יותר שליטה על המתרחש. בכיתה ט', הילדים שלנו הם כבר מתבגרים צעירים, אך עדיין זקוקים ליד מכוונת ונוכחות הורית משגיחה. עם כל הכבוד לגילו, ילד בכיתה ט' עדיין מחוייב לקום בבוקר בזמן לביה"ס, ולכן עליו ללכת לישון בשעה סבירה. אם אינו יכול לסייג את עצמו, יהיה עלייך לסייע לו בכך, ולהורות לו לקום מהמחשב בשעה שנקבעה. תוכלי לומר לו שבשעות הערב המחשב עובר לרשותך, ובכך לקבוע עובדות בשטח. אני מבינה שעיקר הקושי שלך הוא בהתמודדות מולו וביצירת עמדה סמכותית ואסרטיבית כהורה. כדי ללמוד לעשות זאת (אף פעם לא מאוחר) אני מציעה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה, אצל פסיכולוג ילדים ונוער. בהצלחה ליאת

שלום שמי ליאת אני אמא לאוהד בן 6 ו-4 חודשים . אני מחפשת פסיכולוג ילדים לטיפול קוגנטיבי התנהגותי של קשיים בקבלת גבולות וסמכות הן בבית והן בגן תודה

שלום ליאת, פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, כל שביכולתך לעשות במקרה של הפורום, זה לכתוב הודעת המשך ובה כתובת המייל שלך (בגוף ההודעה!), מתוך תקווה שקוראי הפורום ישלחו לשם את המלצותיהם. נסי להגדיר גם אזור מגורים, כדי לייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

אני עומדת לערוך לבן שלי (7) איבחון פסיכולוגי וקיבלתי 3 שמות האם מישהו יכול להמליץ (או לא) על הפסיכולוגים הבאים: *** (ההודעה נערכה) *** *** תודה רבה מראש, זה יעזור לי להחליט.

שלום שרון, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום מעל גבי הפורומים, ולכן לא נוכל לעזור לך באופן שביקשת. נסי להיעזר בהמלצות אנשים מאזור מגורייך. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אם לתאומים בני שנתיים ו-4 חודשים.שני ילדים מתוקים,חייכנים, מדברים מאוד יפה, משחקים יפה, אהודים בגן, סקרנים ופעלתנים ומקבלים המון אהבה מהמשפחה המורחבת שגרה קרוב. אח אחד מאוד "ידידותי לסביבה" ולוקח הכל ברוח טובה (למשל כשהוא בוכה על משהו שאנחנו לא מרשים וכו' הוא לא עושה מזה דרמה ונרגע מאוד מהר). השני מאוד מאוד פחדן ודרמטי. בשגרה המוכרת לו הוא מסתדר יופי (עם המטפלות והגננות, המשפחה והאנשים שהוא מכיר מהיום-יום) עם אנשים זרים הוא פוחד כל כך. אם נכנס מישהו למעלית בקניון הוא ישר נצמד אלי ומבקש "חיבוק". אפילו במקום מוכר כמו בבית הורי, אם נכנס מישהו זר הוא ישר מבקש חיבוק ומתחבא אצלי (בדרך כלל מדובר בגברים זרים ולא נשים). לאחר 10-15 דקות הוא עוזב אותי וחוזר לשחק עם אחיו - מתרגל לאדם החדש בסביבה.גם בבית הוא "נודניק" ומרבה להיצמד אלי ולבקש "בידיים" ואם הוא לא מקבל את מה שהוא מבקש - הוא בוכה, צורח, רוקע ברגליים ומנופף בידיים בעצבים. (כשאני מתמידה ולא נותנת לו להשיג בכך את מבוקשו, זה חולף אחרי כמה דקות-חצי שעה). במצבים כאלה, שברור שמהווים אחוז מאוד קטן מהיום-יום שלנו, אנחנו מרגישים הורים גרועים שלא יודעים להתמודד עם זעטוט, מרגישים שהוא מנהל לנו את החיים... בנוסף הוא מרבה להתעלם מאביו, שאוהב אותו ומעניק לו מכל הלב. תמיד הוא יעדיף שאני אחליף לו חיתול ושאני אחבק אותו, כאילו האבא הוא ברירת מחדל... מה שכן - הוא אוהב לשחק ולהשתולל עם אביו. קראתי ושמעתי כבר על כל הקלישאות שכאשר תאום אחד הוא ילד טוב ונוח, השני חייב להיות ההיפך, ואני לא מבינה את זה לאור העובדה שאנחנו אוהבים ומתייחסים לשניהם בדיוק אותו הדבר (כמובן שאל כל אחד לפי דרישתו). כל אחד פשוט נולד עם אופי אחר. אציין בנוסף שהילד המדובר חכם בצורה בלתי רגילה ולא אופיינית לילד בגילו (יש לי רפרנס של אחיו התאום וילדי הגן).כאילו יש לו יתר מודעות בשביל ילד בגילו. איך מתמודדים עם העצבים, ההתעלמות מהאבא והפחד מזרים?

שלום שירה, שני התאומים שלך הם אכן שני ילדים שונים, שמפאת הזהות בגיל נתונים תמיד להשוואה. אני מציעה להמשיך להתייחס אליהם בנפרד, כל אחד עפ"י צרכיו ואישיותו. ילדים אכן נבדלים אלה מאלה במידת הסובלנות שלהם למצבים עמומים, לא מוכרים או מפתיעים. יש ילדים שהמפגש עם זרים מעורר בהם אי נוחות או חרדה, אך בגיל שנתיים עדיין אין לראות בכך פתולוגיה. אני מציעה להישאר זמינה, ומעבר לכך להימנע מתגובה מיוחדת, תוכחה או ניסיונות פיצוי. הללו מהווים בדר"כ סוג של תגמול או רווח. באופן דומה, גם להתקפי זעם ותסכול (האופייניים לגיל) הייתי מציעה להתייחס עניינית. נסי להישאר שקטה, לא להיכנע לגחמות, אך לסייע בוויסות (הן בעזרת הסחת דעת והן בדרך של תיקוף והכוונה - "אני רואה שאתה כועס. אתה יכול לבכות ולרקוע ברגליים, אבל אתה יכול גם להגיד לי במילים מה מכעיס אותך ואני מבטיחה להקשיב. אני בטוחה שתצליח להירגע"). כמו ששמת לב בעצמך, כאשר את נשארת שקטה ועקבית, ה'דרמה' מסתיימת מהר יותר. ("אין הצגה אם אין קהל!") לגבי העדפת הטיפול שלך על פני זה של אביו - אני מציעה לא להפוך את זה ל'אישיו', ולתת לנסיבות להכתיב את ההתנהלות בבית. גם כאן, רצוי לא להיכנע לתביעות גחמניות, ולחלק את המטלות בינך לבין בן-זוגך עפ"י מה שנכון לכם. חשוב שהאב לא ייעלב או יתרשם מאד ממה שנראה כמו דחייה שלו, שכן זה בדיוק ה'תגמול' לו מצפה הילד. זה מזכיר קצת את הילד שמטיח באמו "את אמא לא טובה!", והיא בתגובה נבהלת ומרצה אותו. אין, כמובן, פתרונות קסם לבעיות הגיל הרך, מלבד סבלנות, הרבה אהבה, וגבולות ברורים ועקביים. ולזכור שאף אחד מאיתנו אינו הורה מושלם. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, וזה הרבה מאד. יישר כוח ליאת

האמת היא שאין לי בעיה עם העובדה שאני לא אמא מושלמת. מה זה בכלל אמא מושלמת ? ;-) רק רציתי לשמוע שההתנהגות שלו נורמלית. עם התנהגות שאופיינית לגיל אני מוכנה להתמודד, והכלים שנתת מאוד נראים לי. תודה!

