פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי מרבה לצייר אנשים ומשמיטה בכל הדמויות את האוזניים. האם יש הסבר לעניין?

שלום רב, אוזניים יכולות להישמט במקרים רבים, מבלי שהדבר ייקבל פירוש מיוחד. שאלה יהיו הצרות שלנו... שבוע טוב ליאת

ביתנו בת חמש וחצי ילדה נפלאה ונהדרת, רק כאשר מגיע רגע ציחצוח מקלחת או להתלבש היא מסרבת ומפתחת דיון, זה קורה בבקרים לפני הגן ובערב לפני השינה. היא אומרת שהיא רוצה עוד לשחק, או שהיא עייפה מידי או רעבה וסיבות רבות ומשונות. אנא עצתכם באיך להתמודד עם סירוב כזה. תודה.

שלום רונן, כאנשים שהתחנכו על רעיונות דמוקרטיים, קשה לנו לעיתים לקבל את העובדה שמשפחה היא גוף היררכי, ושיש נושאים עליהם אין דיון. ילדים קטנים שואבים ביטחון רב מן הידיעה שיש להם הורים מבוגרים, המחליטים עבורם מה מותר ומה אסור, מתי קמים, מתי מתקלחים ומתי מצחצחים שיניים. זאת ועוד, כאשר ילדים מתרשמים שהוריהם חלשים או מהוססים, הם יעשו הרבה (כולל התנהגויות קיצוניות) כדי לעורר את ההורים לפעולה אסרטיבית, שתשיב את תחושת הביטחון. לכן, בשעות הקריטיות (שעות הבוקר או לפני ההשכבה בערב), מול ניסיונותיה של בתכם "לפתח דיון", תוכלו לומר בקצרה - "הדיון סגור. ביקשתי שעכשיו תלכי להתקלח, ואני מתכוון לזה". אל תחזור על בקשתך יותר מפעם אחת (מכסימום פעמיים), ואז, לווה אותה למקלחת, תוך שאתה משאיר לה את הבחירה אם לעשות זאת ב'נעימים' או ב'באסה'. חשוב להישאר נחוש, אך שקט ורגיש כלפיה. ברוב המקרים, כאשר הילד מגלה שאין טעם בוויכוח, הוא מפסיק, ומעדיף לשתף פעולה. כמובן שאסור לנו לשכוח לשבח ולהפגין גאווה בילד בכל פעם שהוא קואופרטיבי ובוגר. בהצלחה ליאת

אחת מבנותיי -13- בעייתית.נולדה ללא טיפת אמפטיה. באיזשהוא מקום נראה שהמילה אנדריגנוס מאד מתאימה לה. מאד ערמומית ופקחית. משליטה טרור וסחיטה בבית(הרבה יותר ממה שנדמה לקורא הממוצע) ויש לה גם בעיית ביישנות עמוקה/חרדה חברתית. מהם המקומות ומי האנשים האפשריים בגוש דן לטיפול בעניין ,בפרט ב-פ"ת. אגב, אנו בקופ"ח כללית

שלום דוד, אתה מוזמן לכתוב אלי למייל האישי ואוכל להמליץ לך על מטפל מצויין בת"א, שלמיטב זכרוני גם עובד עם קופת החולים הכללית. בברכה ליאת ([email protected])

שלום, אני תלמיד בכיתה י' והיום היה לי מבחן במתמטיקה. למדתי למבחן הזה יותר מ-20 שעות וכשעשיתי את המבחן שוב לא הצלחתי לפתור את התרגילים. עם כל הלמידה הזאת אני ידעתי את החומר על 90-100 אבל במבחן אף פעם אני לא מצליח לפתור את כל התרגילים. מיד כשהגשתי את המבחן למורה פתאום עלו לי לראש מיד כל הפתרונות לשאלות שניסיתי אבל לא הצלחתי. זה כל כך מתסכל ומעציב אותי!!!! בדיוק אותן שאלות אני יכול להצליח בבית בשני שליש מזמן המבחן אבל דווקא במבחן המוח מתנתק ולא מוכן לחשוב עמוק יותר. זה כבר סיפור שחוזר על עצמו דווקא רק במתמטיקה כבר ב-4 או ה-5 המבחנים האחרונים. לקחתי גם רסקיו לפני במבחן וזה לא עזר. תמיד בשבוע של המבחן במתמטיקה המוח כאילו עושה הכנה לקראת המבחן ומענה אותי. כל שבוע לפני המבחן אני בלחץ היסטרי, חולם חלומות רק על המבחן ואיך אני לא מספיק כלום. אני כבר ממש מיואש ולא יודע מה לעשות. דיברתי עם פסיכולוג בית הספר והוא אמר לי לפתור את כל התרגילים בנושא המבחן וזה בדיוק מה שעשיתי. 20 שעות למידה זה ממש המון! אני מבין את החומר טוב מאוד אבל דווקא במבחן אני לא ממש את הפוטנציאל. אם מישהו יכול להציע לי מה לעשות, זה ממש יעזור לי, כי זה לא בא בחשבון שאני ידע את החומר אבל לא אקבל ציון בהתאם! תודה רבה לעונים.

שלום ליאור, אתה צודק. זה באמת מאד מאד מתסכל לחטוף "בלק-אאוט" דווקא במבחן אליו למדת, ואשר בו יכולת להצליח. למרבה הפרדוכס, חרדת הבחינות תוקפת אותנו לעיתים קרובות, דווקא במקצועות בהם אנחנו טובים, כי שם - כידוע - יש לנו מה להפסיד. מה שאתה מתאר נשמע כמו חרדת בחינות קלאסית, וחשוב שתדע שיש לה טיפול יעיל מאד וקצר יחסית (8-10 פגישות), שמסייע ללומד לשלוט בחרדה הן בזמן ההתכוננות לבחינה והן במהלכה. אם תרצה המלצה על מטפל מצויין בת"א, אתה מוזמן להתקשר אלי או לכתוב אלי למייל האישי ([email protected] טל' 052-3106667) ואשמח לעזור. בברכה ליאת

הי ליאת, הבן שלי רגיש מאוד (אולי מדי) וחכם מאוד, ואני פונה אלייך בענייני החטיפות המאפיינות את הגיל. כשהוא רוצה משהו מילד אחר הוא מציין זאת מילולית "אני רוצה את ה...", בדרך כלל מפנה את זה למבוגר בסביבה, ולא מעז לקחת. כשחוטפים לו משהו, הוא נוהג כנ"ל ובוכה "הוא חטף לי", לא עומד על שלו כדי לקחת חזרה ונותר מתוסכל. אני רוצה ללמד אותו לעמוד על שלו אך לא להיות אגרסיבי, להתגונן אך לא לתקוף, ולכן אני מלמדת אותו שאם חוטפים לו - לחטוף בחזרה. בגן, כמובן, המדיניות היא שונה והגננת מבקשת לומר לה אם מישהו חטף. אני נגד לגדל ילדים מלשנים, אבל אני לא רוצה לבלבל אותו ולתת לו כלים איתם לא יוכל להתמודד בגן. מה עושים?

שלום רב, בעולם כוחני ואלים כמו שלנו, מתחדד הצורך לגדל ולחנך ילדים לאסרטיביות לא אלימה. "חטוף לי ואחטוף לך" אינו בדיוק מוטו בלתי אלים, ולכן אני מציעה לזנוח אותו, ולעודד את הילד שלך להמשיך להימנע מפעולה אלימה גם כאשר הוא כועס או מתוסכל. בגילו, הפנייה לעזרת המבוגר היא עדיין המעשה הנבון, ולאו דווקא מעידה על חוסר אונים או חוסר כשירות. לפעמים דווקא הנכונות לוותר ולסגת ממאבק היא המעידה על בגרות, חכמה וחשיבה קדימה. כאשר המבוגר מציע פשרה או מסייע לילד לווסת את המצוקה הרגשית שלו, הוא מניח את היסודות להתנהגות חברתית נאותה. לדעתי, הילד שלך בסדר גמור. אל תנסי לתקן משהו שעובד מצויין. שבת שלום ליאת

בתי בת האחת עשרה וחצי נאלצת להתמודד מזה כמה שנים עם שתי ילדות שתלטניות בכתה שלכאורה הן חברותיה. אותן ילדות סוחפות אחריהן בנות ובנים וכל פעם דואגות "להתעלק" ולהציק לילדה אחרת בחבורה, כשכמובן שאר הילדים נגררים אחריהן.לצערי הרב המחנכות לדורותיהן לא עשו דבר על מנת לחנך את הילדים להתנהגות שונה או להבנה כי אין להיסחף אחר דעות אחרים וכדאי שלכל אחד תהיה את דעתו האישית על כל נושא שהוא.כעת בתי היא מושא ההצקה והעלבונות. היא חשה מבודדת ומאויימת רגשית ומגיעה מאד עצובה הביתה עד כדי בכי. היא מרגישה חסרת ביטחון וחסרת אונים. כיצד אוכל לסייע לה ולחזק אותה? אשמח לקבל כלים.

שלום לך, אני יכולה להציע לך מניסיון אישי שהתערבות הורית היא הפתרון במקרה זה. אם המחנכת לא פועלת להפסקת ההתנהגות אז לפנות לרכזת ואם צריך אף למנהלת. בנוסף, הייתי פונה ישירות לאותה ילדה שסוחפת אחריה את ההצקות כלפי ילדתך ומעבירה אליה מסר ברור שאת מבקשת ממנה להפסיק ולהציק לבת שלך לאלתר, הייתי בודקת גם אפשרות לערב את ההורים של אותה ילדה בכדי לבדוק האם יש שם פרטנר.

שלום רב, הזירה החברתית עלולה לתבוע מילדים התמודדויות לא פשוטות, כאשר לנו, ההורים, לא תמיד ברור האם וכיצד נכון להתערב. ילד שאינו נמצא בפסגת הפירמידה החברתית, ואינו משתייך לקבוצת ה'מקובלים' או "מלכי/מלכות הכיתה", גם אם הוא מבואס מזה, עדיין יכול ליהנות ממערכות יחסים מתגמלות, ערכיות ומספקות עם ילדים ברובד החברתי שלו. במקרה כזה, נוכל לעודד את הילדים למצוא את חבריהם הטובים מתוך הילדים החמודים והחיוביים שאינם משתלטים ואינם אלימים, גם אם אינם ב'טופ' כרגע. לעומת זאת, במצבים בהם אנו מתרשמים שהילד שלנו נתון למסכת התעללות, הצקות או ניסיונות להחרימו, יש להתערב ללא דיחוי, ולערב את הגורמים המתאימים בביה"ס, כולל ההנהלה (כפי שהומלץ לך כאן בצדק). כיום אנו יודעים שחוויות קשות כאלה עלולות להשאיר צלקות ונזקים ארוכי טווח, ולכן יש להפסיקן בכל מחיר. לא לגמרי ברור לי האם המקרה שלכם שייך לקטגוריה הראשונה או השניה, אך בכל מקרה - עידוד, תמיכה, ביטחון ביכולתה וכישוריה, תמיד יכולים לעזור. נסי לעודד אותה ליזום קשרים חברתיים במעגלים הרחבים יותר (חוגים, שכונה), ולמצוא תחומי עניין ועיסוק שיתרמו לתחושת הערך העצמי והיכולת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 2.7, הוא גמל את עצמו בגיל שנתיים, מדבר ובעל אוצר מילים גדול.הוא ילד יחיד. בשבועיים האחרונים התחלנו להרגיש ממש את המרדנות ובדיקת הגבולות שלו ובנוסף הוא התחיל לפספס בכוונה, הוא בא ומודיע לי - אמא אני עושה בתחתונים. זה כולל גדולים וקטנים. השאלה שלי היא מה לעשות? ניסיתי לשכנע אותו להיות גדול ולקבל צעצועים של גדולים, לקבל ממתקים. כל דבר עזר לפעם אחת ומיד חזר לעשות בבגדים. גם בבית וגם בפעוטון. חזרתי לשים לו טיטולים אבל אני לא בטוחה שזו הדרך. אשמח עם תוכלי לייעץ לי, רינת