הבת שלי בת שנה ו4.אני חד הורית שמגדלת אותה לבד בלי שום קשר עם האבא. לפני חודשיים בבדיקת אבהות,להפתעתי הרבה עד מאוד,התברר שמי שחשבתי שהוא האבא,אינו האבא (יש סיכוי סביר שישנה טעות בבדיקה,הסיפור מאוד מורכב ולא אכנס לפרטים).פניתי לבחור קודם שיצאתי איתו על מנת לעשות איתו בדיקת אבהות והוא הסכים בשמחה. למעשה הוא יותר מידי שמח והמתפלל שזו אכן הילדה שלו (אין אופציות נוספות,אם לא הוא אז ישנה טעות בבדיקה הקודמת). מאז אותו יום (חודש בערך) הוא בקשר עם הילדה,נמצא איתנו המון ומאוד אוהב אותה. אנחנו לא מציגים אותו בשם ולא בתור אבא,היא על דעת עצמה החליטה לקרוא לו אבא,אין לי מושג למה. אציין שיש לנו חברים טובים שנפגשים איתה המון ומעולם לא קראה לאף אחד מהם אבא. הבעיה היא כשהוא הולך,משהו משתנה בילדה,היא הופכת להיות בכיינית,חסרת סבלנות,אפילו עצבנית.לאחרונה רוצה המון ידיים.היא יכולה פתאום לקרוא בלי סוף אבא בבית.יש ימים שהוא נמא איתנו שעות ויש פתאום יומיים שנעלם,כשחוזר היא "ברוגז" איתו,לא מוכנה שיגע בה,נצמדת אלי בוכה שארים אותה.לוקח זמן עד שנפתחת אליו שוב. אני בדילמה מאוד קשה,אם הוא אבא שלה לא הייתי רוצה להרחיק בניהם עד הבדיקה (בערך 3 חודשים) גם כך הפסידו שנה ו4. אם הוא לא אבא שלה והיא נקשרת אליו,מה יהיה אח"כ שיעלם?? איך אני אמורה להציג אותו כרגע? הוא דמות חסרת שם למרות שהיא בחרה לו את הכינוי "אבא" לבד. האם אניצריכה לפנות ליעוץ ואם כן לאן פונים בגיל כזה? בבקשה תעזרו לי ,אובדת עצות...

שלום מאיה, לא ציינת האם ההחלטה להרות וללדת נעשתה מתוך וויתור מראש על זוגיות ואבהות, או שמא זו תוצאה של נסיבות אליהן נכנסת בעל כורחך. בכל מקרה, כרגע יש בלבול גדול אצל כולכם, שלטעמי נושא עמו פוטנציאל מזיק. אני מציעה לך לסיים הכי מהר שאפשר את בירור האבהות, ולאחר שיוכרע מי האב, לחשוב מה בעצם את מצפה ממנו, ומה הוא יכול/רוצה/חייב לתת. זה עניין מורכב ומטלטל, ולכן היה רצוי שתעברי אותו בליווי של איש מקצוע, שיוכל לעזור לך לעשות סדר בדברים, ולתכנן את עתידכן בצורה שקולה ואחראית. בעניין בתך הקטנה, אני מציעה לנסות להגן עליה כרגע מטלטלות רגשיות מיותרות, הגם שאני משוכנעת שאינה מבינה את משמעותה המלאה של המילה אבא. נסי להימנע מלהכניס אותה למעורבות, מעבר למפגש ידידותי עם חברייך, יהיו אשר יהיו. במידה ואביה ירצה ויסכים לקחת חלק בחייכן, אפשר יהיה לדון בכך מחדש. בהצלחה ליאת

חברים, קראתי היום קטע פשוט מזעזע של מישהי בת 13 שמבקשת מאמא שלה שתקנה לה חוטיני. אני ממליצה לכם גם לקרוא ולייעץ לאמא: http://www.mityaatzim.co.il/question.php?cid=45&scid=29&qid=217 פשוט מבייש מה שקורה לדור הזה! איך זה שילדים בני 13 בכלל חושבים במושגים כאלה? קרה לכם פעמים? מה דעתכם על הנושא?

שלום עינת, למרבה הצער, בעולם שלנו ילדות נחשפות יותר ויותר מוקדם למסרים סקסיסטיים בוטים, ולטרנדים אופנתיים מחרידים, ההופכים ילדות ונשים לאובייקטים מיניים מדעת ושלא מדעת. דווקא בעניין החוטיני נדמה לי שאפשר להירגע. שעה קלה עם הדבר הבלתי הגיוני הזה, שתקוע אתן יודעות איפה, והיא תוותר על הרעיון הזה לעוד כמה שנים טובות. לפעמים מאבק מזועזע משיג את ההפך, והופך את הזוועה לנחשקת יותר. עצוב. ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג מעולה באזור השרון או המרכז המטפל בילדים בגיל זה בבעיה של פחדים וניהול כעסים. בתודה מראש, שירלי

שלום שירלי, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. אם תכתבי פניית המשך ותוסיפי לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת, אולי קוראי הפורום יוכלו לעזור. את מוזמנת לכתוב גם אלי למייל האישי, ואולי אוכל לסייע בהפנייה. [email protected] (יעזור אם תהיי יותר ספציפית בציון אזור מגוריכם). בהצלחה ליאת

ילדה בכיתה ח'. נסערת כבר הרבה שנים ומתקשה להתרכז. כבר שנתיים העירו לנו על הצורך לעשות משהו. איך אנו משיגים זאת עכשיו הכי מהר?

שלום דליה, פנו לפסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים המתמחה באבחון וטיפול בהפרעת קשב וריכוז. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה 7 עושה לעיתים קרובות צואה במכנסיים. הוא טוען שאינו מרגיש שיש לו, אבל אחרי שהוא עושה הוא נוגע בזה והכי גרוע שזה לא מפריע לו. מה לעשות. אני מיואשת שכן הוא גמול מגיל שנתיים ופתאום הוא חזר לעשות בגיל 6 . חשוב לציין שלא כל הזמן הוא מפספס , אבל בתקופה האחרונה התדירות גדלה. אשמח לקבל את התיחסותך בהקדם שכן אנחנו לא מפסיקים להעניש אותו , ויש לי הרגשה שזה לא הפתרון הנכון. בתודה

שלום רב, את צודקת מאד בתחושות שלך: ענישה ומאבקים סביב הקקי, לא רק שאינם יעילים, הם גם מחריפים את הבעיה ודוחים או מרחיקים את הפיתרון. אני מציעה לך לפנות, לפני הכל, לרופא הילדים שלכם, לתאר לו את הבעיה, ולוודא בעזרתו שלא מדובר בבעייה ממקור פיזיולוגי. חשוב לדעת שדליפת צואה יכולה להיות סימפטום של בעיה בשרירי הסגור, וחשוב לשלול זאת. גם אם הילד שלך בריא לחלוטין, יתכן שמדובר בבעיה ממקור רגשי, וגם אז חשוב לטפל בה, ולא לכעוס עליו בשל כך, גם אם נגרמת לכם מידה של אי נוחות. אני ממליצה לך לקרוא עוד על הבעיה. תוכלי לחפש בגוגל, תחת מילת המפתח "אנקופרזיס", ובמקביל, לפנות לעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לתמוך בילד שלכם ולעודד אותו, וכיצד לבסס איתו תקשורת בריאה ונקייה ממאבק. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי תינוקת מקסימה ורגועה כבת שנה. בחודשים האחרונים היא אימצה כהרגל צביטות, ומישוש עמוק של הגידים בידי. אני מניחה שזה התחיל בהנקה, ובהמשך כל פעם כשהיא רוצה לישון או להירגע, היא מוצצת אצבע וביד השנייה צובטת וממששת את ידי. בעבר הייתי נותנת לה יותר לעשות זאת, אבל לאחרונה זה מעיק עליי, מעבר לכאב שהיא גורמת לי, זה כובל אותי אליה. מה אפשר לעשות? ניסיתי להרגיל אותה לצעצוע חמוד שתלטף אותו לפני השינה, אך היא פשוט מעיפה אותו כל פעם כשאני שמה אותו לידה. כששמתי דובון אחר שהיא אוהבת מאוד היא מתעוררת לחיים ומתחילה לשחק איתו. כשהיא יונקת ומנסה לצבוט, אני פשוט מורידה לה את היד שוב ושוב, ובלילות האחרונים, אני לא נותנת לה לגעת לי ביד, אך אני שוכבת במיטה שלנו ושולחת יד למיטתה, ומלטפת את ראשה. כי זה נראה לי מה שהכי נכון לעשות במצב הזה. אך, איך אוכל להרגיל אותה להירגע בזכות משהו אחר ולא רק בעזרת היד של אמא? ומהי הסיבה שהיא סיגלה לעצמה את ההרגל הזה?

שלום מאיה, הבחירה מלכתחילה באובייקט מעבר מתעוררת אצל התינוק עם המודעות לכך שהוא ואמו אינם ישות אחת. כדי להתגבר על החרדה שמעוררת התרחקותה הממשית או הפוטנציאלית של האם, נצמד התינוק לאובייקט המייצג בעבורו את נוכחותה של האם. היד שלך, היא למעשה שלוחה קונקרטית שלך, וככזו אינה מאפשרת לך באמת להתרחק (מעבר לאי-נוחות הרבה הנגרמת לך). לכן, אני מחזקרת אותך בהחלטה להיפרד מההרגל, וחושבת שהפיתרון שבחרת הוא מצויין - קרבה פיזית וליטוף נעים. הדחייה של כל הצעצועים שאת מגישה לו כתחליף ברורה גם היא, שכן בחירת האובייקט היא של התינוק/פעוט, ושלו בלבד: הוא המעניק לו את משמעותו המיוחדת, הוא בורא אותו (כהגדרתו של וויניקוט), והוא גם היחיד שבבוא היום משחרר אותו מתפקידו. לכן, תסמכי על בתך הקטנה שתמצא לעצמה את הדרך להירגע בסופו של דבר. בברכה ליאת

ישנן רק שתי בעיות עם הפתרון שמצאתי: היא ממשיכה לצבוט אותי, כי היד שלי עדיין נמצאת בסביבה, ואם אני מורידה לה את היד היא מתעצבנת ובוכה או שהיא מנסה למשוך את ידי לעבר החזה או הבטן שלה כדי שיהיה לה יותר קל לצבוט אותי. ובעיה שנייה היא שאני לא עקבית, גם בגלל שאני איתה במשך כל היום, לפעמים אין לי כח ואני פשוט נותנת לה לתפוס לי את היד ולעשות מה שעושה לה טוב רק כדי שתישן. נאמר לי שהדבר הכי לא טוב לילד זה חוסר עקביות של ההורה, ואני מאוד חוששת מההשלכות שיהיה לזה.

שלום רב, יש לן בן בגיל שנתיים וחצי השנה הוא נכנס לגן (לפני היה איתי בבית), בכל בוקר הוא בוכה כאילו וזה היה היום הראשון הוא נרתע מבנים ומקבוצות הוא מתחבר לילדה או 2 בגן כמעט ואינו משתף פעולה או יוצר קשרים חברתיים מאוד קשה לי במהלך היום בשל העובדה שבני בודד ולא טוב לו מה עלי לעשות??? חשוב לי לציין שהוא ילד חכם משבר בצורה שוטפת אך עדין מאוד האם להעביר גן זה הפיתרון?

שלום חלי, בעיני, מעבר גן אינו הפיתרון, אלא אם את חושדת שמדובר במסגרת מזניחה או בלתי ראויה מהבחינה החינוכית. בהנחה שרשמת את בנך לגן טוב, עלייך להתאזר בסבלנות, ולנסות להבין מה מקור הקושי. לא ציינת מה אומרות הגננות, והאם גם הן חשות שאינו מתאקלם ואינו יוצר קשרים בגן. עלייך לזכור שילדים בגיל כה צעיר עדיין אינם זקוקים מאד לחיי חברה מעבר לשעות הגן, ועל פי רוב היוזמה לקשרים החברתיים אחה"צ היא של האימהות. חשוב לדעת האם בגן עצמו הוא אכן בודד, או שמא את משליכה עליו את הפחדים והדאגות שלך. לפעמים, ילדים חשים את האמביוולנטיות של ההורים כלפי הגן או כלפי הפרידה, ומגיבים בחרדה או הימנעות בעצמם. גם אם הכל בסדר, ואת מצויידת בעמדה הנכונה, עדיין - למרבה הצער - יש ילדים שבשנה הראשונה (ולפעמים גם בהמשך) מתקשים מאד להיפרד בבוקר מההורה. בדר"כ, זמן קצר אחרי הפרידה הם מצליחים להתגבר ולתפקד בגן בצורה טובה, ואילו ההורה נותר עם תחושה מחורבנת לאורך היום כולו. אני מציעה לתשאל קצת יותר את צוות הגן, ולהביא בחשבון גם את התרשמותם. כדי לתרום יותר לבטחונו העצמי והחברתי של בנך, תוכלי לנסות ליזום מפגשים בביתכם עם הילדים אותם הוא מחבב (מה רע בבנות? אולי יש בגן קבוצת בנים מעט יותר אגרסיבית שמרתיעה אותו? שווה לבדוק גם את זה), לעודד אותו ליציאות קצרות לבתים של אחרים, אך רק במידה שנכונה לו. אם את ממשיכה להיות מודאגת לאורך זמן, התייעצי שוב בהצלחה ליאת

ילדי בן שנה וארבעה חודשים, מגיל לידה הוא היה מקיא המון, לאט לאט זה השתפר וכיום הוא מקיא כל לילה אחרי שהוא נרדם, הוא בוכה ומשתעל כמה פעמים ואז מקיא _לא משנה אם אכל תמ"ל לפני השינה או ארוחה מוצקה) הרבה אנשים אמרו לי שהוא עושה בכוונה וזה נראה לי קצת תמוהה ולכן אני פונה אליך. יש לציין שערכנו לו בדיקות רפןאיות והכל תקין. זקוקה לעזרה... נעמה

שלום נעמה, תינוק שמקיא מתוך שינה - למיטב הבנתי - לא עושה דווקא! אני מציעה להמשיך ולהתעקש על בירור רפואי, או להמשיך ולהתייעץ עם אחות טיפת חלב. חוששת ששאלתך חורגת מתחום מומחיותי או הבנתי. בברכה ליאת