שלום רינת, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "גמל את עצמו". גמילה מחיתולים היא בדרך כלל תהליך שיוזמים המבוגרים, ותכליתו ללמד את הילד לשלוט בעיתוי ובמקום בו הוא עושה את צרכיו. כמעט תמיד מדובר בתהליך שאורך זמן, וכרוך בפספוסים ותאונות מפעם לפעם. אני חושבת שאם אתם כבר בתוך התהליך, אין להחזיר את הטיטול, כדי לא לבלבל את הילד. חשוב לעודד אותו ולשדר מסרים של ביטחון ואמון ביכולתו להצליח. אם לתפיסתך הוא עושה לך דווקא, יתכן שפיתחתם סוג של מאבק סביב הצרכים, ואני ממליצה מאד לסגת ממנו. נסי להימנע מכעס, או תגובות רגשיות קיצוניות. הביעי סיפוק, גאווה ושמחה כשהוא מצליח (אין צורך בפסטיבלים ומתנות גדולות), ונסי להישאר שוות-נפש מול מה שנראה כמו דווקא. תוכלי לומר משהו כמו "לא נורא, נקווה שבפעם הבאה תצליח לעשות את הקקי בשירותים, כמו גדול. ועכשיו בוא נחליף מכנסיים ותחתונים". לא קל, אבל אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סבתא לילד מקסים בן 5 וחצי ולפני מס' ימים איבחנו אצלו אינהיביציה. אין לי שמץ של מושג מה זה היות והוריו מנסים להסתיר מאיתנו פרטים כדי שלא נדאג. אם ידוע לך בבקשה מה היא בעיה זו ואם יש דרך לפתור אותה? מודה מעמקי ליבי סבתא דואגת

שלום קרנית, אינהיביציה אינה "אבחנה" אלא (אולי) חלק מבעיה רחבה יותר. אינהיביציה היא מעצור או עכבה, והיא קיימת אצל ילדים עם מגוון רחב של בעיות, שהמשותף לכולן זו המופנמות, הנסיגה וההימנעות (חברתית, בדר"כ). הדרכים לפתור את הבעיה קשורות לאופן בו מבינים את הסיבות לקיומה. יש ילדים שהביישנות והמופנמות הן חלק מאישיותם, ויש ילדים שהאינהיביציה שלהם נובעת ממקורות אחרים (טראומה, מוגבלות, בעיות תקשורת, ועוד). נדמה לי שהעובדה שנכדך אובחן ומטופל יכולה, כשלעצמה, להרגיע את דאגתך, ולאותת לך שהבעיה זוכה להתייחסות נאותה. בברכה ליאת

שלום רב, לפני כשמונה חודשים עד שנה החל בני לקום באמצע הלילה ולבקש "יעזרו לו להירדם". בנעניתי לבקשתו כי זה לא נראה לי מזיק, אולם מאז הוא לא מוכן להירדם לבד. בנוסף, חלה החמרה ומזה מעל חצי שנה הוא מגיע מדי לילה למיטתנו לקרוא לי לעזור לו לשוב ולישון. ניסיתי כל מיני שיטות: פרסים, ישנתי לצידו למשך חודש כדי שיפסיק לבוא אלינו, הוא מקבל "תרופה לחלומות טובים" לפני השינה (ויטמינים) ושום דבר לא עוזר. מה שהתחיל כבעייה בשינה הולך ומחמיר והפחדים הולכים ותופסים מקום משמעותי אצלו. אנו גרים בבית דו קומתי הוא לא מוכן להיות בקומה לבד. כאשר הוא עם אשתי, נמצא תמיד באזור שלה ולא הולך לחדרים אחרים. הוא לא יודע להגדיר ממה הוא מפחד, ונלחץ כאשר מדברים איתו ישירות על הנושא ומבקשים ממנולהתגבר. כאשר אני עוזר לו להירדם אני יושב בקצה המיטה ללא מגע גופני... נראה לי שזה התחיל בתקופה שהיה לי עומס רציני בעבודה והגעתי במשך כ-3 חודשים בשעות שהילדים כבר ישנו (סופי השבוע הייתי איתם באופן מלא). נתון נוסף, לפני שנה וחודשיים נולדה לו אחות קטנה (הוא אמצעי, יש אח גדול). מה לעשות??? איך לעזור לו להתגבר על הפחדים ולחזור לישון כמו פעם? תודה, ליאור

שלום ליאור, נראה כי לכאורה נסיתם הכל, ללא הצלחה, ואני תוהה האם אוכל לשלוף עוד שפן מן הכובע, שיעבוד איפה שכל שאר השיטות נכשלו. מצב כמו שאתה מתאר מעלה ניחוח של "הבנת הרציונל, אך קושי ביישום". כלומר, יכול להיות שמשהו באופן בו ניסיתם ליישם את הטקטיקות השונות היה לקוי או לא מספיק עקבי. במצבים כאלה, אני ממליצה בכל זאת על הדרכת הורים פנים אל פנים, או טיפול רגשי לילד, שמתעקש על הסימפטום. נסו להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל למפות את הקשיים, לזהות את הרווחים המשניים מהפחד, ולהדריך אתכם כיצד ניתן לעקוף אותם ביעילות. בהצלחה ליאת

בני בן ה5, עבר לאחרונה בדיקת עיניים, בה התגלה כי יש לו עין עצלה ולקות ראייה. אני ובעלי הסברנו לו את המצב בצורה הכי עדינה ותומכת. הבעייה היא שהוא מסרב בתוקף להרכיב אותם. אנחנו מנסים לדרוש זאת בתקיפות, ומסבירים לו כי זה רק לטובתו, אך הוא בשלו, מתעקש ומסרב. מה ניתן לעשות? הרי אי אפשר להרכיב לו אותם בכוח? אנחנו משתדלים להיות תקיפים , אך גם יודעים כי אין זה פשוט עבורו ומבינים את הקושי והרתיעה שלו ולכן משתדלים לשכנעו בצורה תקיפה אך עדינה. מה עושים???

שלום הילה, עמדתם של ילדים קטנים ביחס לעולם וביחס לאירועי חיים בעולמם נקבעת במידה רבה ע"י עמדתם של ההורים (כפי שהיא נתפסת בעיני הילד). היחס למשקפיים, ממש כמו היחס לצחצוח שיניים, לביקור רופא, לכלבים או לסושי, נקבע בהתאם למסרים שהילד מקבל מסביבתו הקרובה. לפעמים, מרוב רצון טוב וחמלה כלפי הילד, אנו מדגישים בפניו (למשל) עד כמה "לא צריך לפחד מכלבים". ילד נבון יבין מיד שבכלבים יש פוטנציאל מסוכן. רעיון הפחד כלל לא היה עולה על דעתו אלמלא קשרנו מילולית בין הכלב לפחד. באופן דומה, ילדים לומדים שצחצוח שיניים הוא משהו לא נעים ש"חייבים" לעשות, שמרופא השיניים "אין מה לפחד כי זה לא כואב" ושמשקפיים "זה בכלל לא נורא". אני מציעה להניח לנושא המשקפיים למס' ימים ואפילו שבוע שבועיים, ולהפוך את המשקפיים לאירוע מרגש וחשוב. אפשר להיעזר לצורך כך בגננת שלו, או בבני משפחה אחרים, שיגרמו לו להרגיש מיוחד ובר מזל על שקיבל את המשקפיים. יש גם ספרי ילדים העוסקים בכך. אם כל זה לא יעזור, אפשר יהיה לחזור לעמדה המחייבת והתקיפה, ולצידה, לגייס ניסיונות "שוחד" מעודנים, שיעזרו לו "לבלוע את הגלולה המרה" ולהרוויח ממנה לזמן מה טובות הנאה קטנות. כשאין ברירה, אין ברירה... בריאות ליאת

הבת בת 8 וכבר 4 שנים מאוננת ללא שליטה (לדבריה) והדבר מפריע לה מאוד בהתנהלות היומיומית. למי אני אמורה לפנות לקבלת טיפול???? מתוסכלת.....

שלום דקל, איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "אוננות כפייתית ללא שליטה" או "הפרעה בהתנהלות היומיומית". אוננות היא חלק טבעי ונורמלי בחייהם של ילדים, וכל עוד היא נעשית בפרטיות בחדר, לא על חשבון פעילויות שוטפות אחרות, אין בה כל נזק או סכנה. במידה והאוננות אכן משתלטת על עיסוקים ופעילויות אחרות, ונעשית באופן לא מותאם ולא מובחן מול אנשים אחרים, יש להתייחס אליה כאל סימפטום של מצוקה. במקרה כזה הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

האוננות בכל מקום,בכיתה,ליד חברים וכמובן בבית ,לא יכולה לעצור למרות שאני פונה אליה ומבקשת לגשת לחדר.לא מעתיקה מהלוח בכיתה ולא מסיימת מבחנים משום שעסוקה באוננות בזמן שכולם עובדים בכיתה. הסברתי שזה בסדר אך לא בזמן שיעורים מבחנים וליד חברים אלא בחדר שלה. בבית ספר אין לי שליטה על מה שקורה והיא מסרבת שאשתף את המורה.

לאור מה שאת מתארת, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, להערכת המצב ודרכי התערבות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום בתקופה האחרונה אני ובעלי מדברים על גירושין, אך אני חוששת בגלל שני ילדי. יש לנו שני ילדים קטנים בני 3 ושנה וחצי. וההיתי רוצה לדעת איך אנו עושים את הדבר נכון מההתחלה בכדי לא לפגוע בילדים שזה נושא רגיש מצידנו. השמח אם תעני לי תשובה למייל בברכה אורלי

שלום אורלי, תשובות לפניות הנעשות דרך הפורום נענות כאן, ולא דרך המייל האישי, בין השאר כדי שגם הורים אחרים יוכלו למצוא בהן מענה. גירושין הם תמיד עניין כאוב, בעיקר כאשר יש ילדים בתמונה. לכן, לפחות למענם, רצוי לבחון היטב אם עשיתם הכל כדי לשמור על המשפחה שלכם, כולל פנייה לייעוץ נישואים או טיפול זוגי. במידה ואכן הגעתם לנקודה בה החלטתם שאין לכם כל עתיד משותף כבני זוג, יהיה עליכם לפעול לפירוק המשפחה באופן שיאפשר לילדים להמשיך בשגרת חייהם במינימום נזק. המחקרים מראים שאחד המנבאים העיקריים של התאוששות והסתגלות טובה אצל ילדי המתגרשים, זו יכולתם של ההורים לתקשר ולשתף פעולה לטובת ילדיהם גם לאחר הפרידה. עויינות ומאבקים בלתי פוסקים מקשים מאד על ילדים בכל גיל, וחשוב להימנע מהם ככל האפשר. לגבי ההמשך, יהיה עליכם לפעול בהתאם לנסיבות הפרטיות שלכם, ליצור עבור ילדיכם שגרה יציבה נוסכת ביטחון, בה שניכם תמשיכו לקחת חלק פעיל ומשמעותי בחייהם. מקווה שכל החלטה שתקחו תביא בחשבון את טובתם, גם אם יהיו כרוכים בכך וויתורים ופשרות. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי בן שנתיים, ילד שמח וחייכן, מאוד חברותי, הבעיה היא כשהוא נכנס לגן ורואה את הגננת שלו הוא עושה אחורה פנה, חשוב להדגיש כי כאשר הגננת בחופש או לא נמצאת בכיתה, הוא נכנס, סורק את הכיתה, לא רואה אותה ורץ לשחק עם החברים שלו, מבלי להביט לאחור, צוחק, מבסוט, תענוג!!!! בימים שהיא נמצאת הוא פשוט לא רוצה להיכנס לכיתה, ההרגשה שלי/שלנו היא נוראית, אני משאירה אותו בגן כשוא בוכה אנחנו "בסרט" אולי היא עשתה לו משהוא, אשמח לייעוץ, תודה רבה!!!!!!