תאומים בני 14. שונים מאד באופיים. אחד קשה מאד ועושה צרות. לאורך כל שנותיו מרגע לידתו!לא הרגשנו שאיפלנו חלילה. לשני יש לו כל מיני בעיות אישיות (למשל אובסיסיביות,פוביות,ביישנות בחוץ שאגות בבית, ועוד). אחיו שונה מאד. בעבר אמרו לי-90% מהאופי האישי -נולדים איתו,10% חינוך סביבה וכו... שפניתי לפסיכולוג הוא טען שההורים זקוקים להדרכת הורים כיצד להתנהל מולו, וכל ילד מפתח רגשות ואישיות בצורה אחרת עפי ניסיונו. מה דעתך וניסיונך? ככל שניתן-לא תשובה כללית מידי או 'תלויה' מידי

שלום צבי, אנסה להשיב לך כמיטה יכולתי, בלי להישאר כללית מדי :-)) החלוקה ל90% (מולד) ו-10% (סביבה) נשמעת שרירותית ולא מדויקת. יש בכולנו אספקטים מולדים (מאפייני מזג בסיסיים, תכונות אישיות בסיסיות) ועוד מדדים בעזרתם ניתן לאפיין תינוקות כבר בחדר התינוקות בבית היולדות. על התשתית המולדת הזו, נוספים נדבכים נוספים, הנוצרים לאורך שנות ההתפתחות כתוצאה מאינטראקציה שבין הילד לסביבתו, והשפעות גומלין בלתי פוסקות. כאשר שני תאומים גדלים באותו בית, לאותם הורים, אפשר לטעון לכאורה שההבדלים ביניהם קשורים בעיקר למאפיינים המולדים של כל אחד מהם. אך אל לנו לשכוח שכהורים, אנחנו מגיבים אחרת לכל ילד, מה שיכול להשפיע באופן מעגלי על התנהגותו של הילד, וחוזר חלילה. באופן פשטני מאד, ניתן לומר שילדים נינוחים מאד (אני קוראת לילדים כאלה בהומור: ילדים שמונחים בשקט היכן שהניחו אותם) יזכו להורים נענים, סבלניים וחייכניים יותר מילדים אנרגטיים ותזזיתיים, המאלצים את הוריהם להיות דרוכים, עירניים ופעילים יותר. הורים לילדים כמו האחרונים יתקשו יותר לדייק בתגובותיהם, מה שעלול להחריף את אי השקט של ילדיהם, וחוזר חלילה. לכן, במצבים של קשיי תפקוד, הפרעות רגשיות או בעיות התנהגות, ההתערבות האחראית תכלול טיפול פרטני לילד, ובמקביל (ולא פחות חשוב) הדרכת הורים אינטנסיבית. עליך להבין שילד המגיע לטיפול פסיכולוגי אינו נכנס "לתיקון". אדרבא, אם אפשר לעזור לו רק דרך ההורים - בעיני זה עדיף. ההורים הם הסוכנים העיקריים והחשובים ביותר בחיי הילד, והם גם מי שיכולים לעזור לו בצורה הטובה ביותר והטבעית. אסכם את דברי במשפט חשוב שאני אומרת להורים בקליניקה שלי - אתם אינכם הבעיה, אבל אתם בהחלט בהחלט הפיתרון. מניסיוני למדתי שטיפולים הנעשים מתוך שיתוף ומעורבות אינטנסיבית של ההורים, מתבררים כמוצלחים יותר, קצרים יותר, ובעלי השפעה לטווח ארוך יותר. האם עניתי על שאלתך? בברכה ליאת

שלום . רגילה איתך שנים בפורום ולכן מבקשת עזרתך,למרות שאני לא בקטגורית הגיל הנכונה,אם לא בתור פסיכולוגית או אדם אז בתור אמא לילדים ואשה וכו,אנא נסי לעזור.תודה רבה אני בת 24,מעולם עוד לא היה לי חבר ולא יצאתי עם בחורים תמיד הייתי ילדה טובה של אמא,ואבא,חרוצה קשובהושמורה מה שנקרא התחלתי קשר עם בחור בן גילי,הוא היה איתי בצבא והיינו ידידים ממש ממש טובים הבעיה שלי היא כזו-הבחור מקסים,יש בו הכול,בה"-יופי אופי והכול,חוץ מאולי שאיננו מסורתי ולא שומר דת וכשרות ואני כן-אבל זה דברים שכמובן ניתן לשנות כל עוד רוצים ויש שת"פ בין הצדדים מה שקורה זה הדבר הבא,אנחנו נפגשים 3 פעמים בשבוע,יוצאים-או לפארק,או לבית שלי,או לרחוב לטייל או למסעדה או בית קפה, מעולם הוא לא הזמין אותי למנה,אלא אם קנינו פיצה זוגית ואכל חצי ואני חצי אז הוא רצה לשלם על הכול כי אכל ממנה ולא נתתי לו, אבל...מעולם לא היה מגע,לחיצת יד,חיבוק חם,-כל פעם שנפגשים הוא מחבק אותי ממש חזק,ואולי נשיקת שלום בלחי,אבל זה רגעי,זה לכמה שניות,ככה בהלוך וככה בחזור, אנחנו מדברים על כל מיני שמונצים ושטויות ועל החיים וכו,אבל...לא יותר מידי-הוא לא קורה לי בכינויי חיבה,אם אני לא מתקשרת הוא לא מתקשר אם לא מסמסת או כותבת אימייל הוא לא יוזם,וקשה לי עם זה כי אני מתקשה להבין אם זה ידיד טוב מאוד מאוד שעבר משבר של פרידה מהחברה שלו שהיה איתה שנתיים או 3,לפני כחודש ולכן רוצה למלא חלל חסר ומרגיש איתי בנוח,ומי יודע אולי זה יתקדם בעתיד,או שמא זה ממש חבר,שרוצה קשר,אבל אם כן למה לא מתקשר ולמה לא מחבק או נשיקה או משהו של התקרבות-אולי יש כאלה שלא מתחילים מייד? בכלל-רציתי לדעת,איך זה חבר ראשון?איך מתחילים קשר?האים זה ישר חיבוק נשיקה הזמנה לסרט או למנה שישלם עלי או שזה אחרת? אנחנו ילדים טובים,חלילה לא ישר מין וכאלה,מה שכן,רואים שבהתחלה הוא היה טיפה מעונין אולי ירד מזה אולי ממשי ךאני לא יודעת,הבחור נורא ביישן-אולי הוא סגור ומופנם ולא יודע אם ארצה בקשר אז נוהג ככה ונרתע מנשיקה חיבוק ארוך מידי או כינויי חיבה? מצד שני כן בסמסים קורא לי דגניה ולא דגנית וכאלה,אז זה כן כינו יחיבה אולי?אבל לא בגלוי..ולא יפה מתוקה או כאלה, אני לא מבינה,הוא מטעה אותי,פעם הוא שאל אם רוצה ערב סרט בבית שלי או שלו אמרתי כן יהיה נחדמ אבל מאז לא יזם כלום ועבר חודש-אנחנו יוצאים איזה חודש פלוס מינוס לא ספרתי אולי אפילו פחות, פעם הוא אמר שבפסח יקח מאביו את האוטו ונעשה טיול לכל הצפון כמה שרוצים יחד,רק שנינו-אבל שוב,נרתע מזה ולא חזר, בתחילה היה כותב אימיל םשל היי בלהבלה וכו שבועטוב ביי ועכשיו זה רק היי בלהבלה ביי ולא כל מיני נוספים כמו נהיה בקשר או לילהטוב חלומות פז וכאלה, אולי זה רק בראש שלי ההרגשה שהוא נרתע ממני אולי זה כך באמת?מה ההבדל בין ידיד לחבר איך יודעים ואיך לזרום עם המצב?אני רוצה ואתו ואוהבת אותו,מצד שני אולי הוא רוצה ואוהב אותי אבל מפחד או מתביש אולי זה רק פריקת שברון לב ולא רוצה קשר ממש,אולי כן רוצה ובוחן אותי איך אתנהג? אולי מפריע לו שאני חצי דתייה ופשוט מתרחק בגלל זה ובהתחלה לא ידע ספרתי לו תוך כדי אז סלד וברח?אז צלצלתי אני אליו בסופש,שאלתי מה שנמע וכו-הוא דבר יפה,היה מקסים,אבל שוב,כ הסופש לא צלצל אלי ואם לא הייתי מצלצלת זה לא היה בראש שלו מאידך,הייתי עצובה קרה לי משהו השבוע ופעמיים הוא צלצל בהפסקה של הלימודים לדרוש לשלומי ולשאול אותי אם כבר לא עצובה וכו\אוף...הוא מקסים ואני לא יודעת מה לעשות אנא ד"ר, עבור שני האימלים יחד ענו לי תשובה אשמח לדעת כמה שיותר תודה