שלום רב, יתכן שמה שאתם חווים כרגע אינו אלא תגובה לאירוע שאכן התרחש בגן לאחרונה, ואת זה כדאי לבדוק עם הצוות. תוכלו לומר לגננת עצמה שאתם סומכים עליה ובטוחים במקצועיותה, ועם זאת מרגישים שיש אצל הילד איזו רתיעה שאתם אינכם מבינים. תנו לה הזדמנות להתקרב מחדש אל הילד, ולהרוויח מחדש את אמונו. אם, למרות הכל, אינכם סומכים עליה, וחוששים שבנכם נמצא בידיים לא מקצועיות, פעלו בהתאם. איכשהו, העובדה שהוא בכל זאת חווה בגן גם רגעים טובים ומהנים מרגיעה. ולכן, עצתי היא לדבר עם הגננת בנימה לא שיפוטית, ולבקש ממנה 'לחמם' את הקשר בדרכה. שווה לנסות, לא? בהצלחה ליאת

שלום, בני הבכור בכיתה ג'. הוא ילד עדין, רגיש, קצת מופנם, ביישן וחסר ביטחון. הייתי אומרת שגם קצת פחדן. יחד עם זאת הוא מתנהג בצורה האופיינית למגדר שלו, משחקי בנים, ספורט, כדורגל , כדורסל, וכד'. מעולם לא נתקלתי במשהו שהוא חריג או הפוך למגדר שלו. האם מה שתארתי לעיל מעיד או יכול להעיד על משהו מבחינת נטיותיו המיניות לעתיד? בנוסף, מה ניתן לעשות בכדי להחדיר לו ביטחון, שישתחרר קצת. הוא ילד מאוד מקובל על חבריו, אבל משגע אותי חוסר הביטחון, הפחדנות, הרגישות והעדינות שבו תודה על תשובתך ועצתך

שלום רב, הומוסקסואליות מקושרת באופן סטריאוטיפי עם עדינות ורגישות, אך תכונות אלה, כמובן, אינן אינדיקציה להעדפה מינית. יש אנשים רבים, עדינים, רגישים וחסרי ביטחון שהם 'סטרייט' לגמרי, ויש הומוסקסואלים שהם 'גבריים' מאד ומלאי ביטחון. אין ספק שהיכולת שלנו, כהורים, לקבל את הילד שלנו כפי שהוא, על חולשותיו ומעלותיו, היא אחת הדרכים לתרום לתפיסה עצמית חיובית ולבטחונו העצמי. נסי 'להשתגע' פחות מהרגישות שלו, לאהוב אותו כמו שהוא, ולסייע לו להתגבר על הפחדים בדרך של תמיכה, עידוד וחיזוק. אם את מרגישה שהפחדים מתעצמים עד כדי פגיעה תפקודית בחיי היומיום שלו, פני לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות. בברכה ליאת

שלום רב, בני ניגש לשירותים כמעט כל 10-20 דקות לפיפי. נשללה דלקת ע"י הרופא בעקבות בדיקת שתן, לציין כי בלילה אולי הוא קם פעם אחת בלבד אם בכלל(לכן הרופא אף שולל בעיית כליות). כבר אני מתחיל לחשוב שהעיניין פסיכולוגי ושינוי קורה אצלו. (נולדה לו אחות לפני חצי שנה) אך הדחיפות לשירותים הינה בשבועיים האחרונים בלבד. אילו בדיקות או רעיונות יש לך על מנת לעזור לי.

שלום אסף, איני רופאה, ובכל זאת הייתי בודקת גם רמות סוכר לפני הפנייה לכיוון הפסיכולוגי. רק לאחר שכל הנושא הפיזיולוגי נשלל לחלוטין, אפשר לשקול פנייה להערכתו של פסיכולוג ילדים קליני, ולבדוק אם לא מדובר ב'טקס' מפחית חרדה, או ברמות לחץ חריגות, היכולות כשלעצמן לגרום לצורך תכוף להשתין. המשיכו את הבירור הרפואי, ובמקביל, נסו להפחית את רמות הסטרס בחייו, ולתת יותר תשומת לב במשך היום. בריאות ליאת

שלום רב, אנו חשים קושי רב בהתמודדות עם ילדינו בן 3.5. הוא אח תאום, התפתחות תקינה.מאז היוולדו התמודדות עימו היתה לא קלה-קושי במעברים, קשיי הסתגלות, התפרצויות זעם. כיום אנו מרגישים שהקושי הלך וגבר, אנו מתמודדים עם התנגדויות רבות של הילד.(יש לנו שגרה קבועה בבית). הילד מתפרץ הן בבית, הן בגן. הגננת נתנה הפניה למכון להתפתחות הילד. קבעו לנו תור בעוד חצי שנה(להערכתינו זה המון זמן, והחלטנו שאיננו מעוניינים להמתין כל כך הרבה זמן ולפנות באופן פרטי). השאלה היא מהו הטיפול המומלץ לבעיות רגשיות בגיל הרך? כיום בשוק קיים מגוון קורסים להדרכת ההורים וחוגים לילדים, אך לא כל דבר מתאים ... אשמח להמלצה

שלום רחל, הפנייה למכון להתפתחות הילד מיועדת לאיתור בעיות ועיכובים התפתחותיים בתחומים העיקריים (כמו מוטוריקה, תחושה/תפיסה או דיבור) היכולים להשפיע גם על ההתפתחות הרגשית והחברתית של הילד. ההמלצה על דרכי ההתערבות המתאימות מגיעה רק לאחר האבחון. הדרכת הורים לא יכולה להחליף הערכה אבחנתית הנעשית ע"י הצוות הרב-מקצועי של המכון, אך היא יכולה לעזור לכם לבסס שגרה מכילה ומותאמת יותר עד אז. כרגע, הייתי ממליצה על שתיים שלוש פגישות אצל פסיכולוג ילדים קליני, לצורך הכוונה והערכת ביניים, ובמידת הצורך גם לצורך הנחיית הורים. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני יודעת שכל האמהות פותחות את פנייתן ב"הילד שלי חכם, מוכשר, מקסים, מפותח לגילו, א-ב-ל...", אז גם אני ביניהן, כי אני חושבת שזה רלוונטי במקרה זה. הבן שלי מנהל שיחות ברמה של ילד בן 5 (לא מגזימה) מבחינת מורכבות (תוכן + תחביר), מאוד ורבלי, עם זכרון יוצא דופן ודמיון מפותח וכללית, הרבה יותר מתקדם מבני גילו המשעממים אותו בדרך כלל. דיברתי איתך בעבר על ביישנות וחוסר בטחון, לא יודעת אם האבחנות שלי נכונות או שאני שופטת אותו מוקדם מדי וביחס לחבריו בגן, הגדולים ממנו בשנה וחצי בערך, אבל ספיח של הבעיה שאולי קשור לעניין ואולי לא, מטריד אותי לא פחות: מודעות יתר. אני מרגישה שחלק מהאותנטיות שצריכה להיות לילד בגילו כדי לאפשר לו להיות חופשי לממש את רצונותיו, לא קיימת אצלו (וכרגיל אני מאשימה אותנו, הוריו). הוא רץ ואומר "אני רץ", הוא צוחק ואומר "אני צוחק", הוא נהנה או שמח ואומר "אני נהנה", "אני שמח". כנ"ל: "אני בוכה", "אני רוצה רק לבכות", "אני רוצה לקחת לו את המשאית", "את מלטפת אותי", "כולם אוכלים עכשיו" וכו'. אשמח אם תוכלי לכוון אותי ולהנחות אותי במה מדובר ואם יש כאן ביטוי של קושי מסויים או פשוט יכולת ביטוי גבוהה. תודה רבה רבה.

שלום רב, ילדים בשלבי רכישת השפה המוקדמים 'מת?רגלים' בלי סוף את המיומנות החדשה, תוך שהם חוזרים שוב ושוב על דברי המבוגרים, ואח"כ יוצרים בעצמם את המשפטים הראשונים, בני שתיים שלוש מילים ("אני שמח"; "אני רץ"; "אני עולה בסולם"). זו אינה מודעות עצמית אלא "ניסוי כלים", הנעשה בהנאה גדולה בגיל של בנך. עודדי אותו להמשיך ולתקשר איתך, והגיבי בשמחה לניסיונותיו להרחיב את אוצר המילים שלו. בברכה ליאת

שלום, המנעות מחשיפה לביטוי אלימות כמו אני יהרוג אותך, אני אטרוף אותך, אני אתן לך בוקס, אני אשבור לך את העצמות (ספר הג'ונגל מסתבר) כמעט בלתי אפשרית. ילדי אינו אלים כלל, במשחקי הדמיון הוא אומר אני יהרוג אותך וכדומה... כיצד עלי להגיב? למנוע ממנו להשתמש בביטויים כאלה או שמא לאפשר לו לפרוק את זה במשחקי דמיון?

הי אפשר לומר באופן כללי שמשחקי דמיון אצל ילדים מאפשרים מעין סובלימציה של סיטואציות היכולות להתרחש במציאות. נתת דוגמא מצוינת איך הבחירה בחיי "הגונגל"- מתארת מצבי השרדות שונים וסוג של 'קורס הכנה' לחיים הכולל שמירה על טריטוריה, הגנה על העצמי ותקיפה במצבי איום. הסימולציה מאפשרת מימוש של התנהגות תוקפנית שידועה כאיננה מקובלת במרחב החברתי מבלי להקנס על כך. עצם זה שאת רואה הבחנה בריאה של ילדך בין המשחק למציאות- יכול להיות מרגיע בשבילך. זה עדיין לא אומר שהוא יעביר דפוסים אלה לתוך החיים האמיתיים אלא מצביע אולי על צורך טבעי לחוות את עצמו בעל עוצמה ויכולת לשמירה עצמית. אני חושבת שרק במצבים קיצוניים באמת כמו פגיעה ממשית וסיכון בתוך המשחק חשוב לתווך ולהתערב. לכן יש למשחק הסימבולי אצל הילד איכות תרפויטית משום שהוא מאפשר להרחיב את הספקטרום של הזהות ועוזר להשיג אבני התפתחות שונים.

שלום רב, ילדים אכן נחשפים למסרים בעלי גוון אלים דרך כל סוגי המדיה, וגם בסביבתם המיידית. מחקרים שבדקו את השפעותיה של הטלוויזיה, למשל, על התנהגויות אלימות אצל ילדים, הניבו תוצאות שאינן חד משמעיות. כך, למשל, ראו כי ילדים עם פוטנציאל לתוקפנות הפגינו התנהגות תוקפנית לאחר צפייה במודל אלים, בעוד ילדים שאינם אלימים לא התנהגו כך. משחקי דמיון, כפי שנכתב כאן, ממלאים תפקיד חשוב בחיי הנפש של ילדים, והם מאפשרים עיבוד ועידון של דחפים תוקפניים וקונפליקטים תוך-נפשיים. נדמה לי שאין טעם לנסות ולעצור את משחקי ה'כאילו' של הילדים. כחלק מחינוך להתנהגות בלתי אלימה חשוב לבסס אטמספירה רגועה ושוחרת שלום בבית (לא על חשבון גבולות!), ולחזק אצל הילדים עמדות ועיסוקים פרו-חברתיים, הכוללים התחשבות בזולת, חמלה, ושיתוף פעולה. בברכה ליאת

שלום, עלתה בי שאלה - האם התופעה בה מגע נחווה כמציף ועוצמתי מידי מוגבלת לגילאים צעירים יחסית? נתקלתי בהסבר על התופעה בנוגע לילדים קטנים ומאוד הזדהתי עם התיאור.אני בת 19 ומתקשה מאוד עם חוויה של מגע. הרבה פעמים הוא נחווה עבורי כתוקפני ואפילו מכאיב גם אם מגיע מאדם קרוב. לפעמים מגע עדין מאוד יכול להפריע לי אפילו יותר ממגע גס.זה נשמע שולי אבל מפריע לי בהרבה היבטים של היומיום: אני נמנעת ממקומות הומים מידי, מעליבה אנשים בסירוב לחיבוק-נשיקת-שלום ומתקשה להתמודד עם מגע מיני.זה קושי שאני זוכרת מגיל קטן ותהיתי האם ייתכן שמדובר באותה תופעה והאם יש משהו לעשות עם זה?