שלום דגנית, אכן מצב מבלבל ועמום. למרבה הצער, לא אוכל (למרות התיאור המפורט שלך) לדעת טוב ממך מה כוונותיו של הבחור. זה באמת קשה להבין מתוך התנהגותו, שמצד אחד לבבית ומתעניינת, ומצד שני מנומסת ומאופקת. אני מציעה להישאר מעט יותר סובלנית לעמימות הזאת, ולנסות להבין לאט לאט מה כוונותיו. תוכלי לנסות לשדר בעצמך מסרים 'מעודדים', כמו "היה נורא נעים איתך אתמול" או "אתה מתחיל להיות יקר לי", ולבחון את תגובותיו. אם אי הידיעה קשה לך, ואת פחות עסוקה ב"משחקי כבוד" תוכלי להיות ישירה יותר, ולהגיד לו שאת מאד מחבבת אותו, והיית רוצה לדעת כיצד הוא רואה את הקשר ביניכם. מדברייך עולה תמונה של בחור הגון, שיימנע מלפגוע בך, ולכן אפשר להניח שהוא לא ישלה אותך או יפגע ברגשותייך. ועוד משהו קטן - חיבוקים, נשיקות ומילות חיבה רומנטיות לא מתאימות לכל הבחורים כולם, ויש בהחלט בנים (ובנות) שמבטאים רגשות עמוקים, קרבה ואינטימיות בדרכים אחרות, במיוחד בשלבי הקשר הראשונים. מאחלת לך ימים של נחת, איתו או עם מי שיבוא בעקבותיו. ליאת

שלום ליאת ראשית תודה רבה על ההתיחסות רציתי לדעת,היות ועוד לא התנסיתי לעולם, למה הכוונת במשפטיי ךהאחרונים? האים יש בחורים שבלי לשלם על המנה או לתת חיבוק או נשיקה,הם רוצים בקשר והם חברים,ולא סתם ידידים אבל מופנמים ולא מראים זאת? מהם סימני קשר ראשון חוץ מחיבוק ונשיקה? אני ביישנית לא מעט ומופנמת גםכן לעיתים אז אין לי האומץ כלכך להיות גלויה ולהגיד לו אוהבת אותך -איך רואה קשר ביננו וכו י אולי אפשרות אחרת? מה עם לזרום עם זה בתור ידיד ולראות איך יתפתח? מן הסתם דיי מפריע לי נגיד שאיננו קורא בכינויי חיבה,שהחיבוק רגעי ושנייתי בלבד ושאין לחיצת יד או מגע או נשיקה וכו מצד שני אוהבתאת זה שהוא לא ישר שולח ידייםף,שהוא מאופק ומתנהג יפה ובצורה מאוקפת ומנומסת איך שקראת לזה אם ככה איך את מציעה לי לנהוג ומה לעשות לבינתיים האים כן ליזום דברים-כי אמרתי כבר,שאם לא מצלצלת לא מצלצל אם לא כותבת לא כותב אם לא מבקשת להפגש לא נפגש אבל אם אני יוזמת הואכן עונה וכן מתקרב מה עושים? תודה רבה ולילהטוב

לפני כחודש וחצי ביתי החלה להתלונן על כאבים בקרסול רגל שמאל שלאחר מס' ימים שבהם הלכה על קצות האצבעות והתלוננה מידי פעם על כאבים הכאב עבר לרגל ימין לאחר כעשרה ימים ליד ימין במהלך הזמן הזה היינו מאושפזים בבית חולים פעם ראשונה 3 ימים לאחר מכן 10 ימים כרגע אנחנו באישפוז השלישי בבית חולים אחר כל הבדיקות שנעשו לה דם, מיפוי עצמות LP היו תקינות, בדיקת EMG ראשונה הראתה על נתק עיצבי בדיקה חוזרת בהרדמה מלאה תוך טיפול של טרגטול 100 מג במשך מס' ימים הייתה תקינה לכן הופסק הטרגטול. במהלך כל הזמן הרופאים ניסו לומר לנו שאולי מדובר בבעיה פסיכולוגית טראומה מסויימת ניסינו לחשוב והאמת שאנו מכירים הייטב את הילדה ולא היה זכר לדבר שכזה לאחר שיחה עם פסיכולוגית בבית החולים הראשון היא התרשמה שהיא ילדותית מעט לגילה(היא משחקת עם בובות)ושחוץ מזה נראה שהכל תקין למרות זאת המליצה המשך מעקב בקהילה עוד לא הספקנו אפילו לקבל הפניה אושפזנו שוב בבית חולים אחר שם ראה אותה גם פסיכיאטר שהתרשם שהכל תקין שוב שהיא ילדותית מעט לגילה מה שלנו נראה די נורמלי במצב הלא נורמלי שבו היא לפתע נמצאת בלי יכולת ללכת ישובה בכיסה גלגלים , אגב לשאלת אחד הרופאים ששאל אותה אם כיף לה אבא ואמא רק שלה ויותר כיף מבית הספר הילדה ענתה שכיף אבל בבית הספר כיף יותר היא מאוד מתגעגת למסגרת היו מס' ימים ששלחנו אותה לבית הספר בין האישפוזים והיא היתה מאושרת . הלילה היא ישנה איתי ופתאום היא זזה בחוסר נוחות שאלתי אם הכל בסדר והיא אמרה שהיה לה סיוט שאלתי אם היא רוצה לספר לי אמרה שהיא לא זוכרת. בבוקר דיברתי עם בעלי שנמצא איתה רוב זמן האישפוז והוא אמר שגם לא היו מס' לילות כאלה היא לא זוכרת בכלל. עכשיו אני נזכרת שקצת אין לי מושג וודאי של זמן לפני שהכל התחיל היא ביקשה שנישן לידה חשבתי שזה מכיוון שהיא ואחותה היו ישנות כל הזמן ביחד(למרות שיש להן חדרים נפרדים הן אמרו שכיף להן יותר ביחד)ולפתע הגדולה אמרה שהיא רוצה לישון לבד כי לא נוח לה וגונבים לה את השמיכה , רציתי לדעת האם יכול להיות שאולי באמת יש משהו שמפחיד אותה ואנחנו לא מודעים? ואין ניתן לבדוק זאת האם הפסיכולוגית והפסיכאטר לא היו שמים לב לדבר שכזה?