שלום נועה, רגישות יתר למגע קיימת גם אצל מבוגרים, ויכולות להיות לה סיבות אורגניות (כמו אצל ילדים) או ממקור פסיכולוגי. הכתובת לבירור הראשוני זה מרפאה בעיסוק, שתוכל - על סמך התיאור שלך - לקבוע את מקור הקושי, ולהמליץ על הטיפול המתאים. בהצלחה ליאת

ניסיון

בני בן 4.5 מדבר בזמן גמול בגיל שלוש בגן שנה שנייה. יכול להיות שכבר כתבתי איפה שהוא על הבעייה אבל זה לא פוסק. לכל מקום שאנחנו ניכנסים הוא שם ידיים על העיניים או שעוצם עיניים ומרים ראש למעלה, לוקח לו זמן להשתחרר, ואז ממשיך לשחק עם בני גילו אבל לא כמוהם, הוא ניראה לי קצת שונה הוא מעדיף לשחק לפעמים לבד, שאני מבקשת ממנו לשחק עם אחרים הוא משחק שתיים שלוש דקות וממשיך לבד. בבית שהוא מזמין כבר חבר הוא לא נותן לו לקחת לו משחקים ואפילו מחביא את המשחקים שלו . היום ביקרו אצלנו דודים ושהם הלכו הוא התחיל לבכות שהוא לא רוצה להישאר לבד , האם זה מראה על אוטיזם?

שלום רב, אבחון בעיות התפתחותיות, לסוגיהן השונים, נעשה בזהירות ואחריות, לא דרך תיאור קצר כ"כ בפורום אינטרנטי. אם את מודאגת, פני למכון להתפתחות הילד, ובקשי אבחון מסודר. לאבחון מוקדם נושא עמו רווח כפול: אם אין שום דבר מדאיג, הוא מאפשר לנו להירגע, ואם מוצאים קושי - התערבות מוקדמת מגבירה את הסיכוי להדביק את הפערים, אם נוצרו כאלה. כרגע, איני רואה סיבה לייאוש פני לאבחון. חג שמח ליאת

שלום ליאת אני אמא לשני ילדים האחד בן 2.5 והבת בגיל שנה וארבעה חודשים בני הבכור הוא ילד מקסים ומאוד מתקדם לגילו אבל מתלווה לזה בעיית התנהגות קשה ומדאיגה מאוד. בגיל צעיר כזה הוא מאוד אגרסיבי ואלים ויכול במשך יום שלם לבכות ולצעוק ולזרוק חפצים כבדים ולהכות את אחותו הקטנה ואת ההורים יש לציין כי הוא גם מאוד מהנה כשהוא לא בטנטרום של הכעס אבל ברוב הזמן מאז שהיה תינוק היה קשה מאוד איתו וזה הולך ומחמיר לאחרונה הזמנתי לו איבחון פסיכולוגי לקבלת טיפול אבל הוא אובחן כילד חכם מאוד לגילו פיזית ושיכלית אבל עם בעיית התנהגות שיכולה להיות קשורה לגיל אבל לי כאמא שלו יש תחושה שאולי אני מפספסת כאן משהוא מכיוון שההתנהגות שלו מראה על תיסכול שקשה לו לבטא ואחרי יום של כעס וצעקות ואלימות שלו אני פשוט מרגישה מעולפת מה גם שאני מרגישה צער כלפי הבת הקטנה שכל הזמן חווה את הצעקות והאלימות של אח שלה אני לא בעד ענישה פיזית ואני מנסה ענישה של ישיבה בכיסא עד יעבור זעם אבל זה לא עוזר יש לי תחושה שאולי יש כאן איזה אי יציבות הורמונלית שגורמת לו להתנהגות כזו. הרבה פעמים אחרי שהוא עובר קטרזיס הוא יוצא מהכעס ושואל מה קרה ומה הוא עשה ומי שפך וזרק וכו... אודה לך מאוד אם תכווני אותי לגבי איזה בדיקות נוספות כדאי לעשות ודרכי טיפול תודה רבה. אמא מודאגת ומותשת

שלום רב, נדמה לי שמה שנחוץ לכם כרגע זו הדרכת הורים ותמיכה, ולאו דווקא אבחון נוסף. להתרשמותי (החלקית, כמובן. זה בכל זאת מידע מועט מאד!), נוכחותה של האחות התינוקת, שח?בר?ה לקשיים המוכרים של גיל שנתיים ה'נורא', הביאו אתכם לעוצמות חריגות של תסכול, זעם ועייפות. זכרי שבנך הבכור הוא עדיין פעוט, כמעט תינוק, בעצמו, ולכן קשה לדרוש ממנו להתמודד עם התסכולים שלו באופן בוגר או מתחשב. גידול שני ילדים 'צפופים' כ"כ הוא אכן משימה מורכבת, ולכן את יכולה לצאת נשכרת מאד מליווי זמני של פסיכולוג ילדים טוב, שיעזור לך לעשות קצת סדר, יזכיר לך כיצד נכון ויעיל להציב גבולות לילדים כה צעירים, ובעיקר כיצד לא לגמור את היום שלך מעולפת ומיואשת. מה את אומרת? ליאת

הי ליאת תודה על תגובתך המהירה אני מסכימה עם המלצתך ואכן אני ממתינה לפגישת פסיכולוג ילדים יש לי שאלה נוספת,גמלתי לאחרונה את שני ילדי מהמוצץ, א. האם זה היה נכון מצידי? וב. האם זה נכון לתת להם לבכות במיטה עד שלב ההירדמות?? תודה וחג פורים שמח

היי שוב, מוצץ משמש עבור ילדים רבים אובייקט מעבר (כלומר, חפץ מנחם ומרגיע, בעיקר בשעות משבר בהן ההורה אינו נגיש - למשל לפני השינה או בזמן פרידה זמנית אחרת). ההחלטה על עיתוי הגמילה צריכה להביא בחשבון את יכולתו של הפעוט לשרוד משברונים קטנים אלה, ואת מערך הכוחות הנפשיים שלו ברגע נתון. לדעתי, שני ילדייך נמצאים עדיין בגיל בו המוצץ יכול להשרות מידה של רוגע ונחמה, ולכן לא בטוח שזה הכרחי, בעיקר על רקע העובדה שהם נרדמים מתוך בכי גדול. אם את מתעקשת על סילוק המוצצים, נסי להישאר זמינה וקרובה יותר אליהם, בעיקר בשעה השברירית של ההשכבה לישון. זכרי שהם באמת נורא קטנים עדיין, ו'מותר' להם להשתוקק לקרבתך החמימה ואף לזכות בה. שולחת לך כוח, וברכת חג שמח ליאת

בני, בן שש אמור לעבור עוד שבוע ניתוח גדול בגב. איך מספרים לילד שעומד לעבור ניתוח ומתי? יום - יומיים לפני? האם בכלל להגיד שניתוח? תודה רבה

שלום מאיה, בעיני, חשוב מאד מאד להכין ילדים לפרוצדורה רפואית פולשנית, בעיקר אם בעקבותיה יחווה מידה של מוגבלות או כאב (גם אם זמנית). אני מאמינה שחשוב להשתמש בביטויים האמיתיים (ניתוח, בדיקת דם, עירוי, גבס, וכד'), מבלי להעמיס תיאורים פלסטיים מיותרים. מאחר וילדים ממילא חשים את המתח והחרדה שלנו, ההורים, עדיף לספק להם הסבר מניח את הדעת, כדי שלא יפתחו חרדות גדולות סביב הלא-נודע. ילד שיודע לקראת מה הוא הולך ולמה, יהיה בדר"כ רגוע יותר ברגעי המבחן, יתגייס למשימה, ואף ייצא ממנה כשהוא חדור תחושת גאווה ויכולת. אני רוצה להזמין אותך לקרוא תשובה שנתתי כאן לשאלה דומה. אמנם השאלה נגעה לניתוח שקדים אצל ילד בן 4, אך תשובתי דאז רלוונטית מאד גם לכאן. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-37938#message-37938 אם יהיו לך שאלות נוספות - את מוזמנת. מאחלת לכם שיעבור מהר ובקלות, במינימום כאב ובמכסימום תוצאות! חיבוק ליאת

שלום, אני גרושה ויש לי שאלה שמטרידה אותי בנוגע לאבי בני בני ה12,15 .האב התחתן ונולד לו תינוק ומאז כמעט והתנתק מהילים ורואה אותם בקושי פעם בשבועיים בסוף שבוע ןבכל זאת דורש מהם לקבל את אשתו שאינה אימם ושאינה מגדלת אותם ומתייחסת אליהם בזלזול(כך הם מספרים לי) כמשהיא ששייכת למשפחתו החדשה כמו באירועים משפחתיים שקשורים לילדים הוא מופיע תמיד איתה ומתעקש להוסף תמונות משפחתיות שכוללות אותה וילדיה ואת ילדי באירועים פרטיים של הילדים בגלל שכנראה ילדי מרגישים את הריחוק שנוצר באביהם הם גם אינם נקשרים לתינוק(שאותו רואים פעם בשבועיים)מה לעשות עם הדרישות שלו כלפי הילדים להכיר במשפחתו החדשה כחלק ממשפחתם למרות סירובם הרגשי וסבלם למצב בעיניהם יש להם אבא שנשוי ורק הוא חשוב ואמא ביולוגית(אני)שמגדלת אותם וכמובן הדודים וכו'הביולוגיים.

שלום שרון, עם כל הקושי שמציב פרק ב' כמעט לכל הנוגעים בדבר, יש היגיון בדרישתו של האב מילדיו, להכיר באשתו החדשה ובתינוק החדש כחלק מהמשפחה שלהם. למרות שבן/בת זוג חדשים עלולים לעורר סוג של התנגדות אצל ילדי גירושין, מה שמזיק להם יותר הם הניסיונות של ההורה האחר להעמידם במבחן הנאמנות. ילדים הנקרעים בין נאמנותם לאמם או לאביהם, הם ילדים אומללים ומרירים, המתקשים להתגבר על הגירושין - זאת, בהשוואה לילדים שהוריהם הגרושים מעודדים אותם לחיות בשלום עם הבחירה של ההורים, ולקבל גם את בני הזוג החדשים. אני מציעה לך לעשות מאמץ ולעודד את הילדים לקבל את בת הזוג החדשה של אביהם, לשפר את התקשורת והיחסים עמה, לטובת כולכם. אל דאגה, היא לעולם לא תתפוס את מקומך כאם ביולוגית מסורה, אך הילדים יוכלו להרוויח עוד משפחה ועוד בית חם. אם קשה לך, תוכלי להיעזר בפסיכולוג/ית שיסייעו לך לוותר על הכעסים, ולאפשר לילדים לקיים קשר משוחרר יותר עם אביהם ומשפחתו החדשה. בהצלחה ליאת

בתי הבכורה מרבה להתבטא בצעקות. תכונה זו בולטת אצלה מגיל מאוד צעיר. התנהגותה באופן כללי מדהימה! ילדה טובה, קשובה, פיקחית מאוד! בקיצור לפי דעתנו חלום של ילדה. לא ברור לי למה היא צועקת? אשמח להכוונה

אולי היא לא שומעת טוב. תעשי לה בדיקת שמיעה יתכן כי יש לה ירידה בשמיעה או שמיעה לא טובה ולכן היא צועקת.היא פשוט לא שומעת.

שלום רב, בדיקת שמיעה היא הדבר המתבקש הראשון במקרים של ילד צועק. אם נשללה בעיית שמיעה, חשוב להבחין בין עוצמת קול גבוהה (תכונתית) לבין צעקנות 'אינסטרומנטלית', שמטרתה לזכות ברווחים כלשהם, כמו הקשבה, תשומת לב, כוח, וכד'. טיפ - לפעמים הורדת הווליום הכללי בבית (גם שלנו, ההורים???)מורידה את עוצמת הדיבור של הילדים. אטמוספירה כללית רועשת מחייבת את הנוכחים להרים את קולם באופן טבעי כדי להישמע. פורים שמח ליאת

בני בן ה- 5.5 בגן חובה, בן יחיד (אני בהריון) הוא מאוד חכם, קורא, כותב, מבין הרבה מאוד דברים שאף מעל לגילו, אך ברגע שעושים לו משהו לא לרוחו - הוא מיד מתעצבן, כועס, צועק, בוכה וכו'. תגובות מאוד קיצוניות, הוא לא יודע לוותר, הוא חייב להחזיר ולא להישאר "חייב", הוא יודע שבבכי וכעס לא משיגים דבר והוא יודע שמתור לכעוס אך להגיב כמו שהוא מגיב - אסור אך בכל זאת הוא מתנהג כך, ואח"כ מבקש סליחה ושנתחיל מהתחלה. ההתנהגות הזו היא גם עם מבוגרים וגם עם ילדים בגילו וזה קורה די הרבה. לדוגמא, אתמול ב- 19:00 ביקשתי שיחזור הביתה מהשכנים (הוא יודע שבשעה זו צריך לאכול להתקלח, לקרוא ספר ולישון - יודע את הלו"ז) הוא כעס מאוד, לא רצה להיכנס הביתה, צעק, בעט בדלת, אמרתי לו ש"אתה יודע שזה לא יעזור כל הבכי הזה" וכעבור 10 דקות הוא נרגע והמשכנו בסדר היום. דוגמא נוספת, חבר של בעלי נתן לו בצחוק מכה של חיבה, הוא כעס עליו, צעק עליו וכמובן החזיר לו או עם החברים הם משחקים יפה אף לעיתים הוא אומר להם"צאו מהבית שלי, אני לא רוצה לשחק איתכם" אני כמובן נכנסת לתמונה ואומרת לו שלא אומרים דברים כאלו לחברים שלך!. איך אנו, ההרורים אמורים להגיב על התנהגות זו

שלום שרה, נראה שאת יודעת לפעול נכון מול התקפי הזעם, ולא נותר לך אלא לשכלל ולהתייעל בתגובותיך, ובעיקר להישאר עקבית ונחושה. אני מבקשת להפנות אותך לתשובות שנתתי בעבר לשלאלות דומות. אם יהיו לך שאלות נוספות או אי הבנה נוספת, את מוזמנת בהצלחה ליאת http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-13267#message-13267 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-19359#message-19359 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-28443#message-28443

יש לי ילד בן 4 שאבא שלו נמצא בכלא. כשנולד גרנו אצל הוריי לאחר שנה עברנו לגור עם אב בני ולאחר תקופה הסידור לא היסתדר וחזרנו לגור עם הוריי . בתחילת השנה חזרנו לנסות לגור ביחד עד שבן זוגי שהיה ,שוב טעה ונכנס לכלא אני ובני חזרנו לגור עם הוריי והיום אני לא בקשר עם אב הילד השאלה אם לתת לא לדבר איתו בטלפון? מה לענות לו שהוא שואל איפה אבא? אני מפחדת מכל השינויים שהילד עובר .בנוסף לכל נולד לו אח חדש.

שלום שני, לא הבנתי האם התינוק החדש הוא מאותו אב, ולמה את מתכוונת כשאת אומרת "היום אני לא בקשר עם אב הילד". האם ניתקתם קשר לחלוטין? האם את מתכוונת לחדש את הקשר לאחר שחרורו? לכמה זמן הוא נכלא? מה היה טיב הקשר בין הילד לאביו לפני מעצרו, ומה סיפרת לו עד היום? כל אלה שאלות חשובות, ועל פיהן אפשר להמשיך ולחשוב מה נכון לעשות הלאה. כעיקרון, אני מאמינה שלכל ילד חשוב מאד להישאר בקשר עם אביו, גם אם לזמן מה קשר זה יתקיים ממרחק. למרות חשיבותה הקריטית של האמת בשיח שלנו עם הילדים, במקרה של מאסר, אפשר לגלות רגישות, ולחסוך מן הילד את הידיעה הזו עד שיוכל להבין את המורכבות של הדברים. אם, לעומת זאת, הוא כבר נחשף לידיעה או ביקר את אביו בכלא - חשוב לספק הסבר מניח את הדעת. אני ממליצה לך מאד מאד להיעזר בגורם מקצועי (מהשירות לאסיר, מהרווחה, או באופן אחר), ולקבל החלטה משותפת הנשענת על הנסיבות הייחודיות שלכם. חזקי ואמצי ליאת

שלום, הבן שלי בן כמעט 8. לעיתים כשאנחנו בפומבי או כשהוא "רוצה לעשות רושם" הוא מתנהג כמו ליצן... עושה פרצופים, קולות, שטויות, כאילו הוא מנסה להגיד "שימו לב אליי, אני פה". הוא מנסה לקבל תשומת לב ע"י התנהגות שטותית, ואני לא רוצה שיקבל תגית של "ליצן הכיתה" או שלא ייקחו אותו ברצינות, כי זה הרושם שהוא עושה. הוא לא עושה את כל הזמן, אבל זו תופעה שקורית כשיש הרבה אנשים בסביבה וילדים בסביבה (גם בכיתה). זה קצת מביך וזה מעצבן אותי כשהוא עושה את זה.. ואני לא יודעת מאיפה זה בא ולמה... איך ניתן לשנות את זה ? לא רוצה שהילד ייחשב לליצן הכיתה או שיגידו "הנה בא הליצן"... :-( אולי זה מצביע על חוסר תשומת לב ?? אנחנו באמת משתדלים לתת לו המון תשומת לב. תודה. מאמא.

שלום רב, התנהגויות-שטות ליצניות אכן יכולות לשקף צורך בתשומת לב, אשר הוא - כשלעצמו - אינו מדאיג. ילדים אכן זקוקים לתשומת לב מתמדת, והם נוטים לפעול בדרך שלתפיסתם תביא להם אותה במהירות וביעילות. כדאי לזכור שהרתיעה שלנו, המבוכה וה'פאדיחה' גורמות לילד להרגיש פחות טוב עם עצמו, ולהפעיל ביתר עוצמה דווקא את אותו מנגנון שמכעיס אותנו כ"כ. לכן, המשיכו להרעיף עליו את תשומת הלב החיובית שלכם, ולהתעלם לחלוטין מההתנהגות ה'ליצנית' שלו. זה יחלוף. בברכה ליאת

שלום רב בני בן ה-3 כבר גמול מחיתולים מספר חודשים וידע כמעט תמיד לקום במהלך הלילה ולבקש ללכת לשירותים אך בחודש האחרון חל שינוי והוא חזר לעשות פיפי במכנסיים מדי לילה. בסך הכל הוא ילד מאושר ושמח וגם בגן אין לו שום בעיות. א. יש הסבר לזה? ב.מה אוכל לעשות בנדון?

שלום אופיר, השליטה בסוגרים במהלך הלילה מושגת ברוב המקרים מאוחר יותר בהשוואה לשעות היום. זה מצב נורמלי, שאינו צריך להדאיג. מאחר ואתם עדיין קרובים מאד לתהליך הגמילה, קשה לדבר על הרטבת הלילה כעל נסיגה ממקור רגשי. זה נשמע יותר כמו הרטבה ראשונית, ויש להתייחס אליה כאל 'תאונה'. אני מציעה להצטייד בשעוונית טובה ובעוד קצת סבלנות. נסי להעיר אותו לפיפי לפני שאת הולכת לישון. זה לא יקצר את התהליך, אך יוכל לחסוך לך את הטרחה שבהחלפת המצעים. עודדי אותו על כל בוקר יבש ואל תכעסי על הפספוסים. עוד קצת... בהצלחה ליאת

בני בן 12,ילד מקסים ורגיש.יש לו בעיה עם האוכל.יש לו עודף משקל קל ונראה שהוא הולך ומשמין.הבעיה היא שהוא מתיש אותנו בעניני אוכל-מאד קשה לרצות אותו באוכל.הוא מאד בררן באוכל ואוהב הרבה דברים לא בריאים.הבעיה היא שהוא מאד מתעסק עם זה וכל הענין מאד חשוב לו-מה נאכל בערב ומה נקנה בסופר.אני מוציאה בארוחת ערב כל מיני דברים על השולחן ואף פעם זה לא מספק אותו -תמיד צריך להכין לו משהו בנפרד.יתרה מזו,לוקח לו הרבה זמן עד שהוא מגיע להחלטה מה לאכול.הוא לא אומר מה הוא רוצה ומצפה שאני אציע לו מה יש .הוא גם נורא אוהב שאני מגישה לו את האוכל ושזה בא בצורה אסתטית.קשה לו לעמוד בפני ממתקים והוא פשוט מחסל אותם במהירות.הצעתי לו שנקבע לו תור לדיאטנית והוא אומר שכן.שדיברתי איתו אמרתי לו שאנחנו נתמוך בו ואני אבשל לו מה שהיא תגיד לו לאכול והוא ככ שמח שאני אבשל לו(ולא מדובר בבית שלא מכינים ארוחות)במיוחד את האוכל שלו.ממש עיניו זהרו...אני מרגישה שצריך יעוץ-השאלה אם דיאטנית או פסיכולוג?ובכלל מה דעתך?