שלום טלי, הסיפור שלך נגע ללבי ועורר את סקרנותי. כמובן שקשה מאד להעריך מרחוק (וכנראה גם מקרוב) את המקור המדוייק לקשיים שבתכם חווה כרגע. בספרות מתוארים מקרים בהם מתפתחת פגיעה תפקודית קשה, בעלת מאפיינים כמו-נוירולוגיים, על רקע של מצוקה פסיכולוגית חריפה. תוכלי ללמוד עוד על התופעה אם תקלידי מילות חיפוש כמו "קונברסיה" או "הפרעה קונברסיבית" או הפרעת קונברסיה". (קונברסיה = המרה). אבחון של הפרעה כזו עלול להיות חמקמק, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בדר"כ בסימפטומים מרשימים, המחייבים התייחסות פיזיולוגית לפני הכל. אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולתת לצוות הרפואי למצות את הבירור הבריאותי עד תומו, ובמקביל, להקשיב (שוב, בעזרת אנשי בריאות הנפש של ביה"ח) גם לערוץ הרגשי. מאחלת לכם שהתעלומה תיפתר במהרה, ושבתכם תחזור לאיתנה ולבריאות שלמה ומלאה. חזקו ואמצו ליאת

ליאת תודה על תשובתך היום כבר לאחר כל הבדיקות כולל מיפוי וMRI תקינים האופציה היחידה שנשארה היא הפרעה קונברסיבית כפי שאמרת והרופאים רשמו רציתי לדעת קבענו תור לפסיכולוגית לעוד כשבועיים והזמן נראה כנצח מכיוון שהילדה בינתיים צורחת מכאבים ומשככי כאבים עוזרים לזמן לא רב איך אפשר לעזור לה וגם האם ממקרים דומים אפשר לדעת כמה זמן היא תוכל לחזור לעצמה קראנו במקום מסויים שאצל 85-90% מהילדים זה עובר לאחר חודש אנחנו בקרוב כבר סוגרים חודשיים אשמח לתשובתך

הטיפול מאד נחוץ. והיא גם טום-בוי רצינית שיהיה קשה מאד לשכנע אותה. פקחית מאד אבל סובלת בין השאר בפוביה חברתית וביישנות עמוקה. האם יש שיטות/ניסיונות מקובלים?

האם העובדה שניתן לצרף לה אחות כמעט בגילה(ללא בעיות מיוחדות) יכולה להועיל לעניין זה?

שלום אלי, יש דרכים לעזור למטופל חרד או מתנגד להניע את הטיפול, וכל מטפל בוחר לו את אלה המתאימות לו. יש מטפלים שמאפשרים הצטרפות של בן משפחה, יש כאלה המאפשרים פגישות ראשונות בבית המטופל, יש המקצים לפגישות הראשונות רק דקות ספורות, ועוד. אני מציעה להתייעץ עם המטפל שבחרתם, להציג לו את הקשיים הייחודיים לבתכם, ולאפשר לו להציע את הדרך שלו להפשיר את ההתנגדות. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אם לשתי בנות בת שנתיים ו 8 חודשים ובת 5 חודשים. הקטנה צריכה להתאשפז איתי ל 3 שבועות למתיחת גידים (אורטופדי) כך שתשכב במיטה ורגליה יהיו קשורות למעלה. רציתי להתייעץ מה להסביר לגדולה לגביי העדרותי היא מאוד קשורה אליי ואני המטפלת הכמעט בלעדית בה. אבא מקלח ומשכיב לישון לעיתים רחוקות מאוד. מתכננת לראותה 4-5 אחה"צ בשבוע. כמו כן האם להביא את הגדולה לבקר את אחותה במצב בו היא נמצאת אשמח לתשובה תודה מראש ענת

שלום ענת, אתם ניצבים לפני תקופת מבחן לא פשוטה, שתדרוש מכל בני המשפחה התגייסות מיוחדת. בעיני, נכון מאד (ואפילו חובה!) לשתף את הילדה הגדולה במה שצפוי לאחותה ולכם, עם דגש על כך שמדובר בפרוצדורה לא נעימה אך זמנית, שסופה טוב. לא ציינת כמה זמן נותר עד לאשפוז, אך אני מציעה לנצל אותו להכנה בכל הרמות (משחק דרמטי ברופא/אחות/בית חולים), התקרבות לאבא או לסבים במידה ויקחו חלק במאמץ, ואפילו ביקור בביה"ח במחלקה בה תשהו, כדי להתיידד עם הסביבה שתקיף את כולכם בשבועות הללו. אני מאמינה שחשוב לשתף ילדים גם בחוויות מאתגרות ולא נעימות, ובמקרה שלכם, הפרוצדורה הממושכת הזו היא חלק גם מחייה של הבת הגדולה. לכן, אני מצדדת בהבאתה לביה"ח, כולל חשיפה לאחותה התינוקת. במידה ותשקיעו בהכנה טובה, איני רואה כל נזק, אלא הזדמנות לגיבוש משפחתי והתבגרות משותפת של כולכם. מאחלת הרבה הרבה בריאות וכוח לכולכם ליאת

שלום ליאת ביתי בת ה-32 בדיכאון כבר כמה חודשים. לא עובדת, רוב היום בבית, ישנה, עצבנית וחסרת סבלנות. היא מתנגדת לכל דבר,מתעקשת ששום דבר לא יכול להשתנות לטובה אלא לרעה. אחיותיה דיברו איתה, הציעו לעזור, ניסו להראות עוד צדדים במקביל לתפיסה השלילית, אך ללא הועיל. היא מסרבת לפנות לטיפול. אין גורם נוסף שהיא חשה איתו יותר בנוח שאפשר לגייס. אני חוששת שככל שיעבור הזמן זה יהיה לרעתה . כיצד היית ממליצה לנו כהורים (וגם לאחים) לנהוג? אני מבינה שקשה להביא אדם לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בכך, אך כאמא אני גם לא יכולה להתעלם ולתת לזמן לחלוף במצב כזה. תודה.

שלום מירי, את צודקת. א אפשר להכריח מישהו להיות בטיפול, וגם אם כן, יכולתו להפיק מכך תועלת תהיה זעומה, אם בכלל. כדי לנסות ולשפר את התקשורת עמה ואת ההבנה כלפיה, תוכלו להיעזר אתם (כל אחד לחוד, רק ההורים או כולכם יחד) בגורמים מקצועיים. הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי, המיועד בעיקר לטיפול בהפרעות אישיות (אך לא רק) מדגיש את חלקם של ההורים ביצירת אווירה תומכת ומתקפת בתוך משפחתו של המטופל. המכון המתמחה בטיפול כזה מקיים גם קבוצות הורים טיפוליות, המסייעות להם להבין ולקבל את ילדיהם, להכיר במצוקם ולשפר את התקשורת עמם. אולי גם זה כיוון אפשרי. בהצלחה ושבוע טוב ליאת

בני בן ה-8 סובל מADHD,מטופל בריטלין.סובל מהתפרצויות הזעם ואינו מסוגל לשלוט בעצמו, עד כדי כך שדורשים ממני להגיע לעתים ולקחתו מבית הספר, בארוע האחרון התפרצות זעם כלפי הילדה בכיתה תוך כדי קללות איומות ואיומים פיזיים קשים, השנה הורחק אין ספור פעמים מבית הספר, השתתפנו בסדנה לתמיכה לילדי ADHD, הארועים אינם קבועים אך חוזרים על עצמם. מבחינת ההישגים הלימודיים - אחד הטובים בכיתה, ממוצע 9...........

שלום איה, כמו שבוודאי למדתם בסדנה, ילדים עם ADHD סובלים מקשיים רגשיים עצומים, מאימפולסיביות, ותסכול רב על בסיס יומיומי כמעט. ריטלין נותן מענה ככל הנוגע להארכת טווח הקשב, אך לפעמים אין בו די. במצבים דוגמת זה שאת מתארת, הנטייה היא להמליץ על טיפול רגשי פרטני, ואולי גם סיוע תרופתי נוסף, לאחר התייעצות עם פסיכיאטר ילדים. אני מציעה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, פנים אל פנים, ולחשוב על התערבות הולמת. חשוב לציין שלעיתים קרובות המטפל הפרטני (פסיכולוג ילדים קליני, פסיכיאטר ילדים או מטפל בהבעה) יוזם קשר עם גורמים בביה"ס כדי לגבש תכנית מקיפה ומתואמת, לרווחת הילד וסביבתו הקרובה. בהצלחה ליאת

ביתי מרבה לצייר אנשים ומשמיטה בכל הדמויות את האוזניים. האם יש הסבר לעניין?

שלום רב, אוזניים יכולות להישמט במקרים רבים, מבלי שהדבר ייקבל פירוש מיוחד. שאלה יהיו הצרות שלנו... שבוע טוב ליאת

ביתנו בת חמש וחצי ילדה נפלאה ונהדרת, רק כאשר מגיע רגע ציחצוח מקלחת או להתלבש היא מסרבת ומפתחת דיון, זה קורה בבקרים לפני הגן ובערב לפני השינה. היא אומרת שהיא רוצה עוד לשחק, או שהיא עייפה מידי או רעבה וסיבות רבות ומשונות. אנא עצתכם באיך להתמודד עם סירוב כזה. תודה.

שלום רונן, כאנשים שהתחנכו על רעיונות דמוקרטיים, קשה לנו לעיתים לקבל את העובדה שמשפחה היא גוף היררכי, ושיש נושאים עליהם אין דיון. ילדים קטנים שואבים ביטחון רב מן הידיעה שיש להם הורים מבוגרים, המחליטים עבורם מה מותר ומה אסור, מתי קמים, מתי מתקלחים ומתי מצחצחים שיניים. זאת ועוד, כאשר ילדים מתרשמים שהוריהם חלשים או מהוססים, הם יעשו הרבה (כולל התנהגויות קיצוניות) כדי לעורר את ההורים לפעולה אסרטיבית, שתשיב את תחושת הביטחון. לכן, בשעות הקריטיות (שעות הבוקר או לפני ההשכבה בערב), מול ניסיונותיה של בתכם "לפתח דיון", תוכלו לומר בקצרה - "הדיון סגור. ביקשתי שעכשיו תלכי להתקלח, ואני מתכוון לזה". אל תחזור על בקשתך יותר מפעם אחת (מכסימום פעמיים), ואז, לווה אותה למקלחת, תוך שאתה משאיר לה את הבחירה אם לעשות זאת ב'נעימים' או ב'באסה'. חשוב להישאר נחוש, אך שקט ורגיש כלפיה. ברוב המקרים, כאשר הילד מגלה שאין טעם בוויכוח, הוא מפסיק, ומעדיף לשתף פעולה. כמובן שאסור לנו לשכוח לשבח ולהפגין גאווה בילד בכל פעם שהוא קואופרטיבי ובוגר. בהצלחה ליאת

אחת מבנותיי -13- בעייתית.נולדה ללא טיפת אמפטיה. באיזשהוא מקום נראה שהמילה אנדריגנוס מאד מתאימה לה. מאד ערמומית ופקחית. משליטה טרור וסחיטה בבית(הרבה יותר ממה שנדמה לקורא הממוצע) ויש לה גם בעיית ביישנות עמוקה/חרדה חברתית. מהם המקומות ומי האנשים האפשריים בגוש דן לטיפול בעניין ,בפרט ב-פ"ת. אגב, אנו בקופ"ח כללית

שלום דוד, אתה מוזמן לכתוב אלי למייל האישי ואוכל להמליץ לך על מטפל מצויין בת"א, שלמיטב זכרוני גם עובד עם קופת החולים הכללית. בברכה ליאת ([email protected])

שלום, אני תלמיד בכיתה י' והיום היה לי מבחן במתמטיקה. למדתי למבחן הזה יותר מ-20 שעות וכשעשיתי את המבחן שוב לא הצלחתי לפתור את התרגילים. עם כל הלמידה הזאת אני ידעתי את החומר על 90-100 אבל במבחן אף פעם אני לא מצליח לפתור את כל התרגילים. מיד כשהגשתי את המבחן למורה פתאום עלו לי לראש מיד כל הפתרונות לשאלות שניסיתי אבל לא הצלחתי. זה כל כך מתסכל ומעציב אותי!!!! בדיוק אותן שאלות אני יכול להצליח בבית בשני שליש מזמן המבחן אבל דווקא במבחן המוח מתנתק ולא מוכן לחשוב עמוק יותר. זה כבר סיפור שחוזר על עצמו דווקא רק במתמטיקה כבר ב-4 או ה-5 המבחנים האחרונים. לקחתי גם רסקיו לפני במבחן וזה לא עזר. תמיד בשבוע של המבחן במתמטיקה המוח כאילו עושה הכנה לקראת המבחן ומענה אותי. כל שבוע לפני המבחן אני בלחץ היסטרי, חולם חלומות רק על המבחן ואיך אני לא מספיק כלום. אני כבר ממש מיואש ולא יודע מה לעשות. דיברתי עם פסיכולוג בית הספר והוא אמר לי לפתור את כל התרגילים בנושא המבחן וזה בדיוק מה שעשיתי. 20 שעות למידה זה ממש המון! אני מבין את החומר טוב מאוד אבל דווקא במבחן אני לא ממש את הפוטנציאל. אם מישהו יכול להציע לי מה לעשות, זה ממש יעזור לי, כי זה לא בא בחשבון שאני ידע את החומר אבל לא אקבל ציון בהתאם! תודה רבה לעונים.

שלום ליאור, אתה צודק. זה באמת מאד מאד מתסכל לחטוף "בלק-אאוט" דווקא במבחן אליו למדת, ואשר בו יכולת להצליח. למרבה הפרדוכס, חרדת הבחינות תוקפת אותנו לעיתים קרובות, דווקא במקצועות בהם אנחנו טובים, כי שם - כידוע - יש לנו מה להפסיד. מה שאתה מתאר נשמע כמו חרדת בחינות קלאסית, וחשוב שתדע שיש לה טיפול יעיל מאד וקצר יחסית (8-10 פגישות), שמסייע ללומד לשלוט בחרדה הן בזמן ההתכוננות לבחינה והן במהלכה. אם תרצה המלצה על מטפל מצויין בת"א, אתה מוזמן להתקשר אלי או לכתוב אלי למייל האישי ([email protected] טל' 052-3106667) ואשמח לעזור. בברכה ליאת

הי ליאת, הבן שלי רגיש מאוד (אולי מדי) וחכם מאוד, ואני פונה אלייך בענייני החטיפות המאפיינות את הגיל. כשהוא רוצה משהו מילד אחר הוא מציין זאת מילולית "אני רוצה את ה...", בדרך כלל מפנה את זה למבוגר בסביבה, ולא מעז לקחת. כשחוטפים לו משהו, הוא נוהג כנ"ל ובוכה "הוא חטף לי", לא עומד על שלו כדי לקחת חזרה ונותר מתוסכל. אני רוצה ללמד אותו לעמוד על שלו אך לא להיות אגרסיבי, להתגונן אך לא לתקוף, ולכן אני מלמדת אותו שאם חוטפים לו - לחטוף בחזרה. בגן, כמובן, המדיניות היא שונה והגננת מבקשת לומר לה אם מישהו חטף. אני נגד לגדל ילדים מלשנים, אבל אני לא רוצה לבלבל אותו ולתת לו כלים איתם לא יוכל להתמודד בגן. מה עושים?