שלום דנה, מאחר ויש מרכיב מציאותי חזק בסיפור שלכם (צורך אמיתי בהרכבת תפריט מאוזן ובריא), ומאחר ודיאטניות - במיוחד דיאטניות של ילדים - ערות לחלקים הפסיכולוגיים, בעוד פסיכולוגים מבינים מעט מאד בתזונה, אני ממליצה להתחיל עם תזונאית, ורק אח"כ, במידת הצורך, לפנות לייעוץ פסיכולוגי. (לדעתי זה המשפט הכי ארוך שכתבתי אי פעם :-)) דיאטניות מכירות את המרכיבים והקריטריונים של הפרעות האכילה השונות, ובמידת הצורך יכולות להמליץ על המשך טיפול רגשי. מאחלת לכם דרך צלחה, בריאה וטעימה ליאת

אשמח אם אקבל למייל שם של פסיכולוג/ית אשר מטפלים בילדים ( ילד בן 4.5 ) באיזור טבריה והסביבה

שלום רב, לצערי, איני מכירה מטפלים בילדים באזור שלכם. אם תכתבי הודעת המשך, ותצרפי *לגוף ההודעה* את כתובת המייל שלך, אולי יהיו קוראים שיוכלו להמליץ. כרגע, כמו שאת רואה, הקוראים אינם רואים את כתובת המייל, ולכן כתבי שוב. בהצלחה ליאת

נפרדנו הבת בת שנתיים האם זה טוב שתשן אצל האבא? היא מבולבלת אך להסביר לה? חיה

שלום חיה, את נשמעת כאילו מאחורי המילים הקצרות והחותכות שלך, מסתתר סיפור קשה וןעצוב של פרידה. לילדה בת שנתיים עדיין אין טעם להסביר מה מהותם של גירושין. מה שחשוב, לפחות לדעתי, זה לנסות לבסס סוג של שגרה, בה שניכם (את ואביה) נוכחים באופן מכסימלי בחייה. באופן כללי, ובהיעדר פוטנציאל לפגיעה מצד האב, איני רואה מניעה מכך שתישן בביתו. במידה ויש לך ספקות, התייעצי עם גורמים מקצועיים, שיוכלו להעריך את המצב מקרוב. בברכה ליאת

שלום רב!! אני אמא לשני ילדים הבן הבכור בן 4:6 והשני בן 2.6, הקושי אצלי הוא עם הבכור ולא כל הזמן אלא רק כשאנחנו יוצאים מהבית ובמיוחד כשרואים אנשים שאנחנו מכירים אותם. הוא מתחיל להתנהג אחרת, לא מקשיב, מתפרץ, נוגע בכל דבר , בקיצור מחכה תשומת לב רחבה מכולם . ניסיתי כמה פעמים לקחת אותו הצידה ולהזכיר לו שאנחנו דיברנו והסכמנו שלא נתנהג כך, ולא מראים שאנחנו חזקים בדרך זו. והאמת אני לפעמים מחזיקה אותו בכוח וזה לא עוזר . אני כל כך מתקשה ואפילו אבא שלו מרגיש שאנחנו לא יודעים לחנך אותו והפסדנו בחינוך שלו.

שלום אליאנה, נדמה לי שרוב האימהות יסכימו להודות שקשה להן מאד 'לחנך' את הילדים בחוץ, מול עיניים ביקורתיות. מרביתנו היינו מעדיפים שלפחות מול אנשים מוכרים, הילדים שלנו יתנהגו כמו שצריך, ולא יעשו לנו בושות. מסתבר שהילדים הנבונים שלנו, מזהים את החולשה הזו די מהר, ומנצלים דווקא את רגעי הפרהסיה הללו כדי להשיג מה שהם רוצים. הם יודעים שבנוכחות אנשים אחרים, אנו נוטים להיות פחות החלטיים, כדי לא להתפדח. איכשהו, מרוב הפחד, הפאדיחה יוצאת גדולה יותר. לכן, רצוי לא להיכנס עם הילדים למאבק מילולי כשאנחנו מחוץ לבית. אם זה אפשרי, עדיף לסיים את הסיטואציה המביכה הכי מהר שאנחנו יכולים. אם הילד מתנהג בצורה פראית או מחוצפת, אפשר להתנצל בקצרה בפני האנשים האחרים, ולומר "לדני קצת קשה היום, לכן אנחנו הולכים עכשיו. ננסה בפעם אחרת". זכרי שאיומים וכוח אינם עוזרים, אלא רק פעולה נחושה ושקטה, שתלמד את הילד שלהתנהגותו השלילית תהיה תוצאה שלילית או בלתי רצויה עבורו. כאשר כולם מתעסקים בו (גם אם כועסים) הוא נהנה משפע תשומת לב מיותרת. הרחקה שקטה מהשטח תהיה, לכן, הרבה יותר אפקטויבית. זה באמת לא תמיד קל, ולכן עדיף לפעמים להיעזר בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה ואל ייאוש ליאת

הייתי רוצה לדעת מה אתם מייעצים לי - להתחפש בפורים בקרוב או לא? פורים ממש עוד מעט ועוד לא החלטתי אם להתחפש או לא. פורים זה חג מאוד שנוא עלי כי אני ממש שונא להתחפש. מאז ומתמיד לא רציתי להתחפש ולבוא לבית ספר גם כי התביישתי וגם כי ההורים שלי לא הסכימו לקנות לי תחפושת חדשה כל שנה והייתי צריך לבוא עם אותה תחפושת 3 שנים ברצף וזה היה לא נעים לראות איך כל הילדים כל פעם עם תחפושת חדשה ומגניבה וזה עשה לי טראומה. גם בחטיבה תמיד ניסיתי לא לבוא לפורים לבית ספר או להתחמק איכשהו. אבל עכשיו אני בכיתה י' בתיכון ומצד אחד אני רוצה לעשות רושם טוב על כולם (כי בשנה ראשונה בתיכון כדאי שיהיה עלי רושם שאני כן משתתף באירועים חברתיים וכו' ושאני לא "מעאפן") ולהתחפש, אבל מצד שני אני ממש חושש ממה שיחשבו עלי ועל התחפושת שלי, כי אני גם ככה יודע שההורים שלי לא יהיו מוכנים להשקיע הרבה בתחפושת ובסוף זה יסתיים בתחפושת של חייל, שוטר או קוסם שלכולם כבר התחפשתי. אז אחרי כל הסיפור הזה מה כדאי? אני ממש חושש מזה.

שלום גיל, ההחלטה אם להתחפש בפורים או לא (בטח כשמדובר בנער בגילך) היא עניין לבחירה חופשית. רוב הנערים בגיל זה כבר אינם נשענים על תחפושת פרי השקעתם של ההורים, אלא על מחשבה יצירתית ו"ראש טוב" של המתחפשים עצמם. נסה לגשש קצת אצל החברים שלך, ולהתרשם מה התכניות. תוכל לשוטט קצת בחנויות שמלאות בימים אלה בשפע רעיונות - פיאות, מגבעות, איפורים, זקנים ושפמים, אביזרים וגאדג'טים - ולקבל השראה. חג שמח ליאת

מחפש מטפל לאחותי שסובלת מאישות גבולית מחשפים מטפלים בשיטת DBT קופת חולים כללית

שלום דודי, אתה מוזמן לפנות אלי (052-3106667) ואנחה אותך לאן לפנות. בברכה ליאת

בתי בת 7 שולטת בנו היא מחליטה לאחרונה איפה נלך ולא סבא וסבתא זאת ולא זאת... אני מאוד מודאגת חיבת מהר " כלים " לטפל בזאת (אגב היא עברה ניתוח לפני חודשים .אולי אנו פנקנו אותה לאחרונה ) חזרה לשיגרת חיים היא הכול מחליטה אפילו "עם מורה שלא מוצאת חן בעינה לא רוצה להגיע בית הספר" השמח לקבל תשובה מפסיכולגית מה דעת?.... ומה עלינו לעשות?..

שלום שולי, ילדים ששולטים בהוריהם עושים זאת פשוט כי זה אפשרי עבורם. לפעמים זה קורה באמת לאחר אירוע קשה כלשהו (מחלה, גירושין, אובדן או "חס וחלילות" אחרות), כאשר ההורים, מתוך ניסיון לפצות את הילד על סבלו, נעתרים לכל גחמה, גורמים לילד להאמין בטעות שהחיים יתנהלו תמיד עפ"י רצונותיו, צרכיו ומשאלותיו. למרבה הצער, ילדים ששולטים על התנהלות הבית וההורים, אינם מאושרים כלל וכלל. לעיתים קרובות הם מפתחים פחדים ("אם אני מנהל את הבית, מי שומר עלי?"), בעיות התנהגות וקשיים חברתיים. לכן, עליכם לעשות הכל כדי להחזיר בהקדם את השליטה בבית אליכם. כאשר היא מביעה כעס, התנגדות או מורת רוח, תוכלו להגיב ולומר למשל -"אנחנו רואים שזה לא מוצא חן בעינייך, אבל אנחנו מחליטים לאן נלך. אנחנו סומכים עלייך שתתגברי, ואולי אפילו תהני בסוף אצל סבא וסבתא האלה...". באופן דומה, החזירו לעצמכם את הזכות (והחובה) להחליט מתי אוכלים, מתקלחים והולכים לישון, מתי קמים לביה"ס ומתי לא, לאן הולכים ומתי, מה קונים ומה לא, בקיצור - אתם מנהלי המשפחה. ידידותיים, אוהבים ומתחשבים - אך עדיין הסמכות העליונה בבית. זה לא תמיד פשוט להצליח בכך לבד, ולכן אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים קצרה שתקצר עבורכם את התהליך. בהצלחה ליאת

בגיל שנה נכוותי.אני מחפשת מידע על המשמעות של טראומה בתקופה הפרה וורבלית. מה נשמר בזכרון החוויתי? איך זה משפיע על ההתנהגות בבגרות?

שלום חגית, נסי לעיין בספריה של מקדוגל, "תיאטרוני הגוף" ו"תיאטרוני הנפש". בשעה הזויה זו, קשה לי להיזכר במשהו ספציפי. אחשוב על כך עוד, ואם אזכר במשהו נוסף, אוסיף. בהצלחה ליאת

שלום שמר, למען הגילוי הנאות - אין לי היכרות קרובה או חוויה מגוף ראשון עם הגנים האנתרופוסופיים, למעט קריאת ה'אני מאמין' החינוכי של חסידיהם. תחושות הבטן שלי אומרות שגישה חינוכית חייבת להיגזר מאורח החיים והתרבות בה חי הילד, כדי להכינו להיות אזרח בוגר ומתפקד. אני סבורה שיש גנים טובים ורעים בכל הזרמים, ולכן רצוי לבחון כל גן בהתאם לקריטריונים שחשובים לך כהורה. ההתרפקות על העבר והמשאלה לחזור אל הטבע - אין בהם רע, ממש כשם שאין פסול בעיני בקדמה טכנולוגית וצעצועי פלסטיק צבעוני. אני מציעה להורים לבקר בגן, לבחון מקרוב את עבודת הצוות, ולהקשיב לתחושות הבטן שלהם. בדר"כ הן לא מטעות. בברכה ליאת

שלום ליאת. רציתי לשאול כמה שאלות שממש מטרידות אותי. אני בת 17, וכבר המון זמן אני סובלת מדיכאון (אני חושבת שזה דיכאון אני לא בטוחה) אין לי חשק לעשות כלום, אני כל הזמן בוכה אפילו מדברים הכי קטנים, וממש רע לי מעצמי. זה הרבה יותר מורכב אבל אני אמנע מלהרחיב פה. בעבר הייתי אצל מיספר פסיכולוגיות שלא הצלחתי להתחבר אליהן ואחרי תקופה לא כלכך ארוכה עזבתי. הרגשתי שהן לא עוזרות לי ואני לא מצליחה להיפתח אליהן. לא מזמן התחלתי טיפול חדש אצל מישהי שהתחברתי אליה ישר, ממש אהבתי אותה אבל ההורים שלי לא הרגישו שמשהו משתנה אצלי. אחרי שסיפרתי לה שאין לי כוח יותר לחיות ואני רוצה למות היא התקשרה לאמא שלי וסיפרה לה. כעסתי עליה ממש ולא הסכמתי לפגוש אותה. אחרי כמה זמן הפסקתי גם ללכת אליה בגלל כמה בעיות.. אני נמצאת בתקופה ממש רעה, ואני יודעת שההורים שלי מרגישים משהו אבל לא יודעים עד כמה זה חמור. לאחר שיחה עם יועצת בית הספר שגם גילתה על הרצון שלי למות נערכה שיחה עם פסיכולוג בית הספר היועצת אמא שלי והפסיכולוגית הקודמת. הם הגיעו להחלטה שאני צריכה לקבל תרופות פסיכיאטריות אבל לא לדיכאון אלא ללחץ.. אני התעקשתי שאני בסדר ובפגישה עם אמא שלי הכחשתי הכול. היא האמינה לי ולכן לא הכריחה אותי לגשת לפסיכיאטר. אני לא יודעת מה לעשות ממש קשה לי עם זה ואני מחפשת ביחד עם אמא שלי כבר המון זמן פסיכולוג, ואנחנו לא מצליחות למצוא משהי שמתאימה לנוער וגם לא משהי שהתחברתי אליה. אני ממש אשמח אם תוכלי להמליץ לי על מספר פסיכולוגיות באזור תל אביב. רשמתי את המייל שלי ואני אשמח לקבל תשובה. בנוסף הייתי שמחה אם תוכלי להמליץ לי מה אפשר לעשות עם המצב הזה שאני נימצאת בו בהתחשב בעובדה שאני מסתירה מהורי את כל המתרחש והם לא ממש מודעים למצב. תודה רבה רבה!

יש פסיכולוגית ממש טובה בפורום נפגעות בדוקטורס היא מטפלת גם בדכאון

היי הילה, חיפשתי את הפורום שאמרת ויש רק פורום לנפגעות תקיפה מינית.. כוונתך לפורום זה? אשמח ליותר פרטים, תודה (:

שלום טל, קראתי בעיון את דברייך, שניכר בהם הרבה ייאוש ורצון להינצל. אני מבינה את האכזבה שחשת מול מה שנחווה בעינייך כהפרה של החיסיון בינך לבין המטפלת שאהבת. עם זאת, את חייבת להבין שהמטרה העליונה במקרה שלך, היא קודם כל לדאוג לשלומך ולחייך. קשה לדרוש ממטפלת כלשהי, שתישאר אדישה מול איום באובדנות. אני חושבת שבכל טיפול בו תהיי, הנושא המרכזי והדחוף ביותר לטיפול הוא הניסיון להפחית למינימום מחשבות וכוונות אובדניות. מטרה נוספת, חשובה לא פחות, היא היכולת שלך להישאר בטיפול מבלי לנשור ממנו, וגם זה משהו שצריך לעבוד עליו. גישה טיפולית המדגישה שתי מטרות-על אלה היא ה-DBT (טיפול דיאלקטי התנהגותי), ואני ממליצה מאד לנסות למצוא לעצמך מטפלת העובדת בגישה זו. את מוזמנת להתקשר אלי (052-3106667) ואפנה אותך למכון המכשיר ומעסיק מטפלים בגישה זו. בברכה ליאת

אז ככה הבת שלי בת ארבע וחצי נפגשת עם בת דודה שלה באותו גיל פעם בשבועיים וכל פעם נוצר מצב שהיא הקורבן והבוכה כשיש מריבה בינה לבין הבת דודה אז היא תמיד באה אלי ובוכה כי תמיד שיש סיטואציה של מריבה בגן הסברתי לה שתלך לגננת בהאותו זמן כדי לפתור את הבעיה ולכן כשאננו נמצאים במשפחה עם הבת דודה הבת שלי מגיעה אלי לפתור את הבעיה גיסתי טוענת שאני לא נותנת לה להתמודד עם המציאות ומצניחה את חולשותה והיא מבחינתה אף פעם לא ניסתה לפתור את העימותים כי הת שלה לא בוכה במריבות בינהם מה באמת נכון לעשות לא להתערב או להתערב ???

שלום רוז, אישית, אני נוטה להסכים עם הגישה הנמנעת מהתערבות במריבות בין ילדים, אלא אם מדובר באלימות בוטה ופוגענית המופעלת כלפי הילד שלנו. ילד שמתרגל לנוכחות המתווכת של ההורה עלול לפתח עמדה של חוסר אונים וחוסר כשירות, ולסמוך פחות על עצמו ועל תושייתו. תוכלי לנסות ולבדוק את התיאוריה הזו, ובכל פעם שבתך מציגה עצמה כקורבן הציעי לה לפתור את העניינים בכוחותיה ("אני רואה שאת פגועה וכועסת/עצובה, אבל אני סומכת עלייך שתצליחי להסתדר בעצמך. אני כאן, קרוב, שומרת שלא יקרה לך שום דבר רע, ועכשיו תחזרו לשחק יפה יחד"). את מוזמנת לעדכן אם יש איזו שינוי בגישה (שלך ושלה). בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 3.5, לבן חבר שמגיב בצורה מאוד רגשית (לשלילה) מתבכיין על כל דבר, מתעצבן הרבה וצועק. יש לציין כי זוהי לא התנהגות שאופיינית לבן שלי אבל משום מה הוא מחקה אותה,משתמש באותן מילים, אינטונאציה ותנועות. לא ברור לי איך זה משרת אותו. בכל אופן כשמתנהג כך אני מהר מאוד מתעצבן איך עלי להגיב? האם עלי להגיד לו בצורה מפורשת שכעת הוא מתנהג כמו החבר?

שלום רועי, ההתנהגות האנושית נלמדת, בין השאר באמצעות מנגנון החיקוי, ומבחינה זו, הילד שלך אינו יוצא דופן. מנגנון למידה נוסף, וחשוב לא פחות, הוא ההתנייה, בעזרתה לומד הילד איזו התנהגות תז?כה אותו בתוצאות חיוביות ואיזו בשליליות. אם בנך יגלה שהתנהגותו המתבכיינת אינה מזכה אותו בתגובה מיוחדת מצד הסביבה, הוא יחדל ממנה. לכן, אני מציעה לך לעשות מאמץ להימנע מלהגיב להתנהגות ה'חדשה' והמעצבנת, ולגלות עניין ואהדה כלפיו כאשר הוא מתנהג 'כמו גדול'. ועוד משהו. אתה יודע, תמיד היו ויהיו גורמים מחוץ לבית, המשפיעים לטובה או לרעה על ילדינו. כאן נכנס תפקידנו כהורים, ללמדם להבחין בין טוב ורע, בין מועיל למזיק, בין מתגמל לנפסד. המשמעות האמיתית של דברי היא שהעבודה שלנו כהורים ומחנכים לעולם אינה נגמרת... חזק ואמץ ליאת

שלום, אני ובעלי בני 30 פלוס, עם ילדה בת שנה ושלושה חודשים. לי יש שני דברים שחשובים לי : שהילדה תישן בזמן ושתאכל מספיק במשך היום כדי שתתרגל לא לקום לאכול בלילה. לא כ"כ אכפת לי במשך היום להעניק לה מה שהיא רוצה אבל על זמנים של שינה ואוכל אני מאוד מקפידה. לעומת זאת בעלי לא דואג בזמן לאוכל שלה ולא כ"כ משנה לו מתי היא תישן. במשך היום הוא יתעקש על דברים שהיא לא תעשה, שלפי דעתי פחות עקרוניים כמו סדר יום. מה דעתך בנושא? האם מצב זה יכול לשבש משהו בגידול הילדה? בתודה מראש. מיטל

שלום מיטל, למיטב הבנתי, לשניכם חשוב סדר יומה של הילדה, אלא שלכל אחד מכם דגש מעט שונה. לא אוכל לשפוט בסוגיה "מי צודק", פשוט כי שניכם צודקים. נדמה לי שמה שחשוב להדגיש הוא, שבגיל כה צעיר, נדרש גם סדר יום קבוע יחסית, אך גם גמיש במידה כזו שתאפשר התכווננות מדוייקת יותר למה שטוב, נעים ונכון לילדה שלכם. אחרי הכל, ילדים אינם 'מכונות', ואין טעם לנסות לכוון אותם באופן שרירותי ללו"ז נוקשה. לכן - שם המשחק הוא גמישות וסובלנות, גם עם ילדתכם, וגם זה עם זו. בברכה ליאת

ביתי בכיתה א', התחילה ב10/2010 טיפול ברטלין LA 20 לאחרונה צצו בעיות כגון, הקצנת פחדים, חוסר שקט בכיתה וחוסר רצון לשתף פעולה גם בבית וגם בכיתה. בשיחה עם רופאה המתמחה בקשב וריכוז נאמר לנו שיש לה בעיות רגשיות והיא צריכה טיפול רגשי, המליצו על פסיכולוג שמטפל בבעיות רגשיות וקשב וריכוז אני לא מצליחה למצוא טורים , הכל מלא עד אפס מקום בנהריה שאלתי, האם לא מומלץ לפנות לטיפול בסוסים? טיפול רגשי באומניות? אודה על המלצה

שלום ויקי, רכיבה טיפולית יכולה להועיל לאספקטים מסוימים של הבעיה, אך לא לכולם. אני ממליצה לעשות מאמץ להגיע לפסיכולוג ילדים קליני או מטפלת באמנות, המתמחים בעבודה עם ילדי ADHD. בברכה ליאת

שלום, בני בן 7. ילד חכם, בוגר לגילו, רגיש ומאוד אוהב לשחק. יש שני דברים שמטרידים אותי ואשמח להיעזר איך לנהוג. ראשית, בגלל אהבתו הגדולה למשחקים הוא נוטה לצלול לעולם המשחק ובכל פעם שיש סיבה להפסיק-אוכל, שיעורים, מקלחת....וכד' הוא לעיתים נאטם ולא מקשיב או כועס או מושך את הזמן דקות ארוכות. לעיתים גם בשלב שאני מאבדת סבלנות ומתרגזת זה לא עוזר ונראה שרק מגביר את עקשנותו להמשיך במשחק. דבר שני, אני מרגישה שלעיתים הוא בוחר שלא לשתף אותי ברגשות שיש לו או שקשה לו להגיד מה הוא מרגיש ומביע את זה בכעס או התפרצות. אני מנסה ללמד אותו לדבר ולבטא במילים גם כעס ורגשות שליליים (גם איתי וגם עם חבריו)ומתנגדת לכל ביטוי של אלימות פיזית או מילולית. במקרה של התפרצות אני מייד שמה גבול ולא מאפשרת לו לנהוג בכוחניות. אך אז אני חווה את עצמי ככוחנית ומפספסת את הכוונה. אשמח לשמוע את דעתך. איך להגיב? איך לנהוג?

שלום טלי, שתי התופעות שאת מתארת, גם מיקוד היתר עד כדי התעלמות מהסביבה וגם ההתפרצויות האימפולסיביות, יכולות שתיהן להיות סימפטום של הפרעת קשב וריכוז. אני ממליצה לשקול אבחון מסודר שייתן אינדיקציה ויבהיר האם בנך סובל מהפרעת קשב או "עושה דווקא". ההבחנה בין שני מצבים אפשריים אלה קובעת במידה רבה גם את ההתייחסות שלנו כלפי הילד, ואת עמדתנו כלפי התנהגותו. יהיו תוצאות האבחון אשר יהיו, אני ממליצה לך על הדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לך להציב גבולות ביעילות, כך שלא תגיעי לרמות עוינות וכעס שיגרמו לך לכעוס גם על עצמך. בהצלחה ליאת

אני מאוד רוצה לצאת לחופש אחרי תקופה ארוכה וקשה למשך שבוע. אני משאירה את הילד עם בעלי, הבנות סבא וסבתא שהוא מכיר את כולם ואוהב אותם. הילד יהיה במסגרת מעון שיכנס אליה ב1/4 ,הטיסה תהיה ב 1/7 .אודה לקבלת חוות דעת בנושא תודה אטי

שלום אטי, לא תמיד אפשר ליצפות מראש כיצד תשפיע פרידה של שבוע על ילד בגיל הרך. במידה והילד נשאר עם אביו, אחיותיו והסבים, אפשר להניח שגם אם יהיה לו קשה (בזה אין ספק!), הוא יוכל להתגבר על כך מבלי שיישארו נזקים לטווח ארוך. באופן כללי, אני מציעה להשתדל להימנע מ"משבר על משבר". קליטה בגן חדש עלולה לקחת זמן, וליצור באופן זמני תחושות משבר אצל ילד כה קטן. בעיני, עדיף להפריד את שתי ההתמודדויות הללו ככל האפשר. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן השלוש פיתח לאחרונה רתיעה מכפתורים על פריטי לבוש. הוא לא מוכן ללבוש שום בגד שיש בו כפתורים. גם בגדים שפתחי יציאת השרוכים מכוסים במעין כפתור מתכת פסולים בעיניו. אתמול הוא לא הוכן שבעלי יוציא אותו מהאמבטיה כי בעלי לבש חולצה עם כפתורים. אני חוששת שזה עלול להתפתח. האם ישנה דרך בה אנו יכולים לעזור לו להמנע מלפתח משהו קיצוני לפני שזה מתפתח? תודה רבה.