שלום רב, בעולם כוחני ואלים כמו שלנו, מתחדד הצורך לגדל ולחנך ילדים לאסרטיביות לא אלימה. "חטוף לי ואחטוף לך" אינו בדיוק מוטו בלתי אלים, ולכן אני מציעה לזנוח אותו, ולעודד את הילד שלך להמשיך להימנע מפעולה אלימה גם כאשר הוא כועס או מתוסכל. בגילו, הפנייה לעזרת המבוגר היא עדיין המעשה הנבון, ולאו דווקא מעידה על חוסר אונים או חוסר כשירות. לפעמים דווקא הנכונות לוותר ולסגת ממאבק היא המעידה על בגרות, חכמה וחשיבה קדימה. כאשר המבוגר מציע פשרה או מסייע לילד לווסת את המצוקה הרגשית שלו, הוא מניח את היסודות להתנהגות חברתית נאותה. לדעתי, הילד שלך בסדר גמור. אל תנסי לתקן משהו שעובד מצויין. שבת שלום ליאת

בתי בת האחת עשרה וחצי נאלצת להתמודד מזה כמה שנים עם שתי ילדות שתלטניות בכתה שלכאורה הן חברותיה. אותן ילדות סוחפות אחריהן בנות ובנים וכל פעם דואגות "להתעלק" ולהציק לילדה אחרת בחבורה, כשכמובן שאר הילדים נגררים אחריהן.לצערי הרב המחנכות לדורותיהן לא עשו דבר על מנת לחנך את הילדים להתנהגות שונה או להבנה כי אין להיסחף אחר דעות אחרים וכדאי שלכל אחד תהיה את דעתו האישית על כל נושא שהוא.כעת בתי היא מושא ההצקה והעלבונות. היא חשה מבודדת ומאויימת רגשית ומגיעה מאד עצובה הביתה עד כדי בכי. היא מרגישה חסרת ביטחון וחסרת אונים. כיצד אוכל לסייע לה ולחזק אותה? אשמח לקבל כלים.

שלום לך, אני יכולה להציע לך מניסיון אישי שהתערבות הורית היא הפתרון במקרה זה. אם המחנכת לא פועלת להפסקת ההתנהגות אז לפנות לרכזת ואם צריך אף למנהלת. בנוסף, הייתי פונה ישירות לאותה ילדה שסוחפת אחריה את ההצקות כלפי ילדתך ומעבירה אליה מסר ברור שאת מבקשת ממנה להפסיק ולהציק לבת שלך לאלתר, הייתי בודקת גם אפשרות לערב את ההורים של אותה ילדה בכדי לבדוק האם יש שם פרטנר.

שלום רב, הזירה החברתית עלולה לתבוע מילדים התמודדויות לא פשוטות, כאשר לנו, ההורים, לא תמיד ברור האם וכיצד נכון להתערב. ילד שאינו נמצא בפסגת הפירמידה החברתית, ואינו משתייך לקבוצת ה'מקובלים' או "מלכי/מלכות הכיתה", גם אם הוא מבואס מזה, עדיין יכול ליהנות ממערכות יחסים מתגמלות, ערכיות ומספקות עם ילדים ברובד החברתי שלו. במקרה כזה, נוכל לעודד את הילדים למצוא את חבריהם הטובים מתוך הילדים החמודים והחיוביים שאינם משתלטים ואינם אלימים, גם אם אינם ב'טופ' כרגע. לעומת זאת, במצבים בהם אנו מתרשמים שהילד שלנו נתון למסכת התעללות, הצקות או ניסיונות להחרימו, יש להתערב ללא דיחוי, ולערב את הגורמים המתאימים בביה"ס, כולל ההנהלה (כפי שהומלץ לך כאן בצדק). כיום אנו יודעים שחוויות קשות כאלה עלולות להשאיר צלקות ונזקים ארוכי טווח, ולכן יש להפסיקן בכל מחיר. לא לגמרי ברור לי האם המקרה שלכם שייך לקטגוריה הראשונה או השניה, אך בכל מקרה - עידוד, תמיכה, ביטחון ביכולתה וכישוריה, תמיד יכולים לעזור. נסי לעודד אותה ליזום קשרים חברתיים במעגלים הרחבים יותר (חוגים, שכונה), ולמצוא תחומי עניין ועיסוק שיתרמו לתחושת הערך העצמי והיכולת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 2.7, הוא גמל את עצמו בגיל שנתיים, מדבר ובעל אוצר מילים גדול.הוא ילד יחיד. בשבועיים האחרונים התחלנו להרגיש ממש את המרדנות ובדיקת הגבולות שלו ובנוסף הוא התחיל לפספס בכוונה, הוא בא ומודיע לי - אמא אני עושה בתחתונים. זה כולל גדולים וקטנים. השאלה שלי היא מה לעשות? ניסיתי לשכנע אותו להיות גדול ולקבל צעצועים של גדולים, לקבל ממתקים. כל דבר עזר לפעם אחת ומיד חזר לעשות בבגדים. גם בבית וגם בפעוטון. חזרתי לשים לו טיטולים אבל אני לא בטוחה שזו הדרך. אשמח עם תוכלי לייעץ לי, רינת

שלום רינת, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "גמל את עצמו". גמילה מחיתולים היא בדרך כלל תהליך שיוזמים המבוגרים, ותכליתו ללמד את הילד לשלוט בעיתוי ובמקום בו הוא עושה את צרכיו. כמעט תמיד מדובר בתהליך שאורך זמן, וכרוך בפספוסים ותאונות מפעם לפעם. אני חושבת שאם אתם כבר בתוך התהליך, אין להחזיר את הטיטול, כדי לא לבלבל את הילד. חשוב לעודד אותו ולשדר מסרים של ביטחון ואמון ביכולתו להצליח. אם לתפיסתך הוא עושה לך דווקא, יתכן שפיתחתם סוג של מאבק סביב הצרכים, ואני ממליצה מאד לסגת ממנו. נסי להימנע מכעס, או תגובות רגשיות קיצוניות. הביעי סיפוק, גאווה ושמחה כשהוא מצליח (אין צורך בפסטיבלים ומתנות גדולות), ונסי להישאר שוות-נפש מול מה שנראה כמו דווקא. תוכלי לומר משהו כמו "לא נורא, נקווה שבפעם הבאה תצליח לעשות את הקקי בשירותים, כמו גדול. ועכשיו בוא נחליף מכנסיים ותחתונים". לא קל, אבל אפשרי. בהצלחה ליאת