שלום מאיה, מוזר ככל שזה יישמע, ילדים ומבוגרים עלולים לפתח רתיעה, ואפילו חרדה פובית, מאובייקטים שונים, שרכשו את כוחם המאיים בדרך של התנייה. אפשר לטפל בזה בדרך של הקהייה הדרגתית (חשיפה מבוקרת ואיטית לאובייקט הפחד, בהסכמתו של המטופל). אני לא בטוחה שאפשר לעשות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מובנה בגיל כה צעיר, אך שווה להתייעץ על כך עם מומחה CBT שעובד עם ילדים. והנה קטע נחמד שמעיד שאתם לא לבד- http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=560005 בהצלחה ליאת

אני אם לילדה בת 4, בזמן האחרון היא מתנהגת בבישנות קיצונית גם במפגשים עם בני משפחה שכבר מוכרים לה ואותם פגשה פעמים רבות בעבר וגם עם אנשים חדשים. היא מרכינה את ראשה ומסובבת את הגב, נצמדת אלי ומבקשת ללכת הביתה. כשבאו לאחרונה חברים אלינו הביתה היא ברחה לחדרה, נשכבה במיטה ולא הסכימה להצטרף אלינו.עלי לציין שגם בגן היא מתביישת ובבוקר לא עונה כהגננות מברכות אותה. נראה שהיא נהנית בגן ויש לה חברות אך הגננת אומרת שגם במפגשים קורה הרבה שהיא לא רוצה לענות. יש לי הרגשה שהמצב מחריף עם הזמן ולא משתפר.האם זה מצב תקין?

שלום רב, ביישנות היא תכונת אישיות, ולכן אין טעם להיאבק בה בכוח. עם זאת, ילדים ביישנים נהנים לפעמים מתשומת לב רבה ויחס מיוחד, בעיקר בנסיבות בהן מתעוררת הביישנות. החיזור הבלתי פוסק אחריה, הניסיונות לשדלה, והמאמץ לעזור לה 'להתגבר' - כל אלה מתגמלים בדרכם את הביישנות, ויתכן שהם העומדים בבסיס מה שאת רואה כהחרפה של המצב. אני מציעה להכיר בכך שבתך ביישנית, ולאפשר לה את הבחירה האם, כמה ומתי לקחת חלק באירועים רבי משתתפים. אם תראי שהביישנות פוגעת משמעותית ביכולתה לתפקד בחיי היומיום - פני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בתי בת 3.4 גמולה מפיפי. לגבי הקקי אנחנו בבעיה רצינית. עושה רושם שהיא מפחדת להתמודד עם עשיית קקי ולכן היא פיתחה הרגל חדש ועושה קקי תוך כדי שינה. כשהיא מרגישה שזה יוצא היא מבקשת ללכת לישון ( עדין לא גמולה מטיטול בלילה) נרדמת ואחרי שעה שעתיים שלוש מתעוררת בבכי ועושה קקי.לציין שעושה קקי כל 4-5 ימים ואין לי ספק שהיא מתאפקת כל הזמן הזה. מה עושים?

שלום נירית, לפני שפונים להתייחסות פסיכולוגית, הייתי ממליצה לך להתייעץ גם בפורום שעניינו עצירות בקרב ילדים. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3979#message-2240 בברכה ליאת

הי, עברו הרבה שנים מאז נכתב הפוסט, אבל לבני בעיה דומה..אשמח לדעת איך פתרתם את הנושא הכאוב הזה :(

בני בן 9 ויש לו פחדים מחושך הוא מפחד לעלות לקומה העליונה בבית לבד וגם כשהוא הולך להתקלח הוא רוצה שאנחנו נהיה במקלחת כי הוא מפחד בלילה הוא מפחד ללכת לישון בלי אור וטלוויזיה ומתעורר בחודש האחרון כמעט כל לילה וצועק שנבוא להדליק לו את האור בחדר ואור קטן לא מספיק לו הוא רוצה שיהיה לו אור חזק בחדר השאלה שלי האם להשאיר לו אור כל הלילה? וממה נובעים הפחדים כששאלתי אותו ממה הוא מפחד הוא אומר שהוא מפחד ממפלצות חושך ושכל דבר מפחיד אותו הוא מדמיין דברים לא טובים הוא רוצה שאני או בעלי נישן לידו ורק כך הוא יכול לישון לילה שלם מבלי לפחד והסברנו לו שהוא ילד בוגר מאוד ואנחנו לא יכולים לישון לידו ושהוא צריך להתגבר על הפחדים שלו אני חושבת להתחיל איתו טיפול פסכילוגי בעניין הפחדים האם זה רצוי ומה אני יכולה בינתיים לעשות כדאי להקל על הפחדים אני רוצה לציין שהילד מגיע הביתה כל יום אחרי הבית ספר יחד עם אחותו שבכיתה א' והם נשארים בבית עד שאנחנו מגיעים מהעבודה והוא מבקש מאחותו שתעלה איתו לקומה העליונה כאשר הוא רוצה ללכת לחדר שלו ואם היא לא תעלה איתו הוא לא מוכן לעלות לחדרו ילדי הוא ילד מאוד חברותי מקובל ויש לו הרבה חברים ליד חברים שלו דרך אגב הוא לא מראה את הפחדים שלו לדוגמא אם בא אליו לישון חבר אז הוא הולך להתקלח לבד עולה למעלה לחדר שלו ומה שכן בחדר שלו הוא חייב שיהיה אור וטלוויזיה פתוחה אך לא מתעורר בלילות ניסינו גם שאחותו תישן על ידו אבל גם זה לא עזר הוא גם התעורר בלילות למשל היום הוא התעורר בשעה 04:30 בבוקר וביקש ממני להדליק לו את האור ואמרתי לו שאני ישים לו מנורת לילה גדולה שיש אור חזק והוא לא הסכים אלא רק אור של החדר ובסוף הוא נשאר ער עד שקם והתלבש לבית הספר אבקש לקבל תשובה בעניין ואשמח לקבל שמות של פסיכולוג ילדים בנושא הנ"ל מאזור חיפה וקריות בתודה מראש

שלום מירי, ראשית, אקדים ואומר שאנחנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. תוכלי, אם את רוצה, להוסיף הודעת המשך, ובה כתובת המייל שלך (בגוף ההודעה), ולקוות שמישהו מקוראי הפורום ישלח לך המלצה. ועוד דבר, לפני ההתייחסות לפחדים. ציינת שילדייך מגיעים מביה"ס בעצמם, ונשארים לבדם בבית עד שאתם חוזרים מהעבודה. ילדייך עדיין צעירים מדי מכדי להימצא לבדם בבית. אם אינני טועה, גם ההחוק אינו מתיר זאת. יתכן שעובדה זו אינה תורמת לבטחונו של הילד, ומניחה את היסודות להפרעת החרדה שאת מתארת. לטעמי, אם הילדים צריכים לשהות יותר ממס' דקות לבדם ללא השגחה, יש הכרח למצוא סידור (בייביסיטר או צהרון) שיתן מענה. ולעניין הפחדים עצמם - בגיל תשע פחדים כה משתקים כבר חורגים במידת מה מהמקובל, ויש טעם לשקול פנייה לגורם מקצועי. עד אז, אני ממליצה להגיע למיטתו כאשר הוא מתעורר, ולנסות להרגיעו בנוכחותכם (תעשו תורנות) רק בעזרת אור קטן. כשאתם מגיעים נסו לצמצם ככל האפשר את האינטראקציה, ולא לנהל דיונים או וויכוחים שרק יעוררו אותו. אמרו בשקט "הנה, אני כאן לידך, חזור לישון" ושכבו לצידו עד שיירדם. כדי לא להרגיש אומללים מדי (אני יודעת כמה שעות שינה הן עניין יקר) נסו לארגן לעצמכם מזרן לצד מיטתו למשך מספר לילות. ברוב המקרים, לאחר שהילד מרגיש בטוח מספיק, הוא מפסיק להתעורר בלילה, וחוזר לישון לילה מלא. אחרי שיתבסס קשר טיפולי עם פסיכולוג ילדים, תוכלו להתייעץ עמו על המשך התהליך. בהצלחה ליאת

שלום, בקרוב אני עתידה לחזור למקום עבודתי רציתי לדעת כיצד הכניסה למשפחתון עם עוד 4 ילדים ישפיע על התפתחות התינוק ועל הקשר עם האמא. ומה דעתך על משפחתון חלקי ( יומיים/שלושה בבית עם איש משפחה ובשאר משפחתון- האם יבלבל ויזיק יותר מיועיל?

שלום רב, באופן כללי, חזרתה של האם לעבודתה לאחר חופשת הלידה אינה אמורה להשפיע לרעה על הקשר בין התינוק לאם או על התפתחותו של התינוק, זאת בתנאי שהוא עובר לטיפולה של דמות חמה ויציבה, המכירה בצרכיו ונענית להם באופן מיטבי. משפחתון, ממש כמו גן או כיתה, יכול להיות טוב מאד ומעשיר, ויכול להיות רע. אני רוצה להאמין שבחרת עבור תינוקך את הטוב ביותר, ודאגת להבטיח יחס נכון בין מס' הילדים למס' הידיים העובדות. אין ספק ששגרה יציבה היא דבר טוב ומשרה שלווה, וכשמדובר בתינוקות רכים ריבוי מטפלים עלול להקשות מעט. עם זאת, מחקרים שבדקו, למשל, דפוסי התקשרות של ילדי קיבוץ שהתחנכו בבתי ילדים, מצאו כי הילדים הצליחו ליצור התקשרות בטוחה ומוצלחת ליותר מדמות אחת. אישית, אני נוטה להעדיף, עבור תינוקות רכים, דמות מטפלת אחת קבועה. זו עמדה אישית, ויש אנשי מקצוע שיגידו גם אחרת. נסי להסתמך על תחושות הבטן שלך ועל תינוקך, ועשי מה שנכון בשבילך. בהצלחה, וחזרה נעימה למעגל העבודה ליאת

היי, קפצתי להגיד שלום..המון זמן עבר... אצלי הכל בסדר, מקווה שגם אצלך(-:

שלום לך טל יקירה, באמת ה-מ-ו-ן זמן עבר מאז דיברנו בפעם האחרונה. יופי שאת קופצת לבקר, ואני מקווה שאת באמת בטוב. אצלי הכל בסדר רוב הזמן, מלבד סדר יום שלא מאפשר הרבה פנאי. אני אוהבת מאד את הפורום הקטן הזה כאן, שמכתיב צביון שונה מעט מאותם ימים רחוקים של פעם. את מוזמנת לבקר כאן תמיד, כאורחת כבוד :-) שלך ליאת

נכנסתי כדי לבדוק משהו אחר וקפצתי לבקר... אני באמת מרגישה טוב, הטיפול בסוף עזר(: אנחנו כנראה עומדות לסיים, הפעם אני מבטלת פה ושם כי אני מרגישה שאין לי צורך..עברו כמעט 5 שנים..כבר לא מחכה לאותו היום והשעה.. אולי אכנס לכאן יותר עוד מספר שנים שיהיו ילדים... צאי לחופש זה אף פעם לא מזיק ותהני מהחורף, סידרתי לך ענן מעל הבית(